מצאתי משהו מעניין בסרטון הזה של וילבר (הקטע שבין 1:40 ל- 2:30 דקות):

וילבר כאן מתייחס להבדלים בין מיסטיקה גברית לנשית, ולמרות שמאז שעמדתי על דעתי הסתייגתי מאוד ממיונים מהותניים כאלה של המינים (לאמור הגישה שגורסת ש"נשים מנוגה וגברים ממאדים", כלומר שיש איזו שוני בסיסי ויסודי בין המינים – לדעתי השוני אינו מהותי), בזמן האחרון אני קצת יותר פתוח לטיעונים שבאים מהכיוון הזה. לא יודע, אולי בכל זאת יש בזה משהו, גם אם קשה לי עדיין להחליט בדיוק מה.

אז מה וילבר אומר? הוא אומר שם שהאישה צריכה שהגבר שלה יעמוד זקוף ויציב וקשוח וממוקד, שהוא יהיה בשקט כדי שהיא תוכל לרקוד את ריקודה הנלהב והזורם והצבעוני. רק כך האישה שלנו מרוצה, רק כשאנחנו כאלה. כי זה מה שהאישה, הוא אומר, צריכה: מסך חלק ועמיד שעל גביו היא תנגן את הוידאו-קליפ שלה, במה יציבה שעליה היא תשחק את משחקה.

זה רעיון חביב, שגם דיויד דיידה אוהב להרצות:

האישה שלך תבקש ממך כל מיני דברים, מדי יום. אל תרשה לעצמך להיות מושפע מהם כך שתסטה מהאמת שלך, מדרך הישר של ליבך. מתחת לבקשתה המלאכותית מסתתרים הצורך והתשוקה האמיתיים שלה: היא רוצה שמלאותך הנלהבת תחדור לתוכה, היא רוצה להיות מסוגלת לבטוח ביציבות הבלתי ניתנת לערעור של אהבתך, היא משתוקקת לדעת בעצמותיה שהנוכחות הזכרית האלוהית שלך חזקה יותר מהיכולת שלה להסיח את דעתך.
האישה שלך היא בת-דמותה של האלה הגדולה: היא מתגרה בך, בוחנת אותך, מפתה אותך, נכונה לערוף את ראשך בחמת זעם – אם האמת שלך חלשה ומעורפלת – ונכונה להתמסר כל כולה לכוח אהבתך – לכשתמצא את מודעותך יציבה וזורחת [מתוך הספר "דרך גבר", בהוצאת דופן].

אוקיי, זה נשמע קצת כמו הד ניו-אייג'י לאותה שטות על "היסטריה" כנוירוזה נשית קלאסית שהתפשטה בתחילת המאה שעברה, וכאמור אני עצמי מרגיש לא בנוח עם כל ההבחנות המהותניות האלה וכל החלוקות החדות ל"גברים" ו"נשים", שלא יכולות שלא להיות רדודות, ובכל זאת, מה שתפס את דמיוני ברעיון, מה שרמז לי שאולי יש בו יותר מפסיכולוגיה, או שובניזם, בגרוש, הוא שכך אפשר לפרש את תמונתם הידועה של שיווה וקאלי. אם אכן כן, הרי ניתוח יחסי המינים של וילבר-את-דיידה משקף באופן אנושי את העקרון המטאפיזי של המיתוס ההינדי הזה. וזה יפה. בואו נראה:

קאלי, הלא היא זוגתו של שיווה, מיצגת את האספקט הנקבי באלוהות, ובפילוסופיית הסאנקיה ההינדית, בה המציאות מחולקת לשניים, כלומר הקיום נחשב כמושתת על שני יסודות, זכרי ונקבי, (וכפי שגם סיפרנו מיה טבת ואנוכי בפרוייקט השיוורטרי) שיווה מייצג את ההכרה המוחלטת, את הסובייקט האחד, וקאלי היא החומר על כל גווניו, רבדיו וצבעיו – האובייקט(ים). הוא המוחלט והיא היחסי. הוא ההכרה והיא התופעות. הוא העין והיא קשת הצבעים. הוא האלוהות והיא העולם. ושימו לב לתצוגת האיקונוגרפיה הקלאסית של השניים: קאלי עומדת מנצחת, דינאמית, אקטיבית, שוקקת חיים וטירוף, מעל גופו הישן של שיווה, כנוע, סטטי, פאסיבי, שקוע בחלום.

ואכן, האין זה כך? האין החיים האלה ממלכתה של קאלי? האין החומר, המעשה, הצבע והצורה שולטים כאן ברום? האין הסובייקט כאן לא-מודע-לעצמו? האין ההכרה כאן ישנה? האין הרוח כאן חולם? ומהו חלומו, אם לא ריקודם של החומר והפעולה?

ואם כך, ואם גברים ונשים מממשים בחייהם את אותן הוויות מטאפיזיות (ובאותב מידה כמובן אותן הוויות מטאפיזיות הן השלכה של וקטורים פסיכולוגיים בחייהם של גברים ונשים), האם אכן אתן רוצות שהם יהיו יציבים ומכילים, והאם אתם אכן רוצים שהן תהינה משתנות תמיד ורבות פנים?

קיצור תולדות הכל: מיפוי מכלול הידע האנושי
קן וילבר. תירגם מאנגלית: יובל אידו טל. אחרית דבר: אורן אנטין. הוצאת כנרת, 456 עמ', 86 ₪

זמן רב, אולי מאז מארקס, לא חזינו בהופעתו של פילוסוף שפועל מחוץ לאקדמיה ושמושך אחריו מאות אלפי קוראים ותלמידים. בהתאמה מושלמת עבר גם פרק זמן זהה מאז זכה לעדנה הרעיון ההגליני על פיו האנושות עושה את דרכה מן העבר אל העתיד בצורה של התפתחות דיאלקטית, ומממשת בכך את כוונתה של "הרוח". לצירוף המקרים הזה אחראי קן וילבר, כנראה הפילוסוף החי הנקרא ביותר בעולם כיום, אשר עשרים ושניים ספריו תורגמו ליותר משלושים שפות. "הפילוסופיה האינטגרלית" שלו נלמדת בכמה מוסדות אקדמיים במערב ובין הקושרים לה כתרים אפשר למצוא, בין השאר, את ביל קלינטון ואל גור.

"קיצור תולדות הכל", ספרו הראשון של וילבר שתורגם לעברית, מתהדר בשם רברבני משהו (באנגלית: "A Brief History of Everything") ולא בכדי: וילבר בהחלט מתיימר להציג "פילוסופית עולם", פילוסופיה כוללת, רחבת היקף שמנסה לכלול תחת כנפיה את כל שדות הקיום האנושי. ידו של וילבר בכל: מהמולקולרי ועד לחברתי, מהאמפירי ועד למוסרי, מרציונלי ועד לרוחני, מהמפץ הגדול ועד ימינו אנו. את אלה הוא משלב בתיאוריה מקיפה אחת שמספרת לנו מאין באנו ואנה אנו הולכים, ואפילו מנסה לתת לנו דחיפה קלה בכיוון הנכון.

הספר, שכתוב כמעין מבוא לרעיונותיו של וילבר (אלו מוצגים ביתר אריכות ועומק בספריו האחרים) פותח בהצגת גישתו: הפילוסופיה שלו היא "אינטגרלית", במובן בו היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים. וילבר מבקש ללמוד איך משתלבים ביניהם מיתוסים ותורות מדעיות, אנתרופולוגיה ואידיאולוגיה פוליטית, אקולוגיה ומאגיה ומתמטיקה ומיסטיקה ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי".

הוא עושה זאת על ידי החייאתם המחודשת של שני רעיונות מערביים גדולים אך נשכחים: האחד הוא האמונה ב"שלשלת הקיום", כלומר התפיסה על פיה היקום כולו מסודר (ומוסבר) כשרשרת אורגנית ורציפה של יצורים המהווה היררכיה של מורכבות וערך. עולמנו, על פי השקפה זו, הוא תהליך שופע ומתפתח בו מתוך (ולעיתים גם במקום) יצורים ורעיונות נמוכים, נישרצים צאצאיהם הגבוהים והמפותחים יותר.

אל רעיון זה מצרף וילבר את תפיסת הקידמה ההגלינית, בה "הרוח האבסולוטית" בעצמה מבטאת את ממשותה בעולם כתהליך ההתפתחות ההיסטורי, אשר בסופו, וזו גם מטרתו, היא מגיעה למודעות עצמית מושלמת. ליקום, אם כן, בהחלט יש כיוון וטלוס, וכמו הגל גם וילבר מרגיש שלמרות שהתהליך הוא בלתי נמנע, מוטב לנו להיות מודעים לו. וילבר גם לא מתבייש להגדיר את המטרה שלנו ברמה האינדבידואלית: איחוד מודע ומלא בין הפרט והיקום כולו. "אין בפנים ואין בחוץ, ואין סובייקט ואין אובייקט," הוא כותב, "רק המודעות המיידית עצמה… אתה חופשי לנצח מכל מגבלה. אתה כבר לא נמצא 'מאחורי הפנים שלך', מביט ביקום – אתה פשוט היקום."

אכן, וילבר התחיל את דרכו הפילוסופית כחוקר פסיכולוגיה ורוחניות, ואז כהיום הוא עסק בטקסטים פילוסופיים לא רק על מנת לבדוק את המובן (meaning) שלהם, אלא, בראש ובראשונה, כדי להבין את המשמעות (significance) שלהם (אם להשתמש בהבחנה ההרמנויטית הקלאסית). הוא נפגש עם מורים רוחניים רבים ומאחוריו שעות ארוכות ורבות של תרגולת מדיטטיבית מכל מני סוגים. הפילוסופיה שהוא מציג, על כן, אינה הגותית בלבד, אלא קוראת לטרנספורמציה עמוקה בחייו של הקורא, ואף מנסה לעורר אותה. למעשה, מבחינת ההגדרות האקדמיות, וילבר הוא לא פחות מיסטיקן מחלק גדול ממושאי המחקר שלו.

בכך למעשה מהווה קן וילבר תוצר של המצב בו האקדמיה מסרבת לחקור בצורה רצינית, אינטימית, תופעות רוחניות ומיסטיות שרווחות בימינו במחוזותינו. הוא הראשון מבניו של "העידן החדש" שלקח על עצמו להתאים את המיסטיקה הפופולרית לא רק לממצאים פסיכולוגיים ונוירולוגיים, אלא גם, ובזה זכותו וחשיבותו הרבה, לתמונת עולם כוללת של התפתחות תודעתית, חברתית ופוליטית חוצת עידנים. הוא אינו מסתפק בהטפת "שחרור עכשיו" לקהל המחפשים הרוחניים צמאי האקסטאזה, ודורש מהפרט אחריות כוללת: מוסרית, חברתית ואקולוגית, ואף קובע שלא תיתכן התפתחות אמיתית בלי לקשור את כל "רבעי החיים" יחד.

רבעים אלו, חלק מהדרך בה הוא ממפה את המציאות, הם החלוקה שעורך וילבר בין הסובייקטיבי הפרטי, הסובייקטיבי החברתי (כלומר השדה האתי והפוליטי) האובייקטיבי הפרטי (פזיולוגיה ונוירולוגיה) והאובייקטיבי הכללי (מערכת השמש, המארג האקולוגי). רק התפתחות בכל השלבים שבכל הרבעים היא שיפור אמיתי וארוך טווח, הוא טוען, וזה המקום אליו שואפת הרוח.

מכאן גם יוצאת הביקורת של וילבר על זווית הראייה המודרנית והפוסט-מודרנית: הוא טוען שלא ניתן, ואסור לנסות, לעשות רדוקציה של כל אחד מהרבעים הנ"ל לזה שלידו, ויוצא בעיקר נגד הנטייה "המשטחת" כהגדרתו, שעומדת בבסיס המדע המודרני המנסה להגדיר את היקום כולו, כולל הנפשות החיות בו ומה שבהן, כאוסף של אטומים הנדפקים אחד באחיו, מתחברים ומתפרדים ותו לא. על פי וילבר הגדרת הטבע, ובעיקר הנפש האנושית, "מבחוץ" בלבד לא תיתן לעולם תמונה אמיתית ולא תאפשר לנו באמת ללמוד על עצמנו. כדי לעשות זאת עלינו ללמוד להפנות את מבטנו פנימה, ולהכיר ברמות וגוונים של מודעות ואקזיסטנציה שלא ידענו שכלל קיימים.

הספר קריא מאוד ומהנה, מובן לכל בעל השכלה סבירה, ופורש את רעיונותיו של וילבר בצורה שיטתית וברורה. וילבר מקדיש מקום לבקר בעוקצנות אידיאולוגיות שונות שלדעתו שטחיותן פוגמת במטרתן (ניאו-פגאנים אקולוגיסטים זוכים לבוז רב) ומקום ניתן גם להסברים מתנצלים על כך שהוא מציג היררכיות ברורות של ערך ואיכות, חוצפה של ממש בתקופתנו הפוסט-מודרנית. הקורא נתקל גם בלא מעט ניים-דרופיניג, אבל במקומו, ולאו דווקא כאפולוגטיקה על חוסר השכלה אקדמית רשמית. ברם לצערי בנקודה זו המהדורה העברית, האיכותית בסך הכל, חוטאת לדעתי חטא חמור, בכך שהיא אינה מביאה את שמות האנשים באנגלית (בסוגריים), דבר שלא ממש מאפשר חיפוש ולימוד נוסף על ידי הקורא הסקרן. עוד חריקה תרגומית היא הבחירה במילה "בינה" כדי לתרגם mind, מילה שבאופן טבעי נפוצה מאוד בספר. לדעתי עדיף היה אפילו לכתוב "מיינד" – דרך מכוערת הרבה יותר אבל הרבה יותר מדויקת להעברת כל מרחב המשמעויות של המילה האנגלית.

וילבר מציג מפה, וככזו הפרטים באופן טבעי מובאים בה קורבן על מזבח רוחב הראייה. בכל זאת, לעיתים הטיפול של וילבר שטחי בצורה שפוגמת במסר שהוא מנסה להעביר, למשל כאשר הוא נוגע בפילוסופים גדולים מהעבר, או ברעיון האבולוציה. חבל גם שהוא מתייחס ל"טלוס שביקום" כעובדה אמפירית, ולא מכיר בכך שזו אמונה דתית לכל דבר ועניין. יחד עם זאת באופן כללי רעיונותיו של וילבר מעניינים ומעוררי מחשבה, והוא בהחלט בולט כאיש במקום בו אין יותר מדי אנשים.

וגם בזמן שכזה: בסוף חיבורו הקלאסי, "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם", מכנה מקס ובר את הקפיטליזם "כלוב", ומבכה את אלו שיאלצו להיכלא בו. הוא מתריע ממצב בו כל שישאר הוא התאבנות מכניסטית, מפרכסת מתוך חשיבות עצמית, של "מומחים ללא רוח ותאוותנים ללא לב". כל זאת יתרחש, הוא מזהיר, אם לא יקומו נביאים חדשים שיולידו מחדש רעיונות ואידיאלים ישנים. קן וילבר הוא כנראה אחד הנביאים האלו.

[המאמר פורסם היום, בגרסה מעט מקוצרת, במוסף "ספרים" של "הארץ". כאן תמצאו מאמר ביקורת שלי על וילבר ותורתו]

"קטן הוא מספרם [של האנשים] הרואים בעיניים שלהם עצמם והמרגישים בלבבות שלהם עצמם" – אלברט אינשטיין

אחד הסיפורים הידועים ביותר על אלברט אינשטיין מספר על כך שבעת משחק קלפים בבית קפה עם ידידו הפיזיקאי נילס בוהר, תוך כדי דיון על השלכותיה של מכאניקת הקוונטים, קבע אינשטיין כי "אלוהים לא משחק בקוביה" (בגרמנית זה נשמע יותר טוב: "Der Herrgott würfelt nicht!"). למשמע הפסיקה הנחרצת הזאת ביקש ממנו בוהר ש"לא יגיד לאלוהים מה לעשות".

אינשטיין כמובן פשוט חשש שעיקרון חוסר הודאות שמכניסה מכאניקת הקוונטים ליקום הפיזיקלי יסמן את סוף החוקיות והסדר הסיבתי בעולם. יחד עם זאת אמירתו מסגירה גם משהו שאיננו רק דאגתו של מדען לעמידותה של השקפת עולמו, שכן אינשטיין, שהיה רחוק מאוד מלהיות יהודי שומר מצוות (למעשה הוא כנראה די זלזל במסורת) היה יחד עם זאת אדם דתי מאוד. במענה למברק בו שאל אותו הרב הראשי של העיר ניו יורק אם הוא מאמין באל, ענה אינשטיין ש"אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שמגלה את עצמו בהרמוניה ובסדר של כל הקיים, לא באלוהים שמתעניין בגורלותיהם ומעשיהם של בני אדם". האלוהים שאינשטיין מאמין בו, אם כן, הוא האל שהוא הטבע, כלומר היקום כולו כהרמוניה אלוהית אחת.

לו היה אינשטיין מסתפק בדברים אלו היינו יכולים לפתור אותם כהגיגים אפולוגטים של מדען המבקש לשלב אמונה בתוך השקפת עולם רציונלית, אבל אינשטיין היה למעשה אדם דתי במובן עמוק הרבה יותר: הוא הרגיש את אותה אחדות הרמונית, ואף ראה את עשייתו המדעית כנובעת מתוך אותו רגש דתי-קיומי.

במאמר הבא, שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ב- 1930 (ושתרגמתי מאנגלית), מסביר אינשטיין מהם לדעתו שלושת המקורות של הדת. שימו לב לסיבה השלישית שנותן אינשטיין להתפתחותה של הדת: אינשטיין מדבר על הרגשה מיוחדת, שממנה נובעת הפעילות הדתית, ולפי דעתו גם זו המדעית. הוא מכנה אותה "ההרגשה הדתית הקוסמית". (כל ההדגשות במאמר, וכמובן הלינקים, אינם במקור)

דת ומדע – אלברט אינשטיין:

כל מה שעשה המין האנושי וכל מה שחשב קשור לסיפוק צרכים עמוקים ולשיכוך כאב. צריך לזכור את זה היטב אם רוצים להבין תנועות רוחניות ואת התפתחותן. רגשות ורצונות הם הכוח המניע מאחורי כל יוזמה ויצירה אנושית, ולא משנה עד כמה התחפושת בה מלבישים אותם אחר כך היא נשגבת. אבל מהם הרגשות והצרכים שהובילו בני אדם למחשבה דתית ולאמונה, במובן הרחב ביותר של המילים הללו?

התבוננות קצרה תספיק כדי להבהיר לנו שמגוון לא קטן של רגשות נמצא בבסיס החוויה והמחשבה הדתית. אצל האדם הקדמון זהו הפחד שמעורר רעיונות דתיים: פחד מרעב, חיות פרא, חולי, מוות. מכיוון שבשלב הקיומי הזה ההבנה של יחסיות סיבתית עדיין לא ממש מפותחת, המוח האנושי יוצר ישויות דמיוניות שמקבילות פחות או יותר לעצמו, ואשר שאותן התרחשויות מפחידות תלויות ברצונן ובמעשיהן. כך ינסה האדם להבטיח את הסכמתם של הישויות הללו על ידי ביצוע מעשים שונים והקרבת קרבנות, אשר על פי המסורת שהועברה דורות על גבי דורות מפייסים אותם וגורמים להם לחבב את בן התמותה.

במובן הזה אני מדבר על דת של פחד. דת כזו, למרות שלא נוצרה על ידי מעמד של כהנים, מגיעה ליציבות במידה רבה דרכו. מעמד הכהונה מעמיד עצמו כמתווך בין האנשים ואותם דברים שמפניהם הם פוחדים ויוצר הגמוניה על הבסיס הזה. במקרים רבים מנהיג או שליט או מגזר מיוחס שמעמדם תלוי במשתנים אחרים משלב תפקודים של כוהנים עם הסמכות החילונית שלו כדי לבסס את זו האחרונה. לפעמים השליטים הפוליטיים ומעמד הכוהנים משתפים פעולה למען אינטרסים משותפים.

הדחפים החברתיים הם מקור נוסף להיווצרות הדת. אבות ואמהות ומנהיגים של קהילות גדולות הם כולם בני-תמותה ובלתי-מושלמים. הכמיהה להדרכה, אהבה ותמיכה מעוררת אנשים ליצור דמות אלוהית שהיא חברתית ומוסרית. זהו האל של ההשגחה, שמגן, ממית, מתגמל ומעניש. בהתאם למגבלות ההשקפה של המאמין, זהו האל אשר אוהב ומוקיר את חיי השבט, המין האנושי, או אפילו החיים באשר הם שם. זהו האל המנחם בזמן צער וגעגועים, האל הנוצר את נשמות המתים. זוהי הקונספציה החברתית והמוסרית של אלוהים.

כתבי הקודש היהודיים מראים בצורה מרשימה את ההתפתחות מדת של פחד לדת מוסרית, התפתחות שנמשכה בברית-החדשה. הדתות של כל העמים המתורבתים, ובייחוד עמי המזרח הרחוק, הן בעיקרן דתות של מוסר. ההתפתחות מדת של פחד לדת של מוסר היא צעד גדול בחייהם של עמים. למרות זאת, הרעיון שדתות פרימיטיביות מבוססות לחלוטין על פחד ודתות מתורבתות מבוססות רק על מוסר הוא דעה קדומה שממנה יש להישמר. האמת היא שכל הדתות הן עירבוב של שני הסוגים, בהבדל הבא: שבשלבים גבוהים של החיים החברתיים הדת של המוסר בולטת יותר.

המשותף לשני סוגים אלו של דתות היא התפיסה האנתרופומורפית של דמות האל. באופן כללי רק אינדיבידואלים מחוננים בצורה יוצאת דופן וחברות בעלות הכרה שכלית גבוהה מאוד מעפילים מעבר לשלב הזה.

אבל יש שלב שלישי של חוויה דתית ששייכת לכל אלו, למרות שנדיר למצוא אותה בצורה טהורה. אני אכנה אותה ההרגשה הדתית הקוסמית [cosmic religious feeling]. מאוד קשה להבהיר את אופייה של ההרגשה הזאת למי שהיא זרה לו לחלוטין, לא מעט מפני שאין לו מקבילה בצורה של מושג אנתרופומורפי של האל. האינדיבידואל מרגיש את חוסר הטעם שבתשוקות והמטרות האנושיות, ואת העידון והסדר הנפלא שמגלים את עצמם הן בטבע והן בעולם המחשבה. קיום אינדבידואלי נראה לו כסוג של כלא והוא רוצה לחוות את היקום ככוליות אחת משמעותית (a single significant whole).

תחילת ההרגשה הדתית הקוסמית נמצאת כבר בשלב מוקדם של התפתחות, לדוגמא במזמורי תהילים ובדברי כמה מהנביאים. הבודהיזם, כפי שלמדנו בעיקר מהכתבים הנהדרים של שופנהאוור, מכיל את המימד הזה בצורה הרבה יותר חזקה.

גאוני הדת של כל התקופות התבלטו על ידי הסוג הזה של הרגשה דתית, שאינה יודעת שום דוגמה ואף אל שנתפש כדמות אדם. לכן לא תיתכן כנסייה שתורתה העיקרית מבוססת על ההרגשה הזאת. לכן גם אנחנו מוצאים שדווקא בקרב הכופרים שבכל דור יש את ההרגשה הדתית הגבוהה ביותר הזאת – אלו שנחשבו על ידי בני זמנם לפעמים לאתאיסטים, ולפעמים לקדושים. באור הזה אנשים כמו דמוקריטוס, פרנסיסקוס מאסיזי ושפינוזה קרובים מאוד האחד למשנהו.

אבל איך אפשר לתקשר את ההרגשה הדתית הקוסמית מאדם אחד לשני אם היא לא נושאת איתה אף מושג מוגדר של אל ואף תיאולוגיה? בעיני זהו התפקיד החשוב ביותר של האמנות והמדע לעורר את הרגש הזה ולאפשר לו להישאר חי אצל אלו שפתוחים לקראתו. כך אנו מגיעים למושג של הקשר בין המדע והדת שהוא שונה לחלוטין מזה הרגיל. כאשר אנחנו מביטים בעניין מבחינה היסטורית, קשה לנו לא לתפוס את המדע והדת כיריבים מרים, ומסיבה ברורה: מי שבטוח באופן מוחלט שהסיבתיות היא חוק אוניברסלי לא יכול לסבול את הרעיון של ישות חיצונית שמתערבת במהלך העניינים (בתנאי כמובן שהוא לוקח את חוק הסיבתיות באמת ברצינות). כמו כן אין לאדם שכזה צורך בפחד דתי או בדת חברתית או מוסרית. אלוהים שמעניש או מתגמל הוא לא נתפס עבורו מהסיבה הפשוטה שמעשי האדם נקבעים על ידי הכרח, בין אם פנימי או חיצוני, כך שבעיני האל הוא לא יכול להיות אחראי, לפחות לא יותר מאשר אחראי חפץ דומם לתזוזות שלו.

משום כך הואשם המדע בחתירה תחת המוסר, למרות שהאשמה זו אינה צודקת. ראוי שהתנהגותו המוסרית של האדם תהיה מבוססת על סימפתיה, חינוך וקשרים וצרכים חברתיים. אין צורך בשום ביסוס דתי. אכן, נזלזל באדם אם נאמר שהוא חייב להיות נשלט על ידי הפחד מעונש והתקווה לתגמול לאחר המוות. אבל קל לראות שמשום כך הכנסיות תמיד לחמו במדע ורדפו את חסידיו.

מצד שני, אני טוען שההרגשה הדתית הקוסמית היא המניע העיקרי והנאצל ביותר למחקר המדעי. רק מי שמבין את המאמצים האדירים, ומעל לכל את המסירות, שבלעדיהם עבודה חלוצית במדע תיאורטי לא יכולה להיעשות, מסוגל לתפוס את הכוח של הרגש שרק ממנו עבודה כזאת, המרוחקת ממציאות החיים המיידית, יכולה לנבוע. איזה ביטחון ברציונליות של היקום ואיזה כמיהה להבין, ואפילו יהיה זה רק שיקוף קלוש של השכל הנגלה בעולם הזה, היו ודאי לקפלר ולניוטון על מנת שיוכלו לחיות שנים בבידוד ולעמול על חשיפת עקרונות המכאניקה השמימית!

מי שמכיר את המחקר המדעי בעיקר מצדן של התוצרים המעשיים שלו יכול לפתח בקלות תפיסה שגויה לחלוטין של המנטליות של אותם אנשים, שבעודם מוקפים בעולם סקפטי האירו את דרכן של נשמות תאומות הפזורות ברחבי העולם ולאורך הדורות. רק מי שהקדיש את חייו למטרות דומות יכול להבין בבהירות מה שנתן לאנשים הללו את ההשראה והכוח להישאר נאמנים למטרתם גם אחרי כשלונות אינספור. זוהי ההרגשה הדתית הקוסמית שנותנת לאדם כוחות כאלו. אדם בן זמננו אמר, ובצדק, שבעידן המטריאליסטי הזה רק המדענים הרציניים ביותר הם האנשים העמוקים באמת מבחינה דתית.

אותה תחושה של היקום כ"כוליות אחת משמעותית" היא העומדת, אומר אינשטיין (כאן ובמקומות אחרים) הן בבסיס של כל דתיות אמיתית והן בבסיס של המחקר המדעי, והוא קורא למדע (ולאומנות) גם לחזור ולהחדיר באנשים את אותה הרגשה, שכרגיל איננה נגישה להם.

אני חושב שכולנו מכירים את ההרגשה הזו במידה מסויימת, גם אם קשה לנו לזכור אותה: זו אותה התפעמות שממלאת אותנו כשאנחנו משקיפים בהפתעה ונפתחים מול נוף יפה, או עדים למחווה של נדיבות או טוּב מצד מישהו, או מוותרים מתוך שלמות אמיתית על משהו ש"מגיע לנו". אנחנו מתקשים לזכור את אותה הרגשה בדיוק מפני שכאשר היא נמצאת אנחנו בדרך כלל (אבל לא תמיד) לא נמצאים, כלומר לא מודעים להווה. אבל אלו הפעמים שאנחנו משתחררים לרגע מאותו קיום אינדבידואלי שכולא אותנו (במינוח של אינשטיין) ומאפשרים לעצמנו להרגיש את הקשר העמוק בינינו לבין הכוליות האחת המשמעותית.

דברים אלו של אינשטיין מזכירים לי מאוד גם דברים שכתב הסופר רומאן רולאן. בפתיחת ספרו "תרבות בלא נחת" מתאר זיגמונד פרויד חלופת מכתבים עם חבר (שהוא רומאן רולאן, שהיה, אגב, חסיד של הגורו ההודי בן המאה התשע-עשרה, ראמאקרישנה). רולאן כותב לו על רגש אשר

לא עזבו מעולם, ומפי רבים אחרים יודע הוא על קיומו בנפשם והוא מניח, כי מצוי רגש זה בנפשם של מיליונים. הרגשת ה'נצח' – כך היה רוצה לקרוא לתחושה הזו: מין רגש שאין לו שעור ואין לו גבול, והשם 'רגש אוקיאני' יפה לו. זוהי, כפי שהוא כותב, הרגשה סובייקטיבית צרופה, ולא עיקר של אמונה; שום הבטחה לחיי עולם אינה צמודה לה, אבל היא המקור לאנרגיה הדתית, וכך אמנם תפסוה הכנסיות השונות ושיטות-הדת השונות, ויסתוה בצינורות מסויימים, ובלא ספק גם מיצוה. רק על סמך רגש אוקיאני זה רשאי אדם, לדבריו, לקרוא לעצמו איש-דת, גם אם הוא דוחה כל אמונה כאשלייה.

פרויד כמובן רואה ברגש הזה רגרסיה נוירוטית אל מצב אינפנטילי (שמאפיין תינוקות), אבל כמובן שזו שטות. שישאל את אינשטיין.

[הנה גרסת אנרג'י המקוצרת. עוד על הדתיות של אינשטיין אפשר לקרוא בשישית מאמרים של אורי פז, שהלינקים אליהם נמצאים באתר שלו]

[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

7/4/01

פסח. סדר פסח כלל ופל "סְנִיקֶרְס" שנשמר עוד מדלהי, וכוס חלב חם (טוב, היה גם האבטיח והאורז התפוח שהם מגישים). אמרתי "פסח מצא ומרור". אבל העיקר הוא שאלו נאכלו ולא היה אוכל. ללא אני כל הערב, וגם מבין שהאני תמיד זמני ורגעי ואין לו עתיד. ויש רק אורגניזם שבו קופץ אני [והמהירות של הקפיצות נותנת אשלייה של המשכיות, כלומר של אני כמהות קבועה]. אחרי זה, אחרי יום חם מאוד, הולך מעלה-מטה בשביל המרכזי ורואה והמחשבות מנותקות מהמציאות אבל יש ציפיה לגאולה, והנה נפתחו השמיים ו – לא, לא מראות אלוהים, כי אם גשם! גשם באמצע מָאהָארָשְטְרָה [המדינה בהודו בה אני נמצא]. בערב פסח. גשם נהדר נופל עלי ועל הארץ שהיא גם אני והכל אני הכל כיף. ואחרי זה הכל נרגע, ושיחה משעממת של גוּאֶנְקָה [המורה הראשי] בטלווזיה [בוידאו] (אם כי הכל בדיוק-כפי-שצריך-להיות) ועכשיו אני רגוע וקצת עייף וקצת מאוכזב וזהו (כי חזר האני).

(תחילה מילה אפולוגטית: לא הייתי נדרש שוב לטובלי אם לא הייתי יודע על ניסיונות שונים ומשונים שהוא עושה – בשם סמכותו כמורה רוחני ומתקשר טראנס-גלקטי – בבני אדם ובמערכות יחסים, שהוא אחראי על פירוקן של משפחות, על נטילת כספם וזמנם (בהסכמה כמובן) של אנשים טובים ותמימים ובאופן כללי על דרדור השיח הרוחני בארץ. אבל אני יודע את כל אלה במידה קרובה לוודאות. על כן הרשו לי להקדיש רשימה להתפתחויות במקרה המוזר של ד"ר טובלי ומיסטר אוריום)

כזכור, שי טובלי, בעבר מורה רוחני ישראלי צעיר ומבטיח, ביצע לאחרונה הסבה מקצועית (להערכתי הבלתי מקצועית מתוך חירפון אגומאני) והחל טוען שהוא מתקשר את "צוות הבוראים של הגלקסיה שלנו". מתוך הכרותי השטחית עם הביוגרפיה המזוגזגת של טובלי הערכתי (בתגובה 140 למאמר שכתבתי אז באנרג'י) ש"בעוד שנתיים שלוש הוא כבר לא יהיה הבודהה מאוריון".

אני כותב כאן כדי להודות ולהתוודות: טעיתי. טעיתי בגדול. איזה שנתיים-שלוש היו בראש שלי? חודשיים-שלושה לא עברו וכבר לבו התזזיתי של טובלי נהפך עליו: אז הוא קרא לעצמו "אור-יום", עמד בראש "תנועת 2012", ותיקשר כאמור את הבוראים הגלקטיים (ראו סוף הפוסט [עודכן 10/3], שם הדבקתי מנשר מגוחך מאז). כיום הוא חזר להיות שי טובלי, התנועה התפרקה עוד לפני שניתן לה זמן לחיות את חייה המביכים, והוא אינו טוען שהוא מתקשר את אותו צוות בוראים בן חמישה ישויות, אלא "אינטליגנציה חוצנית" באופן כללי. עניין הבוראים, אם כן, ירד, ומאידך מספר הישויות עלה מחמש למספר רב ולא מוגדר (כנסו לכאן, לפירוט מבדר: חוץ מישוע ובודהה יש גם את "פראוונה מכוכב ונוס" ואת "נרו מהפליאדות" – טובלי כצלחת לווין רב ערוצית), ועוד היד, כמובן, נטוייה, או כפי שהמורה היתה מחייכת ואומרת לאמא ואבא ביום הורים: לילד יש דמיון מפותח.

כמו כן המסרים רוככו בהרבה. טובלי כבר אינו טוען ש

אנחנו עומדים לדבר היום על קץ המסורות והדתות כפי שהיכרתם אותם. אם מישהו אחר היה מבקש לדבר על קץ הדתות, זה היה עשוי להיות מאוד לא מנומס מצידו, אבל לנו מותר, לאור העובדה שאנחנו יצרנו אותן. לאורך כל ההיסטוריה של האנושות אנחנו הקרנו את האנרגיות שיצרו את התרבויות, הדתות והמסורות  שלכם, ואת כל הידע שאתם מכנים ומגדירים כאלוהים, וכעת הגענו לנקודה בהתפתחות שלכם, אשר בה אנו מעוניינים למחוק את הידע, הזה ולהביא תפיסה חדשה. ברבות הימים אנו עומדים ליצור כאן דת קוסמית חדשה, זו המטרה שלנו.

אלא מסביר ש

אינטליגנציה חוצנית לא באה לשנות שום דבר מהקיים בתרבות האנושית ולכן אינה מעוניינת לסתור ידע קיים. מטרתה היא להביא ידע חדש, אלטרנטיבי לזה הקיים בתרבות האנושית, וכך מי שמעוניין יכול לשלב את פתרונותיה בתוך המסגרות הקיימות, ומי שמעוניין – יכול להשתמש בה כחזון מרחיק לכת לתרבות אנושית חדשה לגמרי.

כל ההתפתחויות האלה חשובות לטעמי. אם קודם האמנתי שטובלי איננו שרלטן, אלא מאמין באמת ובתמים במה שהוא אומר, הרי שאחת הסיבות לכך (בנוסף להכרותי איתו והרושם שהוא עשה עלי, של אדם טוב והגון) היתה שלהערכתי טובלי החדש פשוט חף מכל מודעות עצמית. כי גם אם הוא היה בטוח שהוא מתקשר את "הבוראים", הרי שלו היתה לו ביקורת עצמית מינימלית (והוא אינו אדם טיפש) הוא היה מרכך מאוד את המסר שאיתו הוא יצא לקהל הרחב, "בונה" את הדברים לאט לאט, מתוך ידיעה שהצגת הדברים כפי ש(הוא מאמין ש)הם תתקל לכל היותר בלעג ובבוז (כפי שאכן קרה). כלומר דווקא המופרכות המוחלטת של אמירותיו היתה בשבילי ראייה מסויימת (בשיתוף עם הרושם הטוב שעשה עלי בעבר כאמור) שהוא מאמין לחלוטין במה שהוא אומר, ושהוא נמצא במצב שבו הוא השיל מעליו כל רצון, או יכולת, לרפלקסיה וביקורתיות.

מאידך, שינויי הגירסה האלה הם בדיוק סוג הריכוך שהייתי מצפה לראות מאדם שמסוגל להתבונן על עצמו מהצד ולבחון את מעשיו בקנה מידה אובייקטיבי (פחות או יותר). דווקא זה מעלה את החשד שהעניין יותר מבויים מאשר היה נדמה לי, כלומר ששי יותר שפוי, ולכן גם יותר שקרן, ממה שחשבתי. כי האופציה השנייה היא שאותן ישויות שאמרו לו לפנים שהן הבוראים הגלקטיים שינו פתאום את דעתן (או הוויתן), וקשה לי להאמין שהישויות האלו היו מבזות את עצמן ככה. את זה הן משאירות לטובלי.

[עדכון נוסף על מצבו של טובלי – מרץ 2009]

[ב- 26 לחודש ימלא בדיוק עשור להתאבדותה הקולקטיבית של כת מתקשרי החייזרים "שער גן עדן". אכתוב משהו על כך אז, אז אל תזפזפו. ולמרות האווירה הבאמת פורימית של הרשימה, הנה קטע על פורים פרופר שכתבתי לפני שנתיים ל"תרבות וספרות"]