שמו של אלקסנדר דוגין עולה לכותרות בזמן האחרון, ומרבים לדבר עליו כ"מוח" של פוטין, או לפחות ההשראה של הרודן הרוסי בפלישתו לאוקראינה. דוגין אכן בעל השפעה רבה ברוסיה כיום, ספריו נקראים על ידי ראשיה ומפקדי צבאה, ופוטין ודאי מכיר אותו ומושפע ממנו.

דוגין אמר בכמה הזדמנויות, כולל לפני שבועיים בלבד, אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, שאוקראינה חייבת להיות חלק רוסיה, ושרוסיה לא תחזור להיות אימפריה עד שאוקראינה תסופח אליה. הוא ללא ספק קול תקיף מאוד שמעודד מאבק רוסי עם ארה"ב או "המערב", ויש לו תיאוריות שונות על חלוקה חדשה של העולם לגושים גאופוליטיים, כשרוסיה כמובן חוזרת להיות כוח משמעותי ובכיר.

עם זאת, קשה לדעת עד כמה ברצינות לוקח פוטין את רעיונותיו, וצריך גם לקחת בחשבון שפוטין מושפע מכמה הוגים אחרים, ראש וראשון בהם איוון אילין (Ilyin, 1883-1954), פילוסוף פשיסט בעל תפיסה מטאפיזית (ושלילית) של יחס האנושות לאלוהים, אשר ראה את הרוסים כעם נבחר וייחד להם תפקיד סגולי בהיסטוריה האנושית.

אני מקווה לכתוב על אילין בהזדמנות אחרת. כאן הייתי רוצה להתייחס רק לחלק מסויים מתפיסתו של דוגן (על תפיסתו הגאופוליטית ראו מאמרו של יגאל ליברנט ב’תכלת’), וזאת על פי סיכום שלה שהופיע במוסף הארץ, במאמר של עמית ורשיצקי. ואני רוצה להתייחס אליה דווקא מפני שחלקים ממנה רואים באופן מדוייק לדעתי את התפתחותה של התרבות המערבית בזמן הזה, ושחשוב להבין מדוע הניתוח הזה אכן מטריד רבים בעולם. מאידך, חשוב לא פחות לתפוס בדיוק את הרגע שבו הניתוח המפוכח של דוגן הופך לקשקוש קונספירטיבי. נתחיל:

הניתוח נכון, החולה מבולבל

המסגרת האדומה: נכון. הליברליזם, שיכול להיתפס באופן מינימלי כמסגרת מארגנת למרחב הציבורי המגנה על חירויות וזכויות הפרט, הפך למשחק היחיד בעיר, עד כדי תפיסתו כאווטאר של קץ ההיסטוריה. עוד נכון: הפוליטי "מתמוסס לתוך הכלכלי", וכפי שכולנו יודעים, תנאי השוק הגלובלי מכתיבים הכרעות פוליטיות. הריבונות של כל מדינות הלאום מאויימת על ידי כוחות השוק, חברות ענק כפייסבוק, מטבעות קריפטו וכו'.

המסגרת הכתומה: אין מה להשתמש במילה "מתקפה", אבל זה נכון שהליברליזם מוחק מסורות מקומיות ומפיץ תפיסות ליברליות, כלומר "מערביות". יש תהליך של אסימילציה של תרבויות לא-מערביות אל תוך ההגמוניה התרבותית המערבית. מקומיים רבים בכל העולם מאמצים עקרנות ליברלים של אוטונומיה ואינדיבידואליזם, של שיח זכויות ושל שוויון מהותי בין בני אדם. אם כי שוב, איש לא מכריח אותם. דוגמא רלוונטית: אוקראינה, שמאז 2014 פועלת, בכוח האזרחים, לקראת דמוקרטיזציה וליברליזציה ברוח מערבית.

המסגרות הצהובות: המודרנה כוללת חילון. גם נכון. מטריאליזם, תועלתנות. "העוגנים שסיפקו בעבר גישה אל המטפיזי, אל הנשגב והקדוש, נעקרו". זה נכון.

המסגרת הירוקה: הופ – כאן מבצע דוגין פסיעה גסה אל תוך מחוזות הקונספירציה. פתאום שיח הזכויות וחירויות הפרט אינן אלא "כלי שרת אידיאולוגיים" שמונפים בידי "קבוצות כוח" על מנת לשמור על עוצמה פוליטית וכלכלית. אנחנו שומעים הדים של מרקס שמשמשים כרקע לפופוליזם.

ועוד: פתאום אנחנו מתבשרים ש"ערכים כגון אוניברסליזם" הם חלק ממנגנון של "הבניית תודעה ליברלית", שזה כמובן נכון, אבל ללא כל זדון או כוונה. האוניברסליזם עובד היטב עם אינדיבידואליזם, עם שוויון ועם אוטונומיה. (אל תגלו לדוגין, אבל אולי הנצרות עצמה, כמסורת הדתית האחראית לאוניברסליזם המערבי, אחראית לתודעה הליברלית…) בקיצור, הניתוח שוב נכון, אבל לא כשום מזימה נכלולית אלא כתולדה של כוחות ומאורעות היסטוריים אפרסונליים.

הליברליזם כקונספירציה

כלומר דוגין, כמו רבים אחרים, מזהה נכון את האיום על המסורת שלו: המודרנה, הליברליזם, הגלובליזציה. וכמו אחרים הוא מנסה להיערך כנגד האיום הזה. ודוק: הוא מגיב לאיום מתוך ז’אנר מסויים של אנטי-ליברליזם: שלא כמו קבוצות דתיות פונדמנטליסטיות שיגיבו על ידי הסתגרות (החרדים, האמיש), או אלימות מיליטנטית (איסלמיזם), דוגין, ששורשיו נטועים אצל אילין, מאמין בטהרתו הבסיסית של העם הרוסי. הוא מאמין שלמרות שנראה כאילו רוסים רבים (ובכלל זה אוקראינים) מעוניינים בערכי ופירות המערב, הם "בעצם" לא מעוניינים בהם. מישהו כנראה עבד עליהם.

לכן אין טעם להסתגר, וגם לא צריך לתקוף את המערב. צריך רק לחסל את הבעיה: קבוצה קטנה, אליטה, שמייבאת את הפרדיגמה הליברלית וכופה אותה על הכלל. לכן הגיוני לפלוש לאוקראינה ולחסל את ההנהגה שם (התוכנית המקורית, כנראה, של פוטין) כדי "לשחרר" את האוקראינים ולאפשר להם לבטא את תשוקותיהם האותנטיות, שהן כמובן להתאחד עם רוסיה תחת הנהגתו של פוטין.

במובן הזה חשיבתו של דוגין דומה מאוד לזו של הוגה אנטי-ליברלי אחר שאנחנו מכירים: הרב צבי טאו. גם טאו מאמין ש"העם" טהור וקדוש, ולכן גם עבורו לא תיתכן לא הסתגרות ולא אלימות שרירותית. כמו דוגין, טאו מאמין ש"קבוצה קטנה מאוד של אנשי שמאל קיצונים" אשר "משתמשים בשיטות של תעמולה, זורים חול בעיני העם ומנהלים אותו" (מתוך הקונטרס "עמוד הענן משלים לעמוד האש", 2017, כאן בפידיאף). הרי לא ייתכן שעם ישראל הקדוש באמת מתייחס להומואים באהדה, נכון?

המערב הוא הומו

וזאת עוד נקודה משותפת לדוגין וטאו: ראיית היחס החיובי כלפי הלהט"ב כאבן הראשה של "הליברליזם" או "המערב" או "הפוסט-מודרניזם" (אל תחפשו עקביות). כבר אילין סבר שהריקבון במערב בא לידי ביטוי ב"סטיות מיניות", ועבור דוגין קבלת ההומוסקסואליות ותיאוריות מגדריות היא עוד שלב במהלך המפרק של הליברליזם המערבי.

פוטין עצמו אמר ב-2013 שהבעיה במערב היא ש"משווים משפחות גדולות לזוגיות חד-מינית, עבודת האל לפולחן השטן", ורוסיה כידוע פעלה במגוון מישורים כדי לצמצם זכויות להט"ב בשטחה. רק לפני שבועיים, ב-6 לחודש, נשא הפטריארך הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית קיריל דרשה ובה הצדיק את המלחמה באוקראינה כמלחמת קודש נגד החטא, ונגד השפעות המערב הכוללות עריכת מצעדי גאווה (סמוטריץ' שומע?). איך ששני גברים שאוהבים אחד את השני מוציאים את האנשים האלה מדעתם.

חזרה לדוגין. אם נניח שניה להומופוביה, לפשיזם, לאימפריאליזם, לאנטישמיות (כן, ודאי שיש), להצדקת האלימות הרצחנית, לסקסיזם, לקונספירטיביות ולטירוף הכללי, נוכל להבין שדוגין, כמו אחרים רבים, מתוסכל מדבר מה אמיתי. הליברליזם שוטף את העולם והוא כוח מחלן, מרדד, וממיס כלפי תרבויות מקומיות. כל זה נכון.

ומובן למה זה מעורר חרדה עבור אנשים שהזהות האתנית/דתית/לאומית שלהם נמצאת במרכז חייהם. זה לגמרי טבעי ולגיטימי. כאדם דתי וכמי שסבור שמסורת ושקהילה הם דברים חיוניים וחשובים גם לי יש בעיה עם המאפיינים האלה של הסדר הליברלי. אני ליברל לא מפני שאני סבור שהליברליזם מהווה מסגרת סופית ואולטימטיבית לניהול חברות אנושיות, אלא מפני שאני מאמין בשוויון המהותי בין כל בני האדם, בפוטנציאל האנושי האינסופי ובחובה לאפשר לכל אדם את האוטונומיה לנסות לממש את הפוטנציאל הזה.

ועוד דבר: אני גם לא מוצא אלטרנטיבה לסדר הזה, כלומר מסגרת חברתית שמסוגלת לאפשר חיים וולנטריים בצוותא בעולם מגוון ואינדיבידואליסטי כשלנו. ודוק: גם דוגין (או הרב טאו) לא מוצא, ולכן הוא צריך להאמין שהמסגרת הזאת כולה אינה מקובלת "באמת" על ידי העם הקדוש והטהור שלו, ואינה אלא תוצר של קנוניה המונהגת על ידי אליטה זדונית. עד כמה התפיסה הזאת נאמנה למציאות אפשר לבחון היום באוקראינה.

"פוליטיקת הזהויות מבקשת לטפל בבעיות אמיתיות. גזענות סיסטמית אינה אגדה, והשמועות על ההבניה הפטריארכלית של החברה נכונות. לרדיפות אחרי בעלי נטייה או זהות מינית שונה, אף עד מוות, ניתן להיות עדים גם כיום בחלקים שונים של העולם. אך בבקשה להציע מזור לסוגיות אלה מתקדמת פוליטיקת הזהויות מעבר לתפיסה הליברלית – ולעיתים גם מבקשת לנתץ אותה. היא מתכחשת, בפועל אם לא במוצהר ממש, להומניזם האוניברסלי וקוראת תיגר על כל תפיסה מאחדת של תבונה ורציונליות. היא מציגה חוסר סובלנות לדיון חופשי, ונראה שההנחה הליברלית שריבוי דעות מקדם את הידע והחירות של כולנו זרה לה.

וכתחליף לליברליזם היא לא מספקת. פוליטיקת זהויות – יש להדגיש: בגרסתה העכשווית – מציעה מענה דל למצוקה ולחוסר הצדק שהחברה שלנו נגועה בהם. היא מדגישה הכרה חברתית על חשבון שיפור כלכלי, ואת הייחודי והמבדיל על חשבון הכללי והמשותף. היא נוטה להתרכז בשולי ("מיקרואגרסיות") על חשבון הקריטי (פערי הון), ויש לה חולשה לדוגמטיות ושטחיות. היא נסוגה לאד־הומינם כשמציעים ביקורת, ומשמשת היטב את הימין כשנציגיו מעוניינים לקרוא תיגר על ההומניזם והליברליזם. מעבר לכך, היא פשוט לא משכנעת את מי שהיא אמורה לשכנע, דהיינו את חברי הקבוצות המוחלשות והמודרות.

והיא גם לא שמאל. כי השמאל – בין אם תחת דגל הדמוקרטיה או הליברליזם, הרפובליקה או המרקסיזם – צעד תמיד בשם העיקרון האוניברסלי. זהותנים למיניהם מנסים להציל את האוניברסליזם, על ידי מונחים לא לגמרי אפויים כמו "אינטרסקשיונליות", אבל בסופו של דבר חיבור בין קבוצות שונות בפוליטיקה של זהויות נוטה להיות חיבור אד־הוק ותלוי אינטרסים. במקום את המשותף מדגישים את הייחודי, ובמקום חזון כולל נאבקים למען הכרה פרטנית. 'מהו השמאל', שאל פעם הסוציולוג טוד גיטלין, 'אם לא קול האנשים כולם? אם אין אנשים, אלא רק קבוצות, אין שמאל'."

—
מתוך מאמר בו ניסיתי לאפיין את פוליטיקת הזהויות על גליה השונים, מקורותיה, מטרותיה וכשלונותיה; על החלל שממלאת פוליטיקת הזהויות בדמדומי המסגרת הליברלית ועל חוסר יכולתה למשוך את הקבוצות החלשות שהיא מתיימרת לייצג. פורסם בגיליון האחרון של ‘ליברל’. (זה לא עוסק ישירות בדת או רוחניות, אני מודה, עם המנויים על הבלוג הסליחה. כנראה שמדי פעם אפרסם גם מאמרים שכאלה.)

זאת העונה בה העצים בשדרה מקושטים ואנשים מאירים את גינותיהם, זאת העונה בה המודעות נצבעות בירוק ואדום והחנויות מכריזות על מבצעים, זאת העונה בה דמותו של סנטה קלאוס מודבקת באופן אקראי על שלטים, ארונות חשמל ועמודי תאורה, זאת העונה בה קבוצות מתפללים עומדות ברחוב שלפני הכנסייה ושרות מזמורים, זאת עונה בה מבשרים לך ש"מושיענו היקר נולד" ו"המלך הגיע", זאת כבר חודש שלם העונה בה תחנות רדיו מקדישות עצמן באופן טוטאלי ובלתי פוסק לשירי חג ושניתן, תבורך הבתולה הקדושה, לשמוע את Last Christmas חמש פעמים ביום.

אני לא יודע על איזו "מלחמה בכריסמס" אוהבים לדבר ברשתות הטלוויזיה השמרניות. מפרץ סן פרנסיסקו בוודאי אינו האזור האדוק ביותר בארצות הברית ומרגישים כאן את החג כאילו אנחנו ברולדין בחנוכה. כלומר, יש כאן הרבה הרבה סוכר. קיטש, אפשר לקרוא לזה, ומכיוון שאני חובב ותיק של קיטש, אני די נהנה מזה. כבר חודש שהחג באוויר, אופף ומפלש כל מקום וכל דקה, ויש בזה, על רקע החורף והקור, הרבה יופי ואפילו לא מעט נחמה.

יש בזה גם תחושה מוזרה של אמביוולנטיות. מצד אחד, כשרואים מקרוב את העיר עוטפת אור, כפי שראינו פעמים רבות בסרטים וסדרות, עולה הרגשה מוזרה של פמיליאריות. סיפרו לנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים – חג מולד מושלג, כל בני המשפחה מתרפקים יחד ליד האח, סנטה מביא מתנות לילדים – שקל מאוד לאמץ אותו כשהוא מגיע מכל כיוון בתלת-מימד. מצד שני, הרגע חגגת את חנוכה.

האיש בחליפה האדומה

גם לא ממש משאירים לך ברירה. כמרצה אורח שיש לו ילדים קטנים הוזמנתי לאירוע מיוחד לכבוד החג. הגיעו רבים עם משפחותיהם – כמה מאות אנשים – והתאספו באחד האולמות היפיפיים של הקמפוס. היו חטיפים ופיצות לילדים, אחריהם מופע של קוסם. אחר כך סנטה קלאוס הגיע. הוא נופף לשלום וצחק את צחוקו העמוק מראש גרם מדרגות שהוביל אלינו, ואז נכנס עם פמליית עוזרים ועוזרות בתחפושות גמדים. מבעוד מועד הוכנה לו כורסה גדולה שמוקמה תחת עץ האשוח הענק במרכז האולם. הילדים הוזמנו לשבת על ברכיו ולקבל מתנה.

עברי, בני הבכור, זינק לעבר האיש הזר בחליפה האדומה והצליח להשתחל השלישי בתור. הקטן יותר, שילה, התחיל לבכות מפני שהוא רצה מתנה אבל פחד מסנטה (לילד חושים בריאים). אני עמדתי בצד וחשבתי על הקלות של הדבר, על המובנות-מאליה שלו. הנה כולנו כאן, ערב רב של זרים מארבע רוחות הארץ. שוודים, צרפתים, יפנים, איטלקים, ארגנטינאים, בריטים, פולנים, סינים, קוריאנים – כולם משתתפים בחגיגה לכבוד "הולדת המושיע", וכולם בעניין. אינקלוסיביות אוניברסליסטית של דת-עולם, של אמונה שופעת ונדיבה שמכנסת תחתיה אנשים מכל עדה וזן.

אבל החגיגה הזו כמובן לא מכנסת תחתיה אנשים מכל מסורת דתית. הנהלת האוניברסיטה שולחת הזמנות לכולם, נוצרים ושאינם, באופן שמבחינתה הוא בלתי בעייתי בעליל, אבל החגיגה היא נוצרית בהחלט. בואו, מזמינים אותנו, שבו איתנו תחת עץ האשוח, הוא הוכן עבור כולם. אכלו מהפיצה הזאת המחולקת בחינם, שכן היא גופי, שתו מהקולה כי היא דמי, דם הברית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.

החגיגה האוניברסלית הזאת היא נוצרית כפי שהנצרות היא אוניברסלית. באחד מפרקי 'משפחת סימפסון' ליסה מביעה פליאה על זה שקראסטי הליצן משתתף בתוכנית מיוחדת לכריסמס, שהרי הוא יהודי. בארט מסביר לה ש"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו". הבדיחה הזאת עובדת מפני שזה באמת המסר המובלע של הסיפור הזה.

סלבוי ז'יז'ק מעלה אבחנה מעניינת לגבי האוניברסליזם הנוצרי בספרו On Belief. הוא עומד על כך שדווקא היומרה הבלתי-מתפשרת לאוניברסליזם משמעה דחיית מי שאינם שותפים לה. "בדתות 'פרטיקולריסטיות'", טוען ז'יז'ק, "ואף באסלאם, על אף שאיפות ההתפשטות הגלובליות שלו, יש מקום לאחרים, הם נסבלים, גם אם מתנשאים מעליהם. ברם המוטו הנוצרי 'כל בני האדם אחים' משמעו גם כי כל אלה שאינם אחיי אינם בני אדם."

אפשר להרגיש משהו מהדחייה הזאת דווקא בהזמנה הפתוחה להשתתף בחג. מי שלא נענה לה הוא 'לא בסדר', או שמשהו לא בסדר בו. והרי איזה אדם חיובי יתנגד לאחוות כל בני האדם? אם אתה מוציא עצמך מהכלל הרי שכפרת בעיקר (וממילא לא תיגאל). רוס דות'ת (Douthat), בעל תור שמרן בניו-יורק טיימס שאני נהנה לקרוא, כתב באחד ממאמריו בתחילת דצמבר על החזון האידיאלי מבחינתו: "לו היה לי מטה קסמים כדי לברוא אליטה […] היא היתה אריסטוקרטיה קתולית רב-גזעית ורב-לשונית המושלת מקוויבק עד צ'ילה." באריסטוקרטיה הקתולית של דות'ת (ופירוש המילה "קתולי" הוא הרי "אוניברסלי") יש בהחלט מקום (וחייב להיות מקום, אם הוא לא רוצה לאבד את עבודתו) לכל העמים והגזעים. אבל אין בה מקום ליהודים.

זה לא שחגיגות כריסמס זרות לי. כמי שגדל בחיפה ראיתי קישוטים נתלים ברחובות בעיר (בשכונות מסויימות כמובן) וכשגרתי בירושלים נהגתי לבקר במיסת בחג בכנסיית דורמיציון. אבל המופעים האלה של תרבות מיעוט המקבלת את מקומה המצומצם אינם דומים למצב בו אתה עצמך חלק מהמיעוט. ואין הסובלנות היהודית אל האחר (פגומה ככל שתהיה כיום בישראל) דומה להזמנה הנוצרית להיפרד מהאחרות ולהצטרף אל "כולנו".

ההזמנה הזאת, שאולי מדאבת את הלב מצד חיצוניותה, משמחת אותו מצד פנימיותה. כי למרות שיש בינינו רבים שהקיטש הנוצרי, או אף יותר מכך דמותו הפלסטית של הצלוב על מכונת מותו, דוחים אותם, החזון של האחווה האנושית האוניברסלית בהחלט לא דוחה, אלא אף מושך מאוד את רובנו. גם במובן הזה, כמו במובנים אחרים, כבר הפנמנו את תמונת העולם הנוצרית. חג המולד כבר נחגג בתוכנו.

התשוקה לאסימילציה בכלל האוניברסלי היא בבסיס האתגרים הגדולים שעומדים בפני היהדות בארה"ב. ויש לומר, לא מדובר על נטיית לב רדודה שמקורה בכניעה נוחה לדעת הרוב. מבט קצרצר בדברי ימי האנושות ייתן לנו סיבות רבות להסתייג מפרטיקולריזם, אקסקלוסיביות ואתנוצנטריזם. מבט ארוך יותר ייתן עוד כמה סיבות.

ועם זאת חייבת להיות דרך להציג שונות – שונות מהותית, לא שונות חסרת משמעות – באופן שאינו נחשב נחות או בעייתי. וגם כאן, זה לא רק מפני שחשובה לנו קבוצת הייחוס שלנו ואנחנו לא רוצים לראות אותה נבלעת בהומוגניות הכללית, וזה לא רק משום "זכותנו" להיות מי שאנחנו. זה מפני ששונות מהותית היא חיונית לחתירה אל האמת. מכיוון שהמציאות היא רבת פנים ומימדים, הומוגניות היא חיסול האפשרות לראות. אחידות היא עיוורון.

ג’ון קליז מדבר על דת

לפני חודשיים יצא ספר ובו מבחר מאמרים של ג'ון קליז: Professor at Large: The Cornell Years. מסתבר שכוכב מונטי פייתון היה במשך שנים מעין מרצה אורח באוניברסיטת קורנל, וערך כל מני שיחות במסגרות שונות שם. יש לקליז לא מעט מה לומר על דת ורוחניות. הרבה קלישאות, אבל הוא גם מגלה שהוא מאמין ב"משהו", כלומר אלוהות כלשהי, וגם בחיים אחרי המוות, ומצד שני שהכנסייה האנגליקנית, לתוכה נולד, כמעט שחסלה אצלו כל אמונה או חשק להאמין. קליז סבור שדתיות יותר קונטמפלטיבית, של חיפוש ותרגול רוחני, היא הדרך הראויה להיות אדם דתי.

מאידך, כשסטודנט שואל אותו למה בכלל להיות חלק ממסורת דתית כלשהי, קליז, שלאורך הספר מלא בביקורת על הכנסייה, משיב לו ש"הבעיה בהמצאת מסורת חדשה היא שהאגו שלך תמיד יכול לסדר אותך. בסופו של דבר האגו שלך ידאג שתפנק אותו תוך העמדת פנים שזו דתיות". אלו דברים חכמים.

הייתי שמח לחשוב שפסטיבל כריסמס שנחגג במרץ רב בשבועות האחרונים כאן הוא עדות לקשר אמיץ עם המסורת הנוצרית, אבל ברור לי שיש כאן גם לא מעט אינרציה, מסחור, ואהבה פשוטה לקיטש. ועם זאת, מתחת לאורות המהבהבים יש גם אמת. יש כנות בקיטש, כנות כמו בשמחה מוגזמת של ילד. וכמו באותה שמחה יש בקיטש חיבור אמיתי למשהו גדול יותר, למשהו שהחוגגים מרגישים ומאפשרים גם לאחרים להרגיש.