אולי זה טוב שאני כותב על עכשיו, כשלושה שבועות אחרי, וכמובן חשוב לציין שאנחנו לא יודעים מי עשה מה וכו', אבל הרשו לי להשתמש ברצח במועדון הקהילה כדי לתקוף את נושא מערכת היחסים הקלוקלת שבין הדת המסורתית למיניות ההומוסקסואלית. כידוע, זו הראשונה ממש לא מחבבת את זו האחרונה, ואם נדמה לנו שאין כמעט נושא שבו הדת מפגינה חוסר מגע יותר מובהק עם המציאות, הרי שזה לא במקרה, והייתי רוצה לנסות להתייחס לזה, כלומר לשאלה למה נדמה לנו שהמסורות הדתיות הותיקות פשוט לחלוטין out of touch בכל הנוגע לענייני זהות מינית.

בספר Sacred and Secular: Religion and Politics Worldwide שיצא ב-2004 מביאים Ronald Inglehart ו-Pippa Norris נתונים מעניינים מאוד על תהליכי ההקצנה הדתית, ומנגד החילון, שעוברים על אוכלוסיית העולם בזמננו (הם די מתעלמים ממגמות הניו-אייג'יזציה). תוך ניתוח מערך נרחב ביותר של סקרים ומחקרים, הם מציעים הסברים ותיאוריות למה שקורה בעולם, ויש להם כמה וכמה נקודות מעניינות. באשר לעניינינו קשורים ממצאים מעניינים שהם מביאים בנוגע לעולם המוסלמי, שאף סותרים במובן מסויים את התזה המפורסמת של סמואל הנטינגטון בדבר "התנגשות הציביליזציות".

כידוע הנטינגטון הציע שבמאה ה-21 המאבקים בעולמנו יערכו לא בין מעמדות חברתיים או מדינות לאום, אלא בין תרבויות המחזיקות בהשקפות עולם ושדות ערכיים שונים, כאשר הנטינגטון רואה בדת את אחד הגורמים המבדילים המרכזיים. בהמשך לכך טוען הנטינגטון שאחד מקווי השבר שבין הציביליזציה המערבית-נוצרית למוסלמית הוא השקפת העולם הדוגלת בדמוקרטיה, או שוללת אותה. אחרי 9/11 התזה שלו הפכה פופולרית מאוד, כאשר גם ממשל בוש האשים את הטרוריסטים האיסלאמים בכך שמה שמפריע להם בארה"ב הוא החופש שהיא מעניקה לאזרחיה, ומנסה להפיץ לעולם כולו. בן-לאדן וחבריו, לכאורה, נלחמים בדמוקרטיה ובשגריריה.

בספר הנ"ל מביאים המחברים ממצאים המאששים את התיאוריה הכללית של הנטינגטון – כלומר שתרבות וערכיה, הנגזרים במידה רבה מהדת, משמעותיים בחלוקת האוכלוסייה העולמית על פי השקפות עולם ערכיות – אבל ששוללים את הטענה שלו בדבר הבדלים בכל הקשור להתייחסות של הציביליזציות השונות לדמוקרטיה.

בגרף להלן (שנסרק מהספר, עמ' 146) תוכלו לראות את דעתם של אזרחי מדינות שונות לגבי תפקוד הדמוקרטיה, והדמוקרטיה כאידיאל. ניתן להבחין (למרות האיכות, אני מקווה) שמדינות מוסלמיות כמו איראן ומצריים נמצאות במעלה הגרף, ושאת תחתיתו חולקות דווקא מדינות נוצריות כרוסיה, פולין, ברזיל וטנזניה. כלומר למוסלמים אין בעיה מובנית לאהוב דמוקרטיה. שנאת דמוקרטיה איננה חלק מהמטען הדתי-תרבותי שלהם.

לא כן הומופוביה. אכן, על פי הממצאים שמוצגים בספר, קו השבר הערכי העיקרי בין המערב למדינות המוסלמיות (שכמובן שונות מאוד בינן לבין עצמן, אבל אם נכליל (אגב, גם המערב שונה בינו לבין עצמו, שמתם לב?)) הוא היחס לנשים ולהומואים. מחקרים מראים שדווקא בכל הנוגע לשיוויון בין המינים, למה שנקרא "מעמד האישה" ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות הציביליזציות בהחלט חלוקות. בגרף להלן (עמ' 152) אפשר לראות את היחס לשוויון בין המינים ולחיוב הומוסקסואליות. קל לראות שבעוד מדינות סקנדינביה עולות לראש שמחתנו, המדינות המוסלמיות שהשתתפו במחקר סוגרות את הרשימה מלמטה.

למה ככה? לאינגלהרט יש תיאוריה בעניין. המודרניזציה על פיו משנה את מערכת הערכים של התרבות המתפתחת, וזאת בשני שלבים עיקריים (עמ' 137-138):
1) התיעוש מביא נשים לכוח העבודה השכיר ומצמצם את הילודה. נשים עוברות תהליכים של אוריינות והשכלה, ולבסוף גם מקבלות יצוג בממשל, אבל העוצמה שיש בידיהן עדיין פחותה מאוד מזו שבידי הגברים.
2) בשלב הפוסט-תעשייתי מתקדמים יותר לשוויון בין המינים, כאשר נשים עוברות לתפקידים ניהוליים, עוברות התמחות במקצועות שונים, וצוברות השפעה בגופים פוליטיים.

שני השלבים הללו מביאים איתם שני שלבים של שינויים ערכיים:
1) מעבר מערכים מסורתיים לערכים חילוניים(secular)-רציונליים;
2) מעבר מערכי-הישרדות לערכי ביטוי-עצמי.
על פי זה חברות שנמצאות בשלב 1 תהיינה מסוגלות לקבל ולהפנים (מבחינה ערכית) שיטת ממשל שבה העם קובע את מנהיגיו, אבל לא השקפת עולם שדוגלת בשיוויון מלא לנשים. או בסובלנות כלפי הומואים.

יכול להיות שזה נשמע קצת כמו הנחת המבוקש, אבל אני בטוח שהתיאוריה של אינגלהרט, שלא העמקתי בה, יותר רצינית מהסיכום המהיר הזה. מה שאני הייתי רוצה להוסיף זה את הסיבות הפסיכולוגיות, או המטא-פסיכולוגיות, לשינויים הערכיים הללו. העניין לדעתי הוא כזה: ככל שרמת החיים עולה, וככל שהפנאי והנוחות עולה, האוכלוסייה מגלה יותר ויותר את עולמה הפנימי. זוהי אותה "פנייה סובייקטיבית" שאני כל כך אוהב לדבר עליה (למשל כאן). אנשים מגלים שיש להם חלל פנימי, כלומר סובייקטיביות, והם מתחילים להחשיב את אותו חלל פנימי יותר מאשר את זה החיצוני, אותו החשיבו עד כה. הנה חלק ממה שכתבתי על כך בלינק שלעיל (ראו שם לעוד):

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

כלומר במאות השנים האחרונות האוכלוסייה במערב עברה שינוי משמעותי בתפיסת החיים שלה, מהרמה החושית ועד לרמה המוסרית. (אגב, למה זה קורה? אולי פשוט כי זה יכול לקרות. החיים אוהבים להשתכלל ולהפוך יותר ויותר מורכבים ומתוחכמים, בתנאי וברגע שנותנים להם מקום. אבל האמת היא שזה נושא גדול, נושא ענק, מורכב ולדעתי מרתק. אני מתכוון להתחיל השנה לכתוב את הדוקטורט שלי על זה.)

המעבר שמצביע עליו אינגלהרט מ"ערכי הישרדות" ל"ערכי ביטוי-עצמי" הוא המעבר להחשבת המימד הסובייקטיבי יותר מזה האובייקטיבי. ולמה זה קשור לשוויון בין המינים ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות? זה קשור כי ברגע שמרכז הכובד של החיים עובר פנימה, החיצוני פחות נחשב, וברגע שהחיצוני פחות נחשב, פחות חשוב אם אתה גבר או אישה, ופחות חשוב אם אתה מקיים יחסי מין עם גברים או עם נשים. המבט המופנה פנימה גורם לנו להסיט את מרכז הכובד מהחוץ לפנים: פחות חשוב אם אתה זכר או נקבה ומה אתה עושה בתור כזה, ויותר חשוב שאתה טוב, הגון, אם טוב לך ונעים לך או רע לך ומכאיב לך.

(אגב, למי שמתעניין בלימודי מגדר, שימו לב שזה גם תואם יפה את המעבר מאקט יחסי המין ההומוסקסואלים של פעם, להומוסקסואליות כזהות של היום. מה שפעם היה רק מעשה, הוא היום הגדרה של אישיות, כלומר הוא עבר הפנמה ונצמד למהות הפנימית, לכאורה, של אותו אדם.)

מה שמשנה לנו, כבני חברה פוסט-תעשייתית, זה "מה שמרגיש בפנים", לא "מה שקורה בחוץ". אנחנו מחפשים את "המהות", ומתעלמים מ"הפרטים". תחשבו לשם דוגמא על כל תרבות הניו-אייג': בדיוק כמו שבניו-אייג' לא חשובה הדת הספציפית, חשובה רק "המהות הפנימית" שלה (שהיא, כמובן מאליו, אחידה ומשותפת לדתות כולן, עמוק מתחת וגבוה מעל כל הפרטים (הטקסים, התיאולוגיה, המסורות) הבלתי חשובים שעל פני השטח, נכון?); בדיוק כך בענייני מגדר חשוב לנו יותר מי הבנאדם "באמת", כלומר מהותו הפנימית (האם הוא טוב או רע, חכם או טיפש, מוכשר או הדיוט וכו'), ולא אם במקרה יש לו בולבול או טוטה.

כעת ניתן להבין למה כאשר רב, כומר או קאדי זועק שמשכב זכר הוא חטא העניין נתפס כפשוט מופרך בעינינו. מוקד הזהות עבר הפנמה: בעוד שבחברות מסורתיות מה שהיה חשוב הוא מה שאתה עושה, בחברות מודרניות הרבה יותר חשוב מה אתה מרגיש; פעם הפעולה היתה במרכז, היום הכוונה. לכן בעוד שבעבר פעולה כמשכב זכר היתה יכולה להיחשב חטא, לאנשים כיום עצם עשיית הפעולה היא עניין חסר משמעות מוסרית כשלעצמו. עשיית הפעולה כאשר אחד הצדדים לא מעוניין בה, או עם כוונה להזיק לו, או מתוך מניע אלים וכו' – זה כבר יכול לשמש כמטבע בר תוקף בשוק האתיקה של ימינו; זה יכול להיתפס כחטא בעינינו. החברות המסורתיות, והדתות (בהיותן עתיקות) פשוט נתקעו בעניין הזה עם מערכת מוסרית אנכרוניסטית.

במערב חלקים גדולים מהממסד הדתי כיום מבינים שהאיסור על יחסי מין הומוסקסואלים הוא אנכרוניסטי וחסר היגיון, ומשנים את הדוֹגמה, בעוד היותר פונדמנטליסטים דבקים באמונתם הבלתי-מובנת, ומנסים בשארית כוחותיהם להצדיקה על ידי פנייה לטיעונים בעלי ניחוח רציונלי או מדעי (דהיינו: זה "בניגוד לדרך הטבע", טיעון שהוא עובדתית שגוי). בחברות מסורתית או מתועשת, בניגוד לדעתו של הנטינגטון, שינוי שיטת ממשל לכזו שעושה רושם של בעלת יתרונות רבים יותר להמונים יכול להתקבל על דעתם (זו לדעתי הסיבה לחיבה לדמוקרטיה, ולא רעיון השוויון), אבל נשים עדיין תחשבנה נחותות מעצם היותן נשים, ומעשים כגון משכב זכר עדיין יחשבו לתועבה גם אם הם נעשים בהסכמה. זה המצב ברוב הארצות המוסלמיות, וכך מוצאים ההומואים את עצמם ניצבים בחזית "התנגשות הציביליזציות".

טוב, צחקנו, נהננו, עכשיו לעבודה. הרבה דברים קרו כשלא הייתי בארץ (שמעתם שמייקל ג'קסון מת???), ופספסתי קרבות נאים בין חובשי הכיפות הסרוגות לבין עצמם, מאבקי חרדים על חיניונים פתוחים ואמהות מרעיבות, ופולמוס משמעותי על מאמר שכתב אלחנן שילה ב"מקור ראשון" (כאן, אחת התגובות האחרונות), אבל אני רוצה להתייחס למשהו שתפס את עיני בעודי עוסק בעבודה זרה בטירוונאמלאי: פסק ההלכה של הרב דב ליאור המתיר שימוש בסלולרי בשבת על מנת להתריע מפינוי אפשרי של מאחז.

הפסק הזה, נדמה לי, חורג משהו מגדרות ההלכה כפי שרוב רובו של הציבור האורתודוקסי תופס אותה, ונראה שיש פה ריח של אנטינומיזם משיחי, דהיינו חריגה מגבולות ההלכה על מנת לקדם (או להשלים) איזשהו פרוייקט גאולתי. כלומר, במילים אחרות, שבתאות.

כתבתי קצת על הכיוון השבתאי אליו מתקדמים חלק מהרבנים הלאומנים במאי 2007, אז הפכו קבוצה מהם את ההלכה הקובעת שאין לעלות להר הבית, ועלו. היסוד השבתאי כאן הוא אותו הלך רוח המאפשר, או אף דורש, את הכפפת ההלכה בפני התיאולוגיה המשיחית – אותם רבנים ישנו את ההלכה כך שהיא תתאים עצמה לאידיאולוגיה המשיחית שהם מחזיקים בה (ושמתבטאת כמובן בעשייה ארצית מאוד, דמוגרפית, חברתית ופוליטית), תוך תירוצים מתירוצים שונים איך "דווקא בזמן הזה" חייבים לעשות מה שבעבר לא עשו וכו'.

חשוב לומר כאן שההלכה ממילא תמיד מושפעת כמובן מהאידיאולוגיה וההשקפה המוסרית של הרב הפוסק אותה. כך היה עוד מימי חז"ל, כאשר, אם ניקח את הדוגמא הידועה ביותר, חכמים ניטרלו לגמרי את חוק "בן סורר ומורה" כי על פי תפיסתם המוסרית היה מדובר בטירוף מוחלט. ההבדל היחיד הוא שבעוד בדרך כלל רבנים יתאימו את ההלכה למציאות כדי שהיא והמציאות תוכלנה שתיהן להמשיך ולתפקד, ואף לעשות כן בהרמוניה מקסימלית, הרי שבמסגרתו של פרוייקט משיחי ההנחה המובלעת היא שממילא המציאות ואף ההלכה מתקדמות לעבר סופן, ולמעשה השינוי ההלכתי אמור לקרב סוף זה (כתבתי כאן על המשיחיות כניהיליזם).

אז האם הרב ליאור מתקדם לעבר פריצת גדרות שבתאית? לדעתי כן, אם כי לאט. באתר מעריב כתבו בלקוניות מסויימת על פסק ההלכה, אבל באתר של יואב יצחק מביא עידן יוסף גם את הטעמים להלכה המקורית:

היתרו של הרב נסמך על ההלכה ולפיה מצוות השבת נדחית מפני מצוות כיבוש הארץ. לדבריו, אם ימצאו רכזי הפעילים כי אכן מדובר בכוחות גירוש, כלשונו, יוציאו הוראות בהתאם. "אנו תקווה שלא נצטרך להגיע למצב זה, ושכוחות הביטחון יפעלו תמיד נגד אויבי ישראל ולמען עם ישראל וארץ ישראל", כתב.

חברי הטוב והאורתודוקסי למשעי א' הצביע בפני על כך ש"אין כאן פריצה של גדרי הלכה, שכן הוא נשען על כלל הלכתי שקובע ששבת נדחית מפני כיבוש ארץ ישראל. החידוש הוא ביישום הכלל כנגד צה"ל ובהתייחסות לצה"ל כאויב שיש לכבוש ממנו." – כלומר הרב ליאור לא חורג מההלכה, אלא מותח אותה עד קצה גבול הסיבולת שלה, זאת תוך שינוי מעמדו של צה"ל, בהתאם לשינוי, מבחינתו, בתפקודו של הצבא.

ובכל זאת, על אף שהכל לכאורה במסגרת ההלכה, לדעתי מדובר באנטינומיזם, וכזה הנובע ממשיחיות. אולי כדי להבהיר את העניין נערוך טיפולוגיה קצרה לאנטינומיזם למיניו. כי אם בעולמנו החוק בא תמיד רק בסוג אחד (לכן הוא תמיד יבש), האנטינומיזם בא לפחות בשלושה מינים מרכזיים. נכנה אותם אנטינומיזם חילוני, אנטינומיזם טנטרי ואנטינומיזם הלכתי:

1) אנטינומיזם חילוני: "החוק לא רלוונטי, ולכן אני לא שומר עליו". למרות שאפשר למצוא אנטינומיזם כזה גם אצל אנשים דתיים כדוגמת לאו דזה, ישו או שפינוזה, קראתי כך לאנטינומיזם מהמין הזה כי הדוגמא השכיחה ביותר להופעתו היא החילוני המצוי. החילוני חושב שהחוק הדתי הוא אנכרוניסטי במקרה הטוב וסתם מגוחך במקרה הרע. הוא חושב שאין שום סיבה טובה לשמור עליו, ולכן הוא לא שומר עליו. פשוט וקל.

2) אנטינומיזם טנטרי: "החוק רלוונטי, ולכן אני לא שומר עליו". תנועות מיסטיות ומשיחיות שונות בהחלט חושבות שהחוק הוא תקף וחשוב, אבל דווקא בגלל זה הם חורגות ממנו. הטנטרה היא הדוגמא הקלאסית לכך: "הדרך השמאלית" חורגת מהדהרמה ההינדית הקלאסית בנקודות קריטיות (כמו אכילת בשר, שתיית אלכוהול, קיום יחסי מין אסורים). דווקא משום המטען ה"טמא" של הפעולות הללו יכול הטנטריקה להעפיל מעבר לדואליזם של מותר/אסור, קדוש/טמא, ולבסוף אני/עולם. כלומר האנטינומיזם הטנטרי משתמש במתח שהחוק יוצר (חוק בו הוא בהחלט מכיר ואותו הוא בהחלט מכבד) כדי לטעון את מעשיו במשמעות ואף בקדושה – כאן המעשים מקבלים תוקף מיוחד דווקא מכיוון שהם חורגים מהחוק. (לי זה מזכיר את אותו משפט מפורסם של קרל שמיט על כך שריבוני הוא רק זה שיכול להכריז על מצב חירום, כלומר על השעיית החוק.)  עם זאת, יש לציין שפעמים רבות החריגה מהחוק כאן היא על מנת להשיג מטרה שלדעת החורגים החוק ממילא מכוון אליה (הארה, גאולה), כך שהמטרה מקדשת את האמצעים (עבירה לשמה וכו') והחריגה מהחוק מקבלת עליונות על שמירתו.

3) אנטינומיזם הלכתי: "החוק רלוונטי, ולכן אני שומר עליו (אבל לא כפי שכולם שומרים. כי הם טועים ואני יודע יותר טוב)". כאן מתבצעת חריגה מגדר החוק, אבל היא מתורצת על ידי פנייה לעקרונות החוק עצמו. לכאורה אם כן אין כאן חריגה מבחינה טכנית יבשה (כי "החריגה" היא במסגרת החוק), אלא ש(א) לא כולם יסכימו שהתירוץ תקף; (ב) בכל מקרה החורגים המתרצים הם מיעוט, ולכן חריגתם הופכת אותם בפעול לזרם דתי חדש, או כת.

האנטינומיזם של הרב ליאור הוא האנטינומיזם ההלכתי. הוא כאמור נסמך על כך שלשם כיבוש הארץ מותר לחלל שבת (אם כי, האם זה כך גם אם ההתנגדות תוך חילול השבת כמעט חסרת סיכוי של ממש למנוע את הפינוי?). החידוש לדעת חברי הוא בראיית צה"ל ככוח שיש לכבוש ממנו את הארץ. אולם לדעתי עצם ההיתר לחלל שבת הוא בכל זאת חידוש, ולראייה אביא דברים מתוך עבודת הדוקטורט של גדעון ארן, על גוש אמונים.

ארן חקר את התנועה בעודה באיבה, והדיסרטציה שלו מרתקת לדעתי (וגם כתובה היטב – אני לא מבין למה היא לא יצאה כספר). בכל מקרה, על המימד המשיחי בתיאולוגיה הקוקיסטית הוא מתעכב רבות כמובן, תוך התמקדות במתח האנטינומיסטי שמובלע בכל שאיפה משיחית. אביא כמה ציטוטים בדילוגים רחבים (גדעון ארן, מציונות דתית לדת ציונית: שורשי גוש אמונים ותרבותו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האונ' העברית, שבט תשנ"ז, עמ' 466-468):

הדת היוצאת להגשים את משיחיותה נוטלת על עצמה סיכון עצום. כך גם הקוקיזם כשהוא תולה את יהדותו בציונות. קל וחומר, כשהתורה והאמונה מקושרים מראש לפרטי תרחיש פוליטי מסויים. […] לא רק המוסר האנושי אלא גם המוסר התורתי מוכפף להגשמה המשיחית. ההלכה משתעבדת לגאולה. […] האנרכיזם הגלום בגאולה יכול, אם כן, להסתיים ביצירת תורה חדשה או בהיתחלנות גמורה. בין כך ובין כך, האקטיבציה המשיחית עלולה לדחוק את הדת למצב שיסתיים בהרס עצמי.

[… אבל] הקוקיסטים מודעים לכמה מהיבטי המלכוד המשיחי, ונזהרים מסכנתו מאוד. […] הקוקיסטים מכירים את האיום הטמון במשיחיות, ולוא משום שבתור מגזר מן האורתודוקסיה של זמננו הם חיים בצל הטראומה השבתאית. הקוקיסטים מתייחדים משאר 'אנשי הגאולה' בתולדות היהדות ובדתות העולם, בכך שהם יודעים היטב את הפרובלמטיקה הדתית-חברתית המאפיינת את ההגשמה המשיחית, כפי הנלמדה מהנסיון ההסטורי.

כלומר לאור הניסיון המר של השבתאות, ברור למשיחיים של ימינו שהאנטינומיזם רובץ לפתחם, והם נזהרים היטב. למעשה, הזיכרון השבתאי מביא את התנועה המשיחית הזאת לפנות לכיוון ההפוך, ולהקפיד ביתר שאת על כל תג ותו של ההלכה. מה שאירוני הוא שגם ההקפדה הקפדנית על ההלכה נעשית בחסות הגאולה הקרובה, כפי שכותב ארן: "אירוני שהתבטלות ההלכה מפני המשיחיות תורמת דוקא להקשחתה. בחסות הגאולה ניתן לאמץ הלכה ההולכת ונעשית נוקשה מכיוון שאינה צריכה לעמוד במבחנים של ממש הדורשים שינוי וחידוש לשם הסתגלות […] כך נמצאת ההלכה פטורה מעימות עם המציאות כמות שהיא." (שם)

ארן אף מביא דוגמא להקפדה המאוד קפדנית על ההלכה, דוגמא שקשורה בצורה משמחת לעניינינו:

המאמינים חוזרים וחושפים מודעות עצמית גבוהה והכרה זהירה באפשרות הסטייה מהקודים האורתודוקסיים. במקום אחר [אני לא יודע איפה – ת.פ.] הזכרנו 'פרשיה' קשה בתולדות הגוש, שהכל נעשה להשתקתה: במהלך מבצע התנחלות שנמשך לתוך יום השבת, ניהל רב ומנהיג אמוני בולט שיחה טלפונית בטענה שהדבר חיוני לקיום מצווה חשובה יותר משמירת שבת נוקשה. כאמור, נעשה מאמץ להצניע את  המעשה הנורא הזה להכחיד את זיכרו. רשויות התנועה שללוהו מיד, בהמשך המעיטו בחשיבותו, ולבסוף מחקוהו מהתודעה. המקרה הוא יוצא מהכלל המעיד על הכלל, והתגובה הנמרצת להודעתו והכחשתו אולי מלמדת יותר מאשר התרחשותו. (עמ' 470)

האם מישהו יודע מי היה אותו "רב ומנהיג אמוני בולט"? אם כן, אפשר להודיע לו שמה שפעם היה תועבה זוועתית, היום מוכשר על ידי הרב דב ליאור. מה שפעם חששו ממנו מאוד כסימן לפריצת גדרות ההלכה בשם הגאולה, היום נפסק בפירוש על ידי רב ומנהיג אמוני בולט, ונקרא "הלכה".

כעת אפשר לשאול את עצמנו מה קרה, ולמה דברים השתנו, ואפשר להגג על כשלונה של התנועה ההיא להביא גאולה, ועל האמצעים ההופכים נואשים יותר ויותר ככל שהמטרה מתרחקת והולכת. ומסתבר שאותם אמצעים נואשים כוללים לא רק אלימות כלפי פלסטינים וישראלים, אלא גם תחילת שבירתה של המסגרת ההלכתית.

29.7, טירוונאמלאי

טוב, בואו נהיה כנים: זה מיני. או לפחות, זה מרגיש מיני. לא סתם מיסטיקנים מכל הדורות והמקומות המשילו את המגע עם האל למגע עם האהובה או האהוב. כי זה מרגיש כמו או-כן-בדיוק-אוי-זה-נעים-אל-תזוז-משם… זה מרגיש כמו אוווו-איזההההה-כיייייףףףף-כןכןכןכןכןןןן…. זה מרגיש כמו אותה הרגשה בדיוקית שמקבלים בדיוק כשנכנסים, מעין הרגשה של ככה-בדיוק-זה-צריך-להיות, של כן-סופסוף-אוי-ברוך-השם, של הגעה למקום שאמורים, של חזרה למצב הנכון, הטוב.

בהיותי זכר, ובעוונותי הטרוסקסואל, מעולם לא נחדרתי (פיספוס במימדים תיאולוגים, תמיד חשבתי), אבל כאן, במקום הזה, הלב נפתח לרווחה, ושיווה בקדושתו מחדיר את לינגמו האדיר פנימה, וברוך ה' הוא נתקע שם. התוצאה היא התענגות זהובה ודבשית שמתחילה במרכז החזה ומתפשטת לכל הגוף. זה עושה נעים, וחמים, וגורם קצת לעצלנות, כי כל מה שאתה רוצה זה לשבת ולשקוע בנעימות הזאת.

זה מה שנקרא, אני מתאר לעצמי, Ananda, ומשהו כזה (בעוצמות גדולות הרבה יותר כמובן) תפס את דעתו של רמאנה אחרי שהוא "גילה את העצמי" ומשך אותו לשקוע בהתבוננות ובהתענגות הזאת למשך כעשרים שנה (בעודו, אגב, מזניח בצורה נוראית את גופו, דבר שהתנקם בו באחרית חייו). ליֶקֶה אנאלי שכמוני דבר כזה כמובן לא יכול לקרות, וממילא, כל שנות תרגול הויפאסנה שלי זועקות: "זהירות! חוויה! אל תשקע בה! רק ראה ועבור הלאה!!!!!!!". והן צודקות כמובן. זו חוויה, ואל לנו לבלבל אותה עם תובנה או הארה כלשהי. אם כי, as חוויות go, זאת חוויה חביבה ביותר.

וכל זה מעורר אצלי את התובנה (האינטלקטואלית כמובן) עד כמה בכל זאת, למרות כל כמה שהיינו רוצים לשכנע את עצמנו אחרת, ההינדואיזם והבודהיזם שונים בבסיסם, במהותם (לא, לא לגמרי, אבל שונים). כלומר זה לא שהמהות זהה והפרשנות/תיאולוגיה/אלילים/טקסים שונים, אלא המהות שונה. זו לא אותה ההארה. מוקשה איננה נירוונה.

שמעתי פעם את פרופ' משה אידל אומר שככל שהוא חוקר יותר את הקבלה הוא מגיע למסקנה שאין דבר כזה. כלומר אין קבלה, אלא קבלות – כי לכל מקובל שיטה קצת שונה, לפעמים הרבה שונה, עד כדי כך שלקרוא למה שהוא עושה ומה שאחרים באותו שם זה פשוט מטעה. אם אתיימר להחרות-להחזיק אחריו, אוכל לומר שככל שאני חוקר יותר את דתות המזרח, אני מגלה שאין הארה, אלא הארות.

קחו למשל את רמאנה מהארשי. כאמור אחרי ש"הבין" הוא בילה יותר מעשרים שנה במדיטציה, כאשר בשנים הראשונות כמעט לא זז ממקומו. תלמידו לקשמנה סוואמי – אותו דבר. הביוגרפיות השונות שלהם מתארות את זה כ- "Absorbtion in the Self", וברור שהיתה שם מעין התבסמות ארוכה ממעיין של עונג שנבע מתוכם. האם מישהו שמע על בודהיסט שעבר תהליך כזה אחרי שזכה לנירוונה? האם בכלל מדובר על Ananda כתכונה של האבוסלוט או ידיעתו בבודהיזם? לא.

כלומר, מדובר, פנומנולוגית, בשתי תופעות שונות. לא שהן שונות לגמרי כמובן: בשני המקרים מדובר, בפירוש, על איבוד מוחלט של האינדבידואציה. הזהות העצמית (מבחינה מהותית, לא קונבנציונלית) והרגשת הנבדלות והנפרדות נעלמת. אבל בעוד בבודהיזם מודגש הריק שנשאר, בהינדואיזם מודגשת המלאות ששופעת.

זה לא במקרה. להודים יש בהחלט אהבה, שלא לומר תאווה, לעונג חושני. כי מי שדמיין את ההודים כמרוחקים מהחיים, כאפתיים ל"הבלי העולם", קנה את אחת מההמצאות האוריינטליסטיות המצליחות והמטעות ביותר. כל דבר, כל דבר שההודים עושים נועד להעניק להם הנאה. גם עינויים עצמיים נועדו למחוק קארמה רעה כדי להביא טובה, אם לא בחיים האלה אז בבאים, חיים שבכל מקרה ייחיו בעולם הזה (גם העדן ההודי הוא חלק מהעולם הזה, חלק מסמסארה).

כל מדיטציה, תפילה, פוג'ה, אקרובטיקה יוגית, תרגול נשימה או מהלך סגפני נועדו להביא לבעליהם אושר ושמחה. ועונג כמובן, כי גם הארה, כאמור, היא עניין שבראש ובראשונה מענג. קרישנה, למשל, ברשימת שמותיו נקרא בד בבד ובמתחרז גם maha-yogi ("היוגי הגדול") וגם maha-bhogi, כלומר "הנהנה הגדול", ומהפכת הטנטרה כמובן עושה שימוש רב בהנאות החושים.

בכלל, חייהם של ההודים רצופים התענגויות קטנות: מהממתקים המתוקים-מתוקים ששפע סוגיהם ומיניהם מקסים ומבלבל ועד למגוון הריחני של הקטורת שמפיצה את בשמה בכל מקום. אמרו אתם בעצמכם: האם דת שבה כל טקס מלווה בתופים ופעמונים, בפרחים ובקטורת, באש ובעשן וצבעים זוהרים ובחלוקת אוכל (prasad) מתקתק יכולה להיות נגד הנאות החושים?

5.8, בנגלור

ההודים כל כך אוהבים את החיים, כמו עוגה מתוקה מתוקה ועסיסית שעל כל נגיסה ממנה אנחנו משתוקקים להתענג, ממוללים אותה בפינו בתאווה. נכון, כמו בכל אהבה כמעט, גם כאן יש קנאה, ואפילו מימד של אכזריות חסרת רחמים. אבל זוהי אהבה בוערת, לא?

זה בכל מקרה חלק מהחיים בהודו, שאותו אי אפשר להכחיש. אם כי כמובן שאי אפשר גם להתעלם מהעזרה ההדדית, הסולידריות ואהבת החינם שיש כאן בשפע, ושבלעדיהן חיים של צפיפת איומה בסלאמס, למשל, היו בלתי אפשריים אפילו יום אחד. והסובלנות: אם להיות נכה גפיים, אז רק בהודו, כאן אין דבר יותר "נורמלי" מזה.

אבל כן, זוהי אהבה, ועם כל הכאב שהיא מביאה, האושר של המאוהבים הוא עדיין מושא החלומות של רובנו. ואת האהבה של ההודים לחיים, את היותם מאוהבים בהם, אפשר ממש לראות בעיניהם. את התשוקה, והנחישות, והאומץ, והתאווה, והשמחה.

והאהבה הזאת, בשונה מאשר במערב פעמים רבות, היא לחיים עצמם, ולא לאיזשהו רעיון נשגב, אוטופי וערטילאי, כמו "אלוהים", או "המהפכה", או "המדינה", או אפילו "אהבה". כאן האהבה היא לחיים הפיזיים עצמם, להנאות הקטנות והגדולות שיכולים לזמן חיים שנחיים היטב.

6.8, בומביי

אני כל כך אוהב את בומביי. 8 בבוקר, ואני יושב במסעדונת ההיא שליד ביתו של ראמש, בחצר הקדמית, פני אל הכביש, כוס צ'אי מתוק וחם בידי. גשם קל יורד, ודופק על יריעת הברזנט שמעל ראשי, מרטיב את הכביש שמולי על מוניותיו השחורות-צהובות והאנשים הממהרים לעבודה. שלושים מעלות בצל, כך שהגשם הוא בין מרענן לדביק. העיר מבעבעת, תוססת, מלאת חיים וחלומות. יותר מעשרים מיליון נפשות שרוצות בכל מאודן לחיות.

העיר אפורה אבל צבעונית, מרקיבה אבל פורחת, קשה אבל טובה. בומביי צפופה אבל רחבה ופתוחה כשמיים, ובומביי נמצאת כולה בתוכי.

 

(כל הרשימה הזאת חוטאת בהכללות עצומות ("ההודים", "בבדהיזם"). הערות על כך יתקבלו בחיוך)

התכוונתי להעלות פוסט מעין זה כבר מזמן, אבל משום מה העניין נדחה. אני מביא כאן כמה סרטונים קצרים שמתארים חלק מהמחזור הליטורגי באשרם.

דקלום הודות

בכל בוקר וערב הוֶדות מדוקלמות על ידי ברהמינים בסמאדהי (כלומר מאוזוליאום) של רמאנה מהרשי. למעשה אלו קטעים נבחרים מהודות, ובאירועים מיוחדים (חגים וכו') נוספים קטעים שונים והדקלום נהיה ארוך יותר (בדרך כלל המחזור אורך קצת יותר מחצי שעה). שימו לב לכמה דברים באירוע שצילמתי: ראשית, אנשים מקיפים את העניין כולו עם כיוון השעון. נחשב כבוד למוקף וקארמה טובה למקיף. שנית, אני מנסה בשלב כלשהו לעשות תקריב על הברהמינים, מפני שבדיוק בפעם שצילמתי היו שם ברהמינים ויישנווטים, כלומר מהזרם של האל וישנו, ואילו המקדש והאשרם כולו משוייך לאל שיווה (רמאנה עצמו נחשב על ידי חסידים מסויימים להתגלמות של אחד מבניו של שיווה). איך זה? לא יודע. כמובן שהודות שייכות לכולם, אבל תמיד ראיתי רק ברהמינים שייויסטים מדקלמים אותם באשרם. האם היו חסרים כמה כהנים להשלמת מניין? כאמור, אין לי מושג, וכל ניסיון לקבל הסבר מהמקומיים הסתיים בתשובות ההודיות ההן שכאילו מסבירות אבל למעשה לא אומרות כלום. שלישית, שימו לב לקראת סוף הסרטון ל"פרחי-הכהונה" שסובבים סביב המעמד אף הם. מדובר בילדים, בני 8 עד 12 להערכתי, שלומדים בביה"ס הפרטי של האשרם ויהיו דור העתיד של הכהנים של המקדשים בו.

משיחת הלינגם

את הלינגם (אותו צלם פאלי של צורתו הבלתי נתפסת של האל שיווה) שעל קברו של רמאנה מושחים במיני נוזלים, כפי שעושים לצלמים בדרך כלל כאן. זו הצורה בה עובדים אותם. בסרטון הזה הברהמים מושח אותו במים, או אולי במי-חמאה – אני לא בטוח. בסרטון הבא הוא מושח אותו בלימון:

בל נופתע יותר מדי מצורה זו של ליטורגיה. הנה מה שיעקב אבינו עושה כאשר הוא מגלה נוכחות אלוהית בבית אל:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל (בראשית כ"ח, ט"ז-י"ט)

כלומר יציקת שמן על ראש האבן שעליה נגלה אליו ה' היא התגובה הטבעית של יעקב. בהודו, באופן מפתיע, יש הכל אבל זיתים אין. אז יוצקים דברים אחרים. כך עובדים את האל המתגלה בעולם.

טקס ארטי

ראו כאן

גירי פרדקשינה

את ארונצ'לה, ההר הקדוש, נהוג להקיף. כאמור, זה עושה לו כבוד ועושה לנו טוב. מדובר ב- 13 ק"מ, ויש לבצע את ההקפה יחפים. ובליל ירח מלא, פעמיים כי טוב. הנה סרטון בו מצולמים המקיפים (אלפים, לעיתים רבבות, מגיעים כל חודש) בירח המלא של יולי:

ברכה מגנש

במקדש הגדול עומד פיל, שמגלם את גנש, האל בעל ראש הפיל, בנו של שיווה. נותנים לפיל מטבע או פרי, והוא טופח קלות על ראש הנותן, וכך מברכו.

תמונות

נשים מודטות – סדרה:

 

 

 

התמונות צולמו כולן בסמאדהי של רמאנה, ובגלל החושך, והזום, והרצון לא להשתמש בפלאש, יצאו קצת מטושטשות. אבל נראה לי שעדיף ככה. וגם ככה, האם יש דבר יותר יפה מזה בעולם כולו?

 

תמונה אחרונה, המאפיינת את המקום:

 

[תיקון והתנצלות: כתבתי איפשהו, אני לא זוכר היכן, שראיתי במוזיאון הקטן של האשרם את אוסף הפייפים של רמאנה, ולכן הוא היה מעשן. אבל חזרתי למוזיאון ולא מצאתי את האוסף. מסתבר שדמיינתי אותו איכשהו (למרות שאני יכול להישבע שראיתי אותו). בירור עם דיויד גודמן שם סוף לעניין: רמאנה לא עישן. הוא כן לעס פאן. סביבו עישנו גם חשיש, אבל הוא לא עישן, לא סיגריות ולא סמים. סליחה על הבלבול.]

המקדש הענק במרכז טירוונאמלאי הוא אחד המרשימים בהודו. פעם היו רבים כאלה, אבל בצפון תת-היבשת המוסלמים בכיבושיהם הרסו את רובם. בדרום נשארו כמה, ביניהם, כאמור, זה שבטירו'. המקדש בנוי מכמה חצרות מוקפות חומות, וחומה חיצונית גדולה המקיפה את כולן. ארבעה שערים גדולים יש לו, שער לכל כיוון, ומעל כל שער מתנשא מגדל עצום. גם בתוך המקדש נישאים מגדלים.

אל קודש הקודשים, אם כן, מגיעים דרך שערים רבים, חצרות בתוך חצרות. בהיכל המוביל אל הצלם עצמו, צלמו של ארונצ'לסווארר (Arunachaleswarar), האל שבארונצ'לה, שהוא אחד מהתגלמויותיו של שיווה, עוברים במסדרונות מגודרים, המשמשים לויסות נחילי האדם המגיעים לכאן בחגים – כלומר ליצירת תור. עולי הרגל באים כולם כדי לקבל Darshan, גלומר כדי לראות את האל, ולהיראות על ידו.

ביקרתי את האל במקדש פעמיים עד כה במסעי זה. בדרך להיכל הריצפה דביקה מרוב לכלוך (תהרגו אותי אם אני מבין למה אפילו המקדש צריך להיות מלוכלך) והאולם הגדול מלא בפסלונים ותבליטים של מני יצורים שמימיים ושומרים מיתולוגיים. החום והלחות העצומים (אין אוורור) שעומדים באויר תורמים לחוויה בדרכם. אבל לבסוף את מגיע ונכנס לקודש הקודשים וכל זה נשכח.

בכל פעם שנכנסתי אל קודש הקודשים היה לי ברור שאני ניצב אל מול (אחד מביטוייו של) האלוהים. כן, זה היה די ברור, והתגובה המיידית היא כמובן ליפול על הברכיים ולהשתחוות. אי אפשר לצלם בפנים, אבל הנה, משמאל, איור של הצלם. כפי שאתם רואים מדובר בלינגם ענק החבוש כתר זהב ומכוסה פרחים. האם כך נראה אלוהים? כן, גם כך.

אבל מה זאת אומרת – "אלוהים"? למה זה יותר אלוהים מעמוד חשמל בכביש הקרוב? טוב, אז בואו נסכים שברמה העמוקה ביותר זה לא יותר אלוהים, כי הכל אלוהים. הכל כבר עכשיו הכי אלוהים שאפשר. אבל ברמה הפשוטה, היומיומית, כן, זה אלוהים. לפחות זה הרושם שקיבלתי. איך זה שקיבלתי רושם כזה? נראה לי שהברהמינים הטובים במקדש הצליחו, ודאי משך דורות ומאות שנים, להטעין את הצלם הזה בקדושה. לעשות ממנו משכן לשכינה. איך? אני לא ממש יודע, אבל זה הרי בין השאר תפקידם של כהנים (ושל מסורות דתיות בכלל), להטעין דברים בקדושה, לא? הברהמינים שם כפי הנראה יודעים את המלאכה.

אבל שוב, מה זאת אומרת "ברור שזה אלוהים"? איך זה ברור? מה רואים? תשובתי: זה ברור כמו שכאשר מתבוננים בציור "לידתה של ונוס" של בוטיצ'לי (הנה) זה ברור שהוא יפה. מה יפה בו? לא יודע, אבל בוטיצ'לי הצליח ליצור כאן משהו יפה. זה, בין השאר, תפקידם של אמנים. לכן לצעוק שארונצ'לסווארר הוא רק אבן ופרחים דומה לתלונה שוֶנוס היא רק צבע על בד. זה נכון רק ברמה החומרית הגסה, ברמה שבה אהבה היא הפרשה של הורמונים ומלחמת העולם השנייה (כמו שאומר הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר) היא רק תנועה מאסיבית של מולקולות. זאת האמת, אבל לא כל האמת.

בדיוק לפני שטסתי לכאן הייתי בתערוכת "עולמות הגוף" במוזיאון המדעטק בחיפה. בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרוודים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו. וכאמור, לבד מיופי יש ביקום מימד של קדושה.

על הקדושה

כתבתי על זה כבר פעם: קדושה היא איכות במציאות. היא הוויה. יש דברים שיש להם אותה, ויש דברים שאין. כמו יופי, או הומור, או מלודיה: יש דברים יפים בעולם, ויש שאינם. יש דברים מצחיקים, ויש שאינם. יש צלילים שיוצרים מנגינה, ויש (רובם) שלא. ויש חפצים (ואנשים, ומקומות, ומעשים) שיש בהם קדושה. וכשאתה נפגש בהם, נפגש באמת, באינטימיות, פגישה בּוּבּריאנית שכזו, אתה רואה את זה.

האם כולם רואים את זה? ודאי שלא. ממש כפי שלא כולם מבינים כל בדיחה, מתענגים מכל מנגינה, מעריכים את יופיים של השמיים זרועי הכוכבים. כמו דברים רבים אחרים, זה חוש, או כושר, או רגישות שיש לפתח. ומי שפיתח, האם תמיד יראה זאת? ודאי שלא. צריך להיות במצב רוח מסויים. כמו שאם תלך כועס למופע סטנד-אפ, או מוטרד לקונצרט, אולי לא תבין מה מצחיק או מענג. אבל זה לא אומר שזה לא היה מצחיק או מענג.

וכן, יש כאלה שנולדים יותר רגישים לזה, ויש שפחות. זה באמת מדכא, אבל זה המצב. ולך תסביר למי שחסר חוש הומור שהאנשים בטלוויזיה (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם מדברים, אלא עושים משהו מצחיק. ולך תסביר למי שלא דתי  – דתי באמת, לא סתם אדם שמקיים מצוות – שהאנשים במקדש (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם ממלמלים, אלא עושים משהו קדוש. לכולנו ברור שיש, לבד מגופי אדם, גם שחקני טניס בעולם. לרובנו ברור שיש, לבד מצבעים וצלילים, גם יופי ומלודיה בעולם. לחלקנו ברור שיש, לבד מפעולות וחפצים, גם דברים מצחיקים בעולם, וגם קדוּשה.

או שלא?

לסיום, הנה השגה אפשרית שיכולה לבטל את כל דברי עד כה, ולמוטט את הרעיון שלי כמטוט פחון חלוד בסלאמס של בומביי: הקדושה, יאמר מי שיאמר, איננה רובד של המציאות, אלא אשלייה שאפשר לטעות בה כאשר אנחנו במצב רוח מסויים. כלומר אין כאן, אם כן, רגישות למימד במציאות, אלא התרגשות שמובילה לפיברוק מימד שאיננו כלל מציאותי.

האם זה ייתכן? ודאי, ואף ודאי שפעמים רבות זה אכן מה שקורה. אבל האם זה מה שקורה בכל הפעמים? האם, אם כן, כל המסורות הדתיות והרוחניות, אלפי שנים של פרקסיס והגות, מבוססים על אשלייה בלבד? זה נראה לי קצת דחוק (הרי זה מבחינתי כמו לומר שכל ההומור בעולם מבוסס על האשלייה שיש משהו מצחיק, אשר נובעת מהלך רוח מסויים, שאליו אפשר להכניס את עצמנו). אבל עקרונית זה אפשרי.

ברור לי שישנם אנשים המאמינים בכך, ואי אפשר להפריך את אמונתם. מכיוון שיש באמונה הזאת משהו אמיץ מבחינה אקזיסטנציאליסטית, איזושהי העזה מטורפת המוכנה לומר "הן!" לרעיון המדהים שהיקום כולו הוא בסופו של דבר אך ורק חומר מת, אני אפילו מכבד אותה. אבל כמובן שעדיף לא להאמין סתם כך במשהו שאינו ממש מבוסס.