הגעגוע לשלמות מלווה אותנו כל חיינו, אבל יש רגעים קצרים בהם הוא פורץ ביתר עוז:

אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה

את השורות האלו כתב קאלידאסה, שנחשב על ידי ההודים כגדול משוררי המסורת הקלאסית שלהם. הוא חי בתחילת המאה החמישית בצפון תת-היבשת. קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת.

האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין החוסר ושביעות-הרצון תרתי דסתרי? ואם כן, מהו סודו של היופי, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?

האם ייתכן שביופי יש כוח להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו? האם מתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שהוא אינו מוגבל?

היופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. אם היופי הוא חוק פרטי, כפי שאמר קאנט, אפשר שבאותה צורה פרדוקסלית הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה? האם ייתכן וזהו געגוע לשלמות ההוויה שמתעורר על ידי השלמות שביפה? כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לשלמות, למושלמות, שכן היופי הוא שגרירו של המושלם על פני האדמה. אף אפלטון רצה, על גבי נציג זה של המוחלט, להעפיל ולהגיע אל "היפה כשלעצמו", כדבריו.

לא קשה לראות כי היופי נגלה לנו כשלמות: כאשר דבר-מה יפה בעיננו פירושו של דבר שלדעתנו הוא "טוב בדיוק כפי שהוא". אדם יפה הוא "מודל", כלומר אידיאל שיש לנסות ולהידמות אליו, שכן "כך צריך להיראות". בכל הקשור לדבר היפה – "אל תשנה כלום", שכן יש בו כבר עכשיו את כל מה שצריך, וכל מה שיהיה בן אי פעם צורך – הוא מלא.

אבל היופי שניצב עכשיו מולנו אינו רק חץ המצביע לעבר משהו אחר – הוא גם אמיתי בפני עצמו, חי בפני עצמו. החפץ היפה, הניגון היפה, הרעיון היפה הינם מהותו של היופי המוחלט בזעיר אנפין. הם אינם רק בבואות שלו, או צלליות, אלא נציגים אותנטיים, בשר מבשרו (והבשר חשוב, כי בעולמנו היופי מתגלה בגופים, ולא ברוח חסרת-הצורה. התואר forma בלטינית, למשל, הוא גם "בעל צורה", וגם "יפה"). כמו היופי המוחלט, הדברים היפים יפים גם הם באופן מוחלט, אלא שהיופי שלהם מוגבל בתוך עצמם, לעצמם. בחתך הזה בין המושלם והמוחלט לחלקי והפרטי נמצא אותו מראה יפה. בדיוק משום כך דרכו אנחנו מתגעגעים לשלמות ולמושלמות בנו עצמנו, ובמציאות כולה. את זה גילה קלידאסה.

הפריצה של היופי לחיינו כעת משנה אותם, סוחפת אותם, מפתחת אותם. היופי נטען בלהט האדיר של היפה כשלעצמו ובכוחו להמיס בנו משהו: הוא ממיס את גלגלי השיניים של החיים המכאניים. החשיפה ליופי מזעזעת אותנו לרגע, ולרגע מורידה אותנו מפסי המונוטוניות. היופי מכניס צבע למציאות דהויה, או בעצם מכריח אותנו לעצור ולראות כי המציאות לא היתה אף פעם דהויה – אם רק היינו בוחנים את הדברים מקרוב, בעניין אמיתי ופליאה רעננה, היינו רואים כי הם יפים כולם.

השבירה של ההתקדמות המכאנית, השלשלתית מהעבר אל העתיד מתקיימת דרך היופי בהווה: מלאך זה נושא אותנו איתו מעלה, או במילים אחרות: מחדש אותנו. היופי מפתה אותנו לצאת מעצמנו. היופי שובר את השריון שסביבנו, קורע אותנו מתוך קליפתנו.

 

[שירו של קאלידאסה מתורגם ע"י דוד שולמן מתוך "פרקים בשירה ההודית". גרסה קצת שונה פורסמה מזמן באנרג'י]

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת.  ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל".

לידתו של ספר זה בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, כי חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ה"אני" לבין שלילת ה"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה היה הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן הנה לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי עץ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק היה נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא היה כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה היה לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ככזה שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי זה גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.

 

[נכתב, כאמור, עבור הבלוג, שהוא כמובן מגזין תרבות, "הסיפור האמיתי והמזעזע של…"]

עכשיו זה רשמי: הדלאי לאמה הכריז שלשום על שינוי שיטת הממשל: לפני מותו ילך העם הטיבטי (אני משער שהוא מתכוון לפליטים הטיבטים שבהודו) למשאל עם ויכריע איך לבחור את המנהיג הבא שלהם. כנראה שהוא יצביע בעד שיטה השונה מזו שהיתה נהוגה בחמש מאות השנה האחרונות, בה מנהיג העם היה גלגולו החדש של הדלאי לאמה הקודם (כן: שיטה שהיא מבחינה עקרונית עוד פחות שוויונית מהעברת המלוכה מאב לבנו: כאן מדובר לכאורה באותו אדם עצמו שממשיך לשלוט ללא הפסקה).

כל זאת בתגובה להכרזה של סין שהיא תהיה האחראית הבלעדית על מציאת התינוקות שבגופם נשמות* גלגוליהם החוזרים של מנהיגים טיבטים (ובכך בעצם היחידה שתקבע מי יהיו המנהיגים האלה בעתיד), כלומר שהדלאי לאמה הבא יהיה תינוק שהיא עצמה תמצא בתוך תחומי המעצמה. הכוונה של הסינים היתה למנוע מצב שבו הדלאי לאמה יתגלגל אחרי מותו לחו"ל (כלומר: ימצאו תינוק שיהיה הדלאי לאמה הבא בארץ נוחה, למשל ארה"ב), שם יזכה לאזרחות וזכויות שיעזרו לו במאבקו המתמשך בכיבוש הסיני של טיבט (סלובוי ז'יזק כתב על זה אז מאמר בניו-יורק טיימס). סין רוצה לגדל לעצמה דלאי למה שקט ומבויית, כי נמאס לה מהרעש והאהדה שמעורר זה הנוכחי.

קצת רקע

הדלאי לאמה מקבל את מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור האזרחי הגבוהה ביותר של ארה"ב, לפני כחודש, בעת ביקורו שם. התמונה מכאן

העניין הוא כזה: מאז 1959, עת נמלט הדלאי לאמה מטיבט הכבושה, הוא מתאמץ מאוד לעורר בעולם מודעות לחורבן הגדול שהכיבוש הסיני ממית על טיבט, חורבן שהוא בעיקרו תרבותי. סין הקומוניסטית אינה מוכנה שהטיבטים ימשיכו את המסורות הבודהיסטיות, מסורות שבלתי אפשרי לדמיין את חיי הטיבטים בלעדיהן. כי טיבט היא במאות השנים האחרונות ממלכה דתית, שמנהיגה הפוליטי והרוחני הוא הדלאי לאמה. כל המערך החברתי של הטיבטים מושתת על ההגיון של הבודהיזם הטיבטי, על פיו תכלית החיים היא הנירוונה והנזירים הם המממשים אותה, ועל כן גם ראויים לכבוד, ולשלטון.

אבל העניין גם יותר מורכב מאשר נגלה במבט ראשון. ראשית, משום שיש בסיס לטענות הסיניות על כך שטיבט מאז ומעולם היתה חלק מסין: במאות השנים האחרונות המנהיגות הטיבטית כמעט תמיד נקבעה על ידי גורמים חיצוניים, בין אם הם מונגולים ובין אם הם סינים, וסין שלטה בכוח (אם לא בפועל) בטיבט לפני שהבריטים הגיעו אליה בתחילת המאה העשרים. למעשה, התואר "דלאי לאמה" עצמו ניתן לבעל התפקיד הזה (הדלאי לאמה השלישי – השניים הקודמים הוכתרו רטרואקטיבית) בשנת 1578 על ידי מנהיג מונגוליה אלטן קאהן ("דלאי" פירושו אוקיאנוס במונגולית), והדלאי לאמה הבא (הרביעי)  היה נכדו של קאהן. כך שיש תקדימים רציניים להתערבות חיצונית במנהיגות הטיבטית (וראו גם הערך על טיבט בויקיפדיה לקבלת רושם על הבלגן השלטוני העצום שתמיד שרר בה).

שנית, עם כל מלחמתה האכזרית בבודהיזם ובתרבות הייחודית הטיבטית (שאני כמובן מגנה בכל פה), שלא לדבר על הרציחות ההמוניות של נזירים טיבטים על ידה, סין בכל זאת מפתחת את האזור ומביאה אותו אל תוך המודרנה – בייג'ינג משקיעה סכומי כסף אדירים בפיתוח תשתיות, למשל במתיחת קו רכבת שהגדיל בשנים האחרונות את הסחר ב- 75%; היא גם בונה בתי ספר: תחת התיאוקרטיה של הדלאי לאמה היו 95% מהטיבטים אנלפבתים! (עוד על כך ראו צמד מאמרים משובחים כאן וכאן)

מה שמעניין

אבל הרי מה שמעניין כאן הוא הקשר ההדוק בין הדת לפוליטיקה, קשר שאפילו סין הקומוניסטית נאלצת להתמודד איתו. אחת המדינות החילוניות (לפחות רשמית) בעולם נאבקת עם אחד העמים הדתיים בעולם, והתוצאה היא היפוך תפקידים מוזר: סין, שאמורה להיות אמונה על המטריאליזם המרקסיסטי, חייבת להוציא הצהרה שהיא עצמה תמצא את הגלגול הבא של נשמת* הדלאי לאמה, ואילו הטיבטים, בעלי מסורת תיאוקרטית ארוכה, פתאום מאמצים את דרכי המערב ומכריזים על משאל עם!

אני לא סינולוג ואין לי מושג האם החדירה הסינית אל נבכי תורת הגלגולים היא עניין מרעיש, אבל לפחות בעניין הבודהיזם הטיבטי זה לא עד כדי כך מפליא. זאת משום שדתות, בשונה מכתות, הן מערכות גמישות הרבה יותר ממה שניתן לחשוב, ואין כמוהן לסגל את עצמן למצבים חדשים, אפילו במחיר ויתור על עקרונות או מסורות ארוכות שנים. גבולות הגזרה התיאולוגים של דת הם עניין נזיל: היא מבקשת להכיל, ולא לדחות (שוב, בשונה מכת, שמתבדלת ומסתגרת – האבחנות הללו הן של מקס ובר). כמובן שלא הכל "הולך", ועמוד השדרה חייב להישמר יציב, אחרת גם לא תהיה יותר משמעות לזהות העצמית של אותה מערכת דתית, אבל דת חיה תמיד תדע להתאים את עצמה למציאות, ודת שמנסה להתאים את המציאות אליה (מתוך שאיפות משיחיות בדרך כלל) סופה למות.

* רק לשם דיוק: בעניין גלגולים, הטיבטים לא מאמינים בנשמות שמתגלגלות, אלא במה שנקרא בתרגום לאנגלית "subtle mind", שעובר מגוף שמת לגוף שנולד. זו כמובן לוליינות תיאולוגית שאמורה ליישב את האמונה המאוד מרכזית של הטיבטים בגלגולים, עם הדוגמה הבודהיסטית הבסיסית בדבר אי-קיומה של נשמה או של עצמי כלשהו.

[מאמר מדאיג מאוד על מצב קורסי ה"טנטרה" בארץ פורסם לאחרונה בגלובס]

ראיון שלי עם אמין מתפרסם היום באנרג'י. אמין הוא מורה רוחני ישראלי, מהז'אנר של הטוענים להארה, והמכוונים את תלמידיהם לשם. לא ידעתי כלום על אמין לפני שנפגשנו, ולא ציפיתי ליותר מדי, אבל פגישות עם מורים שכאלה תמיד עניינו אותי, ממגוון של סיבות (ראו ההקדמה שלי לראיון עצמו). הגעתי לדירה בתל-אביב בשעה שקבענו וישבנו אחד מול השני, שותים מיץ תפוחים שהוא מזג.

אני חושב שאפשר לראות מהתמונה שאמין הוא טיפוס שקט ופשוט. אני יכול להעיד שהוא גם מאוד נחמד, ולהערכתי גם מאוד כן. אוהד אזרחי ציין בפני פעם, דווקא תוך כדי ויכוח מר שהיה בינינו, שבחסידות קיימת חלוקה של מורים גדולים לכאלה שהם בחינת "אין" וכאלה שהם בחינת "יש". אמין הוא בוודאי בחינת אין: הוא עניו מאוד, שקט, ועושה רושם שהוא משתדל לא לתפוס יותר מקום מאשר הוא חייב. אני אוהב מורים כאלה, ויש לי הרגשה שהם אותנטיים יותר מאלו המכריזים על עצמם שהם התגלמות האל על פני האדמה (למרות שגם האחרונים מייצגים משהו חשוב – יש מימד קונסטרוקטיבי ביצר הרע, לעזאזל).  

ואת אמין אני אוהב מעוד כמה סיבות. ראשית, הוא מדבר בשפה נקייה מבולשיט, וזה נדיר בשדות הניו-אייג'. לא רק זאת, הוא דואג לפוצץ כמה בועות צבעוניות ופופולריות מאוד, בראש ובראשונה זו המנסה לצייר התעוררות רוחנית כאיזו אורגזמה תודעתית שאחריה נשאר רק ליפול אחורה על המיטה ולחייך בסיפוק. ולא היא. כפי שאמר לי פעם איזה מורה שפגשתי בטירוונאמאלאי (וֶרְנֶר), ההתעוררות היא בסך הכל תחילתו של פרק חדש בחיים, אבל הספר ממשיך להיכתב.

אני גם אוהב אותו משתי סיבות נוספות: כי סיפור המסע הרוחני שלו שונה מאוד משלי, וגם כי הוא דומה בכמה דברים. הוא שונה בכך שהוא התרחש מתוך מעין תהליך ספונטאני, שבו הוא פשוט נדחף אל ההתעוררות על ידי העקרונות שהיו חשובים לו, והחוויות שקרו לו (בדומה לסוזן סגל, ומשותף להם גם הפחד שתקף אותם תוך כדי התהליך). שנים רבות אמין אפילו לא התייחס אל מה שקורה לו כאל משהו שקשור ברוחניות.
הוא דומה בכל מני חוויות שקרו לו, ובמסקנות שהוא הסיק מהן, שמתוך הדמיון הרב שלהן עם אלו שלי (ומתוך שובניזם רוחני מסיים) אני גם יכול להעיד שלפחות לטעמי התהליך שהוא עבר הוא אותנטי.

לבחירתכם גרסה ארוכה יותר של הראיון בבלוג, או גרסה מקוצרת וערוכה יותר באנרג'י.