בטור הספרים מצד ימין כבר המלצתי על שני ספרים שיצאו לאחרונה בסדרת "עם הספר" של ידיעות ספרים, סדרה שעכשיו שהיא הסתיימה ניתן לומר לדעתי שהיתה מפעל חשוב ונדיב מאין כמוהו. הכרך "אחרים" למשל, הכולל את "מאמר תיאולוגי מדיני" ו"חיי שלמה מיימון", שניהם ב- 35 שקלים, הוא פשוט מתנה נפלאה לכל יהודי משכיל, ואין לי אלא להוריד את הכובע (או, כמו שני ההוגים שבספר, את הכיפה) בפני עורכי הסדרה ולהודות להם תודה גדולה.

ואתמול בערב, ערב שבועות, ערכתי לעצמי תלמוד תורה, שכידוע מנהג שהשתרש זה מכבר בעדות ישראל הוא לימוד תורה בליל שבועות, וכידוע מנהג ישראל תורה (תרתי משמע במקרה זה), ומכיוון שאין בקריית אתא יותר מדי אירועי לימוד קהילתיים (והנה סיבה טובה לעבור לירושלים), נטלתי לחיכי את הספר "מסורת בעידן המודרני", גם הוא באותה סדרה מפנקת, והגיתי בו אל תוך הלילה.

הספר מכיל בקרבו רשימות ופסיקות של מה שנקרא על כריכתו "חכמים ספרדיים בדורות האחרונים", וליתר דיוק מביא מעט מדבריהם של הרב אליהו בן אמוזג, הרב יוסף חיים (בן איש חי), הרב משה כלפון הכהן, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב יוסף משאש, הרב חיים דוד הלוי והרב יהודה אשכנזי (מניטו). אתמול קראתי מדבריו של הרב יוסף משאש. למה? השפה. פשוט התאהבתי בשפה שלו.

הרב משאש כותב למשל בצורה נרגשת על קצבים בסביבתו (במרוקו) שאינם שומרים שבת, ודן האם שחיטתם כשרה אם לאו. הוא נאלץ למצוא צידוקים להכשרת שחיטתם, שכן אם לא כן לא יאכלו הוא והנאמנים על המצוות בשר. והוא גם מגן על פסיקתו שכן "עתה באתי להגיד כי ישר מה שעלה במצודתי, בעזר אלוהי ישועתי, בצד היתר אכילת בשר שאוכלים מיד האנשים האלה, כי שמעתי דיבת רבים מגור מסביב המתקדשים והמטהרים והחכמים בעיניהם…"

בחיבור אחר הוא מלמד שבבית המקדש "האחרון", כלומר זה שייבנה, כפי הנראה ידליקו נרות של "אליקטריסיטי", ש"היה נותן אורה כמדרגת חמש מאות או יותר בכח האלוהי השוכן בציון, שאין מעצור מה' להראות נפלאותיו בכל אופן שירצה", והוא ממליץ גם להדליק נרות חנוכה באותו אופן כבר בימיו.

מיד מגיע גם חיבור ארוך יותר שלו על "מצוות לעתיד לבוא" בו הוא מלמד זכות על פסיקתו הקודמת ומראה שרבים וטובים, מחכמי התלמוד ועד הרמב"ם, חשבו שהמצוות משתנות עם הזמן ושאין לדבוק בצורה ללא גמישות, וכותב שאלה "דברים הנאמרים באמת, לא בהגזמה מרהיטת העט כאשר חשב כבודו, כי הודות לה' יש לעטי מתג ורסן להוליכו רק בנתיב האמת והיושר והכושר והאושר…".

(וכתנא מסייע מגיע גם הרב חיים דוד הלוי, שבחיבור משלו כותב "וטועה מאוד מי שחושב שההלכה היא קפואה ואין לסטות ממנה ימין ושמאל, אלא אדרבא אין גמישות כגמישותה של ההלכה […] ורק בזכות גמישותה של ההלכה, יכול היה עם ישראל בכח חידושים רבים ומועילים שחידשו חכמי ישראל לדורותיהם, 'ללכת' בדרך התורה והמצוה אלפי שנים".)

ואחרי כל זה מגיע חיבור נאה של הרב על לימוד תורה לנשים שהוא קצר מספיק ומענג מספיק כדי שאדביקו כאן לפניכם (אחרי שסרקתיו וכו'), ואני מקווה שלא אעבור בזאת על זכויות יוצרים למיניהן (קופיריי"ט בלע"ז), ואין אני עושה זאת אלא כדי לשבח ולהלל את הסדרה הנאה הזו של הכרכים הצבעוניים המפיצים תבונה ודעת, ומי שירצה לקרוא עוד מוזמן לקנות את הספר שודאי עתיד להחטף מהדוכנים, ובשלושים וחמישה שקלים הרי מדובר בבדיחה ממש, ואף שכתוב במושב ליצים וגו', הרי שההלכה גמישה וכו'.

מתוך הספר נחלת אבות, ח"ו דרוש תמ"ב (עמ' 244-245 בכרך מסורת בעידן המודרני בסדרת "עם הספר" של ידיעות ספרים)

לא מזמן השתתפתי בסופ"ש "דזוגצ'ן", שהיא מסורת רוחנית בתוך הבודהיזם הטיבטי. סביב שולחן האוכל בצהריים התפתחה שיחה, ואחת המשתתפות סיפרה על חוויה שהיתה לה כאשר הלכה זה מכבר לאחד מפסטיבלי השאנטי. שם, בין הדוכנים השונים, היא ראתה דוכן של "טנטרה", בו המנחה לימד את הקהל שישב מולו על הקרקע איך לזהות, ולהגיע אל, תשעת סוגי האורגזמה הנשית. היא סיפרה שכדי להבהיר את הדברים המנחה ביקש מתנדבות, אותן הוא הציב על הבמה והדגים (כאשר הם עדיין לבושים) את התנוחות השונות ההכרחיות על מנת להגיע אל אותם רקיעים שמימיים. עוד היא סיפרה שכל זה קרה כאשר מצד ימין ניצב דוכן של חסידי ר' נחמן, ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות, ומצד שמאל דוכן של חסידי תנועת "הרי קרישנה", ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות. ומה שעלה בדעתה אל מול המחזה הקקופוני הזה היה: "זה בדיוק כמו באינטרנט".

למה היא חשבה כך? זה די ברור אני מקווה: כי המשותף לפסטיבל הניו-אייג' הזה ולאינטרנט הוא ששניהם סינקרטים ואקלקטים, מציעים מבחר כמעט בלתי מוגבל, כלומר עושר תמתי בלתי נדלה ועושר פרשני כמעט אינסופי, שניהם שוברי-היררכיות ואנטי-מסורתיים, שניהם ללא סמכות ראשית ויד-מכוונת, ובשניהם המיקוד הוא באינדבידואל, ובחוויותיו של האינדיבידואל.

דת ברשת

"במאה העשרים ואחת חיי הדת הולכים ועוברים מכנסיות, מסגדים ומקדשים אל האינטרנט" – כך טוען Morten Hojsgaard, חוקר דני שכתב ספר על יחסי הדת והרשת (Religion and Cyberspace, הוצאת Routledge). הויסגרד מציין שבעוד שבתחילת שנות התשעים הדת ברשת היתה נחלתם הבלעדית של צעירים חובבי מחשבים, הרי שכיום היא כמעט בבואה של החברה כולה. מכיוון שבחברה הכללית העיסוק (החיובי והשלילי) בדת ורוחניות נמצא בצמיחה מתמדת, אין זה פלא שמספר עמודי הרשת שעוסקים בתמות הקשורות לכך צמח מ-14 מיליון ב- 1999 ל-200 מיליון ב- 2004–והיום הוא יותר מ- 600,000,000. "אלוהים" כיום שני רק ל"מין" ו"אהבה" בכמות האזכורים שלו ברשת, ולא בהפרש גדול.

הרשת, אם כן, מלאה בדת עד להתפקע. אבל לא מדובר רק במידע על דתות, ולא רק פורומים לדיון, החלפת רעיונות ומענה על שאלות, אלא גם, כפי שארצה להדגיש, באפשרויות חדשות לפולחן. על פי סקרים אחרונים[i] בכל יום פונים מיליוני אמריקאים אל האינטרנט על מנת לקבל שירותי דת שונים. למשל הכנסייה הפרסבטיריאנית של פיצ'טרי, באטלנטה ג'ורג'יה, שמשדרת כל יום א' את טקסיה לכ- 1600 צופים מקוונים.

מהצד השני של הגלובוס ניתן להביא את אתר Saranam.com שבו ניתן לרכוש טקסים הינדיים שיבוצעו בשבילך על ידי כהנים במקדשים שונים (שימו לב למיני הטקסים והמקדשים), ואם תשלם מספיק גם תוכל לראות את הטקס בשידור חי. גם בארץ אפשר להשתטח על קברי צדיקים בצורה וירטואלית. אתר תפילה ישירה מאפשר "לכל יהודי בעולם את מראות המקומות הקדושים ובמקביל את האפשרות להשמיע את תפילכם (בקולכם) בכותל המערבי, בקבר האר"י הקדוש, בקבר ר' מאיר בעל הנס, במערת המכפלה, בקבר הבבא סאלי ובמקומות קדושים רבים נוספים.".

באתר שנקרא בצורה מודעת מאוד informationageprayer.com מציעים לבני כל הדתות תפילות קבועות תמורת תשלום בהוראת קבע (20$ לחודש עבור תפילת שמע, למשל), ולפני הבחירות האחרונות הציעה מפלגת ש"ס באתרה קמע להורדה תחת הכותרת: "סגולה נפלאה לשמירה".

אלה דוגמאות זמינות מהמהפכה שמציעה הרשת בתחום בדת, אולם כמובן שכאן עדיין מדובר בדתות "הישנות" – כלומר יש כאן תופעות שהחידוש שלהן הוא בעיקר במימד הצורני, אבל לא במימד התוכני. אבל הפריחה ב"דתיות מקוונת" מגיעה כמובן בזמן שרבים, במיוחד צעירים, לא חושבים שכדי למצוא משמעות דתית לחייהם יש צורך להצטרף, או להישאר, בדת ממוסדת. בראיון לוושינגטון פוסט (אשר ממנו גם הציטוט הקודם שלו) מציין הויסגרד את מה שאני מקווה שברור לנו: שבכל הקשור לדת "מנגנונים ישנים של סמכות דתית משתנים", וש"יש דגש גדול יותר על אינדיבידואליזם".

ניו-אייג' באינטרנט – רקע

וכאן אנחנו בעצם מגיעים לענינינו: לא סתם דת, אלא ניו-אייג', ברשת. ואם יש משהו שמאפיין את הניו-אייג', אותה תופעה רבת פנים ומגוונת שגבולות ברורים אין לה וממהות יציבה היא ודאי עושה הכל כדי לחמוק, הוא העברת הסמכות הדתית מממסד חיצוני כלשהו אל האינדיבידואל.

פול הילאס ולינדה וודהד, בספרם "The Spiritual Revolution" שיצא לפני כשלוש שנים, מציעים תזה המנסה להסביר את השינוי האדיר הזה שמתחולל במערב, מכינונו של קשר עם האל כחלק ממערכת יחסים בין הפרט לממסד דתי כלשהו, ובמסגרת זו קבלה של חוקים שונים ואמונות, לבין כינונו של אותו קשר כפרויקט פרטי של האינדיבידואל, שבמסגרתו הוא לא רק יכול, אלא אפילו מצופה ממנו לבדוק אופציות, לחקור ולהשוות, וכמובן גם לחבר ולערבב כאוות נפשו.

הילאס ווודהד קושרים את התופעה הזאת, שהיא לבו הפועם של הניו-אייג', למה שצ'רלס טיילור ואחרים מכנים "הפנייה הסובייקטיבית הגדולה", כלומר הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם (להרחבה על כך ראו כאן)

לורן דוסון, פרופ' למדע הדתות מאונ' ווטרלו באונטריו טוען שהאינטרנט עצמו מגביר את הרפלקסיביות של המשתמש בו, ושנראה שהרשת מולידה צורה חדשה של דתיות, או לכל הפחות מזרזת תהליכים שהתהוו בחברות מודרניות ופוסט-מודרניות[ii]. דוסון טוען שלדתות המסורתיות קשה יותר להתמודד עם הנטייה בימינו לרפלקסיביות וסובייקטיפיקציה. האינטרנט, שמדגיש נטיות אלה, שואב לתוכו את פליטי הדתות המסורתיות ומציע להם דתות ניו-אייג' המותאמות להלך הרוח הפוסט-מודרני[iii].

"הפנייה הסובייקטיבית" באה, כמובן, בשילוב עם תנאים חברתיים וכלכליים. ראשית, הניו-אייג', כמהלך תרבותי-דתי אקלקטי וסינקרטיסטי, תלוי במידע זמין. אין זה מקרה שהתופעות הראשונות שנוכל לכנות "ניו-אייג'" צצו בסוף המאה התשע-עשרה, תקופה בה היו כבר נפוצים מספיק כתבים מיסטיים של הדתות והפילוסופיות המזרחיות, וכן שהמושג של "תיירות" תפס נפח והתאפשרו נדודים – ללא מטרת עסקים או כיבוש – של אינדיבידואלים אל קצוות העולם.

אחת הדוגמאות הראשונות לארגון ניו-אייג'י היתה כידוע האגודה התיאוסופית, שנוסדה ב- 1875 על ידי הגברת הלנה פטרובנה בלבאצקי והקולונל הנרי סטיל אולקוט. בלאבצקי ביקרה במקומות כמקסיקו, מצריים וטיבט לפני שהתיישבה בהודו ויסדה את האגודה עם ידידה האמריקאי. האפשרות שלה לטייל בעולם, להחשף לתופעות דתיות שונות וללקט מידע עיצבה את עולמה הרוחני (וראו את הקקופוניה שמקשטת את הסמל של העמותה בגרסתו המוקדמת).

גם מהמזרח הגיעו למערב: סְוָואמי ויוֵקְאָנָנְדָה, הגיע במצוות רבו, המיסטיקן ההודי הגדול ראמאקרישנה, לארה"ב מהודו כדי להשתתף ב"פרלמנט העולמי של הדתות" בשיקגו ב- 1893. בראשית המאה העשרים הגיע ד.ט. סוזוקי לארה"ב והחל ללמד זן, וב- 1965 הגיע סוואמי בהאקטיודאנטה פרבהופדה לניו-יורק וייסד שם את תנועת "האגודה הבינלאומית לתודעת קרישנה", הידועה בשמה "הרה קרישנה".

קל להבין איך זרימתם של אנשים ומידע הלוך ושוב בין קצוות העולם משפיעה על יצירה תרבותית ודתית (זאת כמובן בשילוב עם הדרישה ההומניסטית לחקור את חיינו בעצמנו). אכן, על ידי דמויות אלה ואחרות התחיל הניו-אייג' לקבל צורה ונוכחות. מכאן גם ברור איך האינטרנט לא רק מאפשר, אלא גם מפתח ומזרז תרכובות ניו-אייג'יות חדשות.

ולא רק זמינות המידע היא המביאה להאצת קצב הניו-אייג'יזציה, אלא גם המבחר. האינטרנט מגיש מבחר עצום של מידע על דתות מסורתיות וחדשות, והכל בצורה זולה ונגישה מאוד. למעשה, המהפכה שמציע האינטרנט היא כל כך גדולה בתחום המידע, עד שעל פי Stephen O'Leary, חוקר דת ותקשורת מאונ' דרום קליפורניה, המעבר לתקשורת מקוונת "מהווה תנודה תרבותית הדומה בגודלה למהפכת [הדפוס של] גוטנברג"[iv].

אבל המבחר עצמו הוא תוצאה לא רק של צורת המדיום, אלא של תהליך נוסף שעבר על הדתות בזמננו. כאמור, הדת החדשה, המכוונת כלפי הפרט, היא תוצאה של היגיון חדש שכבש כמעט את כל תחומי ההוויה בתרבות המערבית, היגיון שבבסיסו ההנחה שהרצון החופשי והחוויה הסובייקטיבית הם עמודי התווך של הקיום האנושי. זוהי הפנייה הסובייקטיבית הידועה כאמור. אולם אין להתעלם מהעובדה שההיגיון הזה, אם נתבונן בו מקרוב, דומה דמיון רב לרציונליות הקפיטליסטית, אשר גם בה היחיד הוא הקובע לעצמו מה טוב בשבילו והוא הממונה,

והאחראי הבלעדי, על הגשמתם בפועל של חלומותיו (ולא אכנס במסגרת זו לקשר ביניהם).
בספר שיצא לאור לפני כשלוש שנים, "Selling Spirituality", דנים Jeremy Carrette & Richard King, שני חוקי דתות בריטים, במה שהם רואים כ"השתלטות עוינת של הקפיטליזם על הדת". קרט וקינג רואים דווקא בהשתלטות של הקפיטליזם את הגורם העיקרי להתרבות התופעות הניו-אייג'יות, כאשר הנחות היסוד שעומדות בבסיס השוק החופשי כובשות במהירות, וללא ידיעה מודעת של ההמונים, את כל צורות ההבעה התרבותית, ובכללן כמובן הדת[v]. על פי השניים אחד התחומים שעברו תהליך של הפרטה בצורה המוצלחת ביותר במאה העשרים הוא הדת.

במחצית השנייה של המאה העשרים, הם טוענים, החריף מאוד תהליך הפרטת הדת ועבר לשלב שהם מכנים אותו הקומודיפיקציה של הדת, כלומר הקנייה והמכירה של רעיונות ומסורות דתיים – למשל של המדיטציה הבודהיסטית שעל פיהם משמשת בגרסתה הנבזית ביותר לא עוד כשאיפה לטרנספורמציה של המצב האנושי, אלא דווקא כדי לשמן את גלגלי המערכת, כלומר כדי לתחזק את הקפיטליזם בגרסתו הדורסנית והגלובלית. (עוד על הספר ניתן לקרוא כאן)

לעניינינו חשובה בעיקר הנחתם בדבר אותו מצרוך של הדת. אני רוצה להציע שגם כאן לאינטרנט יש תפקיד חשוב: כפי שאנחנו מתרגלים לרכוש – לא רק מוצרים כגון נעלים או ספרים – אלא גם את אהבותינו, פורקננו המיני, הוננו התרבותי (בתחומים כגון מוזיקה וכתיבה) ואף את השכלתנו דרך האינטרנט, אין זה נראה לנו מוזר כלל ועיקר לקבל על עצמנו אמונות או פרקטיקות דתיות שמצאנו תוך כדי שיטוט ברשת. הדת, מרגע שעברה קומודיפיקציה ברוטלית בחסות הקפיטליזם, נמצאת זמינה לכל דורש במרחק לחיצת כפתור-עכבר.

לא זאת אף זאת: כפי שאנחנו רגילים למצוא באינטרנט מוצרים "כבקשתך" (החל מנעליים שנעצב ונצבע בעצמנו ועד בני-זוג שנגדיר מראש את תכונותיהם הגופניות והנפשיות), גם בתחום הדתי נעצב את אמונותינו כרצונונו.

כריס אנדרסון, עורך המגאזין המקוון Wired, תיאר זאת יפה כאשר טען כי הקנייה דרך הרשת מושפעת מאוד מאפקט "הזנב הארוך". "הזנב הארוך" הוא הכינוי אותו הדביק אנדרסון לשוליים הנמתחים של עקומת פעמון, המכנסים תחתיהם אנשים רבים שאינם "ממוצעים". אם בעבר אנשים אלה היו צריכים להתפשר ולצרוך את המוצרים הזמינים לפניהם, שמטבע הדברים הותאמו לטעם הסטנדרטי של הקהל הרחב (כלומר זה מה שאהב הרוב), הרי שמפני שברשת המגוון הוא אינסופי, בפעם הראשונה יכולים אותם חריגים לספק את תשוקותיהם יוצאות הדופן.

כפי שאפשרויות נוספות מאפשרות בחירות מגוונות יותר בתחום התרבותי, כך גם בזה הדתי, ולא מן הנמנע שעצם קיומן של אפשרויות זמינות מעודד התפרסות על קשת רחבה יותר של גוונים רוחניים. כאן, אם כן, הקומודיפיקציה של הדת תורמת באורך ישיר לא רק להתייחסות אליה כנתונה לבחירתו האינדיבידואלית של הפרט, אלא גם לעידוד הסינקרטיזם: עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות" שלו.

ניו-אייג' באינטרנט – דוגמאות

הרשת, כמובן, מלאה באתרים של דתות, כתות וארגונים דתיים או רוחניים מכל הגדלים והמינים. הגולש המגגל יכול להגיע למידע רב ללא בעיה, והוא כמעט מוזמן במפורש להשוות ולערבב. אם זה לא מספיק, הרי שאתרים (כמו זה של ה- BBC) מציעים דפים עם הסברים מלומדים על עשרות דתות (ראו ההסבר על היהדות), ואתרים אחרים, כמו Beliefnet האמריקאי, מציעים כתבות מתעדכנות על מגוון של נושאים דתיים (לא רק נוצריים). בליפנט עצמו חרט על דגלו שמטרתו "לעזור לך למלא את צרכיך הרוחניים – כפי שאתה מגדיר אותם", ואני בטוח שכך הוא אמנם עושה, לקהל שברובו אינו רואה את עצמו מוגבל למסורת דתית אחת.

בליפנט מודעים בדיוק לסיבת כוחם. הם הכריזו (בדף שכבר אינו קיים) ש"אנו נמצאים בתוככי פיצוץ של רוחניות", ושאותה רוחניות נתמכת על ידי הטכנולוגיה החדשה של האינטרנט: "האינטרנט […] עוזר לאנשים לחקור נושאים רוחניים במהירות, בנוחות ובפרטיות", "אנחנו מחתנים טכנולוגיה חדישה עם חוכמה עתיקת יומין".
כאן בארץ יש לנו את אתר "מעריב" המקוון,כלומר nrg, שבו, באופן ייחודי וייתכן שחסר תקדים בעולם כולו, קיים באתר של עיתון בעל תפוצה ארצית ערוץ שלם המוקדש ל"ניו-אייג'" (ואם תגיעו לשם, שימו לב איזה מקום מרכזי מקבל הערוץ בדף הבית). גילוי נאות: אני עצמי כותב בערוץ בארבע השנים האחרונות. (אני יכול לומר בכנות שהמניע שלי בכתיבה שם הוא בראש ובראשונה חשיפת ציבור רחב למידע שאני חושב שיקדם אותו, אם תסלחו לי על חוסר האקדמיות, מבחינה רוחנית.)

ערוץ הניו-אייג' של אנרג'י נחשב על ידי מערכת העיתון לאוצר, שכן כחלוץ הוא היה זמן רב ייחודי בנוף הישראלי. מאז שהוקם צצו ערוצי רוחניות רבים: בנענע10, בוואלה, באתר החדש של שידורי קשת Mako, והשמועות אומרות שגם וואי-נט מתעניין בנושא.

אם תגיעו לדף פתיחת החשבון הזה ביו-טיוב, אתר הסרטונים הגדול בעולם, תראו שפותח החשבון מתבקש להכניס עצמו לקטגוריות הבאות: רגיל, במאי, מוזיקאי, קומיקאי או גורו, ומובן שהקטגוריה הזאת נולדה פשוט מפני שהמוני מורים רוחניים ממלאים את האתר בסרטונים בהם הם מדריכים את הצופים בכל נושא על הספקטרום הספיריטואלי, החל מכיצד לראות הילות עד לאיך להגיע להארה.

בקשר לזה אני לא יכול שלא לציין את פועלו של עידו הרטוגזון, כותב נוסף באנרג'י ניו-אייג', שהעלה ליו-טיוב מספר קליפים של מה שהוא מכנה "נבואה אינטרנטית", בהם הוא קורא להמונים "להתעורר". להרטוגזון יש דעה נחרצת באשר לאפשרויות הרוחניות הגלומות במדיום החדש, והוא ודאי טורח כך משום שהוא בטוח שהצופים בקליפים שלו יושפעו מבחינה רוחנית.

דוגמא נוספת לכוח העצום של האינטרנט להביא להמונים תכנים ניו-אייג'יים קיבלנו לפני כשנה, כאשר אופרה וינפרי החלה בשידור (ראו כאן, כאן) A New Earth, סדרה של עשרה משדרים מקוונים בהם היא דיברה עם המורה הרוחני אקהרט טולה על "התעוררות לתכלית חיינו" ולמעשה על המגע עם המימד הבלתי אישי, המוחלט, שקיים לדעת שניהם בתוככי כל אחד מאיתנו. השידורים הועברו חיים וחינם לכל העולם, וצפו בכל אחד מהם בין חצי מליון למיליון איש! ספרו האחרון של טולה, שמכר לפני כן חצי מליון עותקים, החל להיות מודפס במיליון עותקים בכל חודש. בתוכניות ניתן היה לראות את טולה בשיחה עם צופה, קלי שהיא קתולית, ובה הוא מסביר לה שאת ישו האמיתי מגלים בפנים, בתוכנו, לא בכנסייה ולא דרך אמונות שונות.

ניו-אייג' באינטרנט – סיכום

לסיכום אחזור על עיקרי דברי: האינטרנט מלא בתוכן דתי ורוחני. נגישות לתוכן כזה היא כמעט הכרחית ליצירת תופעות ניו-אייג'יות. אבל לא רק התוכן משפיע, אלא גם הצורה, שכן כפי שהאינטרנט מאפשר להמונים להקליט שירים משל עצמם כפי שמעולם לא יכלו, כפי שהרשת מאפשרת לאנשים להעלות סרטונים ואפילו סרטים שביימו וצילמו בעצמם, כפי שכיום יכולים אנשים לכתוב ספרים ולפרסמם ללא מו"ל, להעשיר את חיי המין שלהם על ידי קנייה מקוונת של אביזרי מין אזוטריים, לפתוח חנות וירטואלית ולהתפרנס ממסחר מקוון, לגבש לעצמם קבוצת "חברים" וקהילה מדומיינת מעל דפים של "רשת חברתית" – כך הם גם יכולים למסד להם דת פרטית שתהיה שזורה ממקורות שמצאו על הרשת, ושם היא גם תוצג לכל מאמין פוטנציאלי.

צרכן הרוחניות, והוא אכן בראש ובראשונה צרכן, עורך את מסע הקניות שלו באינטרנט, וכתוצאה מהפנייה הסובייקטיבית ומהקומודיפיקציה של הדת יכול למצוא, ומוצא, את כל מבוקשו ברשת. כאמור, עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות". עגלות הקניות הללו, שמאפשרות גם החלפת מוצרים בינן לבין עצמן, יוצרות את הסופרמרקט הרוחני, המבוזר והא-היררכי, שהוא הניו-אייג'.

—

[i] ראו Lorne L. Dawson, "The mediation of religious experience in cyberspace", in Religion and Cyberspace, Routledge, 2005, p.16
[ii] הערה 2, עמ' 16-17
[iii] שם, עמ' 32
[iv] בספר, עמ' 39
[v] כפי שכותבים David Piff & Margit Warburg (עמ' 87 בספר מהערה 2), הקומודיפיקציה של הדת לא באה רק כתוצאה מהשתלטות ההגיון הקפיטליסטי, אלא גם מכך שבחברה חופשית הדת פשוט לא יכולה לכפות עצמה על הציבור, ולכן אין לה ברירה אלא "למכור" את רעיונותיה, שיכולים לזכות לצרכנים, או לא.

את האפיפיור כבר ראיתי פעם. זה היה לפני תשע שנים כשנעתי בתוך נחלי אדם למיסה ההמונית שערך יוחנן פאולוס השני ליד הכינרת. בין מאות אלפי מאמינים, צליינים מהארץ ומכל העולם, הגעתי אל האזור שהוכשר למאורע ועמדתי שם כמה שעות, יותר מקילומטר מהבמה עליה ישבו שלל קרדינלים ובישופים ואחד אפיפיורנו. זאת לא היתה המיסה הראשונה בה השתתפתי, אני לא יכול לומר שאף המרגשת ביותר, אבל עצם העובדה שראש הכנסייה הקתולית ניהל אותה הקנתה לה חשיבות מסויימת. ואפילו הייתי אומר: קדושה.

כמעט עשור לאחר מכן לא התכוונתי לפספס הזדמנות נוספת להקשיב להילולי ישוע מנציגו הרשמי עלי אדמות. הבעיה היא שהימים בהם הייתי סטודנט חופשי עברו חלפו, ובבוקר יום חמישי שעבר הייתי קצת עסוק: פשוט עבדתי. מיד אחרי שסיימתי אצתי רצתי אל מכוניתי ודהרתי לנצרת, שם – כך ביררתי לפני כן – האפיפיור "נפגש עם מנהיגים דתיים" בכנסיית הבשורה (המקום בו, על פי המסורת הקתולית, מריה נתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי היא נושאת ברחמה את בנו של האל).

הגעתי הרבה לפני הזמן, ובאופן מפתיע עברתי ללא עיקוב את כל מחסומי המשטרה שבדרך (פשוט התלבשתי כמו תייר) והגעתי עד לשער האחורי של הכנסייה. לא היה עדיין תור, אך כשנכנסתי בשער הושבו פני ריקם, וזאת משום שלא היתה לי הזמנה. זה כבר לא הפתיע אותי, ושקלתי מה לעשות, כאשר לפתע הגיעה קבוצה גדולה של צליינים. מחשבה מהירה ואווילית עברה בראשי, והצטרפתי אל השיירה, מיד מאחוריה. כמובן ששוב נדחיתי והופניתי לאחור.

בעודי חוכך בדעתי מאין יבוא עזרי, באה מאבטחת נחמדה ושאלה אותי אם יש לי אמצעי זיהוי. האם האפיפיור קתולי? שאלתי, אבל זה לא הצחיק אותה, והיא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. ומאותו רגע התברר לי שאני "מעוקב". מספר הת"ז שלי הוזן מיד למחשבים הנכונים, ואחד אחרי השני יצאו אלי אנשי שב"כ שונים ושאלו אותי שוב ושוב את אותן שאלות. אחרי כן הבנתי מה היתה הטעות שלי: כששאלו אותי האם אני דתי או חילוני, אמרתי כמובן שאני דתי. המחשב הראה להם שגם עליתי להר הבית. הבעיה שלי היתה אם כן להסביר אחרי זה למחלקה היהודית של השב"כ מה אני בדיוק רוצה מהאפיפיור. שעה וחצי עמדתי שם ליד חומת הכנסייה, מנסה לנסח במילים מה אני מחפש אצל הוד קדושתו, והגעתי למסקנות הבאות.

העניין הוא כזה: אם ננסה להעריך את האפיפיור מהבחינה הרוחנית, אני חושב שזאת תהיה טעות אם נשתמש רק בחלוקה הבינארית (המוגבלת משהו) של מואר/לא-מואר. יש להעריך שמהבחינה הזאת יוזף רצינגר הוא לא המאור הכי גדול בעולם. אבל לרצינגר יש מה שלרבים מאוד (מאוד) במגזר הרוחניקי אין: הוא נהנה מקטגוריה אחרת ואולי לא פחות משמעותית של קדושה, והיא הקטיגוריה של המסורת.

האם אפשר לחלק את הקדוּשה לקטגוריות? אסביר למה אני מתכוון על ידי דוגמא מתחום אחר. כולנו ודאי מרגישים, גם אם לא במודע, שניתן לחלק את התפיסה (והחוויה) האסתטית שלנו לקטגוריות שונות. כי למרות שבהערכה אסתטית של משהו אנחנו בדרך כלל נהנים ממנו אם הוא יפה ונרתעים ממנו אם הוא מכוער, יש ודאי סוגים אחרים של הכרה אסתטית ואף התפעלות. למשל, אנחנו יכולים לחוות את האסתטי של המעניין, או האסתטי של המקורי, או האסתטי של המורכב, או האסתטי של המתוחכם.

ברור לכל, למשל, שבתחרות האירווזיון שנערכה זה מכבר נבחר השיר הזוכה (אם נניח בצד ענייני פוליטיקה, שכמובן קובעים הרבה) לא רק על שום יופיו, אלא גם על שום מידת העניין, המקוריות, המורכבות והתחכום שלו. אלו קטגוריות נוספות שעל פיהן אנחנו מעריכים אסתטיקה. ובאמנות המודרנית ניתן לראות זאת בצורה בוטה: ציור או פסל מסויים יכול להיות מכוער בעליל, אבל מפני שהוא מקורי, מתוחכם או מביע רעיון מורכב, הוא נחשב לאמנות טובה.

אני מציע להבחין בכך שהחוויה הדתית, החוויה וההערכה של "הקדוש", גם כן מחולקת לקטגוריות (ולצורך הדיון נתמקד רק בקדושה כפי שהיא מתבטאת באדם). התרבות הרוחנית של הניו-אייג' מתמקדת לרוב בהערכת ההשגה הרוחנית של המועמד לקדושה, ועל פי רוב כותפת אותו בדרגות שונות העולות בשלבי סולם ההארה. כך הבודהה הצהיר על עצמו שהוא "מואר לחלוטין ובצורה מלאה", אנדרו כהן מחלק את ההעפלה אל המימוש המקסימלי של "העצמי האותנטי" לאחוזים ומבקש מאיתנו להגיע ל- 51% מימוש לפחות (ומודה שגם הוא עדיין לא מיצה את הטיפוס ל-100%), אדי דא הבחין בשבע דרגות של התפתחות רוחנית (וקבע את עצמו בלבד בשביעית), ועוד כהנה וכהנה חלוקות ומדרגות.

אבל נדמה לי שעיון פשוט בצורה שבה רבים מאיתנו מכירים בקדושה כוללת גם קטגוריות אחרות של התופעה. החוויה הדתית לסוגיה הרבה יותר מורכבת ועשירה. די לציין למשל את אמא תרזה, שחיה חיים של ספקות וניתוק מהאל, אבל הפגינה אהבה ומסירות שהקנו לה מעמד של קדוּשה עבור מרבית האנשים ששמעו עליה. מהאטמה גנדהי מהווה דוגמה נוספת של אדם שנחשב מקודש (וקדוש) על שם מסירותו הבלתי-נלאית ודבקותו הפנאטית ברעיון של חיי צניעות ואי-אלימות. והנה, אפשר להכניס את שני אלה תחת קטגוריות הקדושה של המסירות, או האהבה.

קטיגוריות נוספות של קדושה (בחיי אדם) יכולות להיות הכריזמה, האסתטיקה (ניתן לומר שתחום האסתטי כולו הוא תת-קטיגוריה בתוך הקדושה), המאגיה (כלומר בעל-הכוחות – אנשים כגון הרנטגן, ניר בן-ארצי, או להבדיל רספוטין), הזוועה (כלומר הן המפגש עם המוות, והן העמידה מול מעורר היראה – לדוגמה משה לאחר שירד מהר סיני), ולעניינינו: המסורתיות.

המסורתיות היא קטגוריה פופולרית מאוד של קדושה. כמעט כל אדם שלוקח חלק במסורת דתית עתיקה יציין זאת לזכותו ולזכותה, שכן נראה שהדת דומה בכך ליין: ככל שהיא ישנה יותר, כך עולה ערכה. דת מבוגרת היא דת מכובדת, והיא נחשבת ל"מסורת". המטען שנושאת המסורת נחשב על שום עתיקותו – גם אם הוא חסר הגיון או תועלת פרגמטית – לקדוש.

ולא רק אצל חברי הדת העתיקה. את קדושת העתיקות יכול להרגיש גם חילוני שמגיע לכותל (או לכנסיית הקבר, או למקדש בודהיסטי עתיק), ואת ההילה מעוררת ההשראה שבישן-רק-מפני-שהוא-ישן אפשר גם לקלוט מבגדי וינטאג', ממכוניות אספנים או מעצי זית בני מאות שנים. יש משהו בחלוף הזמן שמזכה את השורד בערך מוסף.

אם נחזור לחבר יוזף רצינגר, הרי שנבין שמרגע שהוא הפך להיות בנדיקטוס ה-16, נאצל עליו אור נגוהות והקדושה דבקה בו לבלי הסר. כי הכס הקדוש אינו סתם עניין מסורתי או עתיק. בפשטות: האפיפיור כנראה עומד בראש שושלת העברת הסמכות הרציפה העתיקה ביותר בעולם, ולבטח בראש המנגנון ההיררכי העתיק הגדול ובעל העוצמה הרבה ביותר בעולם. השושלת שהוא החוליה האחרונה שלה מתחילה בפטרוס, לו נתן ישו את "מפתחות הכנסייה" לפני מותו, כלומר לפני כמעט אלפיים שנה, והכנסייה הקתולית חולשת על עושר עצום ומעל מיליארד מאמינים. הוא אמור להיות נציגו של ישו עלי אדמות, ובמובנים מסויימים אני חושב שהוא אכן זה.

מפגש עם האפיפיור הוא לכן עמידה מול הקדושה. מידת המוארות של רצינגר עצמו לא משנה כאן, גם לא חשוב שהוא לא כריזמטי, פופלרי פחות מקודמו, לא מקרין אהבה או מתמסר לאהבה, גרמני בעל עבר לא נעים, ובאופן כללי מחזיק בדעות דוגמטיות חשוכות. חשובה רק המסורת שהוא נציגה ומהווה את פסגת התגלמותה האנושית. המטען הדתי ההיסטורי שהוא נושא הוא עצום, ונדמה לי שכל מי שבא לראותו נושא תקווה דוממת שקרבה אליו תקרב אותו לאותה קדושה.

אולי לא תאמינו, אבל ההסברים האלה לא עשו שום רושם על השב"כניקים. אף שהיו מאוד נחמדים אלי, הם לא ממש הצליחו להבין מה אני בעצם רוצה מהכס הקדוש. בניסיון נואש ואחרון השתדלתי לפשט את העניין: תבינו, אמרתי, אני סתם רוחניק, אני  ר ו ח נ י ק ! אבל כלום כבר לא עזר: דברי נפלו על אוזניים נימולות. הוגדרתי כאיוּם, והוצמדו אלי שני שוטרים שליוו אותי אל מחוץ למתחם המגודר. מכיוון שישו אמר ש"האונס אותך ללכת עמו דרך מיל, לך אתו שנים", לא נותר לי אלא להושיט להם בהכנעה את הלחי השנייה.

עד כאן, mutatis mutandis, לשון מעריב

נספח א': רצינגר והברמס ראש בראש

ב- 2004 נפגשו מי שהיום הוא האפיפיור ואז היה הקרדינל יוזף רצינגר (שתפקידו היה האחראי על הדוגמה, המכונה The Perfect for the Congregation for the Doctrine of Faith, תפקיד שכידוע מחזיקיו בעבר תיפקדו כראשי האינקוויזיציה) עם יורגן הברמס, מהפילוסופים החשובים החיים כיום ואדם שהשפעתו רבה בחוגים האינטלקטואלים של המערב. השניים התכנסו כדי לדון ביחסי רציונליות-מוסר-דת בעולמנו הפוסט-מודרני והפוסט-מטאפיזי (הכותרת שניתנה למפגש היתה בתרגום לאנגלית: Pre-political Moral Foundations in the Construction of a Free Civil Society"). רבים אז הופתעו מעמדותיו הפרו-דתיות של הברמס.

לא שמעתי או קראתי את כל הדיון. קראתי מעט מאוד עליו במאמר של כריסטוף שמידט בספר "האלוהים לא יאלם דום" שיצא זה מכבר (והוא ספר מעניין מאוד לדעתי), וקראתי את הסקירה הנאה עליו במגאזין הקתולי לוגוס, שנכתבה כמובן בצורה שמחמיאה לרצינגר (בקובץ ה-pdf הזה). באלה אני עושה שימוש כאן ודברי לקוחים מהם. ישנו גם דיווח קצר על הדיון בערך של הברמס בויקיפדיה, וכן דיווח קצר בערך עליו באינציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד על הרשת. המפגש כולו יצא כספר שנקרא The Dialectics of Secularization: On Reason and Religion.

בקיצור נמרץ, הברמס למעשה שואל האם כלל ניתן לכונן מערכת מוסרית חילונית שאינה ניזונה ממסורות דתיות. לעיתים הוא משיב שכן ולעיתים שלא, אבל נראה שבסופו של דבר הוא (בדומה לטרי איגלטון שכתבתי עליו שלשום) מרגיש שהמדינה הדמוקרטית המודרנית חייבת לינוק מהמוסר האנכי שמציגה הדת, שאם לא כן האגואיזם האנושי ינצל את שיח הזכויות (זכויות אדם, זכויות אזרח) למאבקים בין קבוצות ויחידים. הוא אומר שעולה "הדהוד חיובי שמגיע מהנוסחה שמודרניות מלאה חרטה יכולה למצוא עזרה בהיחלצות מהמבוי הסתום בו היא נמצאת רק דרך אוריינטציה דתית לקראת נקודת התייחסות טרנסצנדנטית" (ותארו לכם איך זה נשמע בגרמנית!). אבל זה לא שהוא מציע למלא מחדש את הכנסיות. הברמס מסכם שעבורו האידיאל יהיה קבלת ערכים ומושגים דתיים ברגע שהם מתורגמים לשפה חילונית (למשל: "צלם אלוהים" הופך לערכו האינהרנטי של כל אדם באשר הוא אדם).

רצינגר מצידו כמובן מדגיש ש"הרציונל חייב לקבל אזהרה בכל הנוגע למגבלותיו וחייב להיות מוכן להקשיב למסורות הדתיות הגדולות של האנושות", אבל הוא גם מודה שלחקירה רציונלית יש פוטנציאל "מזכך" עבור הדת, ושהיא על כן רצויה. מה שדרוש הוא "קורלציה של רציונל ואמונה, רציונל ודת, אשר שניהם נקראים בה לריפוי וזיכוך הדדי". לא רע, הא? היכן אם כן הרציונליות המזככת הזאת כאשר הוא מתעקש לאסור שימוש בקונדומים באפריקה נגועת האיידס?

Virgil Neomoianu, שכתב את הסקירה ב"לוגוס", מסביר שטוב עשו השניים שדבקו בדיונם בצד הסוציו-היסטורי של הנצרות, ולא נכנסו לכל הבלגן הדביק של הדוגמה או המטאפיזיקה הנוצרית. הוא טוען שאל לזה להטריד אותנו, שכן לבדוק בצורה רציונלית את תפיסותיה של הנצרות בנוגע, למשל, ללידת הבתולין, רק יחזיר אותנו אחורה לתחילת פרוייקט הנאורות וביקורתו על הדת. ללא הביקורת הזו, כך אני מבין ממנו, הנצרות יכולה לכאורה לשמש מקור טרנסצנדנטי לערכים. לדעתי כדאי לציין כאן שטיפול כפפות-משי שכזה לדת, לבד מזה שהוא בכל זאת מהווה נסיגה פחדנית משהו מדיוק שיכול להיות מעניין ואפילו עמוק (ענייני "קפיצת אמונה", "אני מאמין משום שזה אבסורד" וכו'), אפשרי באמת רק לנצרות, שממילא הולידה מקרבה את פרוייקט הנאורות ואת העולם המערבי על ההומניזם והדמוקרטיה שלו. הנצרות מותאמת מראש, ממקורותיה ההלניסטים, להיות דתו של עולם חילוני. להפוך את היהדות או האיסלאם, שעבורן עבודת האל איננה מוגבלת לאמונות וערכים ותחומה למקומות וזמנים ספציפיים, לדת שהיא למעשה שפחתה של הדמוקרטיה הליברלית, קשה הרבה יותר.

נספח ב': שונות

1. כתבתי עוד על האפיפיור:
וקרבתו התיאולוגית החדשה לבודהיזם
ודבריו החכמים על צמצומה של הדת בימינו לתחום הסובייקטיבי

2. ניוזוויק על דבקותו של הפאפא בכתבי הקודש.

3. ג'ון סטיוארט מסכם גם הוא את הביקור:

The Daily Show With Jon Stewart	M – Th 11p / 10c
Roadus Triptum
thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Economic Crisis Political Humor

4. ואהבתי גם את הסיכום הקריקטורי של ערן וולקובסקי ב"הארץ":

1. לטרי איגלטון, חוקר ומבקר ספרות ידוע ומשפיע, יצא ספר חדש תחת הכותרת Reason, Faith, and Revolution: Reflections on the God Debate ובו הוא מתייחס למתקפה האנטי-תיאיסטית ששטפה בשנים האחרונות את הארצות דוברות האנגלית (כתבתי על ארבעת מנהיגיה כאן). איגלטון, שכבר מזמן פרסם ביקורת שנונה, שזכתה להדים רבים, על ספרו המפורסם של ריצ'רד דוקינס The God Delusion, מעלה עוד כמה וכמה השגות לגבי העומקים אליהם מגיעה הביקורת של האנטי-תיאיסטים. הספר כולו, אגב, מבוסס על הרצאות שנשא באפריל 2008 וניתן למצוא למרבה השמחה בשלמותן כאן. לצערי לא קראתי את הספר, אבל אביא תרגומים של ציטוטים מרשימה שכתב על הספר סטנלי פיש מהניו-יורק טיימס בתחילת החודש, בתוספת עוד כמה אבחנות מההרצאות של איגלטון שהספקתי לשמוע.

כאמור, איגלטון יוצא בצורה מפורשת נגד הפסילה הגורפת של דוקינס והיצ'נס (שאותם הוא מכנה "דיצ'קינס") של הדת. אם דוקינס יוצא כנגד חוסר הרציונליות של הדת, הרי שאיגלטון מסביר שכל כמה שחשוב להחזיק חזק ברציונליות, צריך גם להבין היטב שהרציונל לבדו אינו מספיק כדי לחיות חיים בעלי משמעות. באשר לביקורת של האנטי-תאיסטים על כך שהדת לא מדייקת, בלשון המעטה, באבחנותיה על העולם, מצביע איגלטון על כך ש"להאמין שהדת היא ניסיון כושל להסביר את העולם […] דומה לראיית מופע בלט כניסיון כושל לריצה אחרי אוטובוס" – כלומר הדת לדידו היא ניסיון לשאול על מהותו של העולם, ולא על תוכנו.

על פי פיש איגלטון בספרו טוען שהיתרון הגדול של הדת על פני הרציונליות הוא שהיא שואפת למשהו גבוה יותר מהסיפור – או הסיפוק – המיידי. רק שאיפות שכאלה יכולות על פי איגלטון "להוביל לטרנספורמציה רדיקלית של מה שאנחנו אומרים או עושים". זאת, בעוד "שפת הנאורות הפכה בת ערובה של התאווה הקפיטליסטית, מדינת המשטרה, מדע המונע על ידי פוליטיקה וכלכלת המלחמה המתמדת" – כלומר כל הכוחות שרוצים להשאיר את העשירים עשירים ואת המדוכאים מדוכאים.

איגלטון, אם כן, כתיאורטיקן מרקסיסטי, מחזיק ש(מה שבאולטרה-שמאל האקדמי אוהבים לכנות )"חרושת ההיגיון האינסטרומנטלי" משמשת ביד כוחות השוק כאמצעי דיכוי (הרי לכאורה רציונלי לעשות כסף על חשבון אחרים, לא?), ושהדת יכולה לשמש כמנגנון שחותר תחת הסדר הדכאני הזה. על פי איגלטון "אלוהים, ממש כפי שדיצ'קינס אומר לנו, הוא בדיוק נמרץ חסר טעם בצורה מופלאה. הוא מעין ביקורת מתמדת על ההגיון האינסטרומנטלי". רוצה לומר: הרציונל כופה עלינו חישובים אופקיים של תועלת ויעילות; האל נותן לנו מימד אנכי של מוסר ושגב. (אגב, יש בזה הרבה אמת לדעתי: הרי יש משהו במימד האלוהי, המוחלט, שפורץ דרך דפוסי החשיבה המכאניסטיים שלנו, שנותן לנו אפשרות לתפוס את העולם בצורה שונה לגמרי, שמכניס אהבה, ובסופו של דבר מוסר.)

לא זאת אף זאת: איגלטון מאשים את האנטי-תיאיסטים שהם בעצם פוסלים במומם: דיצ'קינס, אומר פיש שאומר איגלטון, לא יכול לבסס את אמונתו בערכו של החירות הפרטית בתצפית המדעית. זוהי עבורו אמונה. אמונה שמרגע שאוחזים בה מייצרת עובדות וסיבות ושיפוטים על טוב ורע – כלומר בדיוק מה שעושה הדת ש"דיצ'קינס" כל כך שונא (כאן לדעתי טועה איגלטון: הרציונליות איננה שיטה שמבוססת על אמונה, אלה צורה שבה המוח שלנו עובד). ולא רק שהאנטי-תיאיסטים חוטאים באמונה, הרי שאמונותיהם הם הבל: "אם אי פעם היו מיתוס מוסרני ואמונה תפלה פוֹתה, הרי שזו האמונה הליברליות-רציונליות, שגם אם עוד צפויים גיהוקים קטנים, הרי שאנחנו בדרכנו הבטוחה לעולם טוב יותר".

ראוי להדגיש דבר חשוב: איגלטון עומד בתקיפות על החשיבות שברציונליות, והתמיכה שלו בדת רחוקה מרחק גדול באמונה בהתגלות ספציפית של אל ספציפי בזמן ספציפי. במילים אחרות, מכך שאיגלטון חושב שהדת היא חשובה, אין להסיק שהוא חושב שישו הוא בנו יחידו של האל, או שמשה קיבל תורה בהר סיני. אדרבא, הוא קרוב לודאי מוכן לקבל אמונות כאלה לכל היותר כמיתוסים מועילים שאין לקחת בצורה מילולית.

אכן, כמרקסיסט איגלטון ודאי יודע משהו על הכוח המשיחי המניע והטרנספורמטיבי של אמונות למיניהן, כמו גם על הצורך לצנן את אותן אמונות בדליים של רציונליות קרה, שאם לא כן בשמן עוד תחוללנה זוועות עולם. למעשה על פי דבריו (בהרצאה השלישית לעיל), ניתן להבין כי הדת בשבילו היא מעין שפחה של הרציונליות: הרציונליות לבדה לא יכולה לכונן חיי אנוש מלאים, ולכן זקוקה לדת ממנה היא "יונקת אנרגיה ומשאבים שמקורם במעמקים" שלרציונליות לבדה אין גישה אליהם (גישה דומה לזו המאוחרת של הברמס, שמעט עליו אכתוב בפוסט הבא).

ולבסוף, אני חייב לומר שלדעתי הפולמוס הזה מתנהל בעיקר בין אנשי קש. אתם ודאי מכירים את אותו סיפור על הרב שאמר לאתאיסט: גם אני לא מאמין באלוהים שאתה לא מאמין בו (מישהו יודע איזה רב זה היה?). כלומר: אותו מלך זקן בשמיים? גם רב כמוני יודע שטיפוס כזה לא קיים. אני חושב שהאנקדוטה התיאולוגית הזאת טובה בשביל להבין שאין בעצם ויכוח גדול בין איגלטון ל"דיצ'קינס": האנטי-תיאיסטים יוצאים (לרוב) כנגד הדת העממית, והוא מגן על הדת של התיאולוגים והמיסטיקנים. גם הוא לא מאמין באלוהים שהם עושים הכל כדי להכפיש, ואילו הם לרוב לא תוקפים ביטויים מופשטים של אמונה בישויות שאפשר מקסימום להתייחס אליהן כ"קרקע העולם", "אהבה", או "צור ישראל" (אם להזכיר ישות נוספת שאתאיסטים ודתיים גם יחד היו יכולים לחיות איתה בשלום). אבל קנאת סופרים תרבה חוכמה, והרווח כולו שלנו.

2. זה כבר פורסם לפני חודש, אבל אני לא יכול להמליץ עליו בצורה יותר נלהבת: מאמר מעולה (וארוך) מהניו-יורקר על אחמדינג'אד, שסוקר בצורה פשוט מרתקת את חייו, אמונותיו ומעמדו בחברה ובממשל האירני. אביא רק על קצה המזלג: בקשר לממשל, אחת האבחנות היא שאף אחד במערב לא ממש מבין איך בדיוק הוא פועל, ובקשר לאחמדינג'אד, אחת האבחנות היא ש

[אחמדינג'אד הוא] שיעי 'תריסרי' ומהדיסט לוהט, כלומר, בהקשר האירני המודרני, הוא המקבילה [המוסלמית] של נוצרי שנולד-מחדש. במסורת השיעית האימאם השנים-עשר, או המהדי, נעלם המאה התשיעית, הוסתר על ידי האל. חזרתו, יחד עם ישו, תביא גן עדן עלי אדמות (באיסלאם ישו נחשב לנביא). זה מסביר את התייחסויותיו האוונגליסטיות [כלומר "מבשרות הבשורה" בהקשר זה, אם כי יש כאן כמובן גם עקיצה לאוונגליסטים הפרוטסטנטים בארה"ב – ת.פ.] של אחמדינג'אד ל"אחד המובטח" כאשר הוא דיבר בפני מליאת האו"מ. הלהט המופגן שלו זיכה אותו בביקורות מאיראנים בארצו, ובכלל זה גם מאנשי דת בכירים, ואחד מהם אפילו טען שהוא רומז לקשר מיוחד בינו לבין המהדי.

3. סקירה מעניינת על ספר חדש על ההיסטוריה של תרגומי התנ"ך.

4. אתר חדש על דתות וסקירה עליו בטיים.

5. כל ספריית נאג-חמאדי ברשת, מתורגמת לאנגלית!

6. יום חמישי שעבר, חוץ מהיומולדת הלועזי שלי, היה גם "יום התפילה הלאומי" בארה"ב. בניגוד לקודמו בתפקיד אובמה ויתר על תפילה פומבית, וסטיבן קולבר מבקש לתקן את המעוות:

The Colbert Report	Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c
Clasp Your Hands Say Yahweh
colbertnation.com
Colbert Report Full Episodes Political Humor Gay Marriage

7. מאמר מעניין ב- Wired על מונומנט עצום שהוקם בג'ורג'יה, העשוי מלוחות גרניט ענקיים שעליהם חקוקים, בכמה וכמה שפות כולל עברית, הוראות לכינונה של ציביליזציה אנושית צודקת, אותם אמורים לקרוא, כפי הנראה, שורדי שואה אפוקליפטית עתידית. ולא ידוע מי עומד מאחורי בנייתו.

8. סקירה מצויינת ומעניינת מאוד של ספרה החדש של פרופ' רחל אליאור "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", מאת אבי לבקוביץ. בכמה מילים, הטענה המהפנית היא ש

התורה שבעל פה היא המצאה מאוחרת שתיקנו חכמים החל מתקופת הזוגות, שחזרו ויסדו כביכול מסורות ישנות שלא היו מעולם, שהחזירו את התורה ליושנה כדי שהעולם יפסיק להשתומם. אותם חכמים שלא היו מוכשרים לכך, חסרי כל השפעה היסטורית עד אז, שחיו מחוץ להיכל הקודש ופרצו אותו. ולא רק פרצו, אלא גם גירשו משם את אלה שהיו מוסמכים לפני כן בלעדית להנחיל את העדות והמשפטים לעם ישראל – הצדוקים. הכהנים בני צדוק ממשמר ידעיה, כך כתוב בספרים הקדושים (יחזקאל, דברי הימים וכו’), הופקדו לפולחן מקודש, במקום מקודש ובזמנים מקודשים שמכוננים את הלוח העברי המקורי, שבנוי על פי סדרי השמש. לא החכמים שמקדשים את החודש על פי הירח.

9. בעודי מחפש מקור מסויים עבור שיעור "תרבות ישראל" לתלמידי היקרים נתקלתי במאמר של ס. יזהר תחת הכותרת "עוז להיות חילוני". לא יכולתי שלא להתחיל לקרוא, ומשהתחלתי, המשכתי, ומשהמשכתי, נתקלתי בדעתו של סמילנסקי על הניו-אייג', אותו הוא מציג כהיות אדם דתי – אבל ללא הכרעה, כלומר הדת כתחביב. אותו אדם למעשה רוצה רק שלווה. הוא יעשה

הכל – ובלבד שתהייה שלווה. אלהים, שתהייה שלווה. להיות דתי עד שלווה. אבל לא עד קפיצת הכרעה. דתיות כריפוי במיסטי. ולמה צריך להיות מרופא? כי האדם נורא חס על עצמו. אדם מסכן מבקש שלווה. ודי. כי מה היום הוא המפחיד מכל? המפחיד הוא המתח. הלהיות בלחץ. זה הרע שבאיומים. ה"להילחץ". ה"להיות מולחץ". זה העונש הנורא שמוכנים לשלם בהכל, באהבת חיים, כדי להינצל ממנו. אין נורא לאדם מכאב. אפילו אם הכאב, כצירי לידה, הוא הדרך למרחיב, לנותן הטעם.

אין קשה מעמוד בציפייה מתמשכת. מהישאר לבד בציפייה. קשה לעמוד ב"אין משמעות" אפילו אלה שאינם מאמינים כלל שיש או שתיתכן משמעות כזו. רצים "לתפוש משמעות" ויהי מה, וגם במחיר העמדת אדם "בתרגילים" זרים ומוזרים – ובלבד שייקנה לו, קצר הרוח, אותה משמעות של זהב: בלתי מחלידה, בלתי מתפחתת בערכה, וניתנת להמרה בשעת הצורך, במצרכים למוכ"ז. רבים אפוא הפונים היום אל המיסטי כאל תוספת "חמוצים" ו"חריפים" לנחת הזלילה.

כשפתאום נמצאים המוני אדם שכולם "מחפשי זהות", שכולם "דורשי שורשים", שכולם מבקשים "מימוש עצמי", וגם מתבסמים להם ממובאות מקוריות של דברי צדיקים – לא ברור אם לשמוח או להיעצב. אם גילוי של שמחה כאן, או הצגת אופנה: אם צורך עמוק בידיעה, או צורך בעוד גירוי חדש: עוד מעורר לפינוק העצמי, גירוי רודף גירוי, קרא לו "מתקדם" או קרא לו "נסוג", יהא מן המערב או מן המזרח, בדמות פסוקי גביש, או בדמות ריפוי השרירים, תמצית החכמה או מישרת ענבים מסחררת, אם לא מעלפת – ובלבד שאותו "אני", אותו "אגו" מהולל, המפונק הזה, הבן יקיר לי הזה, המשועמם הזה, וחסר האני הזה – שהוא ימצא לו "רגע של משמעות", ויפהק פחות.

יש בזה משהו : )

9. איכשהו הגיע אלי הוידאו הזה, והעלתי אותו ליוטיוב (אם עברתי על זכויותיו של מאן דהוא אנא הודיעוני ואסיר אותו מיד). צבי יחזקאלי מדווח על שיתוף פעולה משיחי בין חב"ד לחיזבאללה:

10. פרומו: ביום שלישי יעלה כאן ב"ה הסיכום הפרטי שלי של ביקור האפיפיור (כן, כבר כתבתי את זה, אבל אני חייב לחכות שהגרסה של מעריב תתפרסם וכו').

הגרפים משמאל מספרים את הסיפור כולו: בעשור האחרון חל גידול עצום במחקר המדעי בכל הנודע לפעולת ההכרה. אחרי שרוב המאה העשרים ההכרה נחשבה למשהו שהמדע לא יכול לגעת בו, כעת משתפים פעולה חוקרי מוח ופילוסופים כדי לגלות את מה שהוא, לבד אולי מקצוות החלל, המחוז הבלתי-ממופה האחרון.

זה התחיל כאשר ג'ורג' בוש (האב) הכריז על שנות התשעים כשנות מחקר המוח, והיום קשה כבר לספור את הספרים היוצאים בנושא, מתוכם גם רבים המנתחים את המוח גם מנקודת מבט רוחנית. אני מתכוון לכתוב במסגרת זו על כמה ספרים בעלי משמעות שיצאו לאחרונה בנושא ולהביא את גילוייהם. אלא שכפי שמיד תראו, הגילויים החדשים לא תמיד קלים לעיכול.

"הפיצוץ הנוכחי בידע במדעי המוח הניסויים הוא לחלוטין לא מבוקר, אלא ניכן בדינמיקה רבת-רבדים משל עצמו, והמהירות שלו גדלה כל הזמן. כמו כן, הוא מתרחש בתוך ואקום מוסרי, כאשר הוא מונע באופן בלעדי על ידי מניעים קרייריסטים ואינו מושפע משיקולים פוליטיים" – כך טוען תומס מטצינגר, אחד מהפילוסופים החשובים בעולם לתחום מדעי המוח וההכרה (ועד לא מזמן נשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה), בספר שיצא לפני חודשיים.

בספר, שנקרא The Ego Tunnel, מטצינגר מנסה להגיש לקהל הרחב את התיאוריה שלו בדבר הדרך שבה המוח שלנו מבנה את תחושת העצמיות (כלומר גורם לנו להרגיש שאנחנו מישהו), אבל על הדרך הוא גם מזהיר מפני הפער המשמעותי שהולך ומתרחב בין מה שהמדע מגלה עלינו לבין מה שאנחנו מרגישים בנוגע לעצמנו, פער שיכול לדעתו ליצור בעיות אתיות קשות.

העניין הוא פשוט: התפיסה המוסרית שלנו בנויה לא רק מאידיאלים, אלא גם על בסיס תמונת העולם העובדתית שאנחנו חושבים שמקיימת בשטח. אם נגלה לפתע שהעובדות שונות באופן עקרוני (למשל, שלאדם כלל אין רצון חופשי) אין ספק שהדבר ידרוש התפכחות ומהפך אתי.

מטצינגר מתריע בדיוק ממצב כזה: מדעי המוח כיום נותנים תמונה עובדתית השונה לגמרי ממה שרובנו חושבים על עצמנו, וזאת ללא כל הכנה של מימד מוסרי היכול להכיל אותה. שכן התמונה שמציגים מדעי המוח במידה רבה הפוכה מתפיסת האדם הן על פי הדתות המונותאיסטיות והן על פי המסורת המודרנית-הומניסטית. כי התמונה הזאת מראה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדבידואלים.

האני כמודל

הספר החדש של מטצינגר הוא בעצם סיכום לקהל הרחב של מחקרים שונים שערך, ודברים שכבר פורסמו בספרים ומאמרים שונים (ואף בראיון שערכתי איתו). מטצינגר למעשה מתאר דיוקן של האדם שמצד אחד נתמך על ידי הממצאים המחקריים המתקדמים ביותר, ומאידך פחות או יותר מתאים לתמונת האדם כפי שסרטט אותה הבודהה לפני 2500 שנה. כי באופן הכי פשוט, מטצינגר למעשה טוען שהאני שלנו הוא אשלייה.

בשונה מדֶלוּזְיָה, אשלייה איננה משהו שלא קיים, אלא משהו שנתפס לא כפי שהוא באמת. מטצינגר טוען שאנחנו לא תופסים את עצמנו כפי שאנחנו באמת, וזאת מפני שהמוח שלנו מייצר עבורנו (כלומר עבור האורגניזם האנושי) אשלייה של מוקד אוטונומי של זהות עצמית. האני שלנו, כך טוען מטצינגר, אינו יותר ממודל שמופק על ידי המוח, מודל שימושי מאוד לצורך ההישרדות של האורגניזם, אבל כזה שאין לו כל מקבילה ממשית במציאות, שכן במציאות לא קיימים אינדבידואלים כלל. הנה ההסבר של מטצינגר:

ראשית מייצר המוח סימולציית-עולם, כה מושלמת שאנו לא מזהים שהיא תצוגה בתוך המוח שלנו. אז מייצר המוח דיוקן פנימי של עצמנו. הדיוקן הזה כולל לא רק את הגוף שלנו והמצבים הנפשיים שלנו, אלא גם את מערכת היחסים שלנו עם העבר והעתיד, ועם ישויות מודעות אחרות. הדיוקן הפנימי של האדם כישות שלמה הוא תופעת האגו, ה'אני ' או ה'עצמי' כפי שהוא מופיע בחוויה ההכרתית. […] האגו אינו איזה דבר מסתורי או איש קטן בתוך הראש, אלא התוכן של תמונה פנימית – התמונה שהיא המודל של העצמיות שלנו. [… המודל בנוי ככה ש]אנחנו לא מסוגלים לזהות את מודל העצמיות שלנו כמודל [אלא חושבים שהוא המציאות – ת.פ.].

הכוונה אם כן היא לא שאין בני אדם, או אף בני אדם שונים – כאלה כמובן יש. הכוונה היא להצביע על כך שהתחושה שלנו כאילו אנחנו נמצאים "בתוך הגוף", כאילו אנחנו מרכז של פיקוד ובקרה שמציץ אל העולם מנקודה החבויה מאחורי העיניים – התחושה הזאת היא אשלייה שמפוברקת על ידי המוח. "מודל העצמיות שלנו הוא כנראה אחת ההמצאות הטובות של הטבע," טוען מטצינגר בספרו, "זוהי דרך יעילה לאפשר לאורגניזם להתייחס אל עצמו (ואל האחר) כשלם". במילים אחרות, ללא מודל מרכזי של עצמי ישנה סכנה שלא נזהה את מחשבותינו כשייכות לנו, או לחילופין שנתחיל לאכול את הרגליים שלנו.

דה-מיסטיפיקציה של האדם

אבל אותו מודל גם מכניס אותנו לצרות. אנחנו ויודעים שבגלל שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאובייקטים נבדלים אנחנו מפתחים רגשות כמו קנאה, אגואיזם, תוקפנות ופחד מהמוות. על פי הבודהה זו בדיוק האשלייה של האגו שלא מאפשרת לנו לחיות חיים ללא סבל.

מטצינגר מגיע אל האמת הזאת מהכיוון המדעי, כאשר הוא מדבר על דרגות הרבה יותר פשוטות של סבל: "מערכת שלא מוצגת בפני עצמה לא יכולה לסבול, מפני שאין לה תחושה של בעלות [על הכאב ועל עצמה – ת.פ.] אבל מכונת אגו יכולה לסבול, מפני שהיא מכלילה אותות כאב, מצבים רגשיים של מצוקה ומחשבות שליליות אל תוך מודל העצמיות שלה, וכך הם נחווים ככאב או כמצוקה של מישהו". מכאן ברור למה ההתפקחות מאשליית האגו פותרת את בעיית הסבל.

אלא שאנחנו רחוקים מאוד מאותה התפקחות, ובמצבנו זה, כשאנחנו מרגישים כיחידות עצמאיות של זהות, החדשות המדעיות של מטצינגר יכולות להיתקל בתגובות של פחד ואפילו זעם. אם מקס ובר דיבר על הדה-מיסטיפיקציה של העולם בעקבות המהפכה המדעית, הרי שבעקבות המהפכה הנוירו-ביולוגית יש לנו דה-מיסטיפיקציה של האדם – וזה לא נעים.

מהו מצב תודעתי טוב?

ולא רק זה: מטצינגר מזהיר ממצב בו עם התפתחותם המואצת של מדעי המוח השוק יוצף בסמים ותרופות משני תודעה שיהיו יכולים להפוך אותנו לרגועים, מאושרים, ואפילו חכמים יותר, וזאת ללא סכנה להתמכרות או תופעות לוואי. בדיוק כפי שהיום ניתן לכל אחד שיש בידו מספיק כסף לשנות את גופו בניתוחים פלסטיים, יהיה ניתן בעתיד הלא רחוק (2050 על פיו) לשנות גם את התודעה כרצוננו – ומי יהיה זה שיאמר לנו שזה אסור?

כדי להתכונן לתרחיש כזה, וכדי לקבוע קריטריונים אתיים לשימוש בסמים הללו, טוען מטצינגר שכבר עכשיו עלינו להתמודד עם מה שמכונה על ידו "האתיקה של התודעה", ובראש ובראשונה לענות על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? מהו מצב תודעתי שיש לשאוף אליו? מטצינגר מציע בעצמו תשובה בת שלושה קריטריונים: מצב תודעתי טוב הוא מצב שמפחית סבל; שמקרב אותנו אל האמת ומגדיל את הידע שלנו; ושמגדיל את האפשרות להתפתחות עתידית בעלת ערך. כדי גם לדעת להבדיל בין מצבי תודעה חיוביים לשליליים, מטצינגר מציע ללמד את כולם, כבר בבית הספר, טכניקות שונות של מדיטציה.

הארה כתפיסת המודל כמודל

אבל מה עם אותה תמונה קרה ומנוכרת של האדם? כאמור, על פי מטצינגר "התמונה המתהווה של ההומו-ספיאנס היא של זן שחבריו קיוו פעם שיש להם נשמות בנות אלמוות, אבל שמגלים לאט לאט שהם מכונות אגו חסרות עצמי". איך נתמודד איתה?

בתחלופת דוא"ל בינינו שאלתי את מטצינגר על אפשרות שבה האדם מתעורר מתוך אשליית האני. הוא ענה ש"עלינו תמיד להבדיל באופן ברור מאוד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מאמינים […] קיומה של 'הארה' היא משהו שאנשים רבים מאמינים בו, אבל לא יודעים אותו. [… יחד עם זאת] אני חייב לחזות שאם מודל העצמיות כולו ייתפס כמודל, העצמיות הפנומנלית [תחושת העצמי – ת.פ.] תעלם".

ייתכן אם כן שהתשובה הפרגמטית למצוקה הקיומית שהאנושות עלולה להיכנס אליה כתוצאה מהגילויים החדשים של הניורולוגיה זהה לזו שנתן מטצינגר לשאלת האתיקה של התודעה: המדיטציה יכולה לא רק לעזור לנו להתפקח מאשליות כגון האני, אלא גם לפתוח בפנינו את ההכרה שגם אם אנחנו נטולי אני (כישות מהותית), העולם רחוק מלהיות קר או מנוכר. למעשה אולי בדיוק להפך: ההתפקחות מתחושה שאנחנו ישויות נבדלות ומצומצמות דווקא יכולה להעניק לנו חיים שלמים והרמוניים הרבה יותר, אולי אפילו חיים בהם יש משמעות אמיתית וחיה למילים כמו חירות וקדוּשה.

 

[פורסם אתמול באתר מעריב. ראיון שערכתי עם מטצינגר לפני כשנה]