אלן וואטס, אותו אני אוהב מאוד, נהג לומר שהאגו אינו יותר מאבסטרקציה, כלומר יציר השכל בלבד, ושיש לו קיום לא יותר מאשר לקילומטר או לשעה: הוא שימושי מאוד ככלי, אבל חף לחלוטין ממשות כלשהי מחוץ לגבולות התודעה האנושית. העובדה שאנחנו תופסים את האגו שלנו בצורה קונקרטית הרבה יותר, לדבריו, היא זו שמסבכת לנו את החיים ומובילה אותנו לקיום רב תסכולים ומתח. מבחינתו של וואטס הדבר דומה לניסיון שלנו ללכת על קו המשווה מתוך אמונה שהוא קיים כחפץ ממשי – ניסיון שחייב להיגמר בעוגמת נפש ספוגת מי-ים.
עד כאן תובנה רוחנית בסיסית שכבר הבודהה דיבר בה ושלנו, ותיקי הניו-אייג' על ספיחיו ולווייניו, כבר נמאס לשמוע שכמותה. כי אם האגו הוא אכן רק סוג של מושג שהמצאנו, למה הוא מרגיש כל כך אמיתי? ואם הוא רק רעיון או כלי, אז למה קשה לנו כל כך להרפות ממנו אם וכאשר אנחנו שומעים מפי איזה בודהיסט חובב שאכן כך? שהרי לא יעזור כמה פעמים נתבשר ברוב טקס ש"בעצם אין אני" או ש"האגו הוא אשליה", עדיין יראה (וירגיש) לנו המרכז הזה שבתוכנו, מרכז הפיקוד והבקרה, מרכז הרצונות והיוזמה, כדבר הכי אמיתי בעולם, כמשהו שמוצק ממנו אין ושגם הכרחי ממנו קשה למצוא.
ברור שאם האגו הוא אכן רעיון מועיל ותו לא, הבעיה אינה הוא עצמו. הבעיה היא דרך הפעולה של התודעה שלנו, שמאפשרת לנו להתייחס לרעיון שכזה ברצינות תהומית ולתפוס את עצמנו כישויות אחידות ומוצקות הרבה יותר משאנחנו באמת. ודאי שלא נסגור במאמרון אחד את ענייני האגו וגרורותיו, אבל הייתי רוצה להצביע על תכונה מעניינת שיש לתודעתינו החדה, תכונה שמשמשת אותנו היטב כאשר אנחנו מנסים להבין את עולמנו. זו אחת התכונות שמאפשרות לנו to make sense מהעולם, והביטוי הזה באנגלית הוא קולע במיוחד שכן אכן מדובר בעשייה, ביצירה של סדר מתוך הכאוס שפוקד את דלתות חושינו.
התבוננו בתרשימים הבאים:
(מתוך ערך "גשטאלט" בויקיפדיה)
מה שקורה לנו, כמעט בעל כורכנו, כאשר אנחנו מתבוננים בציורים הקטנים הללו, הוא שאנחנו יוצרים לעצמנו מובן מתוך הנתונים האופטיים שנחשפים לפנינו, מובן שהוא מעל ומעבר למה שהנתונים עצמם מדווחים. בשפת פסיכולוגיית הגשטאלט נקראת הפעולה הזו "ראיפיקציה", כלומר חיפְצוּן: יצירת חפצים. אנחנו יוצרים לעצמנו, מתוך הנתונים שיש לנו, צורות ודברים שאינם באמת שם, רק כדי שנוכל להרגיש שאנחנו מבינים את העולם. במילים אחרות, אנחנו יוצרים צורות איפה שאין צורות, יוצרים דברים היכן שאין דברים, הכל מתוך מאמץ אוטומטי של המוח שלנו להסביר לעצמו (כלומר לנו) את המציאות בצורה שתהיה קלה להבנה ומוכרת.
והדגש כאן הוא על המ-ו-כ-ר, כלומר על מה שכבר ראינו, שאותו אנחנו משליכים על מה שאנחנו רואים עכשיו, וכך מנסים לבנות לעצמנו מציאות נוחה. כך בתרשים A אנחנו "רואים" משולש (צורה שהיא אבטיפוס לרבות אחרות) ובמרשים D יש לנו רושם של נחש (דבר שכדאי מאוד לזהות מהר, לצרכים השרדותיים בסיסיים) למרות שבאף אחת מהן אין את הנתונים האופטיים שבעצם יוצרים צורות אלו. המוח מכתיב לנו מה לראות, ולא העיניים. אנחנו למעשה חושבים את העולם.
אדם מחפש מעשומת
ולא רק בתרשימים מוזרים כאלו אפשר לראות את נפלאות התבונה. גם בתהליכים מוכרים הרבה יותר הדבר מתרחש: האמת היא שקשה לאמהין שאחננו מציליחם לקרוא את זה, משום שהואתייות כובמן למרגי מבבללות, אבל מסתבר שאין לנו כעמט ביעה לבהין מה כתוב. זאת משום שלא מנשה בצעם מה סדר התואוית במליה, הדבר הייחד שחשוב הוא שהאתווית הרשואנות והארחנוות יהיו במוקם הנוכן, ואת השאר כבר ארפש לחנש ללא קשוי מחויד. זה קרוה מנפי שהמוח האשנוי מלימא לא קורא כל אות בדודת, אלא את המליה בשמולתה. המוח מחנש את המליה מתוך תנבית שיש לו מהזרוכן, אותה הוא משילך על הנותינם שהוא רואה. אשפר למור שכך, למשעה, בחיי היום-יום, אחננו מחנשים את העלום כולו.
האם קראנו או לא קראנו את מה שכתוב בפסקה האחרונה? למען האמת, לא קראנו. ניחשנו את מה שכתוב, או יותר נכון: ניחשנו את מה שצריך היה להיות כתוב. את מה שכתוב לא קראנו מהסיבה הפשוטה שמה שכתוב חסר כל משמעות בשבילינו. ולמשהו חסר משמעות אנחנו לא מתייחסים, או אם אנחנו מחוייבים להתייחס אליו, אנחנו נותנים לו משמעות. אני זוכר היטב איך בטיולים בהודו הייתי מקשיב לשיחות שלמות בהינדי ו"שומע" מילים בעברית, לפעמים אפילו משפטים שלמים, ש"אמרו" המשוחחים אחד לשני. המיינד העקשן והיהיר שלי פשוט לא היה מוכן למצב בו הוא לא מבין שום דבר.
ראיפיקציה פנימה
המוח, אם כן, משליך משמעות על המציאות, משליך סדר על הכאוס. כאשר הארץ היא תוהו ובוהו, המוח מבדיל בין חושך לאור. ויהי אור. ככל שמדובר בעולם שמקיף אותנו, אנחנו פשוט לא ניתן לו להישאר בחוסר-סדר. נסדר אותו, ותוך כך נסדר קצת גם את עצמנו, במובן הפחות חיובי של המילה, שכן כמובן שבכך שנטיל על המציאות את התבניות שיש לנו מן המוכן, ניפגש פעמים רבות בעיקר עם העבר, ולא נגיע למגע אמיתי עם המציאות המשתנה תמיד. "האדם מחפש משמעות"? הוא דואג גם למצוא אותה, ואם צריך, הוא גם ייצר אותה.
אבל האם אותם תהליכי ראיפיקציה שאנחנו מעוללים לעולם, תקפים גם כאשר אנחנו מתבוננים פנימה, אל תוך עצמנו? האם רק כאשר זורמים אלינו קלטי חושים הבאים מן החוץ אנחנו דואגים לסדר אותם מהר ולבנות מהם מגדלים של תוכן, או שגם כאשר אנחנו מתבוננים פנימה, כלומר חשים ומודעים לזרם התודעה, הכולל מחשבות, זיכרונות, רצונות, תקוות, רגשות וכיוצא באלו – האם גם לכל אלה אנחנו דואגים לתת משמעות שהיא מעבר למה שקיים בהם?
אני לא רוצה להתעכב כאן על משמעות שאנחנו נותנים או לא נותנים לישויות תודעתיות ספציפיות (מחקרים שונים העידו, למשל, על כך שאנחנו נוטים לקטלג רגשות מיד עם התעוררותן, ולמעשה יוצרים את אופי הרגש בעצמנו, ולא מקבלים אותו מן המוכן כפי שניתן לחשוב). אני רוצה להציע שככל שמדובר בחיי התודעה שלנו אנחנו יוצרים משמעות ברובד מקיף הרבה יותר: אנחנו בעצם יוצרים את עצמנו.
ייתכן שכפי שאנחנו "בוראים" צורות ודברים מתוך הנתונים הבסיסיים של המציאות החיצונית, דברים שהעולם בעירומו לאו דווקא מגיש לנו, כך אנחנו גם יוצרים דברים מתוך המציאות הפנימית שלנו, מגבשים דברים מתוך המציאות התודעתית שלנו. ולא סתם דברים, אלא דבר אחד יחיד ומיוחד: אנחנו יוצרים את האני שלנו.
בדיוק כפי שאנחנו מחברים בין שלוש הצורות הכפופות שבציור D לעיל ויוצרים נחש, אנחנו מחברים בין המחשבות השונות שלנו (והרגשות, והרצונות וכו') ויוצרים את ה-נחש, את נחש גן עדן הפרטי שלנו, את האגו. בדיוק כפי שאנחנו כופים משמעות על מילות הג'יבריש שבפסקה הנ"ל ויוצרים מילים שלמות והגונות, אנחנו כופים אחדות וסדר על זרם התודעה שלנו ולשים אותו לכדי ישות אחת מתמשכת, רקמה אנושית אחת חיה, שהיא היא, לכאורה, המוקד והמקור של אותן מחשבות ורצונות וכל שאר הניסים והנפלאות שמשייטים בבליל חסר סדר בתוך ההכרה שלנו.
שוב: כמו שחיברנו נתונים ראשוניים ופשוטים מאוד והבנו מהם יותר ממה שהם התכוונו לומר, כך גם מהנתונים הבסיסיים של התודעה שלנו אנחנו בונים שלם שהוא גדול מסכום חלקיו: מאוסף של מחשבות ורצונות ורגשות אנחנו יוצרים מרכז מתמשך, יציב ואוטונומי של זהות ופעולה. למה אנחנו עושים את זה? אולי לשם הישרדות, אולי סתם כתקלה תודעתית. אבל כנראה שאנחנו, כולנו, עושים את זה, ואפילו מתמידים בכך כל רגע ורגע מחדש.
זה דווקא די כיף להיות בעל אגו
כל זה לא היה נורא כל כך אלמלא, כפי שאמרו אי אילו מורים רוחניים במרוצת אלפי השנים האחרונות, כל העניין האובססיבי הזה ביצירת זהות יציבה ומאוחדת גורם לנו לא מעט סבל. כאשר אנחנו סובבים סביב האגו, מתעקשים אותם מורים רוחניים, אנחנו חיים חיים לא רק של זיוף, אלא של חוסר נוחות כרוני. למה, אם כן, אנחנו מתעקשים לא להתעורר מחלום הבלהות הזה?
כאן הייתי רוצה דווקא לסטות מהקו האידיאולוגי הנפוץ כל כך. משום מה נראה לי, שאם האגו היה גם אשלייה אחת גדולה, וגם מקור הסבל וחוסר הסיפוק, הרי שברגע שהיינו שומעים על כך היינו מיד מתפקחים ובועטים אותו לכל הרוחות. שכן כאשר אני מתבשר שחלום רע שחלמתי אינו אלא חלום, איני נזקק לשכנועים רבים כדי להשליך מעלי את המועקה שהוא גרם לי ולהירגע. מדוע, אם כן, כל כך קשה לי להתפקח מהסיוט של האגו?
הסיבה לדעתי פשוטה: האגו, גם אם לפעמים יכול להיות חלום בלהות, הרבה פעמים דווקא מייצר בשבילנו גן של שושנים. להיות בעל אגו, רבותי, זה גם תענוג לא קטן: גאווה, האושר שבמימוש של רצון, העונג המיני (של הכיבוש), תקוות, חלומות, העונג שבאופוריה, ההנאה שבהגשמה של משאלות לב וכמובן שמחת הניצחון – כל אלו מתאפשרים בחיינו מפני שאנחנו תופסים את עצמנו כאינדבידואלים, ואלו הנאות גדולות מאוד. אם לא היינו רואים את עצמנו כפרטים הנפרדים מהכלל ומהאחרים, לא היינו שמחים כאשר היינו מקבלים ממישהו משהו, או כאשר היינו מנצחים אותו או אותה בתחרות. אז גם לא היינו מרגישים את ניפוח החזה של הגאווה, ולא את האושר שבמימוש תשוקה. תחום שלם של מני הנאות ותענוגות קיים ואפשרי בשבילנו רק משום שאנחנו תופסים את עצמנו כנבדלים מהסביבה, ואוטונומיים.
אכן, אם האגו היה מביא רק סבל השחרור ממנו היה מתבקש, ונפוץ, הרבה יותר. אבל הוא מביא גם הנאות רבות, ועד כדי כך גדולות שהן ממכרות אותנו אליהן. הבעיה היא שבאותו גן של שושנים מרובים הקוצים: ההנאות של האגו הן כולן זמניות, והן גם תלויות לחלוטין בניגודן. אם אני שמח מניצחון, אהיה עצוב מהפסד. אם אני גאה ממעמדי, אהיה מדוכא כאשר הוא ישתנה. לא ייתכן אחרת: שמחה מתוצאה אחת יכולה להתקיים רק כנגטיב של עצב מתוצאה הופכית לה. העונג שבא מהאגו הוא תמיד חולף ותמיד מתחלף: הוא מותנה לחלוטין במערכת של קוטביות, בדיוק כפי שכדי שיהיה למעלה חייב להיות למטה וכדי שיהיה צפון חייב להיות דרום. אין הר ללא עמק לצידו.
נותרה רק שאלה אחת אם כן, שהיא אולי השאלה החשובה ביותר בכלל: אם שמחות האגו מביאות איתן בהכרח את יגוניו, ואם נבין (במהרה בימינו) שהוא אכן חסר מהות וממשות, האם נישאר אז ללא יגון, אך גם ללא שמחה? האם יהיה זה סופם של חיי הרגש שלנו, ונהיה נידונים לחיים של בהיה אדישה בחלל, משל היינו פרה ריקת עיניים?
בעצם השאלה היא האם יש משהו שהוא מעבר לאגו, משהו גדול יותר, שהוא אנחנו עוד הרבה יותר מאשר האגו, שהוא כבר עכשיו אנחנו, אלא שההיאחזות באגו לא נותנת לנו להבחין בכך. השאלה הזו שואלת אם יש מציאות שהיא אמיתית יותר מאשר הקיום שלנו כפרטים בודדים הנפרדים מסביבתנו והעומדים מול העולם. כי אם יש מציאות כזו, היא מה שיאפשר לנו לא רק לחיות חיים יותר אמיתיים כאשר נכיר בה ו"נחזור אליה" (חיים שסוף סוף ישתמשו באגו כרעיון מועיל, ככלי, אבל יתגברו על ההתמכרות אליו) אלא גם לשמוח שמחות שהן מעל ומעבר לאגו, לחוות אושר שאינו מותנה בנסיבות הזמניות, שאינו תלוי בשום ניצחון או הישג.
נדמה לי שיש מציאות כזו.
—
פורסם באתר מעריב
לולאת האל 