אך עיקר הכוונה היתה מאתו ברוך הוא לגלות שלימותו, וכאשר הוא בכוחו יתברך אינו בערך גילוי כלל, לכן הוצרך להיות הצמצום מאור אין-סוף ב"ה, אורו הגדול המשתווה בשיווי גמור עם סוף המעשה, בכדי שיהיה יכול להתגלות שורש לגילוי היש. (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ב', פרק ל"ג) אשר תכלית כוונתו ברוך הוא הוא לגלות שלימותו, אשר לזה היו כל הצמצומים בבחינת שבירה ותיקון, דהיינו שבירה בכדי לגלות היש בבחינתו, והתיקון הוא לקשרם ולייחדם ביחודו יתברך בכדי לגלות שלימותו (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ד', פרק י"ג) והוא יתברך שווה בשמיים ובארץ כי אצלו יתברך אין מסתיר היש הגם כי יוצר הכל הוא וממנו נפעלו הוא יתברך נמצא בכל פרטי הדרגין, אף על פי כן הוא יתברך בלי שום הבדל מצד כוחו הפלא הנמשך מכוח השוואתו יתברך אשר כל יכול להוות ולחיות בלי שום הסתר ובהבדל כלל, וזהו לגביו יתברך אבל לגבי דידן נראה היש למהות נבדל ונפרד (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי העבודה, שער ג', פרק י')

בקיצור

האל מעוניין לברוא עולם כדי לעשות לעצמו הפך (צמצום) – וזאת כדי שהוא יהיה מושלם, ודווקא מפני שהעולם הוא כמובן בלתי-מושלם (שבירה). אבל אז יש להפוך את ההפך הזה חזרה לאלוהים ולהשלים את החסר-שלמות (תיקון). את כל זה אלוהים חייב לעשות, וגם אנחנו חייבים לעשות כעזר כנגדו. זה לא עניין רצוני, אלא פעולה הכרחית, בדיוק כמו הנשימה: הוצאה של אויר (בריאה), והכנסתו בחזרה (ברהמן). פעימות של בריאה ומיסוס עולמות. אנחנו כאמור עוזרים בתיקון, כלומר בהעלאת העולמות חזרה לאלוהים. אבל מי זה אנחנו? ברור שמנקודת מבט אלוהית, אמיתית, אנחנו זה אלוהים עצמו שפועל. תהליך השאיפה, החזרה של העולם לאל, הוא החיים שלנו, כל אחד מאיתנו. כמו שכל חיידק בחלב לא יודע, אבל בחייו הוא מייצר (יחד עם טריליוני חבריו) שמנת, כך גם אנחנו לא מודעים לזה, אבל בחיינו אנחנו מחזירים את העולם לאלוהים.

באריכות

אז כדי שהאלוהים יהיה מושלם ממש, הוא צריך לגלות בתוכו את מידת ההשתלמות, או לפחות לגלות כלפי חוץ את שלמותו – כלומר להיות בעל מימד של חוסר שלמות. מתוך כך הוא צמצם את עצמו וברא עולם, שניכר מיד שהוא אינו מושלם. את העולם הלא מושלם אנחנו מצידנו עמלים להשלים, ועובדים קשה כדי לעשותו מושלם. הוא יהיה מושלם רק כאשר הוא יהיה אלוהי לחלוטין, ואז הוא כמובן ישתווה לאל עצמו ויעלם לחלוטין בתוכו.

יש כאן סתירה עצמית אינהרנטית: אם אלוהים זקוק לעולם לא מושלם כדי להיות מושלם, למה אנחנו משתדלים לעשותו מושלם – הרי כך נחזיר את העולם לאלוהים, ובכך נחזיר את אלוהים למצבו המושלם לחלוטין של לפני בריאת העולם, שהוא כזכור מצב בלתי-מושלם שכן הוא אינו כולל בתוכו חוסר-שלמות (או גילוי שלה)! מצד שני, אי אפשר להניח לעולם להישאר לא-מושלם, שכן לא סביר שאל טוב ומיטיב יחפוץ להשאיר בחוסר-שלמות עולם כל כך בלתי-מושלם; במילים אחרות, הקונטוס של העולם הוא טוב: זה הווקטור הפנימי שלו, וזה ברור. אבל מצד שלישי, שהוא הצד החשוב, העולם הבלתי-מושלם הוא כבר עכשיו לחלוטין אלוהים – הרי הוא לא יכול להיות חס וחלילה לעולם נפרד ממנו יתברך! מכאן שכבר עכשיו, ודווקא בקיומו הבלתי-מושלם, הוא מושלם (מכיוון שקיומו הבלתי-מושלם משלים את אלוהים להיות מושלם, ומכיוון שהוא אותו אלוהים הרי שגם הוא מושלם).

את הצד השלישי הזה יש לראות ולדעת. למעשה, זאת השלמות היחידה האמיתית שקיימת לעולם, ואל לנו לחשוב שאי פעם ממש נעשה את העולם הזה מושלם – זה אינו רצונו של האל (למרות שרצונו שנעשה מה שאנחנו יכולים בכל רגע כדי להיטיב את המצב). המחשבה ש"הנה אנחנו עושים את העולם הזה מושלם!" היא אחת מאבות כל חטא ואחד האלילים הקשים ביותר. היא המחשבה בבסיסה של כל תנועה משיחית: השבתאות, המרקסיזם, הנאציזם, גוש-אמונים, וכיוצא באלו שאיפות להפיכת העולם למושלם עכשיו. השאיפה להפוך את העולם למושלם היא הכחשת מושלמותו האינהרנטית, כלומר אלוהותו האינהרנטית, ועל כן חוצפה אדירה כלפי שמיא.

אבל שוב: כמובן שיש לשפר ולשכלל את העולם הזה, וכמובן שיש לעשות הכל כדי להיטיב ולאהוב. הרי זאת תנועתו של אלוהים ממש. זאת הזרימה שלו, המגמה של מהותו. אבל למה לעשות כן אם הכל כבר מושלם כאן ועכשיו? הרי עוד פרדוקס.

כמובן, גם השאיפה לברוח מהעולם אל אלוהים מושלם שנמצא מעבר אליו היא חטא וטעות ואלילות, שכן היא מוותרת על הצד הגלוי של האל, צד שקיים ושהאל זקוק לו שיהיה קיים. השאיפה הזאת משותפת לתנועות שוללות עולם כמו הנצרות (בתחילתה), הגנוסיס, הבודהיזם (בעיקר בתחילתו), זרמים שונים (כמו הסאנקיה) של ההינדואיזם וכו'.

נסכם הפרדוקסים

אלוהים לא מושלם ללא עולם בלתי-מושלם, אבל את העולם יש לעשות מושלם.
מכיוון שהעולם הבלתי-מושלם הפך את אלוהים למושלם, ומכיוון שהעולם הוא אלוהים, העולם הוא כבר עכשיו מושלם.
למרות שמבחינה מהותית העולם הוא כבר עכשיו אלוהים ומושלם, יש לעשות הכל כדי לשפר אותו.
אבל אסור לעולם לחשוב שאנחנו עצמנו ועוצם ידינו כבר עכשיו הופכים את העולם למושלם, כי זה ישלול את שלמותו שממילא ולנצח של העולם, ובכך את אלוהותו.
בקיצור המצב לא קל (למרות שהוא מושלם).

הצעת הגשה

אני מציע, אם כך, לנוע בצורה של פעימות דיאלקטיות:
א)  קדש את העולם ודע שהוא מושלם.
ב)  עשה מה שיש לעשות כדי לשפר אותו.
ג)  ראה מה שעשית כי טוב, קדש אותו ודע שלמות.
ד)  עשה מה שיש לעשות וכו'.

זה מתאים למשהו שכתבתי לפני כשנתיים:

המבנה של היקום הוא כזה:
כניעה-בריאה-כניעה
כלומר: קבלת כל הקיים←יצירה חדשה←קבלת כל הקיים.
כלומר: הטוב עצמו במושלמותו הטובה במו טוּבה←בריאה, התפתחות, שפיעה, התעוררות רצון+הפעלתו ומימושו←קידוש הכל כפי שהוא, "וירא כי טוב".
כלומר: ביעבוע מוכל בתוך עצמו←גלישה, the cup runneth over←ביעבוע מחודש של מה שנוצר והתחממות לקראת גלישה נוספת.
כלומר: נצח←זמן←נצח
כלומר: הוויה←התהוות←הוויה
כלומר: אין←יש←אין (+כל מה שיש)
וכל זה כל רגע ורגע מחדש.
וכך הלאה:
לא: כניעה-בריאה-כניעה-בריאה…
אלא עדיף: כניעה-בריאה-כניעה-כניעה-בריאה-כניעה-כניעה
כלומר היקום נח; בורא; מקדש. נח; בורא; מקדש. וכו' וכו' וכו' וכו'.

לעולם לא יפסקו הפעימות הללו. העולם אף פעם לא יהיה מושלם מבחינה שטחית גלויה, ותמיד כבר עכשיו מושלם מבחינה מהותית עמוקה.
בהצלחה.

(הערה: במידה והבריאה לא היתה אירוע חד פעמי, או לחילופין, לא היתה אירוע כלל, כלומר העולם היה קיים כאלוהים מאז ומעולם, יש סיכוי שהפעימות הללו הן מחזורים קטנים בתוך פעימות ענק בהן האל בורא עולמות ומשמידם, כלומר יוצר מציאות בלתי מושלמת, נהיה מושלם בעצמו, אחרי כמה זמן ממיס אותה לחלוטין לתוכו, לבדו מולך נורא אבל בחוסר שלמות וחוסר נחת, בורא עוד יקום וכו'.)

[לבד מזה, יש להציל את 'רשימות']

אני מאוד אוהב את השיר הזה:

אני ציפור מתה – זלדה

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה
צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.
צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר
בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.
 
פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ –
חַי עוֹלָמִים
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –
רַק אַתָּה קַיָם.
בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר
נִסְתָּר.

  

זלדה מתחילה את השיר הזה בתור ציפור מתה. ולא סתם ציפור מתה אלא סתם ציפור מתה: "ציפור אחת שמתה". איזו ציפור אחת. שככה מתה לה. עוטה מעיל אפור. מעיל אפור שהוא ודאי מעיל היומיום (היא הולכת לשוק), מעיל השגרה, מעיל החול. בלכתה, מבטו של לץ מטריד אותה. הוא מפטיר לעומתה. הפטרה היא ביטול, דברי סיום, סיכום או נעילה, שאחריהם נותנים מקום לשכחה. כי השגרה הרגה אותה והיא כבר מתה, ולכן זהו מעין epitaph בלע"ז: מילים אחרונות על קברו של נפטר. מצד שני הפטרה היא גם קריאת פסוקים מספרי הנבואה. וההפטרה כאן אכן מובילה לנבואה.

פתע אפפתני שתיקתך. פתע. זה תמיד פתאום. "אחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום" כותב אפלטון (ומתרגם י.ג. ליבס) במשל המערה שלו (פוליטאה ז', 515). פתאום האמת מציפה אותנו. פתאום הכל מובן. את זלדה אופפת שתיקתו של האל, אותו שקט סמיך שנמצא תמיד מקיף את כל הרעש, אותו אין שמקיף את כל היש. "חי עולמים" – אותם חיים שמקיפים את כל העולמות. ואת המוות גם, שכן אותה ציפור מתה מתחילה לשיר. זלדה קמה לתחייה, לחיים של אמת, לקיום היחיד שאכן ייקרא חיים.

אני מאוד מאוד אוהב את שתי השורות הבאות:
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –
רַק אַתָּה קַיָם.
השורה הראשונה נעזרת בפונטיקה של המילים כדי לדהור הלאה, ומהר: בשוק שוקק – אונומטופיאה ממש! – עוף מת ישיר – לשון עתיד, עם רמז של ציווי: ישיר!; מעין הכרזה חגיגית בסוף השורה: ישיר! זה לא פחות מאשר הודיה על נס שנעשה: ישיר!
ועכשיו חזרה להווה, לזה שתמיד הווה:

רַ ק

אַ תָּ ה

קַ יָ ם.

המילים כאילו נופלות אחת אחת, מתעגנות בהכרה כעובדות בעלות מוצקות אקסיומטית. בניגוד לשורה הקודמת, השוקקת, כאן אפשר ממש להרגיש את הפאוזה הקלה בין המילים: רק. אתה. קיים. עם דגש על קיים. זה. כל. מה. שיש. הוא כל מה שיש. ובשביל זלדה הוא עכשיו אתה. הוא לידה, אצלה, שלה.

והיא מדדה הלאה. מבחוץ לא השתנה דבר. היא עדיין ציפור, עדיין בשוק. אבל בתוכה יש לה שיר. יש פיתוי לומר: שיר השירים. הוא נסתר, אבל לא לזמן רב: הנה היא כתבה את בן דמותו המילולי, והנה גם אנחנו שותפים זוטרים באותה ידיעה ששטפה את הכרתה של זלדה באותו יום, אותו יום של חול שהפך יום חג.

פרסומי ניסא

ביהדות לא נהוג כמעט לשורר, ודאי לא לדבר, אודות חוויות רוחניות, וזה חבל מאוד. חוגגים בחנוכה איזה נס של פך שמן, אבל ניסים אמיתיים, ניסים חשובים באמת, כמעט לא מציינים. אולי כי הם יותר אישיים, והקהילתיות היהודית לא מחשיבה יותר מדי את התחום הפרטי. אולי כי הם מאיימים על הממסד הרבני. וכנגד זה הנה שיר שלדעתי קושר באחת מסורות ארס פואטיות עם אלו של וידוייהם האקסטטים של המיסטיקנים (ובכך גם מזכיר לי את ביאליק). 

זלדה באה ממשפחה חרדית. ועוד עם יופי של "ייחוס" (במלעל): היא מצאצאיו של הצמח-צדק, בת-דודתו של הרבי מליובאוויטש (אוי חב"ד חב"ד, עשרה קבין של רוח-הקודש ירדו על חצרות החסידות, ותשעה מהם נטלת. וכנגד אלה גם תשעה קבין של משיחיות מטורללת). היא חיה כחרדית על ימיה. על כן עוד יותר מפתיעה הפתיחות שלה: חוויות רוחניות זה לא עניין לפרסום, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשים, שכל כבודן אמור הרי להיות פנימה – וכאן כבודה הוא כבודו יתברך, במלוא מובן המילה. אם פעם התברכה היהדות בנביאות כמרים ודבורה, נשים חזקות וקרובות לאל שמתוארות בתנ"ך כדבר מקובל ומובן מאליו (ושאגב כך גם לא מתביישות מדי פעם לשורר שירות), הרי שמאז הושתק הקול הנשי, ודאי בכל הנוגע לענייני קודש. אולי הדם החסידי שבעבע בעורקיה של זלדה לא נתן לה לכסות במעיל אפור את שיריה.

כמו שרוָולים, צמחונות או חשיש, "אוטוביוגרפיה של יוגי" מאת יוגאננדה פרמהנסה הוא תחנת תרבות בחייו הרוחניים של כל ניו-אייג'יסט ראוי לשמו (הסניאסי). הספר, ששימש כאחד הגשרים העיקריים להפצת (ואף יצירת) ההגיון הרוחני של היוגה במערב, יצא בניו-יורק ב- 1946 והיה תוך שנים מעטות לרב-המכר עולמי היסטרי, סוחף אחריו המונים, הופך את מחברו למורה היוגה המפורסם בעולם, משפיע על מורים רוחניים (אדי דא) ועל אמנים (ג'ורג' הריסון התעקש שהמחבר ומוריו יופיעו על עטיפת "סרג'נט פפר") ונחשב עד היום לקלאסיקה רוחנית ראשונה במעלה. הוא תורגם לשמונה עשרה שפות, ועכשיו סוף סוף גם לשפת הקודש. התרגום, אני שמח לומר, טוב.

אבל איך בכלל הופך ספר עב כרס המספר את סיפור חניכתו ל"מדע היוגה" של גבר הודי צעיר, ספר עמוס להתפקע בסיפורי ניסים ונפלאות שאת המתונים שבהם אפשר בקלות להפוך לסרט דיסני מוצלח, איך הופך ספר כזה ללהיט עולמי ענק, ואף מצליח להיכנס לסיליבוסים של כמה וכמה קורסים אוניברסטיים? כפי שנראה, פעמים רבות מה שנראה כנס בלתי אפשרי מסתיר תחתיו הסבר פשוט והגיוני.

למעשה, אם תחילת המאה העשרים ואחת מתאפיינת בהתעניינות גוברת והולכת של עשירי אמריקה בתורת הקבלה, הרי שתחילת המאה העשרים סימנה את הפנייה מזרחה, בניסיון לדלות חוכמת חיים ועונג מהודו ואוצרותיה. רק בעשרות השנים האחרונות ניתן לחוש האטה בהתלהבות האדירה איתה קיבלה ארה"ב את מגוון זרמי ההינדואיזם, ובראשם היוגה. כעת מערכת הספירות וצירופי האותיות העבריות מחליפים את האסאנות, הפרניאמה (תרגילי הנשימה), וההבטחות לסידהי (כוחות על-טבעיים) שהיו הלהיט בקרב המחפשים הרוחניים של אמריקה משך כמעט מאה שנה. היוגה עצמה כבר מזמן נפרסה, נארזה מחדש ומשווקת כתרגול אקרובטי בעיקרו השומר על בריאות הגוף, והתנועות הניאו-הינדיות הגדולות, שהביאו את בשורתם לחופי קליפורניה השוקקים, מושכות הרבה פחות חברים חדשים, אם בכלל.

שגרירי היוגה

לא מזמן כתבתי על חלוץ הניו-אייג' ההינדי, סוואמי ויווקאננדה, שהגיע בסוף המאה התשע-עשרה לשיקגו ומשם שטף את אמריקה בגרסה הכוללת-כל, הסוציליסטית וניאו-אדוויטית שלו להינדואיזם. ויווקאננדה היה זה שעשה יותר מכל אחד אחר לפופולריזציה של היוגה, בהוציאו ספרים שפישטו את התורה וחילקו אותה, כדרך המערב לתתי-זרמים ומתודות ליניאריות, ובהרצאות ההמוניות שלו לאורכה ולרוחבה של ארה"ב. הוא גם היה מהראשונים שגייסו את התובנות הנון-דואליסטיות כדי לזלזל, אם לא ממש לבטל, חלקים גדולים מהמסורת ההינדית, כולל החלוקה לקאסטות או הדיאטה הצמחונית. מלא אנרגיה וטוב-לב, הוא הסביר לאמריקאים שכל הדתות, גם אם שונות בדרכי הביטוי שלהן, מדברות ממילא על אותה מטרה עליונה: איחוד מלא בין הנשמה לאלוהות האחת. ההינדואיזם פשוט מדבר על זה יותר בברור, הוא טען. אמריקאים רבים נטו להסכים. (אני רוצה לציין שאני לא רק מכבד אלא אוהב את ויווקאננדה. הוא היה אדם גדול, אבל אדם.)

צעד אחד מאחורי ויווקאננדה הגיע יוגאננדה, ולקח את העניין גם צעד אחד קדימה: בעוד שהראשון הציג דרך רוחנית שעמדה על האחדות השלמה של האדם עם האלוהות, ומצד שני הדגישה את ההכרח במעורבות חברתית עמוקה, הציג יוגאננדה דת תיאיסטית, בה האל (והאלה – הוא היה בנגאלי, דָבֶק של קאלי) קיים כישות נפרדת, ושתפקידנו, דרך תרגול היוגה, הוא להגיע לחוויה עמוקה של "תודעת אלוהים". צידה השני של דרכו של יוגאננדה היה דגש רב על כוחות מיוחדים (ריפוי מחלות, ריחוף במקום, אפילו תנועה במהירות האור) שהיוגי יכול לפתח בעקבות התרגול. במילים אחרות, בעוד ויוקאננדה פנה היישר אל שכלם של האמריקאים, יוגאננדה פיתה את דמיונם, ועורר את נטיות הלב הכמהות לקשר אישי עם האלוהות.

(אגב, אחרי יוגאננדה הגיעה לארה"ב תנועת היוגה-העממית השלישית מהודו. הלא היא תנועת "החיים האלוהיים" של שיווננדה – צריך פעם לתת את הדעת לאדיקות הכמעט פנאטית בה היוגים מצרפים את הסיומת "אננדה", כלומר עונג, לשמותיהם הנזיריים. האם עונג הוא הדגל הגבוה ביותר על התורן הרוחני ההינדי?)

האיש, מפעיליו ופועלו

יוגאננדה נולד ב- 1893, למשפחה הינדית אדוקה בצפון הודו. בגיל 17 כבר מצא את הגורו שלו, שרי יוקטשוור, נצר לשושלת קצרה אך מיוחסת של מורים רוחניים, המתחילה לא פחות מאשר עם באבאג'י האגדי, האווטר הצעיר-לנצח שעל פי חסידיו מיטיב עם האנושות מזה כמה אלפי שנים, ושההוראה לצאת ולהפיץ את התורה במערב באה, על פי עדותו של היוגי שלנו, הישר מפיו בן-האלמוות.

כמה מילים על אותה תורה: פטנג'לי הגדול משתמש במונח "קריה יוגה" בסוטרות המפורסמות שלו, אבל בזמננו הטכניקה ידועה רק מזמן חייו של להירי מהאסיה, הגורו של שרי יוקטשוור, שהוא כאמור הגורו של יוגאננדה (מהאסיה, אגב, היה בעל משפחה ועבד למחייתו). המדובר בטכניקה המשתמשת בנשימה ובריכוז כדי ליצור מודעות מוגברת לתחושת הקיום עצמו (יחד עם כל מני משחקי פראנה בצ'אקרות), ובהתאמה לנתק את המודעות מקלטי החושים. הטכניקה מתמחה, אם כן, בכניסה לטראנסים מענגים למיניהם, אם כי יוגאננדה מדגיש שהמטרה העליונה היא להיות דבק במוחלט תוך כדי קיומם של חיים פעילים. הדרכים אל המטרה הזאת רבות, אבל הקרייה יוגה היא על פי טענתו "דרך הסילון" אל האלוהים.

ב- 1920, אחרי עשור של אימונים תחת הגורו שלו, נחת יוגאננדה בארה"ב והחל להרצות, ללמד ולכתוב. הוא הקים את ה- Self Realization Fellowship (להלן: SRF) וניבא שהכנסייה שלו, המוקדשת כמובן לכל הדתות והמדגישה את זהות המסר של ישו וקרשינה, תכניס במהרה תחת כנפיה את אמריקה כולה. זה לא קרה, אבל יותר מחמש מאות מרכזים וקרוב למאה אלף תלמידים זה לא רע בכלל בשביל יוגי צעיר.

באבאג'י האגדי. ציור של יוגאננדה. באבאג'י הוא הגורו של להירי מהאסיה.

להירי מהאסיה. כאמור, בעל בית שהביא את שיטת הקריה יוגה לידיעת העולם, לכאורה על פי הוראותיו של באבאג'י. היו לו תלמידים רבים, ביניהם שרי יוקטשוור.

שרי יוקטשוור, הגורו של יוגאננדה.

מפגשים מהסוג ההודי

אבל סיפורו של יוגנדה הוא למעשה, וביותר מדרך אחת, סיפור האוטוביוגרפיה שלו, שכן אין ספק שחלק מהפופולריות העצומה לה זכה באה בעקבות הפיכת ספרו, "אוטוביוגרפיה של יוגי", לרב מכר עצום. הספר מלקט בתוכו, בנוסף לסיפור חייו של היוגי הצעיר, גם מעשיות שונות ומשונות על מני קדושים הודים ועושי נפלאות אותם פגש המחבר בדרכו לתודעה קוסמית. הקורא המערבי שפותח את הספר צולל דרכו הישר למים העמוקים של האוקיאנוס ההודי, ובעל כורחו בולע כמויות נכבדות מהפאר הפנטסטי והפנטזיות הפרועות של הודו האגדית.

יש בו הכל: קדושים המופיעים בשני מקומות באותו זמן, מסעות במימד האסטרלי, עושי ניסים הקמים ומקימים לתחייה, ושיחות פנים אל פנים עם האלה קאלי. המהדורה הראשונה הופיעה כאמור ב- 1946, וארה"ב של סוף מלחמת העולם ותחילת המלחמה הקרה היתה כנראה זקוקה מאוד למסר ששילב קריאה לאחדות עולמית תחת האל, עם גישה שהתיימרה לפרגמטיות מדעית אבל שהדגישה דווקא את הנסיקה למחוזות אחרים מופלאים.

אבל הספר גם כתוב היטב, וקשה שלא למצוא בו עניין. יוגאננדה מתגלה בו כאידיאליסט אמיתי, כן, נעים ובעל חוש הומור. כך או כך, הספר הפך ללהיט, ואיתו תנועתו של היוגי. שורותיה תפחו מאוד ואף התהדרו, כמקובל, בסלבס הכמהים לרוח (גרטה גארבו, אחר כך אלביס). תוך זמן קצר הגיע הספר גם לאירופה ותורגם לשפות רבות. רק עתה הוא תורגם גם לעברית.

התרגום הוא מהמהדורה הראשונה, וזה חשוב, שכן הספר יצא ביותר מתריסר מהדורות שונות. הסיפור הוא כזה: יוגאננדה עצמו, מאוּשָר (ויש לצייין, לא מעט מדושן) מהצלחתו בנכר, לא הספיק להינות זמן רב מתהילתו: ב- 1952, בהיותו בן 59 בלבד, הוא נכנס למהאסמאדהי (כלומר, על פי הדוח הרפואי, חטף התקף לב אחרי שסיים הרצאה, ומת). גופתו, אגב, מתוך נאמנות מובנת לאתוס היוגי, שימרה עצמה ולא הראתה סימני ריקבון עד הקבורה, שלושה שבועות אחרי המוות.

ייתכן שיוגאננדה היה באמת בנאדם מיוחד, אבל אחרי מותו התנועה שהקים (מתוך נאמנות מובנת לאתוס של כל דת ממוסדת) הסתאבה והפכה מושחתת. במהדורות הבאות של הספר הכניסו מנהיגי ה- SRF שינויים מעטים, שהלכו והתרבו עם כל מהדורה. ולא מדובר בתיקוני הגהה: ציטוטים מפי אנשים שונו, הערות הומוריסטיות של יוגאננדה הושמטו, ואפילו אחד מאחד-עשרה העקרונות הבסיס שלו ("הקמת קבוצות חברתיות בעלות אופי רוחני") בוטל במפתיע. לא רק זה: בעוד שבמהדורה הראשונה כותב יוגאננדה שאת החניכה לקריה יוגה יש ללמוד מקריה יוגי מומחה, במהדורות הבאות "הוא" כבר קובע שרק יוגי המוסמך על ידי תנועת SRF מלמד קריה כדת וכדין. במקום אחר המילים המציינות שהיוגה אמורה "להינתן בחופשיות" (או בחינם: freely) נמחקו כליל. קל להבין מהו המניע העומד מאחורי השינויים.

Self-Realization Fellowship Church  v.  Ananda Church of Self-Realization

אך לא אלמן תלמיד היוגה, ואולי הנס הגדול ביותר שקשור ביוגאננדה הוא שבשל טעות טכנית טיפשית של האגודה (ומאבק משפטי בינה לבין אחת מבנותיה הסוררות – ראו תת-כותרת שמזכירה לי סצנה מעולה מ"בראיין כוכב עליון") אין כיום זכויות יוצרים על המהדורה הראשונה של הספר, וכך מילותיו המקוריות של יוגאננדה אכן חופשיות – כן, אפשר גם לקרוא את כל הספר ברשת. בכל מקרה, מי שלא כולל בתרגולת הרוחנית שלו קריאת עשרות אלפי מילים ממסך המחשב, לא יתאכזב מהמהדורה העברית. אין כאן את הזלזול המוכר כל כך של הוצאות הספרים בחוש האסתטי, או באינטליגנציה, של המחפש הרוחני הממוצע, והתרגום, העריכה וההפקה מכבדים הן את הספר והן את הקורא.

אוטוביוגרפיה של יוגי, מאת פרמהנסה יוגאננדה, תרגום שחר לב (דיויה), עריכה יסמין הלוי, הוצאת אבן חושן.

הנה סרטון בו יוגאננדה מחתן זוג ונושא דרשה רוחְנית קצרה:

והנה סרטון בו יוגאננדה מסביר על יוגה ושינה, ובסופו לכאורה עומד להיכנס לסמאדהי. האמת שכאן הוא נראה מגוחך ביותר ושרלטן לחלוטין:

[המאמר עלה באנרג'י בגרסה מעט מקוצרת. הנה פרק 14, "חווית תודעה קוסמית", מתוך הספר בעברית]

9/4/01

ישנתי שינה נפלאה והבוקר התעוררתי לקול נקישות העוזר-מורה בדלת הברזל של החדר, והנה אין "אני". הכל נעשה ואין עושה. זהו זה אם כן [אני חושב שאני מואר]. הרגשה של מובנות-מאיליו, של הקלת-מה ושל שיעמום. אם כי יש ראייה נפלאה. האירועים קורים ואין בהם שום דבר אישי. הם פשוט קורים. אין גם מקליט להם. אין רושם של ההיסטוריה. יש רק עדות אילמת, אם כי משועשעת במקצת.
ייתכן שהבורג עדיין לא מחוזק עד הסוף-הסוף, אבל זה עניין של זמן וצְפִייה. מזל שממש בפסח לא יצאנו מעבדות לחירות – זו היתה ממש קלישאה. בוקר אחרי זה טוב.
מעניין שבאמת יש מן שעמום. אבל גם הנאה מכל דבר קטן שקורה ומכל הרגשה ומכל חוויה, כי הכל קורה לראשונה כל פעם. כל נשימה היא עניין חדש וחוויה מרתקת. אבל בכל זאת שעמום כללי.
אין אני ואין גם "כל-העולם-זה-אני". כל העולם הוא פשוט זה, וגם הגוף-נפש הזה הוא פשוט זה, והכל זה והכל ממשיך להיות זה, ותמיד היה זה ותמיד יהיה זה למרות שלחשוב על העבר והעתיד זה קצת דבילי בעניין זה. יש פשוט זה וזהו.

אין שום התרגשות. מדי פעם עולה ספק באשר לזהו-זה-איות של העניין, אך כמות שהוא עולה הוא יורד. אין מי שיתרשם ממנו (בכל זאת, עולה עכשיו הפחד שאני אצטער על כל מה שאני כותב עכשיו, כאילו זה יראה יומרני אחרי שאני אבין שלא הוארתי ולא בתיך [אכן]). אני משתמש במילה "אני", מעניין. אבל האני שקיים הוא זמני. עולה ויורד. אינו נלקח ברצינות.
ודאי כשזה קרה לראמאנה מאהארישי או לבודהה השוק היה גדול מאוד מאוד וגם הודאות לכן גדולה הרבה יותר. אצלי זה קרה (קורה) כל כך לאט וכל כך בהדרגה (לא כל כך לאט, בעצם, אבל בהדרגה) שאין גילויים מרעישים שנוחתים פתאום כרעם ביום בהיר. יש כניסה הדרגתית לתוך המצב. יציאה מתוך תחושת ה"אני-עושה", ה"אני-קיים" וכניסה לתוך זה. לכן אני מרגיש שיש עוד מה שיקרה. אבל אני מבין שאין מה לעשות בנידון. דברים כמובן יעשו, אבל ללא עושה וללא מטרה.

"Nothing is Personal" הייתי אומר המסקנה העיקרית בשלב זה. פשוט הכל קורה ושום דבר לא קורה למישהו ספציפי. אין טעם לקחת ללב. שום דבר לא קורה לי או לך. הכל פשוט קורה.
מעניין שבאמת יש מן שעמום ואכזבה כאלו: מן סתמיות. ויחד עם זה עניין חדש בכל רגע. אבל בהחלט זה סופו של המתרגש הגדול. במצב הזה אין שום אופוריה.

עברה ארוחת הבוקר. מדי פעם עוד יש דביקות של "אני", אבל היא עוברת. כשם שהכל עובר. חביבי.
כשאין מחשבות עולה הרגשת טוּב גדולה. כמעט עד דמעות. אולי זו הרגשת ה- "I AM" שרמש [בלסקר, הגורו מבומביי] מדבר עליה (ולא רק הוא), כי אני לא מזהה ממש הרגשת "I AM".

אבל למה שלא נתעורר מחר בבוקר ויהיה "אני"? למה ההבנה הזו צריכה להיות תמידית – כל דבר אחר הרי משתנה?!? ברור שההבנה הזו תיעלם ברגע שההכרה הזו תמות, אבל למה לא קודם?
עדיין, נראה שהמצב הזה, בהיותו הבסיסי ביותר, הפשוט ביותר, הקל ביותר, פחות סספטבילי לשינוי.

המוח ממשיך בשלו כמובן (ותודה ליקי [חברי הטוב] ולרמש על התובנה הזו שעזרה מאוד), כמו "למי יש כוח לעוד יומיים של מדיטציה" וכו'. אבל המוח לא ממש נחשב, וממילא אין כוח לשום דבר, ויש כוח להכל.

העניין עם העניין הוא שהאינטלקט משועמם. פשוט הבין שאין מה להבין. ושהכל חסר משמעות. לעומת זאת החלק החווה נהנה מכל דבר קטן שכל חוויה היא כיף וחידוש וטוּב. אבל מכיוון שהייתי אדם עם חלק אינטלקטואלי מפותח, אז יש הרגשת שעמום ואכזבה.

והכל נראה כמו חלום. אולי נתעורר?

נראה לי שהאני חזר קצת. מצד שני ראייה חזקה והכל אחד. איך זה? נפלאות הן דרכי השם.
אבל עכשיו כשאני כותב האני חלש מאוד. לפחות אני לא משועמם. וארוחת צהריים.

אז בבוקר היינו מוארים (לפחות לפי רמש) ועכשיו כבר לא. נראה לי שמה שקורה זה הבהובים של עצמיות. אני כמו דג [מבחינת תפקוד רצף העצמיות, ששמעתי שאצל דגים מתחדש כל שלוש שניות]. אז יש שוב אני, אם כי חלש.

מה שטוב במצב הזה הוא א) מעניין ב) אין פחד משום מה – מצב רוח טוב ג) אין צפייה לגאולה, כי כאילו כבר היינו שם או משהו או פשוט מבינים שאין מה לעשות ד) אין אופוריה מטופשת.

אני חושב שיש לי צורך יהודי לעשות. פשוט שיהיה מה לעשות. לכן אהבתי את הרעיון שלא הוארתי לגמרי וחשבתי להעמיק עוד – שיהיה עוד תהליך. זה [חוסר הקבלה של הכל והצפייה לעתיד שבו יהיה מושלם] אולי הוציא אותי מהמצב. מן צורך לעשות. אז מה, נוֹ הארה פוֹר מי? אולי זה לא לכולם, העניין הזה. אולי לחלק מהאנשים יותר עדיף תהליך תמידי [של תשובה] על תשובה סופית אחת.
שוב לא היה, שוב היה, עכשיו שוב אין אני, או בעצם כל העולם כולו, אני גדול מאוד.

 

[אם אנסה לנתח רטרוספקטיבית את מה שקרה, אפשר לומר שלמנגנון-בניית-האני שלי היה עדיין יותר מדי כוח, והוא שב ורצה את האני לידי קיום – כלומר רצונות ותקוות עדיין עלו וקוששו עצמן לכדי תחושה של דמות יציבה שרוצה ומקווה. האנרציה שצבר המנגנון הזה היתה פשוט מדי גדולה, או במונחים מזרחיים, הסמסקארות היו עדיין חזקות מדי, או שפשוט היו עדיין, והן שאבו את ההכרה לכדי אותו סחרור של מחשבות שמייצר אשלייה של חושב. או במילים פשוטות ומסורתיות יותר: לא שרפתי עוד את כל גרעיני הקארמה שאני נושא.

כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]

ביום כיפור לפני שנה הזמינו אותי שכני לארוחה מפסקת. דיירים רבים בשכונה השקטה שלי בקריית אתא עלו בשנות החמישים ממרוקו, וכך נהניתי מאוכל טעים במיוחד, שלאחריו יצאנו כולנו (כלומר הגברים של המשפחה ואני) אל החצר כדי לעכל. על פי השעון הצום כבר החל, ולכן התאפקתי לא להביע את תדהמתי בקול על כך שמארחי שלפו איש איש את חפיסת סיגריותיו והחלו לעשן בנחת. תוך דקות גם הובא להם גם תה מתוק מהמטבח. רבע שעה אחרי כן כבר היינו בדרך לבית הכנסת.

יהודה שנהב, בחציה השני של הביקורת שלו ב"הארץ" על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית בעידן חילוני" מספר על איך שסבתו, פארחה מועלם, ליגלגה על האבחנה, הנוצרית במקורה, בין דתי לחילוני.

היא היתה יהודייה אדוקה – אבל לא העמידה סייגים נוקשים להתנהגות. בארוחת ערב שבת, למשל, יכולים היו המסובים לעשן בנחת סיגריה לאחר התפילה. כדאי גם להדגיש, כי רוב מצביעי ש"ס אינם דתיים חרדים כמו הפוליטיקאים המייצגים אותם. לא בכדי, אם כך, כינו הסוציולוגים בישראל את המזרחים 'מסורתיים': הם ביקשו לעקוף, באמצעות קטיגוריה זו, את בעיית חוסר ההתמיינות של המזרחים לקטגוריות האירופיות.

שנהב אם כן מצביע על כך שמבחינה סוציולוגית אי אפשר למתוח קו ברור בין דתיים לחילוניים, ודאי שלא רק על פי יחסם להלכה. כפי שכתבתי, המושג של "דת" כתחום נבדל (גם אם מיוחס) בחיים היא המצאה נוצרית, ואילו ביהדות (ומזרחה) עבודת האל לא התקיימה במסגרת החיים, אלה החיים התקיימו במסגרתה. אבל דבר נוסף עולה מתוך דבריו של שנהב על סבתו: התפיסה, שהתקיימה ביהדות המזרח, שלא העמידה את הזהות היהודית של האדם רק על דקדוקיו ההלכתיים. תפיסה שבאירופה הבליחה לרגע עם תחילת תנועת החסידות, אבל שנחנקה מיד עם מיסודה של זו ושמאז הולכת ונעלמת.

ידוע לכל שבעבר שמירת ההלכה לא היתה קפדנית כבימנו – היא פשוט לא היתה יכולה להיות, כאשר שעונים, אם בכלל היו קיימים, לא היו מדוייקים, מוצרי מזון לא היו ארוזים הרמטית, לא בכל עיירת גויים היתה מסעדה כשרה או גדר שהפכה אותה כולה ל"רשות היחיד" בשבת, ולא לכל קהילה יהודית היה רב שהיה באמת תלמיד חכם. אולי זה מה שהציל את יהדות אירופה מלהפוך לגמרי לבדיחה. כי האפשרות לאדיקות פנאטית בדקדוקי הלכה התרחבה עם הזמן ועם הכיוון מערבה, וממש בימינו מגיעה לשיאה. וכמו שיאים רבים, גם זה מתאפיין בגרוטסקיות.

הלכה מסומסת

נדמה לי שהיה זה באנרג'י יהדות ששמעתי על זה לראשונה: שאלות הלכתיות ב- sms. הרב אבינר, מסופר שם, מקבל מדי יום "לא פחות מ-150הודעות סמס עם שאלות שונות ומשונות, כאשר בתקופות חמות כמו פסח מגיע מספרם ל-300. בתקופות נדירות ורגישות במיוחד כמו ערב יום הכיפורים וימי מלחמת לבנון השניה נסק מספרם ל-600 הודעות ביום."

ומה שואלים חיילי צבא השם?

אחת הפניות האחרונות, למשל, התקבלה מבחור שכתב: "אני יושב באוטובוס ליד איש חרדי שלא יושב ליד נשים והנה נכנסה גברת זקנה שאין לה איפה לשבת. מה לעשות? לקום?" (תשובה: "תן לה מקומך והוא יעשה כטוב בעיניו"). חייל שאל בזמן פשיטה על אחד הבתים ברמאללה: "האם אני יכול לגנוב מערבי סחורה שברור שהיא גנובה?" (תשובה: "לא, אסור לגנוב אפילו שגנוב"). במקרה אחר סימס לרב תלמיד צעיר ותמים מתחת לשלחן: "האם מותר לשקר למורה שהכנתי שיעורי בית".

מרבית הביקורת על התופעה בקרב המגזר הדתי, ויש כזו, נוגעת לעצלות שהיא מעודדת בקרב שומרי המצוות ("במקום לפתוח ספר, שולחים שאלה") ועל השטחיות ההכרחית של התשובות. משום מה לא שמים לב שהסכנה האמיתית בתופעה הזאת היא הפיכתה של ההלכה באופן סופי לקודקס יבשושי של חוקים, כאילו לא לעצב את החיים באופן חיובי, אלא לאסור ולדכא אותם היא באה. סכנה נוספת, חמורה עוד יותר, היא איפוסה המוחלט של כל יכולת חשיבה עצמאית מצד התלמיד: שימו לב שהשאלות המוזכרות מעלה הן כולן דילמות מוסריות. הנוסע באוטובוס, התלמיד התמים ואותו חייל (תמים גם הוא, אני בטוח, תמימות קדושה שכזו) מבקשים הדרכה רוחנית, כאילו הם לא מבינים לבד טוב ומה רע (כן: לא מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע).

מנקודת מבט סוציולוגית אולי צודק שנהב וקשה מאוד להבחין בין "חילוני" ל"דתי", ועוד יותר קשה להעמיד את החילוניות כקטיגוריה עצמאית בעלת מהות נבדלת. אבל הייתי רוצה לתת הגדרה תיאולוגית פשוטה (וקצת פשטנית) למושגים הללו: חילוני הוא מי שאין לו קשר עם אלוהים (או כל מציאות שחורגת מתפיסת העולם כמחסן של חפצים). דתי הוא מי שיש לו. על פי ההגדרה הזאת אותם מסמסי הלכה הינם למעשה חילונים שומרי מצוות. אין להם שום קשר עם משהו נשגב. אין להם שום מגע עם מציאות שחורגת מהתפיסה האנושית הרגילה, המכאניסטית, האינסטרומנטלית, של החיים. הם בסך הכל מנסים להסתדר ולהפיק את המיטב מקיום שטחי ותפל, וההלכה מקיימת עבורם מערכת דטרמיניסטית של דת-נמלים, שרק השם משותף לה ולדת אמיתית. ואפילו לזה הם זקוקים לעזרה און-ליין.

כן: ברור שגם היום, מי שמעוניין בפתרון הלכתי לבעיה אקוטית הולך לרב ומדבר איתו. אבל נדמה לי שיחד עם "פרויקט השו"ת" ותקליטורי אוספי "כל כתבי הקודש" למחשב, המגמה של אוטומטיזיצה של ההלכה (ועל פי תפיסה זו: של היהדות) אינה ניתנת להכחשה. מתורת חיים, שמנסה לחדור ללב הפועם של הדברים ולענות על צרכים של קיום אנושי רב-גוני, הופכת ההלכה למטריצה מדוייקת שאמורה לכסות כרשת כל גבעה או פינה בחיים, ולמעשה, אבוי, ליישר את עקוביהם על פי אידיאל של התנהגות צייתנית ומכאנית. ומי שמנסה ליישר כך את החיים דומה לזה שמעדיף תעלת בטון על נהר שוקק – או אולי אפילו מעוניין בשלולית מעפישה.

אם נמשיך את קו ההיגיון (הצלול, הברור, המדויק כל כך) הזה, הצעד הבא כבר יכול להיות מענה-מצוות אוטומטי, בו לא רב אנושי אלא מחשב יישב בקצה השני של קו ה- sms הלוהט, ויקבע הלכות על פי תוכנה פשוטה (למי שמעוניין: הזדמנות לסטארט-אפ). ממילא ברור שכל שיקול אנושי זר לרב שלא רואה ואף לא שומע (וודאי שלא מכיר) את תלמידו. כבר לא צריך להסתכל על התמונה הגדולה, על אופי האדם והייחוד, שתמיד קיים, במצבו הפרטי. אין צורך להעמיק ולאפשר לו לנהוג כפי שראוי לו עצמו, על ידי מציאת פתרונות הלכתיים יצירתיים לבעיותיו היחידאיות; אין צורך לטרוח ולמצוא את שביל הזהב בין צרכיו לבין צרכי המערכת; בכלל: אין צורך לחשוב. יש רק לשלוף את "התשובה הנכונה" ולסמס אותה חזרה. יהדות שמתנתקת סופית מהאנושיות.

לכן התשובה הברורה לרובו-רב תהיה כמובן שומר-מצוותומט: רובוט צייתן (תוצרת יפן) שיתקשר עם מקור ההלכה ויקיים את המצוות קלה כחמורה. מכיוון שחשיבה, שלא לדבר על דבקות או כוונה, איננה כפי הנראה מרכיב חיוני בשמירת ההלכה, אותו שומר-מצוותומט יקבל עליו את התרי"ג, הר כגיגית, יעשה וישמע וידקדק בקוצו של כל יוד, ואילו בעליו היהודי יוכל בינתיים לחיות את חייו בשלווה. מי יודע, הוא אולי עוד יעמיק את הקשר שלו עם אלוהים.

אבל לא צריך לחכות. המדינה מלאה בשומרי-מצוותומטים. ויש מי שמעודד את קיומם. "'אני משתדל לענות בזמן לכולם', אומר הרב אבינר בחיוך. 'יש לי ברירה? אנשים פונים אלי בזמן אמת וצריכים תשובה מידית'". הייתי רוצה לחשוב שיש ברירה: להפסיק את עבודת המצוות האובססיבית הזאת ולהתחיל לעבוד את אלוהים. צעד ראשון בכיוון: ללמד אנשים לחשוב בכוחות עצמם.