לבנות את המקדש, כדי שיהיה אפשר לטמא אותו

קריאה לתרומות של 'מכון המקדש' הישראלי, המופנית לנוצרים אוונגליסטים, מהשנה שעברה. לחצו על התמונה כדי לעבור לדף באתר המכון שבו הפנייה לנוצרים מפורטתכשירד הגרזן על צווארו של צ'רלס הראשון, מלך אנגליה, היה זה אוליבר קרומוול שהרוויח את הנתח הגדול ביותר בשלל. הוא עלה כשליט הראשון בתולדות אנגליה שאינו ממשפחת מלוכה, ואף שלט על הממלכה כמה שנים, עד מותו (הבלתי-אלים) ב-1658. קרומוול, שחווה התגלות דתית, היה נוצרי פוריטני אדוק, ודווקא בתקופתו הורשו יהודים לחזור ולהתיישב באנגליה, אחרי שגורשו מאדמותיה עוד ב-1290.

לא מתוך מתקפה מתפרצת של חיבת ציון הרשה זאת קרומוול. למעשה, הוא ועמיתיו הפוריטנים תכננו לנסות ולנצר את היהודים שיגיעו לאנגליה. בנוסף, בין הנימוקים לטובת חזרתם של היהודים היה פסוק ס"ד מפרק כ"ח של ספר דברים: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ". מכיוון שהיה ברור לאנגלים שהם יושבים בקצה הארץ, ומכיוון שהם היו משוכנעים שישו לא ישוב ויגאל את העולם עד שלא יתמלאו כל דבריו של משה בנבואתו שם, הם הסיקו כי אין ברירה אלא לאפשר לישראל שבבשר לשוב ולאכלס את ארצם.

דוגמא שכזאת לתלות בין הגאולה הנוצרית למעשי היהודים היתה פעם נדירה, אולם לא עוד. כיום אפשר להבחין בסימניה בנקל, גם אם לא נזהה אותם במבט ראשון. "תיאולוגית ההחלפה", זו המציבה את הנצרות כ"ישראל האמיתית", שהחליפה את היהדות בקרבתה הבלעדית לבורא, אינה באופנה כיום, ופרוטסטנטים אוונגליסטים אף דוחים אותה במילים מפורשות. אלה עומדים על כך שהברית בין היהודים לאל היא כברזל יצוק.

מדובר באותם אוונגליסטים ציוניים המתנגדים לכל הסדר שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על חבלי מולדת והנוהגים לתרום כספים לעמותות ימין שונות. עבורם לריבונות ישראלית על ארץ הקודש יש משמעות גאולית, וממילא רק הברית המתמשכת והנצחית בין העם היהודי לאלוהיו שבשמיים מעניקה משמעות משיחית למצבו של ישראל על פני האדמה. מתוך הלך רוח שכזה הכריז עוד ב-1988 המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול כי "התאריך החשוב ביותר [מאז תחייתו ועלייתו השמיימה של ישו] הוא ה-14 למאי, 1948." זאת משום שלדעתו תחייתה והקמתה של מדינת ישראל מהווה "את הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישו המשיח."

אולם מדינה וקוץ בה: לפני כחודשיים חגגנו 65 שנה להקמתה של מדינת ישראל, וישו עדיין לא הופיע. כיצד אפשר להסביר את עובדת השתהותו? כאן מתקשרים דברינו לט' באב, לחורבן הבית. כידוע, מאז שחרב בית המקדש גלתה השכינה, אולם רבים אינם יודעים עד כמה העניין גם מחבל במאמציו של בן האלוהים לחזור ולגאול את העולם. בית מקדש, כך יטענו נוצרים מסוימים, הכרחי עבור הגאולה הנוצרית. כדי להבין מדוע נהיה חייבים לרדת לפרטי אמונתם המשיחית של אותם אוונגליסטים ציונים.

ג'ון נלסון דרבימרביתם של אלה מנויים על תורתו של אוונגליסט אנגלי-אירי בשם ג'ון נלסון דרבי (1800-1882). דרבי ראה בכתבי הקודש רצף נבואי אחיד שכל חלקיו קשורים ומצוררים זה בזה. הוא פיתח פרשנות המוצאת בשרשור הטקסטואלי רמזים חוזרים ותחזיות מסוות להתרחשות היסטורית-גאולית המחולקת לשלבים, התרחשות שאנחנו נמצאים כיום על סיפה. על פי דרבי, ביאתו השנייה של ישו תתחיל כאשר הוא יופיע בשמיים, וימשוך אליו את מאמיניו. זוהי ה"התעלות" (rapture) שמתרחשת בפתאומיות, ותגרום למיליוני נוצרים הגונים להעלם בבת אחת מעל פני האדמה.

ואז מתחיל השלב השני. בעוד אותם נוצרים מבלים בשמיים שבע שנים טובות, על פני האדמה מתחילות להתרחש תלאות ופורענויות. מאסונות טבע ועד מלחמות, החיים יהפכו לגיהנום עבור כל מי שלא עלה לעולמות העליונים. ליהודים באופן ספציפי התקופה הזאת תהיה קשה. הם אמנם יחיו בארצם ותחת ריבונותם, אך לא ישכילו לקבל אל לבם את ישו. במקומו הם יעדיפו להחשיב אחד משלהם כמשיח. לצערנו הרב, למעשה יהיה מדובר באנטיכריסט.

משיח-שקר זה יסחוף את היהודים אחריו, יבנה את בית המקדש ויחדש את עבודת הקורבנות. שאר העולם לא יאלם דום: צבאות עוינים יפלשו אל ארץ ישראל (למעשה פחות או יותר כל אסיה, אפריקה ואירופה), ובמלחמות האדירות שתתרחשנה יושמדו שני שלישים מהעם היהודי. השליש הנותר יחליט (סוף סוף) להתנצר. בתום שבע השנים יירד ישו יחד עם מאמיניו מהשמיים, יגרש את משיח השקר וישלוט למשך אלף שנים מבירתו, ירושלים.

תסריט אפוקליפטי זה מחייב את חסידיו להאמין שכדי שתבוא הגאולה על היהודים להקים מדינה (וזה כידוע התממש ב-1948), לשלוט בירושלים ובהר הבית (1967), ולבנות את בית המקדש (טרם). הקמתו של בית המקדש היא קריטית, משום שעל פי תורתו של דרבי אותו משיח שקר יהודי יהיה חייב לחלל אותו. מתוך פרשנות של פסוקים בספר דניאל ובבשורה על פי מתי קבע דרבי שאותו שליט יעמיד "שִׁקּוּץ מְשׁמֵם" בתוך קודש הקודשים. לא ברור בדיוק מה זה, אבל ברור שזה יטמא את המקדש. על פי דרבי הדבר ישמש כאות ברור לקרבת ביאתו השנייה של ישו ותחילת שלטונו בן האלף. עבור מימוש הגאולה השלמה יש צורך אפוא בחילול בית המקדש. אלא שבשביל לחלל בית מקדש, צריך קודם שיהיה בית מקדש.

בספר The Late Great Planet Earth ("כדור הארץ ז"ל"), שהפך לרב מכר בקנה מידה מיתי והופץ בלמעלה מחמשה עשר מיליון עותקים, מסכם האל לינדסי, סופר אוונגליסט, את התנאים לגאולה:

אלו הנקודות העיקריות: ראשית, תהיה חזרה לפולחן יהודי על פי חוקי משה, עם קורבנות ומנחות בזמן הכללי של שובו של ישו. שנית, צריך להתקיים חילולו של בית המקדש היהודי מיד לפני שובו של ישו. […] אם אכן אנחנו בעידן [הגאולה], כפי שהכותב הזה מאמין, בנייתו של בית המקדש תתחיל בקרוב. (עמ' 57)

הספר יצא לאור בשנת 1970. לינדסי מוסיף ומורה בו למאמיניו: "חפשו תנועות בישראל [שמבקשות] להפוך את ירושלים למרכז הדתי של העולם ולהקים מחדש את בית המקדש" (עמ' 184). מאז הוא ותלמידיו אכן מחפשים.

בשנים האחרונות הם בהחלט מוצאים. שיתוף הפעולה בין שוחרי מקדש יהודים לבין קבוצות נוצריות החל עוד בשנות השמונים, אולם רק לקראת המילניום הוא התהדק והפך עניין שבשגרה. לבד מהתמיכה – הפוליטית והכספית – בעמדות הימין הישראלי, קבוצות אוונגליסטיות תורמות כספים לפעילויות של תנועות שוחרי המקדש, ובשנים האחרונות מתקיים בכל שנה בסוכות כנס בבנייני האומה בירושלים אליו מגיעים אלפי אוונגליסטים, כמו גם חברי כנסת ממפלגות הימין. רק לפני שנה, בביקורו בארץ, קבע המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי (שתרם בעבר כסף גם לתנועת 'אם תרצו'), שאחרי מלחמות טרום הגאולה יהיה זה על הר הבית ש"יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."

מערכת היחסים בין האוונגליסטים הנוצרים לתנועות שוחרי המקדש נמצאת כיום בחמימות שיא, וזאת תוך שהאחרונים מעדיפים בדרך כלל להעלים עין מציפיותיהם התיאולוגיות של הראשונים (ומדינת ישראל -מציפיותיהם התיאולוגיות של שני הצדדים). כפי שאמר הקיסר אספסינוס בקשר למס שהטיל על שימוש במשתנות ציבוריות ברומא, pecunia non olet – הכסף לא מסריח. לכן אפשר לקחת אותו מכל מי שמוכן לתת. זהו בדיוק אותו אספסינוס שפיקד על דיכוי המרד הגדול בשנת 67, ושבנו, טיטוס, החריב את בית המקדש. דרבי צדק: בסוף הכל מתחבר.

rapture warning2

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', 12.7.13

למה אני לא בעד פירוק הרבנות הראשית

ולדימיר פוטין. מקור: www.kremlin.ruבאמצע יוני חוקק הדוּמה, הבית התחתון בפרלמנט הרוסי, שני חוקים שפגעו פגיעה קשה בזכויות האזרח והאדם במדינה: הראשון אסר על הפצת חומר הנוגע להומוסקסואליות, או במילותיו של החוק "פרופגנדה הנוגעת ליחסי מין לא מסורתיים" – החוק עבר פה אחד, 436 נציגים בעדו, ללא מתנגדים, והעובר עליו צפוי לקנס כספי. החוק השני אוסר על "פגיעה ברגשות דתיים", והעובר עליו צפוי לעונש של עד שלוש שנות מאסר. סגן יו"ר הדומה, סרגי זלזניק, הדגיש במיוחד את הצורך לקבוע עונש בחוק למעליבים את רגשות הדתיים בבלוגים וברשתות חברתיות.

שני החוקים, שהתקבלו סופית בחתימת הנשיא פוטין בתחילת החודש הזה, מחזקים מאוד את מעמדה של הכנסייה הרוסית אורתודוקסית, שבפועל משמשת כדת הנבחרת ברוסיה וכגוף הדתי הממלכתי במדינה. מאז שפוטין עלה לשלטון התהדקו היחסים בין המשטר לכנסייה, והחוקים שעברו כעת נותנים תוקף משפטי לסימביוזה הבלתי-קדושה הזאת. השלטון כיום מפלה לרעה, ולפעמים ממש מדכא ומכחיד, זרמים דתיים אחרים, נוצריים ושאינם נוצריים, והכנסייה מצידה מעניקה למשטר גושפנקה דתית רשמית, הילה שמרנית-פטריוטית ולגיטימיציה בעיני האל ומאמיניו.

האם זה גורלו ההכרחי של כל גוף דתי, דהיינו להיות עזר לכוחות הדיכוי וההשתקה? אני מאמין שלא. עד לפני עשרים שנה, כלומר עד לנפילת ברה"מ, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעצמה היתה גורם שנאבק למען ליברליזם וזכויות אזרח, וכחלק מפעולותיה כנגד השלטונות כמה מאנשיה אף נאסרו והוגלו. אז מה קרה במעבר לסמי-דמוקרטיה הרוסית? כמובן, הכנסייה צברה כוח. וכוח, כידוע, משחית.

וזאת טענתי הראשונה: הבעיה בגופים דתיים אינה הדת שבהם, אלא הגוף שבהם, כלומר הכוח שהם מקבלים. הדת עצמה יכולה להיות גורם הפועל, עקרונית ומעשית, לטובת הליברליזם. תהליך ההתדרדרות לכדי מערכת דכאנית ומושחתת מתחיל בדיוק ברגע שהדת מקבל לידיה עוצמה פוליטית.

רבנות, לא בירוקרטיה

ואפרופו מערכות דכאניות ומושחתות, הבא נדבר על הרבנות הראשית לישראל. לרבנות הראשית כוח לא מבוטל על חיי אזרחיה היהודיים של המדינה, והיא כידוע לא משתמשת בו בצורה נאורה יותר מדי. דכאנותה של הרבנות הפכה זה מכבר לעניין כמעט מובן מאליו, וכאשר הרב הראשי במעצר בית, ברור לכולנו שמבחינת תדמיתית ומהותית מצבה בכי רע.

הקולות הדורשים לפרק את הרבנות הם רבים, ואין ספק שהם מבטאים לא רק תחושת מיאוס כללית מהממסד המסואב הזה, אלא גם אינטואיציה מוסרית בריאה. וכי למה למדינה לממן את כל הגועל הזה? עם זאת, לדעתי קיומו של גוף רבני מרכזי אינו עצמו רע, והוא אפילו יכול להיות טוב. הציר סביבו תפקוד הרבנות הראשית יכול להיגזר לשבט או לחסד הוא, כאמור לעיל, מידת הכוח שיש לה כלפי הציבור היהודי בישראל.

וזו, אם כן, טענתי השנייה: רבנות ראשית לישראל יכולה להיות גוף חיובי, ולו רק יילקח ממנה הכוח הבירוקרטי המונופוליסטי. את כפיפותם של אזרחי ישראל לרבנות, בנישואים, כשרות וקבורה יש לבטל. קודם כל מפני שחופש דת הוא עניין עקרוני ובסיסי בדמוקרטיה. שנית, מפני שזה מה שיכול להציל את הרבנות. רק רבנות ללא כפייה תהיה מסוגלת לשקם את הלגיטימציה הציבורית שלה, לנקות את אורוותיה, לשדד את מערכותיה ולהתחיל להיות גוף שרלוונטי למשהו לבד מהתנשאות דתית ורודנות כפיינית.

אני יודע מה אתם חושבים: נניח שהרבנות לא תהיה כפוייה עלינו, תשקם את הלגיטימציה שלה, ואפילו תנקה את עצמה משחיתות ונפוטיזם – איך היא בדיוק תהיה רלוונטית למשהו? הרי בסופו של דבר עדיין יהיה מדובר בגוף דתי-ארכאי שלא מעודכן בצורה אומללה בהלכות העולם המודרני, לא? ובכן, במובן מסויים כן, אבל אוולי דווקא בזה יהיה כוחו. לדעתי במקרה שהוא נטול כוח פוליטי הממסד הדתי יכול להיות רלוונטי בכמה וכמה מישורים: הוא יכול לאזן את הכוח של המערכת הפוליטית, הוא יכול למתן מדיניות פזיזה וחסרת אחריות, והוא יכול (וחייב) להשמיע ביקורת כלפי הממשל. כדי להבין כיצד אביא כמה אבחנות בנושא בשם אדמונד בֶּרק, ההוגה השמרני המפורסם מהמאה ה-18.

שמירת ארציותו של המשטר

אדמונד ברקברק עסק הרבה מאוד בגבולותיו של הכוח, הן הפוליטי והן הדתי. הוא תפס את החילון הכפוי של המהפכה הצרפתית כמסוכן לשלמותה של החברה, וגרס שיש חשיבות רבה לקיומו של ממסד הדתי במדינת הלאום. עבור ברק הכנסייה היא משקל נגד לשלטון, בהיותה מביאה קול שנמצא מעל לסמכותה של המדינה, הוא קולו של האל כמובן. בהביאה גם את קול העבר, את סמכותה של המסורת, היא מהווה לדעתו בלם בפני פזיזות וחוסר שיקול דעת. הממסד הדתי והמסורת שהוא מייצג, אם כן, יכולים לאזן את תשוקת השלטון להיות כל יכול, קול יחיד, ולנהוג באופן קפריזי ונמהר.

ללא ממסד דתי, כלומר כממסד אידיאולוגי יחיד, המערכת הפוליטית, או "המדינה", עלולים להפוך לקדושים בפני עצמם. הטרור שאחרי המהפכה הצרפתית היה עבור ברק עדות לחוסר איזון שבתפיסת המשטר (שהתיימר לפעול על פי "רצון העם") כרשות יחידה וכל-יכולה. הצבת ממסד דתי לצד הממסד הפוליטי מהווה איזון לתשוקה – המודעת או הבלתי-מודעת – לתפיסת האחרון כמורם מעם, כאלוהי. במילים אחרות, דווקא ביצור מעמדה של הדת כרשות עצמאית אמור להוביל לכיוון ההפוך מזה שאליו לוקח פוטין את רוסיה – לא לפטריוטיזם לאומני המקבל הילה של קדושה וגושפנקא אלוהית, אלא לשמירת חילונו וארציותו של המשטר.

עם זאת על פי ברק ביצור מעמדו של הממסד הכנסייתי חייב ללכת יד ביד עם פתיחתו לביקורת, הן אזרחית והן דתית, ועם חופש דת לאזרחים. "אל לנו להקריב את הטוב הזמני של קהילה אנושית כלשהי עבור האמת או הכזב שבדעה דתית כלשהי", קבע. הדת אמורה לאזן ממרחק, לתת השראה וכיוון, לא לשלוט באזרחים באופן ישיר. בעקבות ברק זו, אם כן, טענתי השלישית: ממסד דתי ללא כוח אזרחי יכול להביא איזון למערכת השלטון ולקדם חברה בריאה.

הצבתו של קנה מידה ערכי שונה

ומה עם השמעת ביקורת מצד הממסד הדתי כלפי הממשל? כאן הייתי רוצה להביא דוגמא נאה מימינו. בהיותה של הרבנות הראשית כיום לא יותר מכלי שרת של הממסד הבירוקרטי ושל הזרם היהודי-אורתודוקסי, אין כמובן מבחר שופע של דוגמאות, ובכל זאת נחזה לא מזמן קיומו של ניצוץ של קדושה ממש במעמקי הקליפות. לפני כחצי שנה פרסם הראשון לציון שלמה עמאר פסק הלכה הקובע כי "בעלי שליטה אשר גרמו בהתנהלותם לנזק ולאובדן כספי ציבור, שהובילו גם לתספורות – מחויבים לשאת בעצמם בנזק זה" – דהיינו, הקץ לתספורות על חשבון הפנסיות של הציבור.

לפסק אין כל סמכות משפטית והוא אינו יכול להיכפות על אותם בעלי שליטה – וטוב מאוד שאין לו כל סמכות שכזו. כאמור לעיל, הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא דת בעלת כוח פוליטי. יש הכרח מוחלט שפסקים כאלה יהיו ללא כל שיניים. כוחו של הפסק הוא בהצבת קנה מידה ערכי שונה, בהשמעת קול המסורת ובהבאת ביקורת ציבורית מפי דמות שאמורה להיות סמכות דתית ומוסרית.

כידוע, הרבנים הראשיים כיום אינם נתפסים בציבור כדמויות המהוות סמכות מוסרית ודתית. אולם מהסיבות שמניתי לעיל חשוב שהרבנות הראשית תישאר, אחרי שיילקח ממנה כוחה הפוליטי, כממסד ייצוגי יציב ופעיל, במימון המדינה אך בעל עצמאות אידיאולוגית וערכית (בדומה לאקדמיה). בעיני רוחי אני רואה רבנות ראשית שנציגיה נבחרים על ידי הציבור, או על ידי נציגי ציבור (ולא על ידי גוף אינטרסנטי ונפוטיסטי של רבנים), רבנות ראשית שנותנת את תרומתה למען איזון אידיאולוגי לכנסת ולממשלה, ושמשמיעה את קולה במרחב הציבורי הישראלי.

:

פורסם באתר אבי חי. הנושא הזה, שכולל הליכה על הגבול של הפרדת דת ומדינה, הוא מורכב, ואני מתכוון להקדיש לו רשימה נוספת.

פגישה עם הרב רונצקי, שיחה על "המנהלת לזהות היהודית"

שלשום נפגשתי עם הרב אביחי רונצקי לשיחה בקשר ל'מנהלת לזהות יהודית' שהוא עומד בראשה. המנהלת עדיין לא קיבלה אישור ממלכתי, אולם היא כבר פועלת, כפי שהופתעתי לגלות, וממומנת בינתיים מתקציב מפלגת 'הבית היהודי'. הבעיה שמטרידה אותי (ועוד רבים כמובן) היא שהרב רונצקי יתמקד במסגרת המנהלת בזהות יהודית מסוג מאוד מסויים, דהיינו אורתודוקסית ציונית-דתית. אני מקווה שמיותר לומר שזאת זהות לגיטימית ואף בעלת לא מעט חן, אלא שהיא לבדה אינה הזהות היהודית כולה, ואין שום הצדקה שאותה מנהלת, לו תהיה ממלכתית, תקדם רק אותה.

בפולמוס שהיה ביני ובין ח"כ איילת שקד בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' בסוף מאי בקשר לאותה מנהלת היא הביעה צער על שלא ישבתי עם הרב רונצקי ושמעתי ממנו על התוכניות, וסברה שלו הייתי עושה זאת הייתי מגלה שהוא פתוח להצעות. היא גם אמרה שהמנהלת בראשותו "בפירוש" תהיה מוכנה לשתף פעולה עם התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית (שם, דקה 6). כפי שתראו מיד, מאז השתנו התוכניות.

הרב רונצקי הוא אדם נעים. הוא בהחלט "יהודי חם" על כל הטוב והרע של המונח. הוא אדם חיובי, נחמד, מאיר פנים, לבבי, נחוש, נטול ספקות, מאמין, דוגמטי. בראיון ליאיר אטינגר הוא דיבר על כך שהוא רוצה "אמת, לא משהו אקדמי כזה לא ברור. רוצים את הדבר החי, התוסס, המחבר". לרונצקי יש בהחלט הרבה מהדבר החי והתוסס הזה בעיניים. בקשר למחבר, ימים יגידו.

לפניכם השיחה, שקיבלתי אישור לפרסמה כמובן. הציטוטים מדוייקים ככל שהצלחתי לקלוט מההקלטה, אולם מדי פעם דילגתי על מילים שחזרו על עצמן או חצאי משפטים. כפי שתשימו לב, הרב רונצקי נוטה לדיבור אסוציאטיבי, ולפעמים מדבר על נושא שאינו ממשיך את התמה המרכזית שהתחיל בה, ולכן לא הכנסתי את כל מה שנאמר. גם כך הדברים מעט תזזיתיים, ואני מקווה שיהיה מספיק ברור.

אני מודה מקרב לב לרב רונצקי על שהסכים להיפגש איתי, ואני מקווה להיפגש איתו שוב. אני מאוד מבקש בתגובות לרשימה להישאר ענייניים ולא לרדת לפסים אישיים.

ת.פ.: [אני פותח באוטוביוגרפיה קצרה, ואז] אולי נתחיל, פשוט אני יודע שאין לנו הרבה זמן…

א.ר.: כן, פשוט אני עכשיו ראש המנהלת לזהות יהודית, ואני עושה רונדלים –

ת.פ.: אה, התחלתם כבר לעבוד בעצם?

א.ר.: ודאי. ולא רק אני. אנחנו לא מחכים. אתה יודע, המתנחלים, אנחנו אנשי אידיאולוגיה ואנשי מעשה. אנחנו לא מחכים ל[פרשן המשפטי משה] הנגבי עם התוכניות שלו.

ת.פ.: הנגבי?

א.ר.: ברדיו, אני אוהב מאוד לשמוע את התוכנית שלו.

ת.פ.: אה. אבל צריך תקציב, בכל אופן.

א.ר.: לא. כל הבירוקרטיה הולכת אחרינו. כמו בצבא: אתה רץ [קדימה], ו[חילות הסיוע] מגיעים מאחוריך.

ת.פ.: הרב רונצקי, למה אני בא לפה? אני רוצה להביע את החשש שלי, לפחות, שמה שהמנהלת לזהות יהודית תקדם היא זהות יהודית מאוד ספציפית. מאוד מסויימת. שהיא הזהות היהודית האורתודוקסית, כיפה סרוגה, על ציר מרכז הרב – הר המור. כאשר בעצם הזהות היהודית, לעניות דעתי, מורכבת מעושר הרבה יותר גדול, ומהרבה יותר רבגוניות, ולא הייתי רוצה לצמצם אותה לפס הצר הזה, שהוא חיובי מבחינתו, אבל הוא לא מכיל את כל הזהות היהודית. אתה מבין? ואני מתאר לעצמי שאתה חושב אחרת ממני.

א.ר.: תראה, השבת הזאת הייתי באחד הבתים היהודיים שמפוזרים בארץ. אתה יודע שמפוזרים בארץ בתים יהודיים… בחודשיים האחרונים עשינו מיפוי של השטח. עברנו ברובם הגדול. הייתי גם ב'עלמה', שמעתי את מעוז כהנא…

ת.פ.: הוא נהדר.

א.ר.: מיוחד במינו. […] הייתי גם בבאר שבע. […] בקרב הציבור יש בורות איומה. לא יודעים מה זה גמרא ומה זה משנה. ולנו יש תוכניות, הדברים הכי בסיסיים. למשל ארגון שעובד בבתי ספר תיכוניים. כמובן שהמנהלים הם סוברניים לגמרי. הם בוחרים. הם עובדים עם 80 בתי ספר, באזור המרכז רובם.

ת.פ.: מה הם מציעים להם?

א.ר.: הרבה תוכניות. למשל בבית הספר [השם שמור במערכת], ישבנו איתם וסיכמנו איתם.

ת.פ.: מה סוכם?

א.ר.: 12 מפגשים שנתיים, כיתות י"א, סגרנו את כל השנה כבר. או למשל עמותת 'איילים'. חילונים לגמרי. עובדים איתם.

ת.פ.: אז מה מלמדים אותם? גמרא?

א.ר.: לא לא, בכלל לא. הכל דברים בסיסיים…

ת.פ.: מה? שבת?

א.ר.: לא לא לא. לא מלמדים הלכות.

ת.פ.: אז מה?

א.ר.: הכי בסיסי. התוכניות של העמותות. אנחנו רק המטה. אנחנו מפעילים עמותות. כל מה שיש כאן זה אני ועוד ארבעה אנשים. אין מעלי אף אחד. הקב"ה מעלי, אבל זהו. נפתלי בנט, אבל הוא לא ממש יגיד לי מה לעשות. הוא שר הדתות. מה שאנחנו רוצים זה קשר. מגע. לא משהו אקדמי. שפינוזה וחבריהם. זה חשוב והכל, אבל לא, גם לא הרב קוק וחבריו. לא עוסקים באקדמיה. למשל בר מצווה. כל עיר, 13 מפגשים. 80 בתי ספר. אבל אם היה לנו עוד… הכפלת התוכניות, לא 80, אלא 160. המנהלים משתתפים איתנו בעלויות.

ת.פ.: אתם גם שמים כסף.

א.ר.: ודאי. כדי שמה שקיים היום לא יוכפל, אלא יהיה פי מאה. שעם ישראל שלנו.. בעיני זה קיומי. שיהיה מחובר למה שהוא. על זה מדובר.

ת.פ.: אז השאלה שלי היא האם בין העמותות שאתם שולחים לבתי ספר, יהיו גם עמותות לא אורתודוקסיות?

א.ר.: תראה, משפט קצר של הקדמה. 'הבית היהודי'. כל מפלגה נותנת מהכסף שלה למשהו. הבימה, הקאמרי. בגלל שהם תל-אביבים. אמרתי לשר החינוך, סגרתי עם שר החינוך, בסוף זה לא הלך. לא רצו אותי. משרד הדתות הוא של הדתיים. הדתיים יחליטו מה שהם רוצים.

ת.פ.: אבל הם הולכים לבתי ספר של החילונים!

א.ר.: רק כאלה שרוצים אותם! מנהל בית הספר סוברני לגמרי להחליט מה שהוא רוצה. ומה שהוא יקבל היום זה לא 'בינה' ואחרים, אלא החברה האלה, החברה עם הברק בעיניים.

ת.פ.: אני מכיר אנשים מ'בינה' עם ברק בעיניים.

א.ר.: אני לא מכיר. לא שאין, אולי יש ואני לא מכיר. שר האוצר נותן כך וכך מיליונים למשרד החינוך, הולכים להקים שם משהו בשבילם. הוא ייתן להם. חבל.

ת.פ.: למה חבל?

א.ר.: אתה לא מבין למה? כמו שבצבא יש רבנות וחינוך. ניסיתי המון לעבוד יחד.

ת.פ.: כן, אבל [הרבנות הצבאית וחיל החינוך] זה לא אותו דבר!

א.ר.: אז יהיה מישהו שיממן את 'עלמה' ושות', ובתי הספר יחליטו איך שהם רוצים. יש שוק חופשי. אני לא רציתי את זה. אני רציתי משרד החינוך, להכיל את הכל. אבל לא רצו אותי במשרד החינוך. אז תודה רבה.

ת.פ.: תראה, כשאתה אומר "שוק חופשי" זה עקרונית נכון, אבל מצד שני, כשאתה בא למנהל, הוא יכול להגיד לך לא, אבל אם אתה מגיע למקום, מה שנקרא, "מוחלש", אז…

א.ר.: תל אביב!

ת.פ.: אז גם תל אביב, ואתה מציע למנהל שתביא את התקציבים, את הכסף, ותתן לו העשרה יהודית…

א.ר.: אבל גם לאחרים יהיה כסף! תקשיב. מה התקציב של הרבנות הראשית? 7 מיליון שקלים לשנה. ומה התקציב של חיל החינוך? 100 מיליון שקלים.

ת.פ.: אז איך [הצלחתם לחדור ליחידות]?

א.ר.: אני הצעתי להם לשתף פעולה, אבל הכל אקדמי, הוא מפחד מכל רוח שזזה…

ת.פ.: הוא לא יכול [מבחינה עקרונית]…

א.ר.: בבה"ד אחד כל שבת יש רב. אף אחד לא משלם לו. למה? כי אכפת להם. חיל חינוך לא רוצה להגיע לשם בכלל. מי מהחברה התל-אביבים ירצה לעשות שם שבת? הרב יושב איתם, לומדים, קמצא ובר קמצא, מבסוטים. תראה, אתה שולח מג"ד שהוא גם רב, במקום משק"ית [חינוך] צעירה כזאת… המפקדים רוצים אותם. הייתי עכשיו בכנס על "הדתה" בצה"ל. זו המילה החדשה. חוששים. יש חשש מהחברה המזוקנים האלה, עם האור בעיניים. מח"ט גבעתי, מח"ט גולני.

ת.פ.: החשש הוא לא מהברק בעיניים. החשש הוא שתהיה הדרת נשים.

א.ר.: איזה הדרת נשים?

ת.פ.: כי פתאום לא יכולות להיות מש"קיות ספורט…

א.ר.: לא נכון. […] התחושה שלי, והיא חזקה ביותר, ואני מדבר על זה לא מהיום, היא שגונבים להם את המדינה.

ת.פ.: מי?

א.ר.: אנחנו, הדתיים.

ת.פ.: אה, זאת התחושה של החילונים.

א.ר.: כן. לא, לא החילונים. זה מיעוט קטן. מה שקוראים לו "האליטות". אותם חברה, המג"דים, המח"טים, אלה עם השבעה ילדים, לנשים שלהם יש כיסוי ראש, זה זר [להם] לגמרי, זאת שפה אחרת. הוא לא מקלל, מה לעשות? הוא מדבר שפה אחרת. הוא מדבר שפה עדינה, הוא ערכי, הוא לאומי.

ת.פ.: היחס שלו לערבים לא כל כך עדין, לא?

א.ר.: הוא לא עדין לערבים? אני לא עדין לערבים? אולי התל אביב הזה, שהוא לא רוצה להריח את הריח שלו…

ת.פ.: גם הרב שמואל אליהו…

א.ר.: אני לא בעד הרב שמואל אליהו.

ת.פ.: אבל יש גם כאלה, נכון?

א.ר.: הוא לא מאפיין.

ת.פ.: הוא לא מאפיין את כולם, אבל…

א.ר.: אני חייתי עם ערבים שלושים שנה. הם חברים. לקחתי טרמפיסטים… עד שהתחילו להרוג אותנו. אז אמרתי טוב חברה, עד פה.

[הדיון מתדרדר לויכוח פוליטי די טיפשי, אחסוך מכם. אחריו חוזרים למצב בצה"ל:]

א.ר.: תוך עשרים שנה המטה הכללי – אני קצת מכיר את האנשים [בדרגות הבינוניות בצה"ל], איפה כל אחד נמצא – המטה הכללי, ברובו הגדול, כולל הרמטכ"ל, [יהיה] חברה עם כיפות סרוגות. שוק חופשי. למה אתם לא הולכים לצבא? למה היום 41% מבוגרי בה"ד אחד הם חובשי כיפה סרוגה? תראה, תומר, אני מאוד בעד דמוקרטיה, אבל דמוקרטיה לכל הכיוונים. היום 'הבית היהודי' בממשלה, בבחירות הבאות יהיו לו הרבה יותר מנדטים, אוהבים אותם, ואני יודע את זה.

ת.פ.: הרב רונצקי, אנחנו בעד דמוקרטיה. עכשיו, מה שמאפיין דמוקרטיה הוא שגם כאשר מפלגה מסויימת נמצאת בשלטון היא שומרת על כללים מסויימים, וביניהם האיסור להפלות לרעה קבוצות מסויימות…

א.ר.: אני רציתי להיות במשרד החינוך. רציתי להיות ראש מטה לאומי. אבל לא נתנו לי. זרקו אותי ממשרד החינוך. למה? פוליטיקה. אמרו לי: לך למשרד הדתות. אז אני לא אהיה פראייר. אני הולך את הכסף שלי לתת לאנשים שאצלם היהדות חיה. לא יהדות אקדמית.

ת.פ.: אנחנו מדברים על דמוקרטיה. בבחירות הבאות, נגיד, תיאורטית, אגודת ישראל משתלטים על משרד הדתות. יכול להיות, נכון? ומה אם הם יקימו מנהלת לזהות יהודית אנטי-ציונית? זהות יהודית שהיא רק אנטי-ציונית.

א.ר.: יכול להיות. מה אני יכול לעשות?

ת.פ.: אבל זה לא בסדר אם הם יעשו את זה. מה שאני מנסה לומר הוא שזה לא בסדר אם הם יעשו דבר כזה.

א.ר.: תראה, אנחנו עוד צריכים להחליט. עוד לא החלטנו. צריך לדון עם נפתלי בנט על זה. הרי נלך לבג"ץ על זה. זאת התמודדות מול בג"ץ. אם אנחנו נחליט שאנחנו לא מממנים פעילויות של גופים לא אורתודוקסיים… עוד לא החלטנו. עוד לא החלטנו. אז חבל, שזה לא יהיה גוף לאומי. למה אין מנהלת אחת [ממשרד החינוך]? אבל זה מה שיהיה. זה המצב.

השיחה הזאת, כאמור, תזזיתית למדי, אבל אני חושב שאפשר לקבל ממנה את תמונה הבאה: כבר כיום פועלת מנהלת לזהות יהודית בראשות הרב רונצקי. היא ממומנת מכספה של מפלגת 'הבית היהודי', ואת הכסף הזה היא מעבירה לעמותות שונות, כדי שהן יתנו שיעורי העשרה יהודית בבתי ספר, תנועות נוער, קהילות, ועוד. כרגע המנהלת הזאת עדיין לא ממלכתית, וגם עוד אין החלטה רשמית שאם היא תהיה, היא תממן רק ארגונים אורתודוקסים (ציונים-דתיים), אבל זה מה שהיא עושה בימים אלה.

בתזמון נאה, אור קשתי מדווח היום ב'הארץ' על תוכנית העבודה של הצוות האחראי במנהלת על גיבוש הפעילות במוסדות החינוך העל־יסודי. היעד הראשון בפעילות בתיכונים הוא "יצירת גל תודעתי, שעיקרו הגברת אהבת המולדת, העם והמורשת ההיסטורית היהודית". על פי התוכנית יעד זה יושג על ידי "יצירת מפגש חי ומשמעותי של הנוער עם אוצרות הדעת של היהדות ועם מורשתו ההיסטורית של עם ישראל" ו"יצירת מגע ישיר של בני הנוער עם סוגיות ערכיות במחשבת ישראל לדורותיה […] תוך המחשת ההשתלבות האורגנית של חוכמת התורה בחיי היומיום […] של החברה כולה". כל זאת באמצעות תמיכה בארגונים הפועלים בתחום, כפי שאכן אפשר גם להבין מהכתוב מעלה. יש לי הרבה מה לומר על מונחים כמו "גל תודעתי" ו"השתלבות אורגנית", אבל נשאיר את זה לפעם אחרת.

מכל האמור לעיל, ומהפגישה האישית שלי עם הרב רונצקי, הרושם שהתקבל אצלי הוא שאם הוא ינהיג את המנהלת לזהות יהודית האופי שלה יהיה חד-מימדי. בכך לדעתי היא תהיה בעצם גוף אנטי-דמוקרטי, שכן לבד מהבעייתיות המהותית והעקרונית באינדוקטרינציה דתית כלשהי מטעם המדינה (דבר שבגבולות מסויימים אני אישית מוכן לקבל, ואני מקווה להקדיש לעניין רשימה נפרדת בבלוג בקרוב), היא תציע אינדוקטרינציה דתית ספציפית ואקסקלוסיבית, שתקדם השקפה דתית מסויימת וזרם דתי מסויים. וזה לטעמי דבר מגונה. יש לקוות שכך גם בעיני שר האוצר ושרת המשפטים.

:

הבחירות לרבנות הראשית יתקיימו בדיוק בעוד 16 יום בדיוק, ב-24 ליולי. לקראת מאבק הטיטנים על לא פחות מאשר ההנהגה (הבירוקרטית) של הדת במדינה מעלה אתר 'אבי חי' סדרה של מאמרים על הנושא, ביניהם כמה פרי עטי. אתמול פורסם הראשון שבהם, על שורשיה ההיסטוריים ומקורותיה העקרוניים של האיבה הבוערת שבין הרב טאו לרב סתיו. קראו, קראו. תוכלו להשכיל גם קצת ברזי המוזיקה הקלאסית. (ואני יודע מה אתם חושבים: עכשיו? בתשעת הימים? עוד מעט ט' באב ואתה מספר לנו על סכסוכים בין יהודים? אבל זה בסדר, אפשר להירגע: ב"ה לא מדובר בשנאת חינם.)

אנדרו כהן מתפוטר, מוסד הגורו בצרות

זר לא יבין זאת, זר חלילה אף ילעג, אולם לפני שבוע התחוללה רעידת אדמה בעולם הניו-אייג', זעזוע טקטוני כמוהו לא זוכרים זקני רישיקש. התגלה שאנדרו כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים בעולם, ועד לפני שנים בודדות אחת הדמויות החזקות והמשפיעות בעולם הרוחניות העכשווית במערב, עומד לפרוש מתפקידו כגורו ולהתפטר מראשות התנועה שהקים, EnlightenNext, זאת על רקע טענות חוזרות ונשנות על התנהלות רודנית וניצול כספי ונפשי (אבל לא מיני) של חסידיו. בהודעה רשמית כהן הצהיר שהוא יפרוש בקרוב, והתנצל בפני תלמידיו על העוולות שגרם להם בעבר. בקצרה: הוא הודה שלמרות שחשב אחרת, דווקא יש לו אגו.

אנדרו כהן (מקור: ויקיפדיה)עלייתו ונפילתו של כהן ליוו נתח לא קטן מתולדות הניו-אייג' בזמננו. הוא התחיל את דרכו בסוף שנות השמונים, תחילה כממשיך דרכו של פפג'י (Papaji) הידוע, גורו הודי שהעמיד תלמידים רבים. לאחר שנים ספורות ניתק כהן את יחסיו עמו, ויצא לדרך עצמאית. תורתו (והוראתו) הרוחנית עברה טרנספורמציות לא מעטות: בראשית עמד על כך שאין מה לעשות למען הארה רוחנית ושחרור תודעתי, ושיש רק לרצות בכך יותר מכל דבר אחר. כשראה שדרך זו מביאה לחוויות רוחניות אבל לא לשינוי מהותי בתלמידיו שבר לכיוון השני, והשית עליהם תרגולים רוחניים מפרכים, ביניהם התנזרות מינית, עמידה במבחנים גופניים קשים, השפלות שונות ודרישה חוזרת של תרומות כספיות – הכל על מנת "לשבור את האגו".

בעשור האחרון הדגיש כהן יותר ויותר רוחניות מטיפוס האבולוציוני, בו על כל אחד מאיתנו להתמיר את תודעתו כחלק מההתפתחות הכללית של הקוסמוס, ולמענה. הוא שיתף פעולה עם קן וילבר (Wilber), מורה רוחני בפני עצמו ואחד ההוגים המעניינים החיים כיום בארה"ב, וניסח יחד איתו מודל של "הארה אבולוציונית", אשר לטענתו חיבר בין המיטב שבתורות הרוחניות המזרחיות והחשיבה המערבית.

החל מ-1994 ערך כהן מגזין פופולרי ביותר תחת הכותרת What Is Enlightenment? (קאנט כנראה לא עמד על זכויותיו), דרכו העלה שאלות חשובות עבור מחפשים רוחניים רבים, ולא פחות חשוב, קבע במידה לא מבוטלת את האג'נדה עבור רבים מהעולם הזה. המגזין היה מוקד כוח אדיר עבור כהן, משום שדרכו היה יכול ליצור כוכבים בשמי הניו-אייג', כמו גם להפילם. ברם עם השנים הלך המגזין והפך לשופר חסר תחכום של תורתו של כהן עצמו, איבד קוראים והפך למעמסה כספית על תנועתו (הוא נסגר לפני כשנתיים). עם זאת, רק בשנה שעברה, כשכבר היה הרבה אחרי שיאו, נבחר כהן למקום ה-28 מתוך מאה ברשימת האנשים המשפיעים ביותר מבחינה רוחנית החיים כיום של מגזין Watkins Mind Body Spirit, מתחת לדלאי לאמה, אבל מעל לאפיפיור.

רודנות, חכמה מטורפת ושקרים, שקרים ארורים

כבר לפני יותר מחמש-עשרה שנה התחילו לצוץ תלונות על הכוחנות והניצול שמאפיינים את הנהגתו של כהן. ב-1997 הוציאה לאור אמו של כהן ספר ביקורתי בשם "אם האלוהים" על חוויותיה כתלמידתו. עוד ספר של תלמיד מאוכזב הופיע ב-2003, וספר שלישי ב-2011. זה האחרון הציג מקבץ עדויות מפי כמה תלמידים בכירים לשעבר. אלו תיארו מסכת השפלות והתעללויות שהעביר כהן את חסידיו, וציירו את הגורו המשופם כאגומניאק תאב כוח ומתנות יקרות. על פי הספר כהן היה סוחט תרומות עתק מתלמידיו, שולח אותם למשימות סתמיות כדי להחדיר בהם ענווה, מעניש אותם על כל חריגה מכלליו וממציא עוד כהנה וכהנה תכסיסים כדי לקדמם בדרך הרוחנית. מעולם לא היה מודה בטעות, ומצד שני תמיד היה לוקח קרדיט על כל התפתחות חיובית בקהילתו. (ראו כאן עוד על מסכת ההתעללויות/הכחשות/שקרים.)

כדאי להתעכב מעט על ניסיונות התגובה של כהן לגילויים הללו. תחילה הכחיש כהן ופטר את העניין כ"שמועות" של חורשי רעתו. עם ריבוי העדויות – ובעיקר, יש להדגיש, עם התרחבותה של רשת האינטרנט – הבין כהן שהוא לא יכול לנפנף בידיו ולקוות ליצור אפקט קסום של שיכחה, והתחיל להודות, ואף להתגאות, בכך שהוא "מורה קשוח" ו"לא מנומס". לימים אף הועלתה הטענה שאת כל התנהגותו ניתן לתרץ על ידי המושג המופלא "crazy wisdom", דהיינו "חכמה מטורפת".

למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחניקית דהאידנא נאמר שהמונח מגיע מהבודהיזם הטיבטי, שבו הוא משמש לתיאור חוכמתם פורצת הגבולות, החוקים והמוסכמות של אלה שרוקנו עצמם לגמרי מכל אגו או אשליה. חכמים אלה אינם יכולים לכאורה לטעות בפועלם, משום שהם ברזוננס מלא עם פעולתו של היקום. בהקשר של רוחניות הניו-אייג' הפורחת במערב עבר המונח הזה מוטציה נבזית, וכיום הוא בעצם מתפרש כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב פיזי או משברים נפשיים על מנת לעורר אותו מעיוורונו. הבעייתיות כאן ברורה: מכיוון שהמורה "מואר" וחכם בצורה משוגעת, הרי עד כמה שמעשיו נראים לעיניים אנושיות מופרכים או מרושעים, עקרונית לא ייתכן שהוא טועה. על כן, כל התעללות שלו בתלמיד מוכשרת מיד, ואף מהוללת כניסיון רדיקלי לשחרר אותו מכל צרותיו.

כעת נראה שגם זה לא עזר. בשנים האחרונות, לא מעט בקשר ישיר לריבוי העדויות על הבעייתיות שבהתנהגותו, סבל ארגונו של כהן מפרישה של תלמידים בכירים וקשיים כלכליים כבדים למדי. המגזין כאמור נסגר, ואף האחוזה שתפקדה כקומונה/מפקדה/אשרם של הקהילה הוצאה למכירה. חלק מהאשם במצב הזה מוטל על כתפיו של כהן. הוא התעקש להמשיך ולהחזיק את המגזין חי הרבה אחרי שלא היה בזה הגיון כלכלי, לא מעט, אני מעריך, משום הכוח וההשפעה שהוא העניק לו. גם סגירת המרכז של התנועה הוציא את התלמידים הן מתחת השפעתו הישירה של אנדרו והן מתוך הדינמיקה הקבוצתית שמאפיינת מקומות כאלה, מה שאיפשר חשיבה יותר עצמאית וביקורתית. המצב הגיע לכדי כך שהלכה והתגבשה הההכרעה שהתנועה לא יכולה להמשיך עוד כפי שהתנהלה עד כה. כהן אולץ לרדת ממעמדו.

לפני שבוע נפוצה בפומבי תכתובת דוא"ל פנימית של הקהילה של כהן שבה נידונים הדרכים שניתן לנהל מבחינת יחסי הציבור את המשבר שתכנס אליו התנועה כאשר כהן יודיע רשמית על התפטרותו מראשותה, פרישתו מעמדת הגורו, והתנצלותו על חלק ממעשיו בעבר. יום אחרי כן הוא עצמו פרסם את ההודעה הרשמית, בה הודה ש"למרות העומק של ההתעוררות שלי, האגו שלי עדיין חי וקיים."

גורו ותלמידו

מוסד הגורו לאן

כאמור, מדובר בנקודת ציון בתולדות הרוחניות העכשווית המערבית, והייתי רוצה לנצל אותה כדי לנסות לבחון לא רק את כהן, אלא את מוסד הגורו כולו. לא היה צריך את נפילתו של כהן כדי לדעת שהמוסד הזה בצרות, אולם כאחד מהמורים הרוחניים הבולטים במערב, אין ספק שכהן מדגיש עד כמה עגום המצב. הבעיה מתחילה בכך שכמו המושג "crazy wisdom", גם מוסד הגורו הוצא מהקשרו. מורים רוחניים המרכזים סביבם תלמידים קיימים כבר אלפי שנים כחלק מדתות המזרח, וכאלף שנים כחלק מהיהדות והאיסלם. השונה בימינו הוא שבעוד שבעבר אותם מורים פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת רוחנית מסוימת, הרי שכיום אין פעמים רבות כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה הם ותלמידיהם פועלים. מוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו.

עניין זה הוא משמעותי ביותר, שכן במקום להיות מוקף במסגרת של איזונים ובלמים שיכולה להגביל ולייצב אותו, המורה הרוחני המערבי למעשה מפתח את דרכו הרוחנית בעצמו, ומשום כך הוא אינו נהנה מניסיון הדורות הקודמים, ורצונו אינו מרוסן על ידי חוקים ואיסורים מסורתיים. אם בעבר הגורו היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למורשת רוחנית ותיקה ומורכבת שעמדה במבחן הזמן, התלמיד כיום מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם או אחראי במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן.

ניכרת כאן העצמה של הבעייתיות הידועה של הרוחניות העכשווית: לצד החופש לבחור וליטול רעיונות ותרגולים שונים ממסורות מגוונות ולעצב את הדרך הרוחנית המתאימה לפרט ביותר, ולצד האחריות האישית שהחיפוש הרוחני ללא מסורת קבועה מחייב אותו, קיימים גם אותם חסרונות שנובעים מחוסר ניסיון ומחוסר גבולות. בחיפוש אישי מצב זה עלול להוביל לדרכים חסרות תוחלת, אולם כאשר אנחנו מוסרים את הסמכות על התפתחותנו הרוחנית לגורם חיצוני, שגם הוא אינו נהנה מניסיון ומהגבלות על פעילותו, התוצאות עלולות להיות עגומות הרבה יותר. לא מורה רוחני אחד ולא שניים נשבו בקסם הקטלני שהערצה וכוח מפילים על אדם וניצלו את הסמכות שלהם לרעה. בלית כללי פעולה ברורים קשה אז מאוד להוכיח אותו ולגרום לו להכיר בטעויותיו.

ועם כל זאת, שלילת מוסד הגורו באופן גורף היא פתרון שאינו רק חסר סיכוי ריאלי, אלא גם מבטא שטחיות וחוסר הבנה. מורים רוחניים קיימים לא רק, כפי שאולי ימהרו להלעיז המביטים מחוץ, מפני שאנשים אוהבים לוותר על החופש שלהם או מפחדים מבדידותם. המורה הרוחני קיים מכיוון שהמוסד הזה אכן עוזר לנו לגלות דברים חדשים על עצמנו. בנוסף, יש לזכור שחסרי מסורת רוחנית ככל שהיו, נראה שתלמידיו של כהן – גם אם באיחור נוראי – הצליחו לחלץ עצמם משליטתו ולהעמידו במקומו.

לי עצמי היו מורים רוחניים רבים, אולם מעולם לא היה לי גורו ממש. בטור הבא אבקש להעמיק עוד יותר בשאלת הגורו ובמקרה הפרטי של אנדרו כהן. לצורך כך אראיין תלמיד ותיק מתוך קהילתו של כהן שפרש לפני שנים ספורות מקהילתו, ויחד ננסה להבין מהן סגולותיו, ומהן מלכודותיו, של הגורו. בנוסף, אעדכן על ההתפתחויות בקהילה, עם פרישתו. המשך, אם כן, יבוא.

:

יהדות פוסט-אתנית ופוסט-מונותאיסטית בארה"ב

Shaul Magid, American Post-Judaism: Identity and Renewal in a Postethnic Society, Indiana University Press, 2013, 408p.

בתחילת שנות השישים נשא ליאו שטראוס סדרת הרצאות תחת הכותרת הפרובוקטיבית "למה אנחנו נשארים יהודים". שטראוס פתח את דבריו בהתייחסות לדמוקרטיה הליברלית, זו שאסור לה בשום אופן להפלות ציבור מתוך אזרחיה, אולם גם אינה יכולה למנוע אפלייה כאשר היא נעשית באופן פרטי. אותם חוקים שמפרידים בין הדת למדינה גם מונעים מהמדינה להכתיב לאזרחיה במה להאמין, גם אם אמונות אלה הן גזעניות או אנטישמיות. משום כך, קבע שטראוס, אין ליהודים ברירה אלא להישאר יהודים. אסימילציה מלאה פשוט אינה אפשרית, משום שהחברה הכללית לא מוכנה לקבל אותם.

אין צורך להביט בה מקרוב כדי להבחין עד כמה עמוק השינוי שהתחולל החברה האמריקאית מאז שנישאו דבריו של שטראוס. האסימילציה המלאה היום לא רק אפשרית, אלא מתרחשת במלוא הקיטור. המדינה אמנם לא כופה פלורליזם על אמונתו הדתית של איש מאזרחיה, אולם אלה בעצמם מקדמים דתיות פתוחה וסובלנית יותר ויותר. זוהי נצרות (ויהדות) אשר הליברליזם הוא לה מצווה והאחווה בין הדתות סימן לגאולה קרבה. זוהי גם דת אישית הרבה יותר, אשר שואבת את משמעותה מתנועות הנפש של המאמין.

בעוד שעבור הנצרות המעבר לדתיות ליברלית, פרטית ופנימית הוא טבעי ובמובן מסויים מתבקש (קאנט חזה אותו וראה בו את הגשמת מלכות האלוהים), עבור היהדות, כדת של עם, דת אתנית ולאומית המכוננת את קהילתה על ידי מצוות משותפות, המעבר הזה הוא לא פחות ממשבר. הפרידה מההלכה ומהלאומיות היהודית משנה את היהדות מהיסוד. הוסיפו לכך את הקלות שבאינטגרציה בחברה האמריקאית, ותקבלו את אותו מבט של עצב המהול בקורטוב אמרנו-לכם מצד יהודים אורתודוקסים כלפי מה שהם תופסים כשקיעתה של יהדות ארצות הברית. יהודי אמריקה, ששטראוס קבע שיאלצו להישאר יהודים משום אפלייתם לרעה על ידי סביבתם, חווים כיום קבלה ואהדה מוחלטת. באופן אירוני בעקבות כך רבים מהם לא נשארים יהודים.

ללא ספק, יהדות ארצות הברית נמצאת על פרשת דרכים. ההתרחקות מההזדהות עם זכרון השואה מחד, ועם מדינת ישראל והציונות מאידך גיסא, היא כבר עובדה מוגמרת. יהדותם של הדור הצעיר של היהודים האמריקאים נתפסת עבורם פחות כזהות שבטית ואתנית ויותר כזהות תרבותית, פחות קהילתית ויותר אינדיבידואלית, ומעל לכל כקוד פתוח הניתן לעיצוב מחדש, להתאמה ולעדכון. לא פחות מחמישים אחוז מהיהודים האמריקאים הנישאים כיום נישאים לשאינם יהודים, ומזה שנים שהזרמים הלא-אורתודוקסים מפתחים יוזמות ותוכניות שונות שמטרתן לחבק את הזוגות המעורבים ולא לדחות אותם.

ספרו החדש של שאול מגיד, פרופסור למחקר הדת והיהדות המודרנית באוניברסיטת אינדיאנה, מבקש להתייחס בצורה חלוצית למצב זה, ולבחון את האופנים בהם היהדות תשרוד בעתיד. כותרת הספר מבשרת על "פוסט-יהדות", אולם מגיד משתמש במונח הזה לא כדי לבשר על סופה של היהדות, אלא על התמורה העמוקה שהיא עוברת. מגיד מזהה בעת הזו את הולדתה של היהדות הפוסט-אתנית, יהדות ששואבת את מקורות הזהות שלה לא משושלת שבטית או מהיסטוריה משותפת, אלא מערכים ומאוצרות תרבות. אלו נחשבים בתורם עבורה כאוניברסליים ומתאימים לכל אדם. בניגוד לביקורת האורתודוקסית על התופעה, מגיד לא רואה בה את קיצה של היהדות כדת, ועוד פחות מכך את סופה של היהדות כתרבות. כדרך אותם זרמים לא-אורתודוקסים מגיד מחבק ולא דוחה את התופעה המעורבת שמתהווה מולו, ואף צופה לה עתיד פורה.

יהדות פוסט-אתנית לא רק שאינה נטועה במסורת, אלא אף עוקרת את עצמה מהזדהות עם העמיות היהודית ההיסטורית. מדובר בשלב אחד אחרי הרב-תרבותיות, שהרי זו חגגה את הנבדלות והייחוד, וכעת, גורס מגיד, ליהודים הצעירים בארה"ב אין כל רצון להכריז על ייחודם, ומדיבורים על "סגולה" או עליונות הם מתרחקים כמו ממצורע מקראי. היברידיות הפכה כעת לערך, וטשטוש הגבולות (האתניים, המגדריים, הדתיים) עולה כשאיפה נורמטיבית.

מנגד, בעוד שיהודים רבים פשוט שוכחים מיהדותם, אחרים בהחלט דבקים בה, אולם לא כמוצא שבטי אלא כהון תרבותי וכמסגרת אתית. יהודים אלה מאמצים יסודות מסורתיים כלימוד תורה ושמירת שבת (לאו דווקא על פי ההלכה האורתודוקסית) ויוצאים למבצעי "תיקון עולם" חברתיים. הם גאים ביהדותם ומפיצים אותה כרעיון, לא כקשר-דם.

מאפיין חשוב של יהדות זו היא שהיא תלויה לחלוטין בבחירתו של הפרט. בתקופות אחרות בהיסטוריה מצב זה היה מביא לדעיכתה המהירה, שהרי היהדות לא היתה אהודה במיוחד (לעיתים קרובות גם על בניה), וקשה להאמין שמישהו היה בוחר להיות יהודי. בארצות הברית של ימינו, בה ביהדות נחשבת למותג הנושא סגנון ושיק, הוא מביא לפריחתה, עד כדי כך שסקר שנערך לאחרונה מצא שלחמישה אחוזים מהמזדהים כיהודים בניו-יורק אין אף הורה יהודי.

מאפיין נוסף של היהדות הזו הוא שהיא פוסט-מונותאיסטיות. על פי מגיד היהדות הפוסט-אתנית נפרדה מהמונותיאיזם בכמה וכמה מישורים: היא אינה מחזיקה באקסקלוסיביזם דתי וייחודיות; היא אינה מאמינה בברית שלכאורה נכרתה בין אל אחד לעם אחד; היא אינה תופסת את האלוהות כטרנסצנדנטית, אלא כאימננטית; והיא כמובן אינה רואה חיוב לקיים את חוקיו של האל המונותיאיסטי מתוך יראה שמא ישפוט את עבדיו לחומרה. מגיד מאבחן שמדובר, למעשה, ביהדות רוחנית-מיסטית שמביאה לידי ביטוי פומבי והמוני זרמים אזוטריים שנמסרו לאורך הדורות בצורה נחבית. התיאוסופיה של היהדות הזאת אינה מונותאיסטית, אולם היא גם אינה אתאיסטית או הומניסטית. היא פנתאיסטית.

מדובר אפוא ביהדות וולנטריסטית, יצירתית, רוחנית, ללא עוגן שבטי, ללא סמכות רבנית וללא מחוייבות למסורת ההלכה. היא עולה על פני השטח משום תנאי החיים בארה"ב, ואלו לא הולכים להשתנות בקרוב. ההתפתחות המואצת של המציאות החברתית, טוען מגיד, מציבה מולנו יהדות שאין לנו כלים קונספטואלים להגדיר – השימוש התכוף בתוסף "פוסט" מעיד על כך כמובן. אולם מגיד מבקש בכל זאת לרדת לעומקה ולהתוות לה מסלול עתידי של התפתחות. הוא מוצא את הכלים לעשות כן במעגלי ה-Jewish Renewal (להלן ג"ר), החלק הניו-אייג'י, התר אחרי התפתחות רוחנית, של יהדות ארה"ב. למרות שמיעוט קטן מהיהודים האמריקאים משתייכים לג"ר, תרומתו לזרמים היהודיים הגדולים יותר רבה, והחל משנות השישים הוא משתמש כמעין אוונגרד תיאולוגי המושך אחריו את השאר (חשבו על השפעתו העכשווית של יצירותיו של שלמה קרליבך בין קהילות שבעבר החרימו אותו).

בעוד שהאורתודוקסיה מזהה יהדות אותנטית עם המסורת, הג"ר מציע אותנטיות כפרוייקט אישי, התלוי במסעו הרוחני של הפרט. בנוסף, מאז שנות השישים מכונן הג"ר קהילות אגליטריות, המקדמות פמיניזם, סובלנות כלפי הומוסקסואליות, ואף מקבלות לתוכן לא-יהודים. הג"ר מציע יהדות שאינה הלכתית, אינה נצחנית ואינה דוגמטית. הוא אינו נותן תשובה מלאה למצב הפוסט-אתני, טוען מגיד, אולם הוא היחיד שניסח תיאולוגיה גלובלית, אוניברסלית, ובעיקר פרגמטית וגמישה מספיק בכדי להתחיל להתמודד עם הסיטואציה. מגיד מוצא בו (ובעיקר באחד ממנהיגיו הרוחניים המרכזיים, ר' זלמן שחטר-שלומי) את הפרדיגמה התיאולוגית החדשה שיכולה לתת כלים לכינון יהדות בת קיימא בזמן הזה.

מגיד מגיע להכרה שהיהדות שקמה כיום היא למעשה יהדות פוסט-רבנית, כלומר יהדות השונה באופן מהותי מזו שהתפתחה מאז חורבן בית שני, זו שאת עמוד השדרה שלה מהוות המצוות ומנהיגיה הם פרשניה המוסמכים של ההלכה. במסגרת יהדות פוסט-רבנית ופוסט-אתנית האסטרטגיות המסורתיות לשימור הלכידות הפנים-יהודית מתגלות כחסרות ערך, משום שהן כולן נשענות על ההלכה ועל הזיהוי השבטי של "עם ישראל". שלשלת העוגן נקרעה, וספינת היהדות, המנותקת ממוצאה האתני, נכנסת למים לא מוכרים. כך דווקא אמריקה, שהציעה אפשרויות בלתי מוגבלות ליהודיה, מעמידה לפתחם את האתגר הגדול ביותר.

ספרו החשוב של מגיד מהווה ניתוח ראשוני, צלול ומפוכח, אם כי לא שלם, של היהדות באמריקה על הישגיה ומשבריה. בפרקיו השונים הוא מביא זוויות משלימות של היצירה והחברה היהודית בארה"ב בזמננו (היחס לשואה, לקבלה, לנצרות, לתנועת התשובה), שמתלכדות לכדי תמונת פורטרט של היהדות הפוסט-אתנית. לדיאגנוזה נלווית פרוגנוזה זהירה, שבמסגרתה מנסה מגיד להציץ אל צפונות העתיד. כאמור, הוא אינו פסימי, ורואה בשינויים שעוברים על היהדות לא את הפרולוג לכליונה, אלא את קראית השופר בטרם תמורה עמוקה שתעבור עליה, תמורה אשר במסגרתה היא תהפוך למערך תרבותי המנותק מקשרי דם.

מגיד עצמו חזר בעברו בתשובה והפך לחרדי, רק כדי להיפרד מהאורתודוקסיה ולהפוך לאחד הפעילים המרכזיים והחוקרים הבולטים של הג"ר (מסורת היא בין מנהיגי הג"ר להיות הן מחפשים רוחניים והן אקדמאים). אין ספק שהוא מכיר את שדה המחקר היטב. מבטו נועז וחדשני, והניתוח המלומד שלו מגיע בזמנו. עם זאת הספר אינו ערוך בצורה מיטבית, ונקרא לעיתים כאסופת מאמרים. ולמרות שדבריו של מגיד ברורים ונכוחים, החיבור היה נשכר רבות מפרק מסכם ומאיסוף מרוכז של טענותיו.

בסיכומו של הפרק על המפנה הפוסט-מונותאיסטי מדגיש מגיד את הצורך של היהדות בזמן הזה להגיב לשינויים הגדולים שהוא סקר. "על מנת שהיהדות תצמח ולא רק תשכפל את עצמה בציפייה למופע גאולה סופי שירים אותה מעבר להיסטוריה […] עליה לענות, ולענות ביושר, לעידן חדש." לא מעט ניסיונות לענות כך ביושר מביא מגיד בספרו, והספר בכללותו מנסה גם הוא להיות תשובה כנה. לא האל המלוכני-מונותיאיסטי יכריע אם תשובתו תתקבל.

Shaul Magid. photo: Barbara Krawcowicz

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של 'הארץ'. במאמר באתר יש גם וידאו שלי אומר כמה מילים על הספר.

את ההרצאות המדוברות של ליאו שטראוס ניתן למצוא כאן. הן מכילות עוד הרבה יותר ממה שכתבתי כמובן, ומעניינות מאוד. שטראוס, אגב, אומר שם שיהדות כתרבות אינה מספיקה, ויש תמיד צורך באמונה. מצד שני, אין לו עניין להמשיך במוחוייבות למנהגים המסורתיים. באופן מעניין הוא גם פונה אל המתוסרת המיסטית כדי למצוא בה מזור למצב הנוכחי.

עדכון 5.7: דיברתי על הספר בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' ב-4.7: