בדיוק לפני שבועיים, כשהרב בני לאו פרסם ב"תרבות וספרות" רשימה שעוסקת בסיפור חוני המעגל, עסקתי גם אני עם תלמידי כיתה ט11 בביה"ס הריאלי העברי בחיפה באותה סוגייה עצמה (מהמשנה). בקצרה: בעקבות בצורת קשה העם מבקש מחוני שיוריד גשם, וחוני, מאגיקן ובעל-שם שכמותו, אכן מכריח את האל להוריד מים מהשמיים. שמעון בן שטח, ממנהיגי הציבור באותה תקופה (תחילת המאה הראשונה לפנה"ס) כועס על חוני. שעורי הבית היו: מנה שתי סיבות לכעסו של שב"ש על חוני.

תשובות התלמידים גרמו לי לחשוב. לשם דוגמא אחת מני רבות, תלמיד אחד כתב כך:

שמעון בן שטח כועס על חוני בגלל שתי סיבות:
הראשונה היא שהוא קרא לה' בשמו הסודי דבר שאומר שה' "חבר" של חוני אבל הוא לא וזוהי חוצפה וחוסר כבוד לקרוא לו בשמו הסודי.
השניה היא שהוא גורם לה' להוריד גשם. אם ה' לא מוריד גשם זה אומר שישראל חוטאים וה' לא מרוצה. ברגע שחוני יכול להוריד גשמים הוא מבטל את רצון ה' שבנ"י יכפרו על חטאיהם דבר שאומר שהם יכולים להמשיך לחטוא.

שימו לב בעיקר לסיבה השנייה. היא נכונה כמובן (כלומר: זה מה שדובר בו בכיתה, וראו מאמרו של לאו), אבל חשבתי לי עד כמה בקלות משתמשים היום בלימודי היהדות במילה "חטא", ועד כמה אין לה היום משמעות. שכן עד כמה המילה "חטא" בכלל מובנת לנערים ונערות חילוניים? מהו "חטא" עבור התלמיד הזה וחבריו? נראה לי (אם אני זוכר מה היה עבורי חטא כאשר למדתי אני בביה"ס) שחטא זה משהו שכשעושים אותו אלוהים-של-פעם כועס. ואלוהים-של-פעם הרי תמיד כועס על משהו. וממילא אי אפשר להבין למה הוא כועס, כי הציוויים שלו חסרי היגיון, וממילא זה לא ממש משנה, כי היום אף אחד לא חושב שאלוהים כועס (אלוהים-של-היום הוא משהו שונה לגמרי), וכל העניין נראה כמו אגדת ילדים די משעממת.

איך בכלל יכול תלמיד חילוני להזדהות עם המילה הזרה כל כך הזאת, אם כל מה שהוא לומד זה השימוש שלה בתנ"ך ובתלמוד? הרי לפני התלמידים מוצגת תמונה על פיה אלוהים הוא מעין שדון כל-יכול שיושב בשמיים ולא מרוצה תמידית. שדון לא-לא. אסור את זה ואסור את זה, וכשעושים את זה אז הוא ממש מתעצבן. וכל הזמן עושים את זה והוא כל הזמן עצבני. ומה בסך הכל עושים? הרי ברור שהתלמידים לא ממש מבינים מה רע, למשל, בעבודה זרה. אותם זה בכלל לא מעצבן אם מישהו (סתם דוגמא: המורה שלהם) נוסע להודו ומתעסק בהינדואיזם, למשל.

התמונה הזאת גם לא מובנת להם, וגם לא רלוונטית לעולמם של התלמידים. ויוצא שאחד המושגים המרכזיים שעליהם מושתת העולם היהודי נותר עבורם חסר משמעות (לא שמילים כמו "מצווה", "גאולה", "תשובה" מובנות להם כמובן). מה אני עושה בעניין? אני לא רוצה להאריך בכך, אבל אני למשל מלמד מיד אחרי הסיפור של חוני סיפור שגם עוסק בהורדת גשמים על רבי תנחומא (בראשית רבה, ל"ג, ג' – ראו נספח), שם אלוהים מוריד גשם רק כאשר נעשית בעולם פעולה אמיתית של רחמים, של חמלה. זה מובן, ורלוונטי.

—

כל זה חידד לי את ההכרה בדבר ריקונו מתוכן של הלקסיקון הדתי, שהוא כמובן רק חלק אחד מאותה דה-מיסטיקפיקציה של העולם, של החילון, של המודרנה וכו' וכו'. כי לעזאזל, פעם אנשים נרדפו ומתו עבור אמונתם. פעם כדי לא לחטוא אישה אחת היתה מוכנה לראות את כל שבעת בניה נשחטים מול עיניה. פעם, בין 1550 ל-1650 ליתר דיוק, נהרגו מאות רבות של אלפים במלחמות בין פרוטסטנטים לקתולים ובין זרמים שונים של פרוטסטנטים באירופה, ועוד מאות אלפים הפכו לפליטים כדי להימנע מהמרת דת – וכל זה בשביל אמונות שהומצאו עבורם על ידי הרפורמציה, כלומר לעיתים רק בדור הקודם.

הסיבה היא פשוטה: פעם הדת היתה מרכיב המהותי ביותר בזהותו של אדם. ואדם לא יוותר על זהותו. אם היית הוגונוטי, זה היה מה שהגדיר אותך, ובלי להיות הוגנוטי לא היית שום דבר. לבגוד בהוגנוטיות שלך פירושו היה לוותר לא רק על הכבוד שלך, אלא על העצמיות שלך ממש. ובשביל להימנע מאובדן הזהות שלהם מוכנים אנשים למות.

אולי ניתן להשוות את זה למה שהיום עבורנו היא הנטייה המינית שלנו. נכון, היום, כמו שאמר המשורר, כבר לא מתים מאהבה ואנחנו בטח פחות "פנטים" לגבי כל מני מימדים של החיים מאשר אבותינו, אבל עבור הביטוי החופשי של נטייתם המינית (במידה והוא מאויים) אנשים מוכנים להילחם. הם מוכנים להסתכן ולצעוד ברחובות למרות איומים, הם מוכנים לסכן את מקום העבודה או את הקריירה שלהם כדי להצהיר על נטייתם, והם באופן שנראה טבעי להפתיע יוצרים קהילות שהמשותף שבין חבריהן הוא אך ורק נטייתם המינית.

—

מה שמביא אותי לסיפור החם של השבוע בעולם הדת: הכנסייה הקתולית מציעה לאנשי-דת אנגליקנים לערוק לשורותיה. העילה: הכנסייה האנגליקנית כפי הנראה, אחרי דיונים אינסופיים, בדרך לאישור הסמכת כהני דת הומוסקסואלים (במוצהר כמובן, בארון הם מזמן מוסמכים) וכוהנות דת (יענו, נשים). זה סיפור גדול, עצום למעשה, שיכול א) לצמצם עוד יותר את הכנסייה האנגליקנית שממילא מצטמצמת; ב) לחזק את שורות הכמורה הקתולית שבכלל ראתה ימים טובים בהרבה; ג) לעורר איבה מאוד לא נוצרית בין האנגליקנים לקתולים ו-ד) לעלות שוב את השאלה שעולה בערך מדי יומיים בכנסייה הקתולית, והיא "בשם כל הקדושים, למה שלא תיתנו כבר לכמרים להתחתן?!?", שהרי שאנגליקנים יבואו על נשותיהם וטפיהם – כן, הווטיקן יאפשר זאת: תהיה תת-קטגוריה של אנגליקנים-קתולים בתוך הכנסייה הקתולית.

מדובר, אם כן, בניצול מאוד לא מקובל של מצוקותיה של כנסייה אחות, ומרי האנט, תיאולוגית קתולית שתומכת בהסמכת נשים, שואלת האם ינתן גם לכמרים קתולים שדווקא רוצים להתחתן להצטרף לכנסייה האנגליקנית בתת-כנסייה משלהם שם, או אולי למוסלמים שלא אוהבים הומואים להצטרף גם הם לכנסייה הקתולית במעין כנסיית-מסגד-קתולית – שהרי ממילא מה שחשוב כנראה הוא השמרנות, ולא התיאולוגיה.

מסכן רואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי וראש הכנסייה האנגליקנית, שבסך הכל רצה להיות נאמן למצפונו ולא לתת לאברי המין של קהילתו להיות הגורם שיכריע אם אדם מסויים יכול להיות כהן דת או לא. אבל בכנסייתו יש עדיין שמרנים רבים, והיא על סף פילוג. אותה מרי האנט כותבת יפה שהחיבור בין האנגליקנים לקתולים הוא לא יותר מאשר איחוד של שני מחנות שהמשותף להם הוא דחיית נשים והומוסקסואלים. וכך יוצא שהכנסייה האנגליקנית, שחבה את קיומה לחיי האהבה של הנרי השמיני ונשותיו, בתהליכי קריסה בגלל חיי האהבה החד-מיניים של כמריה, אבל תכניס בדלת האחורית לרומא כמרים שיוכלו להנות מחיי אהבה פעילים עם נשותיהם.

וכל זה מדגיש היטב עד כמה זהות מינית היא היום מה שאמונה היתה בעבר: אחד מהדברים המהותיים ביותר לזהותנו, למה שמגדיר אותנו, למה שמגדיר בעינינו אחרים, למה שאנחנו מוכנים להילחם בשבילו. פעם אנגליקנים היו מוכנים למות ולא להפוך לקתולים. היום הם מוכנים להפוך לקתולים ולא לשבת באותה כנסייה עם הומו.

—

ואם נתבונן לעומקם של דברים, נראה שבסופו של דבר זה אף פעם לא היה על אמונה, והיום זה לא על נטייה מינית. זה היה ותמיד יהיה על זהות. על השאלה "מי אני?" אנשים מוכנים למות, ולהרוג. אבל לבדוק מי אנחנו באמת, להתבונן אל תוך עצמנו בזהירות ובכנות, זה כבר סיפור אחר.

נספח: רבי תנחומא והגרוש

בימיו של רבי תנחומא היו צריכים ישראל לתענית. באו אליו ואמרו לו: רבי, גזור תענית!
גזר תענית. יום ראשון, יום שני ויום שלישי ולא ירד גשם. נכנס ודרש להם. אמר להם: בני! התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.
עד שהם מחלקים צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
באו לפניו ואמרו לו: רבי! מה אנחנו יושבים כאן, והעבירה שם!
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
שלח אחריהם, והביאו את השניים לפני הציבור.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?
אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר:
רבון על העולמים! מה אם זה, שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה, שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה, שתתמלא עלינו רחמים!
מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם.
(בראשית רבה, ל"ג, ג', מתורגם מארמית)

כלומר תלמידי הרב חושבים שאותו אדם מקיים יחסי מין עם גרושתו (והרי למה אם לא כך יהיה בקשר טוב איתה או ייתן לה כסף?), אבל מתברר שהוא פשוט חומל עליה, ומיד יורד גשם.

הנה הרגע המשעשע ביותר שזכיתי לו השנה: שינזן יאנג מבקש שאייצב את הכיפה שהוא חובש על ראשו. הוא רוצה שהיא תהיה בדיוק באמצע (למעשה הוא שאל אותי אם יש משמעות לזה שיהודים לפעמים חובשים אותה על העוקם). כיפה סרוגה לבנבנה, על ראשו הקירח של יהודי אמריקאי בן 65 שהוא אחד ממורי המדיטציה הבודהיסטית המפורסמים בארה"ב.

שינזן גילה מחדש את יהדותו בטיול הזה לארץ הקודש. "הסמסקרות היהודיות שלי חוזרות", הוא אמר, והתכוון לאותם דפוסי חיים שטבועים בנו על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית. מה שיש לעשות הוא כמובן להתבונן בהם מבלי להזדהות איתם. אני לא יודע עד כמה שינזן באמת רצה לא להזדהות איתם בכלל.

שינזן יאנג היה בארץ כאורח של עמותת תובנה, והעביר קורס ויפאסנה מטעמה. אחריו, ביום האחרון שלו כאן, התנדבתי להראות לו את ירושלים. יחד עם מורה נוסף שהוא עובד איתו, סאוריו, ותלמידתו הנאמנה מיכל גולן יצאנו למה שנקרא "האגן הקדוש".

התחלנו בכותל. הצמדנו ראשנו לאבנים ונפתחנו אל הנוכחות של המקום. שינזן הסכים איתי שהקיר העתיק טעון בקדושה, ושאפשר ממש להרגיש איך השאקטי נכנסת ומרעידה את הגוף. "מקומות כאלה פשוט גורמים לנו להיות מודעים יותר לרטט התמידי שבו נמצא העולם, כולל אנחנו עצמנו כמובן" – כך הסביר את העניין שינזן, כבודהיסט "מדעי" למשעי.

שינזן נולד בלוס-אנג'לס ומגיל צעיר נחשף לתרבות היפנית דרך חברי ילדותו. כשגדל נסע ליפן מטעם אוניברסיטת UCLA ולמד שם את המקבילה היפאנית לוג'ריאנה הטיבטית – או במילים אחרות בודהיזם טנטרי יפני (Shingon). הנזירים לא הסכימו ללמד אותו רק את התיאוריה, והוא היה חייב לתרגל איתם, דבר שכמובן גרם לו להתמכר לעניין.

הוא מעולם לא השלים את הדוקטורט שלו, והסתפק בהחלטה לעשות מדיטציה כל חייו, עניין שראה כאימוץ שיאה של התרבות המזרחית. כשחזר למערב חיפש את שיאה של התרבות מערבית לאמץ, ומצא את המתמטיקה ואת מדעי המוח. הוא לימד את עצמו אלגברה ועד היום עוקב אחר הגילויים החדשים במחקר התודעה המערבי, ובתור מורה הוא מרבה לשלב את דרך המחשבה המדעית והמתמטית בלימוד תרות הבודהה.

אחרי ביקור בבית-הכנסת בכותל, בו שינזן השתלב בנידנודי תפילה עם האברכים במקום, עלינו לכנסיית הקבר, שם השתטחנו יחד על קברו (הזמני כמובן) של ישו, נדחסנו בין אלפי צליינים כדי לראות את הפסיפסים המרהיבים שעל התקרות וניסינו לפענח כתובות שונות במקום. שינזן, לבד מיפנית, סינית, סנסקריט ועוד חמש שפות יודע גם קצת יוונית, ואני עדיין זוכר מעט מהלטינית שלמדתי בתואר השני.

"Stabat Mater Dolorosa" קראנו. "עומדת האם האבלה", עומדת מול בנה שעל הצלב בתשומת לב, עומדת בפתיחות לב, עומדת ובוכה. משם חזרנו להר הבית, בשעה שהתירו סוף סוף להכנס למתחם אל-אקצה. סיירנו ברחבה העצומה, ואחרי הפסיפסים המרהיבים של הכנסייה התמוגגנו מהקליגרפיה המסולסלת של כיפת הסלע.

שינזן לא מוכן לענות על שאלות מטאפיזיות והוא אומר שהוא לא יודע אם יש או אין נשמה או חיים אחרי המוות. ודאי שאלוהים נמצא מחוץ לטווח המודעות שלו. אבל באחד הרחובות הקרובים לאל-אקצה, מעל תה מתוק ונרגילה, שאלתי אותו על אותו תרגולת טנטרית שהוא למד. "למה טובים כל דמיוני האלים והאלות הללו, כל מלמולי המנטרות הללו, כל הפוזות הגופניות המוזרות הללו? למה פשוט לא להתבונן בכל מה שקורה, לעשות ויפאסנה?"

בתגובה טען שינזן שהוג'ריאנה התפתחה אחרי שהבודהיזם כבר הפך לדת, כלומר כבר אימץ פנתיאון אלים שלם ומגוון טקסים וצורות פולחן. במצב כזה המורים הרציניים יותר השתמשו בצורות הדתיות הרווחות (אלים, מנטרות) כעזרים לפיתוח ריכוז ומודעות. תרגולות טנטריות בודהיסטיות, אם כן, הן לא יותר מאשר ויפאסנה שמועצמת על ידי מיתולוגיה לדעתו.

שרי שרי שרי שרי

אולם מקסיקו באוניברסיטה העברית לא היה מלא מפה אל פה, אבל מה שלא קיבלנו בכמות קיבלנו בגיוון: ישראלים והודים, חילונים ודתיים, חליפות ושרוולים, כולם ישבו וציפו לו, לאיש ולחזון, הוד קדושתו שרי שרי ראווי שנקר. לפני כמה שנים שמעתי באותו מקום את ז'אק דרידה, ואולי אין כמו הניגוד ביניהם כדי לתת את ההרגשה ששררה באולם. דרידה, שדיבר ברגישות ובנועם, עסק כמובן בלופטגשעפטען, והרצאתו המובנית והמסודרת נגעה בשירה, אלוהים וחוסר משמעותם הקבועה של המילים.

שנקר לעומתו היה כולו חיוך. הוא קפץ מנושא לנושא ומעניין לעניין, מדיבור על דרכים למיגור האלימות, למשמעותה של הארה, עבר לקבלת שאלות מהקהל ומיד לתרגול מדיטציה שהתחילה בכלל במסאז' עצמי של הפנים. ומבעד לקפיצות כולן היה נסוך קו דק של שלווה פנימית מרשימה. שנקר אדם רגוע, אין מה לדבר. עם מוספים לזה את פעילויותיו הענפות – לפני כניסתו הקהל נחשף, על ידי סרט מטעם עמותת "אמנות החיים" ועדות אישית של ד"ר חיה רמון למפעליו ההומניטרים חובקי העולם – אפשר בהחלט לומר שהוא אדם מרשים.

המסרים של שנקר פשוטים מאוד, ואפשר לסכמם בכמה משפטי מפתח שנשמעו מפיו: צריך "להעביר את החיים מהראש ללב" כי הבעיה היא ש"בדרך מהילדות לבגרות איבדנו את תחושת הקשר עם הכל" ולחזור לתחושה הזו "זה מה שאני מכנה 'הארה'"; עד אז "רוחניות היא מה שמשחרר את האדם מלחץ ואלימות", ו"כשמאבדים את הלחץ הופכים קרובים לאלוהים." כאשר שאל מישהו מהקהל איך להגיע לשלום באזורנו, הסביר שנקר ששלום אמיתי מתחיל, ניחשתם נכון, "בתוך עצמנו".

אז כן, אין כאן תחכום של פילוסופיה פוסטמודרניסטית צרפתית. רחוק מזה. ואולי הפשטות והנגיעה בחיים עצמם הם מה ששובה לב באיש הזה. אבל לא רק: שנקר, לאו דווקא בצורה מתוכננת, מציע מסר שמסוגל כיום לדבר אל קהל שחותך לאומים ודתות. כי מה שעומד במרכז תורתו של שנקר הוא הדגש על הפנימיות. בפרסומים של העמותה שלו כתוב ששנקר "לא מזדהה עם אף דת" ושלדידו רק ידיעת "העצמי הפנימי" תביא לאנושות אושר אמיתי.

כלומר מה שבעצם מאפשר לשנקר לדבר אל ההמונים הוא הדגשת הפנימיות על חשבון החיצוניות, לאמור לא משנה מה הדת שלך ה"חיצונית" (אילו חגים אתה חוגג, לאיזה אל אתה מתפלל), ממילא מה שחשוב, מה שאמיתי, הוא מה שבפנים – וזה הלא משותף לכל לבני האדם ודתות כולן. על ידי התרגיל הזה, שעתיק כימי הנצרות, מצליח שנקר לקנות את ליבותינו, שהרי מעט מאוד מאיתנו לא יסכימו שמה שבאמת חשוב הוא מה שמרגישים ומתכוונים, הרבה יותר מכל מני אמונות ומנהגים, לא? טוב, לא ממש. היהדות למשל, טענה במשך דורות רבים שמה שחשוב הוא דווקא מה שעושים. אבל מי חושב כך היום?

שנקר, כבר כתבתי, נמצא בשדה הניו-אייג' במעמד סמי-אפיפיורי: בעזרת מעין "מדיטציית פטנט" שפיתח (הסודרשנה קרייה, שהיא סדרה של תרגילי נשימה) הוא קונה את נשמותיהם של ההמונים, ובעזרת פעילותו למען האנושות את ליבותיהם. הוא נפגש תדיר עם שועי עולם בניסיון להשכין שלום או רווחה, וכבר זכה משום מאמציו באין ספור פרסי-עמותות ואותות כבוד, ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום (בארץ הוא אורחו של הנשיא פרס, אלא מה).

מסריו, יאמרו המקטרגים, פשטניים, ואילו אוהדים יאמרו: פשוטים. השיטה שלו, יאמרו הראשונים, היא גימיק, ואילו האחרונים יצביעו על מיליונים שדרכה הכניסו מדיטציה לחייהם. מה שמעניק לו את ברכת הדרך שלי זה שהוא לא רואה את עצמו כמישהו מיוחד, אלא כעוד אדם מוכשר שרוצה לעשות טוב, ומאידך, וזה חשוב: שהוא אכן עושה טוב, והרבה.

שני המורים הגדולים האלה, אם כן, הם מורים שיטתיים מאוד – יש להם "שיטה": שינזן, שלמד מתמטיקה, אוהב לומר שהויפאסנה פועלת כמו אלגוריתם: בעזרת סט קבוע של כללים ניתן לנוע קדימה ולטפל בכל התרחשות על פי הכללים שקבענו מראש. שנקר, כאמור, הוא אחד מהמורים הרוחניים שמציעים סט תרגילים מצומצם שאמור להצעיד אותנו בבטחה על הדרך אל האושר. 

הראייה המאוד טכנית הזאת של הדרך הרוחנית מאפיינת חלקים לא קטנים מהניו-אייג', והיא מורשת של המהפכה המדעית, והדחייה של כל מסורת דתית (כלומר אמונות, טקסים, ערכים ומנהגים) לטובת ה"לב" של הדת, שהוא, כמסתבר, הרוחניות. זה לא בהכרח רע כמובן, רק ראוי לשים לזה לב. מה שכן, גישה כזאת עומדת בסתירה לגישה ניו-אייג'ית רווחת אחרת: האנטי-אינטלקטואליזם. הרי אם יש לחשוד בכל תוצרי השכל, אם צריך רק לזרום ולהרגיש, איזה מקום יש לשיטות שכאלה, עם כל הודאות הטכנית-אנליטית שלהן?

מדעי הרוח

ודאי לא קשה לכם לנחש שאני לא חסיד גדול של האנטי-אינטלקטואליזם הניו-אייג'י. למעשה, אני חושב שראוי לחקור היטב את האופן שבו אנחנו ניגשים להתפתחותנו הרוחנית. בשנה שעברה היה לי העונג להשתתף בכנס אקדמי על הניו-אייג': "הכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית". בכנס השתתפו כ-70 מרצות ומרצים, אותם שמעו מאות מבקרים, ועבורי הוא היה מענג. (את מרבית ההרצאות, כולל את שלי, ניתן לשמוע כאן).

השנה יערך הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית ב-8 למרץ באוניברסיטת חיפה. כבר עכשיו יצא "קול קורא" להגשת הצעות להרצאות, אותו ניתן למצוא באתר הכנס. יו"ר וועדת הכנס הן פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, ואני בטוח שגם הפעם הכנס יהיה מרתק ומהנה.

 

[פורסם אתמול באתר מעריב]

חסיד גור אחד הולך ברחוב, ופוגש יהודי אחר שאומר לו, ראיתי את אשתך עוברת כאן לפני עשר דקות. עונה לו החסיד, כן יצאנו לטייל.

הבדיחה הידועה הזאת כמובן אינה משקפת את המציאות, כי בגור הגבר תמיד הולך לפני האישה. אבל לבד מזה היא מצביעה על המצב לאשורו: בני זוג בחסידות גור כמעט שאינם נמצאים במגע. בגור נוהגים לשמור נגיעה לא רק לפני אלא גם, ואולי במשנה תוקף, אחרי החתונה. פשוט: לחסידות גור יש בעיה מינית.

ליתר פירוט, החסידות הזו, שהיא הגדולה בישראל (אדמו"רה השכיל להבריח את חסידיו לא"י לפני מלה"ע השניה), נוקטת בקו נוצרי משהו בכל הקשור להתייחסות לפן המיני שבחיי האדם. שרה איינפלד, חסידה לשעבר שמדברת על החיים מעבר להרי האופל בבלוג המעולה "חור בסדין", מפרטת את התקנות בנושא:

אסור לבעל לגעת באשתו מעולם, לא בבית ולא מחוצה לו.
אסור לבעל ללכת לצד אשתו ברחוב.
אסור לו לשבת לידה על הספה בבית, וגם בחוץ: במכונית, אוטובוס, ספסל, ענף עץ, מתקן לונה פארק, שפת מדרכה, גג רעפים, ארובה, כסא נח, סירה, טוב נו הבנתם את הרעיון.
אסור להם לאכול מאותה צלחת, לשתות מאותה כוס, לראות אחד את השני שלא בלבוש מלא.
אסור לישון במיטה אחת, המיטות חייבות להיות נפרדות ועם רווח של מינימום מטר וחצי ביניהן.
אסור להם לעביר חפצים או תינוקות מיד ליד, אם הם צריכים לתת משהו אחד לשני, הם יעבירו  זאת דרך אדם שלישי, למשל אחותו הקטנה של הבעל, שתקח מהאשה ותעביר אליו, או יניחו על שלחן סמוך ובן הזוג ירים את החפץ/ התינוק משם.

יחסי מין לא יקויימו למפרע. אלא אם כן:
זהו ליל טבילתה של האשה (דבר שקורה פעם בחודש) והשבת שלאחרי זה (לסיכום: פעמיים בחודש)
בחדר חושך גמור ומחלט (ולכן לפי הלכותיו אין משמשים לאור היום רק בשעות הלילה*)
גם הבעל וגם האשה לבושים למחצה וחושפים רק את האיברים הרלוונטיים לחושך המדכא של חדר השינה.
לאחר לידה האשה לא הולכת כשנה למקווה והם אינם מקיימים יחסי מין כל התקופה הזו.
מעבר לאקט המיני עצמו חל איסור על כל מגע ביניהם, מה שאומר: לחדור, לגמור ולצאת החוצה – הבעל פורש בחלחלה למיטתו הנפרדת, האשה מורידה בחזרה את כתנתה לכוון הברכיים.

במילים אחרות הזוגיות בחסידות גור מושתתת על מערכת תיאולוגית עדינה ומורכבת שאפשר למרבה הפלא לסכם את כל כולה בארבע מילים בלבד: 'בחורות ערומים זה חולירע'. מין זה רע, גוף האישה הוא מוקד של טומאה וסכנה, מגע גופני הוא עניין מערער ודוחה, זקפה היא סוג של מפלצת איומה.

זכורתני היטב איך בזמן שהתעמקתי ביחס של ההלכה והקבלה למין ואוננות (מגוון רשימות בנושא) פגשתי חסיד גור לשעבר שסיפר לי על הנהוג בישיבה בה למד. כל שבוע, הוא סיפר, היה לו מפגש עם אחד הרבנים במקום שהיה בין השאר שואל אותו "מה עם היידישקייט" שלו. הכוונה היתה לבקש שידווח האם אונן או לא (וכמה, ולמה, ומתי) באותו שבוע.

אולי מה שמטריד ביותר בסיפור הזה הוא לא שבישיבות גור מתבצע מעקב דקדקני, פרטני, אובססיבי, על הפעילות האוטואירוטית של בניה, אלא השם שבחרו לתת לעניין: האפשרות שלך לשחק עם עצמך או ההימנעות ממנה היא ה"יידישקייט" שלך. ולמי שלא יודע, יידישקייט ביידיש זה פשוט "יהדות".

היהדות של חסיד גור צעיר נמדדת אם כן בתכיפות הפעמים בהן הוא מאונן. עכשיו אני בטוח שכמוני, 99% מקוראי הבלוג הזה מאוננים מדי פעם, אבל לא ידעתי שזה מה שעושה אותנו יהודים. כמובן, ככל שאתם מאוננים פחות כך אתם יהודים יותר טובים, וכנראה שהיהודי הטוב ביותר הוא היהודי (התיאורטי בלבד, אני משוכנע) שמאז שגילה את העניין בטעות בהיותו בן 12 מצליח עד היום להתמיד ולהתאפק. מה שכן, לא הייתי רוצה להיתקע איתו במעלית. (הפסקה הזאת מנוסחת בלשון זכר אבל חלה כמובן – אל תעשו את עצמכם מופתעים – על שני המינים)

מדובר, בקיצור, באובססיה. הבעיה היא שהעניין לא נגמר רק ביחס למין, אלא מדובר ביחס כללי למגע, לגוף, לאנושיות פשוטה. בסרט סוררת (בימוי: ענת צרויה, ישודר ב- 17.10 ב-21:30 בערוץ 8 – נשלח אלי לצפייה מוקדמת), שמביא את סיפוריהן של שרה אינפילד ושל חרדית לשעבר נוספת, שולמית וינפלד, מצטייר יחס שלילי לכל מגע אוהב בין בני משפחה. לא רק הורים שאינם נוגעים זה בזה, אלא הורים שאינם מחבקים את ילדיהם. לא רק הורים שמנתקים מגע אחרי שבתם עזבה את הדת, אלא הורים שגם לפני זה לא היו מלטפים ומנשקים אותה.

זה לא ברור שאנשים לא אמורים לחיות ככה? זה לא ברור שבני זוג אמורים לגעת זה בזה ולהביע אהבתם במגע? שילדים אמורים לקבל כל הזמן חיבוקים מהוריהם? שמין אמור להיות קדושה ועבודת אלוהים בשיאה ולא עניין בזוי וטמא שעושים רק כי חייבים? ושבאופן כללי הגוף שלנו לא אמור להיתפס כאויבנו, אלא כעצמנו ממש (כמעט כתבתי "בשר מבשרנו"), כחלק אינהרנטי, מהותי, אורגני (תרתי כמובן) מזהותנו, או לכל הפחות כאחד מאמצעים הישירם והמידיים ביותר שלנו לקשר עם האל?

שוב, אני מרגיש שהדברים האלו מובנים מאליהם, ובכל זאת אכתוב שילדים שגדלים ללא מגע מהוריהם נוטים להפוך לאנשים קשים, מרים. בני זוג שלא נוגעים אחד בשני הופכים את זוגיותם לנכה בצורה כרונית, שלא לומר מתה. אנשים שחשים דחייה וזרות מגופם חיים חיים מפוצלים, חיים במאבק פנימי תמידי, חיים אומללים.

—

ועוד כמה מילים בגנות החברה החרדית בכלל: בסרט הצופים נחשפים גם למימדים המדכאים של הלחץ הפנימי שמופעל על חברים בה (שלא כמו הרודנות המינית, שחסידות גור מצטיינת בו במיוחד, זה כבר משותף לחלקים נרחבים מהחברה החרדית). מדובר באיומים חוזרים ונשנים (משידוך גרוע, דרך הוצאת הילדים מהתלמוד-תורה ועד נידוי), בהפחדות על הגורל שאחרי המוות למי שחורג מהתלם, בהורים שמנתקים את הקשר עם ילדיהם ה"סוררים" וכיוצא באלה מאפיינים של חברה במצור.

הטרור הפנימי שמופעל על חלקים גדולים מבני החברה החרדית הוא כמעט בלתי נתפס למי שמגיע מהעולם החילוני, ולבד מזה שאתה מוצא את עצמך ממלמל "ברוך שלא עשני חרדי" עולה גם ההכרה שאם למצב הזה הגיעה תורת משה אחרי 3500 שנה אז משהו מהותי מאוד השתבש בצורה טרגית בדרך מהלל הזקן ועד הרב אלישיב.

וכן, אני חושב שחשוב לומר בקול רם: חברה שהדרך היחידה שבה היא יכולה לשמור על חבריה בקהילה היא לאיים עליהם בגיהנום או להפעיל נגדם סנקציות היא חברה בדגנרציה. חברה בתהליך של ריקבון, חברה עלובה, נכשלת, שנמצאת בחרדה תמידית שאין לה באמת מה להציע, שחוששת שהיא לא יכולה להתחרות עם האפשרויות המזדמנות והבסיסיות ביותר של החברה הפתוחה (על כל חסרונותיה).

וזה הרי העניין: החברה החילונית היום מלאה בכל כך הרבה טיפשות וגסות, שטחיות וריקנות, אלימות ובערות, שחיתות ואנוכיות, שלא נראה לי שצריך שקהילה תהיה נאורה או רוחנית במיוחד כדי לשמור על אהבתם או נאמנותם של חבריה גם ללא איומים או הסתגרות. אבל אפילו זה כנראה אתגר גדול מדי עבור הרבנים החרדים של היום.

—

ועוד כמה מילים קטנות: אתמול כתבה בוואי-נט טלי פרקש, שהדבר היחיד שאני יודע עליה הוא שהיא סוג של חרדית, על שרה אינפילד כך:

בניגוד למה שיגידו על שרה הרבה חרדים שקראו את הכתבה [שהתפרסמה במוסף לחג של ידיעות אחרונות, 2.10], כל מילה שם אמת. והאמת כדרכה קשה. סיפור חייה: "פגישה גורלית בת שעתיים עם המיועד ולאחריה חיי מחנק ושיממון אישי גדול" הוא סיפורן של נשים רבות בחברה הזאת. אך כתגובה לדברים, יעדיפו הרוב לעשות את המובן מאליו במקרי "כביסה מלוכלכת קשים במיוחד" – לטמון את הראש חזק בחול. גברי המגזר יצדדו בגישת "תהיי צדיקה ותשתקי". ונשות החסידות בגרסת "המסכנה שנפלה רע עם שידוך" במקרה הטוב, וכבוגדת במקרה הרע. אז מה הפלא שבורחים?

והיא מוסיפה משפט חשוב:

יש גם סיבות טובות מאוד לאנשים להיות חרדים מבחירה. יש שם מאחורי החומות והמחיצות גם חיים אחרים. חיים של אהבה, של זוגיות, של אושר אמיתי, חיים עם משמעות.

והנה 18 דברים טובים שאפשר לומר על החרדים שפורסמו לאחרונה בבלוג של שחר אילן, שעם כולם אני מסכים. בגלל כל אלה ועוד לא נכון לומר שלחרדים אין דבר להפסיד לבד מכבליהם. יש להם מה להפסיד וזה כנראה מה שבכל זאת מחזיק את החברה החרדית. זה, והעובדה המצערת שהשמועות על החברה המערבית הליברלית והנאורה היו מעט מוגזמות. יחד עם זאת, אני מקווה מאוד שהמהפכה בוא תבוא.

אם חשבתם שקשה להיות יהודי, תודו לאלוהי אברהם יצחק ויעקב שלא נפל בחלקכם להיות שומרונים. קהילה קטנה, לחוצה, שהמסורת שהיא דבקה בה באדיקות גורמת בפועל להכחדתה. מצד שני, סטטיסטית, במקרה שהנשמה שלכם צונחת באקראי לעולם, הסיכוי שהיא תיפול לתוך תינוק שומרוני הוא אפסי: יש כיום רק כמה מאות שומרונים בכל העולם.

השומרונים חיים כולם בארץ, חלקם בחולון וחלקם בשכם, כלומר ליד הר גריזים, המקום המקודש להם ביותר. לפני שנתיים הייתי שם בחג הפסח, ואני מביא דברים שכתבתי אז בנוגע לדת המיוחדת הזאת:

השומרונים הם כנראה תושבים אוטוכטונים (יענו קדומים, מקוריים) של אזור ממלכת ישראל שראו (ורואים עד היום) את שכם כמקום מקודש ואת הר גריזים כהר בו הכל (תחילת בריאת העולם, העקדה, המקדש) קרה. כאשר חזרו בני ישראל מגלות בבל, אחרי הצהרת כורש ב- 539 לפנה"ס, התעוררה מחלוקת בינם לבין השומרונים, כאשר כל צד טוען שגרסת היהדות שלו היא האותנטית. המחלוקת הזאת התנפחה לכדי מריבה נאה, שגלשה גם לחיכוכים אלימים מדי פעם, כמיטב המסורת הדתית (הד לזה אפשר למצוא במשל "השומרוני הטוב" של ישו: ישו, היהודי, שם מציג שומרוני טוב, כאילו שזה איזשהו פלא)

השומרונים אינם מקבלים את מסורת התושב"ע של חז"ל והמקרא שלהם כולל רק את חמשת חומשי תורה ואת ספר יהושע, שהוא הנביא העיקרי בשבילם. המקדש שלהם הוא על הר גריזים ליד שכם, ותחתיו, כך הם מאמינים, טמונים כלי המשכן המקורי ששימש את בני ישראל במדבר. הם מאמינים שבבוא המשיח הוא יוציא את כלי המשכן וישתמש בהם במקדש שירד על הר גריזים ישר מהשמיים (נשמע מוכר?).

כיום יש רק כשש-מאות שומרונים בעולם כולו [תיקון: כ-700]. חלקם חיים ליד שכם וחלקם בחולון, ולכולם אזרחות ישראלית (לאלה שחיים ברשות יש גם פלסטינית). זו למעשה עוד "דת אברהמית" כמו היהדות, הנצרות והאיסלאם, אבל עתידם נראה לא מאוד מבטיח, כי זיווגים בתוך עצמם הפכו למאוד לא בריאים, וזיווגים מחוץ לעצמם קשים מבחינת החוק הדתי וגם מבחינה טכנית. לאחרונה החלו לייבא אוקראיניות כנשים. מי אמר שדתות לא מתפתחות עם הזמן?

אבל הדת השומרונית לא באמת מתפתחת עם הזמן, וזו בעצם הבעיה שלה. לכן היא צפויה להיכחד. דת, בפרפראזה על דברי וודי אלן, היא כמו כריש: היא צריכה כל הזמן לנוע כדי לחיות. השומרונים כאמור לא מקבלים את התורה שבעלפה, ובלי תורה שבעלפה, כלומר עם הצמדות מילולית לטקסט המקראי, לא תיתכן התפתחות. לכן בדומה לקראים, שגם לא מקבלים את התושב"ע, הדת השומרונית לדאבון הלב בדרך לכליה.

חוסר הגמישות הוא אחד המאפיינים השומרוניים העיקריים שעולים מצפייה בסרט שומרוני בודד (שנשלח אלי לצפייה מוקדמת). הסרט מתאר את חייה של משפחת צדקה, שלמעשה נודתה כולה מהעדה השומרונית אחרי ששתי בנותיה (אחיותיה הגדולות של סופי צדקה) החליטו להתחתן עם גברים שאינם שומרונים. השומרונים, שמתגאים שהם נצר לשושלת של 125 דורות, מתנהגים ככת פנאטית (או סתם קטנונית – פנאטיות היא בסך הכל קטנוניות עם הרבה פאתוס) בכל הנוגע להילכותיהם, ואינם מוכנים להתפשר, אפילו במחיר צמצום הקהילה הממילא קטנטנה שלהם.

מי שעוזב, למשל, מנודה לנצח ואינו יכול לחזור (ולחזור בתשובה) גם אם ירצה. כאשר נשאל הכהן הגדול (לשומרונים הלא יש מקדש, ולכן הכהנים אצלם הם הסמכות הדתית העליונה) על גב' צדקה הוא פולט: "שתלך לעזאזל סופי. היא לא טובה. עזבה את הדת." הבן שלו, שיושב לידו בראיון, מרחיב ואומר שלוּ אחותו שלו היתה אומרת שהיא מתכוונת להתחתן עם שאינו-שומרוני הוא היה "שוחט אותה, כמו כבש" בשנתה, עוד באותו הלילה.

הפנאטיות המגוחכת הזאת הזכירה לי הרצאה מצויינת ששמעתי לאחרונה מפי אבישי מרגלית (את ההרצאה ניתן להוריד כאן, ותודה לרון ניולד שהפנה אותי אליה). מרגלית מדבר שם על sectarianism (כיתתיות), ומאבחן ש

הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח. דרך הפעולה היא העדפת הויתור על חלק מהקהילה מהויתור על חלק מהעקרונות. הלך הרוח הוא ההתעקשות על העמדה העקרונית שלך בצורה בלתי-מתפשרת, יהיה מה שיהיה.

מרגלית גם מנסח בצורה מבריקה את היחס הכיתתי למספרים:

כיתות הן בדרך כלל קטנות. שאיפותיהן של הכיתות הן בדרך כלל גדולות, אם לא ממש מגלומאניות: לא פחות מגאולה שלמה של כל העולם. איך מסבירות הכיתות את הפער בין צמצומן המספרי לגודלן העצום של שאיפותיהן? דרך אחת להתמודד עם הפער הזה הוא על ידי הכחשת החשיבות של הכמויות. למספרים אין חשיבות.

[…] חברי הכיתות אינם מעריצים של אטלס. הם לא חושבים שיצור הירואי אחד יכול לשאת את מלוא משקל העולם על כתפיו. אבל הם קרובים לזה. קבוצה קטנה יכולה, ממש כמו אטלס, להחזיק את השמיים ולמנוע מהן ליפול ולרסק את העולם. זו לא משימה לגיבור אחד, אלא לקהילה קטנה של נבחרים.

כך יוצא שקבוצה של שבע מאות איש יכולה לטעון ברצינות שהיא לבדה מחזיקה בתורת האמת, ואף לנדות באכזריות חברים מתוכה שאינם נאמנים מספיק לדרך לדעתה. יש בזה אכן משהו הירואי, רומנטי. אבל ככל שזו אהבה, זו אינה אהבת אמת. ובכל מקרה, בגלל חוסר הגמישות, כיתות סופן להיכחד. לשומרונים יש עבר בשפע, אבל אין להם עתיד. למעשה כבר עכשיו הם כמו כוכב שמת אבל עדיין נראה בשמיים: מה שרואים מהשומרונים זה רק את העבר שלהם.

(מצד שני, יכול להיות שגם בעוד מאה שנה ומאתיים שנה יהיו שומרונים (בהנחה שתהיה אנושות). ברגע שקבוצה כיתתית מסויימת מגיעה למספר נמוך מספיק של אנשים מתעורר כוח פנימי שלעיתים מתגבר על כל כוחות הפיתוי והנורמליזציה, השפיות והרציונליזציה, החיצוניים. זהו כוח הייחוד, כלומר הרצון להיות מיוחדים. קבוצה קטנה מספיק הופכת כך את צמצומה המספרי לעוצמה, עוצמה שמחזיקה אותה יחד והלאה בניגוד לכל היגיון. יחד עם זאת, הרגשת היחוד כמובן מעצימה את הפנאטיות ולא מאפשרת כל התגמשות באותם חוקים שבמהותם מייחדים את הקהילה. בהגיען לאיזושהי כמות, אם כן, קהילות כאלה מתייצבות בהומאוסטאזיס מסויים, כאשר הכוחות הלוחצים מבחוץ מאוזנים בדיוק עם אלו הלוחצים מבפנים, והקבוצה יותר לא גדלה ולא קטנה.)

מה נוגע ללב בסרט הוא שהן ברוך צדקה והן בתו סופי, על כל הכאב והצער שגרמה ועדיין גורמת להם העדה השומרונית, אינם יכולים בעצם להרפות משורשיהם, מגרסא דינקותא שלהם. "אפשר להוציא את השומרוני מהעדה, אבל אי אפשר להוציא את העדה מהשומרוני" נותנת סופי צדקה את הגרסה שלה למשפט הידוע, וניכר על פניה שזה נכון. היא צועקת על אביה שיבין שהעדה אינה רוצה אותו ושלא ינסה להשתתף כגלגל חמישי בחגיה, אבל נראה שהיא מבקשת ממנו את מה שהיא עצמה היתה רוצה ואינה מסוגלת לעשות: לסגור מבחינה נפשית את הפרק הזה בחייה, להמשיך הלאה. ככה זה: אנחנו נולדים לתוך תנאים מסויימים, מתעצבים על ידיהם ולמעשה הופכים למי שאנחנו כתוצאה מהם. לברוא את עצמנו מחדש היא יומרה מגוחכת לא פחות מאשר הניסיון כלל לא להשתנות.

הסרט טוב ומעניין. אבל עד שהוא ישודר צפו במערכון מעולה שנזכרתי בו, על אותה תֶמה ישוּאית של "השומרוני הטוב" (לוקס, 10, 30-35):

הסרט, שומרוני בודד (בימוי ותסריט: ברק הימן, עם פסקול מקורי מאת אהוד בנאי), ישודר בשבת, ה-10 לחודש ב-21:30 בערב בערוץ 8.

אני ממליץ גם להיכנס גם ללינק ההוא שלי מלפני שנה וחצי: מלבד דיווח (עם תמונות) על פסח אצל השומרונים אני גם כותב על פרק כ"ד בספר יהושע ומציג את הפולמוס היהודי-שומרוני שעיצב בו פסוקים שונים.

:: . ::

עדכון 14.10: גבריאל צדקה שלח אלי את המכתב הבא, וביקש שאשבץ אותו בפוסט:

"מה השטויות האלה שאתה כותב מאיפה לך לדעת מה היא הדת האמיתית הרי אין דבר כזה דת אמיתית. כל אדם מול אלוהים. התורה לא יצרה דתות היא יצרה אוסף מנהגים של עשה ואל תעשה ואם אתה הולך לפיהם אתה לא צריך שום דת אתה תהיה אדם מספיק טוב בכדי להיות בגן עדן. מה השטויות שאתה כותב על העדה השומרונית למה אתה מכפיש אותה בצורה כל כך מכוערת? על סמך איזה טמבל שאיים בשחיטה שאם היית טורח להכיר אותו היית מגלה שהוא לא בדיוק מדען טילים? תכניס את הדברים שלך לפרופורציה לפני שוועד העדה השומרונית יתבע אותך על הוצאת דיבה. ברוך צדקה הוא דוד שלי אח של אבא שלי. אני גדלתי עם סופי ואני יכול להגיד לך שהנידוי הגיע מהם. אשת דוד שלי ברוך היא מכשפה במלוא מובן המילה והיא המנוע מאחורי הנידוי. עדיף שתיפגש עם שומרונים או איתי למשל ותבין את הסיפור יותר לעומק."

:: . ::

עדכון 15.10: הנה דבריו המעניינים של דורון צדקה:

תומר!

ראשית, העדה השומרונית הינה עדה קטנה 730 איש . אין ,לא היה ולא יהיה מנגנון נידוי משומן, פעיל ורציני. אין אצלנו משמעת של: הרב אמר וכך צריך לעשות. אי לכך אנשים מנווטים את עצמם כל אחד לפי ראות עיניו. זה בגדול.

המשפחה המדוברת עדיין נמצאת בקשר עם חלקים גדולים בעדה. מוזמנת ,באה ומביאה אל ומחוץ לשכונות בהן מרוכזת העדה בהרגריזים ובחולון. סופי צדקה הוציאה דיסק לפני מספר לא רב של שנים בו משתתפים מספר מצעירי העדה מרצון ולא מכפייה. חלק מצעירי העדה בילו את זמנם בהופעותיה (כשהופיעה).

המשפחה היא שנטשה מרצון לאחר שלא כל מהוויי הנישואין שטוו ברבות השנים צלחו בידי הורי המשפחה. הבת "המקוללת" ה"ננזפת" וה"מוכה". לעולם לא הוכתה או ננזפה או קוללה ברבים ולא ביחידים. ביקורת הושמעה אבל לא בצורה הזו. היא בכלל הייתה מאורסת לשומרוני זמן לא מבוטל גם לאחר שאחיותיה נטשו את העדה.באה ויצאה בין בתי השכונה באופן רגיל ביותר, ואני אף עזרתי לה בתקופה הנדונה (עזרה לא משמעותית, אבל עזרה) בלימודי המתמטיקה בהם אני שולט.

ישנן עוד משפחות לא מעטות (כעשר במספר) בהן היו נטישות של חלק מהילדים,והייחסים בין הנותרים לבין העדה נותרו תקינים תמיד, ולעיתים אף מעבר לכך. בסה"כ אנחנו עדה תומכת ואוהבת למרות המיגבלות החברתיות של גוף סגור. וזה לא אומר שלא מתכנסים בתוך עצמנו מצער בעת נטישה. מנתחים, ובוחנים דברים כדי לא להגיע למצבים דומים בעתיד. מדברים ומרכלים בהחלט לא מנדים. כאמור קיימות דוגמאות רבות ואם ברצונך אפגישך עמם.

נשאלת השאלה מה קרה פה?

הגברת בנסיונותיה לעלות לגדולות ולהיות פופולרית יצרה בועה/נבואה שאט אט מגשימה את עצמה. היא החלה להשמיץ מעבר לכל פינה , ולעיני כל מצלמה, ומעל כל דף עיתון את העדה . הציגה עצמה כמקוללת מוכה ומושמצת, וזו הרי לא האמת. חלקים מן העדה באינסטינקט בסיסי התכנסו והחלו להדיר רגלם מן הבית אשר בשום שלב לא היה בית חם לאורחים (וגם היא מעידה בסרט על עניין זה). האב לעולם לא יצא חוצץ נגד דבריה הבוטים של ביתו לעולם. בשתיקתו זו שיתף פעולה באופן פסיבי עם שקריה הבוטים, דבר שבאופן לגיטימי הפריע להתייחסות החברה כלפיו.

עליך להבין, אנו עדה דתית. אין לנו הלכה האומרת "שומרוני שחטא שומרוני הוא" ,וברגע שנחצו קווים אדומים כגון : שבת, יום כיפור, חגים, קורבן פסח ומצות בפסח הינך מרחיק עצמך מדעת מהחברה הכללית. ופה נחצו קווים גם ע"י הבחורה וגם ע"י אביה(אמנם לא כולם, אבל נחצו) והכל ידוע, לא מוכחש וגם מתועד בצילומי עיתונים. גילגול עיניים לא יעזור פה.

באשר לקטעים המבויימים:

לפיסגת הרגריזים ביום סגרירי מאד וערפל כבד הוא עולה בגפו. העלייה תלולה וארוכה ובכל זאת הוא הולך לבדו ללא עזרה. בחצר ביתו מרחק הליכה של מטרים ספורים הוא נתמך בידי אישתו וביתו.

סופי צדקה נכנסת לשכונה מלאה חיל וחלחלה מפני תגובת התושבים. עלוב!. אף לא אחד חיכה לה ומחכה לה ומעניין אותו אם באה או לא באה. איננו מציבים כיתת יורים או לחילופין גדוד טנקים בכניסות השכונה שאמורים לירט את סופי. חלקים רבים עדיין בקשר עימה ועם משפחתה וגם חלקים נרחבים המשפחת הכהונה.

תגובת השומרוני מהרגריזים: תפסו בחור עילג שהשתמש בערך ב80% מאוצר המילים שלו, ושבת דודו נטשה לפני כחמש שנים ללא שום תגובה מצידו, ונתנו לו פיתחון פה מייצג של העמדה שכנגד. עלוב!. אין רוצחים בקרב העדה השומרונית והבחור הספציפי הזה עדיין לא הרג זבוב מימיו. זו עמדה מאזנת?-זהו ביום מביש של עמדה מאזנת.

להטיל רפש בפרצופנו, ובמשפט המסכם לומר: "אם… ואולי…..הייתי נישארת בעדה" זהו גימיק תקשורתי ידוע משכבר הימים , לא נאה לדוש בו כעת.

לא לשאול את הגברת מדוע לכל אורך השנים היא משתמשת בשם המשפחה צדקה כשם משפחה בודד ולא בשם המשפחה עזרן שהוא שם משפחת בעלה לשעבר, זה שיתוף פעולה זול עם עמדתה. שם משפחה זה לידיעתך הינו, בינתיים, בעל מוניטין רב בקרב חוגים מסויימים מזה כמאה שנים. עוד מימי בחרותו של הנשיא בן צבי שלמד ערבית אצל אבי סבי ז"ל.

לומר(וזה נשמע בגוף הסרט) לברוך או לבנו איני זוכר במדוייק זוז הצידה כדי שנצלם אותך לבד זה ביום במלוא מובנה של המילה.

להראות את ברוך מטייל מחוץ לגדר בעת הוצאת הזבח מהתנורים זהו ביום. זו אינה גדר כלל, וצריך לראות כדי להבין. אין שומרים המוציאים ומכניסים. יתר על כן, זהו רגע מלא התרגשות, והאמן לי אף לא אחד זוכר שברוך קיים באותו רגע. ומה עושה הצלם? -מצלם את ברוך הולך בצורה אקראית מחוץ לגדר שאינה גדר אלא פינה פיצית תחומה למטרה שונה בהחלט.

בדיקת העיניים שמשתנה רגע אחרי, איני רופא עיניים אבל היה פה בפירוש נס רפואי ממדרגה ראשונה. מאחד שאינו רואה את הספרות הגדולות ביותר, הוא הפך ברגע לרואה כל הספרות עד הקטנות ביותר. ולהציגו כעיוור? עלוב! ראייתו נחלשה עד מאד, אבל לא עיוור.(יש לזכור שהוא חולה סוכרת ובגיל מתקדם).

מסכים אני שהקטע בו דווח שאולי הוא זה שגנב את הספרים הינו קטע שגוי ומצער כאחד מצד העדה שבאותו יום הייתה לחוצה ביותר וירתה לכל הכיוונים. טיפשי, לא רציני ועלוב כאחד מצד אלה שכך נהגו. ועל זאת ניתן וצריך לבקש את סליחתו.

בברכה, דורון צדקה.

נ.ב – אשמח לעמוד איתך בקשר בכל מה שקשור לעבודתך וראייתך את הדת השומרונית.

במרכז העולם ישראל, ובמרכז ישראל ירושלים, ובמרכז ירושלים מתחם ממילא, ובמרכז מתחם ממילא GAP. העליה לרגל מתחילה במה שבעבר כינו "האגן הקדוש", וליתר דיוק בהר הבית. לעלות להר אי אפשר (מהומות, כרגיל), אבל למרגלותיו כידוע "כותל הדמעות", הוא אותו שריד-חומה שהקיפה מקדש שהיה במקום בימי קדם. המקומיים נוהגים לתחוב פתקים ובהם משאלות לחריצי אבני החומה מתוך האמונה כי אלו תתמלאנה. תחבתי. אטרקציה נוספת בעונה זו של השנה היא יהודים מהקהילה האולטרה-אורתודוקסית המציעים לעוברים ושבים לברך – בחינם – על מקבץ דקורטיבי של צמחים, פעולה הנקראת "נטילת לולב". נטלתי.

מהכותל אנחנו עולים ועוברים דרך שער מאובטח בכבדות, נעים דרך כמה סיבובי סמטאות והנה אנחנו כבר בדרך העולה אל "שער יפו". הדרך צפופה-צפופה בתיירים מכל העולם הנדחקים כולם בין שתי שורות בלתי-נגמרות של דוכני "מזכרות". כאן נוכל למצוא הכל, החל מתבלינים, דרך סנדלי עור, עתיקות גנובות, חרבות סמוראים, ועד חולצות טי עם סמל צה"ל. קניתי שעון CASIO מהדגם הקלאסי (60 ש"ח).

כאשר אנחנו מפלסים דרכינו בהמון (זהירות מכייסים!) מצפה לנו עוד תחנה אחת בדרך, לשם התקדשות, לפני מחוז חפצנו. בסמטה הראשונה אחרי שוק הקצבים המקומי (למעוניינים: טלפיים, לשונות, שוקיים, קרביים) ניכנס ימינה ונלך עד כנסיית הקבר. כאן נוכל להשתטח על האבן עליה רחצו את גופתו של ישו, לגעת באבן עליה הניחו את גופתו לקבורה, וכמובן – לעמוד דומיה במקום בו הוא ממש נצלב (כן, הכל במתחם אחד!). שימו לב שקברו של ישו בעצם שימש אותו בקושי שלושה ימים, שכן הלז מיהר לקום ממנו לתחייה ולנסוק למרומים.

 

אחרי, אם כן, שמילאנו את מצברינו בכותל (וביקשנו משאלה, ונטלנו לולב), ואחרי שעברנו במהירות של מזללת מזון-מהיר על הצליבה, הקבורה והתחיה, אנחנו מוכנים, סוף כל סוף, בחיל ורעדה, להעפיל אל עבר שער יפו. היציאה מהסמטה הצפופה, החשוכה, אל אור השמש והאויר הפתוח מרגשת – קחו אויר כי מיד צוללים שוב.

בינתיים אפשר להצטרף לקהל שנמצא ברחבה מעבר לשער יפו (השער עצמו נעול, עוברים מהצד), שמקובץ וצופה בלהקת ילדים חובשי כיפות שרה מכל הלב והריאות. שיריהם מסוללים במחרוזות, וניתן לשמוע אותם צועקים את "ספידי גונזלס", "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ו-"She Loves You" כולם בתוך הזמן הקצר שלוקח ללכת לאט מהשער ועד למדרגות היורדות אל המתחם.

המתחם החדש נבנה ממש כהמשך ישיר לעיר העתיקה, כנראה מתוך כוונת מכוון לשלב ולחבר בין חדש וישן, מסורת ואופנה, ירושלים וכסף. אנו יורדים אם כן במעלות המובילות אל ההיכל, וכאן כבר אפשר לנשום לרווחה. לא שלא צפוף, לא שלא דחוק, לא שניתן להימנע מלהתחכך בכרסיהם של גברים ענקיים לבושי טי-שירטס או ביירכיהן של נשים עצומות בטייטס – אבל החנויות. החנויות. חסל סדר מזכרות חסרות-טעם, ברוכים הבאים לשפע בלתי-מושג.

תכשיטים, בגדים, נעליים, שעונים: הכל נוצץ וקורץ, מפרכס מאלגנטיות, לוחש: "אני אעשה אותך מאושר!". עיני שלי יצאה לשעון Constantin Vacheron ב-3125 ש"ח. יום אחד, אמרתי לעצמי, יום אחד, ולו רק המשאלה שלי מהכותל תתמלא.

יש גם בתי קפה בשדרת החנויות המהודרת וניתן לשם לב שהם נבדלים ברמת כשרותם (מדד מקומי לאדיקות דתית של אוכל). אבל אין טעם לעצור: בתי הקפה מלאים, תמיד, עד אפס מקום, והמלצרים מלאים בעצמם. יש להמשיך ולנוע לאורך השדרה עד שמצד ימין נראה את האותיות הזהובות על הרקע השחור. GAP.

והנה הוא לפנינו: הבית שהגיע מחו"ל וירד מהשמיים. ההיכל בלב העיר, המקדש במרכז הבירה המאוחדת לנצח נצחי נצחים. אצ"ג בכה על ירושלים שראשה הותז, אך הוא כמובן לא זכה לראות את קודקוד הפלדה והפלסטיק שהעיר בורכה בו כתחליף. נשלמה פרים בגדינו. ברוך שהגיענו לזמן הזה.

כראוי לקודש הקודשים, הגאפ הוא קניון בתוך קניון. מבנה ענק, עגול, רב-קומתי, המחולק לחנויות גאפיות שונות (ילדים, נשים, גברים, נעליים, מעילים, ועוד ועוד). שלא כמו "האגן הקדוש" המיושן כאן הכל חדש, מבריק, נקי. ברית חדשה או לא ברית חדשה?

וההמונים צובאים על הקופות, בהן הפולחן כולל העברה של כרטיסי פלסטיק דקים דרך מסילות מיוחדות וקשקוש חופשי על פיסות נייר. את הפתקים הקטנים נותנים לאחד מהמשמשים בקודש, ואילו הוא או היא מעניקים לעולה הרגל את מבוקשו. בניגוד לכותל כאן המשאלה מתמלאת באופן מיידי, וכנראה זו הסיבה לקדושה המיוחדת של המקום.

מהגאפ יוצאים אל צומת דוד-המלך – אגרון – שלומציון-המלכה – שלמה-המלך. הרחובות הרוסים בגלל המלחמה ברכבת הקלה, אבל פה ושם עדיין ניתן למצוא פיסת מדרכה. הכבישים עצמם פקוקים (רכבת קלה) והנהגים עצבניים (רכבת קלה), על כן יש לתפוס מונית במהירות האפשרית שתיקח אותנו לתחנת האוטובוסים המרכזית במהירות האפשרית. ברוכים השבים למזרח התיכון.