גורואים ומורים רוחניים

ראייה מסויימת לקיומן של "אנרגיות"

אחת המילים הניו-אייג'יות השנואות עלי ביותר היא "אנרגיות", מילה שמשתמשים בה כדי להסביר הכל, ועל כן אי אפשר בעצם להסביר איתה דבר. למעשה נראה לי שאפשר לומר שהמילה הזאת מציינת יותר זיקה סובייקטיבית מאשר מציאות אובייקטיבית, ועל כן כאשר מישהו מספר לך ש"בקבר רבי נחמן באומן יש אנרגיות סוף-סופיות-סופניות" אתה יכול להבין מזה שהיתה לאותו אדם חוויה יוצאת דופן באותו קבר, לא יותר. המילה האובר-פופולרית ואובר-משומשת הזאת מהווה אם כן כמקבילה בתחום הרוחְניוּת למילים כמו "קָרִיא" בתחום הספרותי או "ראוי" בתחום החברתי: מילים שמציגות עצמן כאילו הן מצביעות על תכונה מסויימת של האובייקט, אך למעשה אינן אומרות דבר לבד מזה שיש לדובר עמדה סובייקטיבית חיובית כלפי אותו העניין.

אני מנחש שראשיתה של המילה "אנרגיות" היה בניסיון לקבץ תחת שם אחד מני כוחות המוזכרים בתורות הרוחניות המזרחיות: "צ'י" של הסינים, "פראנה" ו"שאקטי" של ההודים – מני זרמים פוטנטיים שנמצאים הן מחוץ והן בתוך הגוף, ואשר זרימתם הנכונה והמאוזנת מבטיחה בריאות (ולעיתים אף הארה). את הכוחות הללו לא ניתן בעצם למדוד במכשירים (האם מישהו מכיר מחקר רציני על זה?), ועל כן הם הופכים בעל כורחם לתיאוריות מטאפיזיות יותר מאשר מציאות מוחשית, ובסופו של דבר אנחנו משתמשים בהם, תחת השם הקיבוצי "אנרגיות", כדי לדבר בצורה מטאפורית על כל חוויה רוחנית מגניבה שהיתה לנו (למשל כאן).

ולא שאני לא מאמין בקיומם של כוחות שכאלה. דווקא מאמין. אלא שאני חושב שעקירתם מהקונטקסט המקורי שלהם (כלומר אותן תורות מזרחיות) והכנסתם תחת אותה כותרת כללית (שהיא מעין תיאולוגיה-בשקל של הניו-אייג') עושה להם עוול. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, אלא על מקרה שקרה לי, ושבעקבותיו אני קצת יותר מאמין באותן "אנרגיות" שזורמות בגוף מאשר הייתי לפניו.

מוג'י

זה קרה בטיולי השלישי להודו, כשהייתי בטירוונאמאלאי עיר הקודש, בתקופה שנחשבת "העונה" במקום, כלומר דצמבר-ינואר, אז באים מורים ומחפשים מכל העולם ובכל יום אתה יכול לבחור לעצמך אל מי ללכת כדי לשמוע קצת דברי תורה (כתבתי על זה אז כאן). על פי היומן שכתבתי אז זה קרה ב- 28.12.05. הלכתי בבוקר לסאטסאנג ("מפגש עם האמת") עם מוג'י, מורה בריטי ממוצא ג'מייקני שלימד שם (אח"כ ראיינתי אותו). את מוג'י חיבבתי, אבל הוא היה קצת יותר מדי רגשני, פחות מדי מדוייק בדבריו לטעמי. הוא גם קידם את שיטת החקירה העצמית של רמאנה מהארישי ("מי אני?"), שהיא חביבה אבל אני מעולם לא הבנתי מה כל כך גאוני בה. אבל המפגשים איתו היו נעימים והוא עצמו מרשים מכמה בחינות.

כל זמן השיחה שהוא נתן ישבתי לידו (הגעתי מוקדם ותפסתי מקום) במדיטציה, במצב תודעתי די מכונס לתוך עצמו, יציב ושקט, ונוגע בתחושת החיוּת הבסיסית של הגוף וההכרה. אחרי השיחה והמענה לשאלות מהקהל, מוג'י תמיד היה מחבק את כל מי שרצה, וכולם רצו. כך תיארתי את זה בהקדמה לראיון שלעיל:

עיקר המפגש עם מוג'י מתקיים דווקא אז, אחרי הסאטסנג, כאשר אחד אחד היו האנשים קמים מתוך הקהל, ניגשים אל המורה הישוב עדיין על כסאו, ומקבלים ממנו חיבוק אמיץ, שלרוב לווה גם במילים מלטפות וטפיחות מרגיעות על הגב. אז אפשר היה לראות מה גודלו של האירוע עבור הקהל שהגיע: גברים ונשים מתייפחים, מתרפקים בדמעות על כתפו של המורה, נשטפים על ידי קתרסיס של התרגשות והתפרקות ומסרבים כמעט להיפרד מהמגע המנחם שלו. ומוג'י, הוא נשאר שם שעה ארוכה עד שכולם מסופקים – לפחות עד ליום שלאחר מכן [אז יש עוד סאטסאנג]. אם אתם בדרך לסאטסאנג עם מוג'י, אל תשכחו את הממחטות.

מוג'י בפעולה. מאחוריו ההר הקדוש כל ימות השנה, ארונצ'לה

אחרי שזמן הדיבורים נגמר, אם כן, בהיותי קרוב למוג'י, קמתי (כמעט מתוך המדיטציה) ראשון וניגשתי לחבקו. ואז זה קרה: אחרי חיבוק של שנייה או שתיים הרגשתי זרם של… אנרגיה (סליחה) עולה במעלה יד ימין שלי, מכף היד שמאחורי גבו של מוג'י ועד לכתף, ואז לראש. הדבר הבא שאני זוכר הוא שמצאתי את עצמי בחיקו, מתעורר מעילפון. הייתי out כחמש-עשרה שניות, כך סיפרו לי, וכשהתעוררתי הייתי בדיסאוריינטציה מוחלטת: תחילה לא ידעתי איפה אני, אחרי שהבנתי איפה רציתי לבקש סליחה, אבל לא הצלחתי לדבר אנגלית – יצאו לי רק מילים בעברית! אחרי עוד כמה שניות הכל חזר אלי, הרגשתי מאוד לא נעים (אף שמוג'י צחק על כל העניין בביטול) וזחלתי לפינה להתאושש.

זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי, והאחרונה עד כה. למחרת אמרה לי אחת התלמידות הותיקות של מוג'י שאנשים לפעמים מתעלפים כשהם מחבקים אותו, אבל רק בטירוונאמאלאי, בגלל האנרגיות (נו מה?) הרציניות שיש במקום. התוצאות: יד ימין המשיכה לכאוב כשבועיים אחרי המקרה. מבחינה תודעתית לא הרגשתי שום שינוי (אדרבא: מיד אחרי שהתעוררתי מהעילפון הרגשתי דווקא שהאגו מנסה לבסס את עצמו מחדש ביתר עוז, כאילו שהוא נבהל מאותן חמש-עשרה שניות בהן הוא היה מנוטרל לחלוטין). במפגשים הבאים עם מוג'י חיבקתי אותו ולא קרה שום דבר יוצא דופן. ככל הידוע לי באותו "עונה" רק אני התעלפתי אצל מוג'י.

אז מה? האם למישהו יש הסבר למקרה הזה? אני פוסל מראש עניין של התרגשות, כי זה היה אולי החיבוק השביעי או השמיני שלי עם מוג'י, ובכלל: לא במיוחד התלהבתי ממנו, למרות שחיבבתי אותו מאוד. לבד מזה, התרגשות לא נעה במעלה יד ימין אל הראש. חשבתי אולי על חשמל סטטי, אבל האם זה הגיוני שחשמל סטטי גורם לשוק שכזה? ולמה רק לי זה קרה, ורק באותה הפעם? אני פשוט לא יודע, והייתי שמח (באמת) אם מישהו היה יכול לחשוב על הסבר "טבעי" לעניין. כרגע נראה לי שסביר להניח שאנרגיות, כן, כן, אנרגיות כלשהן שנמצאות בגוף, הגיעו אצלי, או אצל מוג'י, או אצל שנינו לסף מסויים של טעינה, או עוצמה, או משהו, ושכשהתחבקנו הן השתחררו, נעו בצורה של זרם במעלה ידי ועילפו אותי כשהגיעו לראש. היד, כאמור, כאבה גם הרבה אחרי זה. הראש לא: אחרי שעה של התאוששות הוא שוב התחיל לנסות להבין הכל.

סתם

[אני אומר לכם, משהו קרה לאחרונה לממסד הרבני החרדי, לפחות לחלק מגווניו ושלוחותיו. הוא מרגיש על הסוס וכמו קוזאק שיכור הוא מצליף בכל מי שעומד בדרכו. תראו מה זה: בית הדין הרבני הגדול בי"ם קבע כי אלפי גיורים שנעשו בעשור האחרון תחת מערך הגיור של הרב דרוקמן (מטעם המדינה!) אינם תקפים, כי הוא גילה איזה גיורת שהפסיקה לשמור מצוות. זה אומר קודם כל שמבחינתם היהדות של אלפי אנשים שעברו תהליך ארוך ומתיש של גיור אורתודוקסי "מבוטלת", אבל מה שזה בעצם אומר זה שהחרדים אומרים למזרוחניקים (הכיפות-הסרוגות) שהם מזלזלים בהם ובדתיותם. וזה גם בעצם אומר שלרבנים החרדיים (האלו לפחות) לא איכפת מיצירת אנרכיה במערך הגיור. וזה בעצם אומר שהם שמים קצוץ על הציבור, על הקהילתיות, אולי אפילו על העם. וזה בעצם אומר שהם מנהיגים של כת קטנה וחשוכה.]

הגורו-פיטקה, הטיים על הקבאלה, גנדהי כמטורף והרבי כמשיח

1)

visit http://www.thegurupitka.com to be enlightened

מייק מאיירס משחק גורו ניו-אייג'י מגוחך – לדעתי מדובר בהכלאה בין המהארישי מהש יוגי, שהוא מזכיר אותו במראהו ואהבתו לסלבס (יש לו כמובן תמונה "עם הביטלס", ראו באתר), ודיפאק צ'ופרה, עם בליל המילים הגבוהות וחסרות המשמעות ועם ה"חוקים לחיים" שהוא ממציא. הנה האתר. הסרט יוצא בעשרים ביוני. איי אם סו טוטלי דר.

מהאתר של הגורו פיטקה. מאחורי כל סלב מצליח עומד גורו, ולהפך

2) מדונה אומרת שהיא עוזרת לה להסתדר בעולם, פרופ' משה אידל חושב שזו וולגריזציה של המסורת המקורית, ואחד החסידים בכלל מבקש להפסיק עם ה"סטיגמה" ההיא שאומרת שכל העניין קשור איכשהו ליהדות: כתבת מגזין של הטיים על הקבאלה (היינו, "המרכז לקבלה" של פיליפ ברג), אחרי מחקר של שנתיים, מאת דפנה מרקין (האמת? לא מחדשת). גם ג'יי מייכלסון, מקובל (ועורך) אמריקאי צעיר ומבטיח, נותן את שני הגרוש שלו. (ובקרוב, ב"ה, תגובה ציונית הולמת פרי עטי.)

3) "אז איך מחזירים את אלמנט ה'קוּל' לכמורה?" שואלים בכנסייה הקתולית, אחרי שהשנה נרשמו רק 22 איש למסלול הכמורה בארכידוקסות ניו-יורק (פעם היו נרשמים מאות – וראו התרשימים השונים כאן).

4) אליוט ספרלינג, מומחה לטיבט מאוניברסיטת אינדיאנה, עושה סדר בתוך בליל הגרסאות השונות והסותרות להיסטוריה הטיבטית, ונותן את גרסתו, האמורה להיות אובייקטיבית, לגבי הסכסוך הסינו-טיבטי. בקצרה: הוא מודה שהיו תקופות ארוכות שטיבט היתה מדינת חסות של כוחות מונגולים ומנצ'ורים (כפי שהסינים טוענים והטיבטים מכחישים), אבל מדגיש שזה לא היה המצב בארבעים השנים שלפני כיבוש טיבט על ידי סין (כפי שהטיבטים טוענים והסינים מכחישים). כלומר הכיבוש הסיני אינו "חוקי" (וודאי שלא הרס התרבות הטיבטית).

ואפרופו טיבט, פנקז' מישרה, שכתב פעם ספר נחמד על הבודהיזם, מסכם עבור הניו-יורקר ספר אחר, חדש, על הדלאי לאמה ומביא זוויות מעניינות על חייו של המנהיג הטיבטי. במיוחד שמחתי לשמוע שהוא הולך כל יום לישון בשמונה וחצי. גם אני לא טיפוס של לילה. 

5) Jason Beghe, כוכב הוליוודי אמריקאי, נטש את הסיינטולוגיה אחרי 14 שנה בפנים (ודרגה מכובדת של OT5). והוא פותח את הפה. חיי זינו איך הוא פותח את הפה:

אגב, כבר אי אפשר להגיע אל הסרטון הזה ישירות ביו-טיוב, כי הסיינטולוגים איימו בתביעה או משהו. אבל לעשות לו אמבד עדיין אפשר, לפחות כרגע. הנה הרחבה כתובה של דבריו, שבהם בין היתר הציטוט המסכם הבא:

(Scientology is) the world’s largest organization of unqualified persons engaged in the practice of dangerous techniques which masquerade as mental therapy.

ולמי שרוצה את הזוית הישראלית, אני שוב מזכיר גם את כתבתו של נעם עמית על הסיינטולוגיה באולפן שישי לפני שבועיים. 

6) הרשימה הזאת היא מסוף 2005, אבל אני קראתי אותה בהנאה רבה. המחבר (בלוגיסט מוכשר שמקיים כמה בלוגים פרובוקטיבים במקביל – ראו לינקים שם) יוצא נגד מסע שיכתוב ההיסטוריה של חלקים מחסידות חב"ד, שמנסים לקומם מצגת שווא ולטעון שהרבי מליובאוויטש מעולם לא אמר שהוא המשיח, או עודד את חסידיו לחשוב כך. זה כמובן שקר גס, כפי שגם אני שמעתי מעדות ממקור ראשון (ידיד שלי היה בבורקלין, אצל הרבי, באותן שנים מטורללות). מה שמעניין הוא שהכותב הוא חסיד חב"ד שלא איבד שמץ ממאהבה שלו ומההערכה שלו לרבי, שכנראה על אף הכל היה באמת אדם מיוחד מאוד. הרשימה הזאת היא שיעור נעים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה של הדת.

7) גם זה לא מהיום. למעשה המאמר הזה פורסם ב- 1983, במגזין "Commentary", ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך שהוא ביקורת מלומדת על גנדהי עצמו. החיבור המענג לקריאה מלא הכפשות, חלקן מוגזמות, ולוקה בחוסר הבנה של הדתיות ההינדית, אבל הוא מעניין מאוד מאוד. הוא מביא שלל חד-צדדי של דוגמאות לאקצנטריות של המהאטמה, שבהחלט כדאי לדעת עליהן לפני שמנסים ללכת בדרכיו (למשל, שהוא דרש מילדיו להתנזר מחינוך מערבי וממין וכשבכורו ביקש להפוך לעורך דין (כמו גנדהי עצמו) ולהתחתן הוא ניתק עמו קשר – וההוא בתגובה התאסלם ונהיה אלכוהוליסט; או למשל שבזקנתו הוא היה נכנס למיטה עם מעריצות עירומות בנות עשרה כדי לבחון את כושר העמידה שלו בפיתוי ולצבור כוח מאגי).

למרות כל זה, יש בדרכיו של גנדהי, גם אם רחוקות מלהיות מושלמות, הרבה מאוד חוכמה, והן ודאי בעלות ערך כמופת להמונים. בסופו של דבר לי נראה שהכותב גם פשוט לא מבין את נפש האדם, ועוד פחות מכך את נפש הקדוש, שהוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרה של אברהם אבינו או הבודהה, מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, בד"כ תרתי משמע. אבל גם כמו במקרים של אברהם והבודהה ואחרים, המורשת שהשאיר אחריו היא מפוארת, ותרומתו לאנושות רבה.

וכל זה הזכיר לי את הפרודיה של אל ינקוביץ' לסרט ההמשך ל"גנדהי".

8) אהבתי מאוד את הרשימה הזאת של עידו הרטוגזון, "אין קונצנזוס לתודעה"

9) והנה מאמר חגיגי שלי לפסח שהתפרסם באנרג'י. אני חושב שהוא די מוצלח.

10) בת דודתי בת הארבע שמעה לראשונה את סיפור הבריאה ואת סיפור גן-עדן מדיסק לילדים שנרכש עבורה. אחרי שסיימה להאזין הביטה באִמהּ בפליאה ואמרה: "אבל… אלוהים בכלל לא נחמד!". נו, אז אולי זה גנטי.

מכשפת הניו-אייג' והישו הפנימי שלכם

שלשום שודר ה"שיעור" המשותף הראשון של אופרה ווינפרי ואקהרט טולה בקורס "פורץ הדרך", ה"תקדימי" וה"בינלאומי" שלהם, ותרשו לי לומר: הסופרלטיבים הללו הם בהחלט במקום. ווינפרי, כזכור, לא רק בחרה את ספרו האחרון של טולה ל"מועדון הספרים" שלה  – מאז צאתו ב- 2005 ועד בחירתה של אופרה נמכרו חצי מיליון עותקים של הספר, מאז הבחירה ההוצאה מדפיסה מיליון עותקים חדשים בחודש – אלא גם משתפת עם המורה הרוחני פעולה בקורס אינטרנטי של עשרה פגישות שבועיות בנות שעה וחצי כל אחת. לקורס נרשמו 700,000 איש והוא אחד מאירועי האון-ליין הגדולים אי פעם.

טולה מנחה את קלי הקתולית אל הישו הפנימי שלה

אז מה היה לנו שם? לבד מאיכות תמונה נוראית (הבטיחו שיתקנו את זה בהמשך), ווינפרי וטולה מהגגים בניו-אייג'ית דביקה שמסוגלת להעלות אפילו בחסיד שוטה חשש מסכרת, ולעיתים נדמה שעוד רגע השניים יפרקו כל עול ויתחילו לדבר על פיות טובות שרוקדות בינות לעצי שוקולד. אבל – וזה אבל גדול – המסר הוא בכיוון הנכון, ואני לא הרגשתי שהצורה מעוותת אותו. ככל שהשיחה מתקדמת השניים גם משילים מעליהם שכבות של סוכר ונוגעים במהות: מודעות, תשומת לב, אלוהים כקרקע המציאות החיה. ישנם אפילו דיבורים על כך שהאני המורכב מההיסטוריה האישית שלנו אינו אמת.

מכשפת הניו-אייג' מסבירה לאריקה שישו הוא לא הדרך היחידה לגאולה, ושגם זו לא ממש מה נראית כמו שהיא חושבת

וישנו גם המתח (הנוצרי במהותו) הישן-נושן בין דת ממוסדת לרוחניות, והוא עולה מיד: השאלה הראשונה מהקהל, בסביבות הדקה ה- 22, היא של קתולית נעימה ששואלת את אופרה איך היא משלבת בין הרוחְניות הזאת לנצרות. אופרה אומרת שהיא הוציאה את אלוהים מהקופסה כשבשנות העשרים שלה לא היתה מוכנה שיספרו לה שאלוהים הוא "קנאי". היא ממשיכה משם לספר שישו לא הגיע כדי ליצור את הנצרות, אלא כדי להוביל אותנו למודעות גבוהה יותר, ושהיא נוצריה שבטוחה שיש דרכים רבות לבד מהנצרות להגיע אל אלוהים. חצי מיליון איש שמעו את זה מסביב לעולם, וזה יופי.

יופי, אלא אם כן אתה נוצרי אדוק, כמו למשל המטיף האינטרנטי ביל קלר, שכינה בשבוע שעבר את אופרה (בתכנית ברשת פוקס) "האישה המסוכנת ביותר בעולם" והאשים אותה במכירת "קראק ניו-אייג'י". הוא כבר קרא לה בעבר "מכשפת ניו-אייג'", ולשונו המדבררת את רצון השם (דרך אתרו ליותר משני מיליון מנויים יומיים) מאשימה את ווינפרי גם ברצון להיות "הגורו הרוחני של האומה [האמריקאית]", ללא מודעות לכך שהיא למעשה "משמשת ככלי של השטן, המוביל מיליונים לגיהנום".

מייקל קארבן, עוד אושיה נוצרית ובעל טור באתר הנוצרי הפופולרי Crosswallk, מסכם את זה יפה: "[אופרה טוענת ש]שינוי ה'תודעה' שלנו הוא המפתח לגאולה, לא ישו, והבעיה המשותפת שלנו היא תפיסה לא נכונה, ולא חטא". כמה נכון. אם כי הוא דווקא טוען שכל זה אינו אלא "עזרה-עצמית בגוון רוחני ופגאניזם ארוז-מחדש שמשמש להונאה ולהטיה של אנשים מהאל האחד האמיתי ומהגאולה שבאה רק דרך ישו הנוצרי".

נו טוב. אני דווקא חושב שאופרה עשתה כאן דבר גדול. למשל: שעה לתוך התכנית טולה מספר על רגע ההארה שלו (כידוע הוא פרח לתוך זה מתוך דיכאון עמוק), משווה את ראיית העולם לאחר מכן לזו שנחשפים אליה כשלוקחים ל.ס.ד. (לא בדיוק אותו דבר, אומר טולה), ואחריו אופרה משתפת אותנו בחוויה מיסטית קטנה שהיתה לה כשהיא יצאה אל הגינה ו"החליטה לא לכנות שום דבר בשם", כלומר ללכת בין הערוגות עם מודעות לדברים עצמם, כפי שהם, ללא שמות או השוואות. ודרך המחשב חצי מיליון איש רואים את הקולות. ממש פרסומי ניסא בראש חוצות, ואמרו אמן והללויה.

אופרה ואקהרט רגע לפני שהם מספרים כל הלילה ביציאת מצריים הפרטית שלהם

עידו הרטוגזון מדבר הרבה על האפשרויות הרוחניות החדשות שמזמנת לנו הטכנולוגיה, וזו דוגמא נהדרת לדעתי ל'נבואה אינטרנטית' להמונים. אני שב ואומר, מדובר באירוע חשוב, שלא רק ממצב את טולה החביב כמגה-מורה-רוחני, אלא נותן דחיפה עצומה לסוג הזה של רוחניות, להבדיל מדת פונדמנטליסטית, ולהבדיל מקשקושים כגון "הסוד".

הנה ההקלטה של השיעור הראשון – אם כי ייתכן שצריך קודם להירשם (בחינם) לאתר.

[נלקח לאנרג'י]

הניו-אייג' בפריים-טיים

ווינפרי. ממליכת מלכים

כל משיח, כידוע, זקוק למבשר, וכפי שיוחנן המטביל היה לישו, רבי עקיבא לבר כוכבא ונתן העזתי לשבתאי צבי, כך בזמננו חזינו בויוקאננדה למען ראמאקרישנה, התיאוסופים עבור קרישנמורטי והביטלס בשביל המהארישי. קבלו עכשיו, אם כן, את אופרה ווינפרי כנביאה של אקהרט טולֶה.

כי אופרה, האישה המפורסמת/עשירה/משפיעה/נערצת ביותר בארה"ב, יצאה החודש עם הבחירה הבאה שלה למועדון הספרים שהיא מקדמת, בחירה שהיא עצמה מכנה "האמיצה ביותר שלי עד היום": ספרו האחרון של המורה הרוחני אקהרט טולה. בנאום ההמלצה לספר (חפשו אותו כאן) היא מעידה בהתלהבות שהספר "עורר" אותה, שהוא ישנה את הצורה בה אנחנו תופסים את העולם ואת עצמנו, שכל חייה היא אהבה את הרעיון של "הגעה לעצמי הגבוה" שלנו, ושהספר הזה הוא הטוב ביותר שהיא קראה מעולם בנושא: "הספר הזה יעורר את העצמי הגבוה בכם!", היא מכריזה.

אז היא כמובן ממליצה לקרוא את הספר, אבל לא רק: אופרה הולכת להעביר קורס (כן, קורס!) משותף עם טולה, שמיועד למי ש"מוכן לחיות את החיים הטובים ביותר [האפשריים] בשבילו". הוא יימשך עשרה שבועות, בהם טולה את ווינפרי ילמדו יחד את הספר, פרק אחרי פרק, באירוע "חסר תקדים" שיועבר בשידור חי, בצורה מקוונת, לעולם כולו, ובחינם.

ואני אומר: וואו. ואני אסביר: לא פגשתי את טולה, אבל קראתי את ספרו הראשון (The Power of Now, תורגם כ"כוחו של הרגע הזה"), ושמעתי מספר הרצאות מוקלטות שלו. לדידי הבנאדם בסך הכל יודע על מה שהוא מדבר, וממה ששמעתי אני מעריך אותו כאדם טוב ואינטליגנטי. טולה הוא מורה רוחני מהסוג הניאו-אדוויטי, והוא מגיש את עקרונותיה הדי פשוטים ממילא בציפוי נעים ונוח לבליעה. נכון, אולי יותר מדי נעים ונוח, ולעיתים לא מעטות הוא נסחף אל תוך מני חלומות ניו-אייג' (הוא מאוד בקטע של פאן-פסיכיזם; מדבר על כדור הארץ כאורגניזם אינטליגנטי מודע), אבל בסך הכל המסר העיקרי שלו הוא חשוב ורציני.

טולה. כוכב עליון

והמסר הוא שאנחנו לא מי שאנחנו חושבים שאנחנו. שאנחנו לא המחשבות ולא הרצונות ולא ההיסטוריה שלנו, אלא "המימד האלמותי", "הנוכחות האלוהית", "הקיום", "ההכרה" וכו'. קוראי הבלוג ודאי יודעים שאני חושב שזה יופי יופי, ושלטעמי זהו מסר שמאוד חשוב שישמע בקול גדול.

מצד שני, לא כל כך ברור לי איך שזה מתקשר ל"עצמי גבוה", שהרי טולה לא חושב שאנחנו אינדבידואלים בכל מובן מהותי. וכן ברור לי שאופרה וצופיה לא ממש רוצים לשמוע שהם לא נשמה נצחית, ודווקא כן מאוד רוצים לשמוע שיש להם "עצמי גבוה"… לא נורא: יהיה מעניין לראות איך המסר הרדיקלי של טולה יעבור אמריקניזציה, שלא לומר מקדונלדיזציה. (אגב, ייתכן שהמסר שלו כבר דולל: הקורס יהיה על ספרו השני, A New Earth: Awakening to Your Life's Purpose (תורגם כ"ארץ חדשה" ויצא בהוצאת אופוס, הנה פרק ממנו). כאמור, לא קראתי את הספר הזה, ואולי אקהרט הצטפד עם השנים – זה קורה בדתות הכי טובות.)

אבל גם אם יוקהה המסר בדרך אל ההמונים (ומדובר באמת בהמונים: מועדון הספרים של אופרה מונה כמיליון איש, ובתוכניתה צופים עשרות מליונים) זהו אירוע חשוב מאוד: אם אני לא טועה זאת הפעם הראשונה שרוחניות שבסיסה רציני, מציאותי ועמוק מקבלת גושפנקא רשמית מהתרבות הפופולרית. זה לא איזה ניוז-אייטם על גורו מגניב או על סלב שנתפס לקבלה. זה לא עוד נדבך פשוט מהרומן המזוגזג והבלתי מחייב שעורכת הבורגנות עם הרוחְניות. זו תוכנית טלוויזיה מגא-פופולרית שמקדישה זמן ניכר להפצת רעיונות נון-דואליים (אני מקווה), ולדעתי זה משמעותי. טולה עצמו כבר מפורסם מאוד (ספרו הראשון תורגם ל-33 שפות), אבל כעת הוא הולך להיות ללא ספק אחד המורים הרוחניים הידועים והעשירים בעולם. נראה אם זה יעלה לו לראש.

הקורס ישודר כל יום שני, החל מה- 3 למרץ בשעה 9/8c – יש למישהו מושג כמה זה בשקלים? בכל אופן, הקטעים ישמרו על האתר של ווינפרי ויהיה אפשר לצפות בזה מאוחר יותר.

[הנה ראיון של אור רכלבסקי עם טולה; והנה סרטון, אחד מני רבים, של טולה ברשת – בדקה הראשונה הוא מגיש את כל התורה כולה על רגל אחת]

ראיון עם ג'ק קורנפילד

במוצאי שבת שלפני האחרונים התכנסו יותר מתשע-מאות איש באולם נגה שביפו כדי לשמוע שיחה בת שעה וחצי מפי מי שהוא אולי גדול מורי הדהרמה במערב. ג'ק קורנפילד הגיע לישראל במסגרת ביקור פרטי, אבל נאות להקדיש ערב מיוחד לקהל הרחב, ערב אשר הכנסותיו נתרמות על ידו לעמותת תובנה ולפרויקט של הבאת הדהרמה למגזר הערבי. במחיר שנע סביב מאה שקלים לכרטיס, האולם המלא הדגיש את הצימאון המקומי לרוחניות אותנטית (התמונות, מהערב, צולמו על ידי רוברט צ'רניצקי).

קורנפילד, יהודי אמריקאי בן 62, שהה כנזיר בין 1967 ל- 1972 במנזרים שונים בתאילנד, בורמה והודו. כשחזר לארה"ב הקים ב-1972 את ה- Insight Meditation Society במסצ'וסטס, שהשפיע רבות על קליטתה של הוויפאסנה במערב. בשנים לאחר מכן השלים דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, וב- 1985 סייע בהקמתו של מרכז דהרמה נוסף, Spirit Rock בקליפורניה, שם הוא חי כיום עם אשתו ובתו. הוא כתב ספרים רבים, מהם תורגמו לעברית "דרך הלב" ו"אחרי האקסטאזה". נפגשתי איתו לשיחה.

אנחנו יודעים שהחיים כרוכים בסבל, ואנחנו יודעים שהסיבה לכך היא ה"צמא לעוד", התשוקות שלנו, הרצון שלנו "להיות מישהו" וכו'; ואנחנו יודעים שיש לנו כל כך הרבה תשוקות וחוסר מנוחה מפני שאנחנו לא מבינים את עצמנו, מפני שיש לנו תמונה לא נכונה של עצמנו. אבל מה הסיבה ל-ז-ה? מאיפה כל הבוּרות הזאת הגיעה?

המסורת הבודהיסטית מאוד מאוד פרגמטית. אין לה הרבה עניין בשאלת השאלה "למה?". השאלות הללו הן אינסופיות. ומה שברור הוא שקיים סבל, שקיימות סיבות לסבל (חמדנות, שנאה, בוּרות), ישנה דרך להשתחרר מזה ולחיות בחירות ובשלום.

טוב, אז לא ניכנס לדיון תיאולוגי. אבל אמור לי מתוך נסיונך ומתוך הידע שלך כפסיכולוג: האם ישנו פגם מהותי בפעולתו של המוח האנושי, שגורם לכל זה?

לא הייתי מצביע על איזה פגם מהותי. היית אומר שכל דבר עולה מתוך סיבות ותנאים מסויימים, ואחד הדברים שקורים לנו הוא שאנחנו שוכחים מי אנחנו באמת. בהודו יש שיר קטן ששרים לתינוקות, שמתחיל בכך שהתינוק עדיין בבטן ומבקש לא לשכוח מי הוא אחרי הלידה, ונגמר בזה שהתינוק נולד ומספר שהוא כבר שכח הכל.

אז ששכחנו, אבל לפחות נזכרנו ששכחנו. איך עכשיו משתלבת המדיטציה במאמצינו להתעורר מהשכחה?

ישנן שיטות מדיטציה רבות. שתי החשובות ביותר במסורת הבודהיסטית הן מדיטציית תובנה או מודעות [ויפאסנה – ת.פ.], ומדיטציה שמפתחת בנו חמלה. כל אחת מאלה עוזרת לנו להשתחרר מסבל. עם מדיטציית התובנה אפשר לראות בברור ובאיזון את כל מנעד המחשבות, הרגשות וההרגשות בגוף שלנו, להכיר אותן במקום להיגרר אחריהן ולהזדהות איתן. ומדיטציה שמעוררת בנו חמלה טובה גם היא, כי האושר שלנו תלוי גם בכמה אנחנו מסוגלים לאהוב, את עצמנו ואת הזולת. אם אנחנו כלואים בתוך הפחד שלנו אנחנו סובלים מאוד.

עוד ענף על עץ הרוחניות המזרחית הוא האדוויטה, כלומר המשנה הנון-דואלית ההינדית. אתה עצמך בילית זמן מה עם ניסרגדטה מהאראג', הגורו הגדול מבומביי. ראשית, איך זה היה?

זה היה נפלא! ניסרגדטה היה שילוב של קרישנמורטי ופריץ פרלס, פסיכולוג הגשטלט. לפעמים אתה מגיע לראות איזה גורו ואתה יושב הרחק מאחור, ואולי אחרי שבועות וחודשים של התקדמות איטית אתה יכול לשאול איזו שאלה. אבל אם באת לראות את ניסרגדטה הוא מיד היה אומר "בוא, שב לידי!", ומיד היה מתחקר אותך ורוצה לדעת מי אתה ומאיפה באת. הימים איתו היו מלאים בבהירות רבה, במרחב גדול, ואהבה מאוד עמוקה. הייתי מאושר כל הזמן שהייתי איתו.

ואיך היית משווה בין החוויה של האדוויטה לזו של תורת הבודהה?

אתה יודע, השוואות הן דבר מצחיק. איך אתה יכול להשוות גבינה לעגבניה? אומר כך: בלימוד אדוויטה טוב ישנה הצבעה ישירה על החופש שאפשרי כאן ועכשיו, והדגש שם הוא הרבה יותר על הכאן ועכשיו מאשר במסורות רבות אחרות. בתורת הבודהה ישנה גם הצבעה על החופש כאן ועכשיו (בסוטא-ניפאטא יש שורה שלמה של דיבורים נון-דואליים של הבודהה). אז יש הצבעה ישירה, ויש גם דגש על אמצעים שונים כדי לממש את כל זה. כי גם אם יש לך את התובנה שאתה לא הפחדים שלך, אתה לא המחשבות שלך, אתה לא העצמי הקטן שרוב האנשים מזדהים איתו, התובנה הזאת לא יציבה במיוחד. לכן ישנם תרגולים שונים, כולל חוקי מוסר, שתכליתם לייצב את התובנה הזאת.

הבא נדבר מעט על אותה תובנה. נאמר שייצבנו את התובנה שאנחנו לא הפחדים שלנו, המחשבות הבעיתיות שלנו, הרגשות השליליים שלנו; הרבה פעמים עדיין יש לנו את אותם פחדים, מחשבות בעיתיות, רגשות שליליים.

נכון, גם לניסרגדטה הם עדיין היו.

וכאן הייתי רוצה לשאוב מנסיונך כפסיכולוג: האם אתה חושב שהפסיכולוגיה המערבית יש משהו לתרום לתורה הבודהיסטית במקום הזה? בדרכים שאיתן אנחנו יכולים לפרק את התסביכים הנפשיים שלנו?

כן. ומה שיש לה לתרום ממילא מבוסס על עקרונות בודהיסטיים – אלה לא שני דברים שונים, לפחות כשמדובר בפסיכולוגיה טובה, שמבוססת על מודעות והבנה וחמלה. אחד הדברים החכמים במערב הוא פיתוחו של מה שהייתי מכנה "מודעות זוגית", כלומר מישהו שעוזר לי להיות מודע לעצמי. מכיוון שרבים מהפצעים הכי עמוקים שלנו והכאבים הגדולים ביותר נובעים ממערכות יחסים לא בריאות עם אחרים, בהם אולי נוצלנו או ננטשנו וכדומה. ולכן פעמים רבות המקומות האלו לא עולים על פני השטח במדיטציה, אלא רק כשאנחנו חוזרים הביתה אל החבר או אל המשפחה או אל העבודה. לכן זה עוזר מאוד להביא מודעות יחד עם עוד מישהו חכם שיכול להנחות אותנו ולהגיע איתנו למקומות שלבד קשה לראות, או קשה לסבול, וביחד ללמוד איך להרפות מהם. האידיאל לדעתי הוא תרפיסט טוב שמבין את עקרונות היסוד של הדהרמה.

אז התמונה שמצטיירת כאן היא שיש לדאוג לשני המימדים: גם להביט הישר אל המציאות הנון-דואלית, וגם לטפל במציאות הדואלית.

כן, רק ששני אלה הם אחד. עם מדיטציה אנחנו יכולים להרפות מהזהות המצומצמת שלנו ולחזור לחירות הרחבה שהיא טבענו, ותוך כדי כך גם עולים כל הגרעינים שבנו שאינם מבושלים, ואנחנו מטפלים בהם באמצעות מדיטציה או, אם יש צורך, על ידי תרפיה פסיכולוגית. אלה שני פנים של אותה דרך.

אני מדגיש את זה משום שנראה שמחפשים רוחניים רבים מוותרים על המימד השני.

תראה, כל מי שהוא בוגר ובעל ניסיון רוחני מבין שחייבים את הכל. כשאתה חדש, זה כמו להיות מאוהב: הכל נראה אידיאלי ומושלם. אתה שומע קצת אדוויטה או ויפאסנה וחושב 'עכשיו זה יסדר לי את כל החיים'. זה יפה אבל זה קצת רומנטי מדי. בהמשך אנחנו מגלים שהכללי והפרטי זקוקים שניהם לטיפול. למעשה הם לא באמת נפרדים, ובזמנים שונים הם מקבלים דגשים שונים: אתה צריך לזכור הן את טבע בודהה שלך והן את מספר תעודת הזהות שלך. אלה שני מימדים שונים – אבל לא נפרדים – של המציאות, והם שווים בחשיבותם. מי שחושב שבעקבות חוויה אחת השתנו לו כל החיים אני מאוד שמח בשבילו;  אני רק אומר לו: 'אני מקווה שזה לא יתפוגג…'

האם אתה רואה נקודות שבהן הפסיכולוגיה הבודהיסטית יכולה לתרום לפסיכולוגיה המערבית?

האמת היא שתמיד צריך לומר את המילים הללו בצורת רבים, כי אין באמת 'פסיכולוגיה מערבית' – יש מגוון שלם של שיטות ותורות, ואין באמת 'בודהיזם' – יש בודהיזם טנטרי, ויש ויפאסנה, ויש בודהיזם של פולחן הבודהה… ולמעשה אין גם הארה. יש הארות, כי הארה מגיע בגוונים וטעמים רבים. ההכרה נהיית כמו קריסטל, כמו אבן-חן, כאשר פאה אחת היא ריקות, ואם תתן חצי סיבוב תראה שפאה אחרת היא אהבה, ותסובב עוד קצת והכל הוא אור, ותסובב עוד והנה הכל מושלם, ותסובב עוד והכל הוא ביטוי של אושר. יש מאה פאות ליהלום ההארה. ואנחנו נוטים להינעל על פאה אחת ולומר 'אה! הארה היא אושר!' או 'הארה היא אהבה', אבל יש הארות רבות…

אבל באשר לשאלתך. בדיוק סיימתי ספר ששמו 'הלב החכם: מדריך לתורת הפסיכולוגיה הבודהיסטית', ובו עקרונות של הפסיכולוגיה הבודהיסטית שאני חושב שהם בעלי ערך רב למערב, והם רבים. למשל עקרון האי-הזדהות, כלומר העיקרון של הידע האמיתי של עצמנו. למשל העקרון של האצילות המקורית שלנו, כלומר שההכרה בטבעה היא טהורה, והיא פשוט נעכרת. למשל החשיבות שבחמלה, או הידיעה הפשוטה שאפשר לאמן את ההכרה, שאפשר לשנות אותה בעזרת טכניקות מדיטטיביות. וגם ההעצמה של האינדבידואל, כלומר היכולת לא להיות תלויים בביקור השבועי אצל הפסיכולוג, אלא לקבל כלים שמאפשרים לנו לחולל שינוי בחיינו. דברים רבים…

מה עם האני שלנו, העצמי שלנו. האם חשוב שנתבונן בו ונבין את פשרו?

כן, אנחנו צריכים להבין איך תחושת העצמי נוצרת. וזה לא כל כך מורכב… אם אתה מתבונן בראי, תשים לב שאתה נראה זקן יותר. אבל אנחנו לא מרגישים זקנים יותר, נכון? וזה מפני שהגוף שלנו הזדקן, אבל זה לא אנחנו.

האם יש לנו נשמה נצחית שהיא זו שאינה מזדקנת?

אני לא אמרתי את זה. אבל טבע ההכרה עצמה הוא מחוץ לזמן. זה שרואה, זה שיודע – הוא מחוץ לזמן. ואפילו באותו רגע של ההתבוננות בראי יש לנו הצצה לידיעה הזאת: הנה הגוף, אבל הגוף אינו אני. ואותו דבר תקף גם לגבי המחשבות, וכל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. והרגשות והתגובות שלנו למצב. הבודהה דיבר על כך שאנחנו מורכבים למעשה מחמשה נהרות: נהר של תחושות פיזיות, חושיות; נהר של רגשות; נהר של תפיסות; נהר של מחשבות; והנהר של ההכרה שיודעת את כל זה. ואי אפשר להצביע על שום דבר מאלו ולומר: זה אני. כשאנחנו שקטים, כשהמיינד שלנו שקט ואנחנו מתבוננים בצורה מאוזנת בעצמנו, אנחנו מגלים שכל הזהויות השונות שאנחנו לוקחים על עצמנו מונחות בתוך מודעות גדולה הרבה יותר, ואנחנו פתאום מבינים: אה, זה לא מי שאני. זה חלק מהעולם וצריך להתחשב בזה, אבל זה לא מי שאני. זה לא שהאני הוא רע או לא בסדר – פשוט צריך להבין אותו כדי שנפסיק לסבול.

בקשר לאותו אני, הייתי רוצה לשאול אותך: היהדות הקדומה אינה מניחה קיום אנושי ללא יצר הרע (מושג שאלן וואטס תרגם אותו: "element of irreducible rascality") . מעבר לכך, חז"ל מספקים ליצר תפקיד חיובי וטוענים למעשה שהוא הכרחי לקיום האנושי, כפי שאומר המדרש: "אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים". האם אתה לא מרגיש שהמדיטציה כן מניחה קיום אנושי כזה, "טהור" לחלוטין, אבל גם עקר?

אם אני לא טועה, אתה מדבר בעצם על תשוקה, והכרחיות קיומה, כי זאת תשוקה שגורמת לנו לבנות בית, לשאת בני זוג, להוליד ילדים וכולי; ואנשים חושבים לפעמים שמטרת הדרך הבודהיסטית היא להיפתר מהתשוקה. אבל זה לא כך. למעשה בפסיכולוגיה הבודהיסטית מדברים על תשוקה לא בריאה, וגם על תשוקה בריאה. ישנן תשוקות רבות שהן בריאות. לדאוג לבני זוגנו, לילדינו, לרכוש שלנו – כל הדברים הללו הם חשובים והבודהה הנחה תלמידים שלו (שלא היו נזירים) לעשותם. הבודהה עצמו דאג לגופו. כך שבעצם הרבה מתורה הבודהיסטית מדברת על מעבר מתשוקות לא בריאות לתשוקות בריאות: מהתמכרות, פחד, תוקפנות – כל הדברים שמביאים לסבל – לחמלה, דאגה כנה לעצמנו ואחרים וכולי.

הקהל מודט להנחיותיו של קורנפילד

אבל יותר מזה: כל התשוקות הללו אינן למעשה אתה. הן שם ויש לכבד אותן, אבל לא צריך להזדהות איתן. אם אתה לוקח אותן בקלות אז אתה יכול לפעול בצורה יפיפיה בעולם, ללא היאחזות בתוצאות הפעולות שלך. וזה מה שמשחרר אותך מסבל. אם יש לך ילד ואתה רוצה לקבוע בשבילו איך ייראו החיים שלו, אז ייווצר סבל. אתה יכול גם לאהוב מאוד את הילד שלך, לדאוג ולהיות מחויב אליו לחלוטין, אבל עם הבנה שלא תוכל לשלוט בו. ואז מערכת היחסים שלכם היא חופשית וללא סבל. כך שיש סוגים שונים של תשוקות, ויש גם חופש שמעבר לתשוקות, שהוא לא נטול תשוקות, אלא פשוט מבין אותן ואת טבען.

מעבר לזה, האם אתה חושב שייתכן ואפילו טוב ייצא מתוך תחושה של סבל, מתוך חוסר נוחות. לדוגמא, אמא תרזה, או גנדהי; בלשון עדינה הייתי אומר שנראה לי שהיו להם כמה בעיות. מה שהם עשו, הם עשו מתוך מאבק פנימי, אפילו מתוך איזושהי מצוקה. אבל הם עשו דברים נפלאים. האם ייתכן שאם נתעלה מעל כל גרעיני אי-הנחת שלנו פשוט נשב ולא נעשה דבר?

יש לי שני דברים לומר על זה. ראשית, נראה אותך עושה את זה! [צוחק] אני לא פגשתי אף אחד שצריך לדאוג מזה. זאת פנטזיה, מותק. שנית, בבודהיזם הטיבטי למשל, אתה מבקש סבל. אתה מבקש שיהיה לך מספיק סבל כדי לפתוח את לב החמלה. מבינים שהסבל גם מלמד אותנו ומביא אותנו לחירות. כמובן שהרבה פעמים בכלל לא צריך לבקש… אגב, אני נחשפתי אל זה כאן, בסיורים שלי ברחבי הארץ, בכל מני פעילויות למען שלום ודו-קיום שכמובן באות מתוך סבל משותף.

יש לי שאלה מעט עדינה: אתה יהודי, וידוע שגם מורים רבים של התורה הבודהיסטית בארה"ב הם יהודים, הרבה מעבר למספרם היחסי באוכלוסיה…

כן, זה מעניין. אני זוכר שכשהתחלנו את מרכז המדיטציה הגדול במסצ'וסטס, היינו גולדסטין, קורנפילד, זלצברג ושוורץ. זה נשמע כמו משרד עורכי דין!

האם יש לך איזושהי היפותזה איך זה קורה?

אין לי מושג. אבל אני יודע שיש בישראל איכות של עניין וסקרנות, וגרעין עמוק של רוחניות בתרבות היהודית, וייתכן שזה גם מה שהביא הרבה יהודים לחיפוש רוחני. אבל אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא שברגע שאתה אומר שהיהודים הם נבחריו של האל אתה זורע את זרעי הסבל.

האם אתה מוטרד מדילול הדהרמה? אולי מדגש רב מדי על מדיטציה, על חשבון הנחיות אחרות שהורה הבודהה?

אני לא מודאג מדילול הדהרמה. יש צורות שונות שבהן מתרגלים אנשים שונים, וזה לא אומר שיש דילול של הדהרמה. אלה גוונים שונים של הרשת שהיא התורה הבודהיסטית, ואני בוטח בזה בצורה עמוקה מאוד. אני חושב שבקשר למדיטציה, אכן התחלנו כאילו מהסוף: במקום בדרך המסורתית, שכוללת התנהגות מוסרית ראשית כל, נדיבות ואי-אלימות, אצלנו קודם כל עושים מדיטציה כי אנחנו רוצים הכל מהר. אבל אחרי שעשית קצת מדיטציה אתה פתאום שם לב שבעצם די קשה לעשות מדיטציה אחרי שבילית יום שלם בשקרים או גנבות. אז אתה חייב לעבוד גם על המימדים המוסריים שלך. מי שחושב אחרת יתעורר אל האמת הזאת במוקדם או במאוחר. אבל זאת שאלה טובה, וברור שצריך למקם את כל החיים במסגרת התרגול הרוחני.

לבסוף, האם אתה אופטימי באשר לעתיד האנושות?

כמובן. תמיד. בהחלט. כן, יש המון סבל, אבל יש גם טוּב אדיר. הדרך שבא אנחנו שומעים אחד על השני (בטלוויזיה, בעיתונים) מדגישה את הסבל והרוע, אבל יש גם נדיבות עצומה שמתרחשת יום יום. כל פעם שמישהו עוצר ברמזור אדום, כל פעם שמישהו סוגר אחריו את הדלת כדי שקור לא יכנס. חיינו מלאים בנדיבות מפני שאנחנו שלובים זה בזה. כשאני כאן בישראל ופוגש אנשים מתובנה, משביל זהב ומעוד אירגונים שעושים פעילות התנדבותית כל כך אדירה… אני נדהם מהפעילות ברוח התורה הבודהיסטית בישראל. לפני כמה ימים הלכתי לצעדה עם ערבי ישראלי, חאליד מוחמד, מיד-ושם עד למחנה הפליטים קלנדיה ברמאללה, בניסיון להסביר לפלסטינים שם על השואה כדי שיבינו את הכאב של היהודים. אז כן, אני אופטימי מאוד.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. והנה ראיון עם קורנפילד שערכה שירי לב-ארי ל"גלריה" של "הארץ". כאמור, את התמונות היפיפיות האלה צילם רוברטו צ'רניצקי]