זן-בודהיזם מדעי

לדת, כידוע, יש יחסי אהבה-שנאה עם המדע. מחד תוקף אותה הפחד שמא גילויים חדשים יביאו להפרכת אמיתות שנחשבו אלוהיות (למשל שכדור הארץ נמצא במרכז היקום); אליו מתלווה גם הדאגה (המוצדקת) שצורת החשיבה האנליטית-אינסטרומנטלית תשתלט על ההכרה האנושית ולא תאפשר לה צורות אחרות של תודעה ותפיסה.

מאידך ישנו ניסיון בלתי פוסק על ידי הדתות השונות לינוק תוקף לאמונותיהן מתוך ההון התרבותי של המדע – כלומר משום שהמדע נחשב בימינו לסמן המובהק של האמת האובייקטיבית מנסים אנשי האמונה להוכיח דרכו את דרכם. כך התאפשרות חיים על פני האדמה "מוכיחה" תכנון מדוקדק של בורא, מכאניקת הקוונטים "מוכיחה" שהמחשבות בוראות מציאות, ועוד כהנה וכהנה המצאות למניהן.

בארץ גיבור טרנד האמונה-על-פי-המדע הוא הרב זמיר כהן, שטוען, למשל, שתיאוריית המפץ הגדול מהווה "הוכחה מדעית חותכת כי העולם לא היה תמיד, אלא נברא יש מאין!!", או שקיומו של האל מוכח מעצם העובדה שנפחם של המים, שלא כמו חומרים אחרים, עולה ולא יורד כאשר הם קופאים. ניתן לו קרדיט ונניח שהוא סתם מתבדח. 

אך בעוד שלוש הדתות המונותאיסטיות מבקשות להביא הוכחות מדעיות לאמונותיהן המטאפיזיות (משימה מתסכלת וכפוית טובה בהיותה למעשה בלתי אפשרית), הרי שלאחרונה, עם ההתקדמות הדוהרת של מדעי המוח, מנסים בודהיסטים למיניהם להשלים על ידי הממצאים המדעיים העדכניים את תובנותיהם הפסיכולוגיות.

תיאוריה של הארה

במרץ השנה יצאו לאור שני ספרים המבקשים לשפוך אור על דרכו של הבודהה מתוך הגילויים החדשים של מדעי המוח וההכרה. הראשון, Selfless Insight נכתב על ידי ג'יימס אוסטין, מתרגל זן-בודהיזם ותיק ופרופ' אמריקאי לנוירולוגיה. 

אוסטין קנה את תהילתו בספר עב-הכרס Zen and the Brain ("זן והמוח", 1998), בו הוא התחיל לתאר את הקשרים השונים בין מחקר המוח לתובנות שהזן מצביע עליהן, ובין השאר גם תיאר חווית קנשו (Kensho, חוויית 'התעוררות' זמנית במסורת הזן-בודהיזם) שזכה בה ב- 1982:

זה מכה בפתאומיות בתשע בבוקר, ברציף של הרכבת התחתית בלונדון. […] בבת אחת כל מה שנגד עיני רוכש שלוש תכונות: מציאות מוחלטת, נכונות אינהרנטית ושלמות עליונה. […] לא רק זה, אלא שהתמונה הזאת מעבירה בי תחושה נוספת: היא נצפית בצורה ישירה כראי קר ומרוחק שמעיד על נוף השטוף באור ירח. […] אין צופה. התמונה ריקה לחלוטין, מופשטת לגמרי מכל עקבה של אני-עצמי-שלי. [ברור לי גם ש]כך תמיד היו פני הדברים; שאין עוד מה לעשות – שתחנת הרכבת הזאת בעצמה וכשלעצמה וכל העולם לבד ממנה הם לחלוטין שלמים ותקפים באופן מהותי; ושאין ממה לפחד.

בספרו החדש של אוסטין הוא ממשיך לחקור את שני צדדיו של הקנשו: הצד החוויתי-סובייקטיבי, והצד המחקרי-אובייקטיבי. לא מזמן כתבתי על ספר חדש של אחד מחוקרי התודעה החשובים העולם, תומס מטצינגר. בספר מטצינגר מציע תיאוריה על פיה האגו שלנו הוא לא יותר מאשר מודל שמייצר המוח, ושנתפס על ידי האורגניזם האנושי לא כממשות. על פי מטצינגר שחרור רוחני הוא ראיית מודל העצמיות שלנו כמודל (ולא כ"דבר" ממשי), ועל כן למעשה ההבנה של האורגניזם שאין לו בעצם מוקד אוטונומי של  עצמיות וזהות.

אוסטין מציע תיאוריה אחרת להבנת תהליך השחרור הרוחני (שוב, על פי ממצאי מחקר המוח האחרונים). על פי אוסטין המוח שלנו יכול לתפוס את המציאות, בגדול, בשתי צורות משלימות: הצורה האגוצנטרית, והצורה האָלוֹצנטרית. הצורה האגוצנטרית היא זו המוכרת לנו רוב חיינו: אנחנו תופסים את העולם כנמצא סביב הגוף שלנו, ומתייחסים לכל מה שקורה על פי הקשר שלו "אלינו": מה טוב לנו, מה רע לנו, ואיך אנחנו מפיקים את המירב מכל סיטואציה.

חשוב לציין שנקודת המבט הזאת משפיעה ממש על אופן תפיסתנו את העולם, כלומר על הדרך בה המוח מעבד את קלטי החושים, על התמונה שהוא מציג בפני האורגניזם. מנקודת מבט אגוצנטרית העולם נתפס כשונה מאיתנו, כנמצא מולנו, וכמלא בישויות אחרות הנבדלות מאיתנו (ועל כן יכולות לאיים עלינו, או להיות מנוצלות על ידינו).

יחד עם צורת התפיסה הזאת, קיימת כאמור גם צורה אחרת של התייחסות אל העולם, הצורה האלוצנטרית. בתפיסה האלוצנטרית העולם נתפס כעומד בפני עצמו (ולא מולנו), זאת משום שקלטי החושים לא נתפסים כמרוכזים בקולט אחד ("אני"), אלא, גם הם, כעומדים בפני עצמם. הצופה, שהוא האני, לא נמצא בתמונת העולם הזאת, ולכן המציאות לא נתפסת כמחולקת בין "כאן" ל"שם", "אני" ל"עולם" ואינה נשפטת מיד על פי מה טוב או רע למתבונן.

אתם כבר ודאי מבינים לאן כל זה הולך: בעוד שכרגיל המוח שלנו משלב בין שתי צורות התפיסה הללו בצורה שאנחנו לא שמים אליה לב, הרי שעל פי אוסטין "בקנשו נופלים שורשי העצמי, ומתגלה לפתע צורת התפיסה האלוצנטרית המובהקת".

חוויה כזאת יכולה להיות תוצר של תרגול מדיטטיבי, והיא יכולה גם להתרחש באופן ספונטני לחלוטין. החשיבות שלה היא בהצגה עבור האורגניזם של צורת תפיסה שונה לגמרי, צורת תפיסה שבה כל מערך העצמיות שלנו, כל הדרך בה אנחנו תופסים את האני, אינו קיים, והעולם לבדו מולך נורא. על פי אוסטין "באופן אידיאלי אדם שעבר מצבי התעוררות [כלומר חוויות קנשו – ת.פ.] חוזרים ונשנים יכול להתפתח לכדי 'חכם' שחופשי מדפוסי ההתנהגות [שנובעים מראייה אגוצנטרית], חופשי מיומרות אגואיסטיות, חופשי מתשוקות ושנאות מכבידות."

שאלות זן

הספר השני, העוסק גם הוא בתובנות הזן בראי מחקר המוח המודרני, כתוב בצורה שונה לגמרי. סוזן בלקמור, אשת אשכולות אמיתית שכתבתי עליה לפני כשנתיים, בילתה פרקי זמן שונים של חייה בחקירת נושאים שונים. בעקבות חוויה חוץ גופית שהיתה לה היא עמלה יותר מעשור בניסיון להוכיח בצורה ניסויית שתיתכן תודעה מחוץ לגוף (במילים אחרות: שיש לנו נשמה). המחקר הזה הוכתר ככישלון, אבל מאז היא כתבה את אחד מספרי היסוד של תורת המימטיקה ובשנים האחרונות מקדישה את מירב מרצה לחקר התודעה.

ספרה החדש, Ten Zen Questions הוא מעין יומן רוחני בו היא כותבת על התמודדותה עם עשר שאלות הנוגעות לזהותנו ולצורה בה אנחנו תופסים את עצמנו. בלקמור לוקחת אותנו איתה להתבודדויות ארוכות בהן היא מתרגלת מדיטציה אינטנסיבית, שמושטת הן על עקרונות הזן-בודהיזם והן על התובנות האמפיריות של מחקר המוח.

כך למשל היא מתארת את מאבקה עם רעיון האני:

באופן אינטלקטואלי אני לא מאמינה שקיים עצמי פנימי שחווה את כל החוויות. ובכל זאת זה מרגיש כאילו יש. אני לא מוכנה לחיות עם הסתירה הזאת שבין איך שזה מרגיש ואיך שאני חושבת שחייב להיות, וחשבתי על זה באופן אינטלקטואלי די והותר, אז עכשיו אני פשוט אתבונן ןאתבונן ואתבונן ואגיע לפשר העניין.

[…] כאשר התבוננתי הישר אל תוך החוויות העולות ונשנות ראיתי שכל הרעיון בדבר היותי 'אני', בדבר היות מצב של 'להיות אני עכשיו', בדבר זרם של 'חוויות שיש לי' פשוט מתפורר. […] בכל פעם שאני מחפשת 'אני' נראה כאילו הוא ישנו, אבל הוא זמני וחולף. ה'אני' פשוט עולה יחד עם התחושות, התפיסות והמחשבות שהוא לכאורה מקיים, אבל הוא גם חולף עימן. בכל רגע נתון שאני מתבוננת בעצמי אני יכולה לומר שאני חווה את זה או את ההוא, אבל עם כל 'זה' חדש יש גם 'אני' חדש שמתבונן בו. רגע לאחר מכן זה נעלם וצץ עצמי אחר עם נקודת מבט אחרת. וכשאני לא מתבוננת בלתי אפשרי לומר אם יש 'מישהו' שחווה משהו או לא.

הקורא בספר עובר, אם כן, את חקירותיה של בלקמור יחד איתה, ובעוד שמדי פעם העניין מעט מתיש, מדי פעם הוא מרתק, ובלקמור מצליחה לנסח בשפה בודהיסטית-מדעית נקודות מורכבות ועמוקות מאוד. כאחרית דבר לספר מובאים דבריו של מורה הזן של בלקמור, ג'ון קרוק, שמחמיא לה על כמה אבחנות אבל חושב שדבריה הרבה יותר מדי אינטלקטואלים בכדי לתפוס את העניין עצמו. כחבר למסע האובר-אינטלקטואלי של בלקמור, לא נותר לי אלא לקוד קידה בהכנעה, ולחזור לכרית המדיטציה.

 

[פורסם באתר מעריב. נחתתי בשלום ב"ה]

אלוהים כפי שהסברתי אותו לתלמידיי

השנה כידוע התחלתי את עבודתי כמורה לתנ"ך בביה"ס הריאלי בחיפה, ולבד מהסוגיות הרגילות שכל מורה נדרש להתעסק בהם (משמעת, "להספיק את החומר"), היה עלי להתמודד עם חקירות של תלמידי באשר לדתיותי. פשוט: בית הספר המדובר הוא ממלכתי, אבל אני עצמי חובש כיפה ונושא זקן. אם לא די בכך, הרי שהבלוג שנמצא מול עיניכם עוסק ברוחניות, ופה ושם ניתן לקרוא בו שאני עצמי מתיימר לאיזשהו קשר עם ריבונו של עולם.

לא אחת, אם כן, ניגשו אלי תלמידים ושאלו אותי האם או איך אני מאמין באלוהים, ואף האם או איך ראיתי את אלוהים, ואני נאלצתי להתפתל בחוסר נוחות תוך ניסיונות מביכים להחליף נושא. לא שאני לא אוהב לדבר על הקב"ה – להפך (עיניכם הקוראות). אלא שהיה נראה לי שלדבר על הנושא הגדול הזה עם בני 14 זה עניין בעייתי: ראשית, הסיטואציה מעמידה אותי, כמורה, בעמדת כוח שאני לא מעוניין בה (אני לא רוצה "לשכנע" אף אחד); ושנית, היה נדמה לי שהם פשוט לא יבינו, זאת משום שהתפיסה שלי את האלוהות היא מאוד לא אורתודוקסית, תרתי משמע, ולכן, אפשר לומר, מוזרה לאוזניים הממוצעות.

בכל זאת, אחרי הפצרות חוזרות ונשנות מצדם של חלק מהתלמידים, ואחרי קבלת רשות מהממונים עלי, חשבתי איך אוכל להסביר בצורה פשוטה את השקפת עולמי הדתית, כלומר איך לומר את הדברים מבלי להשתמש במילה "נון-דואליזם" או בדיבורים על כך שאין אני. הנה הדברים שלבסוף הסברתי לתלמידי:

אם תתבוננו בעולם, אמרתי, ותתבוננו בהתבוננות שלכם בעולם, תראו שאתם תופסים את העולם כחלל גדול, ובתוכו אוסף עצום של דברים. כלומר המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה בתודעתנו היומיומית נדמית כשטח תלת-מימדי שפרוש לכל כיוון עד האופק, ושעליו מונחים וזזים ריבוי "דברים". או במילים פשוטות: היקום נדמה לנו כמחסן המכיל בתוכו חפצים.

זאת, אמרתי, לא הדרך היחידה בה ניתן לתפוס את העולם. כלומר יש דרך אחרת בה ניתן להתייחס אל המציאות, בה ניתן ממש לראות את המציאות. (בשלב זה בדרך כלל הייתי צריך להסביר מה זאת אומרת שאפשר לתפוס את הקיום בצורה שונה, כלומר בעצם להציג בפני התלמידים את האפשרות שקיימים מצבי תודעה אחרים, בהם אנחנו תופסים את המציאות אחרת מכרגיל. ניסיתי להסביר זאת על ידי כך פנייה לשינויים סטנדרטיים בתודעה: כאשר אנחנו קמים בבוקר אנחנו תופסים את העולם בצורה מעורפלת, כאשר אנחנו מאוהבים אנחנו תופסים את העולם בצורה עליזה ואופטימית, כאשר שיכורים אסור לנהוג כי לא תופסים את העולם בצורה תקינה וכו').

הצורה האחרת שניתן לתפוס את המציאות היא כאחדות. כלומר העולם בתפיסה הזאת, בראייה הזאת, אינו חלל גדול ובתוכו דברים, אלא רקמה אורגנית אחת, המבטאת את עצמה כ"דברים". החפצים שאנחנו רואים בתפיסה הזאת אינם שונים מהחלל בו הם נמצאים, אלא נתפסים כעולים לכאורה מתוכו, כמתגשמים ממנו וכמבטאים את מהותו. בצורה הזאת אנחנו גם לא לוקחים את היותם דברים יותר מדי ברצינות, כלומר אנחנו יודעים שהם בשינוי מתמיד, שהם חלק מהזרימה הכללית של הקיום.

"מה, אז הכל נראה כמו ממרח אחד גדול?" שאלו התלמידים היותר רגישים. לא, הסברתי, אלא שזה דומה להתבוננות שלנו בתצלום: ברורים לנו מאוד הגבולות בין הדמויות השונות, אבל ברור לנו גם מאוד, ללא שום ספק, שהן כולן מאוחדות על פיסת נייר אחת. אנחנו פשוט רואים את זה.

"אבל מה בדיוק אלוהים בזה?" שאלו שוב דקי האבחנה. אה, אמרתי, זה אלוהים מפני שבנוסף גם ברור לנו מאוד שהרקע הזה, או הלוז המשותף לכל, הוא טוב, שמהות היקום והדברים בו היא של שפע, של אור, של טוּבִיוּת. נכון שזה לא דומה למלך גדול שיושב בשמיים, אבל במובן עמוק יותר, מעודן יותר, קיום שהוא כולו אחדותי וטוב, קיום כזה שהוא היקום כולו וממנו עולה בכל רגע היקום כולו – מה זה אם לא אלוהים?

 

[קוראים יקרים, מחר אני ממריא להודו לכמה שבועות (לטירוונאמלאי כמובן). אני לא מבטיח לכתוב (אבל על פי נסיון העבר סביר שזה יקרה). בכל אופן ישנם שניים שלושה מאמרים שלי שאמורים להתפרסם, ואביא אותם לכשיתפרסמו. היו בטוב ואום נמה שיווה]

שרי אריסון מתקשרת

ודאי שמתם לב שבסוף-השבוע נפל דבר בתולדות הניו-אייג' הישראלי. שרי אריסון בישרה שהיא מקבלת מסרים "ישר מלמעלה". אכן, רצף הראיונות ומסיבות העיתונאים שנתנה המיליארדרית לרגל צאת ספרה "לידה" חשף את האני הפנימי שלה לעיני כל, ולא כולם התרשמו לטובה. הראיונות בידיעות אחרונות ובערוץ 2 הציגו אשה בעלת צביון רוחני ניו-אייג'י די סטנדרטי, ובכך כזה שאינו ממש מעניין. אלא שמשום שאריסון היא אחד האנשים החזקים והמשפיעים במשק הישראלי, דבריה עוררו תהודה רבה.

תהודה זו היא שמעניינת באמת בסיפור הזה, אך כדי להבין במה דברים אמורים אביא מדבריה של אריסון בראיון שנתנה לאמירה לם. הראיון, ראשית, רצוף כולו ססמאות ניו-אייג'יות מוכרות. כך מדגישה אריסון כמה פעמים שהיא "לא מצטערת על כלום" מכיוון ש"לכל מעגל בחיים שלי יש תפקיד". היא בכלל "מאמינה בקארמות ומאמינה שצריך לסגור את הקארמות", ולכן גם הנישואין עם עופר גלזר היו בסופו של דבר ברכה.

מאידך היא מאשימה את אנשי בנק ישראל, איתם נקלעה לחיכוך מתוקשר לא מזמן, שהם לא מבינים את החזון שלה, מפני שהם תקועים ב"עולם הישן", אך מיד מדגישה ש"לכל אחד יש את הבחירה לשנות את דרכו בכל רגע. אני מקווה שזה ישתנה". מהסבל שלנו יש כידוע להרפות, ולכן העובדה שלא הצליחה לחסוך מילדיה חוויה של גירושין היא "כאב ששיחררתי".

כל אחת מהאקסיומות הרוחניות הללו מוכרת כמובן, ומהווה חלק מהפסיכולוגיה העממית (folk psychology) הרוחנית שהשיח המרכזי בישראל כבר קיבל ועיכל מזמן. אלא שמכאן ממשיכה אריסון אל מחוזות שונים לחלוטין: לראשונה מודה אריסון שהיא עצמה מתקשרת. על פי דבריה מאז שהיתה ילדה היא מקבלת "תמונות ומסרים מילוליים", ובין אלה רמזים מקדימים על אירועים שעומדים להתרחש.

אני חוויתי מראש [ודוק: חוויתי, לא חזיתי], למשל, את מה שקרה לאריק שרון, והתחלתי לבכות ליד החברים שלי, אבל הם לא הבינו […] לפני כמה חודשים, למשל, קיבלתי מסר שהולך לקרות משהו עם המחשבים, שהם הולכים לקרוס. […] אז באתי לדני [דנקנר, יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים] ואמרתי לו: 'תשמע, אני מרגישה לא נוח כי הולכים לקרוס המחשבים בבנק הפועלים, תעשה בדיקה'. שבועיים אחרי כן קרסו המחשבים.

נניח לשאלה מדוע לא הצליחה הבדיקה למנוע את הקריסה. העיקר הוא שאריסון, אחת הדמויות הציבוריות החזקות בארץ, למעשה מכריזה על עצמה כמתקשרת. ולא רק זה: אריסון מרגישה שהיא "בעניין הזה מובילה משהו, אבל העולם יגיע לשם", כלומר שיש לה תפקיד, והוא הבאת גן-עדן עלי אדמות: "עידן הכוחניות, המניפולציות, המלחמות, זה עולם שהולך ומת, זה לא יהיה יותר"; "אין לי ספק שהדברים בעולם ילכו וישתנו, כמו שבתוכי כבר התחולל השינוי העצום הזה". שרי אריסון כמשיח הניו-אייג'.

אז מה היה לנו כאן? ראשית נראה בעליל שהניו-אייג' בישראל, שנמצא בתרבות המרכזית כבר כחמש-עשרה שנה, חווה בסוף השבוע הזה קפיצה (קוונטית כמובן) למרכז האליטה הישראלית. בראיונות השונים יוצאת למעשה אריסון מהארון הרוחני ומכריזה על עצמה כמתקשרת ופחות-או-יותר-מוארת. הדברים, כאמור, עוררו ומעוררים רעש תקשורתי לא קטן, והשאלה המעניינת היא האם לבד מזעקות השבר וההתייחסות הצינית לדבריה, תתעורר מחאה אמיתית כנגדה.

הניו-אייג' הוא מעצם טבעו מערך תרבותי שובר היררכיות: כל אחד יכול להיות בו נביא, כל אחד יכול לייסד דת, כל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה ולהיות חבר באיזו דת או כת שהוא רוצה. מקור הסמכות עבור האינדיבידואל הניו-אייג'יסט הוא אך ורק האינדבידואל הניו-אייג'יסט, כלומר הוא עצמו ופנתיאון תובנותיו וחוויותיו. כרגיל בחברתנו הפוסט-מודרנית אין עם זה שום בעיה, וכולנו שמחים לתת לכל אחד לעבוד את אלוהיו או אליליו כמיטב הכרתו.

הבלגן מתחיל כאשר תפיסת-עולם א-היררכית שכזו נפגשת עם מערכת שבה עדיין חשוב לנו, אפילו בעידננו הפוסטמודרני, לשמור על היררכיות ברורות. מערכות כאלו הן למשל הצבא או הכלכלה, ועל כן אם לדוגמא יגלה הרמטכ"ל שהוא מקבל הערכות מודיעין מקוראת-בקפה, הדבר היה מטריד את הרוב המוחלט של אזרחי ישראל.

לכן כאשר אריסון מתוודה שהיא שומעת קולות השאלה המעניינת אינה זו העוסקת בבריאותה הנפשית או בהשגתה הרוחנית, אלא במידה בה דבריה יעוררו חוסר נוחות בקרב הציבור: האם התרעומת הציבורית תאלץ אותה לחזור בה מדבריה? האם אנשים יתחילו לסגור את חשבונותיהם בבנק הפועלים? או האם לבד מהרמת גבות וגיחוכים עולם כמנהגו ינהג? במילים אחרות, עד לאיזו דרגה בהיררכיה החברתית-מדינית ישלים הקונצנזוס הישראלי עם מפגן בוטה של חוסר רציונליות?

נכון לרגע זה נראה שדבריה של אריסון לא הפילו את השמיים. אף בעל סמכות לא קרא לבחון את יחסיה עם דירקטוריון הבנק שלה, ציבור בעלי החשבונות לא נכנס להיסטריה, ומניית הבנק בכלל עלתה אתמול ב- 1.59%. על אף התדהמה המופגנת והציניות שבה התקבלו דבריה בתקשורת, אנשים "רגילים" שאני דיברתי איתם גילו אהדה לדבריה, גם אם לא האמינו שהיא אכן חוזה עתידות. 

תגובות אלה מעידות יותר מכל עד כמה בישראל 2009 ההיגיון הניו-אייג'י, גם אם אינו מובן מאליו, בהחלט מובן, עד כמה התקשור עם ישויות רוחניות וההכרזה על מהפכות תודעתיות הפכו לדבר שמדי פעם "אנשים עושים". ראיונותיה של אריסון בימים האחרונים ודאי הציבו רף חדש בכל הנוגע לכניסתו של הניו-אייג' למיינסטרים, אבל ניתן בהחלט לקבוע כי יש לה תרומה ארוכת שנים לפרוייקט הזה, שלדעתה מקרב את הגאולה עליה היא מדברת. אין ספק שמגיע לה על כך, בהתאם להשקפה, קרדיט או גינוי. לי אישית דווקא חשוב לשמור את שתי הרגליים על האדמה העובדתית ואין לי הרבה סבלנות למתקשרים למיניהם, אבל היי, זה כנראה פשוט משהו שאנשים עושים.

מבחר מאמרים על תקשורי אריסון

שי גולדן שואל האם אריסון שפויה 

שרון שפורר חושבת שמדובר ב"מסרים מבהילים" 

אורן פרסיקו (כן, אחי היקר) כותב על הצנעת המימד הרוחני בראיון בידיעות

חנוך מרמרי תוקף את הטיפול התקשורתי בתקשורים

לילך סיגן שואלת על החוכמה התקשורתית של הוידויים של אירסון 

שירי לב ארי סוקרת את הספר

שני הציטוטים הבאים 

את הספר, אגב, חותמת אריסון: "תודה לעולמות העליונים, למדריכים ולמלאכים. תודה לאלוהים".

אריסון מתייחסת בספר בהרחבה גם לתורות הרבות שלמדה וטופלה בהן. בין השאר היא מזכירה "קורס בניסים", לידה מחדש, הילינג, שיטת סילבה, העלאת תדרים, הפורום, שיאצו, דיקור, צ'י-קונג, רייקי, קבלה ומדיטציה קבלית.

וסיכום כל הראיונות כאן מפי רן רימון והדס מגן 

ראיון לערוץ 7 בו אריסון מגלה שהיא "מחוברת ליהדות", וגם מעבר אליה 

סיכום כללי ודברים בוידאו ממסיבת העיתונאים 

 

[הרשימה (ללא הלינקים) התפרסמה אתמול באתר מעריב. באותו פרסום תמצאו גם הספד שלי לקן וילבר כפילוסוף רציני והמלצה על ספרו החדש של עידו הרטוגזון. ואחד הטוקבקים תחת המאמר במעריב נכנס הישר לתחרות התגובה האהובה עלי בכל הזמנים. הנה:

 

 

 

לבד מזה, עוד התפתחות חשובה השבוע: הרב אליישיב פסק שיהודים חילונים אינם "תינוקות שנישבו", כלומר אותו טריק הלכתי שהכשיר את אי-הריגתם על ידי יהודים אורתודוקסים.

וגם: סדרה של שלוש כתבות רחבות היקף על כת הסיינטולוגיה מהימים האחרונים, הבנויות על עדויות של סיננטולוגים בכירים ש"ערקו" –1, 2, 3]

המאבק הפנים-איראני מהזווית המשיחית

התסיסה הפנימית באיראן מרתקת את העולם, אך נדמה שבין הניתוחים והפרשנויות להם היא זוכה נזנחה זווית חשובה מאוד: הדת. למרבה האירוניה, דווקא כשעוסקים בתיאוקרטיה היחידה בעולם (מלבד הווטיקן) מתעלמים מהתפקיד החשוב שממלאת העמדה הדתית של הצדדים הנאבקים. 

כל מי שעוקב אחרי התבטאויותיו של אחמדינג'אד יודע שמדובר באדם בעל תודעה משיחית קיצונית. אחמדינג'אד הוא שיעי "תריסרי", כלומר אחד המאמין בבואו הקרוב של המהדי, האימאם ה-12, "הנעלם", שעל פי האמונה השיעית התגלותו תביא איתה את קץ ההיסטוריה. כבר כאשר נכנס לתפקידו ב- 2005 הצהיר שהוא יעשה הכל כדי "לזרז את הופעתו" של המהדי, ב- 2008 הצהיר שהמהדי מנחה אותו בפעולותיו כנשיא, ובמרץ השנה הכריז שכדי שבואו של המהדי יזורז יש לעמוד לצד הפלסטינים ונגד ישראל.

הדברים הללו לא עברו בשקט: קבוצה לא קטנה של חכמי דת שיעים מחו כבר ב-2008 על השימוש של אחמדינג'אד בשפה דתית לקידום עניינים פוליטיים, פריבילגיה ששמורה באיראן רק להם. אחד מהחכמים אף הזהיר שהשימוש באמונה על בואו הקרוב של המהדי דווקא יחליש אותה בקרב העם (כששום דבר לא יקרה, מן הסתם), וכן ש"אנחנו צריכים לדבר על דברים מציאותיים. אל לנו לקשור כל דבר לדת ולדברים נסתרים".

חכם הדת שאמר זאת היה מֶהדי כרובי, שהתמודד מול אחמדינג'אד בבחירות האחרונות. יחד עם עוד חכמי דת רפורמיסטים, הוא מתנגד לאחמדינג'אד. בן בריתו לעניין, האייטולה יוסף סאנעי, פסק לאחרונה שהבחירות האחרונות פשוט לא חוקיות. האם ייתכן, אם כן, שאחד הצירים שסביבם נסובה המחלוקת הזאת הוא הציר המשיחי? האם ייתכן שבעוד הנשיא אחמדינג'אד מקדם סדר יום משיחי-אפוקליפטי מנסים אחרים להטות את איראן לכיוון רציונלי יותר של ריאל-פוליטיק?

אם הוא עושה זאת, הדבר מתקיים כמובן רק בתיאום עם המנהיג העליון חמינאי, שבנאומו ביום שישי הזכיר את המהדי כמה וכמה פעמים, ואף ציין שניתן לראות מאחורי תוצאות הבחירות האחרונות בארצו את "נוכחותו של האימאם ה-12 והאחרון". כעת נראה שמול העמדה המשיחית (או ה"מהדית") של המנהיג העליון ונשיאו המועדף קמים כוחות שקולים ופרגמטים יותר.

מנקודת מבט רחבה יותר ניתן לומר שהמהפכה האיסלאמית באירן, כדרכן של תנועות מהפכניות, הגיע למיצוי הכוחות המהפכניים שבה. הרפורמיסטים מוכנים לתת ללהבות לשכוך ולהתחיל לנהל חברה נורמלית (בגבולות החוק השיעי כמובן). המנהיג העליון חמינאי, בין אם הוא מאמין בביאת המהדי ובין אם הוא רק חושש למעמדו, משתמש באחמדינג'אד כדי להזריק למהפכה האיסלאמית סמי מרץ משיחיים. ואין כלהט משיחי כדי ללבות את להבות הנאמנות והפנאטיות, כידוע.

ניתן אם כן לראות את המריבה הפנימית באיראן כמתנהלת בין המשיחיים, שמאמינים ב"מהפכה מתמדת" על בסיס נבואות אפוקליפטיות וחשיבה מיתית, ובין אנשי הדת הפרגמטיים והמעמד הבינוני, שרוצים לחיות את חייהם באופן נורמלי ורציונלי. נשמע מוכר? החליפו את "המהפכה האיסלאמית" ב"ציונות" ואת תומכי אחמדינג'אד בגוש-אמונים, ותבינו למי צלצלו הפעמונים. נקווה שאצלנו ובאיראן יגברו אלו שנאמנים קודם כל לעולם הזה ולא לעולם הבא.

[התפרסם בטורי הדעה של אתר מעריב]

אל תפספסו את הסוף של זה: