דבר אחד ברור מעל לכל ספק שיקרה ב-2012, והוא שמיליונים רבים ימותו. כן, כל מי שבאותה שנה יהיה זקן או חולה מספיק, ימות. מצד שני, מיליונים יוולדו, ובאופן כללי עולם כמנהגו ינהג. לא יקרה שום דבר מיוחד. איך אני יודע? על פי הגיון פשוט וניסיון העבר: בכל פעם שקבוצה של חוזים (או הוזים) ניבאה את סופו של העולם או תחילתו של גן-עדן עלי אדמות, וזה קרה רק כמה מאות פעמים בהיסטוריה של המערב, היא טעתה. בכל פעם ופעם. מאה אחוזי כישלון. אז נכון שזה שהשמש זרחה עד היום לא אומר בהכרח שהיא תמשיך גם מחר בבוקר, אבל אתם מבינים על מה אני שם את הכסף.

החזון החדש, ה"תריסרי"' אינו שונה מכל חלום אחר באספמיה, ולמרות שהוא אולי יותר סקסי מההתלהבות של החב"דניקים מאדמו"רם המת, הוא לא באמת יותר מתוחכם. היתרון הברור שלו הוא שבעוד החב"דניקים לא יפסיקו לעולם לחכות, התריסריים יידעו כבר ב-22.12.2012 שצריך לקום לעבודה כרגיל. מצד שני ההיסטוריה גם הראתה לנו שזה שהנבואה נכשלת זה ממש לא אומר שמפסיקים להאמין בה. ישו למשל הבטיח לתלמידיו שיראו את מלכות גן-עדן עלי אדמות עוד בחייהם, וכשזה לא קרה אף אחד לא בא אליו בטענות.

"אבל רגע, הרי לא סתם פיתחנו אובססיה ל- 21.12.2012," יאמרו התריסריים, "הרי מדובר בסוף לוח השנה של התרבות הדרום-אמריקאית העתיקה של המאיה! המאיה האלה יודעים על מה שהם מדברים!!!" נו באמת, גיב מי א פאקינג ברייק. גם אם זה היה לוח השנה האחרון בעולם לא הייתי ממהר להיוועץ בלוח השנה של המאיה, שבאופן ספציפי היא התרבות העתיקה שאולי הכי פחות כדאי להצטער על הכחדתה. מדובר כמובן בציביליזציה ברברית במיוחד, שהיתה עסוקה רוב הזמן בהקרבה סיטונאית של קורבנות אדם, לא לפני שפשטו את עורם, חיררו את גופם ועקרו את לבם. כל זה כמובן לא סתם, אלא רק כדי לאסוף היטב את דמם, אותו מרחו על שפתי פיו של אלוהיהם איצַמְנָה ("בית הלטאה"). כן, אלה בהחלט אנשים שגילו משהו עמוק על החיים.

אבל בואו נדבר לא על החיים שלהם, אלא על אלו שלנו: נראה לי די ברור שהציפייה לימות המשיח נובעת ממצוקה פסיכולוגית פשוטה יחסית: העניין הוא שכולנו שמים לב שהעולם לא מושלם, וכולנו מרגישים שלא כך צריך להיות. יש לנו ערגה תמידית לשלמות, אבל היא כמובן לא נענית על ידי המציאות, ומפני שאנחנו לא מצליחים להשלים עם הפער שבין האידיאל שבראשנו למציאות שמול עינינו אנחנו משליכים את איחודם המושלם אל העתיד. ומכיוון שאנחנו מבינים שאין בכוחותינו הדלים לעשות את העולם מושלם, אנחנו חולמים על כוח עליון שיעשה אותו מושלם בשבילנו.

אבל חוץ מזה שזה קצת ילדותי, ולבד מזה שהציפייה לעתיד מונעת מאיתנו להעריך את ההווה, הבעיה עם המשיחיות לסוגיה היא שמדובר בעצם בסוג של משאלת מוות. יפה כתב כאן אמיתי מגד לא מזמן שהציפייה ל"פתרון" למציאות היא בעצם ציפייה לסוף החיים, כי כל עוד החיים נמשכים אין ולא יכול להיות פיתרון אחד סופי. לא קשה לראות את אותה דינמיקה מתממשת בציפייה לאותו גן-עדן עלי אדמות. הרי זו תמיד צפייה לסוף הזמן, לסוף ההיסטוריה, לסוף ההתקדמות, לסוף ההתפתחות. אנחנו מקווים לזמן שבו נפסיק לקוות. רוצים להפסיק לרצות. אנחנו רוצים להגיע למנוחה מלאה, לשלווה הגמורה, לחלום פז של שינה מתוקה. כן, זה לא שונה בהרבה ממוות. המשיחיות, אם כן, היא סוג של ניהיליזם, תשוקה אל האין.

אבל לעולם יהיה יש, והיש לעולם יהיה מגוון: תמיד יהיה בו טוב ורע, אושר וצער, מתוק ומלוח. אלה החיים, והם טובים מאוד ככה. ואם רוצים שהם יהיו טובים קצת יותר צריך לקום ולעשות אותם כאלה. אל תצפו ל-2012 ואל תסמכו ש-2012 תפתור לכם, או לכולנו, את הבעיות. על זכויות האדם, על הרווחה, על שיוויון הזדמנויות לנשים ולמיעוטים, על הפרדת דת ממדינה, על סוף הכיבוש – על כל אלה צריך לצאת ולהילחם כאן ועכשיו. המלאכה רבה, ומי שיישב ויחכה שבני המאיה יעשו אותה בשבילו יתאכזב.

או אולי לא. כי יהיה עוד דבר שבטוח יקרה ב- 2012: כל מני אנשים שחזו שמשהו גדול יקרה יתאמצו מאוד להסביר לעצמם איך למרות שלא רואים או מרגישים שום דבר, זה בכל זאת קרה.

[פורסם לפני יומיים באתר מעריב]

 

שינויי המזג הדתי בזמן האחרון הביאו אותי לחשוב. ניתן לראות בשנים האחרונות התגברות ניכרת בווליום של השיח הקנאי באורתודוקסיה היהודית בארץ. אולי מאז ברוך גולדשטיין, ודאי מאז יגאל עמיר, יש לא רק הפגנות של פנאטיות רצחנית, אלא גם שיח שלם שמוכן להצדיק בדיעבד, ולפעמים לכתחילה, סוג כזה של קנאות דתית. אין צורך להזכיר, אני מקווה, את הדוגמאות לדבר, החל מקונטרס "ברוך הגבר" שכתב הרב יצחק גינזבורג ועד לספר "תורת מלך" שיצא לאחרונה. ניכר שיש בקרב החלקים הקיצוניים של האורתודוקסיה איזו נשיאה על נס של אידיאל הקנאי.

וחשבתי לעצמי, למה בכלל שקנאות תיחשב למופת דתי? למה מי שקנאי יחשב לדתי טוב יותר ממי שאינו? מאיפה הגיע האידיאל-טיפוס הזה, ולמה הוא נחשב לאידיאל? אז כמובן, האבטיפוס של הקנאים הוא פינחס, שבבמדבר כ"ה הורג ישראלי ששוכב עם מואבית (על פי המדרש היה מדובר בזמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וכזבי בת צור, בת נשיא מדין) וכך מרגיע את האל הזועם על העבודה הזרה שפשטה בעם. אבל למה המיתוס הזה נשתמר? למה הוא בכלל נכתב?

זה כמובן לא חייב להיות כך. אני חושב שדי ברור שבין הדאואיסטים, למשל, זה הפוך לחלוטין: הקנאים, הפנאטים, נחשבים לכושלים ביותר מבחינה דתית. לא נמצא גם זן-מאסטר שיצדיק אמונה יוקדת בעקרון כזה או אחר. אצל ההינדים אולי מאמינים, אבל לא רבים על אמונות.

או אם ניקח דוגמא בת-זמננו: רוצחו של מהאטמה גנדהי, נתורם גוש, היה לאומן הינדי. יש כיום הינדים שמצדיקים את הרצח ורואים בגוש גיבור. אבל אם הם עושים כן הם עושים זאת מפני לאומיותם, לא מפני דתם. ההערצה אל גוש אינה מפני שהוא "עשה מה שהינדי גאה צריך לעשות", אלא יותר "עשה מה שהודי גאה צריך לעשות". ליתר דיוק הוא לא מקולס על שום דבקותו בדהרמה, אלא בגלל השובניזם האתני שלו. או שוב, הוא נערץ בגלל מה שעשה, לא בגלל מי שהוא – הוא לא מתאים לשום "טיפוס" דתי הינדי.

לעומת זאת במערב, בקרב הדתות המונותאיסטיות, הקנאי לדתו היה במשך אלפי שנים אידיאל. ביהדות יש לנו את כל ההרוגים על קידוש השם (למשל אותה 'חנה' שהיתה מוכנה לראות את שבעת בניה נשחטים לפניה ובלבד שלא לכרוע ברך בפני האליל), ובנצרות ובאיסלאם קיימים מראשיתן המרטירים והשאהידים, שמשמעות תוארם, ביוונית ובערבית בהתאמה, הוא "עד": הם מעידים על אמונתם, מעידים שיש בהם אמונה. 

למה ההבדל הזה בין מזרח למערב? אני חושב שהתשובה טמונה באותה עדות על האמונה. כלומר השאלה היא (אם לדבר לרגע סוציולוגית): האם ייתכן שאידיאל הקנאי התפתח בדיוק משום דרישתן של הדתות הללו להאמין? לדעתי התשובה חיובית. נראה לי שסביר להניח שיש קשר בין התפתחותו של אידיאל-טיפוס דתי שנחשב לאידיאל, לבין המצב הנפשי האידיאלי שאליו מכוונת אותה דת את חבריה. וכאשר מדובר בזרמים המרכזיים של הדתות המונותאיסטיות, מדובר במצב נפשי של אמונה.(1)(2)

על חסידי הדתות המונותאיסטיות להאמין. לכן קוראים להם "מאמינים". ועליהם עליהם להאמין כך ולא אחרת, כלומר לא רק אמונה מתבקשת מהם, אלא גם אמונה אקסקלוסיבית. הם מתבקשים לא רק לתת אמון, לבטוח, נאמר, בטובו האינהרנטי של היקום, אלא להאמין, כלומר לכוון את עצמם לעבר רעיון ספציפי, ולהחזיק עצמם כך, ללא זוע או נוע.

דא עקא, אמונה היא מצב נפשי לא פשוט. האמונה היא מעצם טבעה עניין חלש: היא איננה ידיעה. זה אמור להיות מובן מאליו: הרי מראשית הדתות המונותאיסטיות אמונתם של המאמינים היתה מוטלת בספק, זקוקה להוכחה – מהי העקדה אם לא מבחן לאמונתו של אברהם? אמונה היא ישות שחשודה תמיד באי-אמינות.

כי אמונה היא עניין זמני. כי אמונה היא עניין שמתפורר תדיר. וזאת מפני שאמונה היא מאמץ. וזאת מפני שאמונה היא בניה חוזרת ונשנית של רעיון שאין לו אחיזה מיידית במציאות.(3) ולכן אמונה היא מצב נפשי שזקוק לתחזוקה מתמדת. אמונה היא כמו ארמון חול, שגלי המציאות שוטפים וממיסים אותו, ושצריך כל הזמן לבנות ולעצב אותו מחדש. וזה קשה. בסופו של דבר, אנחנו רק בני אדם.

משום כך התפתחו דרכים שונות לתחזוק האמונה. אחת הדרכים בה המאמין יכול לזכות בתחזוקה מתמדת לאמונתו היא להיות חלק מקהילה. בקהילת מאמינים האמונה שלך נתמכת בכל רגע על ידי כל הסובבים אותך. אף אחד הרי לא מאמין לגמרי, "באמונה שלמה", אבל כמו זרדים שמוצבים זה מול זה המאמינים מחזיקים זה את אמונתו של זה בנקודת המפגש ביניהם. כמו כנפיה של קופסת קרטון, המכסים זה את זה את זה את זה ללא תמיכה ממשית מתחת אבל מצליחים ליצור מבנה יציב, המאמינים תומכים זה באמונתו הרעועה של זה, ולהפך.(4)

דרך נוספת לתחזק אמונה היא לזרוק אותה קדימה, אל העתיד. זהו הפתרון המשיחי. במקום להתמודד עם חוסר הראיות האובייקטיביות כרגע לאמונתנו, אנחנו מודים שכרגע אין שום עדות לנכונותה, אבל מבטיחים לעצמנו שבעתיד יהיה גם יהיה. הו, אז הם כולם יראו (וגם אנחנו, סוף סוף) שאלוהים גדול, אנחנו אומרים לעצמנו. 

המאמין אם כן כבר אינו צריך לישב את אמונתו באל טוב ומיטיב עם ידיעתו שהעולם אינו טוב ומיטיב. הוא מקבל את העובדה שכרגע לא טוב, ומשליך את אמונתו אל העתיד: אז באמת יהיה טוב, ולכן אז יוכל להאמין באמונה שלמה. במקום להאמין, הוא עכשיו צריך רק להאמין שבעתיד הוא יאמין – ואת ההצהרה הזו אין כמובן שום עובדות שיסתרו. כרגע הוא יכול להתפנות, בלב שקט, לעשייה, לפעולה שתביא במהרה בימינו את אותו זמן משיחי שבו ניתן יהיה להאמין בנחת. ניתן לומר שהמשיחיות מספקת להט מפני שהיא מאפשרת למאמין להפסיק להאמין כרגע, ולהפנות את האנרגיות שהיו עסוקות בתחזוקת האמונה לפעלתנות או רגשנות.

ישנם ודאי פתרונות אחרים, אבל כעת ניגש אחר כבוד לפתרון הקנאי. זה לא פתרון מתוחכם במיוחד: מדובר פשוט בהשראה שנותן למאמין הממוצע המאמין הפנאט. מסיבות שונות, חלקן ודאי פסיכופתולוגיות, ישנם אלה המתייחסים לאמונותיהם כוודאויות. הם למעשה הניחו לעולם ועברו להתגורר בסיפור המיתי-מטאפיזי שהנחילו להם כתבי הקודש המסויימים שהם מנויים עליהם. במילים אחרות: חיים בסרט.

כל מי שבחן את עצמו, אפילו ברמה השטחית ביותר, יודע עד כמה השקפת העולם שלנו מושפעת מסביבתנו, ולא רק זו שגדלנו והתחנכנו בה, אלא גם זו שמתרחשת ממש עכשיו, מול עינינו. האם מוגזם להניח ש"הקנאי" הפך לאידיאל מכיוון שהוא מספק למאמין הממוצע דוגמא והשראה לכך שאפשר, למרות הכל, להיות משוכנע לחלוטין בכל מה שהוא מסופק לגביו?

הקנאי הוא המאמין האולטימטיבי: הוא מוכן להקריב את חייו למען אמונתו. במובן הזה הוא פסגת המונותאיזם, ששואף להתעלות מעל העולם ולהגיע לטרנצאנדנטי, הוא האל. והקנאי הוא המאמין האולטימטיבי גם מכיוון שהוא מוכן להרוג אחרים למען אמונתו. במובן זה הוא פסגת המונותאיזם, שמבקש ממך להשבע אמונים, לכרות ברית, עם אל אחד, מלך גדול בשמיים, ורק איתו.

הקנאי מאפשר למאמין הממוצע לתחזק את אמונתו. הוא אומר לממוצע: אל תירא ואל תחת! מה שאתה לא בטוח לגביו – אני יודע שנכון. ואני מוכן גם to put my money where my mouth is. הנה, הנה אני רוצח עבור אמונתי! הנה, הנה אני מקריב עבורה את חיי! המשך להאמין ידידי, אני ערב לך שיש באמונתך אמת! אכן, גם במקרא פינחס מגיע ברגע של שפל מוחלט באמונה של העם במשה ובאלוהים.

יש כמובן אידיאל-טיפוסים אחרים שנחשבים לאידיאלים בדתות המונותאיסטיות. למשל הנביא, הכהן, הלמדן.(5) אבל אלו תלויים בבחירה מוקדמת מגבוה, או למצער בכישרון מולד. כדי להיות קנאי אין כל צורך באלו. לכן הקנאי הוא נגיש, בר-הזדהות. לכן הוא כל כך מדבר אל המאמין הממוצע. לכן הכרחי שיהיה אידיאל-טיפוס שכזה. כדי להיות קנאי צריך רק להאמין, להאמין באמונה שלמה. אמונתו של הקנאי מאפשרת לחברים אחרים בדתו קצת יותר להאמין. והם כמובן רוצים מאוד קצת יותר להאמין.

— 

(1) כן, אני יודע שלא כך היה תמיד ביהדות, ודאי לא בימי פינחס. אז ראשית, אם כן, סיפור פינחס נכתב כמובן אחרי "ימיו". ושנית, אני חושב שדווקא הסיפור הזה כן מבטא שאיפה לאמונה באל הנכון, שבאה לידי ביטוי בהכרעה לציית לו. זה כן מצב נפשי של התכוונות חיובית כלפי מציאות נסתרת, וזה מספיק לצרכי כאן.
(2) זאת לעומת מצב נפשי של "שחרור" או "התעוררות" בדתות המזרח.
(3) פשוט: את אלוהים או את מעשיו אנחנו לא רואים מולנו (אלא אם כן אנחנו מיסטיקנים כמובן, ואז אנחנו כמובן לא זקוקים לאמונה). כל הדיבורים על התנ"ך כיצירה נצחית, על כך שכולנו עמדנו בהר סיני, על ניסים של רבנים – כל אלו הן בדיוק הקלונסאות הרופפות שעליהן אנחנו מנסים לבנות את אמונתנו.
(4) בדיוק בגלל זה, אמור להיות ברור, החברה החרדית למשל היא חברה סגורה. מובן מאיליו לכל אבא חרדי שאם הוא ייתן לבנו לראות טלוויזיה, הדבר יפגע לו באמונה. למעשה האמונה היא כפי הנראה כל כך שבירה, הביטחון בצור ישראל וגואלו כל כך פריך, שכל מגע עם החברה הכללית נחשב אפריורי מזיק ומסוכן, וזו נצבעת בצבעים שחורים, כאילו כל הנשים שם זונות וכל הגברים גנבים. עוד על כוחה של הקהילה כמתחזקת אמונה ראשונה במעלה ראו ספרו הקלאסי של לאון פסטינגר, "When Prophecy Fails".
(5) טיפוסי הנזיר והסגפן, כאידיאלים, הם כמובן ורייציות מתוחכמות, סובלימטיביות, של הקנאי.

מזמן לא הגשתי לכם, קוראים יקרים, אסופה של לינקים מעניינים (העבודה העבודה העבודה) ולכן כמה מהם כאן קצת מיושנים, אבל לדעתי לא נס ליחם. קדימה:

1. ראשית כמה שיחות שהתקיימו בסוף אוקטובר ועלו לרשת ממש עכשיו. תחת הכותרת Rethinking Secularism: The power of religion in the public sphere דיברו ביחד וכל אחד לחוד כמה מענקי הרוח של זמננו: אחרון נפילי פרנקפורט יורגן הברמס, מר"ן צ'רלס טיילור, גברת ג'נדר טרבל ג'ודית באטלר והמרקסיסט השחור קורנל ווסט. כן, ניקח כמה שניות לנגב עם טישו את הבלגן שעשינו. ועכשיו הלינקים:
כל אחד מהם לחוד
דיון בין הברמס וטיילור
שמעתי בינתיים רק את הברמס וטיילור כל אחד לחוד. אצל הברמס קשה להבין מה הוא אומר (כלומר לא את הרעיונות, את המילים) וטיילור מציג שתי תפיסות שונות של secularism, שהוא חושב שאחת עדיפה על השנייה. המשך יבוא.

2. ואם כבר אודיו, אז ראיון מאוקטובר עם תומס מטצינגר בו הוא מציג את התיאוריה שלו (העצמי הוא מודל שמיוצר ע"י המוח). כתבתי עליו כאן. ותודה לאריאל שהפנה אותי אליו.

3. מצאתי ברשת (כאן ב-pdf) מאמר קלאסי של טום וולף מ-1976 על הניו-אייג': The 'Me' Decade and the Third Great Awakening. וולף עובר דרך סדנאות "שיפור עצמי" למיניהן ומתעד את החקירה-העצמית-תוך-פינוק-עצמי. לבד מהאנקדוטות שערכן בעיקר ארכיוני, הפסקאות הבאות הן היחידות שמחייבת קריאה לדעתי:

Whatever the Third Great Awakening amounts to, for better or for worse, will have to do with this unprecedented post-World War II American development: the luxury, enjoyed by so many millions of middling folk, of dwelling upon the self. At first glance, Shirley Polykoff's slogan—"If I've only one life, let me live it as a blonde!" —seems like merely another example of a superficial and irritating rhetorical trope (antanaclasis) that now happens to be fashionable among advertising copywriters.

But in fact the notion of "If I've only one life" challenges one of those assumptions of society that are so deep-rooted and ancient, they have no name—they are simply lived by. In this case: man's age-old belief in serial immortality. The husband and wife who sacrifice their own ambitions and their material assets in order to provide "a better future" for their children… the soldier who risks his life, or perhaps consciously sacrifices it, in battle… the man who devotes his life to some struggle for "his people" that cannot possibly be won in his lifetime… people (or most of them) who buy life insurance or leave wills… and, for that matter, most women upon becoming pregnant for the first time… are people who conceive of themselves, however unconsciously, as part of a great biological stream. Just as something of their ancestors lives on in them, so will something of them live on in their children… or in their people, their race, their community—for childless people, too, conduct their lives and try to arrange their postmortem affairs with concern for how the great stream is going to flow on. Most people, historically, have not lived their lives as if thinking, "I have only one life to live." Instead they have lived as if they are living their ancestors' lives and their offspring's lives and perhaps their neighbors' lives as well. They have seen themselves as inseparable from the great tide of chromosomes of which they are created and which they pass on. The mere fact that you were only going to be here a short time and would be dead soon enough did not give you the license to try to climb out of the stream and change the natural order of things. The Chinese, in ancestor worship, have literally worshiped the great tide itself, and not any god or gods. For anyone to renounce the notion of serial immortality, in the West or the East, has been to defy what seems like a law of Nature. Hence the wicked feeling—the excitement!—of "If I've only one life, let me live it as a ———!" Fill in the blank, if you dare.

4. ראיון מעניין אצל לונדון וקירשנבאום על כך שישנה עליה במספר הנשים העוזבות את החברה החרדית. שלומי דורון, שחוקר את העניין, מספר שהסיבה לעזיבה היא פעמים רבות המיאיסה בצורת החיים הדכאנית והמפלה כלפיהן הכוללת עבודה + לידה של 9 ילדים בממוצע. אחרי כל הבלגן שהיה סביב שרה איינפלד ויציאתה מחסידות גור, מעניין לשמוע את זה.

5. אבי לבקוביץ רב הפעלים מתמחה לאחרונה באיתור ווירדוז מגלומאנים ומשיחי צעצוע. הוא הפנה אותי אל ראיון מבדר (וידאו) עם פאר מלך המשיח, שמופיע גם בתמונה טובת הטעם משמאל (שלקוחה מכאן). ויש גם את האתר הזה, של אחד, עידן, שגם הוא המשיח.

6. קטעים מספר חדש, American Guru, על אנדרו כהן, מאת חסידיו לשעבר. הוא לא יוצא מזה טוב.

7. מאמר נאה על ההיסטוריה של הרוזנקרוצים באירופה.

8. ומאגודה סודית אחת למשניה: הספר החדש של דן בראון עוסק בבונים החופשיים. כאן תגלו עד כמה הוא מדייק ביחס לאגודה, ומה הוא המציא (התשובה: בסך הכל הוא דייק, הממזר).

9. נתונים על יותר ויותר אמריקאים שהופכים ל- unchurched believers: מאמינים ללא כנסייה, מבחירה כמובן.

10. אורי קציר מביא בבלוגו רשימה שאסף המשפטן עודד גדות של טרוריסטים יהודים. כחמישים גברים שרצחו 43 פלסטינאים ו-5 אזרחי ישראל, ביניהם ראש ממשלה אחד. הם כולם שומרי מצוות אורתודוקסים, אבל כמובן שזה בכלל לא קשור.

11. ב"משאל ראש השנה" של "תרבות וספרות" של "הארץ" שאלו אנשים על דלדולה של הרוח בשיראל. המשורר אמיר אור האשים את הניו-אייג':

ה"כאן ועכשיו", שבסבנטיז היה מחוז חפצם של מודטים טרנסצנדנטליים, נהפך למוטו של קייטנה רוחנית חדשה שבה החוויה האישית היא תכלית החיים. אם אתה כאן ועכשיו, לא משנה במה תמלא את חייך. העיקר שתהיה "קול" ותעביר לך את הזמן בכיף ובסיפוק: אכול ושתה, אחי, כי אין מחר. ולא שיש משהו רע באוכל, בכסף, בסקס, ובכל הפריפריה של העיסוק בהם. אבל אם כל מה שיש באדם הוא הגוף המתכלה והחומרים שסביבו, אדם לאדם מצרך. ולמה בעצם לא לחיות את הרגע? הרי בין כה וכה אי אפשר לשנות כלום.

זו רק פסקה אחת מהרשימה כמובן ואתם מוזמנים לקרוא את כולה. בתגובה לרשימה שלחתי מכתב למערכת והוא פורסם שבועיים לאחר מכן:

במשאל ראש השנה "על דלדולה של הרוח בישראל" מלין אמיר אור על "הקייטנה הרוחנית" של הניו-אייג', ומסיק ששקיעת הרוח בזמננו היא חסרת אחריות במיוחד מפני שהיא מצווה רק "לזרום" ולחוות את הרגע.
יש אמת במה שאור אומר, אבל זו אמת מאוד חד צדדית. הניו-אייג' הוא תופעה מגוונת ורבת רבדים, ולמרות שבהחלט אפשר לשמוע מכיוונן של סדנאות מדיטציה למיניהן את הקריאה "להרפות", ראוי לשים לב להקשר שבתוכה היא נשמעת. 
הלוך הרוח האתי שאנחנו רגילים אליו בחברה המערבית המודרנית הוא כזה של ציוויים, או במלים אחרות, זוהי אתיקה של פעולה, של מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. בניגוד לאתוס הזה, ובדומה לאתיקה של יוון הקדומה למשל, הניו-אייג' מבקש לכונן אתיקה של הוויה, שבמרכזה עומדת השאלה מה ראוי ומה לא ראוי להיות. האתיקה הזאת, מעצם טבעה כמובן, עוסקת פחות בגיוס כוח אדם למבצעי הצלה או צדקה למיניהם, ויותר בטרנספורמציה פנימית. 
שלא כמו שאור טוען, אין כאן הפקרת האחריות, לא האישית ולא החברתית, אלא התבוננות עמוקה על מצבו של האדם ומעמדו הקיומי. נכון, זה לא מה שאנחנו רואים לרוב, אבל זה מפני שלרוב אנחנו רואים בני אדם ממוצעים, שרוחניות הניו-אייג היא להם לא יותר מאשר תחביב. האשמת הניו-אייג' בחטאיהם משולה לטפילת כל חטאי "דור האספרסו" על האספרסו.

12. בבוקר יום שישי, היום הראשון בשבוע הראשון של השנה החדשה של העשור החדש אתן הרצאה (לפני סרט) במסגרת סדרת "סינמה נירוונה" שבסינמטק תל אביב. הנה לשון הפלייר:

01-01-10
מי אני?
רמאנה מהארשי הוא אחד מהמורים הרוחניים ההודים הגדולים בהיסטוריה. נדבר עליו, על תורתו, ועל זרם האדוויטה-ודאנטה שבהינדואיזם, אליו שייכים כל המורים השונים שמדברים בסרט.

אחרי ההרצאה יוקרן הסרט: תרשים להתעוררות
בימוי:פרם אננדה / גרמניה 2009 / 92 דקות/,תיעודי/  אנגלית, תרגום לעברית
רגעי שיא מתוך ראיונות שנערכו עם 16 מורים הודים נאורים שנשאלו אותן 12 שאלות בנושאים רוחניים המבוססות על משנתו של רמנה מהרישי. הסרט הערוך בקפידה כולל את פסיפס תשובותיהם של המורים ומוגש לצופים כסאט-סאנג (מפגש עם האמת) מופלא עם מגוון של מורים מוארים כולל קטעי וידאו נדירים של רמנה מהרישי עצמו.

בקיצור הרצאה + סרט והכל ב-48 שקלים בלבד (למנויים 35, ואפשר גם כחלק מסדרה של ארבע הרצאות בהנחה – פרטים כאן). מי שלא בא מרובע.

בזמן שכאן בארץ פוסקים רבנים מתי אסור להרוג ילדי גויים ומתי דווקא מותר, יהדות ארה"ב שופעת ספרים של התחדשות והעמקה רוחנית. בשני העשורים האחרונים יצאו בארה"ב עשרות ספרים, מידי עשרות מחברים, רבנים והדיוטות, שכולם עוסקים בדרכים שונות להתקרב ולדעת את האלוהות ואת החיים. תנועת ה- Jewish Renewal פורחת עכשיו לא פחות מאשר בימי התסיסה התרבותית של שנות השישים, ונותר רק לקנא בכל הפעילויות, התנועות והמגזינים המקוונים שנולדים שם חדשות לבקרים.

אחד ההוגים והיוצרים החשובים בתחום הזה כיום הוא ג'יי מיכאלסון, שכותב מעל במות שונות על רוחניות יהודית. מיכאלסון, לבד מלהשלים דוקטורט על פרנקיזם באוניברסיטה העברית, עסק ועוסק רבות, ככותב, כעורך וכמורה, בתרבות היהודית המתחדשת בארה"ב. חשוב מכך, מיכאלסון לוקח את ההתפתחות הרוחנית שלו עצמו ברצינות הראויה, ולבד מלימודי קבלה במסגרות שונות גם תרגל לא מעט מדיטציית ויפאסנה – לא מזמן הוא השלים ריטריט של חמישה חודשי מדיטציה.

לפני חודש יצא ספרו האחרון, שמסמן לדעתי נקודת ציון בדברי ימי הרוחניות היהודית המתחדשת. הספר נקרא  Everything is God: The Radical Path of Nondual Judaism, והוא עוסק בצומת שהיא אולי הבעייתית ביותר, אבל גם בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר לצמיחה, במפגש שבין היהדות לדתות המזרח. זאת מכיוון שאחת השאלות המרכזיות שעולות מתוך המפגש הזה היא איך, אם בכלל, ניתן ליישב את האחדות חסרת-השניות המזרחית עם תמונת העולם היהודית בה אלוהים ניצב לכאורה מחוץ לעולם ומוריד אליו פקודות.

השאלה הזאת היא מרכזית פחות בגלל העניין התיאולוגי שבה, ויותר מפני שהיא מעסיקה בפועל ממש כמעט את כל יהודי שבא במגע רציני עם דתות המזרח. יהודים שכאלה, ואני ביניהם כמובן, לא יכולים להכחיש את האמת הפשוטה שבתמונת העולם המזרחית הנון-דואליסטית (כלומר ההכרה בכך שהכל, בסופו של דבר, אחד), ומאידך לא יכולים שלא לראות שתמונת העולם שעולה מתוך דפי המקרא, ומתוך כתבי רבים מדרשניו ופרשניו, שונה בתכלית. הזמן אם כן בשל מאוד לניסיון ליישב בין ההשקפות הקיומיות השונות הללו, ולמשימה זו הקדיש מיכאלסון את ספרו.

ומיכאלסון עושה עבודה טובה למדי. הספר מחולק לשני שערים עיקריים, "שמיים" ו"ארץ", כאשר בראשון הוא עוסק בתיאוריה ובשני במעשה, כיאה ליוזמה נון-דואליסטית שלא יכולה לוותר על אף מימד של החיים. דווקא בשער האחרון מצליח לדעתי מיכאלסון לדייק יותר ולתת לקורא כלים חשובים להתפתחות רוחנית אמיתית, לא מעט בזכות כתיבתו הנעימה והיפה. הנה למשל אחד ההסברים שנותן מיכאלסון לתרגול נון-דואליסטי של מצוות הכשרות:

אני רוצה להציע שקריאה נון-דואלית למשפט "אלוהים ציווה את זה" היא "אלוהים הופך לזה". במקום לחפש הסברים רוחניים לחוקי הכשרות, גישה נון-דואליסטית לעניין יכולה לראות את הציוויים האלה כעניין חומרי בלבד. כשרות היא תרגול של הגוף, והיא מכירה בערכו של הגוף, של העולם החומרי, כשלעצמו. חוסר הטעם בעניין הוא הטעם בעניין: זו הצורה שבה הבלתי-ניתן-להבעה מופיע בתוך העולם. (עמ' 197)

החלק הראשון הוא מעט יותר בעייתי. מיכאלסון רואה בתפיסה הנון-דואליסטית של המציאות את השלב האחרון והביטוי המלא של יחסי האדם והאלוהים, לאמור: האדם מבין שהוא מאז ומעולם היה הכוליות עצמה (בשפה יהודית: האלוהות), ומתוך העמדה הזאת הוא יכול לפעול בצורה הרמונית, ספונטאנית וטובה בעולם. התפיסה הזאת מקובלת מאוד בתרבות הרוחנית של ימינו, והאמת היא שגם אני שותף לה.

אבל התבוננות קצרה (וכנה) ביהדות לדורותיה תגלה לנו שתפיסה נון-דואליסטית צצה רק במאתיים השנים האחרונות. לא רק זה, אלא שגם כאן אין למצוא מבחר עשיר של מורים. צריך להודות על האמת: הדרך הנון-דואליסטית היחידה ביהדות שייכת לחסידות חב"ד. ניצוצות של נון-דואליזם אפשר למצוא אצל צדיקים חסידיים שונים כמו גם אצל הראי"ה קוק, אבל נון-דואליזם כמערכת שיטתית שלמה יש רק שם. מיכאלסון מביא מתורת חב"ד, אבל גם ציטוטים שונים ויפים מכל מני יהודים על כך ש"מלוא כל הארץ כבודו" ושאלוהים למעשה ממלא את המציאות.

הבעיה עם זה היא שצריך להבדיל היטב בין נון-דואליזם לפנתאיזם או אידיאליזם לסוגיהם. שני האחרונים פעמים רבות יוותרו על העולם לטובת איזה מימד אלוהי "מוחלט" ואמורפי, שהוא לכאורה המציאות האמיתית, בעוד שהעולם הוא רק אשלייה. בנון-דואליזם אמיתי העולם על כל פרטיו הוא בעל קיום ותוקף. כאשר אומרים "אלוהים הוא העולם" צריך על כן לבדוק ששני צדדי המשוואה הזאת נשארים חיוניים. מיכאלסון יודע את זה כמובן ואף כותב כך בפירוש, ולכן חבל שהוא לא התעקב קצת יותר על השיטה החב"דית, שאכן מדגישה את חשיבותו של העולם הזה, ופחות על ציטוטים לא מפורשים של רבנים אחרים.

מיכאלסון מכיר בכך שהנון-דואליזם חדש ליהדות, ומכיוון שתפיסה זו היא כאמור לדעתו הביטוי המושלם של הדתיות, עולה השאלה מדוע אבותינו לא הבינו זאת. הפתרון שלו לכך הוא לראות בהתפתחותה של היהדות תהליך אבולוציוני, שבתחילתו כלל אל מלוכני, כוחני וקנאי, ובסופו מתעדן לכדי ראייתנו כולנו כבטויים שלמים של האלוהות, הפועלים במשותף לתיקון עולם. העניין היהודי הנוכחי בנון-דואליזם הוא לדידו של מיכאלסון התפתחות בעלת מימדים משיחיים.

ראיית השלב הנון-דואליסטי ביהדות כתוצאה הסופית של התפתחות אבולוציונית, כלומר כביטוי נכון יותר, אם לא הנכון ביותר, של הקשר בין האדם לאלוהים, מביאה לשתי מסקנות ברורות: ראשית, היא מציבה את חסידות חב"ד כהתגלמות העליונה של המסורת הרוחנית של היהדות (לפחות לפני התפרצותו של הקרקס המשיחי הנוכחי) – זאת לבד אולי מההתעוררות הרוחנית הלא-אורתודוקסית (או, פשוט, הניו-אייג'ית) בימינו.

שנית, היא מביאה אותנו להכרה שמה שלקח ליהדות יותר מ-3000 שנה להגיע אליו היה נחלתן של הדתות המזרחיות כמעט מתחילתן. במילים אחרות ההינדואיזם, הבודהיזם והדאואיזם לא היו צריכים כלל אלפי שנים כדי להתפתח לכדי נון-דואליזם, ורק במונותאיזם סיבך את עצמו בתחילה עם אלוהות שהיא "אחרת לחלוטין" ונמצאת "אי שם".

לדעתי במידה רבה זה נכון. במזרח ידעו להביט פנימה הרבה לפני המערב (לבד מיוון העתיקה), ולמדו מהר יותר את מבנה וטבע הנפש האנושית. מתוך כך גם ידעו קודם למערב לנסח ולממש את הראיה הנון-דואליסטית ואת הזיקה הנון-דואליסטית לקיום עצמו.

אז במה בכל זאת התעסקה היהדות כל כך הרבה שנים? כמובן: הראייה האבולוציונית עצמה, שצורתה הקדמונית היא המשיחיות, היא פיתוח יהודי מקורי. ראיית המציאות כמתקדמת לקראת תכלית, והזמן כליניארי-טלאולוגי ולא כמעגלי, היא ראייה יהודית (ובהמשך נוצרית ומוסלמית כמובן).

מיכאלסון היהודי משתמש אם כן בראייה האבולוציונית היהודית כדי להסביר איך היהדות הגיעה בסופו של דבר (ובצורה מעגלית משהו) לתמונת העולם המזרחית. במידה רבה זהו כוחו של הספר הזה, כי בתהליך האבולוציוני הזה היהדות לא איבדה את כל מה שייחד אותה, ומיכאלסון מצליח להראות זאת. הוא מסביר בצורה יפה איך שנון-דואליזם אמיתי אינו מונע התפתחות ושיפור במימד הזמן, ומתעקב כדי להצביע על המקומות שבהן המורשת היהודית יכולה להעשיר ראיית עולם נון-דואליסטית, וכך להפרות ראיית עולם מזרחית.

כל זה מצויין, לבד מעניין קטן אבל חשוב: מיכאלסון נוטה לזהות את החוויה הנון-דואליסטית של היהודי עם זו של הבודהיסט או ההינדי. כך, על פי מיכאלסון "עבור היהודי הנון-דואליסטי המסורתי מה שנשאר אחרי שהעצמי נעלם הוא האין-סוף, או אלוהים. עבור מי שאינו תאיסטי, […] מה שנשאר הוא פשוט דהרמה, או 'כפי שהדברים הינם'" (עמ' 160).

מניסיוני השוואה זו אינה מדוייקת. אלוהים הוא לא פשוט 'הדברים כפי שהם', אלא, כאמור, גם התפתחות לטובה, גם תנועה של שפע. כך שאם יהודי, כאשר העצמי ניטל ממנו, ירגיש את אלוהים, הוא ירגיש משהו שונה ממה שירגיש בודהיסט.

ואכן, לפחות עבור היהודי הכותב שורות אלה הדבר גרם בתחילה למבוכה לא מעטה כאשר התפלמסתי בנחישות עם מורים רוחניים מזרחיים שונים: אני התעקשתי שהמציאות כפי שהיא היא טובה ומיטיבה, עסיסית ושופעת, והם (למשל ראמש בלסקר, שמיכאלסון מרבה לצטט ממנו) טענו מנגד שהיא 'פשוט כפי שהיא'. ישנה כמובן האפשרות שאני עדיין נאחז במשהו שהם (ומיכאלסון) כבר הרפו ממנו, אבל אם לא הרי שייתכן שהתרבות שממנה בא המיסטיקן משפיעה על החוויות הרוחניות שלו, אף העמוקות ביותר.

ברור אם כן שסוגיות רבות עוד לפנינו בניסיון לזווג יהדות ונון-דואליזם, והספר הזה פורץ דרך בנכונות שלו להתעסק בכנות וברצינות עם האתגר שהנון-דואליזם מציב בפני היהדות, אתגר שכמעט כל יהודי שמתעניין בהתפתחות רוחנית בימינו יגיע אליו במוקדם או במאוחר. למיכאלסון בהחלט יש מה לתרום בעניין – הנה ציטוט נוסף לסיום, שימושי מאוד, מהספר:

הכל קורה כפי שהוא חייב, לא כפי שהוא צריך. […] ההבנה הזאת מבשרת תמורה גדולה מהדימוי המונותאיסטי של אלוהים המפקד על העולם, ובעקבותיה של העבודה הרוחנית. כאשר דבר-מה מצער מתרחש, המונותאיסט מסביר זאת על ידי פניה לאיזו תכלית גבוהה. הנון-דואליסט לא מציג שום הסבר כזה, אלא מזמין קבלה מסוג עמוק יותר. […] הכל הוא האלוהות בהתרחשותה. האם אני יכול להיות עם זה, ולא לרוץ להסבר או רציונליזציה? […] אין משהו שמוצדק שיקרה או משהו שלא מוצדק שיקרה. יש רק את מה שמתרחש על פי התנאים הנוכחיים. ובהתרת גבולות ההסבר, שמתי לב, מגיעה טעימה מהעולם הבא. (עמ' 99-100)

ועוד ציטוט אחד לקוראי הבלוג בלבד, שאני מאוד אהבתי ושלדעתי מחזיק סוד גדול:

אין מי שיש לכעוס עליו, ואין מי שכועס […] אלוהים הוא התעוררות הכעס, והוא הרגשתו. היודע, הידיעה, והידוע. וגם, ברוך השם, ההתפוגגות של הכעס. וב'ברוך השם' הזה, אני חושב, נמצאת החידה היפיפיה של הדת (עמ' 162)

 

[עלה אתמול באתר מעריב]

אז מה היה לנו בשבועיים האחרונים?

קודם שמענו על ג'ק טייטל, יהודי חם משבות רחל, שרצח ופוצץ ושנא את כל מה שלא נראה לו יהודי מספיק. כשהובא השבוע לפני שופט אמר טייטל שעבורו "זה היה תענוג וכבוד לשרת את אלוהי. אין בי חרטה ואין לי ספק שאלוהים מרוצה".

אחר כך שמענו על ספר חדש שראה אור, תורת מלך, שבו מוסבר מתי בדיוק אסור ומתי בדיוק מותר להרוג את מי שאינו יהודי. כמה פנינים:

"בכל מקום שבו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל מותר להורגו, גם אם מדובר בחסיד אומות העולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר"
"כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר"
"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים"

אחר כך נתלו פשקווילים שמגינים על "הרב אליאור חן שליט"א" ומאשימים את המדינה בעלילת דם.

ובשבת האחרונה, אחרי 24 שנים של עבודה רצופה, נזכרו חרדים בבירה שמעבדות "אינטל" פועלות גם בשבת, הפגינו, יידו אבנים, שברו חלונות והכו את סגן ראש העיר, יצחק פינדרוס מיהדות התורה.

רצף האירועים האלה הוא כמובן מקרי, אבל ניתן לראות בו לדעתי את המשך הסחרור המטורלל של האורתודוקסיה מהשנים האחרונות, והוא מזכיר לי יותר מכל את הזעם של הקיצונים המוסלמים נגד כל דבר שמריח מנורמליות מודרנית. והזעם הזה מקורו כמובן בפחד. הפחד שאוטוטו אי אפשר יהיה לעמוד בפרץ והחילון והאמריקניזציה ישטפו את הכל.

הפחד הזה מתפרץ החוצה אצל חמי המזג, אבל הוא משותף גם למי ששולט בעצמו. כי מה שהכי מדאיג בכל האירועים האלה הוא חוסר התגובה, השתיקה הכמעט מוחלטת של רבנים גדולים מהציבורים הללו. נכון, את טייטל כולם גינו, אבל את טייטל קל מאוד לגנות (אם כי נראה כמה זמן ייקח עד שיצוצו קונטרסים בשבחו). השאלה למשל היא מה עושים עם זוג הרבנים שכתבו את אותו ספר מסוכן.

גבי גבריהו (שאין לי מושג מי הוא) כתב מכתב פתוח לרב פוירשטין מ"צהר" שגינה את טייטל:

ישר כוח למאמר החשוב והאמירה כי "על הרבנים להכריז כי אם יוכח שטייטל עשה את המיוחס לו – אנו מקיאים אותו מתוכנו כפי שהוקא והוקע קין מהחברה. כי אין לנו חלק ונחלה לא איתו ולא עם תפיסותיו ומעשיו הרעים". המאמר של חבר הנהלת צהר הוא אכן חשוב, אך הוא עוסק בש"ג שסוף סוף נתפש וכולם יכולים "לעשות עליו" שרירים. הנה, גם לנו יש רוצח משלנו ועכשו נוכיח לכולם כמה אין לנו חלק ונחלה בתפיסותיו ומעשיו הרעים. 

אבל האם תסכים בבקשה לצעוד צעד אחד קטן וחשוב קדימה ולהכריז את אותה הכרזה בדיוק על רבנים? אם יוכח שרבנים היו שותפים בעבר, אפילו בעקיפין, למעשי טרור או שתמכו לאחר מעשה במעשים כנ"ל וקלסו ופארו אנשי טרור ו/או את מעשיהם אזי יש להקיא ולהוקיע אותם מתוכנו וכו'? האם לארגון שאתה חבר הנהלה בו ושהוקם בעקבות רצח ראש ממשלת ישראל יהיה את העוז והאומץ להוקיע את אותם רבנים שכינו ומכנים את ברוך גולדשטיין – קדוש? 

וזה כמובן מה שדרוש. אבל יותר עקרוני מהציפייה המשעממת שאיזה רב יואיל בטובו לגנות רב אחר היא ההבנה שבעצם ההתנגשות של האורתודוקסיה עם המודרנה לא מפסיקה להוציא ניצוצות אפילו אחרי מאתיים שנה. ואם האש בזמן האחרון גדולה במיוחד זה כנראה בגלל שהחיכוך רק הולך וגובר, ומכיוון שהעולם המודרני לא הולך להתקפל, כנראה שהאורתודוקסיה הולכת להישבר.

כי מה בעצם קורה כאן? יש לנו תנועה שמתיימרת להיות היהדות "האמיתית", ובפועל כוללת בתוכה פחות מ- 20% מהיהודים. במקום לצאת ולהעניק לעולם החילוני-אמריקקי עמוד שדרה וערכים שהוא בהחלט צריך, היא נסוגה לחפירות הלכתיות ארכאיות ומאמצת עולם ערכים שאין לו סיכוי לדבר אל אף חילוני שפוי. הדבר דומה למאהב דחוי שמבקש לזכות שוב באהבתה של בת זוגו לשעבר על ידי כריתת אוזנו ושליחתה אליה. לא חביבי, זה לא מה שישכנע אותה שיש עם מי להתחתן.

האורתודוקסיה מתנהגת כאן כאילו העולם המודרני הוא למעלה מכוחותיה. כאילו זה או היא או הוא – על אחד צריך לוותר. ובמעין משחק סכום אפס חרדי שכזה היא כמובן מוותרת על העולם ומסתגרת בד' אמות של הלכה. כי מה בעצם אומרים הרב יצחק שפירא או הרב יוסי אליצור, מחברי "תורת מלך", לחילוני המצוי ששוקל חזרה בתשובה? בוא אלינו חילוני, ולך לך מטוב לבך, מהגיונך, מהמוסריות הפשוטה שלך, מכל מה שאנושי בך, אל ארץ התפלצות אשר נראך. עקוד, עקוד חילוני יקר את הרציונליות שלך, את שכלך הישר, את ההומניות אשר אהבת, ושלח ידך אל הגר ואל הגוי. ואם כבר, אז שלך יד גם אל ההומואים. והשמאלנים. והיהודים המשיחיים. והרפורמים.

אז מה יהיה? ידידי האורתודוקסים, מה יהיה? אני ב"ה לא אורתודוקס, ולא זקוק לאורתודוקסיה כדי להיות יהודי כשר ולקיים קשר עם האלוהות – אבל אתם, אתם לא רואים שגוזלים מכם הכל? אתם לא רואים שמושחים את האורתודוקסיה בזפת ונוצות ומרקידים אותה מושפלת בכיכר העיר? אתם לא רואים שהסהרוריים שבכם, שכבר מזמן אינם רק שוליים, מציגים לעם היושב בציון את האורתודוקסיה כגרסה יהודית של אל-קאעידה ושאין אף רב רציני שאומר להם שהם טועים? שרבנים שמוכנים להפוך שולחנות כדי לא להרשות גיור רפורמי שותקים כשיוצא ספר שמסביר מתי מותר להרוג תינוקות?

היהדות האורתודוקסית זקוקה לרפורמציה. צריך לקום מישהו, או עדיף מזה, קבוצה, שעל סמך ידע רחב ובהתאם להגיון הפנימי של ההלכה, תצעד קדימה ותאמר: זה לא ייתכן. יש דרך אחרת. ואני מדגיש: לא על ידי אימוץ עיוור של ערכי המערב ולא על ידי רציונליזציה פשוטה של ההלכה. אין צורך בעוד תנועה רפורמית. אבל כן תנועה מבפנים, שאיבה מהמעיינות הצלולים שכן נמצאים בתלמוד ובספרי ההלכה וההגות השונים כדי לזווג שוב בין יהדות ובין הגיון בריא, בין יהדות ובין דרכי נועם, בין יהדות ובין אנושיות. ואם אפשר להוסיף בדרך קצת רוחניות, בכלל הרווחנו.

אבל, חבל, איזה מין מזל: אחת מהנקודות האירוניה של הדת היא שהלהוטים ביותר הם כמעט תמיד המשיחיים המטורללים, והרגועים יותר הם… הרגועים יותר. כלומר השפויים. כי מסימני ההיכר של השפיות הוא הספק, המודעות העצמית והביקורת העצמית, כמו שמסימני ההיכר של הטירוף והלהט הם חוסר הביקורתיות והודאות המוחלטת. כן, בדיוק כמו שלטייטל "אין ספק שאלוהים מרוצה". כך שיתכן שלאורתודוקסים השפויים לא תהיה מספיק מוטיבציה להוליד משהו חדש מתוכם, ושיהיה זה על החילונים לעמוד אל מול הקמים עליהם להשחיתם. ייתכן שרק אחר כך, משברי האורתודוקסיה, יהיה אפשר לבנות משהו בן קיימה.