חיי ממ

בזמן הזה, לא רחוק מכאן, חי ממ. חי, אבל לא את חייו. כמו גמל שבע, הוא רגוע ויציב. כמו אגם שקט, הוא פתוח אל השמיים. בהיותו עני, הוא לא דואג לרכושו. בהיותו זקן, הוא אינו מפחד למות. בהיותו חלש, הוא לא צריך להגן על עצמו. בהיותו קטן-דעת, הוא לא שש אלי ויכוח.

שכניו של ממ אינם שמים אליו לב, אך כמו אויר, נהנים מנוכחותו. העירייה גובה ממנו את מיסיה, הקופאית בסופר מברכת אותו לשלום. פקידי הדואר מחליפים איתו חבילות שהתקבלו בחבילות למשלוח, פקידי הבנק לא ראו אותו מימיהם. לחתולים בסביבתו הוא נותן מים. נגד היתושים בסביבתו הוא מתמרח. הרוח מברכת אותו בליטוף. השמש מחממת אותו בנועם.

כשבא אליו אורח, ממ מגיש לו תה. אם האורח שואל, ממ משיב בשאלה:
– מהי הדרך להארה?
– למה אתה חושב שיש דרך?

לפעמים הוא מוכן גם לתת תשובה ישירה:
– בסוף יהיה טוב?
– כן.

אם שואלים אותו על עצמו, הוא אינו יודע מה לומר:
– איך התחלת להתעניין ברוחניות?
– אהה.

אם מתחכמים איתו, הוא מתחכם בחזרה:
– האם לטבע-בודהה יש כלב?
– אום.

הימים שבהם ישב במדיטציה חלפו. עברו גם הימים בהם היה מתפלל. עתה פקיחת עיניו עם בוקר היא מדיטציה, עצימתן עם ערב היא תפילה. כבר לא איכפת לו אם יש או אין אלוהים. איכפת לו אם יש או אין סלט חצילים בטחינה במרכול. הוא לא דואג מה יקרה שימות. הוא דואג לחיות.

הוא לא יודע אם הוא מגדל זקן כדי להראות מכובד, או כי הוא מתעצל להתגלח. הוא לא יודע אם הוא שקט כי זה עושה רושם, או מפני שאין לו מה לומר. אם הוא נתפס כמכובד, זה לא מדאיג אותו. אם הוא עושה רושם, הוא לא יודע מזה. הוא עסוק מדי באהבת הזמן. הוא מתענג על צעדיו.

כששואלים אותו על תורת הבודהה, הוא מביט אל השמיים:
– מהו חוק ההתגשמות המשולבת?
– מכיוון שאתה שואל, אני משיב.

כששואלים אותו על תורת משה, הוא מצביע על האדמה:
– למה מחכה המשיח?
– הוא מחכה לך.

כששואלים אותו על אהבה, הוא מחייך באושר:
– מה עדיף, אהבת אישה או אהבת האל?
– (מחייך באושר)

כששואלים אותו על שנאה, הוא משנה נושא:
– חברה טובה שלי לא מקשיבה לי.
– אתמול ראיתי סרט בינוני.

הוא אינו הולך על פי מנהגי הרוב, אך לעולם אינו פורש מהציבור. דאגות הכלל משותפות גם לו, למרות שהוא יודע שבעומק הדברים אין בהן ממש. הוא יודע שבעומק הדברים אין בהם ממש, אבל הוא מבין היטב שפני הדברים ממשיים לא פחות. על כן הוא משקף את סביבותיו, וחצרו הפנימית נשארת נקייה.

לדעתו בקשת חירות מתשוקה, רוע ובורות היא דרכם של העיוורים. אלה שרואים היטב שמים לב שתשוקה, רוע ובורות הם במהותם חירות. לדעתו הרדיפה אחרי שקט היא רעש נוראי, ובריחה מרעש נוראי היא עצמה חוסר שקט. אם כי אלה שרואים היטב שמים לב שרעש נוראי וחוסר שקט אינם שונים מדממה דקה.

לפעמים הוא עונה מה שהוא חושב:
– היכן יש לחפש את החירות?
– בראשית ההכרה של כל היצורים החיים.

לפעמים הוא עונה מה שאינו חושב:
– האם יש אלוהים?
– לא.

לפעמים הוא מרגיע:
– היכן יש לחפש את השלווה?
– אין לחפש כל שלווה נצחית.

ולפעמים הוא מעורר:
– כיצד ניתן לחיות לנצח?
– עכשיו.

הוא אינו ממתין למותו, אך מתענג עליו כל ערב. הוא אינו זוכר את לידתו, למרות שהוא מתוודע אליה בכל בוקר. בטלוויזיה הוא רואה רק חדשות. בקולנוע רק קומדיות. מבר-מצוות הוא נמנע, חתונות הוא אוהב. גם לידות הוא אוהב. גם נשים. בעיקר כשהן כנות. ובעיקר הוא אוהב להרגיש את עצמו מבפנים. כמו חרק, הוא יכול לשבת שעות בלי לזוז ולחוש את עצמו חי. אחרי כן הוא מכין לעצמו תה עם חלב, טובל בו וופלה, שמח שעבר עוד יום, ושמח שמחר עוד יום מוכן לקרות.

 

[כמה היגדים לקוחים מתוך הסוטרה של Vimalakirti. דבר אחר: סדנת "ויפאסנה יהודית" בה אשתתף כמנחה]

מודלים שונים של הארה, וההבדל השורשי בין הינדואיזם לבודהיזם

סיפור זן יפני מספר על סמוראי שנכנס למנזר זן, ודרש מהמאסטר להסביר לו היכן נמצא הגיהנום. "אני מתפלא שנתנו לטיפש כמוך להיות סמוראי", ענה המאסטר. הסמוראי שלף את חרבו וצווח: "ראוי שאהרוג אותך על חוצפתך!!!" המאסטר הביט בו בעיניים רחבות ואמר: "הנה נפתחים שעריו של הגיהנום". הסמוראי, שכנראה לא היה טיפש כל כך, הבין את כוונתו, זרק את חרבו וכרע על ברכיו. "אני מתנצל, אנא סלח לי", אמר הסמוראי. "הנה נפתחים שעריו של גן-עדן", חייך אליו המאסטר.

תגובתו השקולה של המאסטר היא כמובן מופת של שוויון-נפש מואר. אלא שסיפור נוסף מספר על כך ששנים לאחר מכן נכבש אותו מנזר(1) על ידי כוח זר של סמוראים. כאשר הגיע מפקדם לחדרו וחרבו שלופה, הביט בו המאסטר בעיניים פעורות, ושניה לפני שחרבו של הסמוראי ערפה את ראשו הוא פלט צרחה איומה. הפעם, יאמר מי שיאמר, התנהג המאסטר בצורה בלתי-מוארת בעליל. יהיו גם שלא ימצאו סתירה בין הסיפורים.

כל זה לא בא אלא לומר שבקרבנו הרוחניקים מתרוצצים שני מודלים של "אדם אידיאלי". האחד קר-רוח, שקול, שליו-תמידית, שקט, עמוק וחידתי; ואילו השני ספונטאני, עליז, זורם, אוהב, מגניב, צוחק וילדותי. האחרון מרחף בקלילות, נידף כעלה ברוח. באשר לראשון, במיטבו נדרש מאמץ כדי להבדיל בינו לבין פסל משיש.

בדיקה קצרה תגלה לנו ששני המוארים הללו הם בעצם אנשים לגמרי שונים, סותרים אפילו, ומכיוון ששני המודלים הללו הם לא המצאה חדשה (למעשה, הם מלווים את האנושות כבר אלפי שנים), ניסו רבים וטובים לאחד ביניהם – "זורבה הבודהה" של אושו הוא דוגמא לאחד הנסיונות האחרונים. אבל שני המודלים הללו למעשה נובעים מתפיסות שונות לגמרי של מהות הקיום האנושי. ובמזרח ההבדל העקרוני ביניהן משתלשל עוד מפיצול הנושן שבין הבודהיזם להינדואיזם. כי בסופו של דבר נקודת המחלוקת בין שני המוארים הללו היא אחת: האם יש, או אין, אני אמיתי, טהור ומושלם ונצחי.

אדוויטה ובודהיזם

נהוג לחשוב שהאדוויטה היא סוג של בודהיזם הינדואיסטי, כלומר שאותה אסכולה הינדואיסטית נון-דואליסטית בעצם קרובה מאוד לרעיונותיו של הבודהה. ונהוג לחשוב כך לא רק בזמננו, אלא גם כשהאדוויטה רק החלה לצבור כוח וחסידים: בזמנו של שאנקרה, הפילוסוף של האדוויטה, חשדו בו שהוא בעצם בודהיסט במסווה, המנסה להכניס את רעיונותיו הכופרניים של הבודהה אל תוככי ההינדואיזם.

יש בזה משהו, כי באמת רב הדמיון בין האדוויטה לבין אסכולות בודהיסטיות (במיוחד של המהאיאנה), בעיקר כי המשותף לתפיסות אלה היא המגמה לראות את המציאות כאחדותית במהותה. אבל יש גם הרבה שונה, ובודאי שדרכיהן נבדלות בנוגע לאותה כפירה איומה שהעלה הבודהה בזמנו. מה היתה הכפירה הגדולה של הבודהה? בין השאר, הוא כפר בקיומו של עצמי.

ולמרות שהאדוויטה בזמנו של שאנקרה (כלומר, המאה השמינית לספירה) כבר מתקרבת לרעיון הזה, ולמרות שמורי אדוויטה כיום כבר בעצם אומרים את זה מפורשות, בזמנו של הבודהה (כלומר במאה החמישית לפנה"ס) ההינדואיזם, עד כמה שהיה רב גוני, לא היה מסוגל לעכל אל תוכו תנועה שחרטה על דגלה רעיון מופרע שכזה.

כי הרעיון של הבודהה לא היה רק ההפך התיאולוגי הגמור ממה שחשבו רוב ההינדים. הרעיון של הבודהה גם חייב התייחסות שונה לגמרי כלפי העולם, והחברה, והחיים. למעשה לדעתי אפשר לקשור את מרבים ההבדלים בין הבודהיזם להינדואיזם, החל משיטת המדיטציה ועד למגמות החברתיות, להבדל העיקרי הזה, כלומר לכך שהבודהיסטים לא מאמינים שיש לכל אחד מהם מרכז מהותי, ואילו ההינדים כן.

טהרה וטומאה

נתחיל בתפיסה העצמית: מי שמאמין שיש לו נשמה, כלומר ישות ששונה מהגוף ואוצרת את זהותו "האמיתית", יגרר על פי רוב להאמין שהוא חייב לשמור על אותה ישות "טהורה", כלומר לא לפגוע בתומתה על ידי ערבובה עם גופו שלו, או עם גופים אחרים, או עם כל מני חומרים בכלל. מתוך תפיסה כזאת יעלו חוקי טומאה וטהרה: יהיו מעשים, או אנשים, או מאכלים, שהם טמאים, ושצריך להימנע מהם או להתנקות אחרי מגע איתם. ואכן, כך זה בדיוק בתרבות ההינדית.

לעומת זאת, מי שלא מאמין באותו מוקד פנימי של טוהר, מי שמאמין שבתוך הגוף לא מסתתר שום דבר שונה ונשגב במיוחד, לא יחשוש להתערבב עם אחרים מכל הסוגים, או לאכול כל מה שמגישים לו. קטגוריות של טומאה וטהרה לא יהיו רלוונטיות בשבילו. כך אכן המצב אצל הבודהיסטים: בזמנו של הבודהה הנזירים אכלו בשר (כיום הם צמחונים לא מטעמי טוהר, אלא כדי לא לפגוע בישויות חיות), וכידוע הבודהה ביטל את החלוקה ההינדית לקאסטות.

ניתוק מול הכלה

מכאן נגזרת גם שיטת המדיטציה: מי שמאמין שהאמת נמצאת בפנים, באיזה מוקד מזוקק של זהות, יפנה את מבתו פנימה, וישתדל להתנתק מהעולם. המציאות הכללית תחשב בשבילו מכשול, והוא ינסה לדחות אותה, ולפתח יכולות של ריכוז פנימי והתנתקות מהחיצוני. זאת אכן צורת המדיטציה שהיתה נהוגה בין קבוצות הינדיות שונות בזמנו של הבודהה.

מצד שני, מי שלא חושב שחייבים לצלול פנימה כדי לגלות את האמת, אלא להפך, לגלות את חוסר הנבדלות ואת הקשר שלנו עם כל הקיים, ממילא יתרגל מדיטציה של פתיחות והקשבה, של התחברות והכלה של העולם. וכזאת אכן הויפאסנה, המדיטציה שפיתח הבודהה.(2)

יש או אין שיטה

גם עצם קיומה של שיטה נגזר מכך, כלומר עצם התפיסה שאנחנו זקוקים לשיטה כדי לגלות את האמת. אם אנחנו חושבים שהאמת היא משהו שטמון עמוק בפנים, הרי צריך להמציא פרוצדורה כדי לחפור עמוק ולגלות אותה, נכון? ואם, מנגד, אנחנו חושבים שאין שום פנינה שמסתתרת כסוד פנימי, אלא אדרבא: שהסוד הוא שאין שום פנינה פנימית, ממילא לא נחשוב שצריך להפעיל כוח כדי לגלות את זה, אלא להפך: להרפות.

טוב, אז כמובן שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה יש זרמים שחושבים שאין מה לעשות ויש כאלה שממציאים שיטות על גבי שיטות, אבל אני חושב שניתן לראות שההינדים הרבה יותר מרובי שיטות וחוקים ומתודות דקדקניות, ואילו הבודהיסטים הרבה פעמים מסתפקים בגדול בהנחיות ל"דיבור נכון" וכו'. והאם זה מקרה שאלופי השיטה בבודהיזם הם התרוואדים, שהם יחסית דואליסטים, ואלופי ה"אין שיטה" ההינדים הם הניאו-אדוויטים הנון-דואליסטים?

התבודדות או קהילתיות

ולא רק השיטה, אלא באיזה אופן לתרגל אותה. מי שמאמין שהוא יסוד נבדל ונפרד בעולם, שהוא, בפנים, משהו יחיד ומיוחד, יחשוב כמובן שהכי כדאי לו, כדי למצוא את עצמו, להתבודד. מי שמאמין שהוא אינו נבדל ונפרד, אלא מצוי בקשר בלתי-נתיק, בתלות מתמדת וביחסי גומלין הדדיים על סביבתו, יחשוב כמובן שמאוד חשוב בשבילו להיות חלק מקבוצה של אנשים טובים. מתוך כך ברור למה ההינדואיזם המציא את מוסד הנזיר הנודד, וברור מתוך כך למה הבודהה הדגיש כל כך את חשיבותה של הסנגהה, של קהילת המתרגלים.

התכנסות או מיסיונריות

מתוך כך גם התפיסה החברתית תהיה לגמרי שונה: כבר דיברנו על ענייני טהרה וטומאה, ומה שעוד נובע מתפיסה של איזושהי ישות טהורה ופנימית הוא גם נטייה להסתגרות, לאתנוצנטריזם. המחשבה שהפנים אמיתי וחשוב יותר מהחוץ מוליכה לתפיסה שמה שיותר חיצוני הוא פחות אמיתי, וממילא להסתגרות, להצבת גבולות, ולהימנעות ממגע עם "האחר". כך אכן נהגו ההינדים, שעד המאה העשרים לא עסקו במיסיונריות, וגם לא נהגו לצאת מגבולות הודו.

הבודהיזם, לעומת זאת, היא דת מסיונרית, והיא אכן התפשטה, בהצלחה רבה (ויש לציין, ללא הפעלת אלימות) בכל מזרח אסיה. ברור: אין טעם להסתגר אם אין אוצר "פנימי" שעליו יש לשמור.

היררכיה או שוויון

גם מבחינת הארגון הפנימי, יהיה ההינדואיזם נוטה לסידור היררכי של החברה, על פי מי שקרוב יותר לעצמו, כלומר לאמת, ואילו הבודהיזם יוותר פעמים רבות על סידור היררכי ממשי, ויתהדר בכל מני קדושים שהם קבצנים, מורים שהם איכרים, ומוארים שהם בעלי-בתים. יוצא דופן בבודהיזם הוא הזרם הטיבטי, ולא בכדי: למרות שבכוח שומרים שם על השקפתו של הבודהה, בפועל התרבות הזאת רוויה באמונה של גלגול נשמות – ואם משהו פנימי, אמיתי וטהור יכול להתגלגל, ברור שמי שאותו המשהו אצלו הוא המוצלח ביותר (כל מני טולקו ורינפושה), יהיה גם גבוה יותר בהיררכיה התרבותית.

טוב

אז מה כל זה אומר? זה אומר כמה דברים: ראשית, שיש הבדל גדול, עקרוני ובסיסי, בין הבודהיזם להינדואיזם, ולא סתם הראשון לא הצליח למצוא את מקומו בתוך המרק הדתי שמהווה את האחרון. ההינדואיזם יכול לעכל כמעט הכל, אבל את הבודהיזם הוא הקיא מתוכו, ואם מבינים את ההבדל הרעיוני העמוק ביניהם, העניין ברור.

אבל זה אומר עוד משהו, ומשהו חשוב, עלינו. זה אומר משהו בנוגע לאיך אמור להיראות אידיאל ההארה שלנו, או איך אמור לדעתנו לחיות המואר. כי אם אנחנו חושבים שהמואר הוא מישהו שהתנתק מהעולם, מישהו שהצליח להוציא על פני השטח את אותו יסוד פנימי של טוהר, כלומר שהוא כולו עכשיו טהור, ברור שנצפה ממנו להיות מושלם: אף פעם לא להרגיש רע, אף פעם לא לכעוס, אף פעם לא להיות עצוב, אף פעם לא לטעות. הוא צריך תמיד להיות רגוע, שליו, עמוק, סולח וכו'. יותר מכך: מואר שכזה, שנבדל ועליון לגמרי על סביבתו, הרי צריך להיות תמיד "אותו דבר", בכל מצב ונסיבות.

מצד שני, אם ההארה שלך היא הגילוי שלמרות מה שחשבת בכלל אין שום מוקד קבוע של עצמיות, אלא משחק הדדי וזורם תמידית בין ההכרה, הגוף והסביבה, הרי שברור שבכל סיטואציה אתה, המואר, תגיב כפי שמתאים לאותה סיטואציה, כי אתה אותה הסיטואציה! הגילוי הוא שאנחנו לא גושים מוצקים של זהות עצמית, אלא נהרות זורמים של התרחשויות עולמיות – אנחנו משתנים כל הזמן. כמו כל דבר. כמו הזמן.(3)

מנקודת המבט הראשונה, אותו זן מאסטר שהזכרנו בתחילה הפגין "התנהגות מוארת" רק בסיטואציה הראשונה. מנקודת המבט השנייה, ההארה לא באה עם מדריך למשתמש – האדם החופשי הוא בלתי צפוי וספונטאני לגמרי. בדיוק כמו הקיום עצמו.

נספח – כיוונים שונים

באופן פשטני ניתן לומר שהבודהיזם צמח מתוך ההינדואיזם בדומה לדרך בה הנצרות צמחה מתוך היהדות: אדם אחד, מבריק ומקורי, עמוק מאוד מבחינה רוחנית, פרץ דרך חדשה של התבוננות בעולם ולימד את חסידיו לחרוג מהמסגרת שהכירו עד אז. בשני המקרים המקום והתקופה התאפיינו בכאוס מדיני ובחוסר כל אורתודוקסיה דתית רשמית, והכתות הקטנות שהקימו שני המורים צמחו ונהיו לדתות עולם.

גם מבחינה רעיונית דומה המהפכה שערכו הבודהה וישו: שניהם הציגו תפיסה חדשה של האדם, או ליתר דיוק של חיי הנפש שלו. ביחס להינדואיזם, המהפכה של הבודהיזם היתה הקביעה שאין לאדם מרכז קבוע ונבדל, כלומר למעשה שאין לו נשמה אינדיבידואלית. ביחס ליהדות, המהפכה של הנצרות היתה הרעיון של גאולה פרטית (ולא לאומית), כלומר שהאדם הוא בראש ובראשונה אינדיבידואל (ולא חוליה בקולקטיב), ומוטל עליו לדאוג לגאולתו.

ניכר מכאן, שבעוד שגם הבודהה וגם ישו הציגו רעיונות חדשים לגבי מהות הקיום האנושי, הכיוונים אליהם משכו היו בעצם הפוכים: הבודהה לכיוון של ויתור על האוטונומיה והנבדלות של הפרט, וישו לכיוון של כינון וביסוס האוטונומיה והנבדלות שלו. למרות הפשטנות הרבה שבמודלים כאלה, לדעתי ניתן לראות את השפעת המגמות הללו בכיוונים אליהם נעו המזרח והמערב במהלך ההיסטוריה: המערב לכיוון של אינדבידואליות, זכויות אדם וקפיטליזם; ואילו המזרח לכיוון של השלמה עם הסדר הקיים, מסורתיות וקהילתיות.

מכאן עולה גם שבדגש על הקהילתיות ואפילו על הגאולה המשותפת (ע"ע בודהיסאטווה), קרובה היהדות יותר לבודהיזם, ואילו הנצרות, עם הדאגה הראשונית לנשמה הפרטית, קרובה יותר להינדואיזם. מבחינות אחרות, אלה של אוניברסליות מול אתנוצנטריות, קרובה היהדות דווקא להינדואיזם, והנצרות לבודהיזם. טוב, זה עניין מורכב.

——

(1) כנראה שלא אותו מנזר, וזו טעות.
(2) את זה למדתי מהספר The Embodied Mind מאת Francisco Varela, Evan T. Thompson and Eleanor Rosch
(3) זה בסדר: זה מפחיד רק מנקודת מבט מערבית – נוצרית, פרודיאנית – שעל פיה דרוש לגוף מפקח ומפקד, שאם לא כן יתפרצו מתוכו כוחות פראיים של תשוקות ויצרים. אבל חשבו: האם לא ייתכן שההנחה הזאת בטעות יסודה? האם לא ייתכן שדווקא הניסיון למשטר את הגוף הוא שמביא, פעמים רבות, להתפרציות של התנגדות? לא שאני חושב שלא צריך להשתדל להיות טובים. אבל אני חושב גם שצריך להשתדל לזהות שבבסיסנו אנחנו תמיד היינו ותמיד נהיה טובים.

[עלה באנרג'י ללא הנספח. אני יודע: יש כאן הרבה הרבה הכללות. הכללות גוררות חוסר דיוקים. ככה זה שכותבים קצר ומקיף. הסליחה עם המדקדקים.דבר אחר: אשתתף כמנחה בסדנת ויפאסנה יהודית. שימו לב שבמודעה שבלינק אני לא מוזכר, אבל אני אהיה שם, והרב מוטי בר-אור שמוזכר לא יהיה.]

לייטמן, בני ברוך, סיכום אירוע

[עדכון: כשכבתי את הרשימה הזאת השתמשתי במילה "כת" כדי לתאר את בני ברוך. אני חושב היום שזו טעות, ומסתייג מהשימוש במונח הזה. בני ברוך הם תנועה דתית חדשה בעלת מאפיינים שונים, שחלקם כיתתיים.]

מי שעקב אחרי הרשימות שלי לאחרונה שם לב שדובר בהן, בשוליהן התחתונים ושלא כרגיל, על עורכי דין ותביעות דיבה. מה שקרה הוא ש"בני ברוך" שלחו אלי לפני כשבועיים מכתב מאיים מידי פירמת עורכי דינם, ותבעו, בלשון די גסה אגב, שאוריד את המאמר שכתבתי עליהם למעריב, ואת הרשימה שכתבתי לבלוג הזה, תוך 24 שעות, שאם לא כן הם יאחזו "בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותם, בכלל זה […] תביעה כספית לבית משפט".

אחרי התייעצות קצרה עם עורך דין, בה הובהר לי שלא עברתי על שום חוק ושללייטמנים אין שום קייס, החלטתי לא להיכנע לבריונות הזאת, ולא להוריד את החומרים.

אשתף אתכם בשיקולי: מחד, זה שאין להם קייס לא אומר שהם לא יכולים לזכות בו. כבר היו כמובן דברים מעולם. עוד דבר מעניין שגיליתי, הוא שגם אם הם לא זוכים, לעיתים קרובות החזרת הוצאות המשפט לא מכסה את הוצאות המשפט, כלומר הנתבע הזכאי מוציא מכיסו כמה אלפי שקלים למרות שהוכח שלא עשה שום דבר רע! ואני, את החסכונות שלי שומר לנסיעות להודו.

מאידך, הרי מדובר באמת בחוצפה, בטקטיקה של ארגון שיש לו יותר מדי כסף ופחות מדי כבוד לחופש הביטוי, וחוש הצדק שלי זקף את ראשו החצוף. ולא רק זה: כמעט דגדג לי באצבעות שהם יתבעו, רק בשביל סיבוב הראיונות בכל אמצעי התקשורת בהם הייתי מגלה לכולם שלייטמן בכלל לא רב, שה'הסכמות' שקיבל על ספריו נשללו מהם מיד אחרי שמי שנתנן הבין עם מי יש לו עסק, ושבינתיים הספקתי לדבר עם כמה אנשים שנפגעו מפעולות הכת ושסיפוריהם מעמידים באור מאוד לא חיובי את כל הקרקס הקבלי שמתחולל שם. ובכלל, היה נחמד אם הם היו מצטיירים קבל עם ועדה כארגון חשוך ומסואב שמנסה להשתיק חוקר צעיר ויפה-תואר… וזה עוד בכלל בלי לקחת בחשבון שרוב הסיכויים הם שהם יפסידו במשפט ודברי יקבלו גושפנקא רשמית.

אבל הם לא תבעו, וטוב שכך. מלחמות היו מאז ומעולם דבר שנמנעתי ממנו. וכפי שאמרה לי ידידה חכמה, למאבקים יש נטייה לגרום לכל צד להישטף בתכונותיו של הצד השני, ולא ממש בא לי להתחיל להדמות ללייטמנים. אבל פטור בלא כלום, ללא מאמר הסיכום שהובטח, אי אפשר.

אתחלתא דגאולה

ואתחיל דווקא בכמה מילים חיוביות. ראשית, חשוב לי לומר שלייטמן לדעתי אינו אדם רע. אני לא מכיר אותו בכלל, אבל נראה לי שלא רק שהוא לא מתכוון להזיק, אלא שאני גם די בטוח, שהוא די בטוח, שהוא מציל את העולם. זה כמובן לא נכון, ויש אנשים שהוא בהחלט מזיק להם, אבל כוונות זה דבר חשוב. עוד אומר, שאני חושב שלייטמן אינו קוטל קנים רוחני. כלומר אני מעריך, על סמך מה שקראתי ממנו, שהוא בהחלט מבין דבר או שניים, ולא רק ברמה התיאורטית. זה כמובן לא אומר שכדאי להיות תלמיד שלו. אני בהחלט חושב שלא כדאי. מכיוון שהוא בכל זאת לא מבין כמה דברים חשובים.

ומה הוא לא מבין? הוא בעיקר לא מבין שטענות לאמת אבסולוטית, שיומרה לדעת "את התשובה", ואת התשובה היחידה, הן תמיד טעות. אין תשובה יחידה. אין דרך יחידה. ויומרות כאלה גורמות לאנשים לאבד את שיקול דעתם בנוגע לחייהם, ולחיי אחרים. כי כשיודעים הכל, איזה מקום יכול להיות למי שחולק עליך? למה בכלל להקשיב, ולמה להתחשב באחרים? גישה כזאת היא מתכון בטוח למנטליות עדרית וכיתתית, וכמובן לפנאטיות. היא השביל הצר לחוסר ביקורתיות, לאמונה תפלה, ולחשיבה סגורה ומצומצמת. ההפך הגמור מהאמת שהיא מתיימרת להביא.

"חוסר ודאות הוא דבר לא-נוח", אמר וולטיר, "אבל ודאות היא אבסורד". וכמה שאנחנו אוהבים ודאות. וכמה שאנחנו אוהבים אנשים שמבטיחים לנו ודאות. וכמה קל לנו לוותר על החובה שלנו להיות ביקורתיים, וכמה קל לנו לוותר על החופש שלנו.

ימות המשיח כחזון טוטליטארי

לפני מספר חודשים יצא בכתב העת "קבלה" מאמר אקדמי מצויין של יונתן מאיר (שחוקר את קבלת המאה העשרים), הדן בין השאר בקבלה הניו-אייג'ית. במאמר מביא מאיר ציטוטים מטקסט שהוא משער שהיה אמור להיות פנימי.

בטקסט, הנקרא "הערבות", פורש לייטמן משנה מדוקדקת על חשיבותה של "הקבוצה" בחייו של המחפש הרוחני. בחשיבות בחיי קהילה אין כל חדש, אבל נדמה לי שהקיצוניות אליה לייטמן מביא צורך זה היא המעוררת חוסר-נוחות. לייטמן למעשה מבקש מהחבר בקבוצתו לוותר על כל מחשבה עצמאית. הנה:

האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאות האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה, מה שנקרא ללכת למעלה מדעתו […] לכן אין לאדם שום פעולה לפעול חוץ מבחירת החברה. (המקור)

כלומר ללכת למעלה מהדעת פירושו לשעבד את עצמך לקולקטיב. בציטוט אחר לייטמן קורא במפורש למה שהוא עושה שטיפת מוח. לדעתו זה ממש כדאי:

[כדאי] להצטרף לחברה, ולדרוש ממנה שתעשה לו שטיפת מוח כמו שעושה חברת פרסום בכל מסע פרסום למוצר כלשהו: כדאי לו לשלם עליו עכשיו ולהגיע אליו עכשיו, כי אחרת הוא יעלה ביוקר וביסורים רבים. […] איך האדם מגיע להבנה שיש לבקש שטיפת מוח במקום מכות? לא הולכים מתוך רצון. האדם לא יכול לבחור רעיון הזה, מפני שהוא מופשט ויפה ויש בו התרוממות מעל דרגת אנוש. אלא הוא בוחר אותו מפני שרע לו. (המקור)

כלומר מפני שרע לו אדם מגיע לקבוצה של לייטמן, והיא נוטלת לו את החופש שכנראה עשה לו רק רע. ממילא לא יכול היה אחרת, שהרי על פי לייטמן "לא מסוגל אדם לתקשר עם הבורא אלא דרך הקבוצה" (שם, עמ' 238). זה דווקא מעניין על רקע דבריו של לייטמן בהם הוא אוסר על צירופם של הומוסקסואלים לקבוצות תחת לימודו. על פי דבריו הומוסקסואלים דווקא צריכים, ופתאום הם גם יכולים, להתפתח מחוץ לקבוצה.

בספר אחר, "מבט לקבלה", עובר לייטמן לאיומים: "מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו זה, ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית" (217). לייטמן מתייחס אל דבריו במלוא הרצינות, ואפשר להבין זאת אם נתפוס את החזון שהוא מתכנן לכולנו: בספר אחר הוא מתאר חברה שהיא כולה נתונה לשלטון המקובלים:

מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג 'דעת הרוב' לא יהיה רלוונטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם בדומה לעם השולח את משה לדבר עם ה' בעבורו. (המקור)

מה שעולה מכאן (תקנו אותי אם אני טועה) הוא שבחזונו של לייטמן האידיאל הוא חברה דיקטטורית, טוטליטרית, ברודנות בלעדית של המקובלים. ולמי שלא הבין, חוזר לייטמן על עיקרי הדברים שתי פסקאות אחר כך:

אם כן, כל ייחודה ותועלתה של חברת הדור האחרון יהיה בכך, שקבוצת מנהיגים מקובלים תראה לכל האחרים כיצד לפסוע בדרך התיקון. […] תפקידם של האחרים הוא לשמור בקפדנות ככל שניתן על הכללים שיגדירו בעלי ההשגה. בכך הם יהיו כעפר לרגלי הצדיקים וידבקו בהם. בעשותו כן יחזור כל אדם לשורש נשמתו, והאנושות כולה – כגוף אחד שבין חלקיו אין הפרש כלשהו – תתחבר אל הבורא. (שם)

כגוף אחד. כולנו. עם נשמה אחת. לנצח. ככתוב: ריזיסטנס איז פיוּטָייל, יוּ וויל בּי אָסימילֵייטֵד. זהו, אם כן, חזון אחרית הימים של "בני ברוך". רגרסיה של האנושות לרמה של כוורת-דבורים או קן-נמלים, ללא שונות, ייחוד, גיוון או אוטונומיה, צבא אחיד וממושמע של מקובלי-צעצוע המתפלשים לרגלי הצדיקים.

גם אם נתעלם מחלום הבלהות של אנושות רובוטית המונהגת בידי עריצי-קבלה, הרי שלא צריך להיות ג'ון סטיוארט מיל כדי להבין שדיכוי המחשבה החופשית וחוסר היכולת לחפש את האמת בחירות ובפתיחות הם האנטיתזה המוחלטת לכל עבודה רוחנית אמיתית. כנגד כל הציטוטים לעיל, ולהבדיל אי אילו הבדלות חשובות ועמוקות, אביא ציטוט יחיד מפי הראי"ה קוק, מהמקובלים הבאמת גדולים של המאה העשרים:

אור אלוהים אינו מתגלה כי אם בחופש המחשבה. רק תאוות בזויות, המביאות מורך הלב בנפש האדוקים בהן, יעשקו את חופש המחשבה מלבו של אדם. (הראי"ה קוק, "פנקס ה'", קבצים מכת"י קדשו)

חבלי משיח

סמל "בני ברוך". גזרו, שמרו, והיו כעפר לרגליו.

"בני ברוך" כיום, עד כמה שידוע לי, היא הכת הגדולה בישראל. המעגל הפנימי של חסידיה מונה כנראה יותר ממאתיים איש, שמקיימים סדר יום אדוק וקפדני. רובם בארץ, אבל יש גם בחו"ל לא מעט מרכזים וחסידים מסורים. למתעניינים הרי כתבה של סימה בורקובסקי שמשרטטת חלק מהתמונה הפנים-כיתתית. לעדות אישית מדאיגה אפשר גם לגשת לכאן.

החדשות המעודדות הן שעל פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה). אולי במקרה זה שניהם יתרחשו, אם ירצה השם.

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר. ולא רק מחיכוכים פנימיים: כמו בעלי-חיים מסויימים, "בני ברוך" הגיעו לנקודה בה הם מתחילים להיות גדולים מדי כדי להיחשב "חמודים". בקרוב יתחילו לבדוק להם את השיניים. ויש מה לבדוק. כתבת תחקיר גדולה בעיתון גדול יכולה לסמן את השינוי ביחס הציבורי אליהם, ולדעתי זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. אז ללייטמנים יהיו דברים הרבה יותר גדולים לדאוג מהם מאשר הבלוג שלי.

[כאמור, בהכנת הרשימה נעזרתי במאמרו של יונתן מאיר "גילוי וגילוי בהסתר: על 'ממשיכי' הרי"ל אשלג, ההתנגדות להם והפצת ספרות הסוד", קבלה, 16, תשס"ז]

שנתיים לבלוג

הבלוג הזה עוסק בחוויה הדתית לסוגיה, ולא בסיכומי בלוגים. לכן אני מקווה שהסיכום עכשיו אינו מהווה חריגה חמורה מדי מההבטחה הבלתי-כתובה שלי אליכם. ולא רק זה, אלא שסיכומים, כמו הזיכרון עצמו, הם תמיד עניין נרקסיסטי. בכל זאת, אני רוצה לכתוב כמה מילים על הבלוג עצמו, ואני מקווה ללמוד מתגובותיכם למה אתם מצפים בהמשך הדרך.

הבלוג הזה הוקם בראשיתו כי רציתי מקום שבו יקובצו כל הלינקים של המאמרים שלי במקומות השונים בהם אני כותב. יותר מאוחר גם חשבתי שיהיה נחמד אם יהיה לי מקום שבו אוכל לכתוב דברים שהמורכבות שלהם גדולה מדי עבור רוב קוראי מעריב-אנרג'י (שלשמחתי נותן לי במה די חופשית לכתוב את הגיגי). בכל מקרה, כמובן שמרגע שהוקם (באדיבותם הרבה של אורי ברוכין, ירדן לוינסקי ואילן גליני, שהקימו את "רשימות" ומגיעות להם תודות רבות) הוא תפס חיים משלו, והתחלתי לכתוב גם בו וגם בשבילו. פשוט, אני מאוד אוהב לכתוב.

הבלוג מוקדש לענייני רוחניות, ומתוקף כך גם לענייני דתות. יש קשר הדוק בין שתי התופעות הללו, ואני לא מקבל את התזה שרואה באחרונה רק הצטפדות חסרת-חיים של הראשונה (למרות שלפעמים ודאי זה גם המצב). אני משתדל להביא לכאן ידיעות שלא מגיעות לתקשורת הכללית, או ניתוחים של נושאים מתוך הזוית הרוחנית או הדתית, שגם כמובן קשה למצוא במדיה הפופולרית. בכלל, אני חושב שיש הרבה אי הבנה, וחוסר ידע, בנוגע לדתות (וודאי לרוחניות) בתקשורת, ואני מנסה לשפר את המצב, עד כמה שאני יכול.

הגישה שלי אל הנושא היא כזאת: כל דבר, מלבד הכוליות (או המציאות האבסולוטית, אם תרצו) עצמה, ניתן לניתוח רציונלי, וחייב לעבור ניתוח כזה לפני שנקבל אותו כ- working theses. לכוליות עצמה יש משמעות אקזיסטציאליסטית, ואולי גם אתית, אבל לא עובדתית, ולכן אין לבנות על סמך הוויתה תיאוריות באשר לעולם. המציאות הגלויה חייבת להיות הבסיס לתמונת העולם שלנו, ומתוקף כך עובדות זה דבר חשוב מאוד (בכלל, העולם הוא חשוב, ואסור לבטל את משמעותו בשביל שום גן עדן ערטילאי). אמונות אינן דבר חיובי, ולא כדאי לבסס עליהן את חיינו. לא רק התנסות אישית, אלא גם השכלה זה דבר חשוב, ואני לא מקבל את התזה שרואה באחרונה רק הצטפדות חסרת-חיים של הראשונה (למרות שלפעמים ודאי זה גם המצב). ואידך זיל גמור.

אני, כמובן, כותב כאן את דעתי. אני מביא עובדות (ככל הידוע לי), אבל מחווה את דעתי עליהן. לא רק שאני לא מתנצל על זה, אלא אני חושב שזה חשוב. חשוב גם שישמעו דעות אחרות כמובן. מדי פעם אני מביא דברים משל עצמי. המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ. לבד מזה אני גם מרשה לעצמי מדי פעם לכתוב על אהבה. יש קשר.

Raja Balwant Singh writing a letter, Pahari, Jammu, 1760. מהבלוג הזה.

בלוג זה דבר נחמד. למרות שיש במילול של הדעות, ולפעמים החוויות, האישיות שלנו משום הקרשה שלהן לכדי משהו סטטי, ולמרות שבכך הכתיבה והפרסום של הדברים קצת מנתקים אותנו מהם כחלק חי מאתנו, אני משתדל להזהר מספיק לא לתפוס את הדברים שאני כותב כמשהו יותר מדי מוצק, ולכן קבוע, ולכן יותר מדי "צודק" או "הדעה שלי". תמיד צריך להיזהר מזה (לא שאני לא עומד מאחורי מה שאני כותב – העניין כאן הוא הזיקה הנפשית שיש לך כלפי מילותיך). מצד שני כתיבה, כפי שכל מי שכותב יודע, מלמדת אותך הרבה דברים על עצמך, ובעיקר על דעותיך. כתיבה על משהו מחייבת אותך לחשוב עליו, וחשיבה, אם היא נעשית ברצינות ובפתיחות, היא דבר יצירתי מאוד.

ובלוג זה גם דבר מועיל. קיבלתי עשרות מיילים בהם שאלות, טענות או נאצות, והם היו מעניינים למדי. קיבלתי גם כמה הצעות עבודה. פעם אחת מישהי אפילו התחילה איתי דרך הבלוג (בנות, אם אתן אוהבות את הבלוג, דעו לכן שבמציאות אני מגיע עם אפקט תלת-מימד מגניב).

אז מה היה לנו בשנתיים האחרונות? העלתי מעל מאתיים רשימות – בעצם מדובר בשתי רשימות לשבוע – לא האמתי שכך יהיה כשהתחלתי את הבלוג, ואני לא מבטיח להתמיד : ). נוסטלגיה היא לישראל מה שפאי-תפוחים הוא לאמריקה, אז הנה, לסיכום, 21 רשימות נבחרות, מתוכן כאלה שזכו להדים, ולעומת זאת כאלה שמונחות להן, שלא בצדק לדעתי, כאבן שאין לה מקליקין:

הפוסט הכי ראשון: אבל
הפוסט הכי מיתולוגי: חולף כולו אכן הוא העולם
הפוסט הכי נצפה: סופו של גורו – שי טובלי הציץ ונפגע
הפוסט הכי מוּגב: אין אני: עכשיו זה מדעי. פרופ' תומס מטצינגר, ראיון ראשון בעברית
הפוסט הכי פואטי: צריך להיזהר מאוד לא להיות טהורים
הפוסט הכי פרוזאי: על לא-דבר
הפוסט הכי ויזואלי: כמה תמונות מבומביי
הפוסט הכי מקיף: נקודת המפגש הקדומה של היהדות וההינדואיזם 
הפוסט הכי מתוחכם: חיפצון עצמי
הפוסט הכי מבריק: על החוק ועל האהבה
הפוסט הכי עמוק: המשיחיות כניהיליזם
הפוסט הכי סקופי: "His name was Xenu" – סודות הסיינטולוגיה
הפוסט הכי ביקורתי: קן וילבר, לא וילבר
הפוסט הכי מבואי: מבוא קצר למימטיקה
הפוסט הכי מקורי: קניתי כרטיס טיסה לארץ הקודש
הפוסט הכי קבלי: איך בוראים עולם בשבעה ימים – גרסת הקבלה הלוריאנית
הפוסט הכי יהודי: וריאציות על הנושא היהודי
הפוסט הכי איקונוקלסטי: אוננות בקבלה
הפוסט הכי תיאולוגי: מחשבות תיאוקוסמיות
הפוסט הכי אנטי-אותודוקסי: עשה לך רובּו-רב – על האוטומטיזציה של ההלכה
הפוסט הכי אירוטולוגי: אהבתי ואהבתי לאהוב 

לא מזמן עבר הבלוג את המאתיים אלף כניסות, וזה לא רע, אני חושב, לבלוג שעוסק ברוחניות ודת מנקודת מבט אוהדת אך ביקורתית. כאמור, אשמח לשמוע את דעותיכם בתגובות.

 

[שאריות מטצינגר: מגיב בשם שנוזל הפנה אותי לשני סרטונים: האחד בו מטצינגר מסביר את התיאוריה שלו, והשני בו דניאל דנט מסביר על הקשיים שלנו להיפרד מהאינטואיציות שלנו בכל הנוגע לתודעה ומחקרה]

אז מה זה אומר כשמיסטיקן מדווח ש"העולם הוא אשלייה"

מיד אתייחס לדברים מסויימים שאמר מטצינגר בראיון שערכתי עמו, אך תחילה שזפו עיניכם בכמה ציטוטים מהיוגה וסישטהא (Yoga Vasishta), טקסט הינדי קלאסי (ומשובח – אגב, תורגם לעברית), שנכתב כנראה בשכבות בין המאה החמישית למאה השלוש-עשרה. בטקסט מלמד החכם ושישטה את האל ראמה(1) על הדרך להארה:

הו כסיל, כאשר אתה ההכרה האינסופית, למה תבכה? זה קיים בכל מקום ובכל זמן. כאשר תבין את זה, תהפוך לכוליות. אתה לא קיים. הגוף לא קיים. רק ההכרה האינסופית האחת קיימת ובקיום ההומוגני הזה מושגים מגוונים כגון "אני" ו"אתה" מקבלים מראית של קיום.

הו מיינד, כאשר אתה חדל, כל הסגולות הטובות והנאצלות פורחות. יש שלווה וטוהר של הלב. […] כאשר החשכה של הבוּרוּת מתפוגגת, האור הפנימי זורח ובוהק. […] ידיעת-העצמי עולה, וההתפקחות אל האמת שמה סוף לתפיסת העולם-אשלייה.

אני לא חושב "אני הגוף", גם כשאני נתון בעבודה פיזית, מכיוון שאני יודע שהעולם-כפי-שהוא-נראה הוא אשלייתי […] "זהו עושר", "זהו הגוף", "זוהי אומה" – כל אלה הם מושגים, הו ראמה. דע שכל זה הינו חלום ארוך, או אשלייה רבת-זמן, או חלום-בהקיץ, או תקוות-שווא. כאשר, בעזרת האל או העצמי, תבוא להתעוררות, אתה תראה את כל זה בברור. אני ציינתי שנולדתי מתוך הכרתו של הבורא: בדיוק כך העולם נולד בתוך ההכרה שלי כרעיון. למעשה, אפילו הבורא הוא רעיון בהכרה הקוסמית; גם העולם-כפי-שהוא-נראה הוא רעיון בהכרה.

שימו לב למוטיב החוזר ונשנה של העולם כאשלייה (וכאשלייה שבתוך ההכרה). אלה קטעים שליקטתי מהטקסט ברפרוף של רבע שעה. כמוהם ניתן למצוא עשרות בטקסט הזה, ואלפים רבים בתולדות המיסטיקה המזרחית (וגם במערב יש כמה כוכבים).

בסופו של הראיון עם תומס מטצינגר הגענו אל נושא שכפי שכתבתי, מטצינגר מתייחס אליו "בצורה מצומצמת", וזאת מפני שזהו עניין נדיר, ולכן תיאורטי מאוד, וגם מפני שזה עניין "רוחני", ומטצינגר לא מעוניין להדביק לתיאוריה שלו ניחוח ניו-אייג'י. המדובר בכל עניין ההארה, או "המודעות המערכתית" כלשונו. בהתייחסו לכך, הוא אומר:

אם התיאוריה שלי נכונה, והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' הוא בגלל השקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב להניח הנחה אמפירית, שאם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שהוא יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות, [כלומר לא כחפץ אלא כמעין חזיון פנימי – ת.פ.]. במקרה כזה העצמי שלו יעלם. […] למערכת עדיין יהיה מודל של עצמיות [אבל לא 'עצמי' – ת.פ.], אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'

זאת לדעתי פסקה מאוד מאוד מעניינת. היא מסבירה מה מתרחש בהארה, אבל היא מסבירה יותר מכך: יש כאן בעצם הסבר, אולי בלי שמטצינגר כלל התכוון לכך, שמלמד אותנו למה מוארים למיניהם מדווחים שכל העולם הוא חלום או אשלייה – פשוט: הם מצליחים לראות את עצמם, ואת העולם כולו, כיצוג בלבד. כל השקיפות של המערכות המנטליות שלהם נעלמה, והם ניצבים מול עולם שלם שנתפס כפי שאנחנו תופסים מחשבות – כלומר כיצירי-נפש, ולא כחפצים "שם בחוץ". במילים אחרות, העולם כולו מאבד את האובייקטיביות שלו ועובר סובייקטיפיקציה.(2)

ומה זה אומר? זה אומר, או יכול לומר, שאין כאן שום עניין אונטולוגי (כלומר אותו מואר לא מגלה משהו על העולם), אלא אפיסטמולוגי (הוא מגלה משהו על ההכרה שלו). במילים אחרות, אם נשתמש בתיאוריה של מטצינגר כדי להסביר את הנאמר בטקסטים המיסטיים הללו, הרי שנבין שהמואר בעצם לא מגלה ש"כל העולם הוא אשלייה", אלא פשוט ש"ניתן לתפוס את העולם כיצוג בלבד".

מכאן שבעצם התהליך שבו אדם "מגיע להארה" הוא לא תהליך הגילוי שלו של "המציאות המוחלטת", אלא תהליך שבו הוא עורך מניפולציות על התודעה של עצמו, עד לנקודה שבה הוא תופס את כל מושאיה – כמושאיה. כלומר המואר מצליח לראות את כל מה שקורה בתוך התודעה שלו כמה שקורה בתוך התודעה שלו, ולא כמה שקורה בעולם. הוא רואה יצוגים של המציאות כפי שהם, כיצוגים של המציאות(3), או רואה קלטי חושים כקלטי חושים – ולא כדברים "בעולם". כי העולם כולו נתפס כצף בתוך ההכרה שלו.

במצב כזה ברור שהעולם כולו, כולל הוא עצמו, יראה לו כמו סרט, או חלום, או אשלייה. הוא רואה את כל העולם כמו שאנחנו רואים את המחשבות שלנו, כלומר, שוב, לא כדברים ממשיים, אלא כישויות "סובייקטיביות", "שלנו", "פנימיות", שעולות בתוך ההכרה. וכך אכן מוארים שונים מדווחים: העולם כולו כאילו צף להם בתוך ההכרה. ולכן רק ההכרה נתפסת כאמיתית, והיא זוכה לשמות כמו "האחד", "ברהמן", "דהרמקאיה", "רחם-בודהה", "ריקות", "אין-סוף" או "אלוהים".(4)

אבל גם כך, יש שתי שאלות שצריך לתהות עליהן. ראשית, מוארים למיניהם(5) מדווחים גם שהמצב שבו הם נמצאים מרגיש להם אמיתי יותר מהמצב בו היו קודם. מה פירוש? לכולנו, כל הזמן, יש הערכה מסויימת לגבי עד כמה המציאות שסביבנו היא אמיתית. לרוב אנחנו חושבים שהעולם אמיתי, אבל לפעמים יש לנו ספק, למשל כאשר מתרחשים דברים מאוד מאוד יוצאי דופן, או לחילופין, מאורעות טראומטים מאוד (אז אנחנו "מתנתקים" כאמצעי הגנה). גם כשאנחנו שיכורים או מסוממים הדברים נראים מעט שונה, אבל אנחנו לא חושבים שהעולם השתנה, אלא ברור לנו שהחושים מתעתעים בנו, כלומר ש"זאת לא האמת". מצד שני, כשאנחנו מתעוררים מחלום אנחנו מרגישים שמה שעברנו, מה שהיה, עד כמה שהרגיש אמיתי לפנים, היה "רק חלום", ואילו עכשיו אנחנו במציאות – עכשיו זאת "האמת".

לגבי זה מעניינת מאוד היא העובדה הבאה: ידוע ממחקרים שאנשים שחוו חוויות רוחניות למניהן בדרך כלל תפסו את החוויות האלה כאמתיות יותר מהמציאות היומיומית שלהם, כלומר הם הרגישו מעין הרגשת "התעוררות מחלום" ביחס למציאות הרגילה. כלומר לא רק בזמן החוויה המיסטית, אלא גם אחריה, היא נתפסת אצל רבים כזמן שבו הם תפסו את העולם בצורה יותר אמיתית (ולכן פעמים רבות גם חוויות רוחניות זמניות משפיעות מאוד על המשך חייו של החווה).

אם אכן אין אני, כלומר מדובר רק במודל ולא ישות בעלת מהות נבדלת כפי שבדרך כלל אנחנו תופסים אותו, הרי שאכן, כאשר מבינים את זה, חווים חוויה שהיא, מבחינה אמפירית גרידא, אמיתית יותר. אז ראשית, זה מעניין, ונחמד, שהחווייה תואמת את הממצאים האמפירים – האם יש לנו במוח "מד-אמת" שמצליח לזהות את קרבתנו אליה? ושנית, זה בכל זאת נותן איזשהו מניע לעשות את המסע להארה, כלומר, למי שלחיות מתוך מודעות לאמת לגבי עצמו חשובה לו (מסורת "דע את עצמך" וכו').

אבל זה הרבה הרבה מעבר לזה. כי אנחנו גם יודעים, מתוך עדויות של מני מוארים, שלא רק הרגשה של התעוררות מחלום אל האמת יש, אלא גם הרגשה של חופש, ו/או של שלמות, ומדי פעם יש כאלה שאפילו מעידים על אהבה שופעת ו/או הרגשה שהכל טוב. וזה לדעתי פלא גדול גדול – כי למה שההכרה באני כמודל ולא כישות תביא לנו הרגשות כאלה? למה שלא נרגיש רק מעין תפלות, ואולי שעמום, ונרגיש (כמו כשאנחנו מתעוררים מחלום, או "יוצאים" לרגע מצפייה בסרט שנבלענו בתוכו) שהכל די סתמי וחסר משמעות? שוב: למה שההתפכחות מתוך תפיסת האני כישות ותפיסתו כמודל תעשה לנו טוב? למה שלא תהיה עניין סתמי? או למה שהיא לא תכניס אותנו לדיכאון? למה לגלות את האמת לגבי עצמנו זה דבר חיובי מבחינה חוויתית?

לדעתי הדבר הזה יכול לתת לנו רמז שיש קשר בין האמת לטוב. וזה חתיכת פלא עצום. אין לזה שום הכרח לוגי, וזה לא "הגיוני" יותר מאשר אם זה לא היה ככה. זה אפיון מפתיע ומפליא על המציאות שלנו, על החיים ועל הקיום, והרשו לי להרהיב עוז ולומר: זהו בשבילי אלוהים. העובדה שהאמת היא טובה, שהכי אמיתי הוא גם הכי טוב, רומזת לי שהמציאות, בבסיסה, במהותה, באמיתותה, טובה. וזו לדעתי המשמעות הגרעינית ביותר של המילה "אלוהים".(6)

——

(1) ניתן לראות כאן את התפיסה המזרחית, על פיה א) האלים הם חלק מהעולם, ולא מחוץ לו, כלומר אין אלוהים שברא את העולם וניצב מעליו ב) מי שיודע את האמת עליון על מי שאינו יודע, גם אם הראשון אדם והשני אל.

(2) מצב כזה של סוליפסיזם מדאיג רק מי שחושב שעדיין יש שם "מישהו" שחושב שכל העולם הוא "שלו". אבל אין, שהרי עם העולם גם העצמי איבד את האובייקטיביות שלו. אותו אדם ממילא לא מרגיש הבדל בינו לבין העולם.

(3) זה לא ממש נכון לומר, גם כי אני לא חושב שההכרה שלנו "מייצגת" עבורנו את המציאות (זה נושא גדול, אבל כך הולך ומתברר במדעי הקוגניציה של ימינו), וגם כי אותו מואר הרי לא חושב שיש מציאות מחוץ ליצוג. מה שהוא רואה הוא הכל, ולא רק חזיון.

(4) יש כאן עדיין שאריות של דואליזם: כאילו ההכרה שונה מהעולם שצף בתוכה. יש שחושבים שזו האמת המטאפיזית, אבל לדעתי זה יכול להיות בסך הכל שלב אמצעי בדרך לגילוי שהכל אחד, כלומר שההכרה לא שונה ממה שהיא קולטת.

(5) תסלחו לי על הביטוי המעט וולגרי הזה : ) ועוד: לשם העניין והקיצור אני לא נכנס לשאלת מי הוא מואר ומהי בדיוק הארה. ודאי שכל מני מסורות, אפילו בתוך ההינדואיזם והבודהיזם, מכריזות על כל מני מצבים כמצב האולטימטיבי, ולא כולם עולים בקנה אחד עם המודל שמוצג כאן, על פיו הארה היא הכרת מודל העצמיות שלנו כפי שהוא. כאן אתייחס למתאימים למודל זה, שאני מקבל אותו בגדול, והדוגמאות שאביא לעדויותיהם של מוארים מתייחסות כולם אליו.

(6) למי שלא מעוניין לקבל את הטענה שלי, הרי טענה נגדית: "לא תומר, טיפשון שכמוך (אתה כזה טמבל לפעמים, בחיי). זה לא 'אלוהים' או כל ישות מטאפיזית אחרת. אני אסביר לך: פשוט, כאשר אנחנו מתפקחים מהאשלייה שהאני הוא מהות ומבינים שהוא רק מודל, משתחררת בגוף הרבה מאוד אנרגיה, שהיתה כלואה בגלל התפיסה האשלייתית הזאת (איך? לא חשוב כרגע לצורך הטיעון שלי). האנרגיה הזאת עושה הרגשה טובה, ויש אנשים שמפרשים את זה בתור 'אהבה' או כל שטות אחרת. זה הכל ותו לא, הבנת? עניין ביולוגי-נוירולוגי-פסיכולוגי גרידא, שלא אומר דבר על המציאות אלא רק על המבנה הגופני-נפשי שלנו. ושאני לא אשמע שוב את המילה 'אלוהים' בבלוג הזה."

[אגב, בזמנו נתתי את הלינק הזה, אבל הנה הוא שוב: קובץ ובו תקציר הספר של מטצינגר]