1. המסמכים הסודיים של תיאולוגיית הנשמות (כל עניין ה- Operating Thetan) של הסיינטולוגיה לראשונה הודלפו במלואם! הנה קובץ pdf (זהירות: ענק!) של המסמכים. במקרה (כלומר במקרה ברור של השגחה פרטית ונס גלוי) קיפצתי ישר וגיליתי את העמוד שבו האברד, בכתב ידו, מספר את כל הקשקושים הגלקטיים על זינו קיסר הפדרציה בבין-כוכבית ומעלליו. עיברו לעמוד 236 (או פשוט הקליקו כאן) כדי להיחשף למה שהסינטולוגים מכחישים כבר זמן רב, ומה שמתגלה כאמת רק לחברי הכנסייה בדרגות הגבוהות ביותר, או לכל מי שהאמין להדלפות בע"פ עד כה.

2. מאמר מבוא קצר על הספר הניו-אייגי' הפופולרי "קורס בניסים" מאת אדם קלין אורון, שהתפרסם ב"האייל הקורא".

3. נדמה לי שלא הזכרתי את הסקר הגדול על מצב הדתות בארה"ב שהתפרסם בחודש שעבר. הנתון המעניין ביותר, עליו אני מקווה עוד לכתוב, הוא שלא פחות מ- 44% מהאמריקאים זנחו את הדת שאיתה נולדו!

4. מאמר ארוך מאת אלן וולף על מצב הדתות בעולם ותחזית לעתיד (הוא חושב שאנחנו נעים דווקא לקראת ליברליות ופלורליזם). הקליקו כאן כדי להגדיל גרף מעניין שמספר את מה שאפשר לנחש: ככל שרמת החיים עולה, רמת הדתיות יורדת. חוץ מבארה"ב כמובן.

5. אבל בארה"ב, כך מגלה מחקר חדש, רק 45% חושבים שמין לפני הנישואין הוא חטא, ו- 30% חושבים שהימורים הם חטא. לעומת זאת ניאוף וגזענות מקבלים 81% ו- 74% בהתאמה. אבל מה שבאמת מעניין הם הפרשנויות שנותנים במאמר לכך: אנשים כבר לא ממש מפחדים לחטוא, ומנגד "מבלבלים בין אושר לקדושה" – כלומר המימד הסובייקטיבי, של איך אני מרגיש, חשוב יותר מזה האובייקטיבי, של מה שאלוהים אמר שהוא רע.

6. מאמר חביב על החקירה המדעית של הדת. האקונומיסט מפרסם ממצאים שמנסים להתחקות אחר מקורותיה האבולוציונים של התופעה הדתית, או במילים אחרות: איזה יתרונות הישרדותיים נותנת לאדם הדת, שיצדיקו את בזבוז המשאבים העצום שהיא דורשת ממנו. למרות שאני כמובן חושב שהסיפור הדתי קצת יותר מורכב מעניין הישרדותי גרידה (ואלברט איינשטיין, לשם דוגמא, כבר הצביע יפה על המקור החשוב ביותר של הרגש הדתי מבחינתי), המאמר נותן כמה ממצאים מעניינים. למשל: מחקר שנערך באונ' מקמאסטר בקנדה גילה שמתוך 83 קומונות (30 דתיות, 53 חילוניות) אלה ששרדו את הזמן הארוך ביותר היו אלה הדתיות שהציבו את המגבלות הרבות ביותר על חבריהם. קומונות חילוניות לא שרדו גם אם חוקקו חוקים רבים, וזאת, משערים החוקרים, משום חוסר האמונה במקורם הטרנסאנדנטי של החוקים.

עוד מחקר שמביא המאמר מלמד על החשיבות הקהילתית של הדת: המחקר נערך בקיבוצים בישראל, ההשארה היתה ששיתוף פעולה גדול יותר יימצא בין גברים מקיבוצים דתיים, בשל המנהג היהודי להתפלל בצוותא – כלומר עצם העובדה שהם פגשו אחד את השני בסיטואציה מיוחדת אמורה היתה לעורר בהם יחס של סולידריות ואחווה. ואכן, גברים מקיבוצים דתיים נמצאו בניסויים כמשתפי הפעולה הטובים ביותר, יותר מגברים בקיבוצים חילוניים ויותר מנשים בקיבוצים חילוניים ודתיים (שאינן מתפללות יחדיו). ויש עוד כמה ממצאים מעניינים… (ותודה לאחי, אורן פרסיקו)

7. מאמר ארוך ורציני מהניו-יורק טיימס שמסביר בשפה פשוטה ורהוטה על השריעה, הגוף ההלכתי המוסלמי, ומנתח את המגמות המוסלמיות המודרניות שמבקשות לחזור ולהשליט את השריעה על המדינות המוסלמיות. הכותב, נח פלדמן (אלא מה?), פרופ' למשפט מהארוורד, מסביר שהקריאות לשלטון השריעה הן למעשה בקשות לכונן מעין חוקה מוסלמית. פלדמן עומד על תפקידה הממתן דווקא של השריעה במהלך ההיסטוריה המוסלמית, בעיקר בכל הנוגע להפרדת ראשויות שלטוניות והגבלת המנהיגים המוסלמים. מסתבר שלצד אלה, עד ללפני כמאתיים שנה, עמד תמיד גוף של חכמי שריעה שקבע את החוק המוסלמי עבור כל מצב. שלטון שרצה להיות לגיטימי בעיני המוסלמים (וכולם, מן הסתם, רצו), היה חייב להתחשב בחכמים הללו. דבר זה הבטיח שהמנהיג לא יהיה החוק העליון, אלא יהיה כפוף לחוק המוסלמי, שכולל דאגות רבות ופשוטות לחיי האזרחים. למרות שהוא מעורר בנו מחשבות על כריתת ידי גנבים וכיסוי פני נשים, למעשה, טוען פלדמן, "לאורך רוב ההיסטוריה שלו נתן החוק המוסלמי את העקרונות הליברליים וההומניים ביותר בעולם" "בשביל מוסלמים רבים כיום", ממשיך פלדמן, "החיים בחברות מושחטות, הקריאה לשריעה אינה קריאה לסקסיזם, בורות מכוונת וענישה ברוטלית, אלא לגרסה האיסלמית למה שהמערב מחשיב כעקרון היקר ביותר של צדק פוליטי: שלטון החוק."

8. כתבה של ה- cnn עם תמונות מההתנגשויות בין הטיבטים לסינים:

בקשר לזה, קיבלתי ממאיה לאוב מייל ובו דיווח מתוככי פגישות עם הדלאי לאמה בימים אלה, בהם הוא מבכה על גורלם של הטיבטים בלהאסה כיום, שנמצעים לטענתו בעוצר מוחלט, לא יכולים אפילו לעזוב את הבית מפחד מסוקים של צבא סין, חלקם רעבים ללחם וצמאים למים (!), וכולם באופן כללי מדוכאים קשות לקראת האולימפיאדה, והוא לא יודע ממש מה לעשות.

אני לא יודע למה הוא לא יוצא עם זה לתקשורת (או שמא כן ואני לא יודע?). בכ"א, גליון טיים של השבוע נתן לו כתבת שער, וגם סדרת תמונות, ואף ניתוח על המצב – בכולם טרם שזפתי עיני.

9. אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: ג'יל בולט טיילור, נוירואנטומיסטית בהכשרתה, עברה שבץ מוחי שלמעשה עורר אותה אל אותה אמת אחדותית שמסורות רוחניות רבות מדברות עליה. היא מסבירה את מה שהתרחש בשפה מדעית (אבל ברורה מאוד), מספרת על שני חצאי המוח ותפקידיהם, ומנסה לעודד את הקהל לחוות את החיים מתוך החצי הימני של המוח, שבשבילו תמיד הכל הווה והכל אחד. כאמור: אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: (ותודה לאפי פז)

הנה הלינק למקרה שהטלוויזיה מקולקלת.

10. רק השבוע הצצתי בשיעור השני של אקהרט טולה ואופרה ווינפרי, והוא יופי. טולה מסביר על האגו ועל החיות שנמצאת תחתיו, שהיא אמיתית הרבה יותר. ממש מדהים שמאות אלפי אמריקאים נחשפים לזה.

11. אחרון חביב: מגזין על מחשבה, תרבות ואמנות יהודית, שנראה ממש ממש טוב. קוראים לו "זיק".

[כפי שראיתם, ציינתי אנשים ששלחו אלי חומרים מעניינים. כך אעשה מעתה: אשמח לקבל חומרים מעניינים על דת ורוחניות (אבל באמת, רק דברים שיש בהם מינימום ערך) ושילחו גם לינק אם אתם רוצים שאתן אותו.]

אחרי שחדר רב הטבחים נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, אל תוך חומות ירושלים הנצורה, היה הורג והולך עד שהגיע אל בית המקדש. כשהגיע אל קודש הקודשים שלח בו אש, וההיכל הרים את עצמו לשמיים כדי לחמוק משרפה. מיד יצאו רגליים אלוהיות ו"דרכו בו מן השמיים שירד למקומו": האל לא התכוון לתת למשכנו לחמוק מהשמדה. שכן עונש כבד הקפיד האל לחבול בעמו אותה שעה, שנת 586 לפני הספירה, וכל זאת (בין השאר) כי עמו הרג את כהנו הגדול ונביאו זכריה בן יהוידע בתוך בית המקדש כמאתיים וחמישים שנה לפני כן.

ומעשה שהיה כך היה: לקראת סוף המאה התשיעית לפנה"ס הוכתר יואש למלך כשהוא בן שבע בלבד. הוא הומלך על ידי יהוידע הכהן הגדול, דבר שהעניק ממלכה לעולל ונתן לכהונה עוצמה חסרת תקדים במדינת יהודה. אחרי מות יהוידע באו אל יואש שרי יהודה (שלא אהבו את הברית הזו בין מקדש לארמון) והשתחוו לפני המלך. מתוך שעשו אותו מעין אליל, נתן הוא להם רשות להביא ולעבוד אלילים אחרים. זעם האל הקנאי לא אחר גם הוא לבוא, ונביאו זכריה, בנו של אותו יהוידע הכהן הגדול ומחליפו במשרה הרמה, נשלח להוכיח את העם. "ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן-יהוידע הכהן, ויעמוד מעל לעם, ויאמר להם, כה אמר האלוהים: למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו; כי עזבתם את ה', ויעזב אתכם." (דב' הימים ב, כד, כ) האל לבש את זכריה – משל היה בובת גרב – ודיבר מתוך גרונו, אבל העם לא התרשם מהאיום על עזיבתו העתידית של האל, ובמצוות המלך סקלו ההמונים את הנביא, רצחוהו נפש בחצר בית ה'. "ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו, וַיהרג את בנו" (שם, כב). אבל האל זכר גם זכר, והוא עתיד לפרוע את החוב אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים.

דמו של זכריה, שפוך על רצפת היכל האל, לא שקט, ויותר ממאתיים שנה לאחר מכן הגיעה עת נקמת הדם, בדמותו של רב הטבחים נבוזראדן (מתוך קהלת רבה):

בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח.
אמר הקב"ה לדמא [לדם]: הא ענתא דתיגבי דייתיקי דידך [זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך]! כיון שעלה נבוזראדן וחמא יתיה [ראה את הדם], אמר לון [להם]: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד.

מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר לון: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אנא מסרק יתכון במסרקא דפרזלא [אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל]! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו [על הדם של זכריה], ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה [71 חכמים] וסנהדרי קטנה [23 חכמים] ושחט עליו, ולא נח.

באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: מה טב את ומה דמא דידך יתירא מדמי אילין [במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו]? בעי את דניבד כל אומתך בגינה [רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך]???

באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי [שמות ל"ד] ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי [תהלים קמ"ה] טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו."

המצב הוא כזה: שולח אלוהים את נבוזראדן, מכונת ההרג המפלצתית, כשליחו לדבר מצווה: לעשות צדק ולפדות את דם כהנו ונביאו זכריה מיד היהודים: "סוף סוף הגיעה שעתך", לוחש האל לדם. נבוזראדן, כמו האל, מבין תחילה רק סוג אחד של צדק: נקמה. משפט הוגן, כך נראה, הוא גביית קרבנות המתבצעת בצורה של דקדוק סימטרי, על פי הכלל הישן של "עין תחת עין": כשם שהעם כולו, במצוות המלך, סקל ורצח את זכריה, כך כל העם יענש: מה הם הרגו כלי קודש, הוא הורס את כלי קודשם; מה הם רצחו נפש, הוא רוצח את נפשותיהם. וכך הארץ נחרבת, בירתה עולה בלהבות, מקדשה מנותץ ולסיום נשחטים גם כוהניה וחכמיה.

במחצית המדרש נגלה לנו ששני הצדדים אף מודעים כל אחד לתפקידו: נציגי העם שבחצר בית המקדש מבינים ש"הקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו", שכל המתרחש הוא רצונו, ועל כן אין להם ברירה אלא לשתף פעולה. נבוזראדן מצידו מבין שעליו לשמש כלי נאמן בידיו של האל, והוא מפשיל שרוולים לקראת המשימה שלפניו: למצוא דרך להשקיט את דם הנביא הנרצח.

אבל התכנית האלוהית משתבשת, כאשר המכונה מתחילה לפתע להרגיש: אחרי שמונים אלף פרחי כהונה ותשעים וארבע חכמי סנהדרין מתרחש פלא, נס שאפילו אלוהים לא ציפה לו: לפתע מבין נבוזראדן שאכן יהיה עליו למחות את כל העם היהודי מעל פני האדמה כדי לנקום את דם זכריה, וזה נראה לו טירוף מוחלט. בלבו הבבלי עולים רחמים, והוא לא מוכן להמשיך במסע הרצח הצודק הזה. הוא פונה אל הדם בטרוניה: האם אכן למענך יש להקריב את העם כולו?

המעשה הזה, מהעתיקים ומרובי הגרסאות, שאף ישו מזכירו (לוקס 11), נמצא כפי שהובא כאן בקהלת רבה, שם הוא נדרש על הפסוק "מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת, ג, טז), ונראה שהכוונה היא אכן לאותו סוג קשיח של משפט וצדק, אותו הגיון מוסרי שדורש עין תחת עין ללא חשש או הבנה שההולכים על פי החוק הזה, כפי שאמר מהאטמה גנדהי, יביאו בסופם שכל העולם כולו יהיה עיוור. מהמדרש מובן שאם נקפיד אך ורק על הדין כולנו נמות, כי כולנו חוטאים, וסוג כזה של צדק, רומזים חז"ל, הוא רשע.

זעקתו של נבוזראדן, רב הטבחים, כנגד איוולת שכזו מצליחה לפלח את לבו של האל (ומסתבר שלא רק יהודים מסוגלים לתיאורגיה), וזה פתאום נזכר שמישהו אמר עליו פעם שהוא רחום וחנון. קריאתו של הרוצח הרגיש יוצאת לא רק כנגד אותו מקרה, אלא לעומת כל מעשה עיוור של "צדק קדוש", של דין שנוקב הרים ובלבד שלא יאלץ להאריך בדרך של פשרה או רחמים. בפעולותיו מגלם נבוזראדן בצורה פלסטית בוטה את האיוולת שבכל נקמת דם או מלחמת קודש: הניסיון להפיס אלימות על ידי עוד אלימות, הניסיון לנקות דם על ידי עוד דם. זהו העיוות המוסרי הגדול שיכולה להביא תפיסה של צדק סימטרי.

[התפרסם ביום שישי האחרון במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על האיוולת שבנקמה, או תפיסה של צדק סימטרי שכזה. הרי איך יכול להיות שצודק לקחת ממישהו את מה שהוא לקח ממך, בעולם שיש בו אלוהים, כלומר מקור אינסופי של טוּב ושפע? מה המשמעות של "להחזיר" למישהו כשהכל ניתן לנו וממשיך להינתן? נדמה לי שזאת היתה האינטואיציה של ישו כשציווה לאהוב את שונאינו. כי להתחשבן אפשר רק במצב שהוא מראש נייטרלי, והרי יקום שיש בו אלוהים הוא לא נייטרלי, אלא חיובי. לא שאין גם בדרך הזו מוגבלויות, כמובן שכן, אבל לדעתי יש בה אמת עמוקה מאוד.

לבד מזה, ביום שבת הזה אני מתארח ב"הירקון 70" בת"א, שזה מין סוג של כינוס חברים שכזה שבו מישהו מדבר על משהו. אני אביא טקסט או שניים של קרישנמורטי (אני חושב) ונדבר קצת על תפיסה נון-דואלית של המציאות, וגם נטעם תרגול קצר של ויפאסנה. כל זה מתחיל ב- 13:30, ונדמה לי שרצוי להביא משהו לאכול ולחלוק עם האחרים.]

אם יש מצווה שאני מקפיד לקיים באדיקות (ויש כמה כאלה) זאת מצוות ההתבסמות עד-דלא-ידע בפורים. פורים, כידוע, הוא החג שכולם אוהבים לאהוב, ולכולם ברור גם למה: תחפושות, משלוחי-מנות, שמחה וצהלה. אבל רבים גם מכירים בגרעין העמוק שטמון בחג המיוחד הזה, בהגיון הנהפוך-הוא, ברשות להשתטות ובצווי להתבסם: זהו זרע התפיסה הנונדואלית של המציאות, כלומר ההכרה שיש מקום שבו ההפכים שמהם אנחנו בונים את העולם שלנו מתבטלים, וקיום אחר, שלם ואחדותי, נחשף בפנינו.

כדת מרובת איסורים ומגבלות (שמעתי שבעברית יש יותר מעשרים מילים שמשמעותן "גבול". נסו לספור כמה מילים יש שמשמעותן "אהבה") זה מצד אחד מתבקש, ומצד שני לא פחות מנס גלוי שביום אחד בשנה היהודים מצווים להכניס עצמם למצב בו אין כל גבולות: עד שלא יוכלו להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

היהודים נדרשים לחצות גבולות שבדרך כלל שמירתם הקפדנית היא שמעניקה מסגרת ומשמעות לחייהם, ובעוד שמצד אחד מזכירה המצווה הזאת התפלשויות הדוניסטיות של תרבויות אחרות (ראו למשל את פסטיבל דיוניסייה היווני), ומאידך יש בציווי הזה הזמנה לגילוי שכשם שהוא חתרני ומערער, כך גם הוא משמעותי ומעורר – האם לא ברור שיש בשיכרון הזה הזדמנות לגעת במשהו אחר לחלוטין, בלתי נתפס, קדוש?

אני רוצה להביא לכבוד פורים דברים שכתבו שני אדמו"רים חסידיים בני זמננו על המצווה הזו, דברים עמוקים ונפלאים, שמזכירים מאוד תפיסות נון-דואליסטיות של מיסטיקה מזרחית. שני האדמו"רים הללו הם אולי השופעים ביותר מבחינת היקף הכתיבה שלהם במאה העשרים, ושניהם זכו לפופולריות רבה בחייהם, ולא פחות מכך לאחר מותם.

הראשון הוא ר' שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, בעל הספר "נתיבות שלום". במאמר לפורים הנקרא "פורים הנהגה למעלה למעלה מן הטבע", מבאר האדמו"ר מסלונים ראשית את עניין ההתבסמות (בכל הציטוטים להלן פתחתי את ראשי התיבות שבמקור):

חייב אדם לבשומי בפוריא [להתבסם בפורים – ת.פ.] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שיעורר שמחה עילאית עד שלא יהיה אצלו הפרש אם הוא בבחינת ברוך מרדכי או בבחינת ארור המן, כיון שרצונו יתברך שיהיה בשמחה מפקיר אפילו עולם הבא ובלבד לעשות רצונו יתברך. וזו דרך ה' שיהודי יכול להתחזק במצב השפל ביותר שהוא נמצא ושנדמה לו שכבר אבד עולם הבא שלו, ובמיוחד בענין הפגמים הידועים דאיתא בזוהר הקדוש שלא מועיל עליהם תשובה [האדמו"ר מתכוון לשפיכת זרע לבטלה – ת.פ.], ואין עוד תרופה עבורו, שיתחזק בעבודתו יתברך לעשות רצון ה'.

כלומר האדמו"ר מסלונים, כדרכה של החסידות, מפנה את הזרקור אל עצמנו, אל תוך-תוכנו: החובה להתבסם, המצווה לא להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, פירושה למעשה לא להתייאש מהרע שבנו, ולשכוח אפילו מהעולם הבא שלנו – עלינו פשוט לעשות את רצונו של האל כאן ועכשיו. חובה עלינו רק להיות בשמחה גמורה כעת, בהווה, ללא כל מחשבה על חטאי העבר או על צ'ופָּרי העתיד. במילים אחרות ההתבסמות עד-דלא-ידע היא וויתור שלנו על הזיכרונות והשאיפות; עלינו להיות רק הווים.

והוא ממשיך וכותב שבמיוחד בפורים יש הזדמנות לגלות מציאות שהיא "למעלה למעלה מהטבע", שהיא אף למעלה מנבואה, והיא חיבור ישיר עם המקור עצמו:

ועל פי האמור הנה דרך להמשיך מבחינת אדם קדמון [על פי הקבלה הלוריאנית הרמה המטאפיזית הגבוהה ביותר לפני האינסוף עצמו – ת.פ.] היא רק על ידי בחינת אין, היינו התבטלות גמורה להבורא יתברך שמו לך אני וכל אשר לי, ואין בי עוד שום ישות הן בנוגע לעולם הזה והן בנוגע לעולם הבא, שמבטל את מהותו, תכונתו וישותו לבחינת אין ואפס המוחלט, ועל ידי זה ממשיך מדה עליונה זאת. וההארה הגבוהה הזאת נמשכת בכל שנה ושנה, להמשיך חסדים ושפע בענינים שהם קשים ביותר.

כלומר פורים זו ההזדמנות להתחבר למקור האור העליון ביותר, וזאת על ידי ביטול מוחלט של העצמי. האדמ"ר מסלונים אמנם לא מדבר על התאחדות עם האל, אלא על משיכת שפע ממנו לכל השנה ולכל דבר, אבל ברור שהדרך לברכה הזאת היא על ידי איון העצמיות שלנו, ואני מנחש שהכוונה היא לא להשמדת האגו, אלא פשוט להעמדתו במקומו, כלומר ככפוף לרצון האל, שמתגלה, כפי שראינו בקטע הקודם, על ידי שהיה בהווה ללא מחשבה על העבר או העתיד.

האדמו"ר השני שאביא הוא ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, אדמו"ר חב"ד האחרון. הליובאוויטשר עוד יותר ברור מהאדמו"ר מסלונים באשר למימד הרוחני-מיסטי שבמצוות ההתבסמות. הוא מגיע לזה מתוך פרשנותו לסיפור שמובא בתלמוד הבבלי מיד אחרי הציווי על ההתבסמות. הנה הציווי, הסיפור ואחריו התרגום:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

אמר רבא: חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. רַבָּה ור' זֵירָא  עשו את סעודת הפורים יחד, והתבסמו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. כעבור שנה אמר לו: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחד. אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.

הסיפור, לכאורה, די ברור ודי מזוויע: השכרון עד דלא ידע גרם לרבה לאבד את גבולות השכל והמוסר ולהרוג את ר' זירא. הוא אמנם החייה אותו למחרת, אבל די מובן למה ר' זירא לא רוצה להסתכן ולבוא שוב אל סעודת הפורים שלו: מי יודע אם יצליח להחיות אותו שנית? לרבי מליובאוויטש ברור שלא ייתכן שרבה, גם אם הוא שיכור, יקום ויהרוג את ר' זירא. גם לא חכמים גדולים כשני אמוראים אלה ישתכרו סתם כך בפורים! לא, בפורים יש להתבסם, אבל התבסמות זאת על פי הרבי מליובאוויטש היא לא סתם שתייה לשוכרה, אלא עלייה בהשגה המיסטית.

אכן, על פי הליובאוויטשר (הוא כותב זאת בליקוטי שיחות כרך כ"ז) ברור ששני החכמים ניצלו את זמן החג המבורך כדי לעלות להיכלות העליונים, היכן שהגבולות שאנחנו מכירים מעולמנו באמת מתמסמסים ונמוגים להם. כי זה ברור: באלוהים מתאחדים כל הניגודים, ובמוחלט גם המן וגם מרדכי מופשטים מכל תכונה שמפרידה או מבדילה ביניהם והופכים אחד. לטוב ולרע ארציים, כמו לעבר ולעתיד אצל האדמו"ר מסלונים, אין מקום בהוויה האינסופית האחת שהיא האל בקיומו העליון ביותר.

הבעיה היא שהאל כבר מזמן לא רק בקיומו העליון ביותר. לא: העולם נברא, והוא חלק מהותי מהקב"ה. אלוהים כבר לא רק אינסוף מוחלט, אלא גם סופים רבים יחסיים, והפלא הוא שכל זה הוא דבר טוב מאוד! זאת לא בעיה (לפחות לא על פי היהדות) שיש עולם, והמציאות הפיזית היא לא חלום או אשלייה, אלא קיום אמיתי ומבורך. וכאן נכנסת פרשנותו של הרבי מליובאוויטש לסיפורנו.

על פי הרבי, מה שקרה הוא ש"בסעודה זו גילה רבה לר' זירא סודות ורזי תורה נעלים ביותר, עד לתכלית העילוי ד'עד דלא ידע'" – כלומר שני החכמים, מתוך שעסקו ברזי התורה, נתעלו עד לתכלית העילוי, כלומר עד לנקודה האלוהית של האין, בה כל הידוע מתבטל ואף כל הגבולות וההבחנות מאבדות מתוקפן. עד כאן הכל הלך די טוב, אלא שר' זירא, כך כותב הרבי, לא יכול היה להכיל את עוצמת הגילוי.

לר' זירא "לא היו לו ה'כלים' כדי להכיל גילוי זה, ולכן הגילוי פעל עליו עניין של כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נפשו מגופו כפשוטו. מה שאין כן רבה עצמו – היו לו 'כלים' רחבים, ולכן לא פעל אצלו תנועה של כלות הנפש". כלומר ר' זירא לא ידע לשמור על נפשו, ולטעת שתי רגליים באדמה בעוד ראשו מרחף בעולמות העליונים. רבה ידע שבעולמות העליונים יש להציץ, אבל שיש להביא אותם לכאן, אל הארץ, ולא לשכוח את עצמנו שם. רבה ידע להיכנס אל הפרדס ולצאת ממנו בשלום. ר' זירא לא ידע, והוא הציץ ומת. אבל רבה לא נותן לו להשאר בגן-עדן, אלא מחייה אותו, שכן "תכלית הכוונה היא נשמות בגופים" – אלוהים רוצה שנהיה כאן, בגופנו, ולא בגן עדן ערטילאי (ושמא, דמיוני?).

וזה המסר שחשוב לרבי מליובאוויטש להדגיש: יש להתבסם עד דלא ידע, אבל יש גם לחזור ולדעת את העולם הזה. המחשבה כאילו רק האל קיים, כאילו גבולות והבדלים הם אך ורק אשלייה, כאילו יש לוותר על העולם הזה למען העולם הבא היא טעות, מלכודת רוחנית נפוצה ואכזרית. זו אינה דרכה של היהדות (או של כל מסורת רוחנית עמוקה ובוגרת).

הרבי מסיים וכותב ש"מצינו שגם בדורותינו אלו […] שייך יהודי שיתעסק בעניין שמתענג ממנו ביותר, עד שלא ירגיש כלל מה מתרחש עמו!" כלומר מצווה מפורשת היא להתבסם לחלוטין ולפרוח למרומים בפורים, אלא שאין לשכוח גם לחזור לאדמה, ואם אפשר גם לאחד שמיים וארץ, וליתר דיוק להבין שאכן מראש אף פעם הם לא היו כלל נפרדים.

ההצצה אל האינסופי, אם כן, היא חשובה, אבל לא כדי לבטל את הסופי, אלא כדי לשים אותו בקונטקסט הנכון: כדי לדעת שמשהו אחר – אחר לחלוטין – גם כן קיים, כדי לדעת שאנחנו עצמנו חלקים אורגניים ממשהו גדול ושלם יותר. במילים אחרות: כדי להבין שאין שום טעם לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, וזה הלא המסר של פורים. חג שמח.

[עלה באנרג'י. ולפני כמה שנים אף אני הקטן, להבדיל אלף אלפי וגו', פירשתי את סיפורם של רבה ור' זירא כעוסק בראייה המיסטית, ודברי פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הנה הם. ולמי שרוצה, הנה גרסה מפורטת יותר לפרשנותו של הרבי מליובאוויטש למצווה, הכוללת גם את פרשנותו לסיפור נדב ואביהוא, שכתבתי כגרסה מוקדמת לרשימה זו.

לבד מזה, אך כהמשך לרוח הפורימית, הנכם מוזמנים לאירוע השמדת האינטרנט, שיתרחש בראשון לאפריל בפאב צימרמן אשר בק"ק תל-אביב בשמונה בערב, והנה פרטים על אירוע משמח זה.]

[הרשימה הבאה היא הרחבה על חלק מהרשימה פורים כהזדמנות להציץ אל האינסוף]

פורים היה החג החביב עלי מאז ומעולם, ואם כילד חיבתי אליו נבעה מההיתר להתחפש ולעטות זהות חיצונית פיקטיבית, הרי שהיום אני מוקיר בו את המצווה להשתכר ולחקור את זהותי הפנימית, שגם על מידת פיקטיביותה יש לתת את הדעת. בתלמוד (מגילה, ז:) מופיע הציווי להשתכר עד דלא ידע, ובצדו סיפור מעניין על שני חכמים שניסו לקיים מצווה זו:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

ראשית יש לנו כאן את הציווי: חייב אדם להשתכר (מילולית: "להתמתק") בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ועתה סיפור מעשה שלכאורה מדגים את יישום הציווי: רבה ור' זירא ערכו את סעודת הפורים יחד, והשתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. כעבור שנה אמר לו: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחד. אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.

הסיפור, לכאורה, די ברור ודי מזוויע: השכרון עד דלא ידע גרם לרבה לאבד את גבולות השכל והמוסר ולהרוג את ר' זירא. הוא אמנם החייה אותו למחרת, אבל די מובן למה ר' זירא לא רוצה להסתכן ולבוא שוב אל סעודת הפורים שלו: מי יודע אם יצליח להחיות אותו שנית?!? אחרי ניסיון רע שכזה, לא פלא גם שחכמי הלכה במהלך הדורות צמצמו את המצווה הזו להשתכר והוציאו ממנה את עוקצה (הרמב"ם, למשל, קבע שפשוט יש לשתות וללכת לישון).

אבל האין זו החמצה אדירה של מצווה יוצאת דופן בחשיבותה? האם אין משהו עמוק שניתן ללמוד ממצב בו השיפוט הרגיל שלנו מאבד מתוקפו? ובכלל, האם לא השתמר כאן מנהג עתיק שבו, כבתרבויות אחרות (ראו למשל את פסטיבל דיוניסייה היווני), היהודים נדרשו לחצות גבולות שבדרך כלל שמירתם הקפדנית היא שהעניקה מסגרת ומשמעות לחייהם – ואם כן, האם אין כאן הזמנה לגילוי שכשם שהוא חתרני ומערער, כך גם הוא משמעותי להבנתנו את חיינו?

—

אני רוצה להביא כאן את פרשנותו של האדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש (לבחירתכם: זצ"ל או שליט"א) לסיפור הזה, פרשנות שלדעתי יכולה לרמוז לנו על חשיבותה של המצווה הזו דווקא (הפרשנות לקוחה מליקוטי שיחות כרך כ"ז, שבת פרשת שמיני ושבת פרשת תזריע תשד"מ. ניתן למצוא את הספר כאן, ואתן גם לינקים לעמודים המצוטטים במקומם. אציין גם שכל הדגשים בציטוטים הם במקור).

הרבי ראשית מקשה כמה קושיות: א) איך רבה, גם אם הוא שיכור כלוט, מסוגל לעשות דבר שכזה, היינו לשחוט את ר' זירא? ב) אם כבר שחט, האם לא היה צריך מיד להחיותו? למה חיכה עד למחרת? ג) אם כבר החייה והכל נגמר בטוב, מדוע הוא מזמין אותו שוב בשנה הבאה? האם לא למד לקח? ד) ואם מזמין, האם התנגדותו של ר' זירא לבוא היא רק מהחשש שלא יקרה שוב נס? ואם היה בטוח שיקרה נס, היה בא? "לשם מה חסרה לו בכלל 'הרפתקאה' זו?", שואל הרבי.

הרבי גם מיד אומר שאין לתרץ את העניין, כנהוג פעמים רבות מדי, "בכך שמדובר אודות רבה ור' זירא, שגדלה מעלתם ביותר, ובאין ערוך כלל לאנשים כערכנו, ולכן, אין אנו שייכים להבין ענין זה ואין יכולים לדבר בענין זה". יפה: הרבי אומר לא לבורות, לא לענווה המזויפת. דיברה תורה בלשון בני אדם ואנחנו בני אדם – התורה מדברת אלינו, כדי שנבינהּ.

כעת הרבי עובר לסקירה לא קצרה של פירושים קודמים לסוגייה הזו, ומפריך כל מני פרשנויות לפיהן ר' זירא לא ממש מת. לא: הוא ממש מת. כלומר יש לנו כאן ממש בעיה. עתה ניגש הרבי לפתרונה.

א

כדי להבין מה התרחש עם רבה ור' זירא, מעלה הרבי מליובאוויטש אל תודעתנו את סיפורם של נדב ואביהוא (ויקרא, י), בניו של אהרון, שמתו כשהקריבו "אש זרה" באוהל מועד:

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'.

על פי הפשט, אומר הרבי, ברור שמותם של נדב ואביהו הוא "בגלל עניין בלתי רצוי", אלא ש"תמוה הדבר ביותר", שכן ידוע (מפירוש רש"י) שנדבר ואביהו היו גדולים ביותר, ייתכן שגדולים אפילו ממשה ואהרן! אז איך ייתכן שעשו דבר בלתי רצוי? אלא שמפרש "אור החיים" (ר' חיים בן משה אבן עטר), "באופן דנפלא שבנפלא", שמתו נדב ואביהוא דווקא מפני גודל תשוקתם להתקרב אל הקב"ה! "לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם בהם", מפרש אוה"ח. כלומר נדב ואביהוא לא סתם הקטירו קטורת במקדש ה', אלא נכנסו למצב מיסטי-אקסטטי, עברו חוויה רוחנית גבוה ביותר, ודווקא משום שנדבקו בכל מעודם בקב"ה, לא היו יכולים לחזור אל העולם, ומתו.

אלא שעם כל היופי שבחוויה המיסטית כגון דא, זו לא דרכה של היהדות, אשר דורשת ממאמיניה דווקא לחיות בעולם, לקיימו ולשכללו. לכן ה"אש" של נדב ואביהוא היא "אש זרה". וממשיך ומפרש הרבי: "אין הכוונה ל'זרה' ביחס לענין הקדושה ח"ו, כי אם ביחס לעניין המשכן, שתכליתו וכוונתו – המשכת אלוקות למטה דוקא." זו היתה הזרות של נדב ואביהוא: דרכם היתה דרך מיסטיקנים זרים, שמעדיפים את האל על פני העולם, שמבטלים את העולם מפני האל – שלא מבינים (אוסיף מדברי על דברי הרבי) שלעומקם של דברים אין בסופו של דבר הבדל או הפרד חלילה בין העולם לאל. אלו מיסטיקנים שפועלים מתוך תפיסה דואליסטית, כאילו האל הוא משהו אחר מהעולם, כאילו הוא "שם", ולא בכל מקום ורגע כאן. כאילו צריך ללכת לאיפושהו כדי לדבוק בו, כאילו לא מלא כל הארץ כבודו, וכאילו יש חלילה אתר הפנוי מני. כך שלמרות שודאי היו גדולים במעלתם, חטאו, שכן העדיפו חיי "עולם הבא" ערטילאי (ושמא, דמיוני?) על חיי העולם הזה, האלוהי.

והרבי מליובאוויטש מפרש:

החילוק [כלומר ההבדל] בין נדב ואביהוא לאהרן ומשה (שאצלם לא היה עניין של כלות הנפש [כלומר, שהם לא מתו כמובן תוך כדי עבודת ה']) – שלאהרן ומשה היו כלים רחבים וגדולים יותר, שלכן היו יכולים לקבל עוצם הגילוי כו', משא"כ [מה שאין כן] נדב ואביהוא בני אהרן […] שהיו בדרגה שלמטה ממנו, והנה הכלים שלהם לא יכלו לסבול את עוצם הגילוי, ולכן הגיעו לכלות הנפש.

כלומר (זו פרשנותי) הם עדיין לא השתלמו ברזי הרוח, עדיין לא הבינו שהמעלה הגבוה ביותר היא לא לפרוח אל האל, אלא להביא אותו יתברך לכאן. עבודת האל האמיתית היא בעולם הזה – כל עולם אחר לכאורה, הוא בסופו של דבר עולם עקר.

ב

ואחרי ההקדמה הזאת אנחנו חוזרים אל סיפורנו, סיפור רבה ור' זירא. הרבי מתחיל בפירוש שמותיהם של החכמים: רבה כמובן "מורה על עניין של גדלות", וזירא, מלשון זעירא, "על ענין של קטנות". ומהו "יין"? הרי הוא כמובן "סודות ורזים דתורה", כלומר ענייני חוכמת הנסתר, כלומר רוחְניות. ומסתבר "שבסעודה זו גילה רבה לר' זירא סודות ורזי תורה נעלים ביותר, עד לתכלית העילוי ד'עד דלא ידע'" – שני החכמים, אם כן, מתוך שעסקו ברזי התורה, נתעלו עד לתכלית העילוי, כלומר עד לנקודה האלוהית של האין, בה כל הידוע מתבטל ואף כל הגבולות וההבחנות מאבדות מתוקפן, שכן באלוהים כל הניגודים מתאחדים, וממילא ברור שהוא יתברך גבוה מהדין והחסד, ואף מהחכמה והבינה – הוא האינסוף ב"ה.

אלא מאי? שכפי שקרה במקרה של נדב ואביהוא, גם ר' זירא

שעניינו קטנות […] לא היו לו ה'כלים' כדי להכיל גילוי זה, ולכן הגילוי פעל עליו עניין של כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נפשו מגופו כפשוטו. משא"כ [מה שאין כן] רבה עצמו – היו לו 'כלים' רחבים, ולכן לא פעל אצלו תנועה של כלות הנפש

כלומר ר' זירא לא ידע לשמור על נפשו, ולטעת שתי רגליים באדמה בעוד ראשו מרחף בעולמות העליונים. רבה ידע שבעולמות העליונים יש להציץ, אבל שיש להביא אותם לכאן, אל הארץ, ולא לשכוח את עצמנו שם. רבה ידע להיכנס אל הפרדס ולצאת ממנו בשלום. ר' זירא לא ידע, והוא הציץ ומת.

וזו אכן השחיטה של רבה את ר' זירא, שהרי, מפרש הרבי, במסכת חולין כתוב "אין ושחט אלא ומשך", כלומר

תוכן עניין השחיטה הוא – העלאה, שכן ע"י השחיטה מעלים את הבהמה מסוג החי לסוג המדבר […] והפירוש ד'רבה שחט לר' זירא' הוא – שרבה משך (שחט) והעלה את ר' זירא לדרגה נעלית [… ו]דבר זה פעל אצלו פירוד הנשמה מהגוף כפשוטו ממש, כמו במקרה נדב ואביהוא.

ומוסיף הרבי שר' זירא לא היה עושה דבר כזה מצד עצמו, שכן "הכניסה לפרדס צריכה להיות באופן ש'נכנס בשלום (כדי שיוכל להיות) ויצא בשלום'. מכיוון שהכוונה היא שיהיו נשמות בגופים דווקא." – היהדות עומדת על חשיבותו של העולם הזה, על חשיבות קיומו ועל טובו.

כמובן שכשרבה ירד מהמרומים וראה מה עולל, הוא ביקש רחמים והחזיר את נשמתו של ר' זירא אל גופו (וזה כבר מצביע על כך שלא איבד אבחנות מוסריות), אבל זה לא מנע ממנו, אומר הרבי, להזמין את ר' גם בשנה הבאה לעלות איתו שוב בהשגה המיסטית, אלא שר' זירא החליט שמספיק לו, ואולי רצה להרחיב קודם את כליו, כדי שיוכל להתבונן בזיו השכינה בלא לפרוח למרומים. (וכאן גם מביא הרבי מליובאוויטש סיפור מעניין על רבי שניאור זלמן, האדמו"ר הראשון של חב"ד, ור' אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש, מורו של רש"ז, על כך שרש"ז היה צריך לאכול חתיכת בייגל עם חמאה כדי שלא תפרח נשמתו מתוך הלימוד, ומפרשו, וצריך עיון ובהזדמנות אחרת ב"ה).

ולסיכום מציין הרבי ש"מצינו שגם בדורותינו אלו […] שייך יהודי שיתעסק בעניין שמתענג ממנו ביותר, עד שלא ירגיש כלל מה מתרחש עמו!" כלומר מצווה מפורשת היא להתבסם לחלוטין ולפרוח למרומים בפורים, ורק לא לשכוח גם לחזור לאדמה, ואם אפשר גם לאחד שמיים וארץ, וליתר דיוק להבין שאכן מראש אף פעם לא היו הם נפרדים.

חג שמח.

לפני כשבוע יצא "הארץ" בכותרת ממוחזרת אך שפרובוקטיבית ממנה קשה למצוא: "האם משה רבנו היה על 'טריפ' במעמד הר סיני?". המדובר בתזה שמציע (שוב) פרופ' בני שנון, מרצה לפסיכולוגיה קוגניטיבית מהאוניברסיטה העברית, על פיה בני ישראל, ומשה בראשם, ערכו ניסויים פסיכודלים בעודם במדבר סיני, וזאת עם מני צמחים שגדלים שם וידועים כמבורכים בפסיכואקטיביות. תוך יומיים הידיעה הזו תורגמה ופורסמה במעל מאה עיתונים ברחבי העולם (הנה למשל הגרדיין, פורבס, איביסי, פוקס, והנה גם רשימה של יובל הרגיל, שכתב על התיאוריה הזו בפירוט כבר מזמן), וגררה את הגל הצפוי של גינויים מצד אורתודוקסים קפוצי-ישבן ולגלוגים מצד אתאיסטים משועממים.

ויאמר משה: אני דולפין! (הרעיון מכאן)

כאמור, במרכז התיאוריה, שכמובן אי אפשר להוכיח אותה, עומד הסבר "הגיוני" לכך שבני ישראל עברו חוויה רוחנית קולקטיבית בעודם מביטים במעלה ההר שם אלוהים הכתיב למשה את התורה. מסתבר שהם פשוט היו דלוקים על מני צמחים, וליתר דיוק "השבר הלבן, חרמל בערבית, חומר הגורם להזיות שבו משתמשים הבדווים עד היום", וכן השיטה, "שמכילה אף היא חומרים הזייתיים". כל זה עלה בדעתו של פרופ' שנון אחרי שהלה התנסה במסע רוחני שהתעורר משתיית איאואסקה, אותו משקה קסמים מהאמזונס שמשמש את המקומיים לעריכת מסעות רוחניים, ושם לב שגם אצלו מופיעים תסמינים הקרובים לתיאורים המקראיים של מני התגלויות, כגון סינאסתזיה (ערבוב של חוויות חושיות, סתם דוגמא: ראיית קולות) ואיבוד תחושת הזמן. כך למשל, גם הסנה הבוער חשוד בעיני שנון כחזיון פסיכודלי.

כמה דברים מעניינים יש בסיפור הזה. ראשית, ההנחה שסיפור הר סיני הוא התרחשות היסטורית. זה כבר יפה, כי מרבית חוקרי המקרא כיום סבורים שלא היה ולא נברא. אישית, אני סבור שהיה ונברא, אם כי ודאי לא בדיוק כפי שכתוב בתורה. אני הולך בדעה זו אחרי מורי ורבי בסוגיות מקראיות, חוקר המקרא פרופ' ישראל קנוהל, שחושב שהגל הנוכחי של הכחשת כל מה שכתוב בתנ"ך ואין לו הוכחה ארכיאולוגית הוא אופנה שתחלוף, ושאין שום סיבה להניח שלמאורעות שכתובים אין בסיס היסטורי מסויים. עד כמה מסויים? או, אז כמובן שיש לבדוק בדיוק מהו הבסיס ההיסטורי, ואת זה ניסה פרופ' שנון לעשות.

דבר מעניין שני הוא ההנחה שפרופ' שנון מניח, שיש צורך בסמים כדי לחוות חוויות רוחניות ומיסטיות. זה פשוט לא נכון, ויעידו אלפי יוגים ומודטים וחסידים חיים (בהנחה שעל טקסטים אין לסמוך – מי יודע מה הכותבים בלעו לפני זה). ראבק, אני עצמי יכול להעיד: ברוך השם, נפתחו לי השמיים ואראה מראות אלוהים לא פעם ולא פעמיים, ללא כל שימוש בחומרים הלוצינוגנים. זה יכול לקרות כתוצאה ממדיטציה, או מטיול בטבע, או מרגע של תשומת לב, או סתם ככה ללא כל סיבה ניכרת. כך גם תמיד הסברתי לעצמי את עניין הסנה הבוער: פעמים רבות במצב של מודעות מוגברת המציאות זורחת לה מתוך עצמה, ונראה כאילו היא כולה מאורת או עולה באש, אם כי כמובן שאיננה כלה.

עכשיו, חוויות רוחניות קולקטיביות זה בכל זאת עניין מאוד נדיר, אבל לא מעבר למה שניתן להניח בצורה הגיונית. כל אחד שהיה במסיבה מוצלחת, או במועדון ריקודים, או במשחק כדורגל, או בטיש, יודע עד כמה המצב התודעתי של האנשים סביבך משפיע עליך. לכינוס של אנשים רבים למטרה אחת יש כוח הגדול מסכום חלקיו, ואם המטרה היא רוחנית אפשר בהחלט לצפות לחוויות מיסטיות (וראו תיאור המרגש של החוויה המיסטית הקולקטיבית של הנוצרים הראשונים, בספר מעשי השליחים, פרק 2). תנועות רוחניות רבות במהלך ההיסטוריה גילו את הטריק הזה של ההתכנסות יחדיו, ודי לציין את הקוויקרים שיושבים במעגל ושותקים בצפייה להתגלות. בהחלט ייתכן שהיה למרגלות הר סיני איזה אירוע מיוחד, אירוע שכולם התכוננו לו וציפו לו (הרי עברו לפניו כל מני טקסי הטהרות), ובהחלט ייתכן שבאורך נדיר התעוררה ברוב הנוכחים תודעה מיסטית עמוקה. לא ברור לי למה זאת לא ההנחה הבסיסית למה שקרה.

דבר מעניין שלישי, שמקשה לדעתי על תיאוריית ההיי בהר סיני, הוא התוצאות של אותו אירוע: האם עם שלם שמסטול מצמחים ימציא לעצמו חוקים שדומים לעשרת הדיברות, ויקבל אותם הר כגיגית? כאילו, שמעתי שסמים מסוכנים לחופש שלך, אבל עד כדי כך? מאידך, מי שמכיר מספיק רוחניות אותנטית יכול לומר שבשונה מחוויות אקסטטיות של מיסטיקה בוסרית, ובשונה מטריפים מגניבים שלרוב בהם מסתכמות התנסויות בסמים, הרי שחוויה רוחנית עמוקה אינה מונעת מהאדם לתפקד כפי שהוא רוצה, אלא אדרבא, אף מעודדת יצירתיות ושפע – לא טוב לך מפני שיצאת מהחיים, אלא דווקא מפני שנכנסת אליהם באמת, ואתה חי אותם טוב יותר. קשה לי להאמין שאדם בטריפ, גם אם הוא משה רבנו, יקדיש זמן לחקיקת איסורים על לוחות של אבן. קשה לי עוד יותר להניח שמיד אחר כך הוא יתאכזב מהעם, ישבור את אותם לוחות ויצליח מיד לגייס מיליציה קטנה מקרב הסטלנים איתה לטבוח בשלושת אלפים מסוממים אחרים, שעשו משהו שלא מוצא חן בעיניו. בקיצור, עם כל הערכתי למשקה האיאואסקה ולסמים אנתאוגנים (ודווקא מפני הערכתי), ועם כל הכבוד לחוויות נרקוטיות למיניהן וסוגיהן, נראה לי שאם זו היתה ראשיתה של הדת היהודית, היא היתה נראית מאוד אחרת.

כל המרבה הרי זה משובח

ובעוד היהודים דנים על סמים, הכנסייה קובעת שהם מובילים לגיהנום נצחי. אולי כבר שמעתם על זה: הכנסייה הקתולית החליטה להתחדש בתחום שבו היא הטובה ביותר – חטאים. לרשימה הקלאסית, מאז המאה השישית, של שבעת החטאים ברי-המוות (גאווה, קנאה, גרגרנות, תאווה, זעם, חמדנות ועצלות) מתווספים כעת (עדיין לא רשמית, הזכיר אותם בראיון לבטאון הואטיקן הארכיבישוף גיאנפרנקו ג'ירוטי, הסמכות של הכנסייה בכל הנוגע לענישה וסליחה) זיהום סביבתי, מניפולציה גנטית, עושר מוגזם, עידוד עוני, סחר ושימוש בסמים, ניסויים מדעיים בעיתיים והפרת זכויות בסיסיות של טבע האדם (אני מתרגם ישירות – הניסוחים שלהם). הנה הדיווח של הביביסי לעניין.

שבעה חטאים – השלימו את כל הקומבינציות (התרשים מכאן)

בראיון אצל לונדון וקירשנבאום שמעתי את ד"ר יוסי שורץ (אונ' תל אביב) מכוון את תשומת הלב לעיקר בסיפור הזה: העובדה שהכנסייה מרגישה צורך לעדכן את החטאים שאמורים להדאיג את מאמיניה מצביעה על כך שלמעשה חטאים אחרים ממה שנקבעו החל מהמאה השישית אכן מדאיגים את מאמיניה. כלומר ברור לכנסייה שאנשים דואגים פחות לרמה הפסיכולוגית האישית, ויותר לרמה הגלובלית, החברתית – הרי החטאים הקלאסיים הינם יותר תכונות והלכי-רוח מאשר מעשים, יותר כוונות מאשר פעולות.

מה שמעניין הוא שהכיוון כאן הוא בדיוק הפוך מזה הנהוג בעדות הניו-אייג'. מה הרוחניקים של ימינו מתכנסים להתבונן בפופיק של עצמם, מה אנשי העידן החדש שמים את הפסיכולוגיה (ותקראו לזה ההכרה, התודעה, המודעות, קונשסנש, וואטאבר) בראש שמחתם ואת מה שמתחולל בראש כמרכיב המכריע בכל שמחה שהיא, הרי שהכנסייה הקתולית קובעת שלא רק התודעה היא שקובעת את ההוויה, אלא גם להפך (ואולי בעיקר להפך), ושאין להתעלם מהתנאים בהם אנחנו חיים: שחשובה השמירה על איזון אקולוגי וכלכלי בעולמנו. התפתחות מעניינת, ועם כל כמה שהיא מריחה מפופוליזם, משמעותית.

666

וזה היה צריך להיות צפוי: קולות בימין הפונדמנטליסטי של אמריקה מתחילים ללחוש שברק אובמה הוא האנטי-כרייסט. זה, כידוע, אמור להופיע משום מקום, לגולת כריזמה והשפעה, להבטיח שלום ולהביא את מלחמת גוג ומגוג. אפילו צירפו לזה את הנבואה הניו-אייג'ית שבשנת 2012 יגמר העולם – בדיוק בסוף כהונתו של הנשיא האמריקאי הבא… בקיצור, סמכו על הפנאטים שלא יניחו למשחקים המיתיים שממלאים את חייהם. מצאתי גיף חביב שאביא כתגובה ציונית הולמת: