האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? האם ההומניזם, הפמיניזם, הליברליזם, הדמוקרטיה, המהפכה המדעית, תהליך החילון – האם כל אלה הם מאורעות חד פעמיים המסמנים שינוי טקטוני בתולדות האנושות, או אוסף מקרי של התפתחויות היסטוריות, מאורעות מעניינים כשלעצמם אבל חסרי כל ייחוד מבחינה מהותית, אירועים שאינם משמעותיים יותר מאינספור אחרים שנמצאים על הרצף ההיסטורי שהוא תולדות ההומו-ספיאנס?

השאלה הזאת, שבמקום אחר כיניתי השאלה החשובה ביותר שאדם יכול לשאול, ממסגרת עבורנו שאלות חשובות אחרות כמו שאלת קיומו של אלוהים או משמעות החיים. זאת מכיוון היא מבארת את הפרדיגמה דרכה אנחנו עונים על השאלות הללו. שכן אם תהליך החילון או הפמיניזם, לשם דוגמא, אינם מאורעות משמעותיים מהותית אלא רק עוד תופעות היסטורית, עלינו לענות על שאלת משמעות החיים בדיוק כפי שהיינו עונים עליה לפני חמש מאות או אלף או אלפיים שנה.

לעומת זאת, אם אלה (או המהפכה המדעית, או הדמוקרטיה, וכו') מהווים שינוי מהותי בתולדות האנושות, התשובה לשאלת משמעות החיים חייבת להתנסח אל מול המציאות החדשה הזאת, כלומר על רקע התובנה שמשהו יסודי מאוד השתנה. במילים אחרות, על מנת לחקור את משמעות החיים בעידננו לא מספיק להעתיק ולהדביק תשובות מלפני אלפיים שנה. עלינו להישען על העבר, אבל לחשוב בעצמנו, מחדש.

בספרם בשבחי הספק עונים פיטר ברגר ואנטון זיידרפלד על השאלה לעיל בחיוב. ברגר, מגדולי הסוציולוגים במאה העשרים, משתף בספר פעולה עם זיידרפלד הפילוסוף כדי לעמוד על מאפייני המודרנה ולהבין דרכם שתי נטיות שנובעות מתוכה: הרלטיביזם והפונדמנטליזם. על פי השניים עלינו ללמוד לא להיסחף לנקודות הקיצון הללו, ולהחזיק בהשקפת עולם שהיא מחד יציבה ובטוחה בעצמה, ושמאידך לא מוותרת על קמצוץ של ספק. איך עושים זאת?

ראשית מבינים את העידן המודרני. מאפיין ראשון שעומדים עליו המחברים הוא הגיוון. המודרנית, הם כותבים, "מרבגנת", כלומר מעודדת רבגוניות, ריבוי ושוני. הגיוון מגיע באופן בלתי נמנע עם תהליכים של תיעוש, עיור, אוריינות והתפתחות תקשורת המונים. בשונה מחיים בשבט או בכפר, החיים בעולם המודרני כוללים מגע בלתי נמנע עם בני אדם ורעיונות שזרים לנו. אם לא די בכך, מופעל עלינו לחץ תמידי להיות סובלניים ומכילים כלפיהן – שהרי בלתי אפשרי יהיה לקיים את החברה והכלכלה המודרניים אם שכנים, שכונות, ערים או מדינות יצאו להילחם זה בזה בגלל הבדלי השקפה, זהות או חילוקי דעות אמוניים.

בנוסף, העידן המודרני מאפשר לנו לראשונה גם אינספור אפשרויות בחירה. אם בעבר זהותנו הדתית, הלאומית או המקצועית היו קבועות מראש ובלתי משתנות למשך כל חיינו, אם בעבר לא היינו בוחרים אפילו עם מי נתחתן, כיום הפרט מעצב את חייו בעצמו. הוא או היא יכולים לבחור את מסלול חייהם, את תפיסת עולמם, את אמונותיהם ואף את מגדרם.
בשנות השבעים הקדיש ברגר ספר שלם למצב חדש זה, תחת הכותרת The Heretical Imperative ("הציווי הכופרני"). מקור המילה כפירה באנגלית, heresy, הוא במילה היוונית hairein, שפירושה לבחור. הכופר הוא זה שבוחר, ובימי קדם בחירה כמעט שלא היתה עולה על הדעת.

העידן המודרני שינה את מצבנו מיסודו. לא רק שאפשר כיום לבחור, אלא אנחנו נכפים לבחור, בין אם נרצה או לא. פשוט: לכל מי שחי בחברה המודרנית ברור שאם הוא רק רוצה – הוא יכול אחרת. אנחנו מכירים תפיסות עולם ודתות רבות ושונות ואנחנו חופשיים לאמץ אותן. וזה כשלעצמו אומר שגם אם נִדְבק בדת אבותינו, אנחנו בוחרים. אנחנו נאלצים לבחור, גם אם הבחירה היא להישאר בדת שאליה נולדנו. על פי ברגר בעוד לאדם הפרה-מודרני כפירה היתה אפשרות נדירה ומסוכנת, לאדם המודרני כפירה היא חובה. הכפירה – הבחירה – כפויה עלינו.

הגיוון הרב, והבחירות הרבות שאנחנו נכפים לערוך לגבי מסלול חיינו, מצטרפים למאפיין נוסף של העידן המודרני: האימסוד, שהוא ההפך ממיסוד. לכל חברה יש מוסדות שונים: מבנים חברתיים, נורמות, אידיאלים, מנהגים. המשפחה היא מוסד שכזה, כמו גם שיח הזכויות, וכן לחיצת יד בתחילת מפגש. בעוד שבעולם הפרה-מודרני מוסדות כאלה היו מובנים מאליהם ולא זוכים לבדל של פקפוק, בחברה המודרנית הם מושמים בסימן שאלה תמידי.

כפי שמציינים ברגר וזיידרפלד, בעידננו אנחנו סומכים על מקורות סובייקטיבים של סמכות: התבונה, המצפון, הרגש, החוויה. הסמכות הופרטה והופנמה, וכל אחד מאיתנו הוא אדון לעצמו. מוסדות חברתיים, שפעם נהנו מסמכות יציבה כמייצגי חכמת הדורות, מורשת הקהילה או דבר האלוהים, נידונים לערעור. המודרניות מאמסדת.

אז האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? קרה הרבה מאוד: כולנו נכנסנו למציאות מרבגנת, כופרנית ומאמסדת. מסלול חיינו והאמונות שלנו נתונים לבחירה באופן חסר תקדים, ובאמצעות מקורות סמכות פרטיים. תהליך החילון הוא תולדה של שינויים אלה, כמו גם השינויים התרבותיים והחברתיים התכופים שאנו חווים.

אל מול מצב זה בני אדם מפתחים מגוון תגובות. ברגר וזיידרפלד עומדים על שתיים מהן: הרלטיביזם, והפונדמנטליזם. הרלטיביזם אינו רק סובלנות ופלורליזם, אלא התפיסה שרעיון האמת עצמו הוא מזיק. אין אמת אחת, ולדרוש אותה היא איוולת מסוכנת, או לחילופין (בתפיסות פוסטמודרניסטיות שונות) פעולה כוחנית של כפייה. מנגד, פרטים שהעידן החדש של הסובלנות והבחירה מעורר בהם חרדה נסוגים אל פונדמנטליזם דתי: ההתעקשות שיש רק דת אמת אחת, ורק פרשנות אחת נכונה לאותה דת: הפרשנות שלהם.

הבעיה העיקרית ברלטיביזם היא שזו טעות. יש אמת ולרוב לא כל כך קשה להגיע אליה. גם הרלטיביסטים האדוקים ביותר ידרשו מהרופא לדעת באופן ודאי האם הגידול בריאתם השמאלית הוא שפיר או ממאיר. הבעיה בפונדמנטליזם חמורה יותר: מדובר בתופעה אלימה שמגלה חוסר סובלנות מהותי לתפיסות אחרות ורומסת את כבוד האדם.

הפונדמנטליסטים, שמגיבים למצב המודרני על ידי דוגמטיות אמונית, מגלים צרות אופקים וחוסר יכולת להתמודד עם הגיוון של המצב המודרני. הם בהכרח יתדרדרו לאלימות בניסיון לאשרר את אמונותיהם ולהגשים את שאיפותיהם, כפי שניתן לראות בקלות באיראן, בעזה תחת שלטון החמאס או במאחזים הבלתי חוקיים ביו"ש. חברות שעליהן ישלטו פונדמנטליסטים תהיינה נחשלות בהכרח, משום שחוסר היכולת שלהם להודות בריבוי השקפות ותפיסות ידון אותן לסטגנציה ולחוסר התפתחות.

בין הרלטיביזם לפונדמנטליזם מצביעים ברגר וזיידרפלד על יסוד מרכזי שעליו ניתן לבנות תפיסת עולם חיובית: האדם. ליתר דיוק, כבוד האדם וחירותו. האדם הוא מקור המוסר לא מכיוון שהוא בודה אותו מלבו, אלא מכיוון שהוא העוגן שסביבו המוסר חייב לסוב. "טבע האדם," כותבים המחברים, "אינו פיקציה אלא מונח המציין דבר ממשי ובעל אופי אוניברסלי. המתקפות הנתעבות ביותר על כבוד האדם התאפשרו רק הודות להתכחשות לעובדה זו".

בעוד שההכרה בערכו של היצור האנושי משותפת לתרבויות רבות,

המסורות המונותאיסטיות הגדולות… מתארות את האדם כמי שנברא בצלם אלוהים, וסללו בכך את הדרך להכרה בכבוד ובחירות האנושיים ולתפיסה שוויונית.

באופן מרענן בכנותו עומדים ברגר וזיידרפלד על כך כי "רק בתרבות המערבית מוסדה הבנה זו של האנושות בצורת המשטר והחוק."

כוונתם היא כמובן לסדר הליברלי ולדמוקרטיה המערבית. צורות ממשל אלה עיגנו את ההכרה בכבוד האדם במוסדות חברתיים ופוליטיים, ובכך העניקו לו הגנה. מעבר לכך, הדמוקרטיה הליברלית נותנת מעצם טבעה מקום לספק, שכן החירות והאוטונומיה של האזרחים נשמרת רק בתנאים של אי-ודאות מסויימת, של אפשרות תזוזה, של אפשרות כפירה. הספק, כותבים המחברים, "מצוי בליבה של השיטה הדמוקרטית".

בשבחי הספק הוא קודם כל טקסט הומניסטי עמוק, שיושב היטב במסורת שהתחילה עם הספר ממנו נטל את כותרתו: בשבחי הסכלות של ארסמוס (1509). תרגומו של יניב פרקש קולח ובהיר, ויש להודות להוצאת לוין הצעירה ולאסף שגיב, העורך, שהביאו לנו אותו. הספר עושה רבות לביאור המצב המיוחד שבו אנחנו, האנשים המודרניים, מוצאים את עצמנו, ולמרות שנכתב ב-2009 מיטיב לנחש את המשבר הפוליטי הגלובלי שפוקד אותנו כיום. עמידתו על כבוד האדם וסגולות הדמוקרטיה הליברלית הופכים אותו גם לחלק חיוני בספרייה הנבנית כעת, ספריית המדריכים הקצרים למאבק על הדמוקרטיה. והמאבק רק בתחילתו.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות

עבורנו, שנמצאים בתוככי המשבר השני של הסדר הליברלי, מענין לחזור למחשבות של אלה שעברו את המשבר הראשון, זה שלפני מאה שנה הקים על הדמוקרטיה הליברלית את הפשיזם מימין ואת הקומוניזם משמאל. 'המיתוס של המדינה' מציג את מחשבותיו של אחד האינטלקטואלים הגדולים של התקופה, ארנסט קסירר, יהודי-גרמני שעסק כל חייו בניתוח המחשבה האנושית, בעיקר במתח בין התבונה למיתוס.

קסירר נאלץ להתפטר ממשרתו באוניברסיטת המבורג עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, עבר לשוויץ, ואחר כך לארצות הברית, שם הרצה באוניברסיטת קולומביה עד מותו באפריל 1945. את הספר כתב בשנותיו האחרונות, וביקש לסרטט בו היסטוריה אינטלקטואלית של הפשיזם: אילו רעיונות היו צריכים להבשיל על מנת שאומות כגרמניה או איטליה תוכלנה לעקוד את עצמן בכתונת משוגעים טוטליטרית ולהביא חורבן כה מוחלט על עצמן וסביבתן.

כאיש תנועת הנאורות תולה קסירר את האשמה ב"חשיבה מיתית", כלומר בנסיגה מחשיבה תבונית אל נפתוליו המפתים של המיתוס. "חווינו שינוי קיצוני בתבניות המחשבה הפוליטיות" הוא כותב בפסקת הפתיחה של הספר. את השינוי הזה הוא רוצה לבאר.

לקסירר היה כבוד רב למיתוס. עבורו הוא מהווה דרך מחשבה משלימה לתבונה, אשר תופסת את המציאות כשלמות הוליסטית במקום כרשימת מלאי של חפצים וחוקים. עוד בשנות העשרים הוא כתב ספר שלם על "מחשבה מיתית", ובו קבע באופן נבואי כי "המיתולוגיה של עם מסויים לא מוכתבת על ידי ההיסטוריה שלו; ההיסטוריה היא שמוכתבת על ידי המיתולוגיה." אבל מהי אותה מיתולוגיה שהכתיבה את הנאציזם?

קסירר מתחיל באפלטון, עובר בנצרות ומגיע אל הרנסאנס ואל מקיאוולי, מראשוני ההוגים המדיניים המודרניים. חידושו הגדול של מקיאוולי לא היה הרישיון שנתן לרמייה ונכלוליות – אף מלך לא היה זקוק לו – אלא הפרדתה של הפוליטיקה מהדת ומהמוסר, והשתתתה על תבונה ותועלתנות. למעשה, עבור מקיאוולי הדת עצמה הופכת לכלי בידי החזקים, על מנת לדכא את החלשים. בכך מקיאוולי מציע שימוש תבוני ומניפולטיבי במיתוס.

משם עובר קסירר לעליית הסדר הליברלי ומוצא בפילוסופיה הסטואית את הבסיס לחירות האינהרנטית שהעניקו הוגים כהובס, בודן או גרוטיוס לאינדיבידואל. מרגע שהגדרנו את האדם כחופשי מטבעו, כותב קסירר, הדרך סלולה לייסוד מדינה על בסיס זכויות טבעיות ושוויון מהותי, ומתוך מסגרת תבונית. עלייתה של המדינה המודרנית, אפוא, מקבילה לעלייתה של תנועת הנאורות.

אבל לנאורות קמה התנגדות. קסירר מוצא שלוש תפיסות שחברו יחד ויצרו – רעיונית – את המפלצת הנאצית. הראשונה היא תפיסת הגיבור הרומנטית, שבאה לידי ביטוי מושלם בחשיבתו של ההוגה הסקוטי תומס קרלייל. על פי קרלייל ההיסטוריה מעוצבת על ידי "גיבורים", יחידי סגולה שניחנים לא רק באומץ, אותנטיות ויוזמה, אלא שמבטאים את האמת באופן שמהדהד את רצונותיהם הכמוסים של בני תקופתם ובכוח רצון שיתגבר על כל מכשול. קרלייל היה נערץ בגרמניה של ראשית המאה העשרים, ורעיונותיו הזינו את תפיסת הפיהרר כמי שרצונו מבטא ואף מגלם את רצון העם, ועל כן ביכולתו לעצב מחדש את גרמניה, ואף את העולם.

התפיסה השניה שממקם קסירר בשורשי הנאציזם היא תפיסת המדינה של הוגה הגרמני הענק, ג.ו.פ. הגל. עבור הגל המדינה היא לבם של החיים ההיסטוריים והביטוי העליון של התגשמות האלוהות בחברה האנושית. "המדינה היא הילוכו של אלוהים בעולם", כתב הגל, וממילא ברור שהיא אינה התאגדות וולונטרית של בני אנוש, מסגרת שקיימת מתוקף "אמנת חברתית" כלשהי. לא: המדינה היא ישות חיה, יצירה אידיאלית שמבטאת אמת עליונה. עבור קסירר ברור כי "שום שיטה פילוסופית לא תרמה במידה רבה כל כך לעלייתם של הפאשיזם והאימפריאליזם" כתפיסה הזו.

הרגל השלישית עליה עומד הנאציזם על פי קסירר היא תורת הגזע של ארתיר דה גבינו. בניגוד לקרלייל ולהגל, גבינו אינו מוכר כיום, אולם הוא האיש שהציג לראשונה תורת גזע המחלקת את האנושות לגזעים שונים, נחותים ועליונים, ומתיימרת לתוקף מדעי. בספרו "המאמר על אי-השווין הגזעי בין בני האדם" (1853-1855) הסביר גבינו כי מבין שלושת הגזעים העיקריים – הלבנים, השחורים והאסיאתים – רק הלבנים מסוגלים לפתח תרבות. כל יצירה תרבותית שנמצא אצל אחרים היא בהשפעתם. גבינו היה חרד מערבוב גזעי, וסבר ש"דילול" הגזע הלבן יביא לנפילתו.

"האויב העוצמתי ביותר של גובינו", כותב קסירר, "היה כמובן התפיסה הדתית של המקור והייעוד של האדם". אם כל בני האדם הם צאצאיו של זוג אחד, אם כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, איך אפשר לדבר ברצינות על גזעים עליונים ותחתונים או על שיעבודו של הפרט לגורלו של גזע? גובינו היה מאמין קתולי, ולא הצליח כל חייו ליישב את המתח. הנאצים פשוט התעלמו מהנצרות.

יש לשים לב למשותף בין שלושת היסודות הרעיוניים שמביא קסירר: כולם יוצאים נגד ערכים הומניסטים וליברלים כשוויון מהותי בין בני אדם, וסגוליותו וחירותו של הפרט. אצל הגל וגובינו הפרט אסור לכוחות שגדולים ממנו – המדינה והגזע; אצל הגל וקרלייל נמצאים גיבורים המבטאים את "רוח העולם" שאין לעמוד בדרכה; אצל גובינו וקרלייל עולה היררכיה מודרנית, שמחליפה את ההיררכיות הדתיות או המעמדיות של ה-ancien regime ומציגה גיבור שעליון על ההמונים – או אריסטוקרטיה של גזע. בסופו של חשבון בכלך מקרה ניצב הניסיון לחזור ולהצדיק היררכיה נצחית.

והיום? לעומת השיטות ההגותיות האלה, היריב העיקרי של הסדר הליברלי בזמננו נראה עלוב למדי. הפופוליזם מציע אלטרנטיבה דלה וחלקית לליברליזם, ובוודאי שאינו פורס מבנים מטאפיזיים של גזע או "רוח" או אישיות עליונה. הפופוליזם אף יוצא במוצהר נגד כל סוג של עליונות, של אליטות חברתיות ואף של מומחיוּת. באופן ערמומי, תוך כדי כך הוא מקדם אריסטוקרטיה חדשה, של נאמנות למנהיג, של כוח וכסף חסרי גבולות.

קסירר מת חודש לפני כניעתה של גרמניה הנאצית, אולם הוא ידע שהובסה, ואיתה המיתוס הנאצי. עם זאת בסוף ספרו הוא מזהיר את הקורא כי אין בכוחה של התבונה "להשמיד את המיתוסים הפוליטיים", מפני שהמיתוס "חסין כנגד טיעונים רציונליים". עלינו מוטל להבין את המיתוס, מפני שיש לו כוח ממשי, כוח משנה מציאות והיסטוריה.

בספרו האחרון מנסה קסירר לבאר לנו את המיתוסים שהעלו את הפאשיזם. התרגום של חילי אטיה קולח ובהיר, ויש להודות להוצאת כרמל על תרומתה המתמשכת של תרגומי ספרי עיון משמעותיים לעברית. את המיתוסים שמניעים את יריבי הליברליזם כיום מוטל עלינו להמשיך ולבאר.

—

פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, 7.2.25

בין ה-16 ל-19 לאוגוסט 1982 דנה האסיפה הכללית של האו"ם בפעולותיה הצבאיות של ישראל בלבנון, במסגרת מה שישראל כינתה אז מבצע שלום הגליל. נציגי 23 מדינות, ביניהן ניקרגואה, צ'כוסלובקיה, מרוקו, פולין, סרי לאנקה וברה"מ קבעו שמה שהתנהלות ישראל בבירות שקולה לג'נוסייד, וחלקן דרשו להטיל עליה סנקציות.

ב-16 לדצמבר של אותה שנה, אחרי טבח סברה ושתילה, קבעה האסיפה הכללית כולה באופן רשמי שרצח הפלסטינים במחנות הפליטים הוא ג'נוסייד, ומדינות שונות טענו שמדובר בהוצאה לפועל של מדיניות ישראלית מכוונת. האשמת ישראל בג'נוסייד, אולי תופתעו לשמוע, חזרה על עצמה גם במבצע צוק איתן ב-2014, הפעם מפי ארגוני זכויות אדם שונים.

במבט לאחור האשמות אלה נראות כאנקדוטות היסטוריות מגוחכות, אולם הן שופכות אור על המתרחש כנגד עינינו בימים אלה. האשמת ישראל ברצח עם אינה דבר חדש, וכיום, כמו אז, מדובר בראש ובראשונה לא בהערכה מלומדת של העובדות אלא בכלי פוליטי, בקמפיין רב שנים להשחרת שמה של ישראל.

המטרה, עבור רבים, אינה לבחון את המעשים או המדיניות של ישראל, אלא לשלול את הלגיטימיות של עצם קיומה. באמצעות הגינוי החריף ביותר האפשרי, על ידי הכתמתה בפשע הגרוע ביותר שיכולה לבצע מדינה, ישראל הופכת לישות פוליטית חסרת תקנה, מוקאת ממשפחת העמים ומגורשת מהשיח הלגיטימי. יותר מהצלת חיים של פלסטינים המטרה היא להרוג את המדינה היהודית.

ההאשמה ברצח עם היא גם צורה מתונה של הכחשת שואה, הן מבחינת הרידוד של כל מלחמה ל"ג'נוסייד", מה שרומז שלא קרה, לכאורה, שום דבר יוצא דופן ליהודים, לארמנים או לטוטסי; והן מבחינת ההנאה המיוחדת ששואבים המאשימים בהכפשת היהודים דווקא, בהפיכת הקורבן האולטימטיבי לנבל האולטימטיבי, בהצבת "תיקו" לעגני בין היהודים לנאצים, שמשווה בלוח התוצאות האוניברסלי את העוול שנעשה לראשונים לזה שנעשה כעת לפלסטינים, מעין "תיקון היסטורי" במהופך שהופך את כולם לאותו סוג של מסכנים ושמבטל לעתיד כל טענה יהודית על קורבנות.

זה בתורו קשור גם לחוסר הנכונות של חלקים מהשמאל הרדיקלי לקבל כל סוג של קורבנות יהודית בזמן הזה. שהרי אם, ביקום המוסרי הפוסט-קולוניאלי והזהותני, הקורבן נושא תמיד תביעה אינהרנטית לצידקתו, יש לשלול את מהיהודים כל סממן קורבני. פשוט לא ייתכן מצב מסובך ומבולבל שבו היהודים הם גם קורבנות וגם מקרבנים. כ"לבנים" ו"קולוניאליסטים" הם חייבים להיות התוקפנים בלבד, לעולם לא הנפגעים. כך מתקבלת עלילת דם עכשווית, מכופלת, בה היהודים בד בבד מואשמים בפשע הכי חמור והיותם קורבנות לפשע הכי חמור נמחקת.

לדאבון הלב את התרגיל המנטלי הזה יש שמנסים גם לבצע במהופך. עבור חלקנו, העובדה שהיהודים סבלו סבל בל יתואר, אם בשואה ואם ב-7.10, מחסנת אותם מפני האפשרות להיות פושעי מלחמה, או פשוט מכפרת מראש על כל פשע שאי פעם יעשו. כמו מכפישי ישראל, גם עבור חלק ממגיני ישראל היהודים לא יכולים להיות קורבנות וגם מקרבנים. אם עבור הראשונים היהודים הם רק תוקפנים, עבור האחרונים היהודים הם רק נפגעים.

אלא שלצערנו הרב אנחנו כיום גם תוקפנים. בסופו של דבר הבעיה הגדולה שלנו אינה עם האנטישמים או עם המבקשים לערער על זכות קיומה של ישראל. הבעיה הגדולה שלנו היא עם מה שמתרחש כעת, בפועל, בעזה. בכל שם שלא נקרא לזה, התמשכות המלחמה, הרבה אחרי שהושגו רוב מטרותיה, מכניסה את פעולות ישראל כלפי האוכלוסייה העזתית למסלול שלילי מאוד, ואף אפל. ישראל מתעקשת להחזיק מעל שני מיליון איש במחנות אוהלים, בצפיפות איומה וללא אמצעים המספקים רמה סבירה של קיום, ובלי אופק כלשהו לסיום.

במסיבת העיתונאים שהעניק נתניהו ערב תחילת עדותו במשפטו (9.12) הוא הודה, אולי לראשונה, שלא נכנס מספיק סיוע הומניטרי לאוכלוסייה ברצועה. הוא דיבר על "חמולות" שאמורות לספק את הציוד ונכשלות בכך, ואמר שישראל מחפשת דרך "לעשות זאת בצורה שלמה".

הפנייה של ראש הממשלה לכישלון ה"חמולות" מעידה על התהום המוסרי ששקענו לתוכה. מי שאחראי לספק את צרכיה של אוכלוסייה בשטח מלחמה הוא הכוח הכובש, שבמקרה הזה הוא מדינת ישראל. האחריות היא עלינו, ומראש היה ברור לכל בר דעת ש"חמולות" אינן יכולות, וספק אם רוצות, לספק שירותים סבירים לאוכלוסייה אזרחית.מדינת ישראל נכשלת בטיפול באוכלוסיית הרצועה מפני שהיא לא מוכנה לנסח לעצמה מה היא רוצה בעזה. תסריט "היום שאחרי" פשוט לא נידון, ואנחנו נגררים למלחמה חסרת תכלית. כחלק ממצב זה ישראל מסרבת להחיל ממשל צבאי מלא על הרצועה ולקחת לידה את האחריות על אספקת המזון, וזאת משום הקוצר בכוח אדם, העלות העצומה שהליך כזה ידרוש, ומפני שהחיילים הראשונים שייהרגו ממטען בדרך לאספקת המשלוח היומי בפאתי חאן יונס יקימו על הממשלה את הציבור.

 מאידך, ישראל גם מסרבת להכניס לרצועה כוח רב-לאומי ערבי ו/או את הרשות הפלסטינית, ובכך להתחיל את שיקום הרצועה והעברתה לשלטון שאינו חמאס, זאת משום שמהלך כזה יפרק את הקואליציה. הקצוות הפונדמנטליסטים בממשלה עדיין חולמים על התנחלות בה ולא מוכנים לסיים את המלחמה, ונתניהו חלש מדי וחסר מצפון מספיק כדי לעמוד מולם.

בתווך תקועים שני מיליון איש, כמחציתם ילדים. החורף כבר כאן, ושיאו לפנינו. לאנשים אלה אין מספיק מים, אין מספיק אוכל, אין מספיק רופאים ותרופות ואין מספיק אמצעי חימום. סביר להניח שהמבוגרים ביותר והצעירים ביותר מהם – דווקא אלה שברור שלא קשורים לזוועות החמאס – בסכנת מוות ממשית מקור וממחלות. גם האחרים יסבלו מחולי, נכויות שונות וטראומה עמוקה הרבה אחרי שיוכלו לנסות לשקם את חייהם. נתניהו מאריך את המלחמה שלא לצורך. בדרך הוא גורם למשבר הומניטרי עצום, וסבל חסר תקדים של מיליונים. אפשר וצריך לדחות בבוז את ההאשמות בג'נוסייד, שאינם אלא עוד חוליה בשרשרת דיבתית ארוכה ומלוכלכת. מנגד צריך גם לדאוג מאוד ממה שקורה תחת אחריותנו למיליונים. על הממשלה לספק באופן מיידי סיוע הומניטרי מספק לאוכלוסייה העזתית. זאת אחריותה. זאת אחריותנו.

הרבה אחרי שההאשמה בג'נוסייד תיראה כמו עוד אנקדוטה היסטורית, מה שבפועל מתחולל בעזה ירדוף אותנו. המשבר ההומניטרי בעזה הוא יצירה שלנו, אותם מיליונים סובלים תחת אחריותנו, ואנחנו נישא את האפלה המוסרית שהמצב הזה מטביע אותנו בתוכה עוד שנים רבות. אימהות לא מצליחות להאכיל את ילדיהם, תינוקות רועדים מקור, ואנחנו מדברים על "חמולות". זה קורה עכשיו, ואנחנו לא עושים מספיק כדי לסייע.

היום שאחרי יגיע, יום אחד. יהיה סוף למלחמה הזאת, ועזה תתחיל להשתקם. אנחנו נצטרך אז לשקם את מה שיישאר מהמצפון שלנו, מהמסורת היהודית, ומדמותה של מדינת ישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

תנועת בני ברוך, הידועה גם כ"קבלה לעם", היא התנועה הדתית החדשה הגדולה והמצליחה בישראל. היא מונה רבבות חברים בארץ ועוד רבבות בחו"ל, חולשת על נדל"ן במרכז הארץ ועל מערך מדיה מסועף שכולל ערוץ טלוויזיה והוצאת ספרים, ופועלת בנחישות כדי להשפיע על דמותה של מדינת ישראל, בין היתר באמצעות שליחת זרועות לזירה הפוליטית.

התנועה מציגה פרשנות בקווי הרוחניוּת העכשווית (הניו-אייג') לקבלה של הרב יהודה לייב אשלג (1884–1954), מגדולי המקובלים של המאה ה-20. על-פי תפיסתה, הקבלה, תורת הסוד היהודית, מגלה את האמת המדעית על העולם ומבארת את הדרך שבה כל אדם יכול להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט. דרך זו זכתה לפירוש המלא ביותר בכתביו של הרב אשלג, שאותם מלמד באופן המדויק ביותר מנהיג הקבוצה, הרב ד"ר מיכאל לייטמן, יליד 1946.

כמקובל הבכיר בעולם מבחינת חסידיו, משימתו של לייטמן היא להפיץ את תורת הקבלה להמונים. לתפיסתו, רק על-ידי לימוד קבלה (על-פי הפרשנות שלו) ניתן להגשים את הטרנספורמציה שעליה הוא מדבר ולהביא את ימות המשיח, שבהם העולם כולו ייפתר מהאגואיזם. הפצת הקבלה היא אפוא המשימה העיקרית של "בני ברוך". לצורך כך מנסים חסידיו לא רק לגייס חברים חדשים, אלא גם להחדיר את מסרי התנועה למרחב הציבורי בישראל.

התנועה נוסדה ב-1991. היא קרויה על שם בנו של הרב יהודה לייב אשלג, הרב ברוך אשלג, שלייטמן היה תלמידו. היא דומה בכמה מאפיינים לתנועה הניאו-קבלית "המרכז לקבלה", שהונהגה בידי הרב פיליפ ברג (1927–2013). התורה של "המרכז לקבלה", שפועל בלוס-אנג'לס, מבוססת גם היא על הקבלה של הרב אשלג האב, אך הגרסה של לייטמן תובענית יותר באופן הלימוד שלה, וטעונה בנחישות אידיאולוגית.

התנועה של לייטמן מציגה את תפיסתה כמהות היהדות, ויחד עם זה כמדע. על-פי המיתוס המכונן שלה, הידע הקבלי התגלה לראשונה על-ידי אברהם אבינו והועבר בסוד בשרשרת בין חכמי ישראל, עד שהגיע לדורנו; עם ישראל הוא העם שמחזיק בסוד הקבלי העתיק, והייעוד שלו הוא להפיץ את הסוד ברחבי העולם.

לפי תפיסת העולם של הרב לייטמן וחסידיו, אנו חיים בנקודת הזמן האופטימלית להתגלות הקבלה, מפני שהאנושות מוכנה לכך יותר מאי פעם. בראש החץ של משימת גילוי הסודות הקבליים ניצבים כמובן חברי "בני ברוך", ולייטמן בראשם.

לייטמן הפך את הקבלה לדרך רוחנית-מדעית אוניברסלית שמתאימה לכל אדם, יהודי ולא יהודי. התכלית שהוא מציב לה היא טרנספורמציה פנימית. סיפורי התנ"ך אינם אלא מטאפורות לפנימיוּת נפשנו, והמסורת היהודית כולה היא אלגוריה לתהליך פסיכולוגי פנימי: יציאת מצרים אינה אלא היציאה הפנימית מעבדות אגואיסטית לחירות אלטרואיסטית, והמשיח אינו אדם אלא ידע – הסוד הקבלי, שמחולל תמורה רוחנית באנושות כולה. בהתאם, על-פי התפיסה של לייטמן ההלכה אינה מערכת חוקים מחייבת, אף שבמעגל הפנימי של התנועה מקפידים על חלק מן המצוות.

מעבר להצהרות האלטרואיסטיות, את התנועה של לייטמן מלווה גם עננה מציקה. טענות של יוצאי התנועה שהוצגו בתקשורת ובהליכים משפטיים משרטטות ארגון עם מבנה היררכי ממודר – ולא רק בעניינים שברוח.

לפי אותן טענות, בראש המבנה ההיררכי הזה עומדים לייטמן ומספר מצומצם של סגנים שמלווים אותו מתחילת הדרך. חסידים לשעבר סיפרו על תקנון פנימי שקובע לחברי המעגל הפנימי של התנועה מה מותר ומה אסור להם לעשות, תוך יצירת אווירה של ניתוק יחסי מהעולם הכללי ולימוד אינטנסיבי של חומרי התנועה. בתקנון מ-2006, לדוגמה, נאסר על חברי התנועה "לקרוא שום חומר חוץ ממה שמקובל בקבוצה".

התנועה שמה דגש רב על הלימוד בקבוצה, וחבריה מתבקשים לבטל את דעתם אל מול דעת הקהילה, שבעצמה כמובן מוכתבת מראש על-ידי הנהגת התנועה. על-פי לייטמן, "האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאת האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה" (מתוך "ספר הערבות"). מבחינת לייטמן וחסידיו, הציות חיוני כדי להצעיד את האנושות כולה קדימה, והאלטרנטיבה אינה דריכה במקום אלא חורבן.

בחיבור אחר, "מבט לקבלה", מטיף לייטמן כי "מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו זה ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית". מאידך, אם נשכיל לשמוע בקולו וללמוד קבלה נגיע לעולם מושלם שבו כולנו נרווה סיפוק, שלווה ושמחה תחת הנהגה קבלית.

ראוי לצטט בהרחבה את החזון האולטימטיבי של התנועה: "מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג 'דעת הרוב' לא יהיה רלבנטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם" (מתוך "הדור האחרון", חיבור נוסף של לייטמן).

באופן לא לגמרי מפתיע, פרסומים עיתונאיים ועדויות שהוצגו בבתי-המשפט ייחסו לתנועה מאפיינים כיתתיים שליליים, לרבות שליטה רודנית של ההנהגה בחיי החברים, ניצול מיני ודמי שתיקה, מאפיינים שגם הח"מ נחשף לטענות לגביהם מפי כמה חברים לשעבר ב"קבלה לעם". על התנועה גם נמתחה ביקורת נוקבת עקב יחס בלתי שוויוני לנשים – בתוך התא המשפחתי, וגם בחיי הרוח. הדוקטרינה של לייטמן רואה רק בגברים מועמדים ראויים ללימוד קבלה באופן רציף ושלם.

מבחינה אידיאולוגית, התנועה ממוקמת בצד הימני של המפה הפוליטית ומתנגדת לכל נסיגה משטחי ארץ ישראל. על-פי לייטמן, עם ישראל קיבל הזדמנות מחודשת לחיות בארץ ישראל, שהחיים בה הם תנאי למימוש מלא של הידע הקבלי והפצתו. משום כך, ויתור על שטחי הארץ הוא "מעשה אנטי-רוחני", וגם לא יביא לשלום אלא "שלום מזויף". לטענתו, רק שליטה בארץ וטיפוח ידע קבלי יביאו "שלום אמיתי". על היהודים להתכנס בארצם, ללמוד ולהפיץ קבלה, ואף לבנות את בית המקדש השלישי כמרכז רוחני "עבור כל האנושות" (מתוך החיבור "איך להציל את ישראל").

בכנסת כבר מכהן כיום חבר כנסת שהרזומה שלו כולל תפקיד בכיר בתנועה של לייטמן: ח"כ חנוך מילביצקי מהליכוד, סגן יו"ר הכנסת, ששימש קודם לכן כיועץ המשפטי הפנימי של עמותת "בני ברוך – קבלה לעם". דיווחים עיתונאים מהעשור האחרון חשפו שחברי התנועה התפקדו באלפיהם לליכוד, מבצע שהניב לחסידיו של לייטמן בסיס כוח פוליטי משמעותי.

יוצאי "בני ברוך" שנטלו חלק בתביעות הדיבה הרבות שמנהלת העמותה נגד מבקריה סיפרו שאנשיה גם מבקשים להפיץ את משנתו של לייטמן דרך מערכת החינוך הממלכתית, וכך לקרב – לשיטתם – את הגאולה השלמה. לשם כך, בין היתר, נועד כביכול הכוח הפוליטי.

יש לשער שהתנועה תשתדל גם בעתיד לשכנע אותנו שעלינו ללמוד קבלה, להפוך מאגואיסטים לאלטרואיסטים, לחיות באחדות, שמחה והנאה, ולכונן חברה שבה מקובלים יימצאו בראש כל ערוצי הכוח ולא תהיה כל אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. הכיוון הפופוליסטי הנוכחי שאליו צועד כיום הליכוד, שכולל את הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולרכז את רוב הכוח בידי הרשות המבצעת, תואם כנראה את העתיד שאליו כמהים לייטמן ותלמידיו.

—

המאמר הוא חלק מפרוייקט מיוחד של העין השביעית ושקוף, ובמרכזו תחקיר של איתמר ב”ז על חדירת תנועת בני ברוך אל הליכוד.

מעבר לאומללות, לעצב, לאבל על מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה, ניצב חוסר האונים: התחושה המחרידה שאנחנו נלקחים בעל כורחנו למקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. כמו בחלום רע, אנחנו במושב הנוסע של אוטובוס ללא בלמים, וגבולות המדינה הם חלונותיו הסגורים.

"ההליך יצא לדרך והכול ייוודע לך בבוא הזמן", אומר אחד הזרים שמגיעים לעצור את ק' בספר "המשפט" של קפקא (מגרמנית: אילנה המרמן), ומצייר בדייקנות את חוסר האונים של האזרח אל מול מנגנוני המדינה. "נחטפנו", זועקים המפגינים בבגין ומול בית הנשיא, ומביעים את אותה המצוקה.

חוסר האונים שעומד כבסיס למצבנו הנוכחי מציב אותנו אל מול כוחה העצום של המדינה. אנחנו נתקלים בכוח הזה כשאנחנו מתגייסים או מתבשרים על ביקורת של מס הכנסה, אבל בזמן הזה הקווים מתחדדים והסכנה לאבד את כל מה שיקר לנו ברורה ומיידית. כאילו הפכנו מאזרחים לנתינים, אנחנו עומדים פעורי עיניים אל מול החלטות השלטון. כמאמינים בידיו של אל קנא, אנחנו חסרי יכולת להשפיע ואף חסרי ידע על מה שעוד צפוי.

במאמרו "הרהורים על הטרגדיה" משנת 1829, הצביע בנז'מן קונסטן על התמורה העמוקה שחלה בתודעה האנושית עם הכניסה לעידן המודרני. קונסטן מסביר שאין עוד היגיון בכתיבת טרגדיות המציבות את האדם אל מול כוחות הגורל או האלים — אלה כבר לא מעסיקים אותנו, ובכל אופן אינם הישויות שבאמת מאיימות עלינו. את מקומם תפסו כוחות אחרים, מוחשיים הרבה יותר ומחרידים לא פחות:

הסדר החברתי, פעולת החברה על הפרט בשלבים ובזמנים שונים, רשת המוסדות והקונבנציות שעוטפת אותנו מלידה ואינה מרפה עד מותנו — אלה הכוחות הטרגיים שעלינו לדעת להפעיל. הם המקבילה המדויקת של הגורל אצל הקדמונים. משקלם כולל את כל מה שהיה בלתי־מנוצח ודכאני בגורל… הציבור שלנו יופעל באופן עמוק יותר ממאבקו של הפרט אל מול הסדר החברתי ששודד או לוכד אותו מאשר על ידי אדיפוס שנרדף על ידי הגורל או אורסטס הנתון בידי אלות הנקם.

קונסטן (1767–1830), הוגה שווייצרי־צרפתי ומהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", הבין שמשהו יסודי השתנה בתודעת האדם. המעבר אל המודרנה ותהליך החילון הפרידו אותנו מתפיסת העולם שעל־פיה כל גרגיר חול וכל עלה עשב הם חלק מתוכנית אלוהית כוללת, שכולנו כמוהם שזורים בסדר הוליסטי ונענים לכוחות גדולים מאיתנו. עם זאת, עלייתה של מדינת הלאום הביורוקרטית הציבה מוסדות אחרים, גדולים ומאיימים לא פחות, שאנחנו נתונים למרותם.

מה שהפחיד את מחברי הטרגדיות היווניות היתה ידו של הגורל, של המוירות (Moirai), האלות שקבעו לכל אדם את מהלך חייו ואת רגע מותו. הרומאים חששו מפורטונה (Fortuna), אלת המזל והגורל, והעבריים הקדומים חששו כמובן מאלוהים. מה שמפחיד אותנו הוא מנגנוני האכיפה והביורוקרטיה של המדינה. בין גלגלי השיניים שלהם, לא של אלות הגורל, אנחנו עלולים להיטחן.

ואכן, יצירות דרמה גדולות בעת הזאת עומדות לא על זעם האלים אלא על המתח שבין הפרט לשלטון. למן "מיכאל קולהאס" של קלייסט דרך "המשפט" של קפקא ועד "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט, אנו עדים לחיכוך הבלתי נמנע בין הפרט למערך הפוליטי־חברתי, ללא צורך בהתייחסות לכוחות עליונים. לא תיאולוגיה, אלא פוליטיקה. לא גורל, אלא ממשל. מה שמניע אותנו אינו הקשר עם האל, אלא הקשר עם המשטר, ואנחנו חוששים יותר ממעצר שרירותי מאשר משיפוטו של הקב"ה ביום כיפור.

אל מול כוחם של האלים הציעו לנו הדתות מנגנוני הגנה: נוסחי תפילה, אמצעי טהרה, טקסי כפרה. אחד החידושים הגדולים של המונותאיזם לעומת הדתות הפגאניות היה האפשרות לכרות ברית עם האל, שמכוננת הֶסְדר הפועל לא רק לטובת מלך מלכי המלכים אלא גם לטובת האדם. האל הבטיח סדר וביטחון, לא רק ניצול או הפגנות כוח שרירותיות.

באופן דומה, אל מול הכוח העצום של המדינה קמו תפיסות פוליטיות שונות שביקשו להגן על האזרח. החשיבה הליברלית (שקונסטן היה מהוגיה המרכזיים) דרשה גם היא לכרות הסכם מול השלטון — אמנה חברתית — שיגביל את כוחו. משטר ליברלי לא יכול לפלוש לכמה ממדים חשובים בחיינו — קניין, ביטוי, תנועה, מצפון וכו'. במדינה ליברלית זכויות אדם ואזרח נשמרות, ואנו מוגנים, לפחות בנוגע אליהן, מידו החזקה וזרועו הנטויה של השלטון.

הרעיון הדמוקרטי ביקש אף ללכת מעבר לכך ולהפוך את סדר הדברים: להעניק לאזרחים כוח על הממשלה; ברצותם יוכלו להפילה ולהחליפה. כעת המשטר הוא שצריך לחשוש משיפוטם של האזרחים, באופן שקלייסט וקפקא בקושי היו יכולים לדמיין — שלא לדבר על אברהם אבינו. אמנם לא נרצה להיפגש עם מס הכנסה, אולם החיים בדמוקרטיה ליברלית כמוהם כחיים תחת אל רחום וחנון: אנו מוגנים כל עוד אנו עושים את המינימום הנדרש.

מה שעברנו בשנתיים האחרונות היה ריסוק הדרגתי של כל הנחות המוצא והמנגנונים הללו. תחילה ביקשה הממשלה לפגוע במרחב הליברלי, ולסרס את ההגנה היחידה שיש לאזרחי ישראל מפני ממשלתם: בית המשפט העליון. לאחר פרוץ המלחמה — כתוצאה ממחדל קולוסאלי של אותה ממשלה — התמקד המשטר בעיקר בשמירה על עצמו. בהמשך טיפח המשטר את הבייס על חשבון כלל האזרחים, ושלח את בנינו ובנותינו לחזית תוך סירוב מתמשך להציג אסטרטגיה ברורה או להבהיר לאן פנינו מועדות. כעת אנחנו נתונים לירי רקטות וטילים, ומונהגים על ידי ממשלה שבה פרחח כאיתמר בן גביר מוגדר כשר לביטחון לאומי.

במקביל, סקרים מתחילת המלחמה מראים שאותה ממשלה נשענת על מיעוט מאזרחי המדינה ושראשיה סובלים מחוסר אמון בסיסי. ממשלה שהתמיכה בה חלקית וקטנה מעצימה את תחושת החטיפה של האזרחים. הוסיפו לזה את ההתכחשות לאחריות, את הזלזול במקצוענות ובמומחיות, את חוסר הנכונות לתיקון דרכיה, ותקבלו אוכלוסייה המרגישה שהיא שבויה בידי אל זועם, קפריזי ומסוכן.

הישראלים שבורחים כעת לחו"ל עושים זאת מתוך תחושה זו של חוסר אונים. במערכת פוליטית תקינה ניתן לסבול ממשל שמנוגד לתפיסת עולמנו מתוך אמון שהוא משרת את כלל האזרחים, ושבכל מקרה ניתן להחליפו. במדינה ממוצעת גם אין אויבים צמאי דם מעבר לגבול שינצלו שלטון מושחת וחסר־כישורים כדי להרוג באזרחיו. הפוליטיקה השבורה של ישראל מציגה את ההפך הגמור: אנו נתונים לממשלה שמקדמת פוליטיקה מגזרית מובהקת, שמטפלת במשבר הגדול ביותר בתולדותינו ללא אסטרטגיה, ושמסכנת את חיינו בכך שהיא נכשלת, כבר מעל שנה, בהחזרת הביטחון לערינו.

נקלענו לטרגדיה מודרנית, אם כי לא בלתי נפוצה. אזרחי רוסיה, ונצואלה וגם סוריה שכנתנו מכירים את הסיפור מקרוב. כעת אנחנו הניצבים של אותו מחזה, שבו משטר אגוצנטרי לוקח אוכלוסייה לעבר חורבן. "אל בן תמותה", קרא תומס הובס למדינה. אצלנו אותו אל מפר את הברית הבסיסית בינו ובין האזרחים, ובעיוורונו סבור לא רק שהם אמורים לשתוק ולהמשיך לתת בו אמון, אלא גם להמשיך להעלות לו עולות. ממונותאיזם עברנו לפגאניות, ואין לדעת מה יחליט המולך מחר. למרד באל־מדינה מתעלל שכזה קוראים מהפכה. לתהליך של חילון קוראים הגירה.

נתיניו של אדיפוס לקו במגפה מפני שחיו תחת מלך חוטא. רק עזיבתו הצילה אותם, ולמזלם הוא ידע לקחת אחריות וללכת כשהבין מה עולל. אזרחי ישראל סובלים מממשלה חסרת אחריות, שיודעת היטב מה עוללה אולם רק מגבירה את אחיזתה בשלטון. אם זה נראה כמו מאבק מול ענק זועם זה לא במקרה. כך נראית עלילת פורענות הגורל בעידננו.

—

פורסם במוסף הארץ