מי שעוקב בזמן האחרון אחרי גליונות "נקודה" (יש מישהו כזה?) יכול לזהות בברור חשבון נפש באשר למימד המשיחי שבהשקפת העולם של הימין הדתי. הן מבחינת הרטוריקה הנמתחת-לקראת-גאולה והן מבחינת עצם הציפייה המשיחית ממדינת ישראל מתחולל בימים אלה ארגון מחדש, שלא לומר תחילתה של נסיגה.

הרטוריקה

כידוע, חובשי הכיפות הסרוגות הלהוטים אחר א"י מתלבטים ביניהם רוב הזמן בשאלה גדולה אחת: איך זה קורה, הם שואלים, שאם אנחנו כל כך צודקים, רוב העם לא שם לב לזה ומצביע "קדימה"? החידה הזאת מטרידה כמובן מאוד, ואל מול תירוצים ישנים בדבר "עמלק" או "ערב-רב" שחדרו אל תוך העם היהודי הטהור ואשר מהרסים אותו מבפנים, ניתן להבחין לאחרונה בטיעון רציונלי הרבה יותר, הן בצורתו והן בתוכנו: הבעיה, כך מסתבר, היא שקשה לשכנע את האדם הממוצע כאשר פונים אל אמונתו בגאולה הקרובה. פשוט: הוא לא מאמין בה. 

לפני הבחירות, למשל, יצא כתב העת בגיליון המוקדש לצפיות הראויות מהן (פברואר 2009, גיליון 318). אהרן רוז ידידי כותב שם כך:

הניגוד בין השקפת העולם השמרנית [רוז רואה עצמו כשמרן – ת.פ.] לבין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה מבהיר גם את חוסר הרלוונטיות של האינטלקטואלים הימנים. גם מי שמקבל – כמוני – את טענות האידיאולוגים של הימין על הצורך בכוח צבאי חזק ובחינוך לאהבת המולדת, ונגד תבוסתנות השמאל הישראלי, יתקשה להבין את הקשר בין מדינת ישראל חזקה לבין סיפוח שטחים המאוכלסים בערבים שאינם חפצים בשלטון ישראלי.

זאת ועוד, חטא היוהרה האידיאולוגית והעונש על חוסר הרלוונטיות כרוכים זה בזה: מופרכותה של האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה נוקמת במאמיניה וכולאת אותם בשפה מיתית הזויה וחסרת יכולת תקשורת מינימלית עם העומדים מבחוץ. הימין האידיאולוגי נקלע בעל כורחו לתוך עולם לשוני שמונע ממנו להבין אף את השמרנים שמצביעים למפלגות ימניות.

גם כשהמתנחל והשמרן מבטאים אותה דעה – למשל, "ההתנתקות נכשלה" – הרי יש כאן ממש בבחינת "שפה אחת ודברים אחדים". השמרן מתכוון לומר שלנוכח הבעיה האובייקטיבית של שלושה מיליון פלשתינים בעזה ניסו המנהיגים הישראלים פשרה פרגמטית שאמורה היתה להפחית, ולו במקצת, את חומרת הבעיה; אך המציאות הוכיחה שהפשרה לא רק שלא הפחיתה את הבעיה אלא שאף החמירה אותה. לעומתו, המתנחל מבטא באמירה זו תמונת עולם שמאוכלסת בישויות מיתיות כמו: ,"עם הנצח", "דרך ארוכה", "בגידה", נאמנות", "תודעה", "ייעוד אמיתי", "עם ישראל האמיתי", "תורת ישראל האמיתית". אם השמרן מצפה לדם ואש ותמרות עשן שאמורים להשיב את ההרתעה שאבדה, הרי שהמתנחל מבקש את שיבת עם ישראל לתודעת קיומו, בלה-בלה-בלה.

כלומר השפה המיתית פוגעת במאמץ השמרני משום שהיא מסוגלת לשכנע רק את המשוכנעים ממילא – ועל פי רוב גם מרחיקה את המתלבטים, שלא ממש מתרגשים כלוחשים להם באוזן "גאולה!" (וכל הכבוד, אני חייב לציין, למערכת נקודה שנאותה לתת במה לשפתו הבוטה של רוז). אחרי הבחירות ( אפריל 2009, גיליון 320) נדב שנרב, אחד האינטלקטואלים הסרוגים היותר חריפים, המשיך במקום שרוז הפסיק:

אהרן רוז כתב לאחרונה שיש לדעתו סתירה בין אידיאולוגיה שמרנית לבין חזון ארץ ישראל השלמה. […] בלי להיכנס לפרטי טענותיו, דומה שביקורתו של רוז מתחדדת לאור תוצאותיהן של הבחירות האחרונות: על אף התזוזה ימינה של הציבור הרחב, אלה שהחליטו להצביע ימינה מן הליכוד נתנו את קולם לליברמן, שהצליח להשתלט על טריטוריית הימין המובהק על אף שמצעו ומהלכיו הפוליטיים לא תמיד מצדיקים זאת. למפלגות ימין "עם קבלות", כמו האיחוד הלאומי, הצביעו בעיקר דתיים, או באופן כללי יותר אנשים שנאמנותם לארץ ישראל היא מעבר לנימוק הביטחוני הרציונלי. דומה שבנקודת הזמן הזו יש מקום לניתוח מקומה של הפוליטיקה הרציונלית במאבק שמנהל הציבור הדתי לאומי.

כלומר מי שרצה להצביע ימינה מהליכוד הלך על ליברמן, שאותו פשוט אפשר להבין, ולא על כצל'ה, שמלהג על איך שבקרוב מיליוני יהודים שגילו את האור ינהרו לשטחים. בגיליון האחרון (מאי 2009, גיליון 321) כותב נדב אליאש (תושב קדומים בן 24) ש

האמירה שהתנועה הציונית הגיעה לקיצה היא נמהרת. ייתכן שהדברים באמת מתפתחים בכיוון זה, אבל זהו תהליך ארוך שאנחנו לא קרובים לסופו. הציונות הדתית עוד לא בשלה להנהגה. לאו דווקא בשל חוסר כישרון, אלא בשל גודל העקרונות שמנחים אותה. ההתמודדות עם האתגרים העומדים לפתחה של מדינת ישראל כיום תקשה מאוד לאדם בעל מטען עקרוני גדול מדי, שבדרך כלל אינו מכיל פתרונות למצבים שונים. חוסר היכולת של הציבור הציוני דתי – שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות – להציב סדר יום רלוונטי עלפי מטען הערכים שלו, נובע מחוסר בשלות של השיטה הציונית דתית.

רוצה לומר: אם מתעסקים כל היום בחזון אחרית הימים ומצפים בכל רגע לביאת המשיח, קשה להשאיר מקום לרציונליות, ריאל-פוליטיק ופרגמטיות קומון-סנסית. כלומר קשה לנהל מדינה, ובטח ובטח קשה לשכנע אחרים שאתה מסוגל לנהל מדינה, או אפילו לעזור להם לחיות חיים תקינים.

עד כאן בקשר לרטוריקה (אלו שלוש דוגמאות קטנות, וסלחו לי שאיני נובר בערימות הגיליונות הישנים וסוקר אותם אחד אחד. על פי הרגשתי אלו ציטוטים שאמנם ברורים בצורה יוצאת דופן, אבל שמסמנים את האווירה הכללית). ומה באשר לאידיאולוגיה עצמה?

עצם הציפייה המשיחית

כאן העניינים הרבה יותר מורכבים והרבה יותר חשובים כמובן. כידוע, כמעט כל מערכת אמונית סופגת מכות כאשר העובדות מוטחות בפניה, על אחת כמה וכמה אם האמונות שבה עוסקות בדרך שהעולם הזה אמור או לא אמור להיראות. פינוי גוש קטיף היווה מכה אדירה לאמונת "ראשית צמיחת גאולתנו" מבית מדרשו של הראי"ה קוק, כלומר האמונה שמדינת ישראל היא הכלי האלוהי שבאמצעותו יגשים הקב"ה את הבטחתו לאברהם ויקים על אדמת א"י השלמה את מלכותו הארצית.

השבוע דיווח עקיבא אלדר שבקרב אישים בולטים בהנהגת המתנחלים האמונה הזו אבדה. אלדר מביא מדבריו של אורי אליצור, מראשי גוש אמונים בעבר, שמחזיק ש"ארץ ישראל חשובה יותר ממדינת ישראל, וזכותו של יהודי לשבת בכל מקום בארצו חשובה בעיניו יותר משאלת הריבונות" – כלומר שאם וכאשר תקום מדינה פלסטינאית הוא יעדיף לחיות בה, ולו רק להישאר בביתו בשטחים. אלדר מציין שגם "חנן פורת ומנהיגים אחרים של המתנחלים מתנבאים לאחרונה באותה רוח".

כשקראתי את זה לא הייתי יכול להדחיק את קריאת ה"וואו!" שנפלטה מפי. כי אכן שומו שמיים והאזיני ארץ – אם זהו ציטוט מדוייק הרי שמדובר במהפך מדהים. בעוד שלפנים דעות כאלה היו נחלת בודדים קיצוניים, הרי שחדירתן לשדרה המרכזית של המתנחלים מסמנת את תחילת סופה של התיאולוגיה הקוקיסטית, על פיה המדינה היא קדושה ומבטאת את רצונו של האל על פני האדמה. כפי הנראה הסדקים שהפינוי מעזה יצר הפכו לשברים כעת כשנראה שהלחץ האמריקני יאלץ פרידה מהריבונות ביהודה ושומרון.

אין להפחית בגודל השבר התיאולוגי: המציאות, שכופה פרידה מהשליטה הישראלית ביהודה ושומרון, כופה פרידה גם מהרעיון כאילו שליטה כזו היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה. לאליצור (לשם דוגמא) היו שתי אופציות: להודות שתהליך הגאולה נמצא בנסיגה (עם הויתור על חלקי מולדת), או לנתק את הגאולה מהמדינה, כך שגם אם האחרונה מוותרת על השטחים, הגאולה כלל אינה מושפעת מכך, שכן המדינה היא לא קדושה, היא רק "עוזרת".

בעצם מדובר בהתחרדות. זהו ויתור על החלום של מלכות ישראל השלישית, של גאולה שאנחנו מביאים במו ידינו, ונסיגה אל עמדה של "משיח בענן", של גאולה שתבוא בצורה ניסית, ללא תלות באדם. אליצור מצטרף לא רק אל החרדים אלא גם אל המוני נוצרים שמצפים בסבלנות לביאתו השנייה של ישו, והיהדות, שהציונות החזירה לה את הקשר ההדוק לעולם הזה, בעצם חוזרת לגולה ולתפיסה תלושה של חיים ללא השפעה על האלוהות. היהדות (האורתודוקסית) שוב יוצאת מההיסטוריה, אותה היסטוריה שעד לחורבן בית שני היתה עבורה ביטוי של פעולת האל בעולם.

אחת מנקודות העומק, הכוח והחוכמה של היהדות היא הקשר האמיץ שלה עם העולם הזה: ההלכה היא מערכת של מעשים, כתבי הקודש אינם פילוסופיה אלא היסטוריה, והגאולה גם היא ארצית, קהילתית, לאומית ועולמית. הקמת המדינה היהודית איפשרה לאופי המקורקע של היהדות לצאת מהכוח אל הפועל, להבשיל ולפרוח. פעמים רבות מדי מהפרחים הנצו פירות ביאושים, אבל זה לא מפחית מהעוצמה או מהעומק שבהשקפה הזו, המצביעה קודם כל על חוסר-השניות של המציאות האלוהית: האל מתגשם בעולם, העולם הוא ביטוי אלוהי. כעת נראה שלפחות כאן אחדות האל והעולם הגיעה לסיומה, וזה כשלעצמו חבל מאוד.

ובינתיים ביקום מקביל

אבל כמובן שלא אצל כולם ניתן למצוא סימנים של התמודדות עם המציאות. הרב טאו, למשל, ראש ישיבת הר המור ומגדולי וקיצוני הרבנים של הציונות הדתית, פנה ביום ו' האחרון ("הארץ", 12.6) אל ראש הממשלה (שכותב את הנאום העאלק-דרמטי שיישא היום) על פי אותה תפיסה קוקיסטית ישנה: 

והנה אנחנו חוזרים אל השפה המיתית המדברת על "נצח ישראל", "צו אלוקי היסטורי", "התאמה לקווים הארוכים הנצחיים", "שלוחא דרחמנא" וכיוצא באלו. מי שחותם את מכתבו "בציפיה לישועה קרובה", שלא יופתע יותר מדי אם לא רק שציפיתו תושב ריקם, אלא שגם דברי השכנוע שלו יפלו על אזניים ערלות. אלו של אובמה למשל.

וחזרה לממלכתיות (במלעיל)

בשבת הזאת, בעלון בית-הכנסת של "מעייני הישועה" פרסם הרב אבינר מאמר בו הוא קורא לפנות מאחזים בלתי חוקיים. קראתם נכון:

בוודאי שיש לפנות מאחזים בלתי חוקיים. זה מושג ראשוני. זה שכל ישר. חוק זה חוק! […] כמובן, בתנאי שאין זה חוק נגד התורה. אך פה זה לא נגד התורה. וכי התורה אומרת שכל אדם עלי אדמות יכול לתפוס אדמה, לבנות עליה בתים ולהקים שם ישוב כאוות נפשו?! ופתאום זה נהפך לשלו?

הרב אבינר הוא אחד ה"ממלכתיים" ביותר, כלומר אלה שרואים במדינה קודש ובחייליה, כפי שהיה אומר הרב צבי יהודה, את מקביליהם בני זמננו של כהני בית המקדש. אצלו, אם כן, עסקים כרגיל: המדינה היא קדושה, ופשיטא שאת חוקיה יש לכבד ולשמור. דינא דמלכותא דינא, ואם מדובר במלכות השמיים על פני האדמה אל אחת כמה וכמה.

מוקדם אם כן להספיד לחלוטין את התיאולוגיה הקוקיסטית, אבל לדעתי הספירה לאחור בהחלט החלה. גם אם הרב אבינר ישמור על אמונתו היוקדת כאשר (נו, תנו לחלום) יהודה ושומרון יהפכו למדינה פלסטינאית הוא כבר יהיה בין הבודדים, ראש כת קטנה ומוזרה, משהו בדומה למעמדו של הרב טאו כבר היום. על פי הסימנים אנחנו רואים היום את תחילת הסוף של הקוקיזם כתנועה חיה ובועטת.

 

זהו החלק השלישי של הסדרה על ראשית ההינדואיזם. מדובר בתמצות של הרצאה שנשאתי על האופנישאדות. לחלק א' על הוֶדות, לחלק ב' על חלקי החיים בהודו

בעוד הודות (ובעיקר על פיהן) חילקו את האוכלוסייה בהודו לקאסטות וקבעו חוקים שונים שחייבים לציית להם, בתחום החשיבה והאמונה הן נתנו חופש גדול. האופנישאדות דווקא מציעות רעיונות שיש לחשוב ולהאמין בהם, אבל גם זה מתוך פלורליזם ופוליפוניות: האלף הראשון לפני הספירה היה זמן של מאבקים ומלחמות בין נסיכויות שונות בהודו, והמצב הזה תרם לכך שלא תהיה אורתודוקסיה הכופה את דעותיה על ההמונים. כך התפתחו להם זרמים רבים של פילוסופים, כל אחד עם התיאוריה שלו לגבי משמעות החיים.

האופנישאדות נחשבות ל"ודאנטה", כלומר סוף-הודות, או החלק המסכם של הודות. בדרך כלל מונים 108 אופנישאדות, מהן עשר עתיקות ובכירות ביותר (ומהן נביא ציטוטים). כל כולן נכתבו בין 700 ל- 300 לפנה"ס. 

בדרך כלל מסבירים את המעבר מהסגנון הטקסי של הודות לסגנון הפילוסופי של האופנישדות על ידי פנייה לתסכול של ההודים מדרכן של הראשונות: עם הזמן נואשו ההודים מנסיונותיהם לשנות את העולם על פי רצונם, בעזרת תפילות, טקסים וקרבנות. הם ראו שזה לא הולך (הישג מרשים כשלעצמו!). השלב הבא היה אם כן יאוש מהעולם, וניסיון לברוח ממנו אל מימד אחר, מושלם (זה דווקא רעיון גרוע). סודות הקרבת הקורבנות כבר לא נחשבו, וזו כבר היתה מכה קשה לברהמינים ולמעמדם.

כעת האידיאל היה, אם כן, ידיעת הסוד שמשחרר את האדם מלידה-מחדש (גלגול נשמות הרי לא נתפס כדבר חיובי). במקום לכוון את ההכרה לאותם אלים ששמרו על הסדר והחוק (גם אם הם עצמם היו כפופים לו), ונסיון לרצות אותם כדי שהסדר והחוק ימשיכו להישמר, ההודים התחילו להתבונן אל תוכם ולנסות לסדר את מה שמתרחש בנפשם, דרך תרגולת של מודעות, חקירה עצמית, ושליטה על הנשימה והגוף. טוב, זהו כמובן הסבר על דרך הפילוסופיה-פסיכולוגיה. ודאי היו גם סיבות חברתיות וכו'.

האופנישדות, שמשמעות שמן הוא "לשבת קרוב" או "להניח ליד", החלו לעלות על הכתב במאה השמינית לפנה"ס (מזמן זה גם בערך הטקסטים העבריים הקדומים ביותר: הנביאים עמוס והושע (מאה תשיעית), וגם ספר בראשית). תחילה גם הן עסקו בעיקר בטקסים וקרבנות, אבל יותר ויותר הן הזניחו את הניסיון לספק את האלים או לתקן את העולם, הפנו עורף לעולם ואת מבטן אל תוך הנפש האנושית. מטרתן פחות להגיע לאיזו אמת פילוסופית אבסטרקטית, ויותר להביא מרגוע לנפש האנושית המיוסרת. הן המשיכו את הנטייה של הודות להניח מהות אחת משותפת לכל הקיים, והזיהוי העמוק שלנו איתה היה אמור לשחרר אותנו מסאמסרה, "ים-הנדודים", גלגל הלידות מחדש.

מטרת האופנישדות איננה בעצם להגיע לאיזו אמת פילוסופית, אלא להביא שלווה וחופש לרוח האנושית. […] האופנישדות החיו את הרוח בעידן ששקע בפורמליזם […] פולחן האלוהות ראוי שיהיה על ידי עבודה שבלב, ולא טקסיות חיצונית. (מתוך Sarvepalli Radhakrishnan, Indian Philosophy, Vol. I)

המרד בוֶדות

בציטוט הבא ניתן לראות את המרד של האופנישאדות בוֶדות – לא מעבודת הקורבנות תבוא הישועה, ולא הברהמינים מחזיקים בידע הגבוה ביותר (כל התרגומים מהאופנישאדות הם מהתרגום לאנגלית של מקס מוּלר):

3. סאונקה, בעל-הבית האדיר, ניגש אל אנגירס [החכם] בדחילו ורחימו ושאל: 'אדוני, מה הוא זה אשר אם נדע אותו, כל השאר יוודע דרכו?'
4. הוא אמר לו: 'יש לדעת שני סוגי ידע, כך אומרים לנו כל אלה היודעים את הברהמן. הידע הגבוה והידע הנמוך.'
5. הידע הנמוך נמצא בריג-ודה, ביגור-ודה, בסאמה-ודה, באטהרווה-ודה, בהגייה הנכונה, בטקסים, בדקדוק, בייחוס הנכון, במדידה, באסטרונומיה; ואילו הידע הגבוה הוא זה אשר בעזרתו הבלתי-ניתן-להשמדה [הברהמן] ניתן לידיעה.
6. זה אשר אי אפשר לראותו, ולא לתפסו, שאין לו משפחה או קאסטה, לא עיניים ולא אוזניים, לא ידיים ולא רגליים, הנצחי, הקיים-בכל, הקטן-ביותר, זה אשר אי אפשר להשמידו, זהו זה אשר החכמים מחשיבים כמקור כל הישויות.
( Mundaka Up' 1, 1)

וכאן ניתן לראות את השינוי מהעניין בעולם אל העניין במה שמעבר אליו (או במהותו), ומעניין בתיקון העולם לעניין בתיקון הנפש הפרטית:

1. המוות אמר: 'הקיים-מעצמו ניקב את פתחי החושים כך שיפנו קדימה – על כן האדם מביט לפנים ולא לאחור אל תוך עצמו. ברם חכם אחד, עם עיניו עצומות, ועם שאיפה לאלמות, ראה את העצמי שמאחור.
2. ילדים רודפים אחרי התענוגות שבחוץ, ונופלים למלכודת הרחבה של המוות. רק החכמים, באשר הם יודעים את טבעו של הבלתי-נכחד, לא מחפשים דבר יציב בין הדברים שאינם יציבים.
3. הוא אשר על פיו אנחנו יודעים צורה, טעם, ריח, קול, ומגע אוהב – על ידו אנחנו גם יודעים מה קיים לבד מאלה. זה הוא זה.
4. החכם, ביודעו שזה אשר דרכו הוא קולט את כל החפצים ביושנו או בקומו הוא הוא העצמי האדיר והנוכח-תמיד, חדל מלהתאבל.'
(Katha Up', 2)

גלגול נשמות

באופנישאדות אנחנו גם מגלים לראשונה את האמונה בגלגול נשמות:

כאשר הוא עוזב, הנשימה (prana) עוזבת אחריו, וכאשר הנשימה עוזבת, כל הכוחות האחרים עוזבים אחריה. […] וכפי שזחל, אשר מגיע לקצה גבעול של עשב, ואחרי שהושיט את עצמו אל עבר [גבעול עשב] אחר, מושך את עצמו אליו, כך גם העצמי, אחרי שהשיל מעצמו את הגוף והפיג כל בורות, ואחרי שהושיט את עצמו אל עבר [גוף] נוסף, מושך את עצמו אליו.
וכפי שצורף, בלוקחו מטיל זהב, משנה את צורתו לאחרת, חדשה ויפה יותר, כך גם העצמי, אחרי שהשיל מעליו את הגוף הזה והפיג כל בורות, משנה את צורתו לאחרת, חדשה ויפה יותר, בין אם זו דומה לאבות, לגנדהרבות [כמו מלאכים – ת.פ.], או לאלים, או לפרג'פטי, או לברהמן, או לישויות אחרות.
העצמי הוא אכן ברהמן, מכיל ידע, הרכה, חיים, ראייה, שמיעה, אדמה, מים, רוח, אתר, אור, לא-אור, תשוקה ולא-תשוקה, כעס ולא-כעס, נכון ולא-נכון, ואת הדברים כולם. כעת אדם הוא כך או אחרת על פי מעשיו ועל פי התנהגותו. כך הוא יהיה: אדם של מעשים טובים יהיה טוב, ואדם של מעשים רעים יהיה רע. […] כך אצל אדם שחושק. אבל עבור אדם שאינו חושק, אשר בשאינו חושק הוא חופשי מתשוקות, הוא שבע בתשוקותיו, או שהוא חושק בעצמי בלבד, נשמותיו אינן עוברות לשום מקום – באשר הוא ברהמן, הוא הולך אל ברהמן.
[…] וכמו שנשל הנחש שוכב על תל הנמלים, מת וזנוח, כך שוכב גם הגוף הזה. אבל הנשמה [או נשימה – prana] הלא-גופית האלמותית הזאת היא אך ורק ברהמן, היא אך ורק אור.
(Brihadaranyaka Up', 4, 4)

והנה תכל'ס:

אלה שהתנהגותם היתה טובה, במהרה יזכו ללידה טובה, להיוולד כברהמין, או כקשטרייה, או כויישה. אבל אלה שהתנהגותם היתה רעה, יקבלו לידה רעה, לידה כחזיר, או ככלב, או כמנודה. (Chandogya Up', 5, 10, 7)

אבל גלגול נשמות נתפס יותר ויותר כשלילי, משום שהעולם הזה הוא קשה ואי אפשר לכפות את רצוננו עליו. כדי להצליח להפסיק להתגלגל עלינו להבין שהמהות הבסיסית שלנו,האטמן, זהה לכוליות, הברהמן:

4. 'הברהמן קיים' – כך אמר זה אשר ידע את הברהמן, והסיגופים הם השער אל הברהמן – כך אמר זה אשר על ידי סיגופים חילץ עצמו מטומאה. ההברה 'אום' היא הביטוי של גדולתו של הברהמן – כך אמר זה אשר, מבוסס היטב [בברהמן], מתבונן בו בכל עת. משום כך, על ידי ידע, על ידי סיגופים ועל ידי התבוננות [מדיטציה] זוכים בברהמן. כך הולך אדם מעבר לברהמן אל אלוהות הגבוהה מהאלים; אכן, זה אשר יודע זאת, ועל ידי שלושת אלה עובד את הברהמן זוכה בעונג בלתי-נכחד, אינסופי ובלתי-משתנה. אז, חופשי מהדברים שמילאו אותו וכבשו אותו, כאשר הוא רָכָב בלבד, הוא זוכה לאיחוד עם העצמי.
5. החכמים אמרו: 'הו קדוש, אתה המורה, אתה המורה! מה שאמרת התיישב היטב בנפשנו. כעת ענה לנו על עוד שאלה: אגני, ואיוּ, אדיטיא, זמן [קאלא], שהוא נשימה [פראנה], אוכל, ברהמה, רודרה, וישנו – יש המתבוננים באחד, יש באחר. אמור לנו מי מאלה הטוב ביותר עבורנו.' הוא אמר להם:
6. 'אלה בסך הכל ביטויים עיקריים של הגבוה מכל, הברהמן האל-מותי וחסר-הגוף. הוא אשר דבק באחד, שמח כאן בעולם, כך הוא אמר. ברהמן אכן הוא כל זה, ומותר לו לאדם להתבונן, לעבוד או לזנוח את אלה שהם ביטוייו העיקריים. עם האלים הללו הוא עולה לעולמות גבוהים יותר ויותר, וכאשר כל הדברים נכחדים הוא הופך להיות אחד עם הפורושה, כן, עם הפורושה.
(Maitrayana-Brahmaya-Up', 4)

הנה שיר קצר המבטא היטב את השליליות שרואים ההודים בגלגול נשמות:

אבא,
בבּוּרוּתי הבאת אותי
דרך רִחְמי אימהות,
דרך מגוון עולמות.
מה כל כך רע, אלוהָי,
בלידה?
רחם עלי על שנולדתי פעם נוספת.
אני מבטיח לך, אלוהי-הנהרות-הנפגשים [שִיוָוה]
לא להוולד עוד לעולם.
(מאת בָּסָוָואנָה, משורר ומנהיג שיוויסטי מהמאה ה- 12)

ניתן להשוות זאת עם תפיסת גלגול הנשמות במערב, שמאז ימי פיתגורס ועד ימי הניו-אייג' תמיד היתה חיובית. הנה למשל הירוקלס (Hierocles), הוגה ניאופלטוני מהמאה החמישית שמדבר על חשיבות הבחינה המוסרית של עצמנו, מצביע על כך ש"הבחינה של חיי היומיום הופכת להיות תרגול שיכול להזכיר לנו גם מה שעשינו בחיים קודמים, ועל כן יכול להעניק לנו תחושה של חיי הנצח שלנו" (מצוטט בספרו של פייר אדו, What Is Ancient Philosophy?) – כלומר חיי הנצח שלנו הם בתוך הזמן, ולא מחוצה לו.

הברהמן וידיעתו

האופנישאדות מתחילות לתאר את הברהמן כמהותו של היקום כולו. במהרה מגיע גם לראשונה הזיהוי המלא של הברהמן עם האטמן, היסוד המהותי שבאדם: 

כל זה הוא ברהמן. ראוי שאדם יתבונן ב[עולם ה]זה כראשית, כאחרית, וכנשימה בתוך [הברהמן].
[…]
זה אשר ממנו כל הפעולות, כל התשוקות, כל הטעמים והריחות המתוקים באים, זה אשר חובק את כל זה, זה אשר אינו מדבר ולעולם אינו מופתע, הוא, העצמי שלי אשר בלבי, הוא אותו הברהמן. כאשר אעבור מכאן, אשיג אותו. מי שיש לו אמון אינו מטיל ספק. כך אמר שאנדילה. אכן, כך הוא אמר.
(Chandogya Up', 3, 14)

זהו המצב האולטימטיבי מבחינת האופנישאדות: הזדהות מוחלטת עם הברהמן, כלומר הכוליות:

בהשיגו אותו, החכמים מסופקים מידיעתםהמטרה שלהם הושגה, הם חופשיים מכל תשוקה, ובשוויון-נפש גמור, בהשיגם את האטמן החודר-כל מכל צדדיו, במקדָם מאוד את הכרתם, הם נכנסים אל הכל. (Mundaka Up', 3, 2, 5)

אני האוכֶל, האוכֶל, האוכֶל! אני האוכֵל, האוכֵל, האוכֵל! אני המשורר, המשורר, המשורר. אני הבכור על פי החוק האלוהי. לפני האלים אני הייתי המרכז של כל מה שבן-אלמוות. (Taittiriya, 3, 6)

כדי להבין את השקפת העולם הזו, נביא משל שנהג לספר אחד המיסטיקנים ההודים הגדולים במאות השנים האחרונות, ראמאקרישנה (1836-86). ראמאקרישנה מספר כך:

פעם אחת נמרה התקיפה עדר עזים. צייד ראה אותה והרג אותה. בעודה גוססת, הנמרה, שהיתה בהריון, המליטה גור נמרים, שהתחיל לגדול בחברתם של העזים. תחילה טופל על ידי הנקבות שבעדר, ואחר כך, כשגדל, החל לאכול עשב ולפעות כמו העזים. בהדרגה הפך הגור לנמר גדול, אולם הוא המשיך לאכול עשב ולפעות. כאשר תקפו אותו חיות אחרות, הוא ברח, כמו העזים. יום אחד נמר אימתני תקף את העדר. הוא נדהם כשראה בין העזים נמר גדול אוכל עשב ובורח ממנו כשהתקדם. אבל הנמר האימתני תפס אותו, סחב אותו אל האגם ואמר לו: 'עכשיו הבט בהשתקפותך במים. אתה רואה, יש לך פנים של נמר, בדיוק כמו לי'. לאחר מכן הוא דחף חתיכת בשר אל פיו. תחילה הנמר אוכל-העשב סרב לאכול, אבל מיד טעם הבשר הגיע אליו והוא התענג עליו. לבסוף הנמר האימתני אמר לאוכל-העשב: 'איזה בזיון! אתה חיית עם עזים ואכלת עשב כמוהן!' והנמר השני התבייש מאוד. (The Gospel of Sri Ramakrishna, 359-360)

הסיפור הזה לא מסופר בצורה מופתית, אבל הוא מעביר את המסר: אנחנו כבר אלוהים, אלא שאנחנו חושבים בטעות שאנחנו בני אדם. כל מה שדרוש הוא שנראה את עצמנו כפי שאנחנו באמת. שנתעורר ונשאג.

הבורות שכולאת אותנו כ"עזים" נקראת Avidya ("חוסר-ראייה"), והחוכמה שאנחנו זקוקים לה היא Jnana (מאותו שורש של המילה היוונית gnosis). בפילוספיות הודיות רבות הבורות הזאת היתה קיימת תמיד – זאת בניגוד למיני מיתוסים מערביים ששמים נקודת התחלה לקטסטרופה העולמית, כמו בשבירת הכלים, החטא הקדמון, או נפילתה של Sophia לעולם החומר.

צריך להבין שבמצב של אחדות מוחלטת עם הברהמן הקטגוריות הרגילות על פיהן אנחנו שופטים את מעשי האדם משתנות מהיסוד. האדם אינו נתפס עוד כישות נבדלת ואוטונומית, אלא ככוליות. כך כותב סארוופאלי ראדאקרישנן (ממנו הבאנו ציטוט גם קודם), בספרו הגדול על הפילוסופיות ההודיות:

כאשר הנשמה משיגה את האמיתי, "אשר לשהות בו היא שמחה בלתי-נכחדת", הגוף האנושי נרווה מהזוהר האלוהי אשר בו כל מה שכעוס ומכוער מתנוון ומת. לשאלת המוסר אין עוד משמעות. שכן אין זה עוד הפרט שעושה משהו. רצונו הוא רצון האל וחייו הם חיי האל. הוא הצטרף אל הכוליות, וכך נהיה הכוליות. כל פעולותיו נובעות מתוך מעיין האלוהים. אין עוד הפרדה בין האל לאינדיבידואל. (כרך א1, עמ' 227)

האתמן (שאינו הנשמה)

האטמן הו עוד מושג שעולה לגדולה באופנישאדות. המקור משמעותו כנראה "נשימה", אבל הוא הפך להיות ה"עצמי". צריך לא להתבלבל בין מושג זה ל"נשמה" המערבית. במערב הכנסנו אל הנשמה את כל חיי הנפש שלנו: המחשבות, הרצונות, הזכרונות, האופי וכו'. בהודו ישנו הבדל בין הגרעין הנצחי של העצמי, לבין כל דבר אחר: כל דבר נתפס אינו הנשמה. היא אינו צבר התכונות שאנחנו מכנים ה"אני". הנשמה היא הסובייקט הטהור.(מכאן שקשה להבין עד כמה היא "עצמי" או פרטית בכלל.) הנה:

חלק 1,פרק 2, 1. המוות אמר: 'הטוב הוא דבר אחד, הנעים דבר אחר. שני אלה, בהיותם שונים, כובלים אדם. ראוי לו לאדם לאחוז בטוב. זה אשר אוחז בנעים לא מגיע אל סופו.
22. החכם אשר יודע שהעצמי [אטמן] הוא חסר-הגוף בתוך הגופים, כבלתי-משתנה בתוך השינויים, כאדיר ונוכח-תמיד אינו מתאבל.
23. העצמי הזה אינו ניתן לידיעה על ידי הוֶדה, ולא על ידי הבנה, ולא על ידי לימוד רב. הוא אשר העצמי בוחר בו, על ידו ניתן לדעת את העצמי. העצמי בוחר בגופו כשלו.
24. אבל מי שלא פנה תחילה מרשעותו, שאינו שליו וכנוע, שנפשו אינה שקטה, הוא אינו יכול להשיג את העצמי גם על ידי ידע.
חלק 1, פרק 3, 3. דע כי העצמי יושב במרכבה. הגוף הוא המרכבה, ההכרה היא הרַכָב, והנפש המושכות.
4. החושים הם הסוסים, מושאי החושים הם הדרכים. כאשר העצמי מאוחד עם הגוף, החושים והנפש, אז החכמים קוראים לו 'הנהנה'.
5. מי שאין לו הבנה, שנפשו לא מוחזקת בחוזקה, חושיו בלתי-נשלטים, כסוסים של רכב.
6. אבל זה שיש לו הבנה ושנפשו מוחזק בחוזקה, חושיו תחת שליטה כמו סוסים טובים של רכב.
7. זה אשר אין לו הבנה, שאינו מודע ותמיד טמא, לעולם לא מגיע למקום הזה, אלא נכנס למעגל הלידות-מחדש.
8. אבל זה אשר יש לו הבנה, אשר מודע ותמיד טהור, אכן מגיע למקום הזה, אשר ממנו הוא לא נולד שוב.
חלק 2, פרק 6, 10. כאשר חמשת מכשירי הידע [החושים] עומדים ללא תזוזה יחד עם הנפש, וכאשר ההכרה אינה נעה – זה נקרא המצב הגבוהה ביותר.
11. זה, האחיזה החזקה אחורה של החושים, הוא מה שנקרא יוגה.
(Katha Up', 1)

מסתבר מקטע זה שהתפיסה של החיים היא כאילו הם מסע לטיהור עצמי, בו עלינו לנתק עצמנו מהעולם (ומהגוף), להפנות מבט פנימה ולהגיע אל ידע מסויים, שיגאל אותנו מהעולם לנצח. גישה מאוד "שוללת עולם" כמו שהיה מכנה אותה מקס ובר. האופנישאדות גורסות שעלינו לתקן את עצמנו ראשית כל ואחרית כל. אין להסתפק במוסריות חיצונית (לא לגנוב וכו'), אלא צריך להתגבר על תשוקותינו ואף על מחשבותינו.

הדרך אל ידיעת הברהמן

את המצבים בהם העצמי יכול להיות חילקו חכמי האופנישאדות לארבעה: ערות, שינה עם חלומות, שינה עמוקה, ו"המצב הרביעי". במצה הערות אנחנו עסוקים בעולם החיצוני לנו, וזה כולל את מחשבותינו וזכרונותינו. אנחנו לא מודעים לעצמי. כך גם במצב החלימה, שאינו שונה הרבה מבחינת ההינדים מהערות (שהיא גם סוג של חלום). במצב בשינה ללא חלומות העצמי בעצם מאוחד עם הברהמן, אבל לא מודע לזה. יחד עם זאת, זה מצב מרענן מאוד כמובן. רק במצב הרביעי העצמי מאוחד עם הברהמן, ונגאל.

למעשה, כפי שאנחנו רואים מהקטע האחרון, בסופו של דבר האופנישאדות יצרו אידיאל של סגפנות, בו כדי להגיע אל אותו אטמן טהור בתוכנו עלינו לנתק עצמנו מהעולם. יוגה (מהשורש של yoke, "עול", וגם "לאחד") היתה התרגול דרכו האדם ניתק עצמו מקלטי החושים, כלומר מהעולם, והתכנס בריכוז חד נקודתי בתוך עצמו. הנה ציטוט מהמהאברתה שממחיש זאת:

הוא צריך להיות ללא רעד כעמוד אבן, וללא תזוזה כהר; החכמים שיודעים ללכת לפי המצוות מכנים אותו אז "אחד הפועל ביוגה". הוא אינו שומע ואינו מריח ואינו טועם ואינו רואה; הוא לא מבחין בשום מגע וההכרה שלו אינה יוצרת מושגים. כחתיכה של עץ, הוא אינו רוצה דבר, ואינו מבחין בדבר.

זה האידיאל. (ושימו לב שזה למעשה סותר את העמדה שהברהמן נמצא בכל מקום – זוהי עמדה מאוד דואליסטית, שבה קלטי החושים הם משהו שחורג מהאלוהי, והאלוהי הוא רק בחסימתם) הנה שוב:

כאשר הוא שקוע בריכוז הזה היוגי רואה על פי הטבע האמיתי של העצמי שלו, שמבטא כמו באור את טבעו האמיתי של ברהמן, שהוא ללא-התחלה, נצחי, חופשי מכל השפעה, והוא משתחרר מכל הכבלים" (Svetashvatara Up', 2, 15)

את העמדה הזאת, המציבה זה מול זה, כהפכים, מוחלט ויחסי, חיים וחירות, שלל הבודהה, ומהעמדה הזאת חרג כדי לפתח את המדיטציה שלו (הויפאסנה) ואת תורת השחרור שלו. על כך בהזדמנות אחרת, ב"ה.

במוצ"ש האחרונים הייתי עד לטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים חזיתי בטקס פגאני. במוצ"ש האחרונים השתתפתי בטקס פגאני. הכל קרה בחורשה ליד הרדוף, המושב האנתרופוסופי שבגליל התחתון. היו שם אולי מאתיים איש, שהתאספו כולם לחזות במופע הסיום של כיתה י"ב 2 של ביה"ס "ולדורף" של המושב, כלומר ביה"ס המחנך על פי תורתו של רודולף שטיינר. כפי שהיה אפשר לצפות, המופע היה כל דבר חוץ ממופע סיום סטנדרטי של שירים תוצרת בית וחיקויי מורים. אבל אני לא חושב שמישהו מהצופים ידע עד כמה חיזיון שהוא יראה יהיה שונה מכל מה שראה.

י"ב 2 העלתה מחזה שלם בשלוש מערכות, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי (אדם מקורי, יצירתי ומבריק בעל ייחוס אנתרופוסופי נכבד) ונקראה "קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר". ואכן מופע פולחן זה היה. אני רוצה לספר כאן איך המופע הזה הפך למעשה לפולחן, ואיך לוי, בתחכום רב, בעצם שיעבד את הקהל למחזה שיצר וגרם לו להשתתף, בבעל כורחו, בטקס העלאת קרבן אדם.

כמה מילים על השחקנים: כיתה י"ב 2, כך נודע לי מהתוכניה, היא כיתה מיוחדת אף בתוך בית הספר המקומי, בכך שהיא משלבת את "מדע הרוח" של שטיינר עם "ניסיון להתחשב בגורמי הזמן והמקום בו אנו חיים". מתוך כך הם למדו לבגרות בדרמה במשותף עם תלמידי מקיף ג' משפרעם, למדו ערבית מדוברת, טיילו בכל הארץ ופגשו יהודים, פלסטינאים, דרוזים ועוד, לנו לילה בשבוע בצוותא בחורשה, ולבסוף הפיקו והשתתפו באותו מחזה, יחד עם חבריהם משפרעם. הכיתה הזאת ייחודית בבית הספר בהרדוף ומדובר, אם כן, במעין אוונגרד שבתוך האוונגרד.

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מָלְכִּיטָוָוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי. התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים (צר לי שלא אוכל להביא טקסטים נבחרים). בסוף המערכה מתברר גם המסומל שמאחורי המסמל: "חה חה חה חה חה חה חה – אני הטווס שבך!" שר מלכיטווס ושרים אחריו כולם (חוץ מהכלה שהוקרבה כמובן), ומתברר שהטווס הגאה הוא האגו שבנו, כאשר הקהל, בעל כורחו, משמש עיניים שמנפחות את גאוותו. אבל זה לא הסוף. זאת רק המערכה הראשונה. השיא מגיע בשלישית. בינתיים הפסקה לתמונות:

 

 

 

המערכה השנייה (שהתחילה, אגב, רק ב- 22:30) התרחשה במקום אחר, במגרש שמעל לחורשה. על במה שהתפאורה הקנתה לה צביון של סלון בית פרטי, עלו השחקנים וביצעו ללא דיבורים פעולות יומיומיות כגון קריאת עיתון, שתיית קפה, אוננות או מריחת לק. הכוראוגרפיה איפשרה לכעשרים איש לנוע בתוך החלל תוך ביצוע המשימות שלהם בתיאום מירבי. היה נחמד. אחרי זה הגיעה המערכה השלישית.

במערכה השלישית פנתה אחת הדמויות, נערה צעירה לבושה לבן, והלכה לעבר אתר חדש בחורשה. הקהל הלך אחריה והסתדר סביב מעגל של אבנים שסודר מראש. הנערה עמדה במרכז המעגל. ואז הגיע הדחפור. שופל גדול התניע בפתאומיות במרחק שלושים מטר מהאתר ונסע לעברו. הקהל פתח לו נתיב והוא נכנס אל המעגל, חג בתוכו עם הכף הגדולה שלו מונפת אל על, שיניה נדמות בחשכה כשורת קרניים שטניות.

הדחפור הסתובב ומיקם את עצמו כאשר עכוזו אל הנערה. לאחר מכן בוצע מעין טקס בו הנערה הוקרבה לדחפור. לפנים פירטתי ברשימה זו את מה שקרה אך מסיבות שונות וחשובות (trust me on this one) אוכל רק לציין שלקהל היה נדמה שהנערה בסכנה מסויימת, למרות שבשום רגע היא בעצם לא היתה בסכנה.

אספר מה עבר לי בראש. זה קצת פסיכי חשבתי לעצמי, ודאגתי לנערה, תוך שעברו בראשי תרחישים שונים בהן היא עלולה להיפגע. האם אכן איך יכולים להיות בטוחים שהיא בסדר? האם שווה בכלל להסתכן כך עבור מחזה? האם לא יכולים להשתבש דברים מדברים שונים ולגרום לפציעה? ואולי היא סתם תיכנס להיסטריה ותסבול מנזק נפשי?

בקיצור, אני מתאר לעצמי שכל אחד בקהל, קרוב לחצות, חשש מאוד לגורל הנערה, ואף על פי שיונתן אמר בתחילת הערב שבכל עת אין סכנה לאף שחקן, אני די בטוח שהצופים, המקיפים במעגל את אתר הטקס, היו צריכים להתמודד, כמו שאני התמודדתי, עם התשוקה העזה לרוץ למרכז המעגל ולהציל את הנערה במו ידיהם.

וכאן נגלית הגאוניות של הסצנה הזאת: המופע בעצם גרם לקהל כולו, לכולנו, "אנשים נורמטיבים" שכמונו, להדחיק בכוח את הרגש הטבעי, הפשוט, הבריא שציווה עלינו לרוץ ולהציל נערה שנמצאת בסכנה (סכנת חינם, כי מהי הצגה טיפשית של סיום לימודים. ואם כבר פתחתי סוגריים אז אומר שזה גם לא הזיק לעניין שהיא היתה יפה), גרם לנו לעצור מבעדנו לבצע את מה שמצפוננו והגיונינו אמר – זעק – לנו שיש לעשות, ולמעשה בכך לאפשר את טקס העלאתה של אותה נערה לעולה.

בשם ההצגה, הפרוייקט, האמנות, הלאנעים, איפשרנו לסכן אדם, עמדנו סביבו במעגל, בחושך, ביער, בלילה, והרשנו לעצמנו רק להביט איך מקריבים אותו. אברהם גם הוא הדחיק את רגשות האבהות והאהבה שלו בשם משהו שהיה עבורו גבוה יותר. והנה זה קורה גם לי: אני הופך לפגאני. אני משתתף בטקס בו השבט מעלה מנחה לאלים, למוזות, לקהילה.

המחזה הוצג פעמיים. בפעם הראשונה, ביום שישי, בעת העלעת הקורבן מורה לשעבר בבית הספר המקומי התחילה לצעוק שיש לעצור את ההצגה. אחריה פרצו מהקהל אנשים ו"הצילו" את הנערה. הם לא הסכימו להשתתף בטקס. ההצגה הופסקה. כנראה שמשום כך היה לחץ גדול יותר על הקהל הפעם לתת לעניין לעבור. מה עוד שיונתן אמר ששום דבר לא יקרה. הוא אמר. אבל אני יודע מה הרגשתי באותם רגעים. הרגשתי שיש כאן אדם שנמצא לחינם בסכנה, וזה דבילי וזה צריך להיפסק. אבל קולות אחרים שהיו בי מנעו ממני לעשות משהו.

וכך הצליח המחזה להפוך אותי לפגאני לרגע. היה שם מעגל של מאתיים פגאנים, שעמדו סביב קורבן אחד. נכון שהנערה בסופו של דבר מתנערת מהעניין ו"קמה לתחייה", אבל מי ידע שכך זה ייגמר? אף אחד מהקהל (ולקטע התחייה גם לא הגיעו ביום שלפני זה). וטוב שכך: רק מוות אמיתי, הרפייה מוחלטת, מאפשרים לידה מחדש. יש למות על מנת לחיות, כדברי ישו (החביב כל כך על שטיינר). והנה עוד נקודה מבריקה שהמחזה הזה העניק לנו.

אציין שנית שבדיעבד ברור שהנערה לא היתה בסכנה כלשהי. אך המסר עבר גם עבר.

הצגות משנה

המחזה כולו היווה למעשה פרשנות להתייחסות האנושית ללוציפר ואהרימן, שני הכוחות השטניים שעל פי שטיינר על האנושות להתמודד עמם. גם לבד מהדרמה שמתוארת לעיל הביצוע היה מרשים ביותר, החל מהשירה ועד לתלבושות, והמסרים הועברו בצורה חודרת ומעוררת השראה. אין לי ספק שהתלמידים עברו תהליך משמעותי מאוד, ושיצאו ממנו בוגרים ושלמים יותר.

אבל לא כולם מרוצים. מיד עם תום המחזה התחיל פולמוס עירני, שלא לומר מריבה, בין מחנות שונים בתוך הקהילה האנתרופוסופית, כאשר הריאקציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים ימניים") מוחים על ההתעללות בנערים והנערות התמימים שלא מסוגלים לעכל את אשר הם המחיזו, ובין הרבולוציונרים (נקרא להם "שטיינריסטים שמאליים") שמרגישים שכך אמור להיראות מחזה אנתרופוסופי אמיתי. הרוחות התלהטו וביומיים האחרונים הופצו דברי דוא"ל, חלקם אנונימים, היוצאים כנגד מחנך הכיתה והכיוון אליו לקח אותה.

כמה מילות רקע: ישראל היא אחת המדינות בה חינוך ולדורף זוכה, יחסית לאוכלוסייה, לתפוצה ולחיות הגדולה ביותר. בשונה מתורות רוחניות אחרות (הסיינטולוגיה, הקבלה הניו-אייג'ית), האנתרופוסופיה בישראל מפגינה דפוסי פעילות של תנועה שורשית (grassroots), הבנויה "מלמטה למעלה", כלומר קודם כל מאנשים שאיכפת להם, ולא "מלמעלה למטה", על ידי גורו כריזמטי או ארגון ממוסד. אולי כמו הפעילויות הבודהיסטיות השונות, מדובר בתורה שכוללת לא רק אמונות אלא פרקטיקה והשקפת עולם כוללת, ודבר נוסף חשוב: תוצאות בשטח. כלומר האנתרופוסופיה, כך יעידו חסידיה, כפי הנראה פשוט עובדת.

היום התפרסם באתר מעריב ראיון שלי עם נועם שרון, עורך כתב העת "אדם עולם", דו-ירחון "לטיפוח תרבות האדם, אמנות החינוך וההתחדשות החברתית לאור האנתרופוסופיה". בראיון מביע שרון דעה (ושמא תקווה) שיש לקחת את האנתרופוסופיה עוד מעבר לרעיונותיו של שטיינר, לפתחה, לשכללה ולהעמיקה:

אם היינו מסתפקים בניסיון לממש את תורתו של שטיינר כפי שניתנה לפני מאה שנים אז האנתרופוסופיה הייתה הופכת לדוֹגמה, מתייבשת ומתה. […] ההתפתחות היא מאוד אינהרנטית לאנתרופוסופיה, ומימוש תורתו של שטיינר פירושו לקחת אותה לתחומים חדשים או להעמיק ולפתח תחומים קיימים.

כך שרון, ונראה לי שהפולמוס בקהילת האנתרופוסופיה נוגע בדיוק בשאלה הזאת: האם להסתפק במה שהשאיר שטיינר, ולמעשה להפוך לעוד תנועה דתית צפודה ושמרנית, או להעז ולקחת את עקרונותיו אל תחומים נוספים (ושמא אף לחרוג מדי פעם מעקרונותיו?), ליצור תנועה אנתרופוסופית שהיא אכן תנועה, קהילה שמשתנה ומתפתחת, שחוקרת את עצמה ללא הפסק, שמבינה שהדרך היחידה להתפתח היא בחינה מתמדת ויצירה מתמדת. מעניין מה שטיינר היה אומר על זה.

1. לא רק הבתולה מריה, גם רחל אימנו מתגלה מדי פעם למאמיניה – בפעם האחרונה זה קרה במהלך מבצע "עופרת יצוקה": בינואר השנה סיפר הרב שמואל אליהו בשיעורו השבועי שאביו, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שלח את רחל אמנו לעזור לחיילים בעזה. הדבר כמובן עורר תגובות רבות, החל מצחוק, דרך הרמת גבה ועד להילולים. שבתאי קור, למשל, הכריז שהוא לא מוכן להאמין בסיפור שמסופר יד שלישית, ללא שמיעת עדותו של החייל שראה בעצמו את החיזיון השמימי. קור נתן לרב אליהו ארכה של שבועיים כדי להציגו. השבועיים עברו חלפו מזמן, אך ייתכן שהחייל סוף סוף התגלה.

אתר News1 מדווח שבראיון ליומן החדשות של ערוץ 7 דיבר אדם תחת השם אבנר אזולאי, שטוען שהוא הוא החייל שתפס שיחה עם רחל אמנו בזמן המבצע. החייל מספר שכאשר הוא וחבריו ליחידת התובלה הגיעו לבניין מסויים בעזה, הופיעה דמות משונה שהזהירה אותם לבל יכנסו אל המבנה "כי יש מוות". איך נראתה הדמות?

אזולאי: "דמות של אישה, קול של אישה, אבל לא רואים את הפנים שלה, אין לה רגליים, אין לה ידיים."
המראיין: "ואתם רואים את הדבר הזה בעניים כולכם?"
אזולאי: "כן, זה מין אור לבן שהיה אפשר לראות בתוך הדמות."

אזולאי מספר שהחיילים שאיתו רצו לירות בה (אבל למה שירצו לירות בדמות שכזו?), והוא עצר אותם ושאל לשמה. "אני אמא רחל", היא אמרה, והוא, "כבנאדם דתי", הבין מיד עם מי יש לו עסק, שלא כמו חבריו, שהיו חילונים ובעגלתם הריקה כפי הנראה היה חסר מידע על ארבע האמהות. "אולי בגלל זה היא פנתה אליך, כי כשומר מצוות אתה יותר מבין על מה מדובר", שואל המראיין, ואזולאי מציין שכפי הנראה הוא נבחר משום זכות אבות בה הוא מחזיק. את הראיון המלא ניתן לשמוע כאן.

טוב. נניח בצד את השאלות המובנות מאיליהן, כמו למה רחל אימנו עזרה רק ליחידה ההיא ולא לאחרות, או למה היא לא עוזרת כבר לממשלה להחליט החלטות טובות יותר באופן כללי, או למה היא בכלל מתעסקת במבצעים צבאיים ולא מנחה את בניה לקראת קשר טוב יותר עם הקב"ה. חזקה על רחל אמנו שהיא יודעת מה שהיא עושה.

אבל הבעיה האמיתית עם סיפורים כאלה היא זו: הם נשמעים בדיוק כמו שהיינו מצפים. דמות מרחפת שבוקע ממנה אור, בהלה ראשונית שמתחלפת בהכרת תודה, הקפדה מצד הישות השמימית לפנות לשומר המצוות בלבד – הכל כל כך צפוי ובנאלי. נראה לי שהתגלות רצינית חייבת להיות משהו מפתיע, מזעזע, "אחר לחלוטין", משברי. כמו סנה בוער, עשן ושופרות בראש ההר, מרכבה של חיות שמימיות – מילים שברור שהן מטאפוריות, שכן הן מייצגות מציאות שהיא מעל לכל דמיון. כי, איך לומר, אלוהים שאפשר לדמיין הוא בדרך כלל אלוהים מדומיין.

2. שרי שרי ראווי שנקר הצליח לעשות מה שמעט מאוד מורים רוחניים הצליחו: להזניק את עצמו, ללא הישענות על מסורת או דת קיימת, למעמד מקודש, אפיפיורי, בו הוא זוכה לא רק להערצת ההמונים אלא גם לכבודו של הממסד. רשימת תארי הכבוד שהוענקו לו מבהילה, בדיווחים עליו הוא מדי פעם מכונה "His Holiness", ובכל שנה מציעים את שמו כמועמד להיות חתן פרס נובל לשלום. וחוץ מזה הוא אחד מאושיות הרוח הפופולריות ביותר בהודו כיום, ומתפקד כמדריכם הרוחני של מיליונים.

שנקר התחיל את דרכו הרוחנית כתלמידו של המהרישי מהש יוגי, וממנו כנראה למד את סוד ההצלחה: תרגולת רוחנית נוסחתית וקצרה, קלה לתרגול ופשוטה להוראה. כמו מורו ורבו, לשנקר יש "מדיטציית פטנט" הכוללת מספר מצומצם של תנוחות ותרגילי נשימה. רבים מוכנים להעיד שהשיטה, המכונה סודרשנה קרייה (Sudarshana Kriya), משפרת את מצב הרוח והבריאות (ויש גם טענות שהיא גם מרפאת אנשים מסרטן ומאיידס), ומעריציה מלאי שבחים להברקה של שנקר, בה זכה, לטענתו, ב- 1982 על גדות נהר בהודו.

חשוב לציין ששנקר מפיץ אור ואהבה לא רק על ידי מכירת רוחניות, אלא גם על ידי נתינת חינם. הוא מממן עשרות בתי ספר לילדים עניים, מנהל פעילויות צדקה באלפי כפרים בהודו ומשתדל, כמיטב יכולתו, להשכין שלום עולמי. ב- 2007, למשל, הוא ביקר בעירק וניסה להביא, על ידי שיטתו, לסיום הקרבות שם, ובתחילת מאי הזה, לפני שהושמדו, ביקשו דווקא ממנו חברי תנועת "הנמרים הטמיליים" שיתווך הפסקת אש ביניהם לבין ממשלת שרי לאנקה. 

יחד עם זאת, בשונה מהמהרישי יוגי, שנקר ושיטתו אינם זוכים לתהילה במערב. לתנועה שיסד, The Art of Living, מרכזים במעל מאה מדינות, אבל איכשהו חסרה לה הילת הבאזז הניו-אייג'י הזול לה זוכות, למשל, הקבלה או הסיינטולוגיה. אבל עובדים על זה. בימים אלה הגיעה לארץ לאקשמי מירז', מורה בכירה של התנועה, שתעביר כמה קורסים המיועדים לצעירים (הנה לינק לעניין). שאלתי אותה כמה שאלות.

האם באת כדי ללמד את הסודרשנה קרייה?
"כן."

ובתור מורה בכירה בארגון, האם תלמדי משהו משלך, או רק את שיטתו של שרי שרי?
"אני אלמד רק את השיטה שלו. הוא פיתח את השיטה כדי שאחרים ילמדו אותה. אבל הדגש שלי יהיה על לימוד של אנשים צעירים."

מה יכולה השיטה לתת לאדם הממוצע?
" הסודרשנה קרייה מפוגגת מתח ומרגיעה. היא עוזרת לנו להיות נוכחים בכאן ועכשיו, לאזן את המחזורים הטבעיים בגוף שלנו ולחיות בהרמוניה."

באתר של התנועה נכתב גם שתרגילי הנשימה שפיתח הגורו הנודע מביאים חמצן לכל תא בגוף, מנקים אותנו מכעס ודאגה, מורידים כולסטרול, וכן, גם יכולים לרפא סרטן. נשאר לי, אם כן, רק דבר אחד לשאול: האם הסודרשנה קרייה יכולה להביא אדם להארה, לשחרור?
"אנחנו לא מבטיחים דבר כזה. המטרה שלנו היא קודם כל לטפל בבעיות היום יום, להביא שלווה ובריאות. אבל זה בהחלט יכול להיות חלק מהדרך להארה."

כלומר חלק מדרך שכוללת גם, למשל, התנהגות מוסרית, או חקירה פסיכולוגית?
"ודאי. אנחנו מדגישים גם בסדנאות שהתהליך חייב להיות שלם וכולל את כל הרבדים האלה. וזה עניין אינטגרטיבי: התנהגות מוסרית עוזרת להתפתחות רוחנית, והתפתחות רוחנית עוזרת להתנהגות מוסרית."

האם כהודית, שבאה ממסורת כל כך עשירה, עתיקה ומגוונת של תורות רוחניות, את לא מרגישה שבהוראה של טכניקה כל כך מסויימת ומצומצת יש איזשהו פיספוס של מה שהרוחניות ההודית יכולה להציע?
"בדיוק להפך. אני גיליתי שהסודרשנה קרייה מהווה התגלמות מושלמת של החוכמה ההודית. וזה גם מה שמרגישים הודים רבים שחברים בקהילה שלנו, שהסודרשנה קרייה היא הסיכום הכולל של הרוחניות ההודית."

אם כך נראה ששרי שרי גילה תגלית רצינית!
"בהחלט." 

3. על אנדרו ניוברג כתבתי לפני כשלוש שנים: ניוברג הוא נוירולוג שבודק את הקשר בין מוח האדם לבין החוויות הדתיות שלו. המעבדה שלו תמיד מלאה בנזירות פרנסיסקניות או בנזירים בודהיסטים-טיבטים, מהם הוא מבקש להתפלל או למדוט תוך שהם מחוברים לכל מני סריקות מוח. הגילויים שלו מעניינים: בספר שכתב ב- 2002 תחת השם "Why God Won't Go Away" הוא מסביר למשל שהמוח האנושי מובנה, מיסודו ובצורה בסיסית, גם ליצירת מערך של זהות ועצמיות, וגם "להתעלות מעבר אליה" – כלומר לא רק לשכלל אותה ללא הרף אלא גם לחוות חוויות של התרחבות של הזהות או העצמיות.

בספרו האחרון, "איך אלוהים משנה את המוח שלך" ("How God Changes Your Brain"), שיצא במרץ השנה, ניוברג, יחד עם מרק רוברט וולדמן, חוקר נוסף, מתמקד בהטבות שמציעות לנו פרקטיקות דתיות שונות. בראיון שנתנו עם צאת ספרם קובעים השניים ש"תרגילים רוחניים, חילוניים או דתיים, הם באופן מהותי טובים לגוף, ובמיוחד למוח. מדיטציה או תפילה – אם על האלוהות, האבולוציה, השלום, או המפץ הגדול – יכולות לחזק מסלולים חשובים במוח שלך, ולהפוך אותך למודע יותר מבחינה סוציאלית, תוך כדי הפחתת חרדה, דיכאון ומתח נוירולוגי".

אז יופי, אבל כל זה כמובן ברור לכל מי שעוסק במדיטציה. מה שיותר מעניין הוא הממצאים שהשניים הגיעו אליהם בנוגע לאפשרות של שינוי כללי ומתמשך של תפיסת המציאות בעקבות תרגילים רוחניים שונים. בספר הם מתארים כיצד בונה המוח שלנו שתי מפות של המציאות שסביבו: מפה לא מודעת העסוקה כל הזמן בהישרדות ותחזוקה ביולוגית של הגוף, ומפה שניה שהיא התמונה המודעת שלנו של העולם. המטרה של ניוברג היא להראות שתרגילים רוחניים יכולים ליצור תקשורת בין התמונה המודעת של העולם לזו הלא מודעת, וכך להעשיר את חיינו.

בהמשך לכך מציגים ניוברג ווולדמן את הזוית שלהם לשאלת "המהפכה הרוחנית": הם מביאים ממצאים שמצביעים על כך ש"כל דור נוסף למעשה ממציא מחדש את תפיסת האלוהות שלו, וזאת לקראת אלוהים שמקבל ומעריך עולם פלורליסטי". במילים אחרות, על פי השניים מדיטציה ותפילה מאפשרות מעבר הדרגתי מתפיסה של דת פטריארכלית וקנאית לתפיסה של רוחניות אוניברסלית וסובלנית. הם מסבירים שזה קורה על ידי טיפוח חלקי המוח המזמנים לאורגניזם דתיוּת יותר חוויתית-מיסטית.

שמא אתם מגרדים בפדחתכם ושואלים את עצמכם למה האייטולות באירן או רבני הימין הקיצוני לא שמעו על זה? לחוקרים כאמור יש תשובה: שתי "מפות העולם" שצויינו קודם לכן מקורן בשני רבדים שונים של המוח שלנו: הרובד העתיק יותר, שמשותף לנו ולכל בעלי החיים החל מהזוחלים, והרובד המתקדם ביותר, זה שהתפתח מאוחר מבחינה אבולוציונית ואחראי על הפעולות הקוגניטיביות היותר גבוהות. על פי ניוברג "באמצעות תהליך של ניסוי וטעיה מסורות [דתיות] מסויימות פיתחו תרגילים קונטמפלטיבים שחיזקו את המעגלים הנוירולוגים שקשורים לתודעה, אמפתיה ומודעות חברתית. מעגלים אלה, כאשר הופעלו, עזרו לנו להיות יותר משתפי פעולה ומודעים, ומיתנו את הנטיות הטבעיות שלנו לכעס, פחד וחשדנות".

במילים אחרות, ניוברג טוען במובלע שדתות שלא פיתחו את הצד הקונטמפלטיבי שלהן הן המקבילות התרבותיות לדרגה האבולוציונית של הזוחלים, ואנשי דת שמתעקשים לא להשתמש בכלים הקונטמפלטיבים שבידיהם למעשה מאפשרים לצד הזוחלי שלהם להנהיג את הדרך שלהם אל האל – זוחלים אל אלוהים. נכון, זה פשטני מאוד. מצד שני, לחשוב שדווקא הדת שלך היא האמת היחידה זה סתם מצחיק.

עד כאן לשון מעריב

4. הספר God is Back שכתבו שני אנשי האקונומיסט John Micklewait, Adrian Wooldridge ושכתבתי עליו לפני כחודש וחצי, ממשיך לעורר הדים. בגארדיאן למשל נכתב בהקשר לכך שאם במאה ה-19 ובמשך רוב המאה העשרים הקונצנזוס במדעי החברה (ובחלקים נכבדים מהציבור המערבי) היה שהדת נמצאת בנסיגה כרונית, שלא לומר בגסיסה, הרי שבסוף המאה העשרים היה כבר ברור שזו טעות:

תפיסה שונה עלתה בשנות התשעים, ובאה לפרקה ב- 1999 כאשר הסוציולוג הנודע של הדת פטר ברגר כתב ש"ההנחה שאנחנו חיים בעולם מחולן היא טעות. העולם לוהט מדת כפי שתמיד היה" […] מה שהוא הבין היה שהמודרנה, אותה תנועה תרבותית שהמדע הוא מפרותיה המבריקים ביותר, לא מובילה לאיבוד הדת. מה שהיא מובילה אליו הוא פלורליזם.

כלומר אנשים לא דתיים פחות, אלא שהדתיות שלהם ממוסדת פחות. הציבור לא פחות מאמין, אלא רק פחות מאמין שדת אחת בלבד היא האמת – ושמשום כך עליו להכפיף עצמו בפני הוראות אנשי ממסדה. עוד על הספר כותבים בפרוספקט, ושם מסכמים את הניתוח של המחברים בדבר ההבדלים הדתיים בין אירופה לארה"ב.

אמריקה, הם כותבים, פיתחה נוסחה מנצחת כדי לשלב דת וחירות, שוויון ורציונליות. הרפובליקה החדשה, שהוקמה הן על ידי שברי זרמים כופרניים והן על ידי אבותיה הדאיסטים (כמו ג'פרסון) ביטלה את הכנסייה כממסד מרכזי והפרידה בין דת לפוליטיקה. הסידור הזה אילץ דתות להתחרות על מקומן בשוק החופשי, וכך עודד ויטאליות דתית. מופרדות מהמדינה היו יכולות הדתות גם להניף את דגל השוויון וגם לאמץ קפיטליזם ואינדבידואליזם ללא מורה.

מאידך, בקנדה ובצרפת הממסד הדתי דבק במדינה כדי להגן על עצמו ממתחרים. זה פגע בחדשנות וברוח היזמות שלו. התוצאה – בדיוק כמו בסוציליזם – מוצר עלוב שמאכזב את הצרכן. בנוסף, הדת נתפסה בעיני הציבור כמוסד ריאקציונרי ואליטיסטי, כאויבם של המודרניות והחירות. פלא שהמודרנה תפסה זהות אנטי-דתית ברוב אירופה בעוד שבארה"ב היא פרחה?

נשמע קצת "כלכלי" מדי? טוב, הם מהאקונומיסט. והנה גם ראיון עם המחברים. 

5. ראו את הצילומסך המעט מוקטן הזה, מתוך הדף הזה בוואי-נט.

ראו את הכותרת "חרדי אסור, חרדי מותר", את התמונה הזעפנית של הרב אליישיב, את הדיבור על "עסקנים" – כמה זלזול בא כאן לידי ביטוי. מה שמצער הוא שהזלזול הזה במידה מסויימת מוצדק. אריאנה מלמד כתבה על העניין. היא מלינה על כך שבעיני "גדול הדור (השלישי)",

האדם לו נועד הטלפון הכשר […] הוא בעצם אסון הממתין להתהוותו אם רק יהיו בידו הכלים לכך. תנו לו טלוויזיה, והוא כבר ימצא את דרכו לכל התכנים הלא-ראויים שיש בה. תנו לו מחשב, ומייד הוא חושף את עצמו מרצונו לעולם הפורנו והכיעור הכללי של החילונות. תנו לו טלפון, ומי יודע מה יעשה בו. האדם הזה, שק של יצרים ללא מוח, הוא יצור הנתון בסכנה תמידית: שנים של מרחב אמוני טהור וכשר לא מכינים אותו כלל להתמודדות עם פיתויים, והוא מצוי במרחק סנטימטרים ספורים מפגישה עם הסיטרא אחרא, האדם הזה טעון הגנה כילד, כמי שאין לו הרצון והיכולת לבצע בחירה חופשית, מצפונית, אמונית וכשרה. […] ואם כך נראית דמותו של האדם בעיני ההוגים של הסלולרי הכשר – מה נלין על החילונים, שמגחכים עליהם קצת?

רשימתה של מלמד נתנה לי השראה לשיר קצר א-לה ברכט. הרי:

גדול הדור, הפלאפון שלך כשר
הוא חסום לרשת, חסום סמס.
אבל יש לו חיסרון אחד:
אפשר לדבר בו

גדול הדור, הפרהסיה שלך טהורה
הלבוש בה צנוע, השבת בה שקטה
אבל יש לה חיסרון אחד:
אפשר לחיות בה

גדול הדור, החסיד שלך נאמן
הוא שומר קלה כחמורה, הוא לא חושב בלעדיך
אבל יש לו חיסרון אחד:
הוא זקוק לאל חי

6. מאמר ארוך של גליה ימיני בדה-מארקר על אותו כנס ראשון לחקר הניו-אייג' בארץ בו גם אני הרצתי. הנה כמה נתונים מעניינים מהמאמר:

7. המשיח פאר, מאחוריך: עוד טוען לכתר הנבואה, מר משה דין (לא ההוא, אל תהיו ילדים). הנה ציטוט נבחר: 

דין משה באר את התורה ובאתר זה הוא עוד מבשר לנו על בואו של המשיח בשנת 7000 לספירה מגן-עדן וכבר היה אדם בן 70 . משה דין הוא סופר מהיר בתורת משה אשר נתן יהוה אלהי ישראל וכי דין משה הכין לבבו לדרוש את תורת יהוה ולעשות וללמד בישראל חק תורה ומשפט כי גם להורות נתן אלהים בלבו של משה דין אז דרשו את תורת משה תמיד ושאלו נא את שאלתכם ותקבלו מענה במהרה באותו יום [יום מלא 24 שעות] אומנות האומן באמונה ומלאכת המלאך במלאכות

אני לא מבין דבר אחד: למה רק אורן זריף עושה מזה כסף?

8. ועוד באותו ג'אנר, אתר של אנשים המכריזים על עצמם כצדוקים. 

9. התפתחות בסיפור ניר בן-ארצי, שכתו קרסה לתוך עצמה לאחרונה: חוטפיו לכאורה נעצרו (כלומר לכאורה חוטפיו, נעצרו ממש).

10. אתנחתא קומית: זוג מדאלאס גילה את ישו בשקית של חטיף צ'יטוס. גשו ללינק וצפו בוידאו.

11. כתב עת אקדמי שנתי חדש של מכון הרטמן בנושאי יהדות: "ראשית". המאמרים ניתנים לקריאה מהאתר.

12. ג'יי מיכאלסון במאמר ארוך על שלביו השונים של המסע הרוחני. המאמר מעניין וחכם, מיכאלסון ממצב עצמו כמיסטיקן יהודי מודרני, ולפחות אצלי מעורר קנאה במידת הפתיחות שבה הוא מדבר על חוויותיו הרוחניות.

13. זוכרים את המאמר החושפני שלי על אנדרו כהן? אז מישהו נחמד תרגם אותו לאנגלית כשליח אל הגויים. פנו אלי ומסרתי גם פרטים על עצמי. הנה התרגום, שמופיע בתגובה למאמר שהתחיל את כל הסיפור בבלוג האנטי-כהני.

14.  אביב טטרסקי כותב על חשיבותו של הגוף בתהליך הרוחני, ועל ההתאלמות הבודהיסטית-מערבית מכך.

15. רשימה פובליציסטית מהניו-יורק טיימס שמנתחת את ספריו של דן בראון (צופן דה-וינצ'י וכו') מבחינת יחסם לדת. השורה התחתונה:

In the Brownian worldview, all religions — even Roman Catholicism — have the potential to be wonderful, so long as we can get over the idea that any one of them might be particularly true. It’s a message perfectly tailored for 21st-century America, where the most important religious trend is neither swelling unbelief nor rising fundamentalism, but the emergence of a generalized “religiousness” detached from the claims of any specific faith tradition

16. כתבה יפה ורגישה של רון פרסלר ב"מוסף הארץ" על השבבניקים בירושלים.

17. הכנס השנתי השמיני ללימודי אסיה בישראל יערך באוניברסיטת תל-אביב בימים רביעי וחמישי, 3-4 ביוני, בבניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב. הנה התוכנייה.

18. תערוכה של אוהד אזרחי: "בצורתה האמיתית" – "In Her True Form" – תערוכת יצירות צילום של אוהד אזרחי – גלריה "שמונה", רח' אילת 8, יפו. אוצר: שחר עובדיה – פתיחה חגיגית ביום ג' 2 ליוני 2009 בשעה 20:00 (הכניסה חופשית עד 23:00) – "אוהד אזרחי מצלם עירום פשוט בנופים טבעיים ויוצר בטכניקה ייחודית מנדלות, שבהן מותכים הרקע והאובייקט לכדי ממשות תלת ממדית חלומית."

19. מחר ידבר בתל-אביב סטיבן בצ'לור, אחד ממורי הבודהיזם הגדולים בעולם כיום. ההרצאה, תחת הכותרת "Stop and Look: A Buddhist Response to the Dilemma of Being Human, תתקיים ביום רביעי 3 ביוני בשעות 19:30-21:30 בבית הארחה בני דן, רחוב בני דן 36 (סמוך לפארק הירקון), תל-אביב. ההרצאה מקדימה שני קורסים שיעביר בצ'לו (עם זוגתו, מורה גם היא) כאורח של עמותת תובנה (כאן הפרטים). בצ'לור היה נזיר בודהיסטי (קודם טיבטי ואחר כך זן) שנים רבות, וכיום מקדם "בודהיזם חילוני" כהגדרתו, כלומר בודהיזם שדבק בעובדות בלבד (בלי גלגולי נשמות למשל). לדעתי הוא אדם חכם מאוד. לבד מזה הוא גם עניו ונחמד מאוד. לפני שלוש וחצי שנים ראיינתי אותו.

בטור הספרים מצד ימין כבר המלצתי על שני ספרים שיצאו לאחרונה בסדרת "עם הספר" של ידיעות ספרים, סדרה שעכשיו שהיא הסתיימה ניתן לומר לדעתי שהיתה מפעל חשוב ונדיב מאין כמוהו. הכרך "אחרים" למשל, הכולל את "מאמר תיאולוגי מדיני" ו"חיי שלמה מיימון", שניהם ב- 35 שקלים, הוא פשוט מתנה נפלאה לכל יהודי משכיל, ואין לי אלא להוריד את הכובע (או, כמו שני ההוגים שבספר, את הכיפה) בפני עורכי הסדרה ולהודות להם תודה גדולה.

ואתמול בערב, ערב שבועות, ערכתי לעצמי תלמוד תורה, שכידוע מנהג שהשתרש זה מכבר בעדות ישראל הוא לימוד תורה בליל שבועות, וכידוע מנהג ישראל תורה (תרתי משמע במקרה זה), ומכיוון שאין בקריית אתא יותר מדי אירועי לימוד קהילתיים (והנה סיבה טובה לעבור לירושלים), נטלתי לחיכי את הספר "מסורת בעידן המודרני", גם הוא באותה סדרה מפנקת, והגיתי בו אל תוך הלילה.

הספר מכיל בקרבו רשימות ופסיקות של מה שנקרא על כריכתו "חכמים ספרדיים בדורות האחרונים", וליתר דיוק מביא מעט מדבריהם של הרב אליהו בן אמוזג, הרב יוסף חיים (בן איש חי), הרב משה כלפון הכהן, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב יוסף משאש, הרב חיים דוד הלוי והרב יהודה אשכנזי (מניטו). אתמול קראתי מדבריו של הרב יוסף משאש. למה? השפה. פשוט התאהבתי בשפה שלו.

הרב משאש כותב למשל בצורה נרגשת על קצבים בסביבתו (במרוקו) שאינם שומרים שבת, ודן האם שחיטתם כשרה אם לאו. הוא נאלץ למצוא צידוקים להכשרת שחיטתם, שכן אם לא כן לא יאכלו הוא והנאמנים על המצוות בשר. והוא גם מגן על פסיקתו שכן "עתה באתי להגיד כי ישר מה שעלה במצודתי, בעזר אלוהי ישועתי, בצד היתר אכילת בשר שאוכלים מיד האנשים האלה, כי שמעתי דיבת רבים מגור מסביב המתקדשים והמטהרים והחכמים בעיניהם…"

בחיבור אחר הוא מלמד שבבית המקדש "האחרון", כלומר זה שייבנה, כפי הנראה ידליקו נרות של "אליקטריסיטי", ש"היה נותן אורה כמדרגת חמש מאות או יותר בכח האלוהי השוכן בציון, שאין מעצור מה' להראות נפלאותיו בכל אופן שירצה", והוא ממליץ גם להדליק נרות חנוכה באותו אופן כבר בימיו.

מיד מגיע גם חיבור ארוך יותר שלו על "מצוות לעתיד לבוא" בו הוא מלמד זכות על פסיקתו הקודמת ומראה שרבים וטובים, מחכמי התלמוד ועד הרמב"ם, חשבו שהמצוות משתנות עם הזמן ושאין לדבוק בצורה ללא גמישות, וכותב שאלה "דברים הנאמרים באמת, לא בהגזמה מרהיטת העט כאשר חשב כבודו, כי הודות לה' יש לעטי מתג ורסן להוליכו רק בנתיב האמת והיושר והכושר והאושר…".

(וכתנא מסייע מגיע גם הרב חיים דוד הלוי, שבחיבור משלו כותב "וטועה מאוד מי שחושב שההלכה היא קפואה ואין לסטות ממנה ימין ושמאל, אלא אדרבא אין גמישות כגמישותה של ההלכה […] ורק בזכות גמישותה של ההלכה, יכול היה עם ישראל בכח חידושים רבים ומועילים שחידשו חכמי ישראל לדורותיהם, 'ללכת' בדרך התורה והמצוה אלפי שנים".)

ואחרי כל זה מגיע חיבור נאה של הרב על לימוד תורה לנשים שהוא קצר מספיק ומענג מספיק כדי שאדביקו כאן לפניכם (אחרי שסרקתיו וכו'), ואני מקווה שלא אעבור בזאת על זכויות יוצרים למיניהן (קופיריי"ט בלע"ז), ואין אני עושה זאת אלא כדי לשבח ולהלל את הסדרה הנאה הזו של הכרכים הצבעוניים המפיצים תבונה ודעת, ומי שירצה לקרוא עוד מוזמן לקנות את הספר שודאי עתיד להחטף מהדוכנים, ובשלושים וחמישה שקלים הרי מדובר בבדיחה ממש, ואף שכתוב במושב ליצים וגו', הרי שההלכה גמישה וכו'.

מתוך הספר נחלת אבות, ח"ו דרוש תמ"ב (עמ' 244-245 בכרך מסורת בעידן המודרני בסדרת "עם הספר" של ידיעות ספרים)