בסוף פברואר השנה נכנסה רוני אברמסון לשיעור יוגה. בין התנוחות והמתיחות היא נדהמה לגלות שהמורה מספרת לה על חודש אדר, על מגילת אסתר, על חג הפורים ועל ריבונו של עולם. אברמסון, שכל רצונה היה בשיעור יוגה סטנדרטי, הרגישה שהיא לא מקבלת את מה ששילמה עבורו, ולא רק זה אלא שהיא חווה מתקפה זוטה של כפייה דתית. היא כתבה על הסיפור מאמר קצר לעיתון 'הארץ' בו היא מבקשת לאפשר לחילונים לתרגל יוגה בלי שיכפו עליהם להקשיב לדרשות דתיות.
במובן מסויים היא צודקת לחלוטין – מה ליוגה ולחג הפורים? למה נגזר עליה לשמש כקהל שבוי עבור מדרשיה היצירתיים של המורה ליוגה? במובן אחר, ההיסטוריה של היוגה מאפשרת לנו להעריך את האירוניה העמוקה שבסיטואציה הזו: היוגה, שמתחילתה היתה שיטה רוחנית, שלא לומר דתית, עברה תהליך רדיקלי של חילון והפכה במערב לסדרה של תרגילי התעמלות. עד כדי כך נפערה תהום בין מה שהיתה פעם היוגה לבין מה שהיא היום, שבני מערב המעוניינים לרכוש שיעור יוגה כמוצר נוסף בעגלת הקניות שלהם כבר חסרי מודעות לחלוטין באשר למקורותיה, ומזדעזעים כאשר מישהו משרבב להם פנימה את אלוהים.
נקודת העיבור החיה
נהוג לראות בסוואמי ויוקאננדה (Swami Vivekananda) את אביה של היוגה הלא-מסורתית, המודרנית. ויוקאננדה גדל בבנגל (צפון מזרח הודו) של סוף המאה ה-19, במשפחה שהשתייכה למעמד הבינוני העולה באזור. הבנגלים היו המתמערבים ביותר מבין ההודים שתחת הכיבוש הבריטי, והושפעו מהתרבות המערבית בצורה עמוקה. ויוקאננדה, בהתאם, תכנן להיות עורך דין. אבל כשפגש ב-1881 את ראמאקרישנה, אחד הקדושים הגדולים של הודו בכל הזמנים, חייו השתנו לנצח והוא עטה גלימת נזורה. כנזיר הינדי ביקש ויוקאננדה להחיות את הדת במולדתו, אולם הקארמה שלו זימנה לו גורל אחר: הוא היה בין הנבחרים לייצג את ההינדואיזם ב"פרלמנט העולמי של הדתות" שהתקיים בשיקגו ב- 1893.
"פרלמנט הדתות" היה אחד הניסיונות הראשונים לרב-שיח בין-דתי, וקיבץ אליו נציגים של דתות כל העולם. ויוקאננדה לא היה היחיד שייצג את ההינדואיזם, אולם הוא הפך במהרה למפורסם שבנציגיו. אבל איך אפשר בכלל ליצג את ההינדואיזם? הרי יותר מאשר דת זו אסופה ססגונית של אמונות, זרמים, מנהגים, חוקים, אסכולות פילוסופיות מתחרות וכמה אלפי אלים ואלילים. הפתרון של ויוקאננדה לבעיה הזאת היה פשוט: הוא התיימר להביא לקהל האמריקאי "את המרכז עצמו, את נקודת העיבור החיה" של ההינדואיזם, כלשונו. ומהו אותו מרכז, מהי אותה נקודת עיבור? זו אינה אלא החוויה החיה בה הנשמה הפרטית נפגשת עם האלוהות. זהו, קבע ויוקאננדה, ההינדואיזם עצמו. עבור המבקשים להגיע לנקודה חיה זו, הוסיף, פיתח ההינדואיזם את היוגה.
טכניקה אוניברסלית
ויוקאננדה טען שהיוגה היא טכניקה אוניברסלית שטובה לכולם – גברים ונשים, הודים ומערביים – ושאין גם כל צורך להפוך להינדי כדי להנות מפירותיה. הוא קבע שהיא, למעשה, לוז ומהות הדתות כולן, ושנוצרים (או מוסלמים, או יהודים) יצליחו להיות נוצרים (או מוסלמים, או יהודים) טובים יותר אם יתרגלוה. הוא הסביר שהיוגה היא מתנת הודו הרוחנית למערב החומרני.
והוא זכה לתשואות סוערות. האמריקאים מתו עליו. ויוקאננדה יצא מיד למסע הרצאות ברחבי ארה"ב, שהמשיך בכתיבת ספרים שהפכו לרבי מכר עולמיים, שהמשיך בהקמת מרכזים רוחניים ולימודיים. משום הפופולריות הרבה שלו באמריקה הפך ויוקאננדה בהודו לגיבור לאומי. ההודים, שהיו רגילים לבוז שהפנו כלפיהם המערביים בשל ההינדואיזם הפירימיטיבי והאלילי לכאורה, היו יכולים בזכותו לזקוף ראשם בגאון ולהרגיש שלהם, שדווקא להם, יש את הדת – והפילוסופיה – העמוקה מכולן. הנה, אפילו האמריקאים מודים שהיוגה היא הדרך הרוחנית האוניברסלית!
מרכזי יוגה מודרניים, בהשראתו של ויוקאננדה, נפתחו הן באמריקה והן על אדמת הודו. היוגה הפכה לספינת הדגל של הרוחניות ההודית במסעה ללגיטימציה מחודשת, וויוקאננדה היה הקפטן על הסיפון. הבעיה היא שבשביל המסלול המהיר שבחר הקברניט נאלץ הצוות להיפטר מרוב המטען. כדאי, אולי, לחזור לרגע למקורותיה של היוגה כדי להבין כיצד נבדלה גרסתו של ויוקאננדה ליוגה ולפילוסופיה ההודית מהיוגה המסורתית.
ספינת הדגל
הטקסט הקאנוני של היוגה נקרא 'סוטרות היוגה של פטנג'לי'. החיבור הקצר הזה נכתב סביב המאה ה-3 לספירה, והוא מציג את היוגה כדרך רוחנית מסועפת אשר יוצאת מתוך ההנחה שעל האני האמיתי והטהור שלנו, ה"פורושה" (Purusha), להתנתק מהעולם ומכל אשר בו, שהוא הפרקריטי (Prakriti). אותו פורושה, יש לציין, שונה מכל מה שאנחנו מגדירים בדרך כלל כ"אני": אין לו מחשבות, או זכרונות, או תקוות, או כל קו אופי שהוא. בקיצור, הוא בכלל לא "אני" במובן המקובל, וכל מה שמקובל לראותו כ"אני" נחשב לפרקריטי שעלינו להניח מאחור במסענו הרוחני.
מטרת העל, האידיאל העליון של היוגה על פי פטנג'לי, אינם אפוא ראיית האל או אף אחדות איתו, אלא מה שמכונה קאיוליה (Kaivalya), שפירושה "לבדיות". היוגי אמור להגיע למצב בו הפורושה שלו מנותקת לחלוטין מהפרקריטי, ו"הוא" מתקיים בבדידות מזהרת ונצחית כתודעה טהורה ונטולת כל תוכן. קשה למצוא מישהו שמצב קיומי שכזה מפתה אותו היום, ואולי לכן ויוקאננדה לא הרבה לציין אותו בפני מעריציו האמריקאים.
יש לומר שמאז המאה השלישית היוגה עברה תמורות רבות ושינויים רחבי היקף, ומטרה כפגישה או אחדות עם האל הפכה למקובלת במעגליה. מצד שני, עד המאה ה-19 היא מעולם לא נתפסה כטכניקה ניטרלית ואוניברסלית המתאימה לבני כל הדתות. היא בוודאי לא נתפסה מעולם כסדרה של תרגילי התעמלות המיועדים להביא את מתרגליה החילוניים לבריאות גופנית וזקיפות קומה.
אפקט הפיצה
חוקר ההינדואיזם אגהננדה בהרטי (Agehananda Bharati) טבע כבר ב-1970 את המונח "אפקט הפיצה" (Pizza Effect) כדי לתאר את שהתרחש כאן. הפיצה, במקורה האיטלקי סוג של לחם פשוט ללא תוספות מיוחדות, הגיעה לארה"ב יחד עם המהגרים האיטלקים. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הפכה הפיצה למגש בצקי עשיר של גבינה וירקות, וזכתה לפופולאריות רבה. כשראו ברומא מה רבה האהבה לגרסה האמריקאית של המאכל המסורתי שלהם, התחילו גם הם לאפות פיצה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ולמעשה הפיצה קיבלה על עצמה גם באיטליה את חידושי אמריקה. כיום לא רק שאנחנו עיוורים לתהליך שעבר המאכל הפופולרי הזה, אלא שברור לנו גם שפיצה כמו שפיצה צריכה להיות – פיצה מקורית – אפשר לאכול רק באיטליה.
אפקט הפיצה, אם כן, מתאר תהליך של אקולטורציה, דהיינו שינוי, שילוב והתאמה תרבותית, שבמסגרתו פריט מסורתי עובר אמריקניזציה, ואז חוזר למולדתו ומקבל שם הכרה פופולרית בצורתו החדשה. צורה זו הופכת להיות הצורה האותנטית של אותו פריט לא רק עבור האמריקאים (או בני המערב בכלל), אלא עבור התרבות המקומית, וזאת מתוך תמימות קדושה ששמחה לקנות מהשוק הגלובלי את כל מה שהוא מוכן למכור. אגהננדה בהרטי מצביע על כך שהודים רבים מתרגלים יוגה מודרנית, וכלל לא מסורתית, יוגה שחזרה אליהם אחרי ש"שופצה" באמריקה. (ואולי בנקודה זו מעניין לציין שבהרטי עצמו היה אוסטרי קתולי בשם לאופולד פישר שהפך לנזיר הינדי.)
במקרה שלפנינו אפקט הפיצה פועל לשני הכיוונים: ויוקאננדה הביא לאמריקה את היוגה, שהצליחה שם בצורה פנומנלית, והפכה לפריט יצוא הממלא את לבותיהם של ההודים בגאווה (הנה הם מלמדים את המערב הדקדנטי רוחניות אמיתית מהי!). מצד שני, היוגה של ויוקאננדה לא היתה היוגה העתיקה, אלא עיבוד מודרני ומשוכנז של המסורת ההודית, המוותר על ההקשר המסורתי על אמונותיו ומנהגיו, וכולל על בסיס הבצק הראשוני תוספות שונות כגון הומניזם, פמיניזם, מטריאליזם ואמפיריציזם. את כל אלה למד ויוקאננדה מהקולוניאליסטים הבריטים. האמריקאים שהתאהבו בבשורה שהביא ויוקאננדה התאהבו בגרסה מתמערבת של היוגה, וזאת עוד לפני ששינו אותה בעצמם, איש איש לפי טעמו. הם קנו סחורה הודית שכבר על אדמת הודו קיבלה לא מעט מצלמו ודמותו של המערב.
יוגה יהודית, יהדות יוגית
היוגה שאנחנו מוצאים לפנינו כיום, אם כן, היא תוצר מודרני המתיימר לזקק טכניקה אוניברסלית מתוך המסורת ההודית. לפעמים היא עדיין שומרת על יומרות רוחניות, ומתרגליה מתייחסים אליה כחלק מהמסע הרוחני שלהם. פעמים אחרות היא הפכה, כאמור, ללא יותר מאשר אתלטיקה קלה, או אז היא נתפסת כדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. כל זה לא בהכרח רע: טוב שאנשים שונים מוצאים תועלת במורשת תרבותית זרה, ושיש להם את החופש לבחור ולהתאים לעצמם את מה שמקדם אותם לתפיסתם. בכל זאת, דמוקרטיה.
מנגד, הפליאה על כך שאלוהים מוזכר בשיעור יוגה אינה במקום. מתחילתה היתה היוגה עניין דתי, ואין שום סיבה שהיא לא תמשיך להיות. נכון עם זאת שהיא מעולם לא היתה קשורה לחג הפורים, אם כי גם זה אינו אלא אחד השינויים שהיוגה עוברת בזמננו. והנה, בנקודה זו אנחנו גם נחשפים לאחד השינויים שהיהדות עוברת בזמננו: כאן אנחנו מקבלים יהדות ניו-אייג'ית אשר מבקשת לנצל טכניקה רוחנית זרה בכדי להעשיר את עולמה. יוגה יהודית מייצרת יהדות יוגית. כמו היוגה בעידן המודרני, גם היהדות משתנה, והופכת פעמים רבות מברית בין אל מסויים לעם מסויים, או מלאומיות שבטית, ל"דרך רוחנית". וגם זה לא רע בכלל.
:
—
פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 19.4.13
פתחתי בלוג ובו תרגומים לכמה רשימות שלי באנגלית. אתם מוזמנים להפנות את חבריכם שאינם דוברי עברית.
היום מתחיל קורס קצר שלי על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר בתל-אביב. עדיין אפשר להצטרף. פרטים כאן.
בעוד חודש וקצת יתקיים הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, עם מרצים מהארץ ומחו"ל, שאני מהעומדים מאחוריו ובין דובריו. כאן התוכנייה.
לולאת האל 