רוח רפאים מרחפת כעת הזו על פני הניו-אייג' העולמי. זוהי רוחה של הפילוסופיה האינטגרלית. ליתר דיוק, זוהי רוחו של הפילוסוף האינטגרלי, חוקר הרוח והחומר, הפּנְדיט האמריקאי הנודע, קן וילבר. וילבר הוא כיום בלי ספק ה"פילוסוף של הרוחניות" בה' הידיעה. הוא כונה "אריסטו המודרני", "האינשטיין של חקר התודעה" ועוד שלל סופרלטיבים, וגם אם הם מעט מוגזמים, הרי שאין ספק שוילבר אכן אדם מבריק, שעושה עבודה חשובה מאוד. מאוד. בשילוב מרענן של ידענות, חכמה, השגה רוחנית והומור הוא פורש תפיסת עולם שמתעלה מעבר למטריאליסטי, אל הרוחני, אבל שומרת שתי רגליים על הקרקע: רגל אחת במסורת הרציונלית-מדעית של מאות השנים האחרונות, רגל שניה בתובנות למודות השנים של המסורות הדתיות של האנושות.

הוא מציג תמונת עולם כוללת-כל: הפילוסופיה שלו היא "אינטגרלית", במובן בו היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים. וילבר מבקש ללמוד איך משתלבים ביניהם מיתוסים ותורות מדעיות, אנתרופולוגיה ואידיאולוגיה פוליטית, אקולוגיה ומאגיה ומתמטיקה ומיסטיקה ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי".

כל זה נכון וראוי להערכה. על עבודתו של וילבר כתבתי קצת בביקורת על ספרו "קיצור תולדות הכל" שתורגם לעברית (ושנמאס לי לחכות לפרסומה אבל היא אמורה לראות אור מתישהו במוסף "ספרים" של "הארץ"), ואני מאוד ממליץ לקרוא את הספר המצויין הזה. את הרשימה הבאה, בכל אופן, אקדיש לביקורת על שיטתו, שכן גם אם וילבר אכן יצר מפה מרשימה לא ברור אם היא אכן מייצגת את מכלול הידע האנושי, או את מכלול הידע של וילבר, וגם זה תוך חוסר דיוק וטעויות מביכות. אנסה להציג חלק מהביקורת שלדעתי חייבת להימתח על תורתו של וילבר, וכמו כל דבר בצה"ל הביקורת הזאת תתחלק לשלושה חלקים: אבקר ראשית מקצת מרעיונותיו של וילבר, אחר כך את שיטות העבודה שלו ולסיום את האיש עצמו והמתרחש סביבו.

אבולוציה עכשיו

לצורך בניית הפרדיגמה שלו, מקים וילבר לתחייה שני רעיונות מערביים עתיקים, ומשדך אותם עם פילוסופיה נון-דואליסטית מזרחית. שני הרעיונות הללו הם עקרון "שרשרת הקיום", כלומר האמונה שהמציאות היא רצף שופע ומשתכלל של דברים ויצורים, כאשר מתוך כל יצור או דבר קדמון יוצא או נוצר יצור או דבר עליון. במילים אחרות: סוג של אבולוציה של הקיום, תנועה אורגנית של חלקי היקום מהנמוך ביותר אל הגבוה ביותר, מהאלקטרון ועד וגלקסיה, מהאמבה ועד לאדם המואר בשלמות.

הרעיון השני הוא העקרון ההגליני (כלומר: של הפילוסוף הגאון ג.ו.פ. הגל) בדבר מימושה של "הרוח האבסולוטית" במציאות הקונקרטית, כלומר האמונה שהמימד המוחלט של המציאות מתהווה ומתפתח כהיסטוריה החומרית-רוחנית של היקום שלנו. לא רק זאת, אלא שיש לו מטרה ברורה, והיא הכרת עצמו: המציאות כולה נעה כלפי מודעות עצמית גבוהה יותר ויותר, עד שתגיע לידיעה עצמית שלמה.

את שני אלו הוא משדך לעקרונות הנוו-דואליסטים של האדוויטה ההינדית והמדיאמיקה הבודהיסטית, בכך שהוא רואה (האמת, בדומה מאוד להגל) את המציאות כולה כאחדות אחת הכוללת בתוכה את הסובייקט והאובייקט וכל ריבוי שהוא.

הרעיונות האלו באמת נהדרים, וחלקם גם חביבים עלי אישית, אבל צריך להיות ברור שלפחות לגבי הראשונים, מדובר באמונות גרידא. אלו מיתוסים. והבעיה היא שוילבר מציג אותם כעובדות הנובעות ממחקר אמפירי. וילבר מבכה את התעלמותו של המדע המודרני מהמימד הפנימי, האינטימי של האדם, וזועק כנגד הרדוקציה שהוא עושה מהכל לכדי חומר (לדוגמא: מחשבות הם רק ריאקציות כימיות במוח). יופי. הוא מתעקש שמימדים רוחניים גבוהים יכולים להיות מוכחים על ידי ניסיון אישי של האדם. נכון: גם לדעתי עניין הנון-דואל הקיומי, למשל, יכול להיות מוכח על ידי חוויה ישירה של האדם. אבל אין שום אפשרות להוכיח את עקרון שרשרת הקיום, ולא את ההנחה שהמטרה של הרוח היא לדעת את עצמה – לא על ידי ביסוס אמפירי-מדעי ולא על ידי חוויה ישירה. כאמור, אלו מיתוסים. באותה מידה אפשר לומר שהעולם נברא על ידי צמצום הוויתו של האל ושבירה של כלים קוסמיים, או שתכלית החיים היא שחרור ממעגל הלידות מחדש. לרעיונות הללו יש את אותו תוקף מבחינת המעמד המדעי-אמפירי שלהם (כלומר, אין להם תוקף). מיתוסים הם דבר חשוב, אבל חשוב לא לערבב בינם לבין עובדות, כמו גם בינם ובין תיאוריות מדעיות. וילבר מערבב חופשי.

הלאה: וילבר טוען שלא ייתכן שבשתים-עשרה מיליארד שנה מאז המפץ הגדול יופיעו חיים בצורה אקראית, והעובדה שהם הופיעו משמשת לו כראייה לזה שליקום יש כיוון, תלוס (מטרה) ויצירתיות אינהרנטית. עכשיו, זה נכון שיש מדענים שחושבים שזה לא ייתכן, אבל יש גם כאלה שחושבים שזה כן ייתכן. בכל אופן, עצם העובדה שזה קרה לא מוכיחה לדעתי שום דבר, כי אם זה לא היה קורה לא היינו כאן כדי לתהות על זה. במילים אחרות: גם סיכוי של אחד למיליארד לחיים יכול להתרחש, וממילא אם הוא לא היה מתרחש אף אחד לא היה כאן כדי לקונן על מר גורלו. כלומר אין שום ראייה לכך שליקום אכן יש תכלית. שוב: זהו מיתוס, או אמונה, בשום אופן לא עובדה.

ועוד: וילבר טוען שהעובדה שעד היום צורות חיים הלכו והשתכללו מראה שכך דרכו של עולם ושהיקום נמצא במגמה של מורכבות הולכת ועולה. לא נכון: צריך לזכור שאבולוציה אין פירושה דווקא שכלול אלא התאמה למצב הנתון. זה נכון שבמיליוני השנים האחרונות החיים נעו במגמה כללית של השתכללות, אבל הבעיה היא שאין שום דבר קבוע במגמה הזו: היום מוסכם על אסטרו-פיזיקאים רבים שבעוד כמה מיליארדי שנים השמש תתנפח והטמפרטורות על כדור הארץ יעלו מאוד. בהחלט הגיוני שאז האבולוציה תהפוך את כיוונה וצורות החיים ילכו ויעשו פשוטות יותר ויותר כדי להתאים עצמם לסביבה. כלומר: רק ג'וקים (או אולי רק חד-תאיים) יוכלו לשרוד וזה כל מה שישאר. אגב, זה גם יקרה אם נעלה את עצמנו בפטרייה אטומית השמיימה או אם נגזור שואה אקולוגית על כדור הארץ, כך שאולי לא נצטרך לחכות כל כך הרבה לפני שהאבולוציה תשנה את כיוונה. בקיצור: בהחלט סביר שאבולוציה של שכלול היא עניין ארעי, קונטינגנטי. לא עקרון מטאפיזי, כפי שוילבר מנסה להציג.

וילבר, אם כן, לוקח צורות של הסבר, תיאוריות מטאפיזיות, מיתוסים – למעשה: אמונות – ונותן  להן מעמד של עקרונות ודאיים, של חוקי טבע. והבעיה היא שהוא לא שם לב לכך, ולא מתריע על כך. מדהים שדווקא מי שמקדיש את חייו ל"מיפוי הידע האנושי" ולעשיית הבחנות ברורות בין סוגי שיח שונים (מאגיים, מיתיים, רציונליים וכו') לא מצליח להבחין שמה שהוא מוכר בתור תורה אמפירית בעלת תוקף מדעי אינו אלא מיתוס מודרני (ומודרניסטי) אחד גדול.

כל תכלית תורתו של וילבר היא הצפייה למהפכה האבולוציונית הבאה ובא יעלה ויבוא על פני האדמה זן חדש של אדם: האדם המואר. כן, אותם מוארים שסובבים אותנו כבר כיום הם, מסתבר, חיל החלוץ של הקפיצה האבולוציונית-אנושית-תודעתית הבאה עלינו לטובה. וילבר רואה עצמו בונה את הבסיס התיאורטי למהפך התודעתי הזה, והוא ותלמידיו מרגישים באופן טבעי כאוונגרד הרוחני של האנושות.

אני אישית לא אוהב את כל אופנת האבולוציה הקוסמית או הרוחנית (להבדיל מהביולוגית, שהיא עובדה מדעית). נראה לי שכל הציפייה הזאת ל"קפיצה התודעתית" הכלל-אנושית אינה יותר מאשר גרסה מדוללת ופסאודו-רציונלית לרעיון היהודי-משיחי הישן והבעייתי. לדעתי יש ודאי שינוי בעולם, אבל אני בספק אם אפשר לקרוא לזה שיפור. בשביל למדוד שיפור אנחנו צריכים לקחת קריטריון מסויים שישמש לנו מדד. אם נבחן את צורות התקשורת בין בני אדם, נראה בעליל שהתרחש שיפור גדול באלפיים שנה האחרונות (מדיג'רידו לפלאפון). אבל זה לא מה שמעניין אותי, וגם לא את וילבר. מה שמעניין אותנו הוא שיפור במודעות העצמית, בקשר עם האלוהות. ובזה קצת יותר קשה לראות שיפור. גם אם נודה שיש שיפור, כלומר שיותר אנשים היום יותר מודעים לעצמם מאשר, נאמר, לפני אלפיים שנה, עדיין זה לא מוכיח שום עקרון מטאפיזי. כלומר מכאן ועד לומר שכך זה חייב להיות, שזו "דרכה של הרוח", שזה הכיוון העקרוני של תנועתו של היקום – בשביל זה דרושה לא פחות מאשר קפיצת אמונה, גם אם רבים נוטים לקפוץ אותה בחדווה.

הבעיה עם ההנחה הזאת היא שקשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להביא לזה ראיות. האם יש אכן יותר מוארים היום מבעבר? ולא רק באחוזים, אפילו מבחינה מספרית פשוטה, האם יש יותר מוארים היום מאשר בזמנו של הבודהה? מסופקתני. לדעתי אין שום ראייה לכך. מה שיש בוודאי הוא יותר הייפ ובאזז, וטוב שכך (כי טוב שמדברים על זה), ויש בוודאי גם יותר דרכים לשמוע, לראות, להגיע וללמוד ממי שהגיע לתובנה רוחנית כלשהי, וגם זה כמובן טוב מאוד מאוד לדעתי. אבל האם אכן בקרוב תתחולל טרנספורמציה תודעתית כלל אנושית, כולנו נתעורר אל האמת והארץ תמלא דעת ה'? אולי. ואולי הרבי מליובאוויטש הוא המשיח.

לא רק זאת: כפי שכותב אנדרו סמית, צריך לזכור שכאשר היו טרנספורמציות תודעתיות של האנושות בעבר הדבר קרה בקלות ובצורה המונית. למשל המעבר לחשיבה רצינלית, שוילבר מזהה עם המהפכה התעשייתית, התרחש אצל כמעט כל מי שחווה אותה, כלומר כל מי שחי במקום הנכון בזמן הנכון. כמו כן כאשר ילד עובר דרך שלבי ההתפתחות שלו אנחנו יודעים שאם אין איזו בעיה חמורה הוא עושה את זה באופן טבעי ואפילו בלתי נמנע. מאידך, אנחנו יודעים שמאוד מאוד קשה להגיע לרמות גבוהות של התפתחות רוחנית. נראה אפילו שמדובר בהתפתחות שבמידה רבה (גם אם לא מוחלטת) היא פשוט לא טבעית לאדם, שכן הוא חייב ללכת נגד נטיות פסיכולוגיות חזקות מאוד שטבועות בו.

אז ככה נראה מחקר אינטגרלי

אומר כמה מילים על דרכי עבודתו של וילבר, ומכיוון שהנושא ענק והספרים רבים, אשתמש בדוגמא אחת בלבד מתוך משפחה לא קטנה של יתומי-וילבר מחקריים. כשקראתי את הספר שתורגם לעברית לא הייתי יכול שלא להרגיש שהוא מטפל בצורה שטחית עד שרלטנית בפילוסופים גדולים מהעבר. במיוחד נראו לי מופרכות המסקנות שהוא מסיק על פלוטינוס. פלוטינוס הוא הפילוסוף החשוב ביותר במערב בין אריסטו לדקרט. הוא אבי הניאופלטוניזם, תורה פילוסופית שהשפיעה בצורה עצומה על כל המערב, על שלוש הדתות הגדולות (וזה כולל, אגב, השפעה מכרעת על הקבלה) והוא גם מיסטיקן גדול ומרתק בלי קשר להשפעתם של רעיונותיו החשובים. וילבר נתלה בו, בהגל ובסרי אורובינדו כאשר הוא מגיש לנו את תיאורית שרשרת ההוויה הנון-דואליסטית שלו. הם המקורות שלו מהעבר.

וילבר רואה בפלוטינוס את מי ש"נתן להולארכיה הגדולה את ביטויה המלא ביותר" (עמ' 385 בספר שתורגם, הדגשה שלי). יפה וטוב. ב- magnum opus שלו, Sex, Ecology, Spirituality: The Spirit of Evolution, כותב וילבר ש"מאפלטון לפיד הנון-דואליזם, הראיה האינטגרטיבית, עדיין שלם, עבר באופן ברור ביותר לפלוטינוס (205-270 לספירה), שנתן לו את אחד הביטויים המלאים, החינניים, העוצמתיים ביותר שניתן למצוא במקום כלשהו, בזמן כלשהו, בצורה כלשהי, עתיקה או מודרנית, מזרח או מערב." (עמ' 341, תרגום שלי). וואלה, נשמע ממש טוב, לא?

הבעיה היא שבשביל שפלוטינוס יכנס למודל של וילבר ויענה באמת על סופרלטיביו, הוא היה צריך להשתנות. זו אולי לא בעיה בשביל פלוטינוס כי הוא מת כבר אלף שבע-מאות שנה ולא יכול לסבול ממה שוילבר מעולל לו, אבל זו כן בעיה בשביל וילבר, אם הוא חושב שאף אחד חוץ ממנו לא קרא מעולם את פלוטינוס.

וילבר כותב חזור וכתוב על אהבתו של פלוטינוס את העולם. הוא מנסה כך להראות שפלוטינוס לא היה דואליסט, כלומר שהוא לא העדיף את הרוח המוחלט וידע למצוא את האבסולוט ביחסי, את האחד בריבוי, את הכללי בפרטים. כותב וילבר: "לפי פלוטינוס כל ממד גבוהה יותר בהולארכיה מתעלה אל מעבר קודמו וכולל אותו, כך שכל דבר ודבר, כל אירוע ואירוע, בלי יוצא מן הכלל, שוכנים בצורה מושלמת ברוח, באחד." (שם, עמ' 323).
אבל פלוטינוס בכלל לא ידע שהוא כזה. לצערי פלוטינוס היה כנראה דואליסט לא קטן. אציין כמה פרטים מפלילים: הביוגרפיה שכתב תלמידו הראשי של פלוטינוס, פרופיריוס, על רבו נפתחת במשפט: "פלוטינוס, הפילוסוף בן-דורנו, היה כמי שמתבייש בשל הוויתו בגוף" (ראו פלוטינוס, אנאדות, תר. נתן שפיגל, הוצ' מוסד ביאליק, עמ' 171). במילים פשוטות: פלוטינוס שנא את העובדה שיש לו גוף. כלומר הוא רצה להיות רק רוח. כלומר הוא העדיף את הרוחני על החומרי. כלומר דואליזם.

והנה ציטוט של הפילוסוף עצמו: "…מה שהוא חסר כל, וכך הדבר בחומר, הרי זה הרע לאמיתו, שכן אין לו כל חלק בטוב." (שם, 1.ח'.5., עמ' 251). כלומר החומר הוא רע כי הוא לא הטוב, שזה האחד המוחלט. ומה צריך לעשות המחפש הרוחני על פי פלוטינוס? "…הרואה את הדרו של גוף אל נא יקפוץ עליו, אלא ידע שצלמים הם ועקבי צללים, וינוס לו להלה, שהללו הם צלמיו." (שם, 1.ו'.8., עמ' 243). כלומר על המחפש להרפות מהדברים שהם בבואות בלבד של האחד ולשאוף רק עליו. הנה שוב: "עלינו להחזיר את עצמנו אל המצב שהיה, כפי שאמרנו, קיים בנצח, אל אותם החיים הרוגעים, שכולם מליאות אחת, בלתי מוגבלת עדיין, ללא כמישה לחלוטין, שרויים בנצח ומופנים אל הנצח." (שם, 3.ז'.11., עמ' 425). דואליזם כפי שרק דואליזם יודע להיות (אבל לשאוף כמובן לא-להיות).

מכאן ומעוד מקומות רבים ברור שפלוטינוס לא חיבב מי יודע מה את העולם. הניאופלטוניזם רואה את העולם כפחות אמיתי ופחות טוב מ"האחד", שהוא מקור העולם. אז נכון שיש לו גם התבטאויות אחרות (הוא סותר את עצמו כמו כל פילוסוף רציני), ווילבר דואג כמובן להביא ולהדגיש אותן, אבל הוא דואג לא להביא ואפילו לא לציין את העובדה שחלקים נכבדים ביותר מתורתו של פלוטינוס מדברים בדיוק, אבל בדיוק, להפך! ובסופו של דבר, ההתבטאויות הדואליסטיות גוברות על הנון-דואליסטיות. פלוטינוס מוכר בעולם המחקר כמיסטיקן "חוץ-עולמי", כלומר ששואף לברוח מהעולם ומהחומר. וילבר לא שמע על כך. זה לא רציני, לא מקצועי, וגורם לי לפקפק בלמדנותו של וילבר, אם לא גם בכנותו.

וילבריטיס

עד כאן ביקורת עניינית על תורתו של וילבר ומחקרו. כעת להערה אישית קטנה. וילבר עצמו כמובן לא כליל השלמות, קצת קשה לו לקבל ביקורת ולפעמים הוא מתעצבן על אנשים, אבל הוא כמובן אדם עם חולשות כמו כולנו, לזכותו יאמר שהוא לא טוען שהוא מואר או מושלם (למרות שהוא מאפשר לחסידיו לטעון בערך כך) ואני לא יודע אם ברמת הפירסום והחשיבות שהוא הגיע אליה הייתי מצליח יותר טוב לשמור שלא יקפוץ לי האגו ושראשי לא יתמלא בשתן. בסך הכל, כך נראה, הוא באמת בחור טוב.

ברם בעיה אחרת מתחילה להסתמן עם תנועתו ההולכת ותופסת תאוצה. יש חשש בקרב רבים שבשנים האחרונות צמחה סביב וילבר תודעה קצת כיתתית. יש האומרים שזו למעשה כת קטנה. כתונת. זו כמובן לא כת נוראית מהסגנון של ג'ים ג'ונס שבסוף דרכה כולם מתאבדים, וגם בהחלט לא מהסוג שמתעלל במשתתפיה רגשית ומינית, אבל זו אולי כן בצורת הגישה הדוגמטית וחוסר היכולת לקבל ביקורת, בהרגשה של מועדון סגור ותפיסה עצמית של אוונגארד שרק הוא יודע סוד גדול ועליו מוטל להציל את העולם.

אם אתם שואלים אותי, "כת" היא מילה חריפה מדי כדי להשתמש בה כאן. אבל נראה שהתנועה כן עוברת תהליך בו מתמונת עולם פתוחה ואינטגרלית (צהוב בספיירל דינמיקס) היא נצבעת יותר ויותר בגוונים כחולים של לנו-יש-את-האמת-כולה. וילבר אוהב להמציא מונחים, והוא מכנה רוחניות פוסט-מודרנית מערבית מלאה בחשיבות עצמית ואגואיזם "בּוּמֵריטיס" (על שם דור הבייבי-בומרס שזה מאפיין אותו). אני חושב שאפשר לקרוא למה שקורה היום בחצרו של וילבר "וילבריטיס" (השם הודבק לעניין על ידי אלן קצלב, שהוא זה שמכנה את הקורה שם "כת").

המוסדות האינטגרליים של וילבר מונעים על ידי תשוקה עצומה להפיץ ידע שהם בטוחים שהוא התשובה לכל בעיות העולם. הם מגדירים את עצמם כשני האחוזים העליונים של האנושות מבחינת התודעה ההוליסטית-אינטגרלית שלהם והם בטוחים שוילבר הוא הפילוסוף הגדול ביותר מאז הגל במערב ואורובינדו במזרח. ברור להם שלמעשה הוא הצליח למפות את מכלול הידע האנושי כולו ולכונן את התורה הפילוסופית של תקופתנו, זו שתביא אותנו (כלומר את האנושות) לתקופה חדשה בתולדותיה. ראו איך הם מסיימים הודעה לחברי ה"אינטרגל אינסטיטוּט" מלפני שבועיים:

The Integral revolution is greater than any one of us and is being sustained by a community of people far outside the immediate circle of the men and women who work for Integral Institute.  You are part of an intimate group of people embracing something important enough to have attracted the attention of many of the world’s leading thinkers, politicians and business leaders.  We welcome all of you to join us, and to continue to share your vision, passion, love, and thoughts.

וילבר עצמו, גם אם הוא עושה זאת תוך כדי חיוך ובדרכו המקסימה, טוען שמה שהוא עושה "לא נעשה מעולם, בכל היסטוריה הידועה של היקום", וכותב ש"אני נמצא במרכז הטרנספורמציה החברתית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית". האם הוא צוחק? גם אם כן, אני חרד שמא בשנה הבאה הוא כבר יאמר את זה במלוא הרצינות. במילים אחרות: התנועה האינטגרלית של וילבר הולכת ומתנפחת ממגלומאניה כמו צפלין, וכמו אותם יצורים מעופפים חסרי חן וגמישות ומלאי אויר חם וגזים דליקים, זה יכול להיגמר רק רע.

בקשר לכך אביא את הדברים האלה:

קבוצה חיובית איננה יוצאת להציל את העולם. לא פעם צוין שאחוז גבוה מאוד של אנשים בקבוצות בעייתיות הגיעו לשם בתחילה מתוך מניעים אלטרואיסטים ואידיאליסטים לכאורה, מתוך רצון לעזור לאנשים ולשפר את העולם. אבל לאידיאליזם הזה יש בדרך כלל מבנה מאוד דומה לזה של 'המאסטר המושלם' – ארכאי ונרקיסיסטי. המניע הנסתר הוא 'אני והקבוצה הולכים לשנות את העולם' […] לא רק זאת, אלא שהגרעין הנרקיסיסטי שלו נראה בברור על ידי היוהרה של עמדה הזאת עצמה: לנו יש את הדרך היחידה (או הטובה ביותר), ואנחנו נשנה את העולם, כלומר אנחנו נכפה את הרעיונות שלנו על אותם בּוּרים ששם בחוץ. […] המניע הנסתר שאנחנו הולכים לשנות את העולם הוא ארכאי ונרקיסיסי.

[תרגום שלי מהאנגלית, ציטוט שמביא ג'ים צ'מברלין] וילבר עצמו כתב את המילים החכמות האלה ב- 1983, בספרו Eye to Eye. פעם הוא ידע בדיוק ממה להיזהר: מאותו הלך רוח משיחי, מגלומני שמתיימר לדעת הכי טוב ולהיות הכי צודק; מאותו יצר נלהב, אגואיסטי שגורם לך להרגיש שאתה בחוד החנית של האנושות ושבידך להציל אותה מעצמה; מאותה תשוקה אלכימאית, ילדותית להיות זה שיפתור את כל בעיות העולם ושממך, או תחתיך, תתחיל ממלכת גן עדן. ולא שהשאיפות האלה לא ראויות, לא נעלות. ולא שהיצרים האלה לא חבויים בכולנו, ולא שהם הכרחיים במידה מסויימת לחיים של יצירה. השאלה היא עד כמה אנחנו לוקחים אותם ברצינות, עד כמה אנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות, עד כמה אנחנו מתפתים להאמין שכן, שאנחנו, מה לעשות, המשיח. וילבר, למרות חכמתו הרבה, למרות כוונותיו הטובות, למרות חוש ההומור המצויין שלו, מתחיל ליפול בפח הזה. הרושם שלי הוא שאם פעם וילבר ידע בדיוק ממה להיזהר, חוויות סאטורי מרובות (ואולי היו אלה אורות הניאון של התהילה) קצת סינוורו אותו והוא איבד את דרכו. הוא לא נזהר מספיק.

[אבל אני בכל זאת אוהב אותו ומאוד מעריך אותו – ראו דברי הפתיחה (והמתינו לסקירה של הספר)]

נספח 1:

ולא רק בנוגע לאופי רעיונותיו של פלוטינוס וילבר שוגה. באותו ספר הענק Sex, Ecology, Spirituality: The Spirit of Evolution הוא גם מצטט קטעים ממנו לא נכון. למי שיש כוח ראו מאמר ביקורת של אקדמאי המומחה לפלוטינוס כאן, תשובתו המאוד לא יפה (קשה לו לקבל ביקורת) של וילבר כאן, ותשובתו של המבקר לתשובתו של וילבר כאן. ושלא יהיה ספק, המומחה צדק. לראייה: הציטוטים שהוא אומר שהם שגויים (כמובן, אגב, שגויים בצורה שעושה לוילבר ולתורתו שירות טוב), שוילבר תוקף אותו בזעם וטוען שהם כן נכונים, ושההוא שב ומתעקש שהם שגויים – תוקנו במהדורה השנייה של הספר שנמצאת ברשותי. ואפרופו פלוטינוס, נראה שהטיפול השטחי של וילבר בפילוסופים כולל גם את וייטהד. הנה.

נספח 2:

תגובתו של אורן אנטין, תלמיד ותיק של וילבר ובעל האתר העברי הראשון על התיאוריה האינטגרלית, לגרסת אנרג'י למאמר זה.
ראיון מצויין שערכה כרמל ויסמן עם וילבר לא מזמן.
ביקורת על וילבר של אלן קצלב, בעיקר על השלבים הרוחניים של התיאוריה שלו
ספר מקוון שלם של ביקורת על וילבר מאת ג'ף מיירהוף
אתר מצויין על פילוסופיה אינטגראלית שמרכז בתוכו הרבה ביקורת על וילבר, לעיתים קטנונית
ביקורת כתובה היטב של הפסיכולוג הטראנספרסונלי כריסטיאן דה-קווינסי על וילבר
ביקורת של ג'פרי פאלק, בעיקר על חוסר הבנתו של וילבר את התיאוריה האבולוציונית ועל הקשר שלו עם אדי דא.
מאמר שלי על אדי דא בו אני מספר על הערצתו של וילבר לגורו המגלומן.

כמדי שנה (או אף פחות) מארגנת עמותת תובנה "קורס עירוני פתוח" המאפשר תרגול מדיטציה למתחילים ומתקדמים ללא הרשמה מראש, על בסיס דאנה (רוחב-לב) ובלב העיר. הפעם יעמדו בראשו שני מורים דרום-אפריקאים מצויינים: קיטיסארו וטניסרה. הקורס יהיה בתל אביב בימי שני ושלישי הבאים (5-6 למרץ), והנה הלו"ז.

במפגש הנ"ל, ביום שלישי ב- 20:30 בערב, יערך דיון מיוחד עם פרופ' יעקב רז וטניסרה (ובהנחייתי) תחת הכותרת "מתי ללכת לפסיכולוג ומתי ללכת לעשות מדיטציה".

:: . ::

יום אחר כך (אבל ללא כל קשר אירגוני), ב- 20:30 בערב יום רביעי ה-7 למרץ, במרתף 10 בחיפה, אני אתן הרצאת מבוא תחת הכותרת: "בודהיזם כפי שלימד הבודהה", שתכלול גם התנסות מעשית קצרה במדיטציית ויפאסנה.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ובכל דור ודור מצילנו הקב"ה מידם ומיד המשיחיות חסרת-הפשרות שלהם, אם כי בדרך כלל המחיר יקר. אחרי מרד החשמונאים נגד היוונים שפרץ ב- 167 לפסה"נ והסתיים בריקבון דתי, שחיתות שלטונית וכיבוש רומאי, ואחרי המרד הגדול נגד הרומאים שהתחיל בשנת 66 למניינם והסתיים בחורבן ירושלים והבית השני, ואחרי מרד בר כוכבא הקטסטרופאלי (132-135) בו נהרגו קרוב לחצי מיליון יהודים ואשר הביא, למעשה, לקיצו של הישוב היהודי בארץ ישראל ותחילת הגלות בת שנות אלפיים, התגבש (כנראה סביב המאות השלישית-רביעית) מנגנון הגנה הלכתי שנועד למנוע מיהודים נמרצים שחושבים שדווקא הם אלו שיושיעו את העם או העולם מלהביא נזק נוסף. "שלוש השבועות" הן שלושה איסורים המופיעים במדרש ובתלמוד ועניינם כדלקמן: 1) "שלא יעלו ישראל בחומה" (כלומר שלא יעלו בהמוניהם, לא"י) 2) "שלא ימרדו באומות העולם" 3) "שלא ידחקו את הקץ" (כלומר שלא ינסו "להכריח" את הקב"ה להביא את הגאולה).

גם אם לא היה זה המחסום היחיד בפני יהודים שמבקשים לעלות לישראל (או למרוד בגויים), הרי שהוא משמש כאילוסטרציה יפה לרוח הפאסיבית שאפיינה את היהודים עד להשכלה ולמאה התשע-עשרה, רוח אותה אנו מוצאים גם כיום בין החרדים. על כן מובן למה כאשר כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב- 1897 כמעט שלא נראו בו יהודים שומרי מצוות. התחייה הלאומית הציונית היתה (מבחינה אידיולוגית ופרסונלית) כפירה מוחלטת בדת היהודית – הניסיון לרכוב על גל "אביב העמים" ולייסד מדינה נורמלית, חילונית ומתקדמת לעם היהודי. האורתודוקסיה באותה תקופה ראתה בעליה לארץ או מעשה כפירה של אפיקורסים, או, מצד שומרי מצוות, חוצפה כלפי שמיים וניסיון "לדחוק את הקץ". מתוך הבנתן של שלוש השבועות היה ברור לרבנים כי יש לחכות למשיח שיגיע ללא שום פעילות יזומה מצידנו.

כאשר הקים הרב ריינס ב- 1902 את תנועת "המזרחי" הוא הדגיש שעל אף שהוא חותר, כיהודי שומר מצוות, לעליה המונית וישוב א"י, הוא אינו רואה בכך פעילות משיחית או ניסיון לדחיקת הקץ: ההתיישבות בא"י חשובה כתנאי לבריאות לאומית, ומפני שחשב שבארצות הניכר היהודים תמיד יהיו נרדפים. על כן גם תמך, יחד עם חבריו מתנועת "המזרחי", בתכנית אוגנדה. כדבריהם: "העם חביב עלינו יותר מן הארץ". לא כך הרב קוק. גם הוא תמך בעליה לא"י, אבל אצלו, מראשיתה התפרשה התנועה הציונית כמפעל משיחי המדנדן את פעמוני הגאולה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בלטביה באלול 1865. אחרי הלימוד ב"חדר", הוא המשיך לישיבת וולוז'ין המפורסמת, ועד מהרה הוכתר כעילוי. במקביל ללימוד גמרה התעניין גם בקבלה ואף בפילוסופיה כללית. כבר בשנת 1891 פירסם מאמר על "תעודת ישראל ולאומיותו", שבו ביטא דעתו לראשונה על אפשרות של ציונות דתית. בשנת 1904 התמנה לרבה של קהילת יפו, ובשנת 1919, אחרי שחזר מאירופה, בה גלה כל מלחמת העולם הראשונה, לישראל המנדטורית, התמנה לרבה של ירושלים. באותה שנה הקים את ישיבת "מרכז הרב" שכיום הינה הלב הפועם של ממשיכי דרכו, אך אז התקימה בפריפריה של לימודי ההלכה. הוא פעל להקמתה של רבנות ראשית, וב- 1921 זו הוקמה והראי"ה התמנה לרב הראשי הראשון לישראל. ב- 1935 נפטר.
בחייו לא חשש הראי"ה לבטא גלויות את דעותיו המקוריות, וכך, על אף שהיו לו מעריצים רבים גם בין גדולי העליה השניה (ברנר, גורדון) היו לו גם לא מעט בני פלוגתא, בעיקר מקרב החרדים שסלדו מקרבתו, האידיולוגית והחברתית, לחילונים.

הראי"ה קוק לא היה איש הלכה בלבד, לא רק איש של כתיבה לירית יפיפיה, ואף לא רק איש של חזון ומעשה. הרב קוק היה, אולי יותר מכל, הוגה דתי, ומיסטיקן. מתוך כתביו עולה דמותו רבת הפנים והעומקים של אדם המחפש להגשים את היעוד העליון ביותר של חייו, מחפש לא רק לעבוד את אלוהיו בכל לבו, אלא כמה שיותר להתקרב אליו, כמה שיותר להיות עמו – "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים" כתב. כאדם שהמגע הבלתי-אמצעי עם המציאות האלוהית היה במרכז מעיניו, כתב הרב לא מעט על דרכו של האדם אל אלוהיו, על המכשלות וההטעיות העומדות בדרכו, ועל התוצאה האידיאלית ביותר של דרך זו. דבריו נבעו, כמובן, מראיית העולם הכללית שלו, שהיתה נטועה בעולם ההלכה היהודי, ובקבלה, והושפעה מהתורות הפילוסופיות הפופולריות של זמנו.

כנפשו של האיש, החופשיה תמיד, המתעלה במעופה, בגבהי חזונותיה וחזיונותיה, כך גם תורתו, הכוללת כל, המתפרשת על פני אופקים והנוגעת בפרטי-פרטים, נדמה שרחבה מדי מחד, וערטילאית מדי מאידך, מכדי להיות נשזרת לדוגמת דוקטרינה מסודרת. בכל זאת, אנסה במאמר קצר זה לסקור את הפן התיאולוגי של הרב קוק, ובזה אך ורק את הקשור לארץ ישראל, העליה אליה ותפקידם של אלו בתכנית הגאולה האלוהית. לצערי איני יכול לתת תמונה שלמה לא על האיש, לא על פועלו, ולא על הגותו.

אחדות בעלת ריבוי

הראי"ה היה כאמור מיסטיקן גדול, וככזה תפס, מתוך עמדה קיומית, חוויתית ואינטימית מאוד, את המציאות כמכלול אחד ויחיד, אשר גם התפרטותו לכדי ריבוי אינה מבטלת את אחדותו האבסולוטית. אך יש לשים לב לבל נטעה: הראי"ה תופס את היקום תפיסה פנאנתאיסטית, כלומר כמוכל כולו בתוך האל האחד. העולם, על פרטיו, הוא למעשה האלוהים, אך בדיוק משום כך הוא אינו אשליה: אף פרט ודבר אינו מתבטל בעולם בראייתו של הרב קוק. אדרבא, יש חשיבות רבה לפרטים, כמו גם, כמובן, להלכה ולמצוות: "…האחדות האלוהית, בתאר אחדותה, היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המידה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף".

באחדות אלוהית זו נשמרים ההבדלים בין הדברים, ועל כן על אף שרובד מסויים הכל אלוהי והכל טוב, ברובד אחר, אמיתי גם הוא, נשמרים ומחויבים כל הבדלים וההפרדות: בין קדושה לטומאה, בין א"י לגולה, בין ישראל לגויים.

ואף על פי כן, אם העולם כולו הוא פעולתו של הקב"ה (ודוק: לא סמל לפעולתו כמקובל בקבלה הקלאסית, פעולתו ממש!), ודאי הוא שכל המתרחש הוא רצונו. אם כך, ואם מול עינינו אנו רואים תנועה ציונית גדולה קמה ופועלת, יוזמת ואף מבצעת, הרי ברור כי אף אם המבצעים עצמם הם אפיקורסים מוחלטים, הרי שיד ה' היא זו, וברור כי האלוהים מניע, סופסוף, את גלגלי הגאולה.

מתוך תפיסה זו חייב היה הראי"ה להסביר את העליה לא"י בראשית המאה העשרים כרצונו ופעולתו של האל. החילונים מלאי הלהט הסוציאליסטי היו בעיניו כמקיימים, אף אם מבלי שום דעת, את מצוותו של הקב"ה שהחליט שהגיע זמן הגאולה. על כן ניתן גם להתעלם מ"שלוש השבועות" ולעודד עליה לארץ הקודש.

הארץ והקודש

"ארץ הקודש" הוא אולי הביטוי הרווח ביותר בכתבי הרב קוק. אין זה קודש כקטגוריה הלכתית בלבד, אלא קודש אימננטי, מוחשי. חשוב להבין: ברור כי על פי היהדות א"י קדושה, אבל ניתן להבין קדושה זו כהיבט הלכתי גרידא, כלומר כדרגה אינסטרומנטלית המחייבת קיום מצוות מסויימות המיוחדות לארץ (כפי שאכן ראה זאת הרב נפתלי צבי ברלין, רבו של הראי"ה בישיבת וולוז'ין). אצל הראי"ה קוק הקדושה של הארץ היא מציאות אונטולוגית: איכות קיומית, ממשית, המובנת בתוך רגבי האדמה עצמם  ומייחדת את פיסת הקרקע הזו משאר חלקות האדמה ברחבי תבל. על כן גם האויר בא"י מזרז פריחה ספונטנית של הארה רוחנית ואף נבואה ביהודי אשר נושם אותו. לכן ישובה ובניינה של א"י מעלים את היקום כולו במדרגות של קדושה, שהרי היא "יסוד תיקון עולם כולו". משום כך רק בא"י ההרמוניה בין הגוף לנשמה מתקיימת במלואה, שכן כאשר עפר הארץ הקדוש מתמזג עם נשמות האנשים הקדושות, מתקיימת אחדות הניגודים, המביאה לשלמות רוחנית וחומרית. ומפני כל זאת אך ורק בא"י יכולה האומה הישראלית למצוא את נשמתה האמיתית. זו ארץ ישראל בעיניו של הרב קוק.

הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל הוא טבעי במובן הפשוט של המילה: הוא ביולוגי, אורגני, סימביוטי ממש. האחד לא יכול מבלי השניה ורק עם איחודם יש לשניים חיים אמיתיים. אך איחודם לא מבטיח רק חיים, אלא גאולה, ועצם העובדה שיהודים החלו לעלות לא"י, מראה בברור כי הגאולה הסופית, הקמת בית שלישי ואחרון, החלה: "כבר הקיץ הקץ – ביאה שלישית הוחלה."

עם ישראל שב לארץ ישראל – זו עובדה. אבל מה עם תורת ישראל? "ישראל בעמים, ארץ ישראל בארצות, תורת ישראל בתורות ובאמונות כולן, הנם שלושה מרכזים שאוצרות חיים ואורות עולמים גנוזים בהם להיות מזינים את כל העולם כולו, מעלים ומקדשים אותו" המשולש הנצחי, זה ברור, הוא עם ישראל, המקיים את תורת ישראל, בארץ ישראל. הבעיה, ומי כרב קוק היה מודע לה, היתה שאף אם הגיע עם ישראל לארץ ישראל, הרי שרובו המכריע בהחלט לא מקיים תורת ישראל.

בזכות המבט של הראי"ה קוק, החובק-כל בזרועות של קבלה (תרתי משמע) ומעלה-כל במעלות של קדושה מתאפשרת ראיית פעולותיהם של חילונים גמורים, כאשר הם תורמים למימוש שני הקודקודים האחרים של המשולש (בהגירה לא"י ובכיבושה) חלק אותנטי ואינטגרלי מתורת ישראל. "אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא להשקיף גם על החול מתוך האספקלריא של הקודש, לדעת שאין באמת חול מוחלט בעולם". הראי"ה היה אופטימיסט מושבע ודטרמיניסט נלהב: הוא לא יכול היה לדמיין את ההיסטוריה כמתקדמת לשום מקום לבד מן הגאולה השלמה, במהרה בימיו. מאידך, וגם בזו גדולתו של הראי"ה, ראייתו הוְרודה של הרב לא מנעה ממנו להבחין הבחן היטב בגוונים שונים בתוך הוָרוד: הוא לא ויתר על התביעה מפורקי העול לחזור בתשובה – המרידה הכרחית לשעתה, אולם ברור היה לו כי קרוב היום בו יווכחו החילונים בטעותם ויעשו תשובה שלמה.

תיאולוגיה של החולין

הקוקיזם, כפי שמכנה זאת גדעון ארן בעבודת הדוקטורט שלו על גוש אמונים, חותר ל"קידוש החול". הוא תיאולוגיה של החולין, ועל כן הוא טוטאלי. הוא מחזיר לדת היהודית את תפקידה המקורי כשליטה הבלעדית בחייו של היהודי. לא עוד מערכת של חוקים לדקדוקי מזון ויחסי זוגיות, אלא תורה כוללת, מדינית, עולמית, קוסמית, המכילה את הכל ומסבירה את הכל. אין דבר חיצוני ליהדות ואין דבר המנוגד לה. אין ביקום אף חפץ או רעיון שקיים במנותק מהיהדות ואין דבר שלא משתלב בתכניתה האלוהית. גם פעולות שנדמה שהן בכיוון הלא נכון, למעשה מועילות וטובות – מכיוון שהכל הוא רצון השם, זה פשוט לא יכול להיות אחרת. על כן גם החילונים פורקי העול עושים את רצון השם, אף אם אינם יודעים זאת: הכפירה אינה מוכחשת, אך היא מוכלת באמת הגבוהה יותר. כותב ארן:

תורת הראי"ה היא מקור נוסחת הפלא שמציע הקוקיזם: קבליזציה של הלאומיות הישראלית [כלומר, המפעל הלאומי נתפס ככלי משחק במערכה הקבלית – ת.פ.], ובעקבותיה, ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי [כלומר, בניית ישובים וקביעת עובדות מדיניות נתפסות כמצווה דתית – ת.פ.], שמאפשרים להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה [אין צורך לדאוג לעתיד שכן אנו 'יודעים' שזו תחילת הגאולה והכל יבוא על מקומו בשלום – ת.פ.]

הציפיה הבלתי נפסקת לגאולה עכשיו גם משחררת את המאמינים מניסיון אמיתי להתעסק עם העולם המשתנה, מניסיון אמיתי לתת תשובות הלכתיות לבעיות המודרנה – למה לנסות להתאים את ההלכה הגלותית לחיי עם במדינתו, כאשר ברור שתוך זמן קצר תבוא הגאולה?

קל לראות כי עמדה זו מובילה בקלות להתנשאות, ליומרה לדעת מה רוצה הזולת יותר טוב ממנו עצמו, ולמעשה להכחשת האוטונומיה והערך של כל דעה ופעולה שלא מוכנה לכפוף ראשה בפני התיאולוגיה הזו. אך משקלה של ביקורת זו אינו רב, שכן קשה למצוא תיאולוגיה מעניינת שלא מחזיקה בעמדה דומה. הבעיה העיקרית היא שונה, והיא שעל אף שהראי"ה גילה הערכה רבה לאנשי העלייה השנייה, לאידיאלים שהנחו אותם ולפועלם, הרי גם הוא בסופו של דבר ניבא שהבנים הסוררים יחזרו למוטב, כלומר שתהיה חזרה המונית בתשובה (אם לא יתעוררו מעצמם, הרי אויר ארץ הקודש יעורר אותם). והנה, לא רק שלא חזרו החילונים בתשובה, לא רק שלא התעוררו, אלא אף גדל מספרם, וחמור מכך: את אותם אידיאלים נשגבים שהנחו אותם בעבר (סוציאליזם, חלוציות, תרבות עברית) זנחו, וכיום עיקר מעינייהם בעשיית כסף והשתדלות אובססיבית להדמות לאמריקה.

על כן בעוד הראי"ה יכול היה לראות בכל המתרחש את רצון האל, גם בתוקף היותו מיסטיקן ענק וגם בתוקף כך שלמזלו המאורעות בזמנו היו חיוביים בכל הקשור לעם ישראל (איננו יודעים כיצד היה הרב מסביר את השואה שפקדה את עמו שנים מעטות אחרי שנפטר), המאמינים שהלכו בדרכו לא היו מסוגלים לקבל בהכנעה את כל המתרחש כרצון השם. כפי שמנתח גדעון ארן:

שנים רבות לאחר שנחתמה, במציאות שונה בתכלית, כשנקלטת ומתפשטת תורת הרב, ולא בלי קשר לכך, היא מתגלה למאמיניה כבלתי ניתנת למימוש, בין השאר מפני שהם נתבעים לקבל את המציאות המתסכלת כמות שהיא, אף להללה, ולהשאר סבילים. או אז מתרחש 'שברון המיסטיקה'. דווקא מתוכו ינועו 'בני הרב' לפרוץ מגדריהם האורתודוקסיים ולהתערב בתחום החברתי מדיני. יסוד האקטיביזם התנועתי של גוש אמונים הוא במישנה הדתית של הראי"ה; ליתר דיוק, בקשיי הגשמתה.

מלאכת ההתאמה של התיאולוגיה הקוקיסטית למציאות המשתנה נפלה על כתפיו של בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. הוא אשר הכניס בקוקיזם את האלמנט האקטיביסטי הקנאי, כאשר שלח את מאמיניו להתנחל על כל גבעה כבושה. כדבריו: "הדת שלנו אימפריליסטית. אנו האימפריליסטים של היהדות". על כך בעמוד הבא.

מלחמות קודש הן הנוראיות שבמלחמות. אם כבר מלחמה, תמיד כדאי לערוך אותה מסיבות אגואיסטיות, ילדותיות: אדמה, משאבים, נשים. רק לא כדי להביא את מלכות האלוהים על פני הארץ, שכן כוונה טהורה, על-אנושית שכזו מבשרת בהכרח אכזריות מבעיטה וחוסר-אנושיות גמורים: השמדה מוחלטת, טוטלית, "מחייה מעל פני האדמה" של עם, כולל שחיתת צאנו, שריפת יבוליו והמלחת בארותיו. דווקא הכוונות הנאצלות ביותר מביאות לתוצאות הבזויות ביותר, ולא בכדי: האחיזה ברעיונות כאלו היא תמיד חסרת-פשרות, פנאטית, מטורפת. הקונקרטיזציה של האידיאל לכדי מעשה, מימושו הטוטלי של הנשגב בארצי היא התנועה הנפשית הקוסמת והמפתה ביותר. השטן מומחה בעטיפת מילותיו בדבש, והניסיון להביא גן-עדן עלי אדמות הוא תמיד הפיתוי שמציע הנחש.

שעה שהרב ריינס, מי שב- 1902 הקים את תנועת "המזרחי", כלומר התנועה הציונית של יהודים שומרי מצוות, הכריז לבל תהיה טעות כי "אין בזה קורטוב של העניין מהגאולה", כבר היה בן 11 מי שלימים יהיה הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה), ולדורות יטען תוכן חדש, משיחי וגאולתי לעילא, בתנועה הציונית ובעיקר בלבבות חלק מבניה חובשי הכיפות הסרוגות.

אחרי מותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרא"יה – ראו עמוד קודם), ב- 1935, נשאר חלל גדול, שעד היום לא נתמלא. ענקי רוח כמוהו, מסתבר, אינם יחידים בדורם, אלא גם בדורות שאחריהם. אף הרצי"ה הודה ללא היסוס בנחיתותו לפני אביו. עד לאמצע שנות החמישים, אפילו אחרי שנתמנה לראש ישיבת "מרכז הרב", סמכותו של הרצי"ה לא היתה רבה. לא רק שלא היה ידוע בין המוני ישראל, אף בעולם הישיבות נטו לבטל את ערכו (גם משום ציוניותו המובהקת).

מהאב אל הבן, ללא רוח הקודש

ההבדלים בין האב לבן גדולים. האב איש אשכולות שאחז בזה וגם מזה לא הניח ידו. הבן אינו בקיא כמוהו בפילוסופיה של זמנו ויש אומרים שאף לא במקורות היהדות. האב הרבה לכתוב והוציא תחת ידיו כרכים שלמים. הבן פרסם קבצי-שיחות. האב, רוחו גבוהה אין קץ, הוא מתעלה ומעפיל וממרומי השגתו חושף מערכת אמונית, מיסטית ותיאולוגית מרשימה בעומקה כמו במורכבותה. הבן מנסה להתאים מערכת זו למתרחש מול עיניו. האב חדשן. הבן – פרשן. ובעיקר: האב מיסטיקן, הבן חסר את רוח הקודש.

כמיסטיקן ראה הראי"ה את המציאות כולה כתנועה אלוהית אחת, ועל כן פירש אותה כרצונו הצרוף של האל (לאמור, אם יהודים פורקים עול מצוות ועולים לארץ, הרי זה רצון השם וחלק מתכניתו). הרצי"ה אינו רואה את המציאות באספקלריא כזו. העולם הוא בשבילו נחות לאל וחיצוני לו: האל פועל בעולם, אך פעולות העולם אינן האל. על כן במקום פירוש אורגני ויצירתי לתורתו של אביו, פירוש אשר היה ממשיך לנסוק על רוח תנופתה האדירה, כל שנותר הוא ניסיון מכאני להתאים את חזונו של הראי"ה למציאות הגחמנית. אצל הראי"ה עלתה מעל לכל הנטייה המיסטית; אצל הרצי"ה – הנטייה המשיחית. יאמרו תלמידיו: כך זה חייב להיות, בעוד האב הוא הרוח, הבן נמצא כדי לחבר אותה אל החומר, ובזו חשיבותו הקריטית.

כאשר היה על הבן להמשיך את תורתו של אביו, הוא נדרש למעשה לפרשה בהתאם לנסיבות שנוצרו, השונות מאוד מאלו שבהן חי הראי"ה. מאז שהלך האב לעולמו (1935) הרי התחוללה השואה הנוראה, ומאידך הוקמה והתבססה מדינת ישראל – זו שאמורה להוות את מימושה של התכנית המשיחית כפי שראה אותה אביו. אלא שהמציאות באופיה היא עקשנית וסרבנית, והיא לרוב אינה נאותה לסדר את עצמה בדיוק כפי שאנחנו מבקשים ממנה: בניגוד לפרוגרמה הגאולתית, אף לאחר הקמת המדינה לא נראה כי החילונים חוזרים בתשובה. הראי"ה צפה מדינת שלום, בה אפילו פשע אין – גם תחזיות אלו אינן מתגשמות. החברה הישראלית אינה אור לגויים לא בתורה ולא בדרך ארץ, והגרוע מכל: חלקים נכבדים מארץ הקודש, חלקי אבות, אינם, באותן שנים, בריבונות המדינה. משימתו של הרצי"ה, על כן, קשה עד כדי בלתי אפשרית. לא פלא שהוא, כמו ישבתו "מרכז הרב", כמעט אינם משמיעים קולם, וכמעט אין שומעים עליהם (בשנות השישים המוקדמות תלמידי "מרכז הרב" מכלים את זמנם בהפגנות נגד מיסיון שפעל בירושלים ונגד העלאת "מתיאוס פסיון" בביניני האומה).
התפנית התחוללה, כמובן, אחרי מלחמת "ששת הימים".

החיה השמימית ששמה ישראל

במאי 67', לפני המלחמה, בתקופת "ההמתנה" המתוחה, בהתכנסות לרגל יום העצמאות הי"ט למדינה, נשא הרצי"ה דרשה שלימים תהולל ותתקדש, תשונן ותלמד בע"פ, היא "מזמור י"ט" הידוע. במהלכו סיפר איך שבור היה דווקא ביום כ"ט בנובמבר, עת החליט האו"ם על חלוקת הארץ וההמונים בישראל פצחו בריקודים ואילו הוא היה כואב את כאבה של הארץ המחולקת. לפתע פרץ הרב בקריאה גדולה וזעק: "כן, איפה חברון שלנו – האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו, איה – הנשכחן?! וכל עבר הירדן – שלנו הוא, כל רגב ורגב, כל ד' אמות, כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה' – הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!" והנה, שבועות ספורים אחרי כן כבר היו כל המקומות האלו תחת שלטון ישראלי. לתלמידים לא נותר אלא להבין זאת כנבואה שנתקיימה. "מזמור י"ט" נתן לתלמידי הרצי"ה מובן דתי למאורעות הדרמטיים שהתחוללו בארץ.

קוקיסטים כחנן פורת והרב לוינגר תיארו את שעבר עליהם במלחמה כהארה רוחנית. אם את כל המדינה שטפה אופוריה משכרת, הרי שב"מרכז הרב" האופוריה הזו נחוותה כהתגלות דתית אפוקליפטית. הרצי"ה הכריז כי ברור לגמרי ש"הקיץ הקץ" ובישיבה היה מובן כי שלב חדש בתכנית הגאולה, שלב מכריע וסופי, נפתח. הנה קטע מדהים ממנשר שיצא מ"מרכז הרב" מיד אחרי המלחמה: "ידע כל התבל הנאור, עם כל חכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספקותיו, עם כל שיקועו החומרי, עם כל מסותיו הניסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית המתהלכת על הארץ בתבנית ששמה ישראל."

הרצי"ה חזר והדגיש כמעט בכל הזדמנות ש"לימדונו חז"ל ששקולה מצוות יישוב הארץ כנגד כל המצוות שבתורה". כבר באותו "מזמור י"ט" המפורסם, עוד לפני "ששת הימים", אמר:

[…]עלינו לעשות את המצווה המוטלת עלינו בכוח הזה – כיבושה של הארץ. לא כולם מקיימים את המצווה בייחוד הכוונה האמיתית […] אבל בסופו של דבר מתקיימת המצווה. זוהי מצווה, מצוותם של כלל ישראל ומוטלת על כולנו, ומשום כך, כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש!

ברור מכאן למה כיבוש יהודה ושומרון היווה זריקת מרץ אדירה לאידיולוגיה שלו: בפעם הראשונה אפשר היה לקיים את מצוות ישוב הארץ בתוספת מידת "קידוש השם" של נטילת סיכון: גם להתנחל בלב אוכלוסיה עויינת (אם כי בשנים ההן, כנועה ביותר), גם להפריח מקומות היסטוריים וקדושים, וגם לרשת את תפקיד החלוצים שבנו את המדינה, אותם חלוצים שהעריץ הראי"ה.

עניין אלוהי

אלא שלא רק כיבוש שטחי א"י היה חשוב לרצי"ה, אלא גם, ובעיקר, ריבונות המדינה. "אין הגאולה אלא ריבונות; ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו". הוא תיעב כניעה בפני לחצים פוליטיים של מדינות העולם או האו"ם. ההתנחלויות, כשם שהן באות לגאול את האדמה, הן באות גם כדי להפגין אדנות וסמכות שלטונית. לכן גם היה חשוב לראשוני המתנחלים לקבל, אף אם בדיעבד, רשות מהמדינה להתיישב. ההתנחלויות הראשונות עלו תוך משא ומתן עם הממשלות השונות (תחת גולדה, רבין, בגין), גם אם הוא הוקדם ביצירת "עובדות בשטח". מכיוון שעל פי הרצי"ה "מדינת ישראל היא עניין אלוהי", הכבוד כלפי המלכות הוא מקסימלי: "ראש ממשלה בישראל הוא בשבילי מלאך אלוקים" – כך אמר על גולדה מאיר.

בהיותו של הצבא נדבך חשוב בריבונות, הרצי"ה העריץ את צה"ל. השילוב של יהדות וצבא קסם בעיניו והיווה בשבילו סמל מובהק ליציאה מהגלות. מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה, גנרלים זוכים לכבוד רב (פעם כינה את שרון "אריק מלך ישראל"), וכלי נשק ומדים הם קדושים: "כל רובה שנוסף לצבא ישראל מהווה עוד שלב רוחני ממש, עוד מדרגה בגאולה, כמו האדרת התורה והגדלתה בריבוי ישיבות"; "קדושת מדי הצבא בישראל היא קדושה עצמית מקורית, זו קדושת כל מכשירי המצווה". הוא היה יוצא בשצף כנגד אלו המקללים היום חיילים (ושוטרים, ושרים): "כשם שהמחרף את צבא ישראל הוא כמחרף מערכות אלוהים חיים, כך המחרף מלכות ישראל הוא כמחרף מלכות השם". הצבא אהוב על הרצי"ה כל כך, עד כי אולי היה רוצה שרק צבא יהיה: "כל עם ישראל הוא בבחינת צבא אחד גדול מאוחד ומיוחד". איזה יופי.

משבר אמוני-תיאולוגי

כעת ניתן גם להעריך את גודל המשבר המתחולל אצל נושאי התיאולוגיה הזו כיום, כאשר הם נקרעים בין נאמנותם למדינה ולצבאה לבין נאמנותם לארץ – שתי שבועות אמונים אשר עבורם הן בעלות ערך דתי עליון. לנוכח הקריאות לסירוב פקודה ואף לניתוק מהמדינה, ברור כי אצל חלקם הנאמנות לארץ גוברת, גם אם תוך ייסורים, על זו למדינה.

הלאומיות הישראלית, אם כן, מקבלת מעמד ערכי עליון, והמדינה הריבונית הולכת ונתפסת כפן העיקרי, אם לא היחיד שבו מתגלים פעמי המשיח. היחס בין המדינה, הממשלה והצבא לחבלי ארץ כאלו ואחרים מקבל מימדים של עומק דתי אינסופי, וכל תזוזה של חטיבה או אבן-גבול נקראת ומתפרשת כאילו היא פסוק בתנ"ך. המבנה המדיני-חברתי נטען בקדושה והיה להתגלות אצבע-אלוהים על פני הארץ. זו משיחיות ללא משיח, והצפייה אינה מתמקדת באדם כלשהו, אלא בתהליך ההיסטורי (פוליטי-מדיני) עצמו. במידת החפיפה בין שטחה של מדינת ישראל לזה של ארץ ישראל נמצא המתח הדתי ומתבקשת ההוכחה להשגחה העליונה.

עולם ומלואו של רוחניות יהודית ויצירתיות דתית מצטמצם, אם כן, לנקודה אחת פשוטה וארצית: כמה דונם נמצאים תחת שליטת מדינת ישראל. כך, על ידי רדוקציה של הגאולה היהודית לריבונות ואדמה, אפשר גם לפרש פעילות חילונית, כהקמת בית וסלילת כביש, כמצווה. הרצי"ה התעסק הרבה יותר ביחסי חוץ וביטחון של המדינה מאשר בדיני טומאה וטהרה. כך ראוי לדעתו, שכן כבר קבע הראי"ה כי "הקודש שבחול, שירד עד לידי החולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש". מתוך ביתו ברחוב עובדיה בירושלים היה הרב שולח הנחיות למאמיניו החרוצים, והם היו מגשימים את חזונותיו על גבעות יהודה ושומרון ומישורי עזה. אמר אז חנן פורת: "רחוב עובדיה מספר 30 זהו מרכז כל העולם. שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה שקרויה גוש אמונים באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה."

גאולת ישראל היא גאולת העולם כולו, ואצל הקוקיסטים דבר זה מתבטא, כמובן, בכיבוש והתנחלויות. כאשר הופיע פקפוק בחכמה שבהתנחלויות דרש הרב לוינגר: "בויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלויות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכנינו. שכן, לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם." מתוך התיאולוגיה הזו, גם אם לא רק מתוכה, נולד גוש אמונים, ואת אחריתה אנו רואים בימינו.

תנופת ההתישבות החלה במלוא עוזה רק אחרי מלחמת "יום הכיפורים". כרגיל, אחרי אירוע משברי, שנתפס בעיניים דתיות, המצפות לגאולה, כשבר אמוני, אחרי דיסוננס קוגניטיבי, באה הפריצה קדימה במשנה מרץ. מתוך הטראומה של "יום הכיפורים" זינק גוש אמונים לזרוע את הרי שומרון ויהודה בישובים יהודיים. מתוך השבר באה התגובה הנחושה, כאילו כדי להוכיח שבוא תבוא הגאולה, שאין המאמין נרתע מהמבחן האמוני שמציב בפניו האל.

עם זאת, משברים שבים ופוקדים את התיאולוגיה הקוקיסטית. השלום עם מצריים, שכלל את החזרת סיני, היה מכה קשה. כפי שראינו, כבר אצל הראי"ה הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל הוא מהותי כמו שהוא אורגני. אצל הרצי"ה תורה זו תופסת, כמובן, משנה תוקף: כשם שעם ישראל הוא אחד, כך גם הארץ, אין היא יכולה לתפקד ללא כל אבריה, כלומר ללא כל השטחים שגופה מורכב מהם. החזרת שטח כמוה כקטיעת איבר, על כן דבר זה לא יעלה על הדעת. על כן הקב"ה לא ייתן לזה להתרחש.

לא ברור מה יותר: תיאו-פאשיזם, או תיאו-פטישיזם

ב- 1977 כתב הרצי"ה: "חיוב מוחלט על כל יהודי, הנאמן, לישראל, לעמוד במסירות-נפש שלימה וגמורה, נגד זה רשע-כסל של ניוון-הבגידה הטיפשי המגועל והמבולבל של הפקרת מה-שהוא של ארץ-חיינו והוצאתה מידינו אל רשות נכרים". לפני פינוי סיני עצמו הוא התנבא, כמו רבנים רבים, בהם גדולים ובכירים, כי על אף כל החלטות הממשלה וההכנות, הפינוי עצמו לעולם לא יתרחש: "בבנין האלוקי שלנו, המקיף וחובק זרועות עולם ועולמים, אין מציאות ואחיזה לנסיגה". הרב לא ראה את הפינוי, שכן הוא נפטר שבועות מספר לפניו. אך האמונה לא נשברה כאשר נתבדתה. גם אחרי המשבר הזה בא גל של עשייה, ופליטי סיני רבים הופנו להתיישב בהתנחלויות שברצועת עזה – שהיום מיועדות לעקירה.

בימים הגדולים של תנופת ההתנחלויות אמר חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים בָּיש". יש להבין אמירה עמוקה זו: גוש אמונים מגלם את הפרקטיקה הפולחנית של התיאולוגיה הקוקיסטית. הריטואלים המהותיים ביותר אינם תפילות אלא התנחלויות. עבודת אדמה היא עיקר עבודת השם ו"גאולת האדמה" מחליפה את גאולת הנשמה.

אפשר לומר שהתאולוגיה הקוקיסטית, במודע או שלא במודע, חוזרת אל הדת היהודית של ימי המקדש: אם אחרי חורבן בית שני החליפו תפילות את הקרבת הקרבנות, כעת, עם בנייתו של הבית השלישי, מחליפות התנחלויות את התפילות. בניית ההתנחלויות שקולה לעבודת המקדש, שכן כאשר קידש הרצי"ה את הממשלה ואת הצבא, הפכה המדינה לדגם המקדש עצמו. אם ראש הממשלה הוא "מלאך אלוקים" וצבאו קדוש, יתכן והעבודה שהם עושים היא היא מלאכת המקדש. הסבטקסט הקוקיסטי מגלה לנו כי ראש הממשלה הוא הכהן הגדול, חייליו כהנים, והמתנחלים הם הלויים, העוזרים להם במלאכת הקודש. על כן כיבוש האדמה ובניין המדינה הם תפעול בית-המקדש עצמו, וכאשר קיים מקדש, אין בעצם צורך בכל תוצרי שנות הגלות היהודית. למצער מעמד תפעולו מקבל דגש ובכורה על פני כל מצווה אחרת. ההלכה לא מתבטלת – להפך, השמירה עליה קשוחה ומדוקדקת – אך מבוטל בה יסוד חשוב מאוד: ההתפתחות והשינוי שהיו מנת חלקה כל שנות הגלות.

במשיחיות הקוקיסטית אין אמנם סכנה של ערעור ההלכה (כפי שהיה, להבדיל, במשיחיות השבתאית) אך ישנה סכנה אחרת: התאבנותה של ההלכה. אין התחשבות במציאות החדשה שהיהדות נתונה בה (מציאות של עם במדינתו המודרנית) דווקא משום התפיסה של זו כמציאות על סף גאולה, ומשום ההכרה (או תת-ההכרה) שהמדינה כולה היא הבית השלישי. כך נפתר משבר הפגישה של היהדות הגלותית עם המדינה המודרנית: על ידי הכלתה של האחרונה בתיאולוגיה של הראשונה (בניגוד לדרך החרדית שבה המדינה היא חול מוחלט ואף טומאה, דרך המובילה לניתוק ולהסתגרות), וכל זאת ממילא באופן זמני וארעי, שהרי "ביאה שלישית החלה" והגאולה תבוא במהרה.

ימיו הגדולים של מפעל ההתנחלויות בשטחי יו"ש מאחוריו. אין זה מפני שגוש אמונים כבר לא קיים כישות חיה: דווקא ההתמסדות וההתברגנות של המתנחלים מלמדים על ההצלחה הפנומנלית לה זכו. הבעיה היא שלעולם כולו נמאס מהאפרטהייד האנטי-דמוקרטי, האנטי-אנושי שמתרחש בשטחים הכבושים. רצונו של הרצי"ה ביהדות אימפריאליסטית עלה בתוהו: עידן האימפריאליזם מת – זה פשוט לא הולך במאה ה- 21, ו"הגויים" לא יתנו לזה להמשיך. לשון אחר: הקב"ה לבדד ישכון, ובמשיחיים לא יתחשב. עקירת גוש קטיף הינה השלב הראשון בחזרתה של מדינת ישראל לגבולות מצומצמים, נורמליים, הן מבחינת אחיזתה בקרקע, והן מבחינת מעמדה המטאפיזי. "העניין האלוהי" הולך וצר.

מתוך המשבר הדתי העמוק הזה יכולה לקום דתיות יהודית חדשה, נועזת, קלה ונשגבת. הסיכויים שהיא תקום לא מעטים: ציבור המכיל בתוכו אדיקות כה רבה מחד, וחיות ואומץ מאידך לא קמל – הוא פורץ לעצמו דרך חדשה. למעשה, אין לו ברירה אחרת. מי ייתן ותהיה זו דתיות של מלאות רוחנית. כדברי הראי"ה: "גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא בכיבושים שמכבשים את האחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכיבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוהית, הרוח האצילי של האדם" (עולת ראיה, א', ע"ה).

אחד מהמגזרים היחידים בארצנו הקטנה (ולמעשה בעולם המערבי כולו) שעדיין עוסקים בלהט בוער (כראוי) וברצינות תהומית (פחות ראוי) בתיאולוגיה ואידיאולוגיה דתית הוא הציבור הדתי-לאומי, על גווניו וזרמי-זרמיו השונים והמעניינים (מקביל לו בארה"ב הציבור הפרוטסטנטי הפונדמנטליסטי, עליו כתבתי מעט כאן). אחת הבמות היחידות והרציניות ביותר עליה מתקיימים הדיונים האלו, או יותר נכון נערכים הקרבות האידאים הללו הוא הירחון "נקודה".

"נקודה" היה מיום היווסדו (1979) במה מכובדת להשקפותיה של הציונות הדתית, שחילוקי הדעות בתוכה יפתיעו מאוד את מי שרואה בכל חובש כיפה פנאט בפוטנציה. הירחון נחשב לרציני ומעמיק, וריבוי הקולות בו ביצר את חשיבותו כמגבר הראשי לכל קול קורא במדבר ולדיונים מטא-הלכתיים רבים. אני עשיתי מנוי לפני קצת פחות משנתיים, כשכבר היה ברור שההתנתקות בדרך. רציתי לראות את התיאולוגיה הציונית-משיחית בנקודה המעניינת ביותר שלה: במשבר.

כתבתי מעט על הרבנים קוק והמשיחיות התיאו-פאשיסטית שצמחה מהם לפני ההתנתקות, בצמד מאמרים שאני מאוד אוהב וממליץ עליהם למי שמתעניין. הם התפרסמו באנרג'י, ועכשיו העלתי אותם לפורמט של הבלוג. על ההבדל המיסטי-תיאולוגי בין השניים כתבתי ב"הארץ".

זה לא חדש שעם ההתנתקות נכנס הציבור הדתי לאומי (לפחות החלק הקוקניקי שבו, שמאז שנות השבעים הלך וגדל וכיום מהווה למעשה את רובו) למשבר תיאולוגי רציני. על פי התיאולוגיה המשיחית שנובעת מתוך הפרשנות לתורותיהם של הרבנים קוק (האב והבן) הגאולה השלישית, זו שאנחנו ממש בעיצומה, שונה מהשתיים הקודמות (בית ראשון ושני) בכך שמזו הפעם אין כל דרך חזרה, ולא תהיה עוד גלות. ההתקדמות, גם אם איטית לעיתים, מובילה בהכרח לגאולה שלמה תחת משיח בן דוד. הקב"ה, מסתבר, על ידי כך שהרשה לעמו לחזור לארצו, הכניס את עצמו (אולי בלי דעת) לרחוב חד סטרי וחל עליו איסור מוחלט לבצע פניית פרסה: פנינו אל השמש העולה ובפחות מגאולה שלמה (קומפלט עם בית מקדש שלישי וחידוש הכהונה, מדינת ההלכה והסנהדרין כבר בפנים, הכל כולל הכל) לא נסתפק.

העניין נעשה בעייתי עוד יותר כאשר ההתקדמות אל האופק המשיחי נמדדת המונחים של דונם אדמה: כמה מטר מעוקב של ארץ ישראל הקדושה הצלחנו לכבוש ומכמה נאלצנו להיפרד. מכאן ברור שעקירת גוש קטיף והפרידה מחבל הארץ הזה משמעותה למעשה נסיגה בגאולה, דבר שכאמור פשוט לא אפשרי בעידננו. בקיצור: בלגן תיאולוגי שלם, שמאלץ את החרד"לניקים ושותפיהם, שכמובן על אמונתם הבוערת לא מוכנים לוותר גם תמורת פגישה אינטימית עם ההווה, לערוך התפתלויות פרשניות מרשימות עד מגוחכות וקריאות חדשות במקרא בתלמוד ובכתבי הרב קוק שמנסות למצוא (בצורה רטרוספקטיבית כמובן) ראיות חדשות דווקא להתפתחויות הלא צפויות שהמציאות הממזרית הכניסה את עצמה לתוכן.

לאחרונה חלו מספר שינויי פרסונל ב"נקודה": שלמה בן צבי מאפרת רכש אותו, ומינה לפני שנה וחצי את מוטי קרפל לעורכו. השניים כפי הנראה נוטים למשיחיות לאומית ודחקו את רגליהם של אחרים שמנויים על ימניוּת פשוטה. כך אורי אורבך, שהיה חבר מערכת מזה עשרים שנה, כבר איננו חבר בה, וחיותה דויטש, עורכת המשנה המוכשרת, פוטרה לאחרונה (על כך רועי שרון באנרג'י, ואסף כרמל ב"הארץ"). כאמור, בינתיים לעניות דעתי (וכפי שאפשר לראות מהציטוטים שהבאתי) העיתון כן מביא גם דעות שמאתגרות את השקפת עולמו (בגבולות הנסבל, כמובן), ואני יכול רק לקוות שכך גם ימשיך.

ואיפה נערכים תרגילים אקרובטיים אלה של פרשנות ושיפוץ-פרשנות? נכון: ב"נקודה". ולכן כל כך מעניין לקרוא בימים אלה את הירחון המצויין הזה. נכון, כדי למלא את הלחיים התפלפלויות תיאולוגיות עסיסיות וקריאות הבאות ממעמקים יש לצלוח לפעמים דפים שלמים של צדקנות (אוי, כמה שהם צודקים הדתיים הלאומיים האלה! הם פשוט כל הזמן כל הזמן צודקים, ולא ברור איך בכלל יש להם זמן למשהו אחר), טפיחה עצמית על השכם (גם בזה הם טובים מאוד) והתבכיינות על זה ש"העם" מסיבה לא ברורה פשוט "לא מבין" (אותם, את ההיסטוריה, את אלוהים), אבל ראשית, זה שווה את זה. שנית, אני חייב לומר בכנות שהירחון מביא גם דעות שאינן קונצנזואליות בין ציבור קוראיו, ועושה זאת בתדירות נאה. ושלישית, שוב: אין (כמעט) מקום אחר למצוא היום תיאולוגיה יהודית חיה, חדה, אותנטית ואינטנסיבית.

לדוגמא, בגליון האחרון (פברואר) מתפרסם ראיון מרתק עם פרופ' רעיה אפשטיין. אפשטיין, שעלתה לארץ מברה"מ לשעבר, היא ד"ר לפילוסופיה. לדעתה הבולשביזם שמת במולדתה הרים את ראשו המכוער דווקא כאן בארצנו, אלא שכאן הוא התחפש לליברליזם וההומניזם של השמאל, משל היה זאב רודני בעור של כבש דמוקרטי (הנה מאמר שלה ב"נתיב" על דת ומדינה). היא טוענת ש"השמאל השולט במדינה בפועל מתחילת קיומה ועד ימינו הוא בפירוש דתי במובן של דת חילונית, כהגדרתו של ההיסטוריון יעקב טלמון, במובן של דת המשיחיות החילונית האוניברסלית" – כלומר במקביל אך בשונה מהמשיחיות היהודית אורתודוקסית (ציונית) השמאל גם כן משיחי, אלא שהמשיחיות שלו היא כזו של אידיאלים מערביים ולא יהודיים אותנטיים. אלו מועדים לכישלון:

אם תשאל אותי מה דעתי על סיבת הכישלון של הליברליזם האירופי, אגיד לך משהו שאולי יפתיע. אני חושבת שהליברליזם נכשל כיוון שהוא לא אותנטי לתרבות המערבית ששורשיה בנצרות. יתרה מזאת, לדעתי האלמנטים החזקים ביותר שבליברליזם הקלאסי באו דווקא מהיהדות. כיצד באו – איני יודעת, אבל איכשהו הם באו.

ברור: כל מה שטוב בעולם הוא מהיהדות, וכל מה שרע הוא מנסיון כושל של הגויים לחקות את היהדות. היופי שבתפיסה הזאת הוא הפשטות שבה: לא צריך באמת לחשוב יותר מדי על התפתחויות היסטוריות מורכבות, על זרמים של אידאות ואידיאולוגיות, על רבדי עומק של משמעות ועל יחסי גומלין בין תרבויות. מספיק שנדע שאנחנו טובים והם רעים. כל השאר הוא הערות שוליים לאקסיומה המרכזית הזאת. ואיך קרה מה שקרה? לא יודעים, אבל איכשהו זה קרה. הנה עוד ציטוט מפי פרופ' אפשטיין:

…האקטיביזם היהודי, שמקורו בהלכה, בדרישה ההלכתית לא רק להאמין אלא לקיים, לממש, לישם – מול גישה מופשטת של הנצרות, שבה קיימת הפרדה חדה בין עולם האמונה לעולם המעשה, כמו שזה בא לידי ביטוי דווקא ברפורמציה. […] מרקס […] בא מתוך האסכולה ההגליינית, אך מתח ביקורת חריפה עליה בשל אופיה העיוני, כלומר המופשט, הלא פעיל, הלא אקטיבי. הוא טען שעד כה הפילוסופים רק פירשו את העולם, בעוד שהמטרה האמיתית היא לשנותו [… הבעיה היא ש]האקטיביזם היהודי שפועל תחת ציווי ההלכה נועד לתקן את העולם. האקטיביזם היהודי שפועל נגד ציוויי ההלכה, ושמבטא מרד בתורה ובקדוש ברוך הוא, מחריב את העולם.

כלומר הבעיה עם המארקסיזם היא שלמרות שאת האקטיביזם המשיחי שבו הוא לוקח מהיהדות (שזה איפשהו נכון, כי בכל זאת הרעיון המשיחי הוא יהודי במקורו) מפני שהוא לא כפוף להלכה הוא מביא לאסון. שוב דוגמא לכך שדרך פילטר האמונות אפשר לראות רק מציאות מעוותת: וכי האקטיביזם המשיחי של בית חשמונאי היה מוצלח במיוחד? והאקטיביזם המשיחי של המרד בשנת 66 היה מוצלח? והאקטיביזם המשיחי של מרד בר כוכבא (בתמיכתו המלאה של ר' עקיבא) היה מוצלח? חורבן אחרי חורבן אחרי ריקבון וסיאוב, והכל הלכתי לעילא ולעילא. אבל המארקסיזם נכשל בגלל שלא היה כפוף להלכה. רייט.

החזיונות התיאולוגיים האלה, הפרשנויות הפוליטיות שנתלות בבדלי מטאפיזיקה, ההפיכה של ההיסטוריה כולה למעין מיתוס ענק של מלחמת בני אור יהודה בבני חשכת הגויים – אותי דברים כאלה נורא מעניינים. זה מעין אגדות למבוגרים, ומה שמדהים הוא שיש אנשים שבונים את כל חייהם סביבן. הרבה מאוד מימין האורתודוקסי בכלל לא מתבוננים במציאות, אלא, כפי שכותב הרב מיכאל אברהם במאמר אחר בגליון, מתבוננים דרך המציאות, "כאילו היא שקופה, ומתייחסים בעיקר לספרה המטאפיזית – או ליתר דיוק לספקולציות שלנו אודותיה – שעומדת מאחוריה ומניעה אותה" (אמירת דברים אלו, והדפסתם, ראויה כמובן להערכה רבה). התקווה ל"משיח עכשיו" (כצעקת החב"דניקים) היא שמנחה את ראייתם, והם אינם רואים דבר מלבדה. אלא שלציפייה למשיח יש דינמיקה אסימפטוטית הדומה להליכה לקראת האופק: ההליכה אולי חשובה, אבל המטרה בשלמותה לעולם אינה מושגת: כל צעד שלנו מקדם אותנו, אבל גם מרחיק את האופק.

אבל לא רק מגדלים פורחים באויר של מיתוס ומטאפיזיקה מעמידה פרופ' אפשטיין לפנינו. יש לה גם כמה תובנות רציניות ביותר. למשל, היא טוענת שסירוב פקודה המוני לא היה בקרב חובשי כיפות בהתנתקות בגלל ש"סירוב פקודה […] לא יכול להצליח בציונות הדתית". למה?

סירוב פקודה הוא עניין מוסרי, עניין של אחריות מוסרית של אדם כלפי עצמו וכלפי דרכו, עניין של אדם  כיחיד בעל יכולת שיפוט מוסרית אישית. אם אתה תמיד כמו כולם ולעולם לא כמו עצמך, אם אתה יחידה סטטיסטית ותו לא, אם אתה לא יודע לחשוב לבד ואף לא רוצה לחשוב לבד, אם אתה מחונך כרובוט ולא מנסה לחנך את עצמך להיות בן חורין – אתה לעולם לא תהיה מסוגל לסרב פקודה – כל פקודה שהיא.

דברים כדרבנות אם אי פעם היו כאלה: אפשטיין מאשימה את החינוך האורתודוקסי החד-גוני, ואולי אף חד-ערכי, בכך שחיילים חובשי כיפה לא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם ולהכריע הכרעות מוסריות. בכך שתוצריו של אותו חינוך הם למעשה רובוטים מקיימי פקודות, או מצוות (ולאסונם הרי מצווה היא פשוט עוד פקודה ולהפך).

אנחנו רואים כאן יהודיה מאמינה, משכילה מאוד, שיוצאת בדברים קשים נגד הזרם המרכזי של הקוקיזם הלאומי-משיחי בניסיון להניח מסילות אלטרנטיביות, תוך כדי נסיעה, לרכבת תיאולוגית שכבר איבדה כמה מקרונותיה ובקרוב מאוד ייתכן שתרד לגמרי מהפסים. כך גם בנוגע להשקפתה הכללית על תהליך הגאולה:

אכן מובטח לנו, אבל היה חורבן בית ראשון ושני, ושואה. נכון, זה נשאר מובטח, אי פעם זה יהיה, אבל להגיד עכשיו זה מובטח [כמו אותם קוקניקים נלהבים – ת.פ.], ולא לבדוק, ולא לשאול, ולא להתמודד ולא לראות את הדברים כפי שהם, זו בריחה מהמציאות, זה סנוור עצמי, זה הפיכת עצמנו לרובוטים, לכלי בידי ההיסטוריה הדטרמיניסטית ההגליינית, לברגים, לעבדים. זו דרך לאסון, אסון נורא ואיום.

אכן.

היה היה שיווה. רק שיווה. שיווה כאן ושיווה שם, שיווה באמצע ושיווה לכל כיוון: בודד, קפוא, גאה, מוחלט. קילומטרים של שיווה. שנים של שיווה. אינסוף ונצח של שיווה ושיווה ועוד שיווה. מעלה מטה, קדימה אחורה, ימין ושמאל רק קודש וקודש. בראשית היה שיווה ושיווה היה האלוהים ושיווה שתק ולא אמר מילה. שיווה לבדו מלך נורא.

אבל כמה אפשר להתענג על הווית עצמך? הרבה. אבל לא לעד. האלים אמרו לא טוב היות המוחלט לבדו. נעשה לו איזה עזר שיהיה לו כנגדו. מישהי אמיתית, חמה, רבת-פנים, זורמת. במילים אחרות: אלה.

זעקו האלים ושרו, ונשאו יחד את קולם: "אלה אלה, אם העולם, לשד הבריאה, לוז התופעות, ים הייסורים, כלל התענוג – לך אנו כורעים, לך אנו קוראים: היי בת זוג לשיווה! הפיחי בו חיים, ביראי בו מציאות."

האלה – מי שהייתה כבר אשתו ותהיה אשתו גם בכל גלגולי חייו הבאים – נולדה בגלגול חיים זה כביתו של מלך ההרים, הימלאיה. נולדה והתחילה לבכות: היא ביקשה את אהוב ליבה, את שיווה. הוריה קראו לה פַּרְוָטִי, שכן היא תחילתה של כל פרייה ורבייה.

שנים אחרי כן הגיע שיווה, בחיפושו אחר מקום טוב לשקיעה במדיטציה, אל מקורות הגנגס למרגלות ההימלאיה. הוא התיישב בשיכול רגליים, עצם עיניים, ושיקע את עצמו בסָמַדְהִי, כלומר בריכוז חד-נקודתי בטבעו העצמי, הלא הוא הבְּרָהְמָן הנשגב שמעבר לכל.

הימלאיה, שהרגיש בנוכחותו של האל האדיר, הגיע כדי לברך אותו לשלום. "אל האלים, מציאות המוחלט, קרקע הקיים – לך שלום!", קרא. "הבלתי משתנה, הנצח והכל, האחד והאחיד, ההבל והריק – לך שלום!", קרא.
ואז הוסיף בשקט: "יש לי בשבילך אישה."

"קח מכאן את הנערה", אמר שיווה בשקט, עיניו עצומות.
"לפחות הבט בה", לחש הימלאיה, "או שמא אתה מפחד שהיא תשנה אותך, אתה הבלתי-ניתן-לשינוי?"

שיווה לא יכול היה להבליג על ההקנטה הזאת. הוא פקח את שתי עיניו (את העין השלישית השאיר מרוכזת בעצמה) והביט בה, באלה.

"היא יפה," אמר, "יפה מאוד. פניה כירח המלא. צווארה כדקל מתוח. אוזניה צנועות. מותניה דקיקות. שערה שחור וארוך. שדייה קטנים וגאים. עורה זהוב ורך. ישבנה עגול ודשן. כפות רגליה עדינות. עיניה ישרות. קח אותה מכאן מהר, ואל תביאה עוד לפני! קח, קח אותה מהר! האישה היא סכנה גדולה לכל יוגי אמיתי. כל מתבודד, כל פרוש מהבלי העולם חייב לשכוח את קיומה. הכל יודעים כי התרועעות עם נשים מולידה את ההיקשרות אל מושאי החושים. הכל יודעים שההיקשרות אל מושאי החושים מחבלת בטָפָּס, בלהט הפנימי. הרחק אותה ממני מיד!"

למשמע דברים אלו פרווטי, שלא היתה יכולה עוד להתאפק, פרצה ואמרה