השנה כידוע התחלתי את עבודתי כמורה לתנ"ך בביה"ס הריאלי בחיפה, ולבד מהסוגיות הרגילות שכל מורה נדרש להתעסק בהם (משמעת, "להספיק את החומר"), היה עלי להתמודד עם חקירות של תלמידי באשר לדתיותי. פשוט: בית הספר המדובר הוא ממלכתי, אבל אני עצמי חובש כיפה ונושא זקן. אם לא די בכך, הרי שהבלוג שנמצא מול עיניכם עוסק ברוחניות, ופה ושם ניתן לקרוא בו שאני עצמי מתיימר לאיזשהו קשר עם ריבונו של עולם.
לא אחת, אם כן, ניגשו אלי תלמידים ושאלו אותי האם או איך אני מאמין באלוהים, ואף האם או איך ראיתי את אלוהים, ואני נאלצתי להתפתל בחוסר נוחות תוך ניסיונות מביכים להחליף נושא. לא שאני לא אוהב לדבר על הקב"ה – להפך (עיניכם הקוראות). אלא שהיה נראה לי שלדבר על הנושא הגדול הזה עם בני 14 זה עניין בעייתי: ראשית, הסיטואציה מעמידה אותי, כמורה, בעמדת כוח שאני לא מעוניין בה (אני לא רוצה "לשכנע" אף אחד); ושנית, היה נדמה לי שהם פשוט לא יבינו, זאת משום שהתפיסה שלי את האלוהות היא מאוד לא אורתודוקסית, תרתי משמע, ולכן, אפשר לומר, מוזרה לאוזניים הממוצעות.
בכל זאת, אחרי הפצרות חוזרות ונשנות מצדם של חלק מהתלמידים, ואחרי קבלת רשות מהממונים עלי, חשבתי איך אוכל להסביר בצורה פשוטה את השקפת עולמי הדתית, כלומר איך לומר את הדברים מבלי להשתמש במילה "נון-דואליזם" או בדיבורים על כך שאין אני. הנה הדברים שלבסוף הסברתי לתלמידי:
אם תתבוננו בעולם, אמרתי, ותתבוננו בהתבוננות שלכם בעולם, תראו שאתם תופסים את העולם כחלל גדול, ובתוכו אוסף עצום של דברים. כלומר המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה בתודעתנו היומיומית נדמית כשטח תלת-מימדי שפרוש לכל כיוון עד האופק, ושעליו מונחים וזזים ריבוי "דברים". או במילים פשוטות: היקום נדמה לנו כמחסן המכיל בתוכו חפצים.
זאת, אמרתי, לא הדרך היחידה בה ניתן לתפוס את העולם. כלומר יש דרך אחרת בה ניתן להתייחס אל המציאות, בה ניתן ממש לראות את המציאות. (בשלב זה בדרך כלל הייתי צריך להסביר מה זאת אומרת שאפשר לתפוס את הקיום בצורה שונה, כלומר בעצם להציג בפני התלמידים את האפשרות שקיימים מצבי תודעה אחרים, בהם אנחנו תופסים את המציאות אחרת מכרגיל. ניסיתי להסביר זאת על ידי כך פנייה לשינויים סטנדרטיים בתודעה: כאשר אנחנו קמים בבוקר אנחנו תופסים את העולם בצורה מעורפלת, כאשר אנחנו מאוהבים אנחנו תופסים את העולם בצורה עליזה ואופטימית, כאשר שיכורים אסור לנהוג כי לא תופסים את העולם בצורה תקינה וכו').
הצורה האחרת שניתן לתפוס את המציאות היא כאחדות. כלומר העולם בתפיסה הזאת, בראייה הזאת, אינו חלל גדול ובתוכו דברים, אלא רקמה אורגנית אחת, המבטאת את עצמה כ"דברים". החפצים שאנחנו רואים בתפיסה הזאת אינם שונים מהחלל בו הם נמצאים, אלא נתפסים כעולים לכאורה מתוכו, כמתגשמים ממנו וכמבטאים את מהותו. בצורה הזאת אנחנו גם לא לוקחים את היותם דברים יותר מדי ברצינות, כלומר אנחנו יודעים שהם בשינוי מתמיד, שהם חלק מהזרימה הכללית של הקיום.
"מה, אז הכל נראה כמו ממרח אחד גדול?" שאלו התלמידים היותר רגישים. לא, הסברתי, אלא שזה דומה להתבוננות שלנו בתצלום: ברורים לנו מאוד הגבולות בין הדמויות השונות, אבל ברור לנו גם מאוד, ללא שום ספק, שהן כולן מאוחדות על פיסת נייר אחת. אנחנו פשוט רואים את זה.
"אבל מה בדיוק אלוהים בזה?" שאלו שוב דקי האבחנה. אה, אמרתי, זה אלוהים מפני שבנוסף גם ברור לנו מאוד שהרקע הזה, או הלוז המשותף לכל, הוא טוב, שמהות היקום והדברים בו היא של שפע, של אור, של טוּבִיוּת. נכון שזה לא דומה למלך גדול שיושב בשמיים, אבל במובן עמוק יותר, מעודן יותר, קיום שהוא כולו אחדותי וטוב, קיום כזה שהוא היקום כולו וממנו עולה בכל רגע היקום כולו – מה זה אם לא אלוהים?
[קוראים יקרים, מחר אני ממריא להודו לכמה שבועות (לטירוונאמלאי כמובן). אני לא מבטיח לכתוב (אבל על פי נסיון העבר סביר שזה יקרה). בכל אופן ישנם שניים שלושה מאמרים שלי שאמורים להתפרסם, ואביא אותם לכשיתפרסמו. היו בטוב ואום נמה שיווה]
לולאת האל 