"הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שרות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה עוד מעצבת את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת" – הרווי קוקס
נהוג לאפיין את המאה העשרים כמאה המרסקת. בתהליכי הריסוק רחבי הידיים שהתחוללו בה, נשברו לחתיכות קטנות אידיאולוגיות גדולות, מדינות ומעצמות, ולצערנו הרב גם מספר לא מבוטל של בני-אדם. השבירה הזו אינה רק תוצאה של אלימות, אלא פעמים רבות תהליך מחושב ומכוון שבבסיסו עומדת ההנחה שהאינדבידואל הוא מהות שקיימת קיום אמיתי יותר מאשר כל קבוצה המורכבת מאינדבידואלים. הפרט נתפס, כלומר, לא כאבן בניין של החברה, או אפילו כחלק אורגני בתוך קהילה, אלא כיסוד הממשי היחיד, שהציבוריות היא לו רק התארגנות ארעית ואקראית המשרתת את צרכיו. זו אחת מהנחות היסוד של הכלכלה הקפיטליסטית, שאמורה לפרוח על בסיס חישובי הרווח וההפסד של כל פרט ופרט, ובאמצעות החופש שניתן לכל אחד לנסות ולהגשים לטובתו האישית את חישוביו אלו. מכאן נגיע להגיון העומד בבסיס מהלכי ההפרטה הנרחבים שעוברים על השוק (העולמי והמקומי), שכן ההנחה היא שעסק שיהיה בידי ידיים פרטיות (ולא בידי המדינה), ידיים שרוצות בראש ובראשונה את טובת בעליהן, ינוהל טוב יותר ויתן תשואה יפה יותר – דווקא להנאת כולם.
אחד התחומים שעברו תהליך של הפרטה בצורה המוצלחת ביותר הוא הדת. אם פעם כמעט כל שאיפה רוחנית היתה במסגרת מבצע קהילתי (ואף לאומי), היום רובנו לוקחים כמובן מאליו שהרוחניות היא קודם כל של האדם עצמו, כלומר כל אדם לא רק אחראי על התפתחותו הרוחנית, אלא הוא (או היא כמובן), ורק הוא יקבע איך הוא יעשה זאת, מתי, ולאיזו מטרה. לב העניין איננה העובדה שכבר לא מעלים על המוקד כל מי שכופר בהגמוניה הדתית השלטת (התפתחות חיובית לכל הדעות), אלא שכיום לרובנו מובן מאליו, מעל לכל ספק, שהדת היא עניין שבמהותו הוא פרטי, אינדבידואלי וסובייקטיבי, ושאין שום אפשרות לאחרים לא רק לקבוע, אלא פעמים רבות גם להבין, את התפיסה והחוויה הרוחנית של הפרט. השאלה המעניינת, אם כן, היא לא האם התפיסה הנוכחית הזו של הדת היא טובה או רעה, אלא מה הן הנחות היסוד שאיפשרו לנו להגיע אליה, כלומר שנתנו לבני האדם במאה השנים האחרונות את האפשרות להביא למהפך שכזה בדרך הראייה הדתית/רוחנית.
כבר לפני יותר ממאה שנה קבע מי שנחשב אבי מדע הסוציולוגיה, אמיל דורקהיים, כי: "יש להישמר מלבלבל בין דת חופשית, פרטית, כזו שבאה מתוך בחירה ומעוצבת לפי צרכיו הפרטיים והבנותיו של האינדבידואל, לבין דת שמתקבלת מתוך מסורת, שמעוצבת על ידי קבוצה שלמה ואשר ציוויה הם חובה. שתי המערכות הללו, השונות כל כך האחת מהשניה, לא יכולות לענות על אותם צרכים; האחת מכוונת לחלוטין לקראת הפרט. השניה מכוונת אל הקהילה."
הדת החדשה, המכוונת כלפי הפרט, היא תוצאה של היגיון חדש שכבש כמעט את כל תחומי ההוויה בתרבות המערבית, היגיון שבבסיסו ההנחה שהרצון החופשי והחוויה הסובייקטיבית הם עמודי התווך של הקיום האנושי. ה"מובן מאליו" הזה התחיל עם המהפכה הפרוטסטנטית במאה ה-16, כאשר כבשה את אירופה הדרישה לדת "ללא מתווכים", כלומר ליחסים אישיים עם האל ללא הזדקקות לחוליה מקשרת בדמות הכנסייה על כמריה והדוֹגמות שלה. הוא קיבל משנה תוקף עם המהפכה המדעית ותנועת ההשכלה, והתבסס לחלוטין כאשר בעידן הפוסטמודרני כל הכרזה על אמת נצחית וחובקת-כל מתקבלת בגיחוך סלחני. הפרט נותר, בין אם ירצה זאת ובין אם לא, מבודד, אדון לעצמו (ללא אחריות אך גם ללא תמיכה מהקהילה) ועם "אמת" כפועל יוצא של תחושותיו הסובייקטיביות ורצונו הפרטי בלבד.
מתוך כך אפשר להבין את אופי הרוחניות הרווח כיום: רוחניות אישית מאוד (אם לא סוליפסיסטית ממש) הרואה בחוויות (אקסטטיות או סתם מענגות) סימנים להתקרבות לאלוהות ומקדישה את כל זמנה ומרצה לליקוטן. רוחניות אשר אין לה מטא-נרטיב, כלומר היא אינה מחויבת לאתוס דתי אחד ובוודאי לא לשום מסורת, אלא מעבירה זמנה ב"שופינג" מתוך חלונות הראווה שפתוחים לפניה. זוהי רוחניות שבה העונג הוא הערך הגבוהה ביותר, והחופש להתענג נחגג כאידיאל עליון.
ההיגיון הזה, אם נתבונן בו מקרוב, דומה דמיון רב לרציונליות הקפיטליסטית, אשר גם בה היחיד הוא הקובע לעצמו מה טוב בשבילו והוא הממונה, והאחראי הבלעדי, על הגשמתם בפועל של חלומותיו. בספר שיצא לאור לפני כשנה וחצי, "Selling Spirituality", דנים שני חוקרי דת בריטים (Jeremy Carrette, Richard King) במה שהם רואים כ"השתלטות עוינת של הקפיטליזם על הדת". על פי קרט וקינג הנחות היסוד שעומדות בבסיס השוק החופשי כובשות במהירות, וללא ידיעה מודעת של ההמונים, את כל צורות ההבעה התרבותית, ובכללן הדת.
קרט וקינג מצביעים על כך שהמהפכה המדעית ותנועת ההשכלה של המאה השמונה-עשרה יצרו אצל כולנו רצון ברור להפריד ולהבדיל בין דת, כלכלה ופוליטיקה, למרות שלאורך כל ההיסטוריה האנושית הקשר ביניהם היה ונשאר עמוק. האשליה כי תחומי החיים הללו הם נבדלים היא מסוכנת שכן היא מעוורת אותנו להשפעות הכלכליות שמחלחלות, אם לא ממש משתלטות, על ההבנה שלנו באשר למה היא דת, ואף על ההבנה הדתית שלנו עצמה.
ברור כי אף אחד לא מתבקש לוותר על חופש הדת שהוא נהנה ממנו ושמאות שנים היה דבר שרק חלמו עליו. מה שקרט וקינג מנסים לומר הוא שיחד עם החופש ובצורה בלתי נפרדת ממנו הגיעה גם ההפרטה לדת, כלומר התפוררות הדת לכדי סיפור אישי הנידון בין הפרט לבין עצמו. במחצית השנייה של המאה העשרים, טוענים השניים, החריף מאוד תהליך הפרטת הדת ועבר לשלב שהם מכנים אותו הקומודיפיקציה ("מצרוך") של הדת, כלומר הקנייה והמכירה של רעיונות ומסורות דתיים לצורך ההפצה של דרך חיים מסוימת, והיא הקפיטליזם בגרסתו הדורסנית והגלובלית.
על פי קרט וקינג אפשר לדמות את הדת לחברה קטנה שעברה השתלטות עוינת על ידי חברה גדולה יותר, היא הקפיטליזם התאגידי. תחילה הקפיטליזם מנסה להוריד את מחיר המניות של הדת על ידי ביקורת ואף זלזול מופגן בערכיה החומריים והתרבותיים. אלו מיד עוברים אריזה מחדש, שיווק עדכני ונמכרים בשוק הרעיונות. המכונה הקפיטליסטית לא מעוניינת כלל באשרור או עידוד המסורות הדתיות, אלא מנצלת את היוקרה שיש להן למען רווחיה היא. היא עושה שימוש במימד ההיסטורי ובניחוח האותנטיות של המסורות הדתיות (כלומר "השם הטוב" שלהן, בשפה עסקית) ובד בבד מבדילה בינה ובין כל מטען שלילי שאי פעם דבק בדת (כדי להקל על המכירה שלה בקונטקסט חילוני ומודרני). זהו תהליך זריז בו הדת עוברת למעשה מיתוג מחדש ונמכרת כסחורה לכל דבר בשוק החופשי. כמוצר היא אינה נכפית, כמובן, על הצרכן, אבל אין לצרכן גם כל מחויבות אליה, ואף לא מחויבות לשלמותה (כלומר, הוא מוזמן "לקנות" רק את החלקים שהוא צריך).
המותג החדש, שמחליף את הפירמה המיושנת "דת", הוא "רוחניות". למושג הזה אין בעצם משמעות, טוענים קרט וקינג, או במילים אחרות, בשוק הקפיטליסטי יש לו כל משמעות שתוכל למכור. בזמן שבו מותגים ואריזות נעשים חשובים יותר מהמוצר עצמו, הרוחניות הפכה למטבע העובר לסוחר לצורך קניית לבותיהם של אנשים.
חשוב לציין: מדובר כאן בהתפתחות חדשה ושלב נוסף שבאים אחרי התקופה הארוכה שהדת הפכה יותר ויותר לעניין שבין אדם לבין עצמו, שכן כאן מדובר לא בבחירה מודעת של הפרט את המערך הדתי שלו, אלא בדת שמנסה להתאים עצמה אליו ולסחוף אותו אל בין שורותיה, זאת מבלי שהוא יהיה מודע כלל שלא נעשתה כאן למעשה בחירה מודעת שלו על פי צרכיו, אלא הנדסה ושיווק מכוונים של מוצר על פי צרכי השוק.
המעבר מדת פרטית המאומצת על ידי האינדבידואל, ל"רוחניות" המנסה למכור את עצמה לכל אחד התרחש על פי קרט וקינג בשנות השמונים של המאה העשרים. אחרי שהיה כבר ברור לכולם שיחסיו של האדם עם האל הם דבר פרטי ופסיכולוגי בעיקרו, התחילו לצאת לשוק גרסאות "תפורות לפי מידה" של דת, שמכוונות מראש לענות לצרכיו (הלאו דווקא רוחניים) של האדם וכמובן לצרכי השוק העולמי. על פי קרט וקינג יש כאן מעבר מחיפוש רוחני פרטי שהדגיש את החופש של היחיד לבחור את דרכו הרוחנית, ל"חיפוש רוחני תאגידי", כלומר לרוחניות שמשעבדת את צרכיו של הפרט לטובת אלו של הכלכלה הקפיטליסטית והתאגידים. התוצאה היא הריבוי המפתיע של שם התואר "רוחני" לצורך תיאורם של מפעלים חינוכיים, רפואיים ועסקיים. כל דבר שמבקש למכור את עצמו הוא רוחני, וכל מיזם רוחני מבקש למכור את עצמו.
כאן למעשה חורג ה"רוחני" מהשימוש ההיסטורי המקובל שלו, וזהו עיקר ביקורתם של קרט וקינג. השניים מדגישים שלאורך ההיסטוריה המערבית תמיד היתה הרוח הצד האחר, והחתרני, של המערך התרבותי. השימוש הקדום של הנצרות ב"רוחני" היה לצורך הבדלה מוסרית ופוליטית והכרזה על התגלות ואמת חדשה, וכך גם השתמשו בו מיסטיקנים אירופאים שחרגו מהדת הקתולית לאורך הדורות. קהילות גנוסטיות באירופה (הקתרים והאלביגנזים, ששרדו עד המאה הארבע עשרה) ביטאו ברוחניות סלידה מחומריות והתנתקות מדרך החיים המקובלת בזמנם. ברפורמציה "הרוחני" סימן את תגובת הנגד לממסד הכנסייתי העוצמתי והדוגמתי. אחרי המהפכה המדעית ולאורך המאה התשעה-עשרה "רוחני" היה כל מה שאינו נופל לתוך הקטגוריות הצרות של הלך הרוח המדעי-פוזיטיביסטי, כלומר כל מה שקיים, וחשוב, למרות שאי אפשר להוכיח אותו. כך לאורך כל ההיסטוריה של אירופה היתה רוחניות תגובת נגד למערך הכוחות השלט. גם בהיסטוריה היהודית אפשר להבחין בזעם הקדוש (במלא מובנו של הביטוי) של הנביאים, שמחו בשם האל על העוולות החברתיות והשחיתות שבממסד הדתי (בית המקדש) והפוליטי (המלוכה), ואחריהם בטענות של חז"ל נגד "הרבנות".
כיום המצב שונה. הרבה ממה שמוגדר רוחני מיועד אך ורק לנחם ו"לעשות נעים" ללוקחים בו חלק, וזאת תוך השתתפות מלאה, ואף בחדווה רבה, בהיגיון הקפיטליסטי הנלקח כמובן מאליו. הטרגדיה היא שאלו הלוקחים חלק בפעילויות המוגדרות רוחניות בימנו מרגישים כי הם דווקא יוצאים נגד החומרנות ומייצגים, ומצילים, מימד עליון ו"טבעי" יותר של הקיום האנושי, בעוד שכפי שנאמר, מפעלים רוחניים פרטיים כאלו הם פעמים רבות שותפים מלאים, ובצורה מובנית, להגמוניה הקפיטליסטית וההיגיון של כוחות השוק.
הדוגמאות לכך רבות מספור. החל מכמעט כל המתרחש באשרם הישן של אושו בפונה אשר בהודו, שם נגבים מחירים מופקעים עבור קורסי "מדיטציה" למיניהם, שמטרתם המוצהרת היא שיפור ההרגשה, דרך הקולאג' הקקופוני של פסטיבלי השאנטי המקומיים, שם עבור כרטיס אחד תקבל הנחייה במדיטציה, מסאג' תאילנדי ומופע רוק, וכלה בכל ספרי "הטאו של" או "זן ואמנות ה-" המספרים על נזירים שלווים שמכרו את הפרארי שלהם, אך נקראים כמובן על ידי אנשי עסקים עסוקים שמעוניינים מאוד דווקא לקנות פרארי, ובטוחים שבעזרת הידע הרוחני שבספר יצליחו לרתום את כוחות היקום למען רווחתם הפרטית. כדי לראות עד כמה מובן מאליו ורחוק מלהיות תמוה הוא הסוג הזה של הרוחניות כדאי להביט על הקורס הפופולרי ביותר כיום באוניברסיטת הארוורד, המועבר על ידי ד"ר טל בן שחר (ישראלי לשעבר): הקורס ב"פסיכולוגיה חיובית" למעשה מלמד את מהסטודנטים איך להיות מאושרים, ולצורך כך ממליץ על מדיטציה וחשיבה חיובית. המדיטציה יוצאת לגמרי מההקשר הדתי והתרבותי שלה, שהוא חיפוש אחר קשר אינטימי עם המציאות המוחלטת, ופעמים רבות פיתוח של חמלה ואחריות הדדית. בן שחר עצמו הוא מעריץ מושבע של איין ראנד, הסופרת והוגת הדעות שפיתחה את הגישה ה"אוביקטיביסטית", שמקדמת אינדבידואליזם ואגואיזם מחושב כראיית עולם, ושלועגת לגישות בעלות רגישות חברתית דוגמת הסוציאליזם.
האם ייתכן שמה שנמכר לנו כרוחניות רדיקלית, אופנתית וטרנספורמטיבית אינו למעשה תורם להתפתחות אמיתית בחיינו או בהתנהגותנו (להוציא, אולי, הגברה של התפוקה שלנו בעבודה)? האם הרוחניות היום הפכה למעשה לשפחתו של השוק החופשי, ומשרתת אותו ולא את מוקיריה? קרט וקינג חוששים שזה המצב. "אלוהים מת", הם כותבים, "אך קם לתחייה בתור קפיטל."
קרט וקינג מודים שלאורך ההיסטוריה כל דת שעלתה לגדולה התנהגה בדיוק באותה צורה בה הקפיטליזם נהג ברוחניות החדשה, כלומר השתלטות על הדת הישנה ובריאתה מחדש (כולל אליליה וחגיה) בצלמה ובדמותה. מה שהם מבקשים הוא ראשית כל להבחין בכך, ושנית לדאוג להבא שבתהליך השאילה המסיבי של חוכמה רוחנית מהמזרח או ממסורות עתיקות במערב לא יזניחו השואלים את התורות האתיות שהינן חלק בלתי נפרד של מסורות אלו. התייחסות רצינית לקווים המוסריים שבדתות העולם תמסד בצורה בלתי נמנעת שיח משלים לזה של האינדבידואליזם הקיצוני של ה"רוחניות" דהיום. עד אז, ובשונה מאוד מהעבר, ייתכן ואחד האתרים החתרניים והמסוכנים ביותר להגמוניה הפוליטית-כלכלית הוא דווקא הדת הממוסדת.
