חסיד גור אחד הולך ברחוב, ופוגש יהודי אחר שאומר לו, ראיתי את אשתך עוברת כאן לפני עשר דקות. עונה לו החסיד, כן יצאנו לטייל.
הבדיחה הידועה הזאת כמובן אינה משקפת את המציאות, כי בגור הגבר תמיד הולך לפני האישה. אבל לבד מזה היא מצביעה על המצב לאשורו: בני זוג בחסידות גור כמעט שאינם נמצאים במגע. בגור נוהגים לשמור נגיעה לא רק לפני אלא גם, ואולי במשנה תוקף, אחרי החתונה. פשוט: לחסידות גור יש בעיה מינית.
ליתר פירוט, החסידות הזו, שהיא הגדולה בישראל (אדמו"רה השכיל להבריח את חסידיו לא"י לפני מלה"ע השניה), נוקטת בקו נוצרי משהו בכל הקשור להתייחסות לפן המיני שבחיי האדם. שרה איינפלד, חסידה לשעבר שמדברת על החיים מעבר להרי האופל בבלוג המעולה "חור בסדין", מפרטת את התקנות בנושא:
אסור לבעל לגעת באשתו מעולם, לא בבית ולא מחוצה לו.
אסור לבעל ללכת לצד אשתו ברחוב.
אסור לו לשבת לידה על הספה בבית, וגם בחוץ: במכונית, אוטובוס, ספסל, ענף עץ, מתקן לונה פארק, שפת מדרכה, גג רעפים, ארובה, כסא נח, סירה, טוב נו הבנתם את הרעיון.
אסור להם לאכול מאותה צלחת, לשתות מאותה כוס, לראות אחד את השני שלא בלבוש מלא.
אסור לישון במיטה אחת, המיטות חייבות להיות נפרדות ועם רווח של מינימום מטר וחצי ביניהן.
אסור להם לעביר חפצים או תינוקות מיד ליד, אם הם צריכים לתת משהו אחד לשני, הם יעבירו זאת דרך אדם שלישי, למשל אחותו הקטנה של הבעל, שתקח מהאשה ותעביר אליו, או יניחו על שלחן סמוך ובן הזוג ירים את החפץ/ התינוק משם.יחסי מין לא יקויימו למפרע. אלא אם כן:
זהו ליל טבילתה של האשה (דבר שקורה פעם בחודש) והשבת שלאחרי זה (לסיכום: פעמיים בחודש)
בחדר חושך גמור ומחלט (ולכן לפי הלכותיו אין משמשים לאור היום רק בשעות הלילה*)
גם הבעל וגם האשה לבושים למחצה וחושפים רק את האיברים הרלוונטיים לחושך המדכא של חדר השינה.
לאחר לידה האשה לא הולכת כשנה למקווה והם אינם מקיימים יחסי מין כל התקופה הזו.
מעבר לאקט המיני עצמו חל איסור על כל מגע ביניהם, מה שאומר: לחדור, לגמור ולצאת החוצה – הבעל פורש בחלחלה למיטתו הנפרדת, האשה מורידה בחזרה את כתנתה לכוון הברכיים.
במילים אחרות הזוגיות בחסידות גור מושתתת על מערכת תיאולוגית עדינה ומורכבת שאפשר למרבה הפלא לסכם את כל כולה בארבע מילים בלבד: 'בחורות ערומים זה חולירע'. מין זה רע, גוף האישה הוא מוקד של טומאה וסכנה, מגע גופני הוא עניין מערער ודוחה, זקפה היא סוג של מפלצת איומה.
זכורתני היטב איך בזמן שהתעמקתי ביחס של ההלכה והקבלה למין ואוננות (מגוון רשימות בנושא) פגשתי חסיד גור לשעבר שסיפר לי על הנהוג בישיבה בה למד. כל שבוע, הוא סיפר, היה לו מפגש עם אחד הרבנים במקום שהיה בין השאר שואל אותו "מה עם היידישקייט" שלו. הכוונה היתה לבקש שידווח האם אונן או לא (וכמה, ולמה, ומתי) באותו שבוע.
אולי מה שמטריד ביותר בסיפור הזה הוא לא שבישיבות גור מתבצע מעקב דקדקני, פרטני, אובססיבי, על הפעילות האוטואירוטית של בניה, אלא השם שבחרו לתת לעניין: האפשרות שלך לשחק עם עצמך או ההימנעות ממנה היא ה"יידישקייט" שלך. ולמי שלא יודע, יידישקייט ביידיש זה פשוט "יהדות".
היהדות של חסיד גור צעיר נמדדת אם כן בתכיפות הפעמים בהן הוא מאונן. עכשיו אני בטוח שכמוני, 99% מקוראי הבלוג הזה מאוננים מדי פעם, אבל לא ידעתי שזה מה שעושה אותנו יהודים. כמובן, ככל שאתם מאוננים פחות כך אתם יהודים יותר טובים, וכנראה שהיהודי הטוב ביותר הוא היהודי (התיאורטי בלבד, אני משוכנע) שמאז שגילה את העניין בטעות בהיותו בן 12 מצליח עד היום להתמיד ולהתאפק. מה שכן, לא הייתי רוצה להיתקע איתו במעלית. (הפסקה הזאת מנוסחת בלשון זכר אבל חלה כמובן – אל תעשו את עצמכם מופתעים – על שני המינים)
מדובר, בקיצור, באובססיה. הבעיה היא שהעניין לא נגמר רק ביחס למין, אלא מדובר ביחס כללי למגע, לגוף, לאנושיות פשוטה. בסרט סוררת (בימוי: ענת צרויה, ישודר ב- 17.10 ב-21:30 בערוץ 8 – נשלח אלי לצפייה מוקדמת), שמביא את סיפוריהן של שרה אינפילד ושל חרדית לשעבר נוספת, שולמית וינפלד, מצטייר יחס שלילי לכל מגע אוהב בין בני משפחה. לא רק הורים שאינם נוגעים זה בזה, אלא הורים שאינם מחבקים את ילדיהם. לא רק הורים שמנתקים מגע אחרי שבתם עזבה את הדת, אלא הורים שגם לפני זה לא היו מלטפים ומנשקים אותה.
זה לא ברור שאנשים לא אמורים לחיות ככה? זה לא ברור שבני זוג אמורים לגעת זה בזה ולהביע אהבתם במגע? שילדים אמורים לקבל כל הזמן חיבוקים מהוריהם? שמין אמור להיות קדושה ועבודת אלוהים בשיאה ולא עניין בזוי וטמא שעושים רק כי חייבים? ושבאופן כללי הגוף שלנו לא אמור להיתפס כאויבנו, אלא כעצמנו ממש (כמעט כתבתי "בשר מבשרנו"), כחלק אינהרנטי, מהותי, אורגני (תרתי כמובן) מזהותנו, או לכל הפחות כאחד מאמצעים הישירם והמידיים ביותר שלנו לקשר עם האל?
שוב, אני מרגיש שהדברים האלו מובנים מאליהם, ובכל זאת אכתוב שילדים שגדלים ללא מגע מהוריהם נוטים להפוך לאנשים קשים, מרים. בני זוג שלא נוגעים אחד בשני הופכים את זוגיותם לנכה בצורה כרונית, שלא לומר מתה. אנשים שחשים דחייה וזרות מגופם חיים חיים מפוצלים, חיים במאבק פנימי תמידי, חיים אומללים.
—
ועוד כמה מילים בגנות החברה החרדית בכלל: בסרט הצופים נחשפים גם למימדים המדכאים של הלחץ הפנימי שמופעל על חברים בה (שלא כמו הרודנות המינית, שחסידות גור מצטיינת בו במיוחד, זה כבר משותף לחלקים נרחבים מהחברה החרדית). מדובר באיומים חוזרים ונשנים (משידוך גרוע, דרך הוצאת הילדים מהתלמוד-תורה ועד נידוי), בהפחדות על הגורל שאחרי המוות למי שחורג מהתלם, בהורים שמנתקים את הקשר עם ילדיהם ה"סוררים" וכיוצא באלה מאפיינים של חברה במצור.
הטרור הפנימי שמופעל על חלקים גדולים מבני החברה החרדית הוא כמעט בלתי נתפס למי שמגיע מהעולם החילוני, ולבד מזה שאתה מוצא את עצמך ממלמל "ברוך שלא עשני חרדי" עולה גם ההכרה שאם למצב הזה הגיעה תורת משה אחרי 3500 שנה אז משהו מהותי מאוד השתבש בצורה טרגית בדרך מהלל הזקן ועד הרב אלישיב.
וכן, אני חושב שחשוב לומר בקול רם: חברה שהדרך היחידה שבה היא יכולה לשמור על חבריה בקהילה היא לאיים עליהם בגיהנום או להפעיל נגדם סנקציות היא חברה בדגנרציה. חברה בתהליך של ריקבון, חברה עלובה, נכשלת, שנמצאת בחרדה תמידית שאין לה באמת מה להציע, שחוששת שהיא לא יכולה להתחרות עם האפשרויות המזדמנות והבסיסיות ביותר של החברה הפתוחה (על כל חסרונותיה).
וזה הרי העניין: החברה החילונית היום מלאה בכל כך הרבה טיפשות וגסות, שטחיות וריקנות, אלימות ובערות, שחיתות ואנוכיות, שלא נראה לי שצריך שקהילה תהיה נאורה או רוחנית במיוחד כדי לשמור על אהבתם או נאמנותם של חבריה גם ללא איומים או הסתגרות. אבל אפילו זה כנראה אתגר גדול מדי עבור הרבנים החרדים של היום.
—
ועוד כמה מילים קטנות: אתמול כתבה בוואי-נט טלי פרקש, שהדבר היחיד שאני יודע עליה הוא שהיא סוג של חרדית, על שרה אינפילד כך:
בניגוד למה שיגידו על שרה הרבה חרדים שקראו את הכתבה [שהתפרסמה במוסף לחג של ידיעות אחרונות, 2.10], כל מילה שם אמת. והאמת כדרכה קשה. סיפור חייה: "פגישה גורלית בת שעתיים עם המיועד ולאחריה חיי מחנק ושיממון אישי גדול" הוא סיפורן של נשים רבות בחברה הזאת. אך כתגובה לדברים, יעדיפו הרוב לעשות את המובן מאליו במקרי "כביסה מלוכלכת קשים במיוחד" – לטמון את הראש חזק בחול. גברי המגזר יצדדו בגישת "תהיי צדיקה ותשתקי". ונשות החסידות בגרסת "המסכנה שנפלה רע עם שידוך" במקרה הטוב, וכבוגדת במקרה הרע. אז מה הפלא שבורחים?
והיא מוסיפה משפט חשוב:
יש גם סיבות טובות מאוד לאנשים להיות חרדים מבחירה. יש שם מאחורי החומות והמחיצות גם חיים אחרים. חיים של אהבה, של זוגיות, של אושר אמיתי, חיים עם משמעות.
והנה 18 דברים טובים שאפשר לומר על החרדים שפורסמו לאחרונה בבלוג של שחר אילן, שעם כולם אני מסכים. בגלל כל אלה ועוד לא נכון לומר שלחרדים אין דבר להפסיד לבד מכבליהם. יש להם מה להפסיד וזה כנראה מה שבכל זאת מחזיק את החברה החרדית. זה, והעובדה המצערת שהשמועות על החברה המערבית הליברלית והנאורה היו מעט מוגזמות. יחד עם זאת, אני מקווה מאוד שהמהפכה בוא תבוא.
לולאת האל 
){kind=link}
){kind=link}