לותר כנזיר צעיר
במפגש האחרון בקורס שאני מעביר באונ' תל-אביב נגענו במה שמהווה לדעתי את ראשיתו ההיולית והבתולית של מה שלימים יתכנה הניו-אייג', או מה שאני אוהב לכנות נקודת העיבור של הניו-אייג' (יענו 'מומנט אוף קונספשן'), כאשר מאותו הרגע יגדל ויטפח העובר התמים בבטן אמו (היא התרבות המערבית) עד שכשלוש-מאות שנה לאחר מכן ייצא צווח ומפונק לאוויר העולם (נקודת לידתו, אם ממש רוצים לקבוע כזו, היא לדעתי ארה"ב 1836, ועל כך בפעם אחרת).
ומהי נקודת העיבור של הניו-אייג'? לשם כך אולי ניתן הגדרה פרוביזורית ותמציתית לאותה דתיות חסרת מרכז וסדר עליה אנחנו מדברים. הניו-אייג' לעניינינו אם כן הוא דת אישית מאוד, ופנימית מאוד. זה הכל. ובהרחבה קלה: דת אשר סמכותה נובעת מהאינדבידואל, אשר מתרחשת בעיקר בתוכו (בראשו ובלבו), ואשר מכוונת תכליתית חזרה אל עצמו.(1)
איפה דבר כזה התחיל במערב? איפה דובר לראשונה על קשר אישי, ופנימי, עם האל? ברפורמציה כמובן. ברפורמציה נזרעו הזרעים אשר מאות שנים מאוחר יותר יבשילו, יתבשלו ויגלשו מהסיר בדמות המרק הרוחני שאנו רואים סביבנו כיום. לא צריך להיות דורקהיים כדי לקבוע (כפי שהוא אכן קבע) שהרפורמציה שברה את ההיררכיה הברורה של הסמכות הכנסייתית כיחידה שקובעת מה ואיך להאמין ולעשות. הנצרות התפרקה לזרמים, אשר כל אחד מהם מדגיש את דרכו לעבודת האל. הנה סטיב ברוס, חוקר דתות מאונ' אברדין בבריטניה, אשר מנסח את העניין יפה:
האירוניה היא שהכנסייה כרתה את קברה בעצמה. החידושים שנועדו להחיות את הכנסייה חתרו תחתיה. […] הדת שיצרה הרפורמציה היתה מועדת לפרגמנטציה מפני שהיא הסירה את הממסד הכנסייתי כמקור לסמכות שבין האל לאדם. […] היא ריסקה בצורה לא מודעת את התרבות הדתית ההגמונית ויצרה את התחרות, אשר בחברות סובלניות ושוויוניות, תוביל בהכרח לרלטיביזם ופרניאליזם. על ידי ההתעקשות שלכל אדם האחריות למצבו הרוחני הרפורמציה גם תרמה באופן ישיר לצמיחת האינדיבידואליזם. (2)
אבל לרפורמציה, כמובן, צבעים רבים, ולא לותר כקלווין (או שניהם כתומס מונצר). כי בעוד קלווין היה קר כדג ובעל אופי סגפני-ייקי שיכול היה להקפיא טיפת זיעה בגלגולה בין ירכיה של הבתולה הקדושה, היה לותר שלנו קדרה מבעבעת של תשוקות, יצרים וזעם קדוש. ובעוד קלווין מחנך את צאן מרעיתו לחשוד ברגשות ולסמוך אך ורק על אמונתם וחריצותם (זהו הרי האתוס הפרוטסטנטי), לותר בונה את התיאולוגיה שלו גם על חוויה פנימית של ישועה (הבאה בעקבות חסדו של האל, ובעקבות האמונה כמובן).
למעשה, היתה זו חוויה פנימית של ישועה שהציתה בלותר את אש המרד, אותה התרסה מוכפלת ב-95 תזות שהוא הדביק לשערי הכנסייה בוויטנברג. כי המרד כנגד האינדולגנציות לא נולד מכך שלותר רצה לחסוך לנסיכים הגרמנים קצת כסף, אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק שאת חסדו של אלוהים פשוט אי אפשר לקנות. אבל שאפשר גם אפשר לקבל – ולהרגיש את זה.
"נולדתי מחדש ונכנסתי אל תוך גן-העדן"
השנה היתה 1515, ולותר אז, בן 32, כבר נזיר קתולי (אוגוסטיני) ומרצה לתנ"ך באוניברסיטה של וויטנברג. כמו כל אדם גדול הוא נמצא במשבר אמונה, וכמו שהיה נהוג אז הוא מחפש בכתבי הקודש רפואה. שוב ושוב הוא קורא את הבשורה הטובה, ובאיגרת אל הרומאים הוא נפגש עם הפסוקים הבאים:
מְחֻיָּב אָנֹכִי לַיְּוָנִים וְלַלּעֲזִים גַּם לַחֲכָמִים וְלַפְּתָאִים: לָכֵן נְדָבַנִי לִבִּי לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה גַּם־אֶתְכֶם בְּנֵי רוֹמִי: כִּי אֵינֶנִּי בוֹשׁ מִבְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר גְּבוּרַת אֱלֹהִים הִיא לִתְשׁוּעָה לְכָל־הַמַּאֲמִין לַיְּהוּדִי רִאשׁוֹנָה וְגַם־לַיְּוָנִי: כִּי־בָהּ נִגְלְתָה צִדְקַת אֱלֹהִים מֵאֱמוּנָה אֶל־אֱמוּנָה כַּכָּתוּב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה: (1, 14-17)
הוא לא מצליח להבין מה לעזאזל אלוהים רוצה ממנו, ואיך יכול חוטא שכמוהו לנהוג אי פעם על פי "צדקת האלוהים", אבל כשהוא פורש לרגע לשירותים – פתאום נגה סביבו אור מן השמיים. זהו מה שבמחקר נקרא ה- tower experience או ה- revelation in the tower של לותר. הנה תיאורו שלו עצמו למה שקרה:
התבוננתי לילה ויום על המילים הללו עד שלבסוף, ברחמיו של האל, שמתי לב אל ההקשר שלהן: "כִּי־בָהּ נִגְלְתָה צִדְקַת אֱלֹהִים מֵאֱמוּנָה אֶל־אֱמוּנָה כַּכָּתוּב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". התחלתי להבין כי בפסוק זה צדקת האל היא מה שעל פיו חי הצדיק על ידי מתת האל, כלומר על ידי האמונה. התחלתי להבין שהפסוק הזה אומר שצדקת האל מתגלה דרך הבשורה הטובה, אבל שזהו צדק פאסיבי, כלומר הוא אשר על ידו האל הרחום מצדיק אותנו על ידי האמונה, ככתוב: "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". לפתע פתאום הרגשתי כאילו נולדתי מחדש ונכנסתי אל תוך גן-העדן עצמו מבעד לשערים פתוחים. מיד ראיתי את כל כתבי הקודש באור אחר. עברתי על כתבי הקודש בזכרוני ומצאתי שעבור מונחים אחרים קיימות משמעויות אנלוגיות, לדוגמא עבודת האל, שהיא העבודה שהאל פועל בנו; חוזקת האל, שעל ידה הוא הופך אותנו לחזקים; חוכמת האל, שעל ידה הוא הופך אותנו לחכמים; כוח האל, ישועת האל, תהילת האל. (3)
וזה המהפך שהוליד את הרפורמציה, את התרבות המערבית המודרנית, ואת הניו-אייג' (כן, טוקבקיסטים יקרים, היו גם סיבות אחרות, תודה). כי מה עושה כאן לותר? לותר כאן בעצם מבצע מהפכה עצומה, קופרניקאית, בדת: הוא מעביר את מרכז הכובד שלה מהאל אל האדם, מהחוץ פנימה, מהמסורת אל הרגש, מהכלל אל האינדבידואל. ליתר פירוט: "צדקת האל" הופכת מצדק מטאפיזי, אובייקטיבי, מופשט, אוניברסלי, להצדקה שהוא יתברך פועל אותה בתוכנו, כאשר הוא מצדיק אותנו, בצורה פרטית, מוחשית, סובייקטיבית, חוויתית. "בצורה זו," כותב מייקל אלן גילספי
לותר היה יכול להפוך את האל המופשט והמרוחק של הנומינליזם לכדי כוח פנימי שמילא בני אדם פרטיים. האמונה שצומחת בנו מתוך המפגש עם דבר האל בכתבי הקודש פועלת כך בתוכנו ומשנה אותנו. דרכה אנחנו נולדים מחדש באלוהים מפני שאלוהים בא ושוכן בתוכנו. (4)
אין להפריז בגודל המהפך: מאותו רגע לא בשמיים היא, אלא בפיך ובלבבך. בשביל לותר, אם כן, הישועה באה רק דרך האמונה (Sola Fide), שמגיעה רק דרך חסדו של האל (Sola Gratia), שמגיע כאשר אנחנו קוראים בכתבי הקודש (Sola Scriptura). והאמונה הזאת מורגשת כ"לידה מחדש", כלומר כטרנספורמציה פנימית, כלומר כחוויה רוחנית שמשנה את חיינו. נכון, היו גם מיסטיקנים אחרים לפניו, גם נוצרים כמובן, שהרגישו מעין ישועה פנימית – אבל איש מהם לא ייסד דת עולמית. לותר כן, והדת הזאת עוצבה בצלמו וכדמותו.
די ברור שאפשר למתוח קו ישר בין הדגש של לותר על ה"לידה מחדש" הגואלת לבין זה של האוונגליסטים בארה"ב בימינו (יורשיהם המודרנים של הפייטיסטים, שבעצמם רצו להדגיש עניין זה, שבמאה ה-17 כבר קצת נשכח אצל הלותרנים). ולטעמי די ברור שאפשר למתוח קו ישר בין הישועה-על-ידי-חוויה של לותר לדת הפנימית-אינדיבידואלית של הניו-אייג', דת שבה החוויה הפרטית היא מקור הסמכות ומקור הגאולה.
כשני ענפים מאותו עץ אבולוציוני התפתחו הזרמים הדתיים הללו מאותה נקודה קדמונית. האוונגליסטים שומרים עדיין על מקומו של ישו כמקור הבלעדי לחסדו של אל. אצל הניו-אייג'יסטים (בעיקר, לדעתי, בעקבות מגמות של רציונליזציה וגלובליזציה, עם תחנת ביניים ביוניטריאניזם) האל לא מוגבל לפעול דרך בנו יחידו, ומלוא כל הארץ כבודו.
נספח: אריק אריקסון והפסיכולוגיה של החירבון
אריק אריקסון, שהיה פסיכואנליסט ידוע ופרופסור בהארוורד, כתב ספר בו הוא מנתח את נפשו של לותר הצעיר (5). שתי אבחנות הן מעניינינו בספר זה, מכיוון שהן נוגעות לאותה חוויה מכוננת בהיסטוריה של לותר וכאמור לא מעט גם בזו של המערב.
ראשית גם אריקסון רואה בתיאור חוויתו של לותר נקודת ציון חשובה במסע התודעתי של האנושות:
לדעתי דבר לא הופך את לותר לאיש העתיד – העתיד שהוא ההווה הפסיכולוגי שלנו – יותר מאשר החדשנות המוחלטת שלו בדיווח על השלבים אשר ציינו את הפיכתו ל- homo religiosus אמיתי. […דבר ש]הופך את כל חוויתו למאורע היסטורי הרבה מעבר למשמעותה הפרטית, וביתר פירוט חוויתו היא צעד מכריע בתודעה ובאחריות האנושית. (עמ' 39)
נאה. עם זאת חוקרים רבים, אומר אריקסון, לא שבעו נחת מכך שכל העניין התרחש, על פי הודעתו של לותר עצמו, על האסלה (או סיר הלילה – מה שהיה אז). לא נעים שכך תתחיל התנועה שלמעשה בנתה את המערב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, לא? אבל בשביל פסיכואנליטיקאי כאריקסון זו כמובן הזמנה לארוחת מטעמים:
אין אמירה שהוציא לותר שגרמה יותר מזו [בענין מיקום ההתגלות] לאנשים בוגרים לזוע באי נחת יותר גדולה, או שגרמה לחוקרים רציניים להרים אפם מעלה בחוסר אמונה מהול בבוז. [… אבל] יש לעניין רלוונטיות פסיכיאטרית. […] לותר סבל כל חייו מעצירות […] אין כמעט ספק, שבזמן הזה שבו הכוח הרטורי של לותר שוחרר משביו הילדותי והאינפנטילי הוא הפך מטיפוס מאופק ומסוגר לאדם שנמצא בהתפרצות; הוא מצא שחרור לא-צפוי של ביטוי אישי, ועמו את העוצמה רבת הצדדים של אישיותו. […] כל קיומו היה טמון תמיד בבני-מעיו […] כאשר הוא למד לבסוף להשתחרר הוא הוציא לחירות העולם לא רק את היכולת הרטורית הגדולה של זמנו אלא גם את המזג הלוהט ביותר ואת הזעם שהפיק את הכושר הגדול ביותר ליריקת טינופת. (עמ' 204-206)
נו טוב, אריקסון עושה את שלו בכדי לצמצם את המרחק הממילא קטן בין פסיכואנליטיקאי לסופר מד"ב. מצד שני, כטיפוס אנאלי בעצמי… יש בזה משהו.
הערות
(1) Paul Heelas מגדולי חוקרי התופעה, התייחס אליה בספרו על התנועה כ- Self-Spirituality"" ואני חושב שהגדרתנו כאן היא פשוט פירוק של מונח זה)
(2) Steve Bruce, Cathedrals to Cults: the evolving forms of religious life, in Heelas, Paul, ed., Religion, Modernity and Postmodernity, 1998, pp. 19-35
(3) Preface to the Complete Edition of Luther's Latin Works (1545) by Dr. Martin Luther, 1483-1546 Translated by Bro. Andrew Thornton, OSB
(4) Michael Allen Gillespie, The Theological Origins of Modernity, Chicago University Press, Chicago, 2008, p. 107
(5) Erik H. Erikson, Young Man Luther: A Study in Psychoanalysis and History, Norton & Co', New-York, 1963
לותר תולה את התזות שלו על דלתות הכנסייה בוויטנברג, דבר שכנראה לא קרה היסטורית, אבל למה להיות קטנוניים
לולאת האל 
){kind=link}
){kind=link}