רוחניות, התעמלות, יוגה, פיצה

בסוף פברואר השנה נכנסה רוני אברמסון לשיעור יוגה. בין התנוחות והמתיחות היא נדהמה לגלות שהמורה מספרת לה על חודש אדר, על מגילת אסתר, על חג הפורים ועל ריבונו של עולם. אברמסון, שכל רצונה היה בשיעור יוגה סטנדרטי, הרגישה שהיא לא מקבלת את מה ששילמה עבורו, ולא רק זה אלא שהיא חווה מתקפה זוטה של כפייה דתית. היא כתבה על הסיפור מאמר קצר לעיתון 'הארץ' בו היא מבקשת לאפשר לחילונים לתרגל יוגה בלי שיכפו עליהם להקשיב לדרשות דתיות.

במובן מסויים היא צודקת לחלוטין – מה ליוגה ולחג הפורים? למה נגזר עליה לשמש כקהל שבוי עבור מדרשיה היצירתיים של המורה ליוגה? במובן אחר, ההיסטוריה של היוגה מאפשרת לנו להעריך את האירוניה העמוקה שבסיטואציה הזו: היוגה, שמתחילתה היתה שיטה רוחנית, שלא לומר דתית, עברה תהליך רדיקלי של חילון והפכה במערב לסדרה של תרגילי התעמלות. עד כדי כך נפערה תהום בין מה שהיתה פעם היוגה לבין מה שהיא היום, שבני מערב המעוניינים לרכוש שיעור יוגה כמוצר נוסף בעגלת הקניות שלהם כבר חסרי מודעות לחלוטין באשר למקורותיה, ומזדעזעים כאשר מישהו משרבב להם פנימה את אלוהים.

נקודת העיבור החיה

אז איך הגענו מזה...נהוג לראות בסוואמי ויוקאננדה (Swami Vivekananda) את אביה של היוגה הלא-מסורתית, המודרנית. ויוקאננדה גדל בבנגל (צפון מזרח הודו) של סוף המאה ה-19, במשפחה שהשתייכה למעמד הבינוני העולה באזור. הבנגלים היו המתמערבים ביותר מבין ההודים שתחת הכיבוש הבריטי, והושפעו מהתרבות המערבית בצורה עמוקה. ויוקאננדה, בהתאם, תכנן להיות עורך דין. אבל כשפגש ב-1881 את ראמאקרישנה, אחד הקדושים הגדולים של הודו בכל הזמנים, חייו השתנו לנצח והוא עטה גלימת נזורה. כנזיר הינדי ביקש ויוקאננדה להחיות את הדת במולדתו, אולם הקארמה שלו זימנה לו גורל אחר: הוא היה בין הנבחרים לייצג את ההינדואיזם ב"פרלמנט העולמי של הדתות" שהתקיים בשיקגו ב- 1893.

"פרלמנט הדתות" היה אחד הניסיונות הראשונים לרב-שיח בין-דתי, וקיבץ אליו נציגים של דתות כל העולם. ויוקאננדה לא היה היחיד שייצג את ההינדואיזם, אולם הוא הפך במהרה למפורסם שבנציגיו. אבל איך אפשר בכלל ליצג את ההינדואיזם? הרי יותר מאשר דת זו אסופה ססגונית של אמונות, זרמים, מנהגים, חוקים, אסכולות פילוסופיות מתחרות וכמה אלפי אלים ואלילים. הפתרון של ויוקאננדה לבעיה הזאת היה פשוט: הוא התיימר להביא לקהל האמריקאי "את המרכז עצמו, את נקודת העיבור החיה" של ההינדואיזם, כלשונו. ומהו אותו מרכז, מהי אותה נקודת עיבור? זו אינה אלא החוויה החיה בה הנשמה הפרטית נפגשת עם האלוהות. זהו, קבע ויוקאננדה, ההינדואיזם עצמו. עבור המבקשים להגיע לנקודה חיה זו, הוסיף, פיתח ההינדואיזם את היוגה.

טכניקה אוניברסלית

ויוקאננדה טען שהיוגה היא טכניקה אוניברסלית שטובה לכולם – גברים ונשים, הודים ומערביים – ושאין גם כל צורך להפוך להינדי כדי להנות מפירותיה. הוא קבע שהיא, למעשה, לוז ומהות הדתות כולן, ושנוצרים (או מוסלמים, או יהודים) יצליחו להיות נוצרים (או מוסלמים, או יהודים) טובים יותר אם יתרגלוה. הוא הסביר שהיוגה היא מתנת הודו הרוחנית למערב החומרני.

והוא זכה לתשואות סוערות. האמריקאים מתו עליו. ויוקאננדה יצא מיד למסע הרצאות ברחבי ארה"ב, שהמשיך בכתיבת ספרים שהפכו לרבי מכר עולמיים, שהמשיך בהקמת מרכזים רוחניים ולימודיים. משום הפופולריות הרבה שלו באמריקה הפך ויוקאננדה בהודו לגיבור לאומי. ההודים, שהיו רגילים לבוז שהפנו כלפיהם המערביים בשל ההינדואיזם הפירימיטיבי והאלילי לכאורה, היו יכולים בזכותו לזקוף ראשם בגאון ולהרגיש שלהם, שדווקא להם, יש את הדת – והפילוסופיה – העמוקה מכולן. הנה, אפילו האמריקאים מודים שהיוגה היא הדרך הרוחנית האוניברסלית!

מרכזי יוגה מודרניים, בהשראתו של ויוקאננדה, נפתחו הן באמריקה והן על אדמת הודו. היוגה הפכה לספינת הדגל של הרוחניות ההודית במסעה ללגיטימציה מחודשת, וויוקאננדה היה הקפטן על הסיפון. הבעיה היא שבשביל המסלול המהיר שבחר הקברניט נאלץ הצוות להיפטר מרוב המטען. כדאי, אולי, לחזור לרגע למקורותיה של היוגה כדי להבין כיצד נבדלה גרסתו של ויוקאננדה ליוגה ולפילוסופיה ההודית מהיוגה המסורתית.

ספינת הדגל

הטקסט הקאנוני של היוגה נקרא 'סוטרות היוגה של פטנג'לי'. החיבור הקצר הזה נכתב סביב המאה ה-3 לספירה, והוא מציג את היוגה כדרך רוחנית מסועפת אשר יוצאת מתוך ההנחה שעל האני האמיתי והטהור שלנו, ה"פורושה" (Purusha), להתנתק מהעולם ומכל אשר בו, שהוא הפרקריטי (Prakriti). אותו פורושה, יש לציין, שונה מכל מה שאנחנו מגדירים בדרך כלל כ"אני": אין לו מחשבות, או זכרונות, או תקוות, או כל קו אופי שהוא. בקיצור, הוא בכלל לא "אני" במובן המקובל, וכל מה שמקובל לראותו כ"אני" נחשב לפרקריטי שעלינו להניח מאחור במסענו הרוחני.

מטרת העל, האידיאל העליון של היוגה על פי פטנג'לי, אינם אפוא ראיית האל או אף אחדות איתו, אלא מה שמכונה קאיוליה (Kaivalya), שפירושה "לבדיות". היוגי אמור להגיע למצב בו הפורושה שלו מנותקת לחלוטין מהפרקריטי, ו"הוא" מתקיים בבדידות מזהרת ונצחית כתודעה טהורה ונטולת כל תוכן. קשה למצוא מישהו שמצב קיומי שכזה מפתה אותו היום, ואולי לכן ויוקאננדה לא הרבה לציין אותו בפני מעריציו האמריקאים.

יש לומר שמאז המאה השלישית היוגה עברה תמורות רבות ושינויים רחבי היקף, ומטרה כפגישה או אחדות עם האל הפכה למקובלת במעגליה. מצד שני, עד המאה ה-19 היא מעולם לא נתפסה כטכניקה ניטרלית ואוניברסלית המתאימה לבני כל הדתות. היא בוודאי לא נתפסה מעולם כסדרה של תרגילי התעמלות המיועדים להביא את מתרגליה החילוניים לבריאות גופנית וזקיפות קומה.

אפקט הפיצה

...לזהחוקר ההינדואיזם אגהננדה בהרטי (Agehananda Bharati) טבע כבר ב-1970 את המונח "אפקט הפיצה" (Pizza Effect) כדי לתאר את שהתרחש כאן. הפיצה, במקורה האיטלקי סוג של לחם פשוט ללא תוספות מיוחדות, הגיעה לארה"ב יחד עם המהגרים האיטלקים. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הפכה הפיצה למגש בצקי עשיר של גבינה וירקות, וזכתה לפופולאריות רבה. כשראו ברומא מה רבה האהבה לגרסה האמריקאית של המאכל המסורתי שלהם, התחילו גם הם לאפות פיצה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ולמעשה הפיצה קיבלה על עצמה גם באיטליה את חידושי אמריקה. כיום לא רק שאנחנו עיוורים לתהליך שעבר המאכל הפופולרי הזה, אלא שברור לנו גם שפיצה כמו שפיצה צריכה להיות – פיצה מקורית – אפשר לאכול רק באיטליה.

אפקט הפיצה, אם כן, מתאר תהליך של אקולטורציה, דהיינו שינוי, שילוב והתאמה תרבותית, שבמסגרתו פריט מסורתי עובר אמריקניזציה, ואז חוזר למולדתו ומקבל שם הכרה פופולרית בצורתו החדשה. צורה זו הופכת להיות הצורה האותנטית של אותו פריט לא רק עבור האמריקאים (או בני המערב בכלל), אלא עבור התרבות המקומית, וזאת מתוך תמימות קדושה ששמחה לקנות מהשוק הגלובלי את כל מה שהוא מוכן למכור. אגהננדה בהרטי מצביע על כך שהודים רבים מתרגלים יוגה מודרנית, וכלל לא מסורתית, יוגה שחזרה אליהם אחרי ש"שופצה" באמריקה. (ואולי בנקודה זו מעניין לציין שבהרטי עצמו היה אוסטרי קתולי בשם לאופולד פישר שהפך לנזיר הינדי.)

במקרה שלפנינו אפקט הפיצה פועל לשני הכיוונים: ויוקאננדה הביא לאמריקה את היוגה, שהצליחה שם בצורה פנומנלית, והפכה לפריט יצוא הממלא את לבותיהם של ההודים בגאווה (הנה הם מלמדים את המערב הדקדנטי רוחניות אמיתית מהי!). מצד שני, היוגה של ויוקאננדה לא היתה היוגה העתיקה, אלא עיבוד מודרני ומשוכנז של המסורת ההודית, המוותר על ההקשר המסורתי על אמונותיו ומנהגיו, וכולל על בסיס הבצק הראשוני תוספות שונות כגון הומניזם, פמיניזם, מטריאליזם ואמפיריציזם. את כל אלה למד ויוקאננדה מהקולוניאליסטים הבריטים. האמריקאים שהתאהבו בבשורה שהביא ויוקאננדה התאהבו בגרסה מתמערבת של היוגה, וזאת עוד לפני ששינו אותה בעצמם, איש איש לפי טעמו. הם קנו סחורה הודית שכבר על אדמת הודו קיבלה לא מעט מצלמו ודמותו של המערב.

יוגה יהודית, יהדות יוגית

היוגה שאנחנו מוצאים לפנינו כיום, אם כן, היא תוצר מודרני המתיימר לזקק טכניקה אוניברסלית מתוך המסורת ההודית. לפעמים היא עדיין שומרת על יומרות רוחניות, ומתרגליה מתייחסים אליה כחלק מהמסע הרוחני שלהם. פעמים אחרות היא הפכה, כאמור, ללא יותר מאשר אתלטיקה קלה, או אז היא נתפסת כדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. כל זה לא בהכרח רע: טוב שאנשים שונים מוצאים תועלת במורשת תרבותית זרה, ושיש להם את החופש לבחור ולהתאים לעצמם את מה שמקדם אותם לתפיסתם. בכל זאת, דמוקרטיה.

מנגד, הפליאה על כך שאלוהים מוזכר בשיעור יוגה אינה במקום. מתחילתה היתה היוגה עניין דתי, ואין שום סיבה שהיא לא תמשיך להיות. נכון עם זאת שהיא מעולם לא היתה קשורה לחג הפורים, אם כי גם זה אינו אלא אחד השינויים שהיוגה עוברת בזמננו. והנה, בנקודה זו אנחנו גם נחשפים לאחד השינויים שהיהדות עוברת בזמננו: כאן אנחנו מקבלים יהדות ניו-אייג'ית אשר מבקשת לנצל טכניקה רוחנית זרה בכדי להעשיר את עולמה. יוגה יהודית מייצרת יהדות יוגית. כמו היוגה בעידן המודרני, גם היהדות משתנה, והופכת פעמים רבות מברית בין אל מסויים לעם מסויים, או מלאומיות שבטית, ל"דרך רוחנית". וגם זה לא רע בכלל.

:

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 19.4.13

פתחתי בלוג ובו תרגומים לכמה רשימות שלי באנגלית. אתם מוזמנים להפנות את חבריכם שאינם דוברי עברית.

היום מתחיל קורס קצר שלי על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר בתל-אביב. עדיין אפשר להצטרף. פרטים כאן.

בעוד חודש וקצת יתקיים הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, עם מרצים מהארץ ומחו"ל, שאני מהעומדים מאחוריו ובין דובריו. כאן התוכנייה.

שו"ת הלכתי ופאתוות ברשת – השפעה מלמטה למעלה

אורן שטייניץ הוא דוקטורנט לדתות ותקשורת באוניברסיטת קלגרי, וגם מרצה באוניברסיטת מאונט רויאל במחלקות למדעי הרוח וללימודים כלליים. הוא חוקר את אתרי השו"ת (שאלות ותשובות הלכתיות) ברשת, הן מטעם האיסלאם והן מטעם היהדות לזרמיהן. שטייניץ כתב על הנושא מאמר בכתב העת Modern Judaism, וביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות בנוגע לנושא.

שימו לב לכמה אבחנות חשובות שבדבריו: על ההבדלים בקהלי היעד של האתרים ההלא בין היהדות לאיסלאם – אצל המוסלמים חתך האוכלוסייה הרבה יותר רחב, וזאת משום שהגבול בין "דתיים" ל"חילוניים" הרבה יותר נזיל. קבוצות גדולות של אנשים שהיינו מגדירים כ"חילונים" מרגישות שהדת היא חלק מזהותם וחייהם. דבר מעניין נוסף הוא הרחבת גבולות השיח שמתרחש ברשת (מין, הומוסקסואליות, וכו), משום הנגישות והאנונימיות. עוד מאפיין חשוב של הרשת הוא הדמוקרטיזציה שהיא מאפשרת: כולם מוזמנים להגיב – צעירים וזקנים, גברים ונשים, וכו'.

איך התחלת את המחקר?
המחקר התחיל בעבודת המאסטר שלי. אז התחלתי לבדוק את היחס למוסלמים באתרי השו"ת היהודיים, ואת היחס ליהודים באתרים המוסלמיים, כמו גם את היחס לנוצרים כ"אחר" משותף. הנחת היסוד שלי היתה שבגלל אופי המדיה, יהיה מעט מקום באתרים האלו להלכה/שריעה קלאסית, ובמקומה נראה הרבה מאד דעות אישיות של אנשי דת בלי התיחסות מסודרת למקורות הלכתיים כמקובל במסורת השו"ת. הנחתי גם שהאופי ציבורי של הרשת, בשילוב עם האנונימיות שמאפשרת לכל דיכפין לשלוח שאלות מבלי להזדהות, תעודד שיח קיצוני ואלים, כפי שניתן לראות בטוקבקים באתרי החדשות השונים. ציפיתי לראות גם "שאלות ללא סימן שאלה בסופן", כלומר שאלות שכל תכליתן היא להציג את משנתו של השואל בעניין מסויים, אשר לאו דווקא מצפה לתשובה כלשהי.

כל ההנחות האלו אוששו בסופו של דבר, וההפתעה הגדולה היתה למעשה עד כמה שצדקתי. שאלות שנוגעות לסכסוך הערבי-ישראלי, אולי כצפוי, הפכו למין שיחות סלון סטנדרטיות שבהן הרב או האימאם פועלים כיועצים צבאיים ו/או פוליטיים לממשלות השונות. במקרים אחרים רבנים כותבים בסגנון שמאפיין בלוגים של בני נוער (כול "חחח" וסמיילים מפה ועד הודעה חדשה).

לקראת הדוקטורט המחקר התרחב לסוגים שונים של אחרים, כולל תנועות לא-אורתודוכסיות בשתי הדתות (רפורמים, קונסרבטיבים וכו' באתרים היהודיים ואחמדים ואסמעאילים באתרים המוסלמיים); חילונים וחילוניוּת, כמו גם ערכים דמוקרטיים-ליברליים באופן כללי.

עוד פן של הנושא שאני מתעסק בו הוא איך השיח האינטרנטי משפיע על גבולות המובלעת הדתית. מקובל לחשוב שרבנים, או אנשי ציבור, הם אלו שתוחמים את גבולות השיח הדתי. אתרי השו"ת, שמאפשרים בהרבה מקרים תגובות של גולשים, מציגים פה שיח שהוא לכאורה מהפכני – גולשים, שהם במקרים רבים בני נוער (ובנות נוער), מרגישים מאד בנוח בחסות האנונימיות להטיח ברבנים שהם ליברליים מדי, ולמעשה מגדירים בעצמם את גבולות השיח, מ"למטה למעלה." הנושא הזה נידון בהרחבה במאמר שכתבתי.

השבוע בעלון 'עולם קטן'

עד כמה אכן מגדירים את השיח? האם אפשר למצוא קריאות תיגר על סמכותו של הרב/האימאם?
במיוחד באתרים כמו 'כיפה', שמאפשרים לגולשים להגיב על תשובות של רבנים, אפשר לראות הרבה פעמים את התופעה של גולשים שמגיבים ב"סליחה, כבוד הרב, אבל נראה לי שאתה לא יודע על מה אתה מדבר." דוגמה חביבה עלי היא שאלה שנשאל הרב חיים נבון לגבי העובדה שאין לו זקן. השאלה מלכתחילה הוגדרה ע"י השואל כ"שאלה חצופה מאד" והניסוח שלה היה בהתאם: "סליחה על החוצפה אבל זה מטריד מאד כשרואים רב שנראה כמו סטודנט בבר אילן או להבדיל רב רפורמי רח"ל".

הרב נבון ענה על השאלה בסבלנות (שלא לומר שלווה סטואית), אבל אז מגיעות התגובות. גולשת בשם מור כותבת, למשל : "יש גם קטע קבלי בזה, לא? שמן הסתם אם אני יודעת אותו גם הרב הכי "פשוט" יודע". גולש אחר מתחיל להרצות על הקשר ההדוק בין פנימיות לחיצוניות, ומזכיר (בלי הרבה קשר נראה לעין לנושא) ש"ההשכלה, כל עוד לא באה למטרות בניין ארץ ישראל אלא לקריירה בלבד (ולא חסר אנשים "דתיים" שמעדיפים קריירה על בניין א"י) היא שלילית וכולנו יודעים מה עשתה ההשכלה ליהודי אירופה." אמנם כמה גולשים אחרים נוזפים במגיבים על החוצפה ועל התעוזה להתעלם מהלכות כיבוד הורים ומורים, אבל הנקודה די ברורה.

לאחרונה נראה שלצוות הרבנים המשיבים בכיפה הצטרף צוות רבני ורבניות בית הלל, ויהיה מעניין לראות כיצד הם יתקבלו שם. לגבי הנושאים, מטבע הדברים הרבה מהשאלות באתרים האלו עוסקות בנושאי מיניות וזהות מינית (גם אצל המוסלמים, אגב, והשאלות שם נוטות להיות הרבה יותר גרפיות…), והתשובות – והתגובות אליהן – צפויות. המחקר שלי עוסק, כמו שאמרתי, בעיקר בנושאי האינטראקציה עם "אחרים", ובאופן ספציפי עם בני דתות אחרות או עם השקפות דתיות אחרות.

מה אם כן היחס סביב כל הסוגייה הפלסטינית?
הנושא הפלסטיני, כצפוי, מככב באתרים האלו. דוגמה נוספת ל"משיכה ימינה" על ידי הטוקבקיסטים אפשר לראות בתשובה של הרב ברוך אפרתי, רב שקשה לחשוד בו בדעות ליברליות, לשואל שהזדעק על כך שגם ערבים קונים ברמי-לוי בצומת הגוש ו"מלכלכים את הסופר עם הפנים שלהם." אפרתי הגיב בזעזוע והפנה את הכותב ליד ושם לקרוא בכתבי היטלר וגבלס כנויים דומים.

הטוקבקים, כצפוי, לא איחרו לבוא. חלקם ביקשו מהרב לחזור בו מתשובתו, וטענו שהוא לא מכיר את המציאות. אחד מחה על ההשוואה לנאצים והוסיף ש"מעולם לא ראיתי יהודי ששונא גוי על רקע לאומני, לא שמעתי אצלנו ששונאים שחורים מאפריקה או מלוכסני עינים מתאילנד- אלא הסבר התופעה פשוט-הערבים עוינים אותנו, חפצים בחדלוננו חלקם רוצחים בפועל ומאלו שאינם רוצחים רובם תומכים במעשיהם ואין להאשימם בכך- זו תגובה טבעית של עם שנלחם בעם, אל לנו לצפות מהם להיות צדיקים ולהתנגד לרצח יהודים, כך טבע רבונו של עולם בתכונה הלאומית שבכל עם." אחרים התעלמו לגמרי מהתשובה ורק כתבו שיש להימנע מלקנות ברמי-לוי כדי לא לפרנס גויים. במילים אחרות, תרבות הטוקבקים בתארים הלכתיים לא שונה בהרבה ממה שהתרגלנו למצוא בYNET או באתרי חדשות אחרים.

ובצד המוסלמי?
בהרבה מובנים, מה שקורה באתרי השו"ת (פאתוות) המוסלמיים מעניין הרבה יותר ממה שקורה באתרים היהודיים. אצל היהודים התחושה היא שמדובר באוכלוסיה מאד ספציפית שנוטה לשאול שאלות באתרים האלו, וממילא אותה אוכלוסיה היא זאת שמסתמכת (או לא. מן הסתם קשה לדעת) על התשובות באתרים. מאחר והרבנים החרדים ברובם פוסלים את השימוש באינטרנט, רק מעטים מהם עונים על שאלות שנשאלו במדיום הזה (יוצאים מן הכלל הם כמה רבנים בעולם החרדי הלא-אשכנזי, דוגמת הרב בן ציון מוצפי שעונה באינטרנט בסגנון שדומה יותר לשו"ת SMS).

יהודים לא אורתודוכסים לא נוטים לשאול שאלות הלכתיות, וגם אם בחו"ל נמצא כמה אתרים קונסרבטיביים שהם ניתן להציב שאלות לרבנים, השאלות הן לרוב לגבי מושגי יסוד ביהדות ולא שאלות הלכתיות פרקטיות. כבר נכתב הרבה על כך שקשה למצוא יהודים המשוייכים לתנועה הקונסרבטיבית שחיים חיים הלכתיים (בסטנדרט כלשהו), וגם אלו שכן לא נוטים לשאול שאלות רב אינטרנטיות.

גם בעולם האורתודוכסי-מודרני, או הצד השמאלי של הסקאלה הציונית-דתית, יש נטייה להימנע מהמדיום. אמנם הרב שרלו והרב נבון עונים הרבה מאד לשאלות אינטרנטיות (הרב שרלו הוא מחלוצי הז'אנר), אבל קשה למצוא רב שממוקם שמאלה מהם משתמש במדיום. הרב בני לאו, למשל, הצהיר לפני כמה שנים שהוא הפסיק לענות על שאלות מקוונות בגלל שהוא מוצא את המדיום בעייתי מהרבה בחינות, ובמיוחד מכיוון שאינו מכיר את השואלים או את הקונטקסט שבה השאלה נשאלת. גם רבני מעלה גלבוע נעדרים לחלוטין מהשיח. כאמור, לאחרונה רבני ותלמידות החכמים של בית הלל החלו לענות באתר "כיפה" ויהיה מעניין לראות איך זה יתפתח.

אצל המוסלמים התמונה שונה. יש סקאלה רחבה הרבה יותר של מוסלמים הרואים עצמם מחוייבים לשריעה (בצורה זו או אחרת) ומשתמשים באתרי הפתוות. ניתן למצוא אתרי פתוות שהם ליברליים במוצהר, אתרים סלפיים (או פונדמנטליסטיים), ובעיקר של הזרם המכנה עצמו מסורתי או "מרכזי", כלומר הזרם הרואה עצמו מחוייב לשריעה כפי שהתפתחה במהלך הדורות. הזרם הזה נקרא במצריים "ווסטייה" ("דרך האמצע") והדמות המזוהה ביותר עם הזרם הוא השיח' יוסף אל-קרצ'אוי.

קרצ'אוי נחשב לסמכות הרוחנית המרכזית מאחורי אתר בשם Islam On-Line שפעל תחת חסותו עד שנת 2010. האתר, שכלל תוכן בערבית ובאנגלית, מתאפיין בסגנון מערבי, וכלל בנוסף לפאתוות (שהיו החלק הפופולארי באתר) גם חדשות מסוגים שונים, מאמרים בנושאים דתיים וחילוניים, ומדור ייעוץ בעניינים שונים. מדובר באתר שנחשב בעולם הערבי והמוסלמי לפתוח ונועז, במיוחד מדור הייעוץ שעסק רבות בענייני מין מיניות.

מבחינת היחס לאחר הדתי באתר, אפשר למצוא כמה נקודות מעניינות. מחד גיסא, אפשר לראות בענייני יחסים בין-דתיים במערב, רוב התשובות שניתנו באתר הן בעלות אופי ליברלי-יחסית, ובכל מקרה מתונות מאד. המופתים המשיבים רואים לרוב יחסים קורקטיים – ואף חמים – עם יהודים ונוצרים או בני דתות אחרות כחיוביים, אם כי תמיד מודגש הרעיון על פיו אם מוסלמים יתייחסו היטב לבני דתות אחרות, הלא-מוסלמים יוכלו לראות את היופי שבדת האמת ואולי ימשכו להמיר את דתם.

הקלף שמשנה לחלוטין את התמונה הוא היחס לישראל ולציונות. קרצ'אוי עצמו הצהיר מספר פעמים – גם באתר וגם מחוצה לו – על תמיכתו בפיגועי התאבדות, אך רק כאשר הם נעשים כנגד ישראל. פגועי התאבדות במקומות אחרים מגונים בכל לשון של גנוי, אך המושג של ישראלי חף מפשע נחשב בעיני קרצ'אוי – ומופתים משיבים אחרים באתר – בתור אוקסימורון. הרציונל שניתן לכך הוא שבישראל נהוג גיוס חובה ולכן כל ילד ישראלי הוא חייל פוטנציאלי. נימוקים אחרים כוללים פגיעות של צה"ל בחפים מפשע וכו'.

בשנת 2010 האתר נעלם מעל האינטרנט במפתיע, ובמקומו עלה אתר באותו השם, ללא מדור הפתוות. על פי מאמר של Mona Abdel-Fadil, שערכה עבודת שדה במערכת האתר בקהיר בעת שפרץ ה"משבר," נראה כי הגוף שמימן את האתר הביע את חוסר שביעות רצונו מתכנים שעלו בו ודרש לסגור את האתר במתכונתו הנוכחית. הכותבים הניחו כי מדובר בהשתלטות סלפית על האתר, וכי התכנים הליברליים הם מה שעורר את חמתם. בהמשך, כאשר מסתבר שהרבה מהתכנים הליברליים דווקא הושארו באתר החדש, הכותבים "משנים גריסה" ומניחים שההשתלטות נובעת מכך שהאתר היה תקיף מדי כנגד ישראל, והסלפים (שמזוהים עם סעודיה וארצות המפרץ) זעמו על כך שהתכנים עשויים להכעיס את האמריקאים.

הכותבים המרכזיים של האתר פרשו והקימו אתר בשם on-islam.net, שנראה בדיוק כמו "אסלאם און-ליין" הישן. באתר החדש שמתי לב לתופעה מעניינת – בעוד הפתוות באנגלית לגבי יחסים בין-דתיים נשמעות דומות מאד למה שהיה מקובל באתר הישן (אין לנו בעיה עם יהודים, יש לנו בעיה עם ישראל), פתוות בערבית מכילות אמירות אנטישמיות גרידא, ומשתמשים בציטוטים מהקוראן ומהחדית' כדי "להוכיח" שביהודים קיימים פגמים באופן טבעי אשר גורמים להם להיות לא אמינים, השוואת לקופים וחזירים וכו'.

ולסיכום? הקצנה או ליברליזציה של השיח?
בתחילת דרכם, אתרי השו"ת נתפסו כבשורה של ממש. בעולם המוסלמי שיח' קרצ'אוי דיבר על כיבוש העולם דרך האינטרנט ובעולם היהודי, שממילא לא מתעניין בהפצת היהדות לכל דיכפין, דיברו – בעולם החרדי – על הסכנות הגדולות שבמדיום, ובעולם האורתודוכסי הלא-חרדי על הפוטנציאל הגדול שיש במדיום החדש שמאפשר שיח הלכתי דו-כווני. הרב שרלו הרחיק וטען כי מדובר בהפיכת התשובה ההלכתית ל"בית מדרש של ממש, שבו אין מקבלים דבר ללא בחינה ובדיקה."

מדובר, למעשה, באותן ציפיות שנתלו באינטרנט באופן כללי בתחילת דרכו, ובתקווה שמדובר במדיום שיאפשר את "מצב הדיבור האידיאלי" של הברמס, שבו המשתתפים בשיח עסוקים כולם בחיפוש אחר האמת ולא בהפצת אג'נדה כזו או אחרת. הציפיות, כך היה נראה, הופרכו כמעט לחלוטין – רוב התשובות היו צפויות, חד-מימדיות, ושיעתקו ברובן שיח קיים. רב שהעז לפרסם תשובה שחורגת במקצת מגבולות המובלעת נתקל במבול תגובות שהבהירו לו שמדובר בחציית גבולות גזרה.

הרבה רבנים מהצד הליברלי של האורתודוכסיה, כמו שכבר ציינתי, הפסיקו מהר מאד לענות על שאלות מקוונות, והיה נראה שהשיח מופקר לימין. באופן אירוני משהו, נראה שדווקא העובדה שהאתרים המוסלמים לא איפשרו לגולשים להגיב על התשובות שנתנו המופתים, היא זו שגרמה לכך שהאתרים המוסלמים מציגים שיח מגוון הרבה יותר, ותשובות ליברליות ומפתיעות.

בניגוד לדעה הרווחת, גם בצד היהודי למדיום הזה יש הצלחות לא מעטות. העובדה שנשים היו חלק אינטגרלי מהשיח מהרגע הראשון, למשל, היא לא עניין של מה בכך. נשים הציבו שאלות, הגיבו לתשובות של רבנים, ואף ענו על שאלות הלכתיות. אתר "כיפה," למשל, איפשר לנשים לענות על שאלות הלכתיות במסגרת "חברים מקשיבים" כבר לפני שבע-שמונה שנים! אי אפשר גם לזלזל בכך שהאתרים האלו העלו לסדר היום המגזרי סוגיות מושתקות כמו עקרות הלכתית, חומרת רבי זירא, ונושא ההומוסקסואלים הדתיים.

גם אם רוב התשובות הרבניות (אך לא כולן!) היו צפויות ולא שברו את גבולות המובלעת, עצם העלאת הנושאים גרמה, לאט ובזהירות, להרחבת השיח. התחום היחיד בו למעשה אין שום סטיה מהמקובל והצפוי, הוא נושא היחס לפלסטינים באתרים היהודים והיחס לישראל באתרים המוסלמים. יותר מכך, נראה שעמדות ניציות בתחום יכולות להכשיר עמדות ליברליות בתחומים אחרים.

לגבי ההשפעה של המדיום, נראה שהוא מביא עמו תמורות משמעותיות לגבי הסמכות הרבנית-הלכתית, וזאת מכמה כוונים. מצד אחד, כמו שציינתי, התגובות לתשובות הרבניות, והעובדה שהרבנים טורחים לענות לתגובות, הופכת את השיח לשוויוני יותר, ופחות "מוכתב מלמעלה." תשובת הרב היא לא תמיד סוף הדיון אלא למעשה תחילתו. במובן הזה צדק הרב שרלו, שקיים כאן פוטנציאל להפוך את התשובות לבית מדרש של ממש, אך נראה שבינתיים הפוטנציאל לא ממומש במלואו והשיח נשאר לרוב ברמה די שטחית. יהיה מעניין לעקוב אחר הנושא בעתיד ולראות אם התגובות לתשובות מהוות התחלה של שיח הלכתי מורכב ומעניין.

אספקט נוסף שמשפיע על דמות הרב הוא העובדה שהרבה רבנים לא טורחים לבסס את תשובותיהם על מקורות הלכתיים. עובדה זו בולטת במיוחד בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרבה רבנים (וגם מופתים) שמחים מאד לשטוח את משנתם המדינית-בטחונית, ולחלק עצות אסטרטגיות וצבאיות לממשלה, בלי קשר ברור למקורות הלכתיים כלהם. פה הרבנים למעשה מייצבים עצמם לא כסמכות הלכתית, אלא כאינטלקטואלים ציבוריים. כלומר, הסמכות שלהם, שנובעת משליטתם במקורות הלכתיים או תורניים, מעניקה להם (לפחות לדעתם) סמכות ציבורית גם בעניינים שלמעשה לא קשורים כלל לתחום התמחותם.

מגילות העצמאות ונישואים אזרחיים בימי הקמת המדינה

דת ומגילה

מספר גלגולים עברה מגילת העצמאות עד שהתגבשה והתעצבה בנוסח הסופי המוכר לכולנו. כמה ספרים ומאמרים נכתבו על השתלשלות העניינים,* ולא אכנס בהזדמנות זו לכל הפרטים. להלן אשתדל לעמוד בקצרה על מה שנוגע לענייני דת ומדינה.

הצהרת שז"ר

אחת ההצעות הראשונות לנוסח המגילה היתה ה"הצהרה בדבר מדינה יהודית". הצהרה זו גובשה בידי הוועדה המדינית של הוועד הפועל הציוני. מי שניסח אותה בפועל, ואחרי זה גם הקריא אותה בפני מליאת הוועד הפועל הציוני ב-11 באפריל 1948 (שימו לב: רק קצת יותר מחודש לפני ההכרזה על הקמת המדינה), היה זלמן רובשוב (לימים, שז"ר, שיהפוך לשר החינוך ואחר כך לנשיא המדינה). ה"הצהרה" באה חשבון עם המנדט הבריטי, ומזכירה את החלטת עצרת האומות המאוחדות מיום כ"ט בנובמבר 1947 בדבר קימומה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, אולם לא מזכירה שעל פי ההחלטה הארץ אמורה להיות מחולקת, ושגם לתושביה הערבים אמורה לקום מדינה משלהם.

עבורנו מעניינת מאוד הפסקה החותמת את ההצהרה. כאן שז"ר גייס את כל צבאות האדמה והשמיים כדי לתת תוקף למדינה שבדרך:

לימיננו הצדק. אתנו מאוויי כל הדורות באומה. אתנו מצפון העולם. אתנו צוואת מיליוני קדושינו-מעונינו ואתנו רצון חיים האיתן של מיליוני שרידינו. עלינו קדושת הגבורה של לוחמינו-מגינינו, ואל אלוהי ישראל לנו לעזר.

מרשים ביותר, אם כי לא מעט מליצי. ההצעה לא התקבלה.

טיוטת בעהם

הטיוטה הראשונה של המגילה נכתבה בכלל באנגלית. כתב אותה מרדכי בעהם, משפטן תל-אביבי שמונה לצורך כך בידי פליקס רוזנבליט (לימים, פנחס רוזן, שר המשפטים המיועד), ביום 22 באפריל 1948 (שלושה שבועות בלבד למועד!). בעהם ניסח את המגילה בצורת חוזה משפטי, כאשר כל פסקה בחלק הראשון פותחת במילים "הואיל ו…", ולאחר מכן מגיע המסקנה הבלתי נמנעת: "לכן, אנו, נבחרי התנועה הציונית…". אולי משום כך בחלק הראשון הכניס בעהם לראשונה גם את הבטחת הארץ לאבות על ידי האל ("הואיל ואלוהי ישראל נתן את הארץ הזאת לאבותינו […] להיות להם לאחוזת עולם"), וגם את הנרטיב הציוני (החורבן והגולה, תחילת המפעל הציוני והצהרת בלפור, נוראות השואה), ולא רק את החלטת האומות המאוחדות, כצידוק להקמתה של המדינה.

עבורנו חשוב במיוחד שבעהם הכניס לראשונה למגילה את הביטוי "צור ישראל". הוא כתב את הטיוטה שלו באנגלית, ותוך הסתמכות על הכרזת העצמאות האמריקאית. בזו האחרונה כתוב כי ההכרזה נערכת with a firm reliance on the protection of divine Providence ("תוך ביטחון איתן בהגנתה של ההשגחה האלוהית"). מכאן ועד ל"מתוך בטחון בצור ישראל" (בעהם הציע מונח זה בהערה בעברית) הדרך לא ארוכה כל כך.

דא עקא, פנחס רוזן לא היה מרוצה מהתוצר הסופי, והטיל על צבי ברנזון, ידידו הקרוב, לכתוב נוסח נוסף.

נוסח ברנזון

צבי ברנזון, אז היועץ המשפטי של הסתדרות העובדים הכללית ולימים שופט בית המשפט העליון, עיצב בעצם את המבנה וניסוח המגילה, אשר השתמר עד לנוסח הסופי שלה. לצורך עבודתו השתמש בטיוטת בעהם ובהצהרת שז"ר.

ברנזון הכניס למגילה כמה משפטים מעניינים שנמחקו ואינם איתנו. למשל, על כך שהמדינה תכונן "בגבולות שהותוו בהחלטת עצרת האומות המאוחדות". קביעה זו נמחקה על ידי צוותו של ברנזון מיד – למה לקבוע מראש גבולות כאשר בחוץ משתוללת מלחמה? או כמו שניסח זאת בן גוריון:

ומדוע לא להגיד [דבר על הגבולות העתידיים]? כי איננו יודעים. אם או"ם יעמוד על שלו – אנחנו לא נילחם נגד או"ם. אבל אם או"ם לא יהיה קיים בנוגע לעניין זה ויעשו בנו מלחמה ואנחנו נכשיל אותם – אז נתפוס את הגליל המערבי ואת הדרך משני עברי הכביש של ירושלים, וכל זה יהיה חלק של המדינה, אם יספיק לנו הכוח. למה להתחייב?

עוד משפט קטן של ברנזון שנמחק מהנוסח הסופי היה "המדינה תהיה מדינה דמוקרטית". העניין הפעוט הזה נמחק על ידי משה שרתוק (לימים, שרת, ראש הממשלה השני של המדינה), ייתכן משום הוויכוח, כבר אז, על זכויותיהם של תושביה הערביים של המדינה העתידית, וחוסר הודאות שמא הם אף יהיו רוב התושבים בגבולות המדינה של אחרי המלחמה. בסוף איכשהו הם לא היו הרוב (ראו 'לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים' מאת בני מוריס). ובכל מקרה, הפלסטינים תושבי המדינה חיו תחת ממשל צבאי עד 1966.

נוסח ברנזון עבר עוד כמה גלגולים והגיע לידי "מנהלת העם" ב-12 למאי, יומיים בלבד לפני ההכרזה על קום המדינה. מנהלת העם לא היתה מרוצה ממה שראתה, והעבירה את הנוסח לתיקון, תחילה אצל משה שרתוק (שכאמור נפטר מהעניין הדמוקרטי), ולבסוף לידי בן גוריון, שקבע את הנוסח הסופי בהחלט.

המגילה של בן גוריון

דוד בן גוריון הכניס כמה שינויים למגילה. ראשית, הוא קבע את המשפט הראשון שלה, "בארץ ישראל קם העם היהודי", וזאת לעומת הפתיחה בגלות ובכמיהה לציון שקיבל מנוסח שרתוק. בן גוריון גם לא הסכים לשום ציון של הבטחת האל לעם ישראל כי יירש את הארץ, ודווקא הכניס גם את ההבטחה לכינון חוקה "לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948" (יה, ווטאבר). וכמובן, הוא זה שקבע סופית את הביטוי "צור ישראל" במגילה.

באשר ל"צור ישראל", התפתח כידוע ויכוח. אהרון ציזלינג ממפ"ם דרש להוציאו לחלוטין מהמגילה. משה שפירא, נציג המזרחי, דרש להוסיף לו את המילה "וגואלו". בן-גוריון הציע להשאיר כך. לשפירא הוא אמר כי רק ללא "וגואלו" יוכל להסביר לילדיו כי חתם על ההכרזה "בלב שקט ובמצפון נקי".

בן גוריון, דת ומדינה, חופה וקידושין

דוד בן גוריון היה יהודי מעניין. הוא שלל את "היהדות הגלותית", ובתוך כך את רוב התושב"ע. הוא לא התקין מזוזה בביתו, לא חגג אף חג יהודי-מסורתי, כולל ראש השנה ויום כיפור. הוא סירב ללבוש כיסוי ראש בכל מקרה (השבעות, שמחות, לוויות) [תיקון: כנראה שמדי פעם הוא בכל זאת לבש כיסוי ראש – ראו בתגובות] והתגאה בכך שכף רגלו לא דרכה בבית כנסת בכל שבעים שנותיו בארץ ישראל. בעצמו הקפיד בן גוריון להתחתן בנישואים אזרחיים בארה"ב. למה, אם כן, לא אפשר בן גוריון נישואים אזרחיים במדינת ישראל?

נהוג לייחס את כפיפותם של אזרחי ישראל היהודים לרבנות הראשית בהבטחה שנתן בן גוריון ל'אגודת ישראל' ביוני 1947. בהסכם זה, שלכאורה נועד למנוע מהחרדים לפנות לאו"ם ולהתנגד להקמת מדינה ליהודים, נקבע כי השבת תהיה יום המנוחה במדינה, מוסדות ממלכתיים ישמרו על כשרות, ולגבי דיני אישות נקבע כי

יעשה כל מה שאפשר למען ספֵּק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים.

נשים לב שהניסוח אינו מבטיח שלא תהיה אפשרות לנישואים אזרחיים, וניתן לפרש את הקביעה הזאת בצורות שונות. ואכן, הסיפור סבוך הרבה יותר. במאמר מקיף על הנושא** מפרט רון חריס, דיקן הפקולטה למשפטים באונ' תל-אביב את השתלשלות העניין. ונתחיל במעט רקע.

הסדר הנישואים הקיים במדינת ישראל מבוסס על חוקי ה"מילט" (millet) העות'מאניים. המילט היתה שיטה משפטית אשר במסגרתה כל עדה דתית באימפריה העות'מאנית ניהלה את ענייניה, וכל אדם היה כפוף לראשי העדה שלו. מבחינת הטורקים, היה מדובר בגישה פתוחה ופלורליסטית יחסית, שכן העדות דתיות נהנו מאוטונומיה לנהל את ענייניהן.

המילט קיבל את תוקף המנדט הבריטי ב"דבר המלך במועצתו" משנת 1922 (הבריטים כבשו את הארץ מידי העות'מנים ב-1917, אבל זו השנה שבה העניק רשמית חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל), וזאת בעיקר כדי לא לעורר זעזועים מיותרים בשטח הארץ. במקרה היהודי, החל מ-1928 נקבע השייכות ל"עדה" על פי הרשום בפנקסי "כנסת ישראל".

"כנסת ישראל" היתה גוף חילוני של יהודי א"י שאיגד תחתיו שלושה מוסדות: "אספת הנבחרים", שהיתה מעין גוף יצוגי שהורכב מסיעות שנות של יהודי הארץ; "הועד הלאומי", שהיה הרשות המבצעת שבתוך אספת הנבחרים, והרבנות הראשית. הגופים הללו עסקו בעניינים האזרחיים של הישוב היהודי.

כאשר התגבשה העמדה של הבריטים באשר להמשכיות הסדר המילט, הגישה ההסתדרות הציונית מסמך מפורט עליו היה חתום חיים וייצמן. במסמך הביעה ההסתדרות התנגדות חד משמעית להמשך שליטת בתי הדין הרבניים במעמד האישי של היהודים בארץ, וביקשו שתהיה אפשרות לנישואים אזרחיים. גם רוב הציבור החרדי התנגד להסדרי נישואים רק דרך הרבנות הראשית, מכיוון שזו כפופה לכנסת ישראל, שהיא גוף חילוני.

המאבק נמשך עד 1928, אולם גם אחרי מועד זה היו יהודים רבים שלא נכללו ב"עדה" היהודית, ולכן היו יכולים להתחתן אזרחית. למעשה, יהודים שלא רצו בכך היו יכולים פשוט להצהיר על "פרישה" מכנסת ישראל, ושמם הוסר מפנקסיה. מרגע זה הם ניהלו את ענייניהם מול בתי המשפט האזרחיים של המנדט הבריטי. כך נמצאו יהודים חילונים וחרדים רבים מחוץ לתחום השיפוט של בתי הדין הרבניים עם הכרזת העצמאות של המדינה, והיה צורך להחליט האם לכפות עליהם את סמכותם של בתי הדין עם הקמת המדינה. כלומר, לא התקיים רצף פשוט בין המנדט למדינת ישראל בעניין הזה, אלא התבצעה פעולה אקטיבית של כפיית סמכות בתי הדין על כלל היהודים בארץ.

ב-3.3.48, פחות משלושה חודשים לפני הכרזת המדינה, שלח חיים כהן, שופט בית המשפט העליון לעתיד ובזמן הזה מזכיר ועדת המשנה לחוקי אישות שהיתה אמונה על קביעת נהלי הנישואים במדינת ישראל העתידית, תזכיר עם דעתו בעניין. כהן מציע שילוב של חקיקה אזרחית ודתית וביטול בתי הדין הרבניים. הוא טען כי

לא תיתכן במדינתנו מערכת שלמה של בתי דין אשר נפש כה רבים מן הישוב סולדת מהם. יש להדגיש את הדבר הזה בכל לשון של הדגשה, שהרי האשמים במצב הזה הם אך ורק הרבנים עצמם שלא ידעו לרכוש לבתי דיניהם אמון כל שהוא בקרב הציבור.

אם מישהו שחשב שמצבה הקלוקל של הרבנות הוא משהו חדש, מסתבר שהיא הספיקה לטפח אנטגוניזם בקרב הציבור היהודי עוד לפני קום המדינה. כהן הציע אם כן לבטל את בתי הדין הרבניים, ודעתו נשקלה בחלק מעבודת הועדה הנ"ל. על פי חריס הנהגת נישואים אזרחיים כפשוטו לא נידונה ברצינות בועדה. מנגד, איש גם לא חשב ברצינות להשאיר בידי בתי הדין הרבניים את הסמכות כולה. ההצעות נסובו על הכנסת איזונים ובלמים שונים (למשל בתחום הממוני) להסדר המתגבש. והנה, בסופו של דבר, כידוע, הוכפפו כל אזרחי ישראל היהודים לבתי הדין הרבניים.

מה השתבש? על פי חריס בעוד שהחלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר דיברה על מדינות עצמאיות בארץ ישראל, יהודית וערבית, ב-1 לאוקטובר 1948, הבריטים החליטו לחזור למולדתם כבר ב-14 למאי. בבת אחת לוח הזמנים של הועדות השונות, ובתוכן הועדה המשפטית, התקצר מאוד. והיו עוד בעיות רבות. חריס:

לסיכום, העדיפות הנמוכה שנתנו בן גוריון ומנהיגים אחרים להכנות בתחום המשפט, פשרות מוסדיות ופוליטיות שסיבכו את מבנה המועצה המשפטית והרכבה ובעקבות זאת תפקודה, כישלונות ניהוליים של דב יוסף [יו"ר המועצה], הנתק בין חברי המועצה בירושלים ובתל-אביב [בשל המלחמה המתחוללת (כן, אפשר גם להאשים את הערבים)], האיחור בתחילת עבודתה של המועצה וההתקצרות המהירה של תאריך היעד להשלמתה והעברת האחריות על התחום המשפטי ערב הקמת המדינה מיוסף ל[פנחס ]רוזן – כל אלה הביאו לכך [… שהמצב שהתהווה] משקף בעיקרו את כישלון עבודת המועצה המשפטית ואת אילוצי המחצית הראשונה של חודש מאי יותר מאשר עמדות אידיאולוגיות ופשרות פוליטיות ועבודת הכנה מסודרת. (עמ' 50)

חריס טוען כי המועד הקריטי הוא ה-19 למאי, 1948, חמישה ימים אחרי הכרזת העצמאות, יום השלמת ניסוחו וקבלתו של דבר החקיקה הראשון במדינת ישראל: "פקודת סדרי שלטון ומשפט". כדי למנוע ואקום משפטי עם נסיגת הבריטים נקבע בפקודת חוק זו שתוקף המשפט שהיה קיים עד יום ה' באייר תש"ח יעמוד גם בעתיד. כלומר המשפט המנדטורי ממשיך, לבד מתיקונים שניתן לבצע בו מכאן והלאה. חשוב לא פחות: מצב זה ממשיך גם את חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לאלו הדתיים, כלומר, במקרה היהודי, בתי הדין הרבניים.

אולם גרוע מכך: בעוד שבתקופת המנדט היה אפשר לצאת, כאמור לעיל, מ'כנסת ישראל', להפוך לנתין המנדט בפלסטינה ולהתחתן במוסדותיו האזרחיים של המנדט, במדינת ישראל בוטלה 'כנסת ישראל' ובבת אחת כל היהודים שבשטחה אוזרחו, כאשר באופן טבעי האפשרות לפרוש להפוך ל"נתין המנדט" כבר לא היתה קיימת. כל היהודים הפכו אזרחי ישראל, ובכך הם הפכו בבת אחת גם לכפופים לרבנות הראשית. וכך הגענו עד הלום.

עצמאות בעתיד: להיות קצת יותר חופשיים בארצנו

הפרטים שנימנו לעיל מעניינים כשלעצמם, ועל כל אחד להחליט אם לקלל את שרירותיות הגורל או לשבח את ידו המכוונת של שר ההיסטוריה. הם בכל מקרה מעוררים בלבנו תמיהת "מה היה קורה אילו". אני חושב שהתמיהה הזאת במקום, אבל לא רק כהתבוננות משתוממת אחורה, אלא כבסיס יציאה אל העתיד.

נדמה לי שהשנים הללו מיוחדות. עת רצון. ה"סטטוס קוו" המפורסם בענייני דת נסדק, ועומד להישבר. השאלה המעניינת היא מה יעלה במקומו. אינני מהישראלים המעוניינים למחוק כל סממן יהודי מהמרחב הציבורי ולכונן מדינה על טהרת הליברליות-פלורליזם-הומניזם, ולא רק מפני שאני חושב שמדינה כזאת היא פיקציה שלא תיתכן. אני חושב שגם לו היה הדבר אפשרי, השלכת האוצרות התרבותיים והדתיים שקיבלנו מאבותינו ואמותינו היא שטות גמורה וכסילות ממדרגה ראשונה. תרבות לא משליכים, אלא מפתחים, משכללים, ניזונים מפירותיה וזורעים את זרעיה שיזינו את הדורות הבאים.

מה שאני חושב שהוא אסון הוא רודנות קטנונית של זרם אחד ויחיד שלוקח בעלות על אותה תרבות ואותה דת ומכתיב עבור השאר מהי ומה יש לעשות איתה. ולא רק בגלל שבמקרה לא מדובר בזרם שמוצא חן בעיני (למעשה, הרבה ממנו מוצא חן בעיני). הבעיה היא שמצב שכזה הוא מכשול ומחסום להתפתחותה של התרבות (והדת), להתקדמותה הלאה, ליצירתיות שתביא לפריחתה (וממילא, הוא גם משחית את אותו הזרם ומעורר כלפיו שנאה). המונופול שכבש לעצמו הזרם האורתודוקסי במוסדות המדינה חייב להסתיים. על המרחב הציבורי להיות חופשי לא מיהדות, אלא מכפייה של סוג אחד בלבד של יהדות.

אין לי ספק שיכוננו נישואים אזרחיים במדינת ישראל, בדיוק כמו שאין לי ספק שהמונופול של הרבנות על ענייני הכשרות ישבר, בדיוק כמו שאין לי ספק שיושג הסדר בכותל המערבי שיאפשר תפילה שאינה רק בגבולות היהדות החרדית. המאבק עדיין בעיצומו, אולם נדמה לי שהמתנגדים להתפתחויות אלה נמצאים בקרב בלימה שגורלו נחרץ לשבט. על מי שרוצה לקצר את זמן המאבק להתגייס ולעזור, אולם יש חשיבות רבה לא רק להצביע על כשליה של המערכת הנוכחית וחוסר הצדק שבה, אלא גם להציב אלטרנטיבה. וכאמור, על האלטרנטיבה להיות מבוססת על עקרונות הצדק כפי שהתפתחו במערב המודרני (שכולנו בניו ובנותיו) אולם לא פחות מכך על המורשת התרבותית והדתית של היהדות לדורותיה. או כמו שמגילת העצמאות מנסחת את זה, "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל."

עצמאות שכזאת דורשת ניכוס מחדש של "היהדות" על ידי כל אחד שמעוניין להשפיע על השיח המתהווה. קליטת פליטים בגבול היא מעשה יהודי. תפילת נשים בטלית היא מעשה יהודי. התעקשות לקבור חייל שאינו יהודי מספיק עבור הרבנות יחד עם חבריו היא מעשה יהודי. כשרות ללא רבנות היא מעשה יהודי. חתונה ללא הרבנות היא מעשה יהודי. דאגה לשכבות החלשות היא מעשה יהודי. מיסוי על עשירים הוא מעשה יהודי. התעקשות על לימודי ליבה היא מעשה יהודי. עמידה על זכותם של הפלסטינים למדינה משלהם ולזכויות אזרח מלאות היא מעשה יהודי.

הגיע הזמן לסיים את הכפיפות האוטומטית של רוב הציבור הישראלי לשומרי המצוות כבעלי הבית על "היהדות". על הציבור הישראלי לקחת בעלות ואחריות על המורשת התרבותית-דתית שלו ולהציב אלטרנטיבה רצינית ובטוחה בעצמה שלא תתבייש להכריז על עצמה כאותנטית לא פחות מכל פרשנות אחרת של המסורת. כפי שאמר בן גוריון לרב מימון:

התורה שאתה חי על פיה אינה תורת משה מסיני. זוהי תורה שקמה אחר כך. […] גם אנו היינו במעמד הר סיני, אבל אנו רואים את מעמד הר סיני אחרת מאשר אתה רואה אותו.

הטריק הכי גדול שחוללה האורתודוקסיה הוא שהיא שכנעה את הישראלים שהתנגדות לה היא התנגדות ליהדות. מכאן נוצרו שתי קבוצות: הגדולה, שמשום שאינה רוצה להתנגד "ליהדות", מקבלת בכניעה נרפית את כל שגיונותיה ומוסיפה "תודה"; והקטנה יותר, אשר דוחה אותה בשאט נפש, אלא שמתוך הזיהוי הזה דוחה גם את "היהדות" ולא מעוניינת בשום חלק מהחבילה. הגיע הזמן לשנות את כללי המשחק, ולהתחיל חדש. גם אנו היינו במעמד הר סיני (למעוניינים: המטפורי), אבל אנו רואים אותו אחרת. זו הדרך, ומתוך ביטחון בצור ישראל נעשה ונצליח.

* ביניהם ספרו של זאב שרף, שלושה ימים (עם עובד, 1959), ספרו של פנחס יורמן, 32 דקות ראשונות (מסדה, 1978), ומאמרו של יורם שחר "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות" (עיוני משפט כו, 2002). שחר הוא שחקר לאחרונה ובצורה מעמיקה את תולדות המגילה, ומאמרים עיתונאיים על מחקרו התפרסמו כאן וכאן. השבוע פורסם גם מאמר של זלי גורביץ על נוסח המגילה. ברצוני להודות לאביעד יחיאלי על העזרה הרבה לגבי נושא זה.

** רון חריס, "הזדמנויות היסטוריות והחמצות בהיסח הדעת: על שילובו של המשפט העברי במשפט הישראלי בעת הקמת המדינה", שני עברי הגשר: דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, עורכים: מדרכי בר און, צבי צמרת, יד בן צבי, ירושלים, 2002. מתוך ספר זה נעזרתי גם במאמרו של צבי צמרת, "מדינה יהודית – כן; מדינה קליריקלית – לא: ראשי מפא"י ויחסם לדת ולדתיים".

המקורות האזוטריים של הנאציזם: פגניזם, גזענות, שנאת נצרות ואנטישמיות

בקנבורג, 1934

נאציזם ואוקולטיזם – הילכו שניים יחדיו רק מפני שלכאורה נועדו?

מאז שנות השישים התפרסם מספר לא קטן של ספרים המתיימרים להתחקות אחר הכוחות האזוטריים והשטניים שעמדו מאחורי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וניצחונותיו הראשוניים ביחסים הבינלאומיים ובמלחמת העולם השנייה. נדמה שתופעת הנאציזם נראית כל כך פלאית ומוזרה, עד שבאופן טבעי מבקשים לה הסבר על-טבעי. אלא שרוב הספרים הללו מלאים בבדיות. למעשה, יותר מאשר חשיפת הכוחות האזוטריים שמאחורי הנאציזם, ספרים אלה בעצמם הם אזוטריקה, כלומר הם עצמם מתפקדים כתורת סוד המזכה את המיעוט הנכנס בשעריה בראייה פנימית ובתיאוריה סודית המסבירה תהליכים שעל פני השטח נראים חסרי פשר. אפתח אפוא ואומר שרשימה זו אינה עוסקת כלל בניסיון להסביר את התופעה הנאצית על ידי פנייה לכוחות קסם.

כוונתי להלן היא לתאר מקצת ממקורותיה הפגאניים-אזוטריים של התפיסה הנאצית, ואת השפעתה של התפיסה הזאת על העמדה של הנאצים כלפי הדת הרווחת בגרמניה, הנצרות. אוסיף פרק קצר על תגובת חלק מהנוצרים בגרמניה הנאצית לדבר. כל זאת אעשה על ידי התבוננות בכמה הוגים גרמנים, ומעקב בדילוגים אחרי התייחסויותיהם לנושאים הנ"ל. עלי לומר שיחסית לחומר הטעון ולהיסטוריה העשירה התיאורים האלה קצרים מאוד מאוד, ורחוקים מלמצות את מורכבות הנושא. המעוניינים להרחיב יפנו לביבליוגרפיה הראשונית שבתחתית הרשימה.

לפני שאתחיל חשוב לי לציין שאינני מומחה לתחום, וזאת בלשון המעטה. האידיאולוגיה הנאצית נחקרה בצורה מקיפה ומעמיקה ביותר החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד ימינו, ומאז גם נכתבו ונכתבים ספרים רבים וארוכים על ההיסטוריה הגרמנית בכלל וההיסטוריה הנאצית בפרט. בדברים להלן, לבד מספרו של אלפרד רוזנברג (שהיה לי בו איזה עניין מיוחד), אסתמך אך ורק על מקורות משניים, ועל כן אני מתנצל מראש על כל חוסר דיוק, בין בעובדות ובין בהקשר שאינו מלא, ומודה מראש לכל תיקון שידענים גדולים ממני בנושא יוכלו לתקן.

ההשראות האזוטריות של הנאציזם

גידו פון ליסט

גידו פון ליסטכבר בסוף המאה ה-19 החלו גרמנים שונים להרגיש שהאימפריה האוסטרו-הונגרית אינה מספקת את שאיפותיהם הלאומיות. כמובן, זה היה מפני שהיא היתה מורכבת מלאומים שונים, וגרמנים אלה, בעיקר חברי מה שנקרא "התנועה הפאן-גרמנית", ביקשו לייסד אימפריה על טהרת ה-Volk. רבים מהם ראו בכנסייה הקתולית את הסיבה העיקרית למפלתם, משום שתמכה באצולת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והן משום שהקתוליות היתה הדבק שהדביק את בני האימפריה. וזאת לבד מהחשבון ההיסטורי של ניצור השבטים הגרמאנים על ידי מיסיונרי הכנסייה.

ב-1901 תורגם The Secret Doctrine, ספרה של הלנה פטרובנה בלבצקי, מייסדת האגודה התיאוסופית, לגרמנית, ומיד הוליד גל של כתיבה תיאוסופית גרמנית. העניין הרב של חסידי תורות הנסתר הגרמנים בסיפורי נפלאות על גזעים עליונים ויבשות אבודות חב לא מעט לבלבצקי וכתביה. על פי בלבצקי האנושות בעת הזו מהווה את גזע-השורש (root race) החמישי, שחי על גבי כדור הארץ בעידן הקוסמי הרביעי. גזע-השורש החמישי הוא הגזע הארי, שממשיך היכן שגזע השורש הרביעי, האטלנטי, הפסיק, כאשר יבשת אטלנטיס טבעה במצולות הים. הארים הקדמוניים הזדווגו עם אחרוני האטלנטיים, וכך הורישו לצאצאיהם את יכולותיהם המאגיות של גזע-השורש הרביעי, גם אם אותם הצאצאים, דהיינו הארים כיום, עדיין לא גילו אותן.

בפרק מתוך ספר שיצא לאחרונה* מצביע עמיתי מאוניברסיטת תל-אביב אייזיק לובלסקי על כך שבלבצקי לא היתה אנטישמית יותר מאשר המקובל בתקופתה, ותקפה את היהודים בעיקר כדי להשחיר את הנצרות, אותה היא תיעבה. האזוטריקנים שבין הפאן-גרמנים, שכמו אחיהם ראו כאמור בכנסייה הקתולית את שורש מצוקתם הלאומית, מצאו בבלבצקי אחות לנשק.

על פי ניקולס גודריק-קלרק** גידו פון ליסט (Guido von List, 1848-1919) היה הראשון שחיבר אידיאולוגיה פולקית ואזוטריקה. הוא ביקש לחזור לדת הגרמאנית המקורית, חלם על פגאניזם, ומצא רמזים אוקולטים ברונות (runes), האותיות הסקנדינביות העתיקות. מהתיאוסופיה הוא לקח את הצפייה לעידן חדש שבו הגזע הארי ישוב למקומו העליון תוך שילמד את סודות הבריאה.

פון ליסט טען שדתם של הגרמאנים הקדמונים, השבטים הארים המקוריים, היתה סודית, וכללה טקסי חניכה עבור בניה. האל ווטן (Wotan, המקביל לאודין הנורדי) היה אלוהיהם, ומצוותו העיקרית היתה גבורה בקרב. יחד עם זאת, כל הטבע רווי באלוהות ובאנרגיה אלוהית, ועל האדם לחיות בהתאם לטבע כדי להיות מתואם עם האלוהות ועם אותה אנרגיה. הטבע גם מחייב שרק הפרטים המוצלחים ביותר יזדווגו ויולידו צאצאים, ולכן יש לדאוג לטהרת הגזע הארי (וכאן יש לשים לב להשפעת הדרוויניזם על חשיבתו, כאשר את הסיסמה הפשטנית של "שרידות המתאים ביותר" הופכים לדרישה נורמטיבית). ככל שהארי טהור יותר, קרבתו לאנרגיה האלוהית-טבעית גדולה יותר, והוא יכול להשתמש בה טוב יותר. צלב הקרס, טען פון ליסט, הוא סמל ארי עתיק.

על פי פון ליסט הארים הפגאנים חיו בשלום ובסימביוזה עם הטבע. הצרות התחילו כשהגיעו הנוצרים. בכוח הזרוע נרדפה וכמעט הוכחדה הדת הארית המקורית, והארים הפכו ל"ברברים" – דהיינו נוצרים. הכנסייה הקתולית, על כידוני הלגיונרים של האימפריה הרומית, נלחמה מלחמת חורמה בעובדי ווטן, והם היו חייבים להפוך את תורתם לאזוטרית. הדת הארית החלה, אם כן, להלמד כתורת סתרים. כהני הדת הארים העבירו את תורתם דרך שורה של אישים מוכשרים, ביניהם רבני קלן (Cologne), שכמובן לא ידעו מה הם משמרים. על פי פון ליסט אותם רבנים העבירו את התורה הלאה כחלק מהקבלה היהודית, והמשיכו אותם אישים שונים כפיקו דלה מירנדולה, גיאורדנו ברונו, יוהן רוייכלין, ועוד.

אולם כעת התורה סוף סוף מתגלה, ועל הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים, הנחותים ממנו, להזדווג רק בינו לבין עצמו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

יורג לנץ פון ליבנפלס

יורג לנץ פון ליבנפלסבניגוד לדרכו של פון ליסט, יורג לנץ פון ליבנפלס (Jörg Lanz von Liebenfels, 1874-1954) לא חשב שעל הארים לחזור אל דתם הפגאנית, אלא לגרסה פגאנית וגזעית (לא cool אלא racial. אם כי אולי היא גם יותר cool) של נצרות. על פי פון ליבנפלס הארים הקדמונים שלטו שלטון מוחלט בעולם, אלא שאז הם התפתו וחטאו בזיווגים עם קופי-אדם. התוצאה היתה יצירתם של כמה וכמה גזעי אדם נחותים, שסיכנו את שלטונם של הארים בעולם. ב-1905 הוא פרסם ספר שייתכן וזכה לכותרת המטורפת ביותר אי פעם: Theozoologie oder die Kunde von den Sodoms-Äfflingen und dem Götter-Elektron ("תאו-זואולוגיה או אוצר-הידע של קופיפי-סדום והאלקטרון של האלים").

מדובר בשילוב של (1) מדרש על התנ"ך, (2) מדעי החיים המעודכנים של תחילת המאה העשרים (שוב, שימו לב להשפעת הדרוויניזם) ו(3)גילוי קרינת הרנטגן בסוף המאה ה-19 וגלי הרדיו בתחילת המאה העשרים. על פי פון ליבנפלס האלים מסוגלים להשתמש בקרינה אלקטרו-מגנטית כדי לתקשר בטלפתיה ולראות למרחוק. הארים הם צאצאי האלים, ולכן גם להם כוחות אלה, אילו רק ידעו להשתמש בהם. הבעיה היא כאמור שהעולם מלא בגזעים נחותים שמקלקלים הכל. ישו הגיע כדי ללמד מחדש את העם הנבחר, כלומר הארים, לשלוט בכוחותיהם ובעולם כולו, וצליבתו אינה אלא ניסיון האונס שלו (ממש, מינית) על ידי אותם גזעים נחותים.

הנצרות אם כן מחזיקה את גרעין האמת (וגם לפון ליבנפלס יש שרשרת חכמים שהעבירו את הידע הסודי מדור לדור), אולם ההיא הושחתה על ידי הגזעים הנחותים, והפכה לדוקטרינה אלטרואיסטית ורגשנית שמלמדת שכל בני האדם נולדו שווים, ושמצווה על מאמיניה לאהוב את שכיניהם ולהושיט את הלחי השניה. בימי הביניים איכשהו הצליחו כוחות האור לבסס שלטון דתי אמיתי:

לא דת אנושית תפלה, אלא כת דתית אריסטוקרטית ואריוקרטית ביותר, ואיתה ארגון מדעי, פוליטי וכלכלי נוקשה שהקיף את כל העמים הארים-גיבוריים. הדת הזאת השמידה בנחישות את תת-האנושות, או לחילופין סגרה אותה בגבולות העבדות, הצמיתות או בגטאות יהודיים.

אבל גם זה נגמר. כיום היהודים והמוסלמים עומדים בחזית המאבק בגזע העליון, והם גם משתמשים בדמוקרטיה, סוציאליזם, פמיניזם וקפיטליזם כדי להילחם בארים. אולם יש תקווה: פלישה מונגולית חדשה לאירופה, שתתחיל ב-1960, תבשר את מלחמת יום הדין, אשר בסופה, בתוך כעשרים שנה, הארים יחזרו למקומם הטבעי, כלומר העליון, וישלטו על העולם כולו מבירתם, וינה.

פון ליבנפלס כנראה השפיע ישירות על היטלר: ב-1932 כתב פון ליבנפלס כי "היטלר הוא מתלמידינו", וב-1951 העיד כי היטלר ביקר אותו בוינה בסביבות 1909. על פי פון ליבנפלס הוא התעניין בתיאוריות הגזעניות שלו וביקש לקנות כמה מכתביו, למרות שהיה עני מרוד. מחקר מאוחר גילה כי היטלר אכן התגורר באותו אזור באותה תקופה, וקשה להניח שפון ליבנפלס היה יכול לדעת זאת לולא פגש בו אז. יש גם לזכור שבאוסטריה הכבושה ב-1952 הכרות אישית עם היטלר לא היתה דבר שמתגאים בו. מנגד, גם אם התקיימה פגישה בין שני הארים, די ברור שהיטלר לא התרשם יותר מדי מההיסטוריה הפנטסטית שהמציא פון ליבנפלס, ואם הוא לקח משהו מהמפגש ומהכתבים איתו, היה זה אולי חיזוק מסויים לגזענותו, ולא יותר. למעשה בספרו 'מיין קאמפ' היטלר מוצא לנכון ללעוג ל"משכילים נודדים שמוכרים פולקלור גרמאני ושלא הצליחו לעשות שום דבר חיובי או פרגמטי מימיהם" (עמ' 299 בתרגום לאנגלית שכאן ב-pdf.), ונראה שכוונתו לאותם מפריחי תיאוריות אזוטריות שמתגלים כאימפוטנטים לחלוטין בשדה הפרגמטי.

1934 - מהשלושה העומדים עם הפנים אלינו, היטלר במרכז, הימלר מימינו

נצרות ואנטי-נצרות ברייך השלישי

אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברגאלפרד רוזנברג היה מהחברים הותיקים של המפלגה הנאצית, ובמשך הקריירה הפוליטית שלו הפך למה שניתן לכנות "פילוסוף המפלגה" ואחד האידיאולוגים המרכזיים שלה. את ספרו Der Mythus des 20. Jahrhunderts ("המיתוס של המאה העשרים") הוא פרסם לראשונה ב-1930, אחרי קבלת רשות מהיטלר. רוזנברג חשש שמא היטלר לא יסכים שיפרסם את הספר משום ההתקפות הקשות שבו על הנצרות, ומכיוון שהמפלגה, עוד כשתפיסת השלטון היתה לפניה, לא תרצה להעליב את רגשותיהם הדתיים של הגרמנים. כאמור, היטלר אישר את הפרסום, והספר (שתרגומו לאנגלית כאן או כאן ב-pdf) הפך לאחד מרבי המכר של הרייך, ונמכר עד 1945 ביותר ממיליון עותקים (וזאת למרות שב-1934 הכניס אותו הותיקן לרשימת הספרים האסורים שלו).

אז מה היה המיתוס של המאה העשרים? המיתוס שמדבר עליו הספר הוא

מיתוס הדם: האמונה שלהגן על הדם פירושו להגן על הטבע האלוהי של האדם באופן כללי. זוהי אמונה, הזוהרת בידע המבריק ביותר, שהדם הנורדי מייצג את ה-mysterium שהתעלה מעל והחליף את כתבי הקודש הישנים. (עמ' 113 בתרגום לעיל)

רוזנברג מבשר על החלפת כתבי הקודש הישנים. במה? בתורת הגזע. על כל אומה להבין ולהחצין את הגזע המרכיב אותה. אם מרקס ביקש מאיתנו לפתח תודעה מעמדית, רוזנברג מבקש שנפתח תודעה גזעית. חשוב מאוד להבין שעבור רבים במאה ה-19 והעשרים גזע נתפס ככלי מרכזי להבנת החברה, קצת בדומה לדת כיום במזרח התיכון. רוזנברג עצמו כתב כי "הנשמה מסמנת את הגזע מבפנים. הגזע הוא צורת הנשמה מבחוץ."

חלוקת האנושות לגזעים היא עמוד השדרה של חשיבתו של רוזנברג. בדומה להוגים שונים שלפניו (בעיקר ה.ס. צ'מברלין, אבל גם אלה שמנינו לעיל) גם הוא סימן את הגזע הנורדי (שעבור רוזנברג היה זהה פחות או יותר לגזע הארי) כגזע העליון, אשר השלטון העולמי נשלל ממנו שלא בדין, ואשר חייב לחזור ולתפוס אותו על ידי שמירה על טוהר הגזע, כיבוש העולם ושיעבודם של הגזעים האחרים תחתיו. בציטוט האחרון רוזנברג מסביר שהגזע הנורדי נושא את "הטבע האלוהי", ומייצג את ה-mysterium – כלומר המסתורין, אותה מילה שמתארת במסורת המיסטית המערבית את הסודי והקדוש ביותר שבדת.

יש לציין שרוזנברג היה האחראי העליון לרצח-העם שבוצע בצוענים בזמן מלחמת העולם השניה. הוא האמין שמדובר בתת-גזע של בני-תערובת, וזאת בניגוד לדעתו של הימלר, שראה בצוענים עם ארי, בהסתמך על מקורם ההודי. (אני מודה לאייזיק לובלסקי על שהפנה את תשומת לבי לכך. ולא נוכל להרחיב על עיסוקיו האזוטריים של הימלר, שהיו רבים ומשונים.)

עם רוזנברג אנחנו עולים מצלילה עמוקה בתיאוריות אזוטריות לאידיאולוגיה גזענית רציונלית פחות או יותר, אם כי גם אצלו ניתן למצוא שרידים של מה שראינו לעיל. כך למשל, באשר למקורו של הגזע הנורדי, רוזנברג כותב כי

בסך הכל, האגדות הישנות על אטלנטיס נראות באור חדש. נדמה שאי אפשר לשלול שבאזורים שמעליהם גועשים גלי [האוקיאנוס] האטלנטי וקרחונים ענקיים צפים נחה פעם יבשת פוריה ועליה גזע יצירתי שהפיק תרבות שהגיעה רחוק, וששלח את ילדיו אל העולם כיורדי ים ולוחמים. אבל אפילו אם ההיפותזה האטלנטית הזאת תוכח כבלתי מציאותית, חייבים להניח [קיומה של] תרבות נורדית פרה-היסטורית. (57)

יצאו להם הנורדים טהורי הגזע מאטלנטיס (או, אם לא משם, ממקום מושבם הפרה-היסטורי), והפליגו לכבוש את העולם. מה אם כן הפריע להם, עליונים שכמותם? מה שהפריע היה שילוב של אמונות תפלות, תשוקה מינית וכסף – את כל אלה הציעו להם הגזעים הנחותים שהנורדים האטלנטים פגשו בכיבושיהם. עייפים מכיבוש העולם (ועל פי רוזנברג הם אכן כבשו את רוב העולם העתיק) חושיהם של הנורדים קהו. הגברים התפתו למאגיה ולאמונות בניסים. הנשים התפתו לכהי העור שסביבן. "הכסף, ואיתו תתי-האדם, ניצחו את [טוהר] הדם" (74). תקופה של דגנרציה תרבותית החלה.

תקופה זו הופרעה קלות על ידי בואו של ישו. ישו בה מהגליל, והגליל, כך טוען רוזנברג, היה אז מושבה אמורית. האמורים על פי רוזנברג היו סוג של נורדים. ישו אם כן היה נורדי, וממש לא יהודי. למעשה, הוא היה פגאני גאה (58). ישו ניסה לבשר לנורדים שסביבו את הבשורה הטובה, כלומר את בשורת טוהר הגזע, ועל כך נצלב מיד על ידי היהודים. אבל אז "האישיות הגדולה של ישו, מה שלא היתה צורתה המקורית, התעוותה והתערבבה מיד אחרי מותו עם כל הזבל של החיים היהודיים והאפריקאיים." (87).

מי שעיוות אותה במיוחד היה פאולוס, אותו יהודי ערמומי, שהבין שבשורה של משיח אוניברסאלי היא דרך מצויינת להשתלט על העולם. (למעשה, היטלר עצמו קבע שישו אינו יהודי, וש"פאולוס הפך תנועה מקומית של התנגדות ארית ליהדות לדת על-זמנית שמקדמת שוויון בין כל בני האדם […] וכך גרם למות האימפריה הרומית.") כשהשתלטה "הנצרות השלילית" של פאולוס על האימפריה הרומית העולם העתיק הוכרע, ועידן של חושך התחיל בעולם.

כיום אנחנו מבינים שהערכים המרכזיים והגבוהים של הכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות, כצורה שלילית של נצרות, אינם מתאימים לנשמותינו. שהם עומדים בדרכם של הכוחות האורגניים של העמים השייכים לגזע הנורדי (176)

הבעיה עם הנצרות כמכשיר שליטה עולמי היא כמובן תהליך החילון, שרוזנברג שם לב אליו. מי שעוד שמו לב אליו, על פי רוזנברג, הם היהודים, שפיתחו שיטות חדשות לשליטה בהמונים: קפיטליזם ומרקסיזם. על פי רוזנברג הכלכלה כולה נשלטת על ידי היהודים, בין אם היא קפיטליסטית או קומוניסטית. במקום אחד הוא מכריז ש"המדע הכלכלי [של שוק המניות] אינו אפילו בינלאומי. הוא פשוט יהודי" (118); מיד אחר כך הוא קובע ש"התלמוד וקארל מרקס מייצגים חזונות דומים למדי" (120). רוזנברג, על כן, מבקש מהגרמנים לדחות את הנצרות, וגם עוד כמה השקפות עולם:

[על] הפועלים האמיתיים של העם הגרמני ליצור חזית כנגד כל אלה שמכרו עצמם למסחר, לרווחים ולמניות, בלי קשר לצורת ההסוואה של עובדה זו, אם היא מכוסה בדמוקרטיה, בנצרות, באינטרנציונליזם או בהומניטיאניזם.

רוזנברג אם כן דוחק בנו (כלומר לא בנו. בהם) להחלץ מהנצרות ומשאר השקרים של היהודים, ששקרים שמטשטשים את התודעה הגזעית של הנורדים. על פני אלה יש לפתח "רעיון של כבוד – כבוד לאומי – לא אהבה נוצרית, לא הומניטריאניזם מסוני, לא פילוסופיה רומאית." (354) הכבוד הלאומי קשור גם לפאגניזם הגרמאני העתיק:

אודין [או ווטן] כדמות הראי הנצחית של הכוחות הרוחניים הראשוניים של האדם הנורדי חי היום בדיוק כפי שהוא חי לפני 5,000 שנה. (456)

ואולי בזה הוא דווקא צדק.

ולטר גרונדמן

ולטר גרונדמן בזמן הרייך השלישיב-1936 שלחה מועצת הכנסיות הפרוטסטנטיות, ובין חבריה מרטין נימלר ("תחילה הם לקחו את…") מחאה רשמית לפיהרר, בה הם הביעו זעם על התבטאויותיו של רוזנברג נגד הנצרות (הם גם הביעו דאגה לנוכח הפניות ההולכות ונשנות להיטלר בתארים שאמורים להיות שמורים, לדעתם, לאל, וגם התנגדות נחרצת לנסיון של המפלגה הנאצית לצמצם את הנוכחות בכנסיות). המשטר הנאצי לא אהב את הכנסייה כפי שכל משטר טוטליטרי לא יאהב מקורות סמכות מתחרים (באותה שנה יצאה הוראה מצד המשטר שיש להסיר את כל דגלי צלב-הקרס מהכנסיות), אולם רוזנברג נתפס כמי שניסח בצורה הברורה ביותר את התיאולוגיה האנטי-נוצרית של הנאצים. הכנסייה בגרמניה היתה במצוקה. חלק מחבריה, כנימלר הנ"ל, מחו, מחו עוד קצת, וכשנמאס לשלטון נשלחו למחנות ריכוז. חלק אחר לקח על עצמו להוכיח את הפטריוטיות של הכנסייה לאדמה ולגזע.

שני מכשולים עיקריים עמדו בדרכם של המאמינים הנוצרים להוכחת נאמנותם. ראשית, הנצרות היא דת אוניברסלית, ובה בשורת גאולה לכל בני האדם. פאולוס מתעקש ש"אֵין עוֹד יְהוּדִי וְלא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". איך משלבים בשורה הרואה בכל בני האדם שווים עם אידיאולוגיה הרואה ברובם נחותים ובמיעוטם עליונים? בנוסף, אמונה נוצרית גם לא תלויה בגזע – כל אחד יכול להיטבל, ואילו עבור הנאצים יהודים שנטבלו לנצרות הם עדיין יהודים, צוענים עדיין צוענים, ואפריקאים עדיין אפריקאים. אכן, ב-1933 הוציאה המפלגה הוראה להפטר מתפקידו בכנסייה כל נוצרי שאינו מהגזע הארי. שנית, וזה באמת בעייתי, ישו היה יהודי. כמו גם פאולוס. כמו גם פטרוס. וגם שאר השליחים. בכלל, אפילו בדיקה שטחית מגלה שכל הנוצרים הראשונים היו תתי-אדם. איך זה משתלב עם אמונה בהם כקדושים?

לצורך פתרון בעיות קשות אלה קם ה-Institute zur Erforschung und Beseitigung des Jüdischen Einflusses auf das deutche kirchliche Leben, כלומר 'המוסד לחקר והכחדת ההשפעה היהודית על חיי הכנסייה הגרמנית'. בראש המוסד הזה (שהיה שייך לכנסייה הלותרנית בגרמניה – הקתולים היו בכלל מחוץ לסיפור, דחויים לחלוטין מבחינת המפלגה הנאצית, ללא שום סיכוי לשיקום) עמד ולטר גרונדמן (1906-1976), והוא ריכז את המאמצים להוכיח שלא רק שישו לא היה יהודי, אלא שהוא למעשה נלחם ביהודים ובתפיסת הדת הנפסדת שלהם.

הרעיון לא היה מקורי. כבר במאה ה-19 הכריע הפילולוג פול דה לגרדה שישו לא היה יכול להיות יהודי, ורק פאולוס הוא ש"ייהד" את הנצרות. באותה עת גם צ'מברלין המוזכר לעיל קבע כי לא ייתכן שישו היה יהודי. בשנות השבעים של המאה ה-19 הסיק אמיל שורר שבהיותו גלילי ישו ודאי לא היה יהודי, שהרי כתוב בישעיהו ח, כג שמדובר ב"גליל הגויים" (ויפה שישעיהו הנביא מקובל כמקור מוסמך). אבל המכון קיבץ ואסף את הנתונים, הדגיש את הזוית הגזעית ופרסם את הדברים בצורה מסודרת.

בספר מרתק*** שיצא לפני כמה שנים מסבירה שושנה השל כי המכון ראה עצמו כמגלה את ההיסטוריה הנוצרית האמיתית, שהוסתרה על ידי כל מני תרגילים קונספירטיבים במהלך הדורות. כאמור לעיל, הגזע נחשב ככלי להבנת החברה, וכבסיס לכך להבנת טבע האדם. אנשי המכון יצאו מנקודת הנחה שבשורתו המהפכנית של ישו לא היתה יכולה לצאת מפיו של יהודי, מכיוון שיהודי, מעצם טבעו, אינו מסוגל לנסח בשורה שכזו.

יותר מכך. כפי שמסביר גרונדמן, "תורה שלא יוצאת מתוך דם נורדי ושלא נושאת רוח נורדית אינה יכולה להתקבל על ידי נורדים." ומכיוון שהנצרות הצליחה בגרמניה בצורה נאה ביותר, ממילא ברור שהיא תורה נורדית, שהגיעה מדם נורדי. ואם כל ההגיון המעגלי הזה עדיין לא שכנע אתכם, כנראה זה רק בגלל שאתם יהודים: גרונדמן גם טען שכל התנגדות למפלגה הנאצית מבתוך הכנסייה (כמו של נימלר הנ"ל) מקורה בהשפעה יהודית נבזית שחדרה לנצרות – שהרי איך אחרת אפשר להסביר שארים טובים לא יאמצו בחום בשורה ארית טהורה שכזו?

נחזור לישו: גרונדמן מסביר שהגליל אכן היה מלא בלא-יהודים, ויותר מכך: ידוע שאביו של ישו כלל לא היה יהודי, אלא החייל הרומי פנתירא – קביעה שכבר חז"ל החזיקו בה כידוע (סנהדרין ס"ז.). נמצא שגרונדמן מסתמך על מקורות יהודיים כדי להוכיח שישו אינו יהודי. המחקר של המכון היה דקדקני, וישו הפך בעזרתו לא רק ללא-יהודי ולארי, אלא, וזה לא פחות חשוב, לדמות שסביבה אפשר לברר, לתפארת הרייך והגזע, את ההבדל בין ארי ליהודי.

המהלך כלל אפוא את טיהורו של ישו מיהדות, הצבתו למעשה כניגודה המוחלט, והכרזת בשורתו כנצרות האותנטית, הארית. נשארה בעיה: פאולוס. שלא כמו פילוסופים כרוזנברג, כהני דת נוצרים לא היו יכולים פשוט לוותר עליו, עוד פחות להאשים אותו ב"יהוד" הנצרות. בכל זאת, הוא שני לישו בחשיבותו מבחינת התיאולוגיה הנוצרית, לא כל שכן ללותרנים שכמוהם. השל מוסרת שאת הבעיה הזאת המכון, על כל כשרונותיו, לא הצליח לפתור.

והיו עוד בעיות. היה אפשר בקלות לחתוך את הברית הישנה, כלומר את התנ"ך, מחוץ לביבליה, אבל מה לעשות עם פסוקים מעצבנים מהברית החדשה כמו "כִּי הַיְשׁוּעָה מִן־הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן 4, 22)? לא אלמן הגזע הארי: גרונדמן חקר את הנושא ומצא שהפסוק הוא תוספת מאוחרת, ושאפשר לוותר עליו. מאוחר יותר פשוט הוציאו לאור גרסה ערוכה ומעובדת של האוונגליונים שכוללת רק את המסרים הנכונים. שם בכל מקום שקוראים לישו "מלך היהודים" המילה השניה נמחקה, מילים עבריות כמו "הושענה", "אמן", "משיח", "שבת" ו"פסח" מוחלפות במילים גרמניות בעלות משמעות דומה יותר או פחות, וגם מילים בעיתיות מבחינה מוסרית כמו "רחום וחנון" נמחקות, כי ישו הארי הוא גיבור ולוחם, ולא קורבן רכרוכי.

בסופו של דבר המכון, שקיבל באופן סדיר כתף קרה מהמשטר הנאצי, העביר את המלחמה (לפני הגיוסים הכלליים בסופה) בארגון כנסים והוצאת פרסומים. אחרי המלחמה אנשי המכון טענו שפעולתם היתה אקדמית ותיאולוגית גרידא, ואם לפעמים עיוותו קצת את הכתובים, הרי זה מפני שנרדפו על ידי הנאצים, בעוד שהם עצמם אף פעם לא היו באמת אנטישמים. רובם המשיכו בחייהם כרגיל, והשתלבו בכנסייה או באקדמיה הגרמנית.

סיכום אישי

תיאוריות קונספירציה, אמר פעם מישהו, הן ההיסטוריה של הלוזרים. תיאוריות הקונספירציה המוזכרות לעיל בהחלט הגיעו מתוך מצוקה, זו של הגרמנים הלאומנים בתחילת המאה העשרים. אותם "פאן-גרמנים" גזענים רקחו עבר מפואר וציפו לעתיד מזהיר כאשר הגזע הארי ישתלט שוב על העולם. מאוחר יותר הן, או שרידיהן הרעיוניים, שימוש להצדקת חלק מהזוועות הגדולות ביותר של בהיסטוריה האנושית.

אני רוצה לסיום לשתף אתכם בשלושה דברים שעליהם חשבתי תוך כדי הכתיבה של הרשימה הזאת. חשבתי על הצורך העמוק שלנו בעבר, על הכוח של האידיאולוגיה לשעבד תחתיה את האקדמיה ואת הדת, ועל שנאת הנצרות שמופגנת כאן מכיוונם של גרמנים כה רבים.

על הצורך העמוק שלנו בעבר נאמר כבר רבות. זה קשור לזהות וקשור לקהילה. זה קשור לנחמה וליציבות שבמסורת, וזה כנראה תכונה אנושית שקשה מאוד להתחמק ממנה (אלא אם כן אתה סוג של בודהה כמובן). אנחנו חיים את חיינו כנראטיב, וממילא כך רואים גם את חיי העם שלנו, אף את חיי האנושות. כמה מאמץ ודמיון הושקעו באותו עבר בדוי שההוגים האלה יצרו לעצמם. אולי מקור נוסף לכעס שלהם כלפי היהודים היה שלאלה יש עבר שאין צורך להמציאו. ואולי אף יותר מזה: כדי לברוא עולם חדש יש צורך להתחיל מהתחלה; השמדת היהודים, אם כן, שימשה כהשמדת העבר. מזה זמן ברור לי שיש באנטישמיות גם מימד של ניסיון להתכחשות לעבר, למחיקת העבר.

את הכוח של האידיאולוגיה לשעבד את האקדמיה ואת הדת הכירו גם בברה"מ, אם כי באופן קצת שונה. בעצם, כמובן, מכירים אותו בכל מקום, במידות שונות של עוצמה ועומק. אם כי חשוב לציין שגם בברה"מ וגם בגרמניה הנאצית הכוח הזה נבע מתוך התיאוריות הקונספירטיביות שהיו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה (כלומר, לא רק מתוך הסובייקטיביות הפשוטה של כל נקודת מוצא). כוחות השחור, בין אם אלה הקפיטליסטים והאימפריאליסטים ובין אם אלה היהודים והנוצרים, הם שחיבלו לא רק בהיסטוריה כמאורעות אלא גם בהיסטוריה כטקסטים. הם שהמציאו סיפורים שנחשבים היסטוריה, הם שהחדירו פסוקים חתרניים לכתבי הקודש – ומכאן גם הלגיטימציה להתעלם מכל אלה, למחוק אותם, לשנות על פי הצורך. ההתבוננות במציאות מתוך הרמנויטיקה של חשד אבסולוטי מביאה להתעלמות ממנה.

וכמה שפשוט לא אהבו שם את הנצרות. את הכנסייה הקתולית כמובן, אבל גם את הלותרנית (ולותר בכל זאת גיבור גרמני). היטלר וכל שסביבו ראו במוסר הנוצרי פגע רע, תרבות חולה שמרעילה את הפולק ומחלישה את המדינה. אבל זה עמוק יותר מזה. יש כאן משהו שקשור לדעתי בפריקת עולו של החטא הקדמון, בהתנערות מהציווי לכניעה בפני האל ולצפייה לישועה מתוך תחושה שאנחנו חלשים וטמאים. יש כאן מוטציה חולנית של הומניזם. אכן, uber-הומניזם. ובאופן אירוני אבל הגיוני לגמרי מכאן גם נובע הכיוון הנגדי: החזרה לטבע, לפגאניות, ל"גבורה". ועד כמה זה דומה לזרמים שונים ברוחניות העכשווית כיום (האמינו לי, עוד יותר ממה שנדמה מהקריאה המצומצמת כאן). היום כמובן ההקשר הוא שונה לחלוטין (דמוקרטי, הומניסטי (ואף תת-הומניסטי), פוסטמודרני), ואף אחד לא חולם על גזע עליון, אבל הדמיון מעניין. ועוד לא דיברנו על הדמיון לזרמים שונים ביהדות הפונדמנטליסטית בזמננו. בני אדם הם בני אדם, לטוב ולרע.

סתם

* Lubelsky, Isaac, “Mythological and Real Race Issues in Theosophy”, Handbook of the Theosophical Current, ed. Olav Hammer & Mikael Rothstein, Brill, 2013

**Nicholas Goodrick-Clarke, The Occult Roots Of Nazism: Secret Aryan Cults and their Influence on Nazi Ideology, TPP, 2005

*** Susannah Heschel, The Aryan Jesus: Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany, Princeton University Press, 2008

על כתות ותנועות דתיות חדשות – הסיינטולוגיה כמשל

לוגו הטור שלי במוסף 'ערב שבת'משחק הסופרבול שמתקיים מדי שנה בארה"ב אינו עוד "גמר גביע" פשוט, אלא מהווה בעשורים האחרונים לא פחות מהתגלמות גשמית של החלום האמריקאי: תחרות, מצוינות, ניצחון החזק, גאווה לאומית. כמעמד טקסי מרכזי במה שניתן לכנות "הדת האזרחית" האמריקאית, ההמנון שמושר בתחילתו חשוב לא פחות מהנפת ידי המנצחים בסופו. בין לבין אמנם יש משחק, אך את תשומת הלב תופסות גם הפסקות הפרסומת, עבורן מגישים משרדי הפרסום את מיטב תנובתם, דהיינו את הסרטונים היקרים והמושקעים ביותר.

במשחק שהתקיים לפני כחודש היו יכולים הצופים האמריקאים לשזוף עיניהם לא רק בפרסומות לבירה ולמכוניות, אלא גם בפרסומת לדת. כלומר, לדת מסויימת: הסיינטולוגיה. זאת במידה ונסכים עם הגדרתה העצמית כמובן, משום שכנסיית הסיינטולוגיה מתעקשת שהיא אכן דת, ולא שום דבר אחר. לא מועדון חברים אקסקלוסיבי, לא מיזם עסקי שמגלגל מיליארדים, ובטח שלא – וכאן יש להיזהר היטב מתביעות דיבה – כת. האם שושנה בשמות שונים היא עדיין שושנה? מסתבר שלא. הדרך שבה נכנה את התנועה הזאת תקבע את הצורה שבה היא תתגלה בפנינו, וממילא הרבה מהיחס שלנו כלפיה.

הפרסומת לסיינטולוגיה היתה חביבה למדי בסך הכל, והזמינה את "מי שרוצה לדעת על החיים, על היקום, על עצמך" להצטרף אל שורות התנועה הזאת, שמאז שנות החמישים עברה כמה וכמה גילגולי חיים. הכל התחיל כאשר סופר מדע בדיוני בשם ל. רון האברד החליט להקדיש את חייו למציאת פתרון יעיל לתסבוכות הנפשיות של האדם. הוא פרסם ספר המתאר שיטה פסיכולוגית פרי פיתוחו ("דיאנטיקה"), ובהמשך ייסד סביבה תנועה. תחילה התעקש האברד ששיטתו היא מדעית לחלוטין, אולם מאוחר יותר החליט שמדובר בכלל בדת, ככל הנראה משום שבדיקות מדעיות הפריכו את מסקנותיו. נכון: לא הזיק גם הפטור ממיסוי שזוכה לו דת על פי החוק האמריקאי. האברד עצמו מת ב-1986, אולם התנועה שהקים המשיכה באון, התרחבה והתעשרה, ובשנות התשעים אף גייסה סלבס למכביר (ג'ון טרבולטה, טום קרוז). נראה היה שפניה אל השמש העולה.

או לשקיעה נוגה. כיום הסיינטולוגיה במשבר חמור, וזאת בעיקר בגלל אויב שסופר מדע בדיוני היה דווקא אמור לצפות את בואו: האינטרנט. כארגון היררכי וממודר היטב תלויה הסיינטולוגיה לא מעט בסודיות: סודיות באשר למה שמתרחש בתוכה (ומה שמתרחש הוא לפעמים איום ונורא), סודיות באשר לחלקי תורתה הפסיכולוגית שאמורים להתגלות רק למי שמשתתף בתוכניותיה (ומשלם עבורן הון), וסודיות באשר לתיאולוגיה הפנטסטית שלה (עלילות זינו הקיסר הבין-גלקטי ושות').

בשנים האחרונות התפרסמו על התנועה כתבות תחקיר רבות, ואף ספרים שלמים, המתבססים לא פעם על ראיונות עם חברים בכירים לשעבר בהיררכיה הפנימית. התמונה שעולה מהם מציגה ארגון שנראה הרבה יותר כמו עסק מאשר דת, בו נדרשים חבריו להוציא עשרות אלפי דולרים כדי להעפיל במעלה מדרגותיו ודרגותיו. ביקורת חיצונית על הארגון נתקלת פעמים רבות בתביעות משפטיות, וביקורת פנימית בנידוי המבקרים ובהחרמתם על ידי חבריהם לשעבר, ואף באלימות פיזית. לתנועה מדיניות רשמית של התנתקות מוחלטת מהעוזבים אותה, ונידויָם אף על ידי בני משפחותיהם. המאבק של התנועה כנגד הפסיכיאטריה וההתעקשות שלה לטפל בחבריה בעצמה גרמו במקרה אחד, על פי החשד, למותה של חברת התנועה. ב-2009 קבע בית משפט בצרפת שהסיינטולוגיה משולה ל"אינקוויזיציה מודרנית" והאשים שישה מחבריה בהונאה.

כאשר כל החומרים הללו, בתוספת, כאמור, של סיפורי המדע הבדיוני שמרכיבים את התיאולוגיה הסיינטולוגית, נחשפים לעיני כל, המסכה נקרעת מפניה של הדת הצעירה, והיא מתקשה להחזיק בחבריה. הערכות המלומדים מספרות על יותר מעשרים אלף חברים שעזבו את התנועה בעשור האחרון, משאירים מאחוריהם כעשרים וחמישה אלף עקשנים. גם בארץ התנועה בצרות: לפני כחצי שנה פרסם 'מעריב' שהקהילה הסיינטולוגית הישראלית התפצלה. הפורשים הישראלים מהכנסייה מאשימים אותה ב"איומים, הכפשות, חרמות, ניצול כספי, הפצת תעמולה כוזבת, שליטה במידע, איסור על העברת ביקורת או חשיפה לתכנים שליליים". המידע באשר לצדדיה השליליים של התנועה, שמופץ באופן חסר תקדים ברשת, הוא שמנקב חורים בכיסוי ההרמטי בעזרתו היא מנסה לנתק את חבריה מהעובדות הקשות, ומוביל לכרסום מתמשך בכוחה.

מתוך אתר הסיינטולוגיה

דת או כת?

אז האם הסיינטולוגיה היא כת? נדמה לי שדווקא כאשר התשובה לכאורה כל כך ברורה, עלינו לשאול את עצמנו מה הרווח האנליטי שנזכה בו מהדבקת הכותרת הזאת לתופעה. בחודש שעבר התקיים יום עיון באוניברסיטת אריאל תחת הכותרת "תופעת הכתות המיסטיות בישראל". האירוע אורגן על ידי בית הספר לעבודה סוציאלית, והתופעה נידונה בו מתוך דגש טיפולי, דהיינו דובר בעיקר על הסיוע לנפגעי כתות למיניהם. אולם הכנס תקף את הנושא – והמילה הזאת בהחלט במקום – מתוך עמדה מאוד חד צדדית. ניתן להבין זאת לא רק מתוך הזווית שנבחרה להתייחסות אל העניין, אלא כבר מתוך הכותרת עצמה. המונח "כתות" מקובל אולי בפרסומים עיתונאיים, אולם איננו מקובל בשדה המחקר כיום.

הסיבה לכך אמורה להיות ברורה. כאשר אנחנו מעלים בראשנו את המילה "כת" מתלווים אליה לא רק פריטי מידע שונים, אלא תחושות לא נעימות, לעיתים אף רגשות עזים. זו מילה שלילית בפירוש, והיא מכתימה את מושאה. מדובר למעשה בקללה יותר מאשר בהסבר, ובשדה המחקר אנחנו זקוקים להסברים, לא להשמצות. בכלל, איך בדיוק נגדיר "כת"? בשדה המחקר קיימות עשרות הגדרות שונות למונח, אולם אם כל שברצוננו הוא לומר על ארגון דתי מסויים שהוא מסוכן ומגונה, אין כל צורך בהגדרות מחקריות.

נחזור לסיינטולוגיה ונשתמש בה כדוגמא. ב-1993, אחרי מאבק משפטי ארוך ומתיש, אישר הממשל הפדרלי האמריקאי פטור ממס לסיינטולוגיה. הפטור, כאמור לעיל, ניתן בארה"ב לדתות. האם, אם כן, ניתן האישור הרשמי לכך שאכן מדובר בדת? הסיינטולוגים מתעקשים שכן. נפגעיהם ומתנגדיהם מתעקשים שמדובר לא בדת, אלא בכת. הפולמוס הזה מדגיש עד כמה התארים האלה משמעותיים, ומבהיר בבירור איזה מטען ערכי הם נושאים (בכלל, תארים הם עניין רציני. ראו כמה עניין עושים מהתואר "אוניברסיטה" באכסנייה המארחת).

הבחירה לערוך יום עיון תחת כותרת שכזו מעלה שאלה על תקפותו האקדמית של הכנס. מעבר לכך, לכנס לא הוזמן ולו חוקר רציני אחד של התחום שמציג עמדה שונה (רק אחרי שקבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם הח"מ, פנתה אל המארגנים הם הסכימו להזמין אחד מאיתנו). יום עיון שכזה מצטייר כהמשך של מדיניות שמקדמות קבוצות שונות שנלחמות באותן תנועות, כגון 'יד לאחים' או 'המרכז לנפגעי כתות', המעוניינות גם לקדם חקיקה בנושא. יש לומר ש'המרכז לנפגעי כתות' מלא באנשים טובים המבקשים להזהיר את הציבור מתנועות דתיות שאכן עלולות להיות מסוכנות, כמו גם לסייע למי שנפגע מכאלה. אולם הגישה החד-צדדית גם כאן היא בעוכריו של העניין.

המונח "כתות", כמו המונחים "מתנחלים" או "לוחמי חירות", מוסיף לנו מידע בעיקר באשר לעמדתו של הדובר, ולא באשר למושא דיבורו. כדי לתאר את התופעה המוזכרת כאן משתמש מחקר הדתות בזמננו במונח "תנועות דתיות חדשות", דהיינו ארגונים בעלי אופי דתי, שיכולים לגלות מאפיינים חיוביים או שליליים. תאמינו או לא, גם מהסיינטולוגיה יוצאים אנשים שמרגישים שהארגון ואמונותיו עושים להם רק טוב. שלילה גורפת של התופעה לא תאפשר לנו להבין את מורכבותה, ותעוור אותנו למנגנוני הכוח המורכבים שלה, כמו גם לסוד הקסם שהיא מטילה ברבים כל כך.

הפרסומת לסיינטולוגיה מהסופרבול מסתיימת באחת הסיסמאות הידועות של התנועה: "האמת היא מה שאמיתי בשבילך". זה כמובן לא יותר מאשר קשקוש פוסטמודרני, המצביע יותר מכל על אופיו הסובייקטיבי והרלטיביסטי של שדה הרוחניות העכשווית. אם האקדמיה מעוניינת להיות יותר מריאקציה ריקה לתופעה הזאת, מן ההכרח שהיא תציג ותייצר מידע ממשי ומבוסס על התופעות אותן היא חוקרת.

נספח: על מכרז להקמת מרכז המטפל ב"נפגעי כתות"

לפני כמה שבועות פרסם משרד הרווחה "הודעה בדבר מטרות שעבורן ניתן לבקש תמיכה" (כאן באתר המשרד). אחת המטרות המוצעות עוסקת ב"בתחום הטיפול והסיוע לנפגעי כתות פוגעניות ובני משפחותיהם". יש טעם לשים לב להגדרות של התחום ולתנאי המכרז בהם אמור לעמוד המוסד הרוצה לקבל תמיכה ממשרד הרווחה.

באשר להגדרות, "כתות פוגעניות" מוגדרות כך:

קבוצות, הכוללות קטינים, בגירים או משפחות, המתלכדים סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי חשיבה ובדפוסי התנהגות לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. […]

ההגדרה הזו זהה בדיוק לזו שפורסמה ב"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל" במאי 2011 (כאן ב-doc), דו"ח שלשם גיבושו נועצו אנשי משרד הרווחה בין השאר בפעילי המרכז לנפגע כתות. הבעיה איתה, אז כהיום, היא שהיא אינה עומדת בסטנדרטים של המחקר העדכני לגבי תופעה של תנועות דתיות חדשות בהן מתרחש ניצול. התפיסה לפיה יש "שיטות של שליטה בתהליכי חשיבה" (שטיפת מוח, mind control) אינה מקובלת היום, ולמעשה הוכחה כשגויה. כבר כשיצא הדו"ח נשלח מכתב רשמי המוחה על ההגדרה הזו על ידי קבוצה של חוקרים ישראלים של התחום, ביניהם אני. כתבתי אז גם רשימה בבלוג כנגד הדו"ח והמנסה להסביר מה עומד מאחורי הצורך להשתמש במושגים שכאלה.

באשר לתנאים, אחרי שנקבע כי התמיכה תינתן "על-פי עקרונות של סבירות ושוויון" וש"כל שיקוליה של הוועדה יהיו ענייניים, תוך הפעלת אמות מידה מקצועיות", מפורטים אותם תנאים. לתמיכה "זכאי רק תאגיד שהוא מוסד ציבור", שהוא "מאוגד ורשום כעמותה לפי חוק העמותות", וש"פעל באופן ממשי בתחום הפעילות עבורו מתבקשת התמיכה במשך שתי השנים שקדמו לשנת בקשת התמיכה."

כמה מוסדות שהן עמותות רשומות ושפועלים בתחומי "הכתות הפוגעניות" כבר שנתיים לפחות יש בארץ? אגלה לכם: אחד בלבד. מדובר כמובן במרכז לנפגעי כתות. כן, זה שאנשיו גם עזרו להגדיר את מושא המכרז.

קבוצה של חוקרים, ואני אחד הזוטרים שבהם, כתבה לפני כשבועיים כמה מכתבים רשמיים למשרד הרווחה במחאה על מה שעלול להתפס חלילה כמכרז תפור. מכתבים נשלחו על ידי פרופ' בועז הוס, ד"ר אדם קלין אורון, ד"ר מריאנה רוח מדבר ועל ידי (המכתב שלי כאן בקובץ docx). ד"ר מריאנה רוח מדבר גם דיברה טלפונית עם המשרד. מאז לא קיבלתי כל תגובה מאנשי המשרד, ונדמה לי שגם חברי עדיין ממתינים.

אומר בפירוש: אין לי דבר אישית כנגד אנשי המרכז לנפגעי כתות, שהם אנשים טובים ומלאי כוונות טובות. הבעיה היא שהם פועלים על פי תפיסה שהיא לכל הפחות לא מעודכנת בבואם לבחון את הנושא, תפיסה שלא רק שאינה עומדת במבחן המחקר האקדמי, אלא שעלולה, אם תיושם בשטח על ידי רשויות המדינה, לפגוע בחופש הדת בארץ. בעיה נוספת היא שגם לו תפיסה זו היתה מתוקפת על ידי המחקר הנוכחי, לא ברור מדוע רק היא נשמעת בפני אנשי משרד הרווחה, וכמו באותו כנס באוניברסיטת אריאל, יש לכאורה התעלמות מעמדות אחרות. לא כך אמור לפעול משרד ממשלתי האמון על רווחת הציבור.

פורסם (ללא הנספח) במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 30.3.13.

ב-28-29 למאי השנה יתקיים הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית באוניברסיטת תל-אביב. הכנס יציע מגוון גדול של הרצאות הנוגעות להתפתחויות האחרונות בשדה, תחת הכותרת הכללית של מסורות מומצאות. אני חבר בוועדה האקדמית של הכנס ומרצה בו (על "מדיטציה יהודית כמסורת מומצאת בהגותו של ר' אריה קפלן"), וישתתפו בו לבד מחוקרים ישראלים גם מגדולי חוקרי התחום בעולם. וכמובן ממליץ מאוד להגיע ולהנות מההרצאות. הנה אתר הכנס והנה תוכניית ולו"ז הכנס.