ביקרות שלי על הספר של פרופ' דוד אסף התפרסמה היום ב"ספרים" של "הארץ", לצד דעה נגדית של הרב ד"ר רפאל ב' פוזן. המחלוקת: האם יש לחקור פרטים מביכים אצל דמויות היסטוריות חיוביות, או במילים אחרות: האם קיימת רכילות טובה?

הנה אני

והנה הוא

לפעמים נדמה לי שהבודהיזם הטיבטי פופולרי כל כך במערב רק בגלל הטקסים הצבעוניים, התפילות הרבות וחישובי החטא והחסד (כלומר הקארמה הרעה והטובה) שאפשר לזכות בהם מכל מעשה ומעשה. בקיצור: כל מה שאנחנו דוחים בבוז במסורות היהודיות-נוצריות, אנחנו מאמצים בחדווה כשזה עטוף טיבטית.

ההנחה הזאת נתקלת בבעיה כאשר אנחנו בוחנים את הפופולריות של הדזוגצ'ן (Dzogchen). מסורת טיבטית זו היא למעשה "אנטי-מסורת", בן סורר ומורה לבודהיזם הטיבטי שמסרב להתנהג לפי הכללים ומחפש לשלול את כל הידוע – על מנת לזכות בבלתי-ניתן-לידיעה, כמובן. הדזוגצ'ן, כמו זרמים שונים של זן, טוען שאין דרך להארה, מפני שהכל כבר עכשיו מואר. צריך רק להבחין בכך. מיד. בשני העשורים האחרונים זכה הדזוגצ'ן לפופולריות רבה במערב, וכ"אנטי-שיטה" להארה הוא המתחרה הטיבטי של הזן הסיני והיפני ושל האדוויטה ההודית.

פירוש השם דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה" (או "ההשתלמות המלאה"), והכוונה היא לידיעה סופית ומוחלטת של המציאות, שמתבססת מעבר לכל הגדרה של שלמות או חוסר-שלמות. הדזוגצ'ן הוא המוחלט, שבאופן פרדוקסלי זהה לגמרי עם העולם הזה, היחסי, כאן ועכשיו. מכיוןן שהדזוגצ'ן גורס שהכל כבר מואר, אין בו טקסים, אין טכניקות מורכבות של מדיטציה או טנטרה ואין גם היררכיה של מוסדות או מורים. יש רק הזמנה לשים לב ברגע זה שהקיום ממילא ולנצח הוא הוויה מוחלטת, מבריקה ומושלמת.

לדזוגצ'ן אין מסורת מובנית, והטיבטית שהיו נחשפים אליו היו באים מתוך המסורות הבודהיסטיות הקיימות של טיבט, בדרך כלל אחרי שנים של תירגול וניסיון. אז, יום אחד, היה הלאמה שלהם מזמין אותם לעיין בטקסט דזוגצ'ן, או מפגיש אותם עם איזה דזוגצ'ן מאסטר. אבל, כאמור, לדזוגצ'ן אין טקסט, טקס, או אף עמדה פילוסופית מסוימים שאיתם הוא מזוהה בבלעדיות. יותר מכל אלו הדזוגצ'ן הוא ידיעה עמוקה, שנמצאת מעבר לשפה ולמחשבה (למרות שאינה שוללת אותם). אל הידיעה הזו היה המורה מנסה להביא את התלמיד, או נכון יותר היה מגלה לו שהוא פשוט שכח שהיא כבר ברשותו.

שורשיו של הדזוגצ'ן לוטים בערפל, אבל הוא כנראה צמח לקראת המאה העשירית לספירה בדרום טיבט. מכיוון שלא מיסד את עצמו קשה מאוד להתחקות אחר התפתחותו, אבל ברור שהכניסה לסודות הדזוגצ'ן היוותה שיא של זרמים מסויימים בבודהיזם הטיבטי. קיימים סיפורים רבים על מוארי דזוגצ'ן טיבטים שהחלו את דרכם כנזירים ואז, עם הבנת סודות הדזוגצ'ן, יצאו מהמנזר אל הקהילה ונהיו מורים עצמאיים, גדולים ואף קונטרוברסלים. הדזוגצ'ן, אם כן, התברך לא רק ברוח מרדנית, אלא אינטגרטיבית, כאשר על פי השקפתו אין מקום או זמן בחיים שאינו מואר, ואין טעם להתחבא במנזר אם ממילא העולם כולו הוא שדה בודהות אחד גדול. לכן, אגב, היו גם יותר נשים מוארות ומורות בדזוגצ'ן מאשר בכל זרם טיבטי אחר.

אבל איך מתרגלים דזוגצ'ן? איך רוכשים את מה שממילא קיים? ברור שאי אפשר, ולכן ברור שאין לדזוגצ'ן תרגולת מסויימת. ובכל זאת, יש, כמובן – אחרת הוא לא היה יותר מהצהרות מטאפיזיות חביבות. בחודש מרץ השנה התארח מורה הדזוגצ'ן קית' דאומן בבית בהאוונא, בתל אביב, שם הוא העביר ישיבת מדיטציה. אחריה היתה גם הזדמנות לשאול אותו כמה שאלות. דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ופירסם תרגומים לא מעטים של כתבי דזוגצ'ן. הוא אינו מקובל על חלקים מסוימים מתוך המסורת הטיבטית, והוא מלמד פחות או יותר כאאוטסיידר, מה שרק עוזר להוכיח, כמובן, שהוא מורה דזוגצ'ן אמיתי.

הנה דבריו:

דזוגצ'ן הוא מה שנקרא ה"ככיות" או ה"זהיות" [suchness, thusness] של המציאות. מגלים את זה על ידי ישיבה והתבוננות במיינד. דזוגצ'ן דורש ממך לפרק את מבני המחשבה. הפירוק הזה מוביל לזיהוי טבע המיינד.

מדיטציית דזוגצ'ן מוגדרת כאיחוד בין "סמאתה" ל"ויפאסנה" [ריכוז רגוע ותובנה – ת.פ.]. האיחוד הזה מתקיים באופן ספונטאני, כל הזמן, מיום לידתנו ליום מותנו. הראייה של הדזוגצ'ן אומרת שאנחנו כבר, מרגע לידתנו ועד יום מותנו קיימים בצורה מושלמת ללא שום צורך להוסיף או לגרוע מעצמנו, או להפוך את עצמנו לדבר-מה. זאת משום שהטבע של כל מה שקיים הוא הכרה ריקה ואור.

אבל אם אין צורך בשום שינוי כי טבע המיינד תמיד מושלם כפי שהוא, הווה בעצם קיומו, אז מה היא מדיטציה? מדיטציה לא מבקשת לשנות את מצב המיינד. המדיטציה היא רק ההכרה במה שמתרחש ברגע הזה, בין אם זו הארת הבודהה או הזיה. לכן אין טעם להתאמץ במדיטציה, או בכלל לעשות משהו. הירגעו לתוך טבע המיינד. אל "תעשו מדיטציה". ערכו הכרה עם טבע המיינד. אנחנו יושבים במדיטציה כדי שזרם החוויות הרגיל יתקל לכאורה בסכר, ייעצר ויצטבר. אנחנו משתמשים בזה כפתח להתבוננות בטבע המיינד. ההוראות, אם כן, הן רק להתבונן בטבע המיינד, ללא הוספה או החסרה וללא שיפוט כלשהו. בלי לטפח או לדחות כל מצב שעולה; בלי לנצור כל דבר מענג ובלי לשלול כל דבר שאינו נעים. אבל זו לא מדיטציה של "קבלה" של דברים: אנחנו לא "מאפשרים לכל דבר לבוא". דברים באים, ואנחנו לא עושים איתם כלום.

באי-העשייה הזו עולה השלמות הגדולה. שאי אפשר להגדיר אותה במילים, שהיא לא זה ולא האחר. אנחנו לא מחפשים "מודעות" ולא "תשומת לב" ולא "נוכחות" כי כל דבר או מצב שעולה הוא בעצמו כבר מודעות. אי אפשר לברוח מזה. אין רגע שזה איננו. אי אפשר לפגוע בזה בשום צורה, אף פעם. זה לא מדולל על ידי בורות ולא מזוקק על ידי ריכוז. רגש לא מעמעם את זה. זה לא משהו עמוק או משהו במימד אחר. זה תמיד כאן מול הפנים. אין מוסד שיכול להחזיק בזה ואין מוסד שיכול לרומם את זה. ובמודעות הזו יש מרחב. יש תכונה מסוימת של זהות. ריק ומסיבי וכאשר זה בפעולה זה מתבטא כחמלה. במרחב הזה ובבהירות הזו כל דבר שמגיע הוא חמלה.

אין דבר במרחב החוויתי שאינו טבע המיינד. אין דבר שתוכלו לעשות, לומר, לבטא בצורה גופנית או אנרגטית או מחשבתית שאינו נחווה כטבע המיינד. כל אלה אינם הנחות פילוסופיות על מהות הקיום, אלא גישה מסויימת. זה נועד רק להביא אתכם למקום מסויים, ולא לבנות עוד תורה מטאפיזית.

לדעתי אפשר למצוא את מהות הדזוגצ'ן בכל תרבות. בכל תרבות עם רגישות סוטריולוגית [של גאולה – ת.פ.] שהיתה קיימת על פני האדמה. ישנה נטייה טבעית, דינמיקה טבעית לצאת מתוך הכאב לתוך חוויה מאוחדת, אינטגרטיבית של המציאות בה אור ההכרה זורח.

כשאתה אומר "להתבונן בטבע המיינד", למה הכוונה?
ההוראה, לצערנו, נמסרת בשפה שבה הנחות המוצא הן שישנו מתבונן, משהו שמתבוננים בו ופעולה של התבוננות. אבל צריך להבין אותה רק בתור גישה, או צורה של התייחסות. אין מתבונן, אין במה להתבונן. יש רק מצב של מודעות. אם יש חלוקה כזו למתבונן ודבר שמתבוננים בו אז לא תוכל להמשיך להתבונן בו כשתקום מהמדיטציה. טבע המיינד הוא המפתח.

האם הדזוגצ'ן מדבר על "הארה"?
הוא מדבר על הארה לא כמטרה, אלא כעובדת קיום. הארה היא הזיהוי של המצב המואר הטבעי של ההכרה.

והזיהוי הזה הוא בנקודה מסויימת בזמן?
לא ממש. אתה לא יכול בעצם להתקיים ללא שום זיהוי כזה.

אבל לאנשים שאנחנו קוראים "מוארים" יש הרבה מזה, יותר מלאדם רגיל?
אחד הדברים המאפיינים את הדזוגצ'ן הוא האנונימיות שבהבנה. אם אתה חושב שאתה מואר או בודהה, אזי אין באמת הבנה של טבע המיינד. תחושת ההישג פוחתת ככל שעולה עוצמת המודעות. למעשה לא יכול להיות "מאסטר של דזוגצ'ן", כי ברור שלא הדזוגצ'ן הביא את ההבנה, אם היא אכן קיימת. שום דבר לא יכול לגרום להבנה לבוא. זה לא עניין סיבתי.

אם זה לא עניין של סיבה ותוצאה, האם אין אפשרות לפחות לא לגרום להבנה, אלא, אולי, להכין את הקרקע כדי שהיא תוכל לבוא?
איך יכול משהו שאין לו סיבות, להיות התוצאה של דרך? ומה הוא שהוא תוצאה של זמן תרגול ארוך שמהווה בסיס למשהו שאין לו סיבה? הדזוגצ'ן אינו תוצאה של קארמה טובה, כי הוא אינו תוצאה של שום דבר. טבע "השלמות הגדולה" הוא הניצוץ שבכל רגע. הוא הזוהר של כל רגע של חיים. זה הכל. זה האור שהוא טבע ההכרה.

הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. אם מישהו רוצה לשפר לעצמו את הקארמה יש לו מבחר אדיר של שיטות איך לעשות את זה, במיוחד בבודהיזם הטיבטי. אם אתה רוצה לשפר את הקארמה שלך אל תכנס למעגלי הדזוגצ'ן. אנחנו לא מתבוננים בקארמה. אנחנו מתבוננים במשהו שהוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי.

כל ממסד שטוען שיש לו בעלות על הדזוגצ'ן וטוען שיש לו דרך כלשהי שתוביל אותך אליו לא אומר אמת. אולי כדאי שתשאל את עצמך מדוע מקבלים הלאמות הטיבטיים הערכה כה רבה, מדוע הם הפכו לכוהנים הגדולים של הדור הזה שדורש הרגעה, שדורש שחרור מהכאב שבקיום דרך טכניקות בודהיסטיות. למה שנצטרך ללכת למישורים הטיבטיים כדי למצוא מה שכבר מול הפרצוף שלנו? מאיפה הצורך הזה ללכת למקומות הנידחים ביותר כדי להשיג משהו שמופיע כל הזמן, בכל מקום? הלאמות הם המשמרים של כל מני טכניקות של יוגה ומדיטציה שפותחו בהודו, והטכניקות הללו באמת מעניינות מאוד ויכולות להשפיע על הקארמה שלך ועל המציאות בדרכים שונות. יכולות להעניק לך אנרגיה ועוצמה. יכולות לפתח אצלך ריכוז ולשנות את מצבי התודעה שלך ולהזמין כל מני תובנות וחזיונות. אבל אם מה שאתה רוצה הוא דזוגצ'ן, כלומר את "השלמות הגדולה", אין צורך ללכת לשום מקום. אין צורך בשום קבלה של מסורת או תמסורת רוחנית כלשהיא. אל תיתן לאף אחד למסד או לתעש או לקחת ממך את המימד המאוד אישי ואינטימי של הקיום האנושי. השאלה היא רק למה לא אמרו לך את זה קודם?

הנה הלינק למאמר באנרג'י

כך שמעתי:
פעם אחת שהה המבורך במרכז זיו שבחיפה. באותה העת הקיפה אותו אסיפה גדולה של בודהיסאטוות ואסיפה גדולה של נזירים ונזירות, וגם ישויות ללא גוף הגיעו מכל קצוות היקום לרגלי המבורך כדי להנות ממוצא פיו מפוגג הבערות.
באותה העת שהה שם גם הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי, שקוע כפי שהיה בכל זמן במדיטציה הגדולה של החכמה האדירה של ריקות ההוויה. אז פתח הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי את פיו ושאל את המבורך: "אדוני שאין שני לו ולהארתו אין מדד וסייג, האם יש חיים אחרי המוות ואם לא למה לא?"
כששמע זאת המבורך העלה את עיניו והביט בו בבודהיסאטווה מהאסאטווה מנג'ושרי ארוכות. לבסוף פתח המבורך את פיו ואמר: "אתה לא יודע שאני לא עונה על שאלות מטאפיזיות?"
אז ידע הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי צער גדול, סבל ויגון. משום שידע הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי צער גדול, סבל ויגון, הוא הביט אל תוך תוכו. משום שהביט הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי אל תוך תוכו הוא הבין אכן שהחיים הבלתי-נאורים כרוכים בצורה בלתי-נמנעת בחוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון. משום שהבין הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי שהחיים הבלתי-נאורים כרוכים בצורה בלתי-נמנעת בחוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון הוא נכנס עוד יותר לדיכאון.
באותה העת יצאו מתוך האסיפה גדולה של הנזירים והנזירות אנשים ונשים ותפחו קלות על כתפיו של הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי ואמרו לו: "עזוב אותך, הוא סתם במצב רוח רע היום".
בין רגע נעורה בו בבודהיסאטווה מהאסאטווה מנג'ושרי עין האמת והוא ראה בצורה ברורה שההכרה נטולת כל מרכז או מהות קבועה ושאין טעם להאשים את עצמך על סרטים של אחרים.
והאסיפה גדולה של הבודהיסאטוות והאסיפה גדולה של הנזירים והנזירות וגם כל הישויות ללא גוף הנהנו בשביעות רצון רבה והביעו את סיפוקם מכך שהבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי הבין היטב את הדהרמה הגדולה.

 

שלשום חזרתי מניהול החצי הראשון של קורס ויפאסנה עם מורה הדהרמה המפורסם סטיבן בצ'לור (ניהול פירושו בעצם הפקה ותחזוקה אותם עושה מישהו מתוך עמותת "תובנה", שהביאה את המורה, בהתנדבות). בצ'לור הוא ללא ספק אחד ממורי המדיטציה והבודהיזם הידועים והמוערכים במערב. הוא היה נזיר של הבודהיזם הטיבטי שנים רבות, אחר כך נזיר זן (קוריאני) ולבסוף פשט את גלימות הנזורה, נשא אשה (שגם היא נזירה לשעבר – מרטין בצ'לור) והתחיל ללמד ולכתוב ספרים.

חשבתי לא מעט לאיזו דמות בעולם היהודי אפשר להשוות את בצ'לור כדי שמיקומו יהיה מובן יותר למי שלא מכיר, ולבסוף הגעתי לישעיהו ליבוביץ'. כן, בצ'לור הוא ליבוביץ' של העולם הבודהיסטי: אין ויכוח על זה שהוא יודע המון, וגם שהוא עושה המון למען הבודהיזם במערב. ובכל זאת, המון בודהיסטים, בעיקר "אורתודוקסים" (כלומר נזירים או יוצאי עדות המזרח-הרחוק) מאוד מעוצבנים עליו. כל זה מפני שהוא מנהיג ומפיץ סוג של "בודהיזם אגנוסטי" כהגדרתו, כלומר בודהיזם שמופשט מכל מני אמונות כגלגול נשמות, קארמה (כחוק קוסמי) וישויות וכוחות על טבעיים, ועוד מבסס את חוסר אמונתו האפיקורסית בכתבים הבודהיסטים עצמם, תוך שימוש במתודולוגיה המזכירה מאוד את מחקר המקרא, וגם, כמו ליבוביץ', במעט מניפולציה ודמגוגיה. בימים אלו, למשל, הוא מסיים ספר ביוגרפי על הבודהה ההיסטורי, שכמובן יציג את הבודהה כאדם, כלומר כבלתי-מושלם, ויהיה נטול כל מעטפת האגיוגרפית. כמו ליבוביץ', גם הוא טוען שהוא מחזיק בבודהיזם האמיתי אף שכמעט כל העולם הבודהיסטי נוהג אחרת ממנו. בשונה מליבוביץ', הוא מגלה סובלנות וסלחנות לדעות השונות משלו (טוב, בכל זאת בודהיסט).

בצ'לור טוען ש"הקאנון הפּאלי" הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לדבריו המקוריים של הבודהה ההיסטורי. הקאנון הפאלי הוא סדרה של טקסטים (שיכולים למלא כמה אלפי עמודים), "סוּטרוֹת" על עקרונות הבודהיזם, החל מפסיכולוגיה ועד לכללי מסדר הנזירים, מסודרים כהרצאות שנתן הבודהה או דיאלוגים בינו לבין אחרים. הטקסטים הועלו על הכתב כמה מאות שנים אחרי מותו של הבודהה, אבל כנראה נשמרו בעל-פה בצורה טובה עד אז. בצ'לור טוען שפאלי היא נגזרת של מאגדי, שפת אמו של סידהרתא גוטמה ושעל פי כללי המחקר נראה שהטקסטים מהווים יחידה אחת, קוהרנטית וקונסיסטנטית, של תורתו. טקסטים שבאו מאוחר יותר, בעיקר בסנסקריט, ושאהובים על הבודהיזם המאוחר יותר, המהאיאנה, בצ'לור לא מקבל כדבריו של הבודהה.

בנוגע לכל זה שותפים לדעתו חוקרי בודהיזם רבים (וכמובן אנשי התרוואדה, הבודהיזם המוקדם), אבל בצ'לור גם מסיק מזה מסקנות אופרטיביות, ומבקש לגזור החוצה מהתורה הבודהיסטית כל מני רעיונות שהוא לא מוצא בהם תועלת, חלקם כאלו שהתרוואדה כן מקבלת. בגדול, הוא מתנגד לכל שיח אונטולוגי על מהות הקיום, מתנגד לדיבורים על "ריקות" או "הבלתי-מותנה" כתכונות של המציאות המוחלטת (ומתנגד בכלל לכל מציאות "מוחלטת"), ודאי שלא רוצה לשמוע על כוחות פרה-נורמליים של הבודהה או אחרים, וברור שאין בכלל מה לדבר על ליטורגיה וטקסים, חגים ומועדים, תשמישי קדושה, משרות של סמכות דתית ובקיצור כל דבר שהופך סט של רעיונות רוחניים לדת ממוסדת. הבודהיזם שלו הוא פרוטסטנטי במקרה הלא-נורא וחילוני לגמרי במקרה הרע, כלומר למעשה בצ'לור מציג בודהיזם שהוא בעיקר תורת שחרור פסיכולוגית.

את כל זה הוא מבסס (אם כי, כאמור, לדעתי תוך מניפולציות טקסטואליות מסוימות) על דבריו של הבודהה, ובמקום שדבריו מתנגשים בברור עם אלו של סידהרתא גוטמה (כמו במקרה של גלגול נשמות, שמה אפשר לעשות והבודהה מדבר על כך בברור, וגם לאורך הקאנון הפאלי) הוא פשוט טוען שהבודהה טעה, או הושפע לרעה מראיית העולם של זמנו (אגב, במקרה הזה אני מקבל את דעתו ברצון, ובכלל הגעתי מזמן למסקנה שיש משהו דפוק בכל התיאוריה של גלגול נשמות, בעיקר מבחינה בודהיסטית, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת).

בצ'לור גם מודה כמובן, שהוא עצמו מושפע מראיית העולם הנוכחית, ולא פוחד לומר שהוא ילוד תנועת הנאורות והמהפכה המדעית, אלא שהוא חושב שכך ראוי לו לבודהיסט בן-זמננו להיות, והשרידים הישנים של תרבות הודו מלפני 2500 שנה רק מפריעים לנו בדרך להארה.

אני מקווה לכתוב עוד על בצ'לור בקרוב, ולהתייחס לגישה שלו. בינתיים אשמח מאוד לשמוע את דעתו המלומדת של אסף ידידי (או אחרים, כמובן) על בצ'לור ופועלו, ואודיע גם שאפשר עוד לתפוס את בצ'לור בהרצאה ביום חמישי הזה, בשמונה בערב, בבית הודיה בתל אביב.

פגשתי אשה ללא יצר הרע. באמת. יש דבר כזה. זו לא התחלה של רשימה סטירית. אני רציני: פגשתי אשה ללא יצר הרע. נסענו בטרמפ חזרה מאיזה קורס ויפאסנה שניהלתי (כלומר: לא אני הייתי המורה) והתחלנו לדבר. תוך עשרים דקות התברר לי שהיא אחד האנשים המדהימים שהכרתי. מבינה לעומק, לעומק, עקרונות רוחניים עדינים. לא מבינה הומור ציני. והיא כולה רק בת 24. מובן שמיד החלטתי שזו תהיה אשתי.

נפגשנו כל יום אחרי זה במשך שבוע. ואז היא זרקה אותי. כי לי יש יצר הרע, ואני לא עומד בסטנדרטים שלה. להתפשר היא לא רוצה. בצדק. מגיע לה הטוב ביותר. אשה מדהימה. ייחודית. מעוררת השראה. ללא יצר הרע. בהודו היו אומרים שהיא גלגול של יוגי אדיר. בטיבט היא היתה גלגול של לאמה. בנצרות: קדושה. כאן היא עוד סטודנטית באוניברסיטת חיפה.

היא בדרך הרוחנית. כמובן. אמרה לי שהיא שואפת להיות מורה רוחנית. לעזור לאנשים. אמרה לא ביוהרה או בהתנשאות, אלא בכנות. היא מאוד כנה. אני לא ממש מת על אנשים אמביציוזים, וברגע ההוא כל כך אהבתי אותה. מישהי שמבינה וואטס איט אול אבאוט. בנאדם אמיתי. אישה מדהימה.

אבל היא לא תהיה מורה רוחנית, ולא מפני שהיא לא תכנס ותשתלם ברזי דרזין של רוח הקודש, במיסטריות של האלוהות. זה כנראה יקרה. זה כבר קורה. אבל בשביל להיות מורה רוחני צריך קודם כל להיות אדם. והיא אינה אדם. היא מלאך. כשתלמידיה העתידיים יבואו אליה עם בעיות של קנאה, זעם, חרדה, דאגה, צער, חרטה, חמדנות, עצלות, תשוקה, תאווה, תקווה – היא לא תבין על מה הם מדברים, היא לא תוכל לעזור להם. צריך לצמוח מתוך החרא, כמו לוטוס מתוך הביצה, כדי להיות מורה רוחני טוב. רק אחרי שהפכת את הרוע שלך לזבל אורגני, רק אחרי זה תוכל לראות, לזהות ולהבין את הזבל של אחרים. יותר מזה: רק אז תוכל לראות את היופי שבזבל, את היופי שבחטא. ולכן רק אז תוכל להיות באמת סובלני כלפיו. רק אז תוכל באמת למחול עליו, לסלוח לו.

—

חטא. היש דבר יפה ממנו? כן. יש הרבה מאוד דברים יפים ממנו. אבל אין יפה כמוהו. לחטא יש יופי משלו, יופי מיוחד. יש לו ניגון מיוחד משלו, לחטא. והניגון הזה, הוא חייב להתנגן, וחייבים לשמוע אותו. הסימפוניה האלוהית אינה שלמה בלעדיו. ראבק: צריך להיות ברור שללא חטא לא היה כלל עולם.

אלוהים ברא את העולם מתוך חטא, מתוך שובבות חסרת אחריות (כלומר משחק, "לִילה", על פי ההינדים), מתוך בורות (על פי הבודהיסטים, אם כי ללא אלוהים כמובן. סתם בורות שקיימת במציאות, ממנה מתגלגל כל הבלגן), או, על פי הקבלה הלוריאנית, מתוך רצון לתקן בתוך עצמו את גרעיני השליליות שהיו בו, ה"רשימו". לכן נברא העולם.
וללא היצר הרע לא היה העולם מתקיים: כאשר הצליחו חז"לנו לכלוא את היצר בבור (בבלי, יומא', ס"ט:) חיפשו ולא מצאו ביצה בת יומה בכל הארץ, כלומר העולם עצר מלכת. קפא.

היצר הוא אבי ההמצאה, וההתפתחות, והתשוקה, והאמנות. כמובן שהוא גם אבי הקנאה והתחרות והאיבה והגסות. ככה זה אצלנו בעולם: הטוב מעורבב לו היטב עם הרע. אם תצליח להפריד אותו תישאר עם אלוהות טהורה ביד. ואין הרבה מה לעשות עם אלוהות טהורה. זוהי בעצם חזרה למצב הבראשיתי, כלומר הטרום-בראשית-י. ההיולי. הלא-קיים.

אבל באמת לא רק שימוש, אלא גם יופי יש בחטא. לצד כיעור רב מאוד כמובן. יופי. יופי של כניעה. יופי כאשר אדם נכנע לתאוותו, נכנע לרוע שבו. כניעה היא דבר כל כך יפה. אם אותו אדם רק היה מודע לרגע ההוא, שזה משתלט עליו, שלא "הוא" אלא משהו אחר תופס פיקוד. זהו רגע שכשהוא ללא מודעות הוא רגע של השתעבדות יתר, אבל עם הכרה נכונה זהו רגע של שחרור. רגע של ניפוץ אשלייה (שאני "טוב", שאני "צודק", שאני "מוסרי", שאני "שולט בעצמי", שאני "עצמי", ש"אני"). כמה יפה הרגע הזה.

ולא רק מהבחינה הזאת: יש בזה גם יופי פשוט של רצון השם. של מעשה אלוהי. גם כי זה חיקוי, Imitatio Dei, של הבריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע כמובן), וגם, פשוט, כי זה קורה. וכל מה שקורה הוא רצונו יתברך.

שמעתי אומרים כי יש לאהוב את החוטא ולשנוא את החטא; אמן אמן אומר אני לכם כי יש לאהוב גם את החטא עם החוטא. כי ילוד האל הוא, כמו כל דבר אחר. וכי הם אינם שניים, החטא והחוטא. וכי בכל אופן יש לאהוב הכל.

היופי שבחוסר השלמות גדול, כמה מפתיע, מהיופי שבשלמות. וגם לכן נברא העולם.

בשיר "אלוהים" של מוקי, שהוא בעצם פרק תהילים ניו-אייג'י משובח, ישנה שורה מקסימה: "[אתה] במכת האגרוף של איבוד האמונה". כלומר אלוהים נמצא במכת האגרוף של איבוד האמונה. לא רק מפני שכשהאמונה אובדת אנחנו יכולים לראות את הדברים נכוחה בלה בלה בלה. אלא בפשטות: אלוהים נמצא גם שם. גם זה רצונו. גם זו עצמותו. זה הוא. ויש בזה יופי, אלוהים אדירים, כמה יופי יש בזה. בכאב, בערעור היציבות, בבכי, בקריעה הפנימית. כפירה היא אחד הדברים הכי יפים בעולם. גם אם לא יוצא ממנה כלום אחר כך. על כן הללויה על האפשרות לחטוא. הללויה על החטא. הללויה על ה- Felix Culpa. הללויה. הללו יה.

—

חזרה לבחורה שחסרה את הרע: לכן היא כמובן לא מבינה הומור ציני. הרי יש משהו שטני בציניות, זה ברור: הציניות פותחת חרך הצצה אל הרע. אל הרע שבנו. ובזאת ברכתה כמובן: טעימה קטנה שכזו של הרע, והכרה בו, דווקא מחסנת אותנו מפני השפעותיו השליליות, ועל כן אין כמוה חשובה. ומי שלא מבין ציניות או שבצורה מסויימת לא מודע לרע שבו, או (נדיר ביותר כמובן) שאין בו רע.

אז מורה רוחנית? לא. היא לא תהיה. מה כן? קדושה. היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. כן, זה פשוט ז'אנר אחר: יש מורים רוחניים, יש סגפנים, יש תיאולוגים גאונים, יש כל מני דברים. ויש גם קדושים. הקדוש הוא בעצם מעין מלאך שצנח, נמצא בעולם אבל אינו שייך לו. עיסוקו העיקרי הוא הפצת אנרגיות טובות. באים אליו לא כדי ללמוד, אלא כדי לקבל ברכה. לפעמים רק כדי לראות אותו ולקבל השראה. קרבתו נחשבת טובה. הוא נולד ללא יצר הרע. דוגמאות: באבא סאלי, סאי באבא.

היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. אם היא תצליח לשמור על היושרה, על הכנות האדירה שלה, על הדבקות באל ועל הנחישות להארה – היא תהיה אחת הגדולות. ולמה שלא תצליח? הרי אין לה יצר הרע.

ודבר אחרון: חבל שהיא זרקה אותי. נראה לי שאני בדיוק מה שהיא צריכה. כדי ללמוד את היופי שבחטא כמובן. ובסליחה. ובתשובה. ובעיקר להתפתחות שאינה רק התעלות השמיימה, אלא גם העלאת הניצוצות שתקועים כאן, בקליפה. ללמוד איך מפצחים את אותה קליפה: לא בכוח (ברור: אז אתה שובר גם את הניצוץ), אלא באהבה.