מסורת התקיעה בשופר על פי הפסיכואנליטיקאי תיאודור רייק – דברים שכתבתי על ספר חדש והופיעו היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

ושתהיה שנה טובה טובה לכולם כולם.

לפני שלושה חודשים לערך נתקפה חסידות חב"ד חיל ורעדה. היראה הרבה לא התרגשה עליה משום גילוי אור אלוקות כזה או אחר, אלא מפני יציאתו לאור של הספר "נאחז בסבך" מאת פרופ' דוד אסף (אונ' תל-אביב). בספר, הנקרא יותר כתיעוד היסטורי דרמטי מאשר כמחקר, חושף אסף, לראשונה בצורה מלאה ומאומתת, את סיפור התנצרותו של משה, בנו הצעיר של מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור-זלמן מלאדי.

כדי להבין איזו קטסטרופה ממיטה התנצרות שכזו על השם הטוב של הרב הגדול ושל החסידות, הנה לפניכם ציטוט (שאני מודה לחברי הטוב אהרן רוז על שהפנה אותי אליו) פרי עטו של הרב שלמה וולבה (1914-2005), נצר לתנועת המוסר הליטאית ומגדולי ההוגים החרדים בדור האחרון, בספרו "עלי שוּר", עמ' רנ"ט. הוא מתחיל את מאמרו על החינוך בפסקה הזו:

אילו היה עניין החינוך 'רק' להעמיד את הבנים על דרך התורה והיראה – דיינו בחומרת עבודה זו [כלומר, זה כבר די הרבה – ת.פ.]. באמת מתגלה עצמותו של של האב בפועל בחינוך בנו. האב בעצמו, עם כל המצוות שהוא עושה והתורה שהוא לומד, נחשב עדיין 'בכוח', עד שהוא זוכה לגדל בנים ההולכים בדרך השם אף הם.מהות האב ושאיפת חייו האמיתית מתגלה בפועל – בבניו, וזהו עניין חינוך: בו מאמת האב את עצמו. אי לזאת, נוראה היא האחריות לחינוך הבנים לגבי הצלחת האבות בחייהם עצמם, כי אם האבות מסגלים תורה ומצוות לרוב, אבל בחינוך בניהם אינם מצליחים ח"ו, הרי לרוב הם חורצים בזה את המשפט על עצמם ותורתם.

הדגש כאן הוא במקור: עצמותו של האב מתגלה בחינוך בנו. החינוך איננו עוד מצווה ממניין המצוות, אלא הוא המהות של קיומו של האדם היהודי: אם הוא לא חינך את בנו ללכת בדרכו (כלומר, להיות יהודי שומר מצוות), הרי שנכשל כל מפעל חייו. מהותו של היהודי, אם כן, היא ליצור עוד יהודי(ם) בצלמו ובדמותו.

מכאן אפשר להבין איזו בושה פקדה את חסידות חב"ד, בתחילת דרכה, כאשר הלך הבן הצעיר של מייסדה והתנצר. בזמן בו החסידות הותקפה בעוצמה רבה על ידי ה"מתנגדים" (ועל ידי חסידויות מתחרות) האירוע הזה היה הרבה יותר מפדיחה, הוא היה אסון רבתי.

מיד, כמובן, התחילה מלאכת ההסתרה. אסף מונה כמה דרכים דרכן התמודדו החסידים עם הזוועה: היו כאלה שטשטשו את העניין, התעלמו ממנו ופשוט לא דיברו עליו, בתקווה בת-יענית שהבעיה פשוט תיעלם או תישכח. היו כאלה שהמציאו גירסה שונה לגמרי למה שאירע (למשל: כאילו דווקא התעמת ר' משה עם הנוצרים בויכוח דתי, ניצחם, והם איימו עליו עד שברח ונעלם; או כאילו אמנם התנצר, אבל בסוף חייו חזר בתשובה שלמה). והיו כאלה שבחרו פשוט להכחיש מכל וכל, ובתוקף, שמשהו מחוץ לנורמטיבי אירע.

עד למחקרו של אסף, שכאמור באמת מהווה הכלאה מוצלחת במיוחד בין מדור רכילות לספר אקדמי, לא היה דבר מבוסס על הסיפור, למרות ששמועות על שקרה תמיד היו, והזינו חרושת מרשימה של שמחה לאיד מצד "מתנגדים" ו"משכילים" למניהם. אסף מצליח להפנות אור, כבאספקלריה מאירה, על מסמכים שנמצאו בשנים האחרונות בארכיון בבלרוס (על ידי פרופ' שאול שטמפפר), ובהם מכתבו של משה לכומר בעירו ובו בקשת ההתנצרות, תעודת ההטבלה שהוכנה לו, וכן מכתבם של שני אחיו (אחד מהם, כאמור, ר' שניאור-זלמן, שאני חייב גם לומר שלדעתי הוא אחד המיסטיקנים היהודיים הגדולים ביותר בכל הזמנים) לראש הכנסייה הקתולית ברוסיה, שבו הם מודים שאחיהם חולה נפש ומבקשים, לאור זאת, לבטל את ההתנצרות כצעד שנעשה שלא בצלילות הדעת ומתוך ניצול מחלתו. אותו אב-כנסייה סירב לבקשתם. משה, אגב, כנראה באמת היה לוקה בנפשו, ולא התנצר מתוך שחשב שלנצרות עדיפות תיאולוגית כלשהי (עובדה זאת מקהה מעט את עוקצה של הפרשה, זה נכון, אך לא את הבושה).

הסיפור עובר לרשת

זמן קצר אחרי שהספר יצא הגיע הסיפור החם אל הפורום המכובד "עצור כאן חושבים" שבאתר הייד פארק, ונפתח לו אשכול שעד רגע כתיבת שורות אלה מונה 517 תגובות ו- 25388 כניסות. בדף 5 מגיב סוף סוף פרופ' אסף עצמו לדברים, כולל טענות שהמסמכים שהביא מזוייפים, ומאוד מומלץ לגלל מטה עד לתגובתו כדי ליהנות ממכות הנגד שהוא מחזיר למבקריו האנונימיים. בדף אחרי כן נכנס אל הדיון "הלבן", שהוא אחד מחוקרי חב"ד הפנימיים (כלומר חב"דניק שחוקר את חב"ד – תופעה מאוד מעניינת בפני עצמה) והדיון מתלהט. אסף נדרש שוב ושוב להדוף התקפות קשות ולעיתים גסות שמטיחים בו חסידי חב"ד שונים וגולשים אחרים, והוא עושה זאת בהנאה ניכרת. רק בעמוד 22 "הלבן" סוף סוף חוזר אחרי שהוא קרא את הספר, ומתקיף את אסף בטענו שר' משה באמת לא רצה להתנצר והעניין נכפה עליו (שזו כבר הודאה פנים-חב"דניקית ראשונה בהתרחשותו של המקרה). אסף כמובן מחזיר לו אחת אפיים. "הלבן" מיד מפרסם בפורום, באישורו של אסף, תכתובת פרטית קשה ביניהם בה הם מתנצחים. "הלבן" ממשיך לחזור על גרסתו שר' משה התנצר בכפייה ואילו אסף מסרב להתייחס אליו עד שיתנצל על שהאשימו בזיוף, ושרשור התגובות ממשיך עד היום הזה.

היה לי קצת לא נעים לקרוא את תגובות החסידים שהתעננו שמי עולמם. כאבם ניכר, וברור שאין מה לשמוח לאידם. מאידך, ההגנה האובססיבית של חסידי חב"ד על העבר (המומצא) שלהם (כאילו אם השתלשלות המאורעות ההיסטוריים היא תקינה גם חסידותם, או אמונתם, תמימה ושלמה) רק ממחישה כמובן שלא התנצרותו של ר' משה היא המצערת, אלא ההיאחזות המפוחדת שלהם בסיפור היסטורי "מושלם", היאחזות שמצביעה אולי יותר מכל על חוסר הביטחון שלהם באמונתם, ובאלוהיהם.

הבה נתחיל לאסוף שירי זן עבריים. הכוונה היא לשירי א"י הישנה והטובה,שכלל לא התכוונו, ודאי, לחבוק בקרבם את האמת האבסולוטית, אך בלא שהתכוונו לכך (ואי-הכוונה היא עצמה מוטיב זֶני ידוע) יצא להם והם נושאים מסר שהוא על-זמני ואלמותי. אני אתן שתי דוגמאות למה הכוונה.

הדוגמא הראשונה היא למעשה שיר הזן העברי הטוב ביותר לפי דעתי, ולא נראה לי שאי פעם נוכל להתעלות עליו במסרים זניים. מאידך, מפני שהוא כל כך עמוס בהם, עמוס עד כדי בחילה (וגועל מהסירחון שעולה מההארה הוא עצמו מוטיב זני ידוע), טוב לנו להוציא אותו כבר עכשיו מהמערכת, ולחפש שירים בהם הזן מגיע מעודנוֹת, בצורה רכה, שמעוררת אותך בדגדוג, ולא במכה לפנים. אז הנה הזוכה המאושר והמסריח מהארה, שיר הזן העברי של כל הזמנים:

 

שיר סתיו / עמוס קינן
 
כל הנחלים הולכים לים
ולי כבר אין לאן ללכת
אני עכשיו מצב קיים
ואת היסטוריה מתמשכת
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה כובע

השושנים פרחו אתמול
אך האתמול פרח לפתע
היום התחיל ברגל שמאל
וגם האהבה כבר מתה
כל הכבוד לנחלים
כי הם יודעים לאן ללכת
והעצים והעלים
הם יודעים מתי תהיה שלכת

שלום, שלום אהובתי
מדוע זה ברחת ממני
אני חוזר לי אל ביתי
אם ישאלו אני אינני
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה כובע

מה יש לנו כאן שהוא זני? מה אין!?! כל שורה מקפלת בתוכה חוכמת דורות ואיִן. הבה ניתן ניתוח מהיר לשיר:

כל הנחלים הולכים לים [התעכבות על המובן מאיליו. עקרון זני ידוע]
ולי כבר אין לאן ללכת [לאן ילך איש הזן? אין לו לאן לשאוף, אין לו מה לעשות, אין לו מי להיות]
אני עכשיו מצב קיים [קיים קיום שלם בהווה. ברור]
ואת היסטוריה מתמשכת [את, האשה, רבת הפנים והמשתנה ללא הרף (varium et mutabile semper femina כתב ורגיליוס באנאיס, שורה 569)]
כל העצים לבשו ירוק [שוב: מובן מאליו]
אני לבשתי ג'ינס וכובע [שוב: מה יעשה איש הזן? את הפשוט, הברור ביותר]
עכשיו הכל נראה רחוק [איש הזן מביט בעולם בשוויון נפש אבסולוטי]
רוצה לדעת למה כובע [ואין סיבה לזה, ולא להוא. כי הכל בדיוק כמו שהוא. הכל פשוט כך, בככיותו. למה? ככה]

השושנים פרחו אתמול
אך האתמול פרח לפתע [הזמן הוא יציר המיינד. איש הזן נמצא בהווה הנצחי. מבין כי האתמול איננו]
היום התחיל ברגל שמאל[הזן שייך לצד "השמאלי", האנרכי, של התורות הרוחניות, בכך שהוא דוגל בגאולה אינסטנט, או לחילופין, שהכל כבר עכשיו רק טוב] 
וגם האהבה כבר מתה [מתה האהבה הרגילה, המותנית, האגואיסטית (אלא מה חשבתם?)]
כל הכבוד לנחלים
כי הם יודעים לאן ללכת [זני לאללה: הנחלים, חופשיים ממיינד, נעים בטבעיות בדיוק לאן שצריך. לו רק היינו זורמים כמוהם]
והעצים והעלים
הם יודעים מתי תהיה שלכת [איך הם יודעים? על ידי אותה חכמה האדירה שמזיזה את הפלנטות במסלולן. חכמה קוסמית, אורגנית, פשוטה, תת-סיפית, אינסופית וא-מילולית]

שלום, שלום אהובתי
מדוע זה ברחת ממני [האהובה אינה יכולה לשאת את הנוכחות המתמדת (בהווה) של איש הזן. היא בורחת. הוא מאחל לה שלום, שלום, שאנטי שאנטי]
אני חוזר לי אל ביתי [החזרה: מוטיב חשוב מאין כמוהו בזן עמוק (ובכל רוחניות אמת, לדעתי). החזרה הביתה. החזרה אל השוק. אחרי ההארה – הכביסה. אם אנחנו לא מבינים שהעולם הזה ממש, עם כל החרא שבו, הוא הוא הטאו, הברהמן, הקב"ה בכבודו ובעצמו, לא עשינו כלום. אקסטאזה זה נחמד, אבל עלינו להבין שגם ללא אקסטאזה אנחנו לא פחות אלוהים]
אם ישאלו אני אינני [אינני. אני איני. אין אני]
כל העצים לבשו ירוק [אלא מה הם ילבשו? מובן מאיליו]
אני לבשתי ג'ינס וכובע [פשוט, מובן, צלול, חסר אני, חסר יומרות]
עכשיו הכל נראה רחוק [רגוע, רגוע]
רוצה לדעת למה כובע [רוצים לדעת למה?]

טוב. אז זה היה השיר. האם עמוס קינן ידע שהוא איש זן? ואם ידע, האם התכוון לכתוב שיר זן? ואם התכוון, האין זה מוריד מהזניות של השיר? שאלות קשות, אך לא כאן המקום לפתרן. בכל אופן, בפעם הבאה אנסה להביא שיר יותר "רגיל", יותר "אותנטי", פחות מסריח מהארה. והצעות תתקבלנה בברכה.

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשישי.

15/3/01
אני ברכבת בדרך לבומביי והכל אלוהים. 24 שעות של נסיעה לעיר החטאים הצבעונית, חמקתי מארונדהטי [חבֶרה הודית] בעור-שיני ועכשיו אור-עיני מלא כל העולם כולו וממלא אותי בזהר. בראש מתנגן "Boogie Wonderland" ואכן הכל הכל בוגי וונדרלנד, ארץ-פלא נפלאה וזורחת כאשר אני יושב בניחותא במרכז הקרון, רגליים על הספסל ממול. בטן מלאה במני טובין שהודו מציעה לי, כיס ריק מכסף קטן לאחר תרומות לקבצנים, הרגשה כללית טובה מאוד ובגלל זה גם הרגשה של הכרת תודה, ובאופן כללי הכל סבבי-בבי.
אילו מרחבים מביטים בי מהחלונות. עוד ועוד שדות ועצים וחורשות והרים ועוד ועוד ועוד. לא יאומן. והכל צבוע באלוהים כי כל הרכבת היא איברו של הקב"ה, לִינְגָם [איבר-המין של שיוה] עצום שדוהר קדימה בכוח לא-יתואר – או שלא, העולם דוהר לתוכינו ואנחנו חלל וריק ענק שמקבל ומקבל ומכיל ומכיל ועותף הכל ושמח על המתנות שנופלות נופלות נופלות בחיקו וכולו מתמלא ואינו מתמלא – מחקה לזרע הפורענות שיכניסו להריון ויוליד את המשיח – אך למה להוליד והוא כבר כאן, מכסה הכל בזיו קסום? או שההריון יוליד את שיוה הנהדר שבריקוד אקסטטי יביא את עולם התופעות לקיצו ויתחיל את ממלכת גן-עדן חסרת הצורה, הנירגונית ["נִירְגוּנָה" – בסנסקריט, המציאות האלוהית חסרת הצורה], במקום העולם הסוּגוּני [ההפך], הטבוע הזה. זה זה זה זה זה זה זה זה זה!!!!!!!

איזי שאל בתגובה למאמר השני על דא, למה אני בכל זאת חושב שהוא, על אף חולשותיו וחטאיו, מגדלור רוחני. בתשובה אביא קטע מדבריו של דא, ממש על קצה המזלג, ואנסה להראות את חדשנותו. הנה הציטוט מ- 1980, מתוך קטע שנקרא The Trancendance of Attention:

…the presumption of existence as a mortal and limited self causes us to react to the very Condition in which we exist. Therefore, instead of existing at ease, allowing whatever exists simply to happen and change and disappear, we react and contract upon ourselves, and we seek knowledge and experience that will release us from the primitive suffering of mortal existence. But that very reactive contraction, and the search built upon it, are themselves based on a reaction to the Mystery in which we inhere, whatever our experience may be, and to which we are related through Ignorance, whatever our degree of knowledge may seem to suppose. Therefore, the conventions of our mortal knowing and experiencing and seeking are in fact–whatever they may also be as practical occupations–a reactive contraction of the body-mind, a self-bond in which the native Mystery and the native Ignorance of our existence are transformed and misinterpreted to be a Problem, a Question, a motivation toward ultimate fulfillment and release of a state of existence that is felt to be limited, vulnerable, and confined to the play of phenomena.

מה אומר לנו ג'ונס? הוא טוען שמפני שאנחנו רואים שהגוף מוגבל ובר-תמותה, ומפני שאנחנו מזדהים איתו כאילו הוא אנחנו, אנחנו "מגיבים" ל"מצב" שבו אנחנו קיימים. במקום לתת לדברים להתרחש אנחנו מתכווצים סביב עצמנו ומיד מחפשים ידע או חוויה שישחררו אותנו מהסבל שבהתכווצות הזאת. אלא שהחיפוש הזה עצמו הוא תולדה של ההתכווצות הזאת, וכך גם יהיו כל תוצריו, שלכן יהיו חסרי ערך ורק ימשיכו הלאה, ואף במשנה תוקף, את ההתכווצות (נדמה לי שבמאמר הראשון שלי על דא כתבתי בטעות "התקבצות"). מכאן החיים הופכים לבעיה, לשאלה, שדרושה עליה לכאורה תשובה. בפסקה אחת הוא מצליח לתת תיאוריה (אחת מני כמה שלו) של הכשלון שלנו לחיות חיים חופשיים ואת הכשלון שבכל חיפוש שנובע מההנחה שיש לנו כאינדבידואלים בעיה. גם התאור של ג'ונס את האגו כהתכווצות, וכזו שנובעת ממערכת יחסים לא נכונה עם העולם, הוא מקורי ומכוון בצורה טובה מאוד אל האמת לדעתי.

בפסקאות הבאות ג'ונס מבהיר שכדי לפתור את הבעיה (לכאורה) של החיים לא יעזרו לנו כל ידע או חוויה, אלא רק תובנה אל תוך המכניזם של תשומת הלב שמכשיל אותנו כל רגע ורגע מחדש, אבל שהוא (הוא לא שוכח לציין) בעצמו עולה בכל רגע מתוך המסתורין הגדול עצמו! רק הבנה עמוקה של הדינמיקה הזאת תראה לנו שמעולם לא היתה בעיה ותאפשר לנו לחיות חיים מלאים. ישר כוח ג'ונס.

המקוריות של ג'ונס היא שהוא טוען שכל עניין האגו הוא לא משהו ש"קורה לנו", ובגלל זה אנחנו סובלים, אלא משהו שאנחנו עושים. זו פעולה שלנו (של האורגניזם והכרתו, אני מתאר לעצמי, שהרי אין אינדבידואל אוטונומי). אנחנו כל הזמן מתכווצים אל תוך עצמנו, ובכך למעשה יוצרים מרכז מדומיין של זהות, של עצמיות, בתוך השדה האחיד של המציאות. ג'ונס מדמה את זה ליד שנסגרת לכדי אגרוף, ולכאב שנגרם מלחיצת האצבעות אל הכף. כשמבינים את זה, כשרואים את זה, מפסיקים עם הפעולה המאיבה הזאת, היד נפתחת מיד והאגרוף הקפוץ הופך ליד פתוחה וחסרת בעיות. מה שיפה במטאפורה הזו (שאלן וואטס השתמש בה לפניו, אבל לא פיתח אותה כמוהו), הוא שלפני ואחרי מדובר באותה יד. לא השתנה שום דבר, לבד מהפעולה המכאיבה שהפסיקה. אבל מהותית, הכל אותו דבר. כך גם עם ההארה כמובן: רק ההבנה שלנו את העולם משתנה. חוץ מזה, הכל אותו דבר. ושונה לגמרי, כמובן.

אז מה שהופך את ג'ונס למגדלור רוחני לדעתי זה שהוא נתן לעולם עוד שיטה שלמה שמנתחת את המציאות האנושית בשפה מקורית ורעננה. זה המון לדעתי. הוא המציא שפה דתית משלו, שעכשיו אנחנו יכולים ללמוד ממנה. מכיוון שאני לא מאמין שיש איזושהי שיטה או מסורת שאומרים את "האמת עצמה", אלא רק אצבעות שמצביעות אל הירח (ושאסור לבלבל ביניהן להין הירח כמובן, כפי שהדגיש הבודהה), הרי שעוד אצבע כזו היא תרומה יפה מאוד לאנושות. זוהי תרומתו של ג'ונס.