לפני כשנה, אחרי כמה שבועות של חיפוש עצמי (במובן Self ולא self כמובן) בטירוונאמלאי אשר בדרום הודו, הכרתי דמות בדויה: סוואמי הודי רב קסם ותבונה, איתו ניהלתי שיחות מרתקות ושתיתי במשותף ממעיינות החכמה. הוא השיב לי על שאלות, סיפר לי סיפורים, דיבר איתי על מהות הקיום ושלח אותי להקיף את הר ארונצ'לה הקדוש. הזמן איתו היה לי קסום ומלמד, והשבוע, בהשראת חג החירות, נזכרתי בו, וצלצלתי בהתרגשות אל אותה צ'אי-שופ בה הוא תמיד יושב, בה הוא תמיד לוגם מהתה המתוק ומעשן בִּידִי בשרשרת.

"חג שמח" אמרתי, והצחוק העמוק והצרוד שלו נשמע לי כל כך מוכר שממש הרגשתי אותו לידי. "חג שמח גם לך", אמר, "חשבתי שלא אשמע ממך יותר." שאלתי למה הוא חשב כך, והוא אמר שהוא "לא יודע למה. סתם חשבתי." מה זאת אומרת סתם, שאלתי, הרי יש סיבה להערכה שכזו. "לא," הוא אמר, "אין שום סיבה. למחשבה אין סיבה – היא פשוט באה. סיבה יש רק לעמדה שלנו כלפיה: אם אנחנו לוקחים אותה ברצינות – או לא. אישית," אמר, "אני אף פעם לא לוקח שום מחשבה יותר מדי ברצינות."

התחלתי להקשות עליו, להתנגד לחוצפה האדירה שבדבריו, אבל לפני שהוצאתי משפט שלם מפי הוא התחיל נואם נואם, שוטף אותי בהגיגיו המתרסקים מטה כמפלי מים: "תראה," אמר, "המחשבות הרי משחקות אחת עם השנייה תופסת. כל אחת מנסה להאחז בזנב אחותה. הבעיה שלנו היא שהראשונה לא מנסה ממש לברוח מהשנייה – היא אוהבת להרגיש את כפות ידיה הלחות של המחשבה הבאה אחריה אוחזות באחוריה. כך יוצא שיותר מאשר הן משחקות תופסת הן נעות בשיירות, זורמות בשרשראות חיות כמו בריקוד ברזילאי. וככה הן רוקדות, שרשראות שרשראות, צמודות צמודות מאופק ועד אופק, מחשבה אחרי מחשבה אחרי מחשבה, עד שנדמה לך שהן נחש גדול, ארוך, עבה וחלקלק, נחש עקלתון, נחש חנק עצום ללא ראש או קצה. אבל זו אשלייה: זה לא נחש, זה חבל. זו חבילה של מחשבות, מסודרות בשורה. כמו אורְחַת גמלים: שיירת הגיגים עם דבשות מלאות מילים.

"אבל אתה, בטיפשותך, לא רק שאתה חושב שזה נחש חי ולא חבל מת, גם נדמה לך שהנחש הזה הוא אתה. נדמה לך שאתה שרשרת המחשבות! אתה חושב שאתה המחשבות שלך, עד כמה מטורף שזה נשמע! ואתה לא. אתה לא. תאמין לי, אתה לא. וכשתתעורר מהטעות הזאת תבין כמה הזוי היה להאמין שכן, וכמה מתסכל.

"הבעיה היא שהנחש הזה של המחשבות הוא מתוחכם, וכשתפסיק להאמין בו ולחשוב שהוא אתה, הוא ישכנע אותך שאתה אולי לא הוא, אבל אתה בעצם המקור שלו. שאתה הוא המרכז שסביבו מלופף אותו נחש מחשבות מחניק. כי פתאום תגלה שהמחשבות יודעות לנוע לא רק בשורות, אלא גם במעגלים. 

"כן, כך הן תרקודנה, המחשבות: במעגלים. רוקדות רוקדות ומתוך כך יוצרות דמיון שווא של מרכז אשר סביבו חולל לו הריקוד. ומי במרכז? נכון, אתה! אתה במרכז העולם ואתה במרכז ההכרה. הכל סובב סביבך והכל נובע ממך. לא רק זה: למעשה אתה חושב שאתה הוא המרכז, שהמרכז הזה הוא הוא אתה היסודי, אתה המהותי, אתה האמיתי. אוי, כמה ילדותי.

"לא: אין מרכז, רק מעגל, אבל לראות את זה, לתפוס את זה קשה כמו לכלב לתפוס את זנבו שלו, למרות שהוא יכול לכלות ימים שלמים ברדיפה. ברור: הרדיפה רק מרחיקה את הזנב, וכל ניסיון להבנה הוא רק עוד מחשבה שנוספת למעגל הריקודים. תנסה להבין: כל מחשבה על המעגל מרחיבה אותו, ומצד שני כל ניסיון שלא לחשוב מגביר עוד את קצב הריקוד! נסה ותראה. אתה תקוע, אם כן, במעגל. במעגל קסמים.

"כן, המצב לא נראה טוב עבורך. לא: המצב נראה רע. אבל אל תתייאש, כי לאמת יש כוח שלשקר אף פעם לא יהיה. זהו כוח ההוויה. וכוחה של ההוויה היא הקיום שלה. וכוחו של הקיום הוא שהוא נוכח. וכל נוכחות הרי היא מגלה את עצמה. כך שהגאולה היא רק עניין של זמן. כי למרות כל הבלגן שמתחולל אצלך בראש, מדי פעם, לעיתים נדירות, פתאום, אתה רואה משהו, אתה תופס משהו: בכפות רגליך שלך אתה מבחין, בעקביך בעודם בורחים ממך – אתה חוזה בתהליך האינסופי בדיוק כשהוא מתחיל שוב (עד כמה שזה פרדוקסלי). בהתגלות הזאת האורובורוס כל כך מופתע שהוא שומת את זנבו מפיו ונושם בפעם הראשונה אויר נקי, ללא מאמץ. אז אתה מבין שכל הזמן רק הלכת במעגלים, רק הלכת והסתחררת, בעוד שכל הזמן היית יכול פשוט לשבת במקום – וזה היה בדיוק אותו מקום אליו הגעת בעזרת כל מאמציך! לכן אתה מחייך: היית יכול, כפי שאמר פעם מישהו, פשוט לנשק בעצמך את שפתיך שלך וכך ליהנות לנצח! אבל טוב שנישקת אחרים: שפתיך מרגישות עכשיו אחרת: עשירות יותר, מלאות וטעימות יותר.

"תראה, הבעיה היא לא המחשבות עצמן. את זה חשוב מאוד להבין: אין מחשבה רעה, יש רע למחשבה. המחשבות פשוט כלואות בתוך ההכרה שלך, אתה מבין? כמו זבובים בתוך צנצנת. כמו דגיגים בתוך אקווריום – לכן המים הטהורים הופכים מעופשים. אתה פשוט כולא אותן בתוך חומות, סוגר אותן ולא נותן להן אויר. אתה תופס אותן, מבין? תופס אותן לא נכון.

"שחרר את המחשבות! נפץ את חומות ההכרה שלך ותן למחשבות לפרוח לאן שרק תרצנה. כי כפי שזה עכשיו הן פשוט שורצות בצפיפות, מתחככות זו בזו, יוצרות חום ומחנק, נתקלות כל הזמן אחת בשניה ובחומות ההכרה. מכיוון שאין להן מה לעשות, הן מתרבות. מכיוון שכך, הלחץ רק גובר. אם תתן להן חופש הצפיפות תפחת וממילא גם מספרן ילך וידלדל. מעגלי הריקודים ילכו ויעשו צרים. ההכרה תתקרר ותרווח.

"תן למחשבות חופש. שחרר אותן. פתח את גבולות התודעה. הרפה את חבלי ההכרה. שבור את סורגי המיינד. איך? לא בכוח. בְּהתענגות של אהבה. כי אהבה היא תנועה מההכרה בו זמנית החוצה ואל תוך עצמה. האהבה היא המסוגלת לעבור את קירות המיינד, כי אהבה היא מזיגת נהרות התודעה אחד אל השני, מעבר למדבריות שגרגירי החול שבהם הם זכרונות ומושגים. האהבה תחלחל דרכם, תרטיב אותם, תעשה אותם קרים יותר, רכים יותר, נוחים יותר, מתפשרים יותר. וכל פעם שאתה שולח נהר של אהבה מצדך, היה בטוח שים של אהבה נמצא ממול, מעבר לחול, עולה לקראתך בגאות של חסד."

1. יש דת נוצרית, יש מוסר נוצרי, יש רוק נוצרי ועכשיו גם יש גם אינצקלופדיה נוצרית, קונסרבפדיה (ו- Wired כתבו על זה), ויו-טיוב נוצרי: גוֹד-טיוב.

2. עמוד המאגד בתוכו כמה וכמה ראיונות וידאו עם מורים רוחניים מפורסמים: מיינד-ליפט.

3. סרטון חמוווווד על פסח

4. דת, מסתבר, נמצאת במקום שני אחרי מין באינטרנט.

5. כת נוצרית-יהודית קטנה שמאמינה בשימוש רוחני במריחואנה. איפה? בהוליווד.

6. למי שפיספס בקולקטיב, הנה העץ המשפחתי של אלי יוון. ייתכן שזאוס הוא הגיס של אפימתאוס?

7. והנה העתיד: "אחרי 77 שעות פתר המחשב בעיה שהעסיקה דורות של מתמטיקאים". אז מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם בסוף בא איזה מחשב, ולא רק שפותר את הבעיה, ולא רק שמגיש פתרון כזה שאי אפשר כנראה להבין אותו, אלא גם מגיש פתרון כזה שאי אפשר בכלל לקרוא אותו ("אורך הפתרון לבעיה […] הוא גדול עד כדי כך שאם הוא יודפס במדפסת, יכסה הנייר אזור ששטחו שווה לשטח מנהטן")?

אחרי ש"כחול עמוק" ניצח את קספרוב בשח, עכשיו יש מחשב שכבר מנצח אותנו במתמטיקה. המחשבה האנליטית שלנו, כנראה, נידונה להתמקם במקום השני המכובד על פני כדור הארץ, וייתכן, יאמרו מני עתידנים, שגם בענייני טקטיקה פוליטית וכלכלית יחליטו בשבילנו בעתיד מחשבים. ואנחנו אפילו לא נוכל לבקש מהם להסביר את ההחלטות שלהם: "צר לי (יאמר המחשב בקול נשי – תמיד נותנים להם קול של אישה בסרטים), אבל זה נשגב מבינתך, בן אנוש חביב. וממילא רק לומר לך מה הביא אותי להחליט כך יקח לי בערך שנה. אז עשה מה שאני אומרת ואל תשאל שאלות." ואנחנו נענה: "נעשה ונשמע". וזהו, אנחנו כבר לא הכי חושבים בעולם.

ומה בכך? אנחנו כל כך הרבה יותר מאשר מכונות של מחשבות וחישובים.

8. הלהיט הניו-אייג'י הגדול עכשיו בארה"ב הוא הספר והסרט "The Secret", בהם מדובר על "סוד" שלכאורה הוסתר מהאנושות ("צופן דה וינצ'י" סטייל) ועכשיו מתגלה: המחשבות שלכם קובעות את המציאות שלכם. יש גם אתר בעברית, וגם אנרג'י כתבו על זה. כרגיל בכל בלבול, גם השטות הזאת מבוססת על אמת, שכמובן עוותה ונופחה מעבר לכל זיהוי. סטיוארט דיוויס, חבר של קן וילבר מסביר יפה למה זה קשקוש בלבוש, וגם נותן בפרודיה.

9. לפני כחודשיים, כזכור, מת המורה הרוחני דאגלס הארדינג. לפני כשלושה שבועות מת הגורו ההודי ארבּי ניטיננדם, הידוע בכינויו  "אג'א". אג'א היה מאחרוני מורי האדוויטה הטהורה (בסגנון רמאנה מהארישי) ואל כפרו הקטן עלו מחפשים לרגל מכל העולם. בשנה שעברה כמעט הלכתי לראות אותו, אבל בסוף נשארתי עוד קצת בטירוונאמאלאי. הנה ראיון של אנדרו כהן איתו.

10. ולפני כשבוע מת יו. ג'י. קרישנמורטי (תקופה קשה לניו אייג'). הנה דברים שכתבתי עליו לאנרג'י:

יו. גי'. קרישנמורטי, אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם, מת בבית חבריו באיטליה לפני חמישה ימים. יו. גי'., בן 89 במותו, היה אחד המורים מעוררי המחלוקת ביותר, ובכוונת מכוון: הוא אהב ללעוג למאמציהם הרוחניים של מחפשים רבים שבאו לבקש את הדרכתו ונהנה לרסק כל אמונה בדבר אלוהים, נשמה, גן עדן, גלגולים, חוקים קוסמיים וכיוצא באלו. לדידו הארה היא מצב ביולוגי שאין דרך, ואין גם כל ערך, לנסות ולהגיע אליו או להשתדל להביא אותו. הוא היה מדבר בגסות ולא היסס להכפיש ולזלזל בכל גורו או דרך רוחנית.

יו. ג'י. התחיל את דרכו כחבר נאמן באגודה התיאוסופית ואף היה שליח מטעמה בארה"ב, שם היה מועסק כמרצה מבוקש לתורותיה. בגיל 39, אחרי חיפוש רוחני אינטנסיבי, התרחש (מיד אחרי שהאזין לשיחה של ג'ידו קרישנמורטי) מה שהוא כינה אותו "האסון": טרנספורמציה תודעתי ופיזית בה שרשרת המחשבות שלו נקטעה סופית והאורגניזם שוחרר סופית מרודנות המחשבה. כדבריו: "אין מה להשיג, אין מה להגשים, אין מה לקבל, אין מטרה שיש להגיע אליה. מה שמונע ממה שכבר ישנו, מהמצב החי הזה, מלבטא את עצמו בדרכו שלו היא תזוזת המחשבה שקיימת רק לצורך התפקוד בעולם".

יו. ג'י. לא לימד בצורה מסודרת ומי שרצה לשמוע אותו היה צריך להגיע אליו, או לנסות לתפוס אותו באחת התחנות שלו ברחבי הגלובוס. אני לא זכיתי לפגוש אותו, אבל אנשים שכן פגשו אותו סיפרו לי שמפגשים שלו עם מחפשים רוחניים היו מתבזבזים ברובם על רכילות רוחנית מרושעת וכל מני קשקושים על עולם ומלואו – רק מעט מהזמן היה יו. ג'י. מדבר על בעיותיה של האנושות והדרכים לפתרן. מאידך, הרבה אנשים חוו חוויות עזות ועמוקות כאשר היו בנוכחותו, וכפי הנראה היתה לו השפעה חזקה על כל מי שהיה בסביבתו. כך או כך, רבים רואים בו את אחד המורים הצלולים והישירים ביותר. יו. ג'י. מעולם לא לקח כסף עבור המפגשים איתו וגם כל ספריו מוגשים באופן חופשי באינטרנט.

כפי שמסופר כאן, לפני כמה שבועות נפצע יו. ג'י. מנפילה ולא יכול היה יותר לקום ממיטתו. מכיוון שלא רצה להיות למעמסה על חבריו הוא החליט ש"הגיע הזמן ללכת". הוא אכל פחות ופחות, עד שהפסיק לאכול לגמרי. בעשרים ושניים למרץ, בצהרי היום, הוא חדל מלהתקיים. גופתו נשרפה.

הנה מאמר שלי על יו. ג'י. קרישנמורטי מלפני כשלושה חודשים
הנה האתר הרשמי של יו. ג'י. קרישנמורטי
הנה עוד אתר ובו סרטי וידאו רבים שלו

11. לסיום, אם מישהו כאן רואה טלוויזיה בערב פסח, ואם הוא במקרה יראה ערוץ 2, כנראה שהוא יראה אותי. אני מדבר על המשמעות הרוחנית של מיתוס היציאה ממצריים בתכנית שתשודר כנראה סביב 19:30 אותו הערב (למי שרוצה את זה בכתב, הנה מאמר מוצלח שלי על פסח מלפני שנתיים). לא יודע איך יצאתי, ייתכן שעשיתי פדיחות, אני לא יודע אפילו את שם התכנית, אבל נדמה לי שמשתתף גם פרופ' יאיר זקוביץ', ואותו בטח כדאי לשמוע. [עדכון 31/3: לתכנית קוראים "בצאת ישראל" והיא תשודר ב- 19:00]

חג שמח, ושנצא כולנו מעבדויות קטנות לחרויות קטנות.

כדי להיכנס לאווירה, ראשית צפו בוידאו הקצרצר הזה:

נכון: מי שחושב שהאדון הזה הוא סלסלת פירות, צודק. שמו מרשל אפלוויט, ושם תנועתו: "שער גן עדן".

פתחו את השער, פתחוהו רחב

תנועת Heaven's Gate התחילה בשנת 1972, כאשר אדון ושמו מרשל אפלוויט, בנו של כומר פרסבטיריאני ופרופסור למוזיקה, פגש גברת ששמה בּוֹני לוּ טְרוֹסְדֶייל נֶטֶלְס בבית חולים פסיכיאטרי בו היא היתה האחות. אפלוויט, כפי שיראה יותר ויותר הגיוני בהמשך, היה אחד המטופלים, למרות שהוא אישפז את עצמו לא כתוצאה של מחלת נפש אלא מפני שגילה שהוא נמשך לשני המינים וחשב שכך יצליח "להתרפא". הוא היה אז בן 41, והיא, בת 44, נשואה ואם לארבעה, ברחה איתו. הם נעצרו על ידי המשטרה שנתיים מאוחר יותר באשמת גניבת מכוניות והונאת כרטיסי אשראי. כשהשתחררו ב- 1975 הקימו כת:

[…] שותפי/תי ואני מ'הרמה האבולוציונית שמעל לאדם' (ממלכת השמיים) נכנסנו והשתלטנו על שני גופי אדם בשנות הארבעים לחייהם. אני נכנסתי לגופו של הגבר והשותפ/ה שלי […] לקח/ה את גוף האישה. אנחנו קוראים לגופים הללו 'רכבים', שכן הם משמשים אך ורק ככלים פיזיים שאנחנו לובשים כאשר אנחנו במשימה בקרב בני אדם. […] ממלכת האלוהים האמיתית – ממלכת השמיים האמיתית הפיזית – הרמה האבולוציונית מעל לאדם – כל אלו הם הינו הך. זו ממלכה ללא מין או מגדר. […] אותם בני אדם שיש להם תאים המכילים נשמות יכולים להיות מזוהים בזמן הזה בכך שיש להם פחות ופחות כבוד לעולם הזה ול'מערכת'. מבחינת הממסד הם נוהגים בצורה בלתי אחראית ואנטי סוציאלית, ועבור העולם יחשבו כפתיים, מטורפים, חברים בכת, סהרורים, מתבודדים, פרושים, מתבדלים וכו'.

הציטוט הזה (שלקוח מכאן. זה למי שיש כוח לשעתיים וידאו של הסברי תיאולוגיה חוצנית מפי אפלוויט) משקף ז'רגון כיתתי טיפוסי: בכמה פסקאות מצליחים המטורפים הללו להסביר את טירופם, לעגן אותו בטרמינולוגיה רוחנית-דתית ("ממלכת השמיים") ומיד גם לתרץ כל האשמה בטירוף כלפיהם בכך שזה רק בגלל שהם מיוחדים כל כך. הם אומרים לפתיים שיקנו את סחורתם הסרוחה: תמיד הרגשתם שאתם מיוחדים אבל אף אחד לא שם לב לכך? אה: זה בגלל שאתם הנבחרים! הצטרפו אלינו וביחד נברח מכאן, ונגיע עד ממלכת השמיים המובטחת! ואם יאמרו שאתם סהרורים או חברים בכת, דעו שזה רק מפני שחסרי הנשמות המסכנים האלו פשוט לא מסוגלים להבין אתכם!

בכל אופן, ב- 1975 הגיעו אפפלוויט ונטלס (שקראו לעצמם "דוֹ" ו"טִי" בהתאמה) לסאן פרנסיסקו והתחילו לחרוש את האזור בסדרת הרצאות – והאדמה שם, כידוע, פורה במיוחד לעניינים שכאלו. חיש מהר אספו סביבם כמה עשרות חברים, שמכרו את כל רכושם ועברו לגור באחוזה של הכת, שנשכרה כמובן במיטב כספם. עיקרי תורתם היו הפניית הגב על כל מה שאנושי והתכוננות לעליה במרכבת חייזרים השמימה. הגאולה על פי השניים היא מעבר לעולם הפגום הזה, ויש לברוח ממנו. אותם חייזרים, ששני המנהיגים הם שגריריהם על פני האדמה, יגיעו בספינת חלל כדי לקחת איתם את הנבחרים. אבל כדי להכין את הנשמות (למי שיש לו נשמה כמובן, היינו רק לחברי הכת) לנסיעה בחללית יש לעזוב את המשפחה, החברים, הרכוש, התשוקות, המחשבות וכמובן את הגוף. מין כמובן לא בא בחשבון, ואפלווייט למעשה גרס שהכי כדאי לעבור סירוס ולגמור עם כל העסק המלוכלך הזה של הזיקפה. הוא ושבעה נוספים אכן סירסו עצמם.

ב- 1989 נטלס מתה, מה שהשאיר את אפלווייט לבדו בראש. לקראת סוף שנות התשעים גם מספר החברים הלך והתמעט, והמצב הבריאותי של אפלווייט עצמו הדרדר. בצירוף מקרים מדהים ניבא אז אפלוויט את סופו הקרוב של העולם. למעשה זה היה כמובן סופה של הכת: ב- 26 למרץ 1997 נמצאו גופותיהם של שלושים ותשע חברי הכת, כולל מנהיגם, לבושים במדים טקסיים (שדומים לאלו של הוולקנים מ"מסע בין כוכבים") ונעולי "נייקי". הם מתו מרעל ששתו, בטוחים שחבריהם, שנמצאים בחללית שחבויה מאחורי כוכב שביט שעבר אז ליד כדור הארץ, באו לקחתם. לפני שמתו, וכעוד עדות לתחכום אורוויליני, השאירו מסר כי הם מתנגדים להתאבדות.

אגב, לא כל הגנוסטים נגד מין. הנה למשל הקרפוקרטים, שאף על פי שהם מתעבים את העולם ואת החיים על פני האדמה, הגיעו למסקנה שכדי להיחלץ ממנו ומהם על האדם לחוות את כל החוויות האפשריות – רק כך נשמתו לא תדרוש גלגול נוסף. לכן הם עסקו, ובמרץ רב, במין על שלל גווניו.

התאבדות קבוצתית היא כמובן נשק יום הדין של כל כת, כי זהו הרגע שבה הכת מחזירה לעולם במטבע שהוא הגיש לה (אתה לא מבין כמה אנחנו חשובים??? אז גם אתה בעצמך לא חשוב לנו!!!). אבל צריך להבין גם את המניעים העמוקים יותר של פסטיבל המוות הזה: הקבוצה הזאת, מבחינת הלך הרוח הדתי שלה, היא שוללת-עולם, בעלת אופי גנוסטי. התיאולוגיה הפרימיטיבית שלהם מחלקת את המציאות בחדות לטובים מול רעים, אדמה מול שמיים, חומר מול רוח, גוף מול נשמה, ובכל חלוקה וחלוקה כזאת יש כמובן צד שהוא כולו טוב וצד שהוא כולו רע. המטרה היא להתנתק מהרע ולהתחבר לטוב, וקל להבין איך מימוש המטרה הזאת נתפס כמתקיים רק במקום מוחלט כמו המוות. יוצא מכך שבאופן אירוני מי שמשתוקק אך ורק לחיים ולאור ולרוח, מוצא עצמו מהר מאוד כגוש שחור של חומר מת.

ומי לא בא?

ב- 1954 הקימו בני הזוג רות וארנסט נורמן את ארגון אונריאוס (Unarius) ראשי תיבות של "הבנה אוניברסלית אינטר-מימדית ורהוטה של המדע" (שמתם לב שכולם רוצים להיות מדעיים?). השנים, שהם למעשה המלאכים אוריאל ורפאל, שמו להם למטרה "להתגבר על האינרציה של הפרטים והמין האנושי בכללו על ידי הצגת הידע של הפדרציה הבין-כוכבית שבה חברים שלושים ושלושה עולמות בהרמוניה ואחווה". הם מאמינים שכדור הארץ אוכלס פעם על ידי ציביליזציה חייזרית, ושהחיזרים גם יחזרו אלינו כדי ללמד ולחנך אותנו בדרכיהם הטובות.

במאמר מוסגר אני רוצה להבהיר משהו חשוב: שי טובלי לא היה מעולם הוגה מקורי במיוחד, והשינוי החריף שחל בו לאחרונה בהחלט מקבע אותו כעוד שיבוט ניו אייג'י מבדר. את זה אפשר לראות על פי קודמיו בתפקיד שמצויינים במאמר זה. יחד עם זאת, אני בהחלט לא חושב שגורלה של הכת הקטנה שלו יהיה דומה לגורלה של כת "שער גן עדן". צריך להבחין היטב בהבדלים הגדולים באופיין של התנועות הללו: שי טובלי אוהב את עצמו. הוא אוהב את העולם ורוצה לשפרו. כוונותיו לחיות בעולם הזה ולהנות ממנו. הוא טיפוס חברותי וכך גם חסידיו. הוא צופה מציאות חדשה ונפלאה אחרי שנת 2012. מרשל אפלוויט שונה מטובלי בכל אחד מהקריטריונים האלה: הוא שנא את עצמו, שנא את העולם, רצה לברוח מכאן, התבודד באחוזה וחשב שהעולם כולו הולך להיות מושמד. האופי הגנוסטי של אמונותיו הוא שהביא אותו (ואת מאמיניו) לשים קץ לחייהם ולמפעלם. טובלי וקבוצתו שונים לגמרי מכל זה. הם אנשים חברותיים, פתוחים, אינטליגנטים, ויש להם קשרים ענפים עם העולם שמחוץ לכת שלהם. הם אוהבים את העולם ונהנים ממנו (אגב צריך באמת לזכור שכוונותיהם טובות. הם באמת (נראה לי) רוצים לעשות טוב, ובשום אופן לא מדובר כאן על איזו קבוצה שלילית). הם מצפים לגאולה כאן על האדמה ופועלים להשגתה. אני בהחלט לא צופה שהם ישימו קץ קולקטיבי לחייהם. מה שכן, הם צפויים להתאכזב כאשר בשנת 2012 דבר לא יקרה. עוד קודם לכן הם צפויים להתאכזב כאשר טובלי ישנה שוב את פניו ואמונותיו. על אכזבות אלו, אגב, הם צפויים להתגבר, ולשקם במהירות את תמונת העולם שלהם – כלומר הם לרגע לא יפקפקו בצדקת דרכם ופשוט יצדיקו את הטעויות שלהם בתירוצים שונים ויצטרפו לכל קבוצה חדשה של טובלי, בכל גלגול שהוא לא יתממש לתוכו.

למעשה, ליקום יש שבעה מימדים נוספים על אלו המוכרים לנו, אשר מהם ניתן לשאוב מידע מועיל על החיים: ונוס אחראי על הרפואה, ארוס על המדע, אוריון על החינוך, הרמס על הפילוסופיה, מוזה על האמנות, אליסיום על הדבקות ואונריוס על ההנהגה. שני המנהיגים שלנו, אם כן, מצליחים להתחבר אל המימדים הללו ולינוק מהם מידע. המטרה: לחיות חיים מאושרים כנשמה אלמותית וחופשייה.

אפרופו נשמות, מסתבר שנשמתה של רות היתה בגלגולים קודמים קונפוציוס, הבודהה, סוקרטס, המלך ארתור, הקיסר שארלמיין, מונה ליזה, יוהנס קפלר, הנרי השמיני, בנג'מין פרנקלין, והמלך פוסייד מיבשת אטלנטיס; נשמתו של ארנסט היתה האל המצרי אוזיריס, ישו והשטן (לא הגיוני? התקבלתם!). רות, אגב, התגלגלה הלאה ב- 1993. ארנסט הקדים אותה ושוגר לחלל ב- 1972.

הכת המשיכה להתקיים ומתקשור של אחד החברים באונריאוס עלה שבשנת 2001, מאה שנה בדיוק להולדת רות נורמן, יקרה בשעה טובה המאורע שכולנו ציפינו לו משחר האנושות, וחללית האם סוף כל סוף תגיע ותבוא להושיע. איפה? בדרום קליפורניה. מי? המואונים (Muons) מכוכב מייטון (Myton) – מי לעזאזל חשבתם??? החללית, אגב, תביא על סיפונה יותר משלושים אלף מדענים מואונים לכדור הארץ, שיפתרו את כל בעיותינו ויפתחו בעידן חדש של שלום ושגשוג. אבל אלא אם כן פיספסתי משהו רציני, זה לא ממש קרה, והקבוצה, שעדיין קיימת, באופן טבעי במשבר אמונה.

בשונה מקבוצת "שער גן עדן", האונריאוסים אינם שוללי עולם. הם לא רוצים לברוח לחלל, אלא לשפר את הארץ. הלך הרוח מחייב-העולם שלהם מסביר מדוע הם לא התאבדו, ולדעתי כל כת שחבריה לא מתאבדים כבר ראויה להוקרה – בכל זאת, הם חסכו מאיתנו אחוזה ענקית מלאה בגופות מגונדרות. מאידך, הציפייה הכנה שלהם לגאולה מהשמיים נידונה להפוך לאכזבה.

אצל האונריאוסים ניתן לראות עוד דבר מה האופייני לכתות חייזרים הזויות: הניכוס חסר הבושה של כל ההיסטוריה האנושית תחת כנפיהם דלילות הפלומה של שני המנהיגים הגלקטיים. אין כל בעיה לערבב רוחניות עם חייזרות, וגלגולי נשמות המנהיגים מבהירים היטב שלא היה לבני האדם מקור אחר לידע מאשר שניהם, ולכן שכדאי מאוד להמשיך ולהקשיב להם. רק להם.

תשעה מי יודע?

ברברה מרסיניאק טוענת שהיא מתקשרת קבוצה של ישויות ממערכת הכוכבים פליאדס. הקבוצה מונה תשעה חברים, והם כבר תקשרו עצמם דרך מורי-עולם שונים כישו, בודהה, סוקרטס, נוסטארדמוס וליאונרדו דה וינצ'י. "התשעה" (כך הם נקראים: "The Nine") מזהירים אותנו בני האדם שאם לא נתפקח מהר אנחנו עלולים למצוא עצמנו בגיהנום של רודנות בו בני אדם יהפכו ליצורים אומללים שחציים מכונות. אבל יש תקווה, כי עד 2012 יש זמן לתקן עולם, וזו גם עת רצון, שכן באופן משמח "אנחנו מופצצים בתקופה זו בחלקיקי אנרגיה עד לרמה התת-אטומית" (הכל מדעי כן?). על כן תהליכים שבעבר נמשכו שנים ימשכו ימים, ולא רחוק הזמן בו כולנו נהיה מודעים לכך ש"אנחנו יוצרים את המציאות שלנו". על פי "התשעה" עלינו לשוב לחיים קרובים לטבע ולהפנות גב לטכנולוגיה שמשעבדת אותנו.

ברברה מודה שמה שהביא אותה לתקשור היה הספר "סת מדבר". היא התרשמה ממנו מאוד ובטיול במקדש בדלפי אשר ביוון התחילה לתקשר בעצמה את הקבוצה. הם סיפרו לה שלפני 500,000 שנה הציביליזציה האנושית פרחה וכדור הארץ היה מרכז הגלקסיה. הבעיה נוצרה רק לפני 300,000 שנה, אז חייזרים עוצמתיים הגיעו הנה ושדדו אותנו מכל הידע הזה. הם גם ניוונו אותנו מבחינה ביולוגית, ושינו את ה- DNA שלנו כך שנשרוד, אבל לא הרבה מעבר לכך. רק את האורגזמה הם השאירו לנו, כשריד אחרון וזיכרון להוויתנו המגניבה מימי קדם. כעת באים "התשעה" ומנסים ללמד אותנו מחדש איך לחיות, כי מכיוון שכדור הארץ תקוע מבחינה אבולוציונית, הוא תוקע איתו את כל הגלקסיה. אסיים אם כן בקריאה נואשת: אנשים יקרים, עשו טובה והגיעו כבר לשלב האבולוציוני הבא – אתם תוקעים את כל הגלקסיה!

לסיום, הרי שיר יפה על אפלוויט וכתו:

[הנה גרסת אנרג'י של המאמר. לקבלת תמונה כללית על כל תופעת החייזרים, מהבחינה ההיסטורית והפסיכולוגית, אני ממליץ על הספר Alians: Why They are Here של Bryan Appleyard, שגם נעזרתי בו לצורך כתיבת רשימה זו]

לפני כשלושה חודשים ביקש חבר רחוק שלי, חיים, שאחתן אותו ואת בחירת לבו, שָני. בהיסוס, הסכמתי.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לוקח חתונות מאוד ברצינות (ואולי זאת אחת הסיבות שבגללה עדיין לא התחתנתי). ברור, אם כן, שבקשתו של חיים, הגם שהחמיאה לי, הטילה עלי אימה גדולה ויראה, מעין "חיל ורעדה" של העומד לפני קודש הקודשים. מחד, אני ודאי לא רואה את עצמי סמכות דתית או רוחנית רצינית מספיק כדי לקדש זוגות לפני השמיים. מאידך, עם כל הטמטום, העיוורון והכיעור שבממסד האורתודוקסי, יש לי הרבה כבוד אליו, כאילו חוט של אמת (היסטורית, תיאולוגית, אפילו רוחנית) ממשיך לרוץ דרכו גם היום, מפלח את מרכז גופו המגושם והמעוות. אותו חוט של אמת הוא הנותן תוקף של קדושה לאיחוד הזוגי, תוקף שכאמור אני לא מרגיש שאני מסוגל להנחיל בכוחותיי הפרטיים הדלים.

מה הוקל לי איפה, כאשר הבהיר לי חיים שאת החופה עצמה יערוך רב אורתודוקסי, ואילו אני (ועוד חבר של הכלה) נהיה רק אמונים על ריפוד החופה משני צדדיה בתוכן מרגש לנו ורלוונטי לקהל. וכך היה. אתמול כך היה, ולפני שחיים ענד טבעת על אצבעה של שני אני נשאתי את הדברים הבאים. התגובות היו כל כך חיוביות עד שעלה בדעתי להביא את המילים גם לכאן, שכן אולי עוד מישהו ישמח לעשות בהן שימוש.

בסוף הדרשה הקצרה כפי שתראו ישנה "הפעלה" של הקהל. אני מרגיש שהיא חיונית כדי להכניס את האנשים לסוד הטקס, להביא אותם להיות שותפים אמיתיים לשמחה, לא רק צופים. אצלנו זה לא הלך, כי האולם (בעצם, גן) פישל. אולי היינו צריכים לתאם את זה איתם מוקדם יותר, ולהדגיש יותר את החשיבות של זה (אם כי, הרי הם ממילא תמיד עושים מה שהם רוצים, לא?). בכ"א, יש לערבב שני דברים שונים שיוצרים דבר מה חדש – וטעים (במקור חשבתי על אבקת שוקו וחלב, אבל אם הארוחה היא בשרית זה כמובן לא הולך…).

טוב, הנה הדברים:

למצוא מילים לתאר בהן חתונה דומה למאמץ למצוא מתנות לתת לזוג המאושר: קשה לבחור אותן, ולרוב הן ממילא מתגלות כחסרות טעם. כי במה אפשר לברך, ומה כבר אפשר לתת, לאנשים שיש להם הכל? — חתונה היא אכן הכל: היא מפגש של הדברים כולם, ואיחודם. אכן, איפה אם לא בחתונה אנחנו רואים איחוד מושלם של כל כך הרבה ניגודים? זכר ונקבה, רבנות והדיוטות, מסורת ואופנה, זכרונות וציפיות, זהב ובשר-אנוש, אלכוהול ואחריות, הערגה לנצח ואמירת ה"הן" כאן ועכשיו – חתונה היא הפסטיבל של אחדות הניגודים. וטוב שכך: בין הניגודים יש לקרב, בין הניצים יש להשכין שלום, את הקטבים יש לראות כמשלימים אחד את השני, על ההפכים ללמוד לחיות ביחד, להשתלב, להתחתן. החתונה היא הטקס שבו אנחנו, בני האדם, יוצרים הרמוניה בעולמנו: מחברים את המנותק, מלחימים יחד את השבור, מערבבים את המופרד, מאחדים את השונה. אם החיים הם מירוץ סללום בין ניגודים – החתונה היא איחודם השלם. ולא בכדי: כי רק בין ניגודים תיתכן הפרייה, ורק במפגש בין הפכים תיתכן הרמוניה. כי זו הרמוניה: לא ביטול הניגודים (והרי הזוג ימשיך להיות כל אחד אדם שלם בפני עצמו), אלא שילובם יחד ויצירת שלם מהם, העולה על סכום חלקיו. וזו החתונה. — התכנסנו כאן כדי לחגוג את חתונתם של שני וחיים, את המימוש ההרמוני של הזוגיות שלהם. כדי לקחת חלק התנועה הזאת של האחדות, של מזיגת הניגודים אחד אל השני ויצירת משהו חדש משניהם, ביקשתי שתביאו איתכם XXX וYYY. אנחנו נמזוג את הXXX לתוך הYYY, נערבב ביניהם וכך ניצור מהם דבר חדש. אותו אנחנו נרים בברכה לזוג הצעיר ואז נלגום ממנו, כדי לציין את השתתפותנו בשמחת איחודם של בני הזוג. שיהיה במזל טוב, בהרמוניה ובשלום.

את קרישנמורטי אין צורך להציג, ושמו נישא למרחקים כמופת של עומק רוחני וחוכמה. לפני כשנה היה לי העונג לבקר במרכז קרישנמורטי שליד ורנסי (בהודו), ומצאתי שם ספר חדש שבדיוק יצא לאור ובו תמלול של דיאלוגים שערך קרישנמורטי בשנים 1978-1979. המיוחד בשיחות שנאספו בספר הוא שבכולן משתתף וולפולה רהולה. רהולה, צעיר מקרישנמורטי בכעשר שנים, נזיר בודהיסטי וד"ר לפילוסופיה בודהיסטית, הוא זה אשר כתב את הספר הקלאסי "מה שלימד הבודהה" והוא נחשב כמובן מומחה לא קטן לבודהיזם. הדיאלוגים ביניהם סובבים מטבע הדברים סביב הדמיון והשוני בין תורתו של קרישנמורטי לזו של הבודהה.

קרישנמורטי

רהולה

אני רוצה להביא כאן תרגומים של שני קטעים משיחות בין השניים. לדעתי חילופי הדברים ביניהם מרתקים, ואפשר כמעט מכל משפט לפתח דיון שלם של "למה הוא התכוון בזה" וכו'. אני הייתי רוצה להצביע מתוך הדברים על משהו שלדעתי לוקה בהבנה של קרישנמורטי את המציאות. לדעתי קרישנמורטי מחלק את המציאות חלוקה דואליסטית: הוא רואה בָּאמת משהו נצחי ומוחלט, ואילו בכל תופעות העולם משהו מוגבל, דבר שמפוברק על ידי המחשבה ומשום כך גם לא אמיתי. דבר זה לא מתיישב עם הכיוון העיקרי של תורתו, כלומר יש דיסוננס מסוים בין קריאותיו החוזרות ונשנות של קרישנמורטי להיות מודע, להכיר ולחייב את מה שיש (כסיסמתו הידועה: "What is, is holy"), לבין מה שעולה משיחות אלו, כאילו האמת אינה במה שיש, אלא היא במקום אחר. הנה:

ג'ידו קרשינמורטי: אז, אדוני, מהו אם כן הקשר בין האמת למציאות [truth and reality]? היזהר. אני מתכוון, האם שתי אלה נפרדות לנצח?
וולפולה רהולה: לא.
ג'.ק.: לא?
וו.ר.: לא. אני לא מהסס: הם אינן נפרדות.
ג'.ק.: איך אתה יודע?
וו.ר.: אני יודע.
ג'.ק.: "הן אינן נפרדות" – למה אתה מתכוון בזה אדוני?
וו.ר.: זה מה שאמרתי: לראות [רהולה דיבר עם ק' קודם לכן על אפשרות של ראיה ללא המטען המחשבתי – ת.פ.].
ג'.ק.: לא, רק רגע אדוני. אמת ומציאות, אתה אומר, אינן נפרדות. זאת אומרת שהמחשבה והאמת הן תמיד יחד. אם הן לא נפרדות, אם משהו לא מחולק, מובדל, הוא יחד, בתנועה אחת שלמה. מחשבה…
וו.ר.: לא המחשבה.
ג'.ק.: רגע, המציאות – לכן נכנסתי לתוך זה אדוני – המציאות היא כל מה שהמחשבה בנתה. אנחנו מסכימים שזה כך. אנחנו יכולים להשתמש בטרמינולוגיה, במילה "מציאות", כמשהו אחר, לא איכפת לי, אבל לעת עתה אנחנו אומרים שהמציאות היא כל מה שבנתה המחשבה, כולל האשלייה. ולאמת לא יכול להיות שום קשר עם זה! לא יכול להיות! לכן השתיים לא יכולות להיות יחדיו.
וו.ר.: לראות את האשלייה הזאת, או מה שזה לא יהיה, לראות את "מה שיש", זה לראות את האמת. "מה שיש" זו האמת. אין אמת נפרדת מזה. "מה שיש" הוא האמת – מה שלא, הוא לא-אמת.
ג'.ק.: לא, אדוני, לא. אנחנו אמרנו שהמציאות היא תנועתה של המחשבה, נכון אדוני? והאמת היא ללא זמן. האמת היא מחוץ לזמן. היא לא האמת שלי, האמת שלך, האמת שלו – היא משהו מעבר לזמן. המחשבה היא בתוך הזמן, והשתיים אינן יכולות ללכת יחד. זה מה שאני אומר.
וו.ר.: ומה שאני אמרתי הוא שאין שניים. זהו דואליזם. אתה שוב מחלק.
ג'.ק.: לא, אני לא. אני מצביע על משהו אדוני. ייתכן שאני טועה, אבל אני מצביע על כך שהמחשבה יצרה אשלייה כזו והביאה איתה כל כך הרבה הטעיה, וייתכן שהיא תטעה את עצמה כשתאמר: "כן, אני ראיתי את האמת". לכן אני חייב להיות מאוד בהיר, חייבת להיות בהירות, שאין שום הטעייה בכלל. ואני אומר שההטעיה קיימת, והיא תתקיים בהכרח, אם אני לא אבין את טבע המציאות.
וו.ר.: אני חושב שהגענו אל האמת.
ג'.ק.: אני לא הגעתי אל האמת. אני לא יכול לבוא אל האמת.
וו.ר.: לא, אתה רואה את האמת.
ג'.ק.: אני לא רואה את האמת. יש הבדל גדול: אני לא יכול לבוא אל האמת, אני לא יכול לראות את האמת. האמת יכולה להיות קיימת רק, יכולה להיות רק, או היא קיימת רק, כשהעצמי אינו.
וו.ר.: זה נכון.

לקראת סוף השיחה רהולה ממש "מאשים" את קרישנמורטי בדואליזם, ואני חושב שאפשר באמת לראות את התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, כלומר את השקפתו לפיה מפני שהמציאות היא תוצר המחשבה, אין בה אמת. האמת והמציאות, שרהולה מתעקש שהן אינן נפרדות, מופרדות על ידי קרישנמורטי.

כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוון כשאני מדבר על הפרדה דואליסטית של המציאות אביא בית מתוך שיר יפיפה של פרסי ב. שלי:

The One remains, the many change and pass;
Heaven's light forever shines, Earth's shadows fly;
Life, like a dome of many-colour'd glass,
Stains the white radiance of Eternity,
Until Death tramples it to fragments. — Die,
If thou wouldst be with that which thou dost seek!

אנסה כוחי בתרגום:

האחד נשאר, הרבים שונים הם וחולפים;
אור השמיים פז לנצח, צלָלי האדמה עפים;
החיים, כְּכיפת זכוכית רבת-צבעים,
מכתימים את בוהק הנצח הלבן,
עד שהמוות רומס אותם לרסיסים. — מות,
אם תהיה עם זה אשר איתו אתה רוצה להיות!

מה שמפוספס בתרגום (לבד ממורכבות החריזה) הוא הקפיטליזציה של המילים באנגלית. כי שלי מדבר על ה-אחד מול הרבים, כלומר על ה-אחד ה-מוחלט מול המון היחסיים. ואל המוחלט הזה הוא רוצה להתעלות על חשבון כל הדברים. הוא שואף לשם, ורוצה לברוח מכאן. הוא חושב ששם טוב, וכאן רע, ששם האלוהים הנצחי והמושלם ואילו כאן הכל ארצי וזמני ופגום. כלומר הוא מפריד בין שמיים וארץ, וזה דואליזם, מחלה דתית (ומיסטית) קשה ונפוצה שלא מאפשרת לראות את השלמות האלוהית בכל פגם ומגרעת ארציים, שמדמיינת עולם מושלם, סטרילי, לבן-בוהק שנמצא רחוק, כנגד, מעבר לעולם הפגום, המלוכלך, האפרפר שלנו. זה דואליזם, שמכניס עצמו לסכסוך קשה עם המציאות בגלל שהיא, מה אפשר לעשות, רק המציאות, ולא איזה חלום אפלטוני של שלמות אידיאלית. הדואליסטים יכלו את חייהם בשאיפה לגן עדן, למשיח, לאלוהים, להארה – למשהו אחר, בלי להבין שאת האחרות הזאת אפשר וצריך למצוא ממש כאן, בעולם הזה.

כי אין מקום אחר: העולם הזה הוא אכן האלוהות, והאלוהות היא אכן כל שריטה וכיעור, כל עיוות ולכלוך על פני האדמה – והם בשלמותם הנצחית אכן היא. השלמות לא באה לידי ביטוי באיזה גן עדן אבוד ונצחי, אלא מתממשת בכל מקום ובכל רגע כאן, על פני האדמה ועל פני האנשים המשתנים תדיר. ואפשר לראות את מלכות האלוהים פרושה על כל פנים אם רק נבוא לידי אינטימיות עם המציאות הזאת, אם רק נפגוש אותה באמת, וצעד ראשון בכיוון הוא כמובן לא לנסות לברוח ממנה, לא לשקוע בחלומות עקרים על מקומות וזמנים אחרים. נירוונה היא סמסארה, או כפי שכתוב בסוטרת הלב: Emptiness is not other then form.

אביא עוד תרגום שמצביע על התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, משיחה אחרת שבספר, הפעם גם בהשתתפות מרי צימבליסט, אחת החברות הקרובות שלו, כאשר רק בשלב מאוחר נכנס וולפולה רהולה שוב, ושוב חושף את הדואליזם של קרישנמורטי:

ג'.ק.: הצורה והשם יכולים להיות שונים: אתה גבר, היא אשה, וכל השאר. אבל [יש] זרם משותף שבו כל האנושות חיה, עם גלים שלפעמים באים, של שמחה, רגעים נדירים של אושר עצום, רגעים נדירים של תחושה של יופי גדול. אלו חיינו המשותפים: הזרם הזה נמשך כל הזמן. זה נהר גדול. בואי נדבר על זה.
מ.צ.: אדוני, האם אתה אומר שבנהר הזה כל הרעיון של הכרה אינדבידואלית כלשהי, רעיון שמשותף לרוב האנשים, הוא אשליה מוחלטת?
ג'.ק.: אני חושב שכן.
[…]
מ.צ.: אבל חוץ מההמצאות, מהאשליות, יש עוד משהו?
ג'.ק.: כן, האם יש משהו רוחני. אני מבין. […] האם בזרם יש משהו שאינו תוצרת האדם?
[…]
מ.צ.: לא, לא המצאה, משהו אמיתי.
ג'.ק.: לא בזרם הזה. לא בנהר הזה.
מ.צ.: אני לא שואלת אם יש משהו אחר בנהר, אני שואלת אם יש משהו אחר באדם חוץ מהנהר הזה.
ג'.ק.: כלום. לא אטמן, לא נשמה, לא אלוהים, כלום. […] אין כלום. יש את הזרם הזה, כן? הוא מתגלם כא' [אדם מסויים – ת.פ.]. בהתגלמות הזאת, עם כל ההשפעות החינוכיות והסביבתיות וכיוצא באלו, אם הא' הזה לא צועד אל מחוץ לזרם, אז אין ישועה לאנושות.
מ.צ.: אדוני, מה ישנו שיכול לצעוד החוצה?
ג'.ק.: עיזבו, גימרו עם החרדות, עם הצער, עם כל השאר.
מ.צ.: אבל אתה אמרת שאין דבר מלבד התוכן של הזרם.
ג'.ק.: כל עוד אני נשאר בתוך הזרם.
מ.צ.: מהו ה"אני"?
ג'.ק.: "אני" הוא הדבר שהתגלם בתור א', וא' מכנה את עצמו עכשיו אינדבידואל, שעובדתית זה לא נכון, שזה אשלייתי. אבל כאשר א' מת, הוא חלק מהזרם, זה ברור. […] למה יש סבל? בחקירה לתוך זה – חקירה שתלויה בכושר שלך לשים בצד פרשנות, לא לברוח, וכך הלאה – בחקירה הזאת לתוך טבע הסבל והסיבה וההשלכות של זה וכך הלאה, מתוך החקירה הזאת מגיעה תובנה. תובנה אינה בתוך הזרם.
וו.ר.: אני אומר שהיא בתוך הזרם.
ג'.ק.: למה אדוני?
וו.ר.: אתה מבין, יש לזה מתוך עצמו את הכושר לייצר ולחדול.
ג'.ק.: לזרם עצמו יש את הכושר הזה?
וו.ר.: להמשיך וליצור ולעצור את זה. התובנה ההיא היא גם חלק מהזרם, בדיוק כמו כל הסבל.
ג'.ק.: לא אדוני, לא הייתי…
וו.ר.: אז מאיפה התובנה מגיעה?
ג'.ק.: אומר לך אדוני.

אבל הוא לא אומר לו. קרישנמורטי ממשיך ומסתבך, מפני שגם הוא מבין (ואומר) שאין לבד מהזרם דבר, אבל מצד שני הוא מחזיק ברעיון כאילו חייבים "לצאת מהזרם" (כדבריו) כדי לפתור את בעיית הסבל. כלומר הוא מחלק את המציאות לזרם, שהוא שקרי ורע, ולחוץ-לזרם, ששם אמיתי וטוב. דואליזם. וולפולה טוען, לדעתי בצדק, שהזרם עצמו מסוגל לעבור טרנספורמציה, שאין  צורך (או אפשרות) לברוח מהזרם.

קרישנמורטי כמובן לא היה דואליסט חמור, וודאי לא היה מצהיר הצהרות דואליסטיות בגלוי – כאילו יש לברוח מהעולם אל מקום אחר. כאמור, בדיוק להפך – את חייו הוא הקדיש לניפוץ האשלייה של גן עדן (או הארה) אי שם בעתיד. אבל נראה לי שהוא היה מעין דואליסט בארון. ודאי שתורתו יקרה מפז ועמוקה מאוד – אני עד לשינוי שהיא חוללה בי אישית. יחד עם זאת, להרגשתי, היו לו שרידים של תודעה דואלית.

אני חושב שזו הסיבה שהוא היה מתוסכל ואף ממורמר כל כך בזקנתו: הוא לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שאף אחד לא הבין אותו. אני חושב שראייה באמת שלמה היתה מאפשרת לו, למרות שהיה עדיין מצטער על כך, להשלים עם המצב ולראות בו את "רצון השם" (כמטאפורה), כלומר את התפתחותם מחוייבת המציאות (במובן השפינוזיסטי) של הדברים. ייתכן גם שראייה שלמה שלו היתה מאפשרת לאחרים באמת להבין אותו.

[המאמר התפרסם היום גם בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י]