דת

דניאל בויארין על “היהדות” ועל היהדות

אם תפנו לבן שבט ההוֹפִּי ותשאלו אותו "מהי ההופיוּת שלך?" לא תקבלו תשובה. תוכלו לגשת גם לצועני ולשאול אותו "מהי בעצם צועניות?" ואחר כך לפגוש דרוזי ולשאול "סליחה, מהי דרוזיות?" — בכל מקרה תצטרכו להסתפק במבטיהם המשתאים של הנשאלים, כאילו יש משהו בסיסי מאוד שאתם לא מצליחים להבין. העניין הבסיסי שלא הבנתם קשור לסוג, לטיפוס, של הישויות שעליהן אתם מנסים לברר. בפשטות, אלה לא מסגרות אידיאולוגיות או דתיות, אלא קבוצות אתניות בעלות מורשת חברתית־תרבותית מסוימת.

קשה לנו להבחין בכך מפני שתפיסת העולם שלנו — תפיסת העולם המערבית המודרנית — עושה הכל כדי להכחיש את קיומן. אנחנו רגילים לסווג כל קבוצה אנושית גדולה לשתי קטגוריות בראש ובראשונה: עם ודת. שתי הקטגוריות האלה קשורות בנקודת לידתן, שכן העת המודרנית הציגה את מדינת הלאום, אותה ישות פוליטית שבה עם מסוים זוכה להגדרה עצמית; ואת הדת, הנפרדת מהמדינה ואשר איתה בני העם חופשיים לכונן יחסים בפרטיותם. הדת, במשמעותה כקונפסיה, כמכלול האמונות שאותן בחר הפרט לאמץ, נולדה יחד עם מדינת הלאום והשלימה מהכיוון הפרטי את מה שהמדינה נתנה מהכיוון הציבורי, כלומר העניקה שייכות ומשמעות. אבל אין מלכות נוגעת בחברתה. כפי שכבר הציע ישו, הקיסר מקבל את שלו ואלוהים — את שלו.

גם את היהודים, כמו ההופים או הדרוזים, קשה לשייך לאחת משתי הברירות הללו. הם לא רק עם והם לא רק דת, והם גם לא פשוט עם שיש לו דת. בשנים האחרונות מתפרסמים ספרים שמבקשים לבחון מחדש את התפיסה המודרנית (קרי: המערבית פרוטסטנטית) של היהדות. ליאורה בטניצקי כתבה מבוא מבריק ליהדות המודרנית תחת הכותרת "How Judaism Became a Religion"; דיוויד נירנברג כתב בספרו "Anti-Judaism: The Western Tradition" על הבנייתה של היהדות מתוך הצורך הנוצרי באנטגוניסט נצחי; יעקב ידגר, בספרו "Sovereign Jews", עמד על האנומליה היהודית הבאה לידי ביטוי בלאומיות הישראלית; ולפני כמה חודשים יצא ספרו האחרון של דניאל בויארין, "Judaism: The Genealogy of a Modern Notion", שלו אקדיש את המילים הבאות.

את פרופ' בויארין, מגדולי חוקרי התלמוד החיים כיום, כמעט שאין צורך להציג. בשלושים השנים האחרונות הוא שימש סמן דרך מרכזי של כיוונים עכשוויים במדעי היהדות. כבר בתחילת דרכו הוא שילב פילולוגיה עם טכניקות של ביקורת ספרות כדי להבין את הטקסט התלמודי, ואף מעבר לכך כדי להנכיח את התלמוד בשיח הספרותי־אקדמי בזמן הזה. לבויארין יכולת להביט בטקסטים המסורתיים הן מהזווית המחקרית והן מזו המסורתית, ושילוב של יכולת ניתוח מבריקה ונטייה ממזרית לפרובוקציה הביא לכך שכמעט כל ספר שכתב השאיר רושם ממשי על המחקר.

אם אפשר לסמן מוטיב חוזר בעבודתו, מדובר במתח וההפרייה ההדדית בין היהדות הרבנית לבין הנצרות (עם מבט מעמיק גם לעבר העולם ההלניסטי), הן בימי בית שני והן כיום. הוא הקדיש תשומת לב רבה לנקודה בה נולדו שתי המסורות הללו, באותו מקום ובאותו זמן, תוך יריבות אַחָאִים שמתחתיה יניקה משותפת מדדיה של העבריות הקדומה. מתוך בחינת יחסי המסורות האחיות מקדיש בויארין מקום מתבקש גם לבחינת תפיסותיהן בנוגע למגדר ומיניות, נקודה בה שילב כלים ביקורתיים מהשיח הפמיניסטי. המבט הביקורתי במתח בין היהדות לנצרות מאפשר לבויארין שוב ושוב לקעקע מסגרות של קטגוריזציה מודרנית, כמו, במקרה שלנו, "יהדות" ו"דת".

ספרו האחרון מצטרף אפוא לשורה של מחקרים שמערערים על התפיסה הנאיבית־פופולרית של היהדות. במילים פשוטות, בויארין קובע שכלל לא היתה "יהדות" עד לפני כמה מאות שנים. ואכן, המונח "יהדות" לא קיים בתורה, בנביאים, בכתובים, במשנה, בתלמוד, אצל הגאונים, אצל ר' יהודה הלוי או אצל הרמב"ם. כל אלה פשוט לא ידעו שיש "יהדות". המופעים הראשונים של "יהדות" מגיעים רק במאה ה-12 (למשל במדרש שכל טוב של ר' מנחם בן שלמה) וגם אז היא מציינת לא תרבות מסוימת או דת מסוימת אלא מצב (כמו במילים "בורות" או "נפקדות"), כלומר המצב של היות אדם יהודי.

בספרו, שיצא בהוצאת אוניבריסטת רגטרס, מתחקה בויארין אחר מקור המונח, וכמובן לא מגביל עצמו לעברית אלא חוקר גם את Ioudaismos היווני, יידישקייט ביידיש, Judentum בגרמנית ו-Judaism באנגלית. בויארין מגיע בספר למסקנה ש"היהדות" אינה מונח יהודי. יהודים מדברים על עם ישראל, על עבריים, על בני ישראל ובני ברית ועל עוד כמה ייחוסים קבוצתיים, אבל לא על מסגרת אמונית או תיאולוגית כלשהי. תפיסה כזאת של "דת" מקורה בנצרות, שהחלה כמסגרת וולנטרית (הרי במאה הראשונה עוד לא נולדו נוצרים) ומדגישה אמונה נכונה. חז"ל הדגישו באותו זמן שייכות לקולקטיב אתני ושמירה על חוקים ומנהגים. רק מהמאה ה-16 והלאה חילחל לאיטו המונח כמציין עקרונות אמוניים, כדבר־מה שמתרחש בלבו של הפרט; באופן לא מקרי, כל זה הגיע עם הרפורמציה שפיצלה את הכנסייה וחייבה ארגון מחדש של תפיסות תיאולוגיות ומטא־תיאולוגיות באירופה.

עד המאה ה-19, מציין בויארין, אי אפשר למצוא "יהדות" כנושא במשפט. אין "היהדות" מאמינה כך או כך, אין "מהותה של היהדות". אלה הגיעו רק כשהזרמים היהודיים המודרניים נאלצו להגדיר את עצמם, דהיינו כשהחברה היהודית המסורתית באירופה עברה תהליכים דרמטיים של מודרניזציה וכשהיהדות הרפורמית והאורתודוקסית התפתחו. שני זרמים אלה ביקשו לקבוע את עקרונות היסוד של "היהדות", כל אחד מסיבותיו.

המסורת היהודית, אפוא, נדמתה יותר ויותר למסורת הנוצרית, שכן היא ביקשה להשתלב בעולם (המערבי המודרני) הנוצרי. לנצרות זה כמובן היה עניין נוח מאוד, ובויארין מבהיר כיצד כבר מהמאות הראשונות לספירה בנתה הנצרות את היהדות כ"אחר" העקרוני שמולו היא הגדירה את עצמה. במילים אחרות, אין "יהדות", אלא בהקשר נוצרי. יש כמובן יהודים, יש עברית, יש הלכה וכו' — אבל אין מונח מופשט וכללי אלא מתוך העין הנוצרית ועל רקע העולם הנוצרי.

עם האמנציפציה "היהדות" הפכה לדתם של היהודים, מה שעזר להם מאוד במאמצי ההשתלבות במדינות הלאום המתפתחות — הרי כך יכול אדם להיות, למשל, "גרמני בן דת משה". היהודים הפכו לאזרחים שווים במערב אירופה. תהליך זה, כותב בויארין, "הרס את היידישקייט כדרך חיים".

וזה נכון: צורת החיים המסורתית של היהודים נהרסה. במקומות בהם לא היתה אמנציפציה יהודים המשיכו לקיים "מסורתיות", ואין זה פלא שיהודים שעלו לישראל מארצות מוסלמיות התייחסו לזהותם היהודים באופן שונה לחלוטין מאחיהם האירופים. יהדותם של המסורתיים אינה "דת" או "לאומיות", אלא של זהות אתנית־תרבותית כוללת.

אולם בויארין מבין כמובן שאין דרך חזרה. ולמרות שהוא מבקר את הסידור המודרני של היהדות, הוא, כמו כולנו, נהנה ממנו לא מעט. בויארין ידוע כמבקר נחוש של הציונות, וכמי שתופס את הקיום היהודי הדיאספורי כצורה אותנטית וראויה יותר של חיים יהודיים. חזונו הוא הקמתן של קהילות יהודיות בתפוצות שיקחו חלק בפרוייקט לאומי משותף עם קבוצות אחרות ושיכוננו חיים יהודיים קהילתיים. אלא שאת זה ניתן לעשות כיום רק במסגרת של דמוקרטיה ליברלית, שהיא כאמור אותו מודל נוצרי־פרוטסטנטי שהופך את היהדות לדת.

בויארין כפי שצילמתיו במשרדו במאי 2019

בניסיון להבין יותר את בויארין נפגשתי עמו לשיחה. שאלתי אותו לגבי הרעיון הנוצרי, הפאוליני, שמניח שכולנו קודם כל פרטים, ולגבי העובדה שיש לו לא רק המון כוח והמון משיכה, אלא גם — בסוף הדרך — יתרונות ברורים. הליברליזם, המבוסס עליו, הרי יצר עולם טוב — עולם שגם אנחנו, כיהודים, חיים בו בבטחה ובשגשוג. בתגובה טען בויארין שהוא בהחלט אינו ליברל. "אנחנו, היהודים, טוענים שבנאדם הוא לא מונדה, הוא לא עומד בפני עצמו והוא לא אוטונומי להחליט באופן אישי מה הוא ומי הוא", השיב. עם זאת, לדבריו "הצגתה של היהודיות כתנאי בלתי־בחיר, שלתוכו אדם נולד, אינה מעכבת באופן תיאורטי הכרה בשוויון על ידי המדינה".

אולם הרעיון כי כל האנשים שווים ויש להם זכויות בלתי־ניתנות להכחשה, אמרתי, מבוסס על התפיסה הנוצרית של האינדיבידואל כניחן בתבוּנה אוניברסלית וכבחירה חופשית, הממוקמים בנשמה לא־חומרית. במילים אחרות, הבסיס הוא מהות פנימית שמשמעותית יותר מכל מאפיין חיצוני (כמו צבע עור, מוצא אתני או איברי מין שונים). רק בהנחה של אישיות פנימית, נסתרת ואוטונומית, אנו נותנים לגיטימציה לרעיונות ולמוסדות אתיים כמו החוזה החברתי, זכויות האדם, הפמיניזם ומעברים מיניים טרנס־סקסואלים. יש לי הסתייגויות משלי מן העיסוק המודרני בפנימיות, אמרתי, אבל אנחנו חייבים להכיר בכך שהוא הביא הרבה דברים שאנחנו מוקירים.

"אני לא חושב שאני שותף לדעות אלה על תמציות פנימיות", ענה בויארין. "האם גופניות משותפת לא מספיקה עבור סולידריות? אנחנו דומים לאחרים, אנו מזדווגים איתם (כשאנחנו לא מעמידים פנים שלא), אנו משתמשים בשפה כמוהם. הם אנחנו". ובכן, עניתי, אנחנו יודעים שמבחינה היסטורית, גופניות משותפת לא הספיקה. אנחנו לא נראים בדיוק אותו דבר, ולכן אנחנו יכולים להתייחס אל האחרים כאל נחותים מאיתנו — או, במקרים נדירים כמו מפגש האינקה עם פרנסיסקו פיסארו והגברים הלבנים המזוקנים שלו, עליונים עלינו.

בויארין ענה שהוא "עדיין חושב שההומוגניזציה של בני האדם על ידי הנשמה שלהם כביכול עשתה הרבה יותר נזק מאשר תועלת", אבל נדמה לי שיש כאן נקודה לא פטורה. העולם המודרני, המערבי־פרוטסטנטי, דורש מהיהדות להשתנות כפי שהוא דורש ממאות תרבויות אחרות להשתנות. בהינתן מספיק זמן תהיה גם "הופיוּת" ו"דרוזיוּת". יש משהו אימפריליסטי באוניברסליזם הזה. בויארין צודק בכך, אך לצד זאת הגמול עבור השינוי הוא גדול. אנחנו מקבלים זכויות אדם, זכויות אזרח ושוויון לפני החוק, אפילו ברמה הערכית והפרגמטית. מבחינה אישית־פסיכולוגית התמורה אף גדולה יותר: יש לנו אינדיבידואליות ותחושת אוטונומיה שלא תיתכן בחברות מסורתיות. כמה מאיתנו מוכנים לחיות כמי שאינו, כדברי בויארין, "עומד בפני עצמו… לא אוטונומי, לא מחליט באופן אישי מה הוא ומי הוא"?

בלי קשר למידת תקפותו, הפיתוי הליברלי שובה את לבנו לא פחות מאשר משנה את יהדותנו. ללא ספק, ההומוגניזציה שמדבר עליה בויארין קיימת, וקיים גם שיטוח של עומקים שהיו ואינם, וקיימת גם פרגמנטציה חברתית. היהדות שלנו אינה מה שהיתה ולא תשוב להיות. אולם האם אנחנו מסוגלים לוותר על האינדיבידואליות המערבית שלנו לו רצינו בכך? והאם אנחנו בכלל רוצים?

פורסם במוסף הארץ.

מיוחד לקוראי הבלוג: בשבוע הבא אפרסם כאן ראיון עם פרופ' בויארין (ממנו גם לקוחים הציטוטים לעיל). על יהדות, ליברליזם, מרקסיזם, על ילדותו ועל תהליך חזרתו בתשובה, על ציונות ואנטי-ציונות ועל מה שאפשר לקוות לו בעתיד. אל תזפזפו.

בחיפוש אחר חילוניות ישראלית

מניפסטים לא נכתבים מתוך שביעות רצון. החילונים בישראל מרגישים מאוימים. אם להביא דוגמאות רק מהשבועיים האחרונים: פרופ' דניאל פרידמן כתב בידיעות אחרונות כי "החילוניות, שהקימה את המדינה, נתונה למתקפה, והשאלה היא האם יש עדיין בכוחה להתארגן ולהיאבק על ערכיה", ונרי לבנה כתבה בהארץ כי "תפיסת העולם החילונית הולכת ופושטת את הרגל". כשראש הממשלה בעצמו דואג להבהיר ש"מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה" ברור לנו שהחששות אינם לשווא.

הספרים שמתפרסמים עכשיו – אביעד קליינברג, מדריך לחילוני; רם פורמן, הדרך החילונית; אמנון רובינשטיין, סיפורם של היהודים החילונים – ולפני זמן מה שלומי ששון, החילוניות החדשה ורמי לבני, קץ עידן העבריות – מנסים בדרכים שונות להתמודד עם המשבר על ידי עצירה ועריכת חשבון נפש. במילים פשוטות, הם קודם כל מנסים להסביר לקורא החילוני מה היא בעצם חילוניות ומה בעצם הביא לכך שהיא לא מובנת מאליה. על ספרו של לבני כתבתי לא מזמן כאן, ולהלן אכתוב על הספרים של פרומן וקליינברג, שמהווים את התשובות הישירות ביותר למשבר.

שניהם2

רם פרומן מציע להתנתק מהיהדות

רם פרומן כתב מניפסט על החילוניות. כלומר החילוניות היהודית בישראל, שנמצאת במצוקה. אם כי המצוקה לא מפתיעה את פרומן. החילוניות הישראלית בבעיה אינהרנטית, מפני שלדידו "היהדות היא בבסיסה דת". הטעות היסודית הזאת עומדת בלב הקריאה של פרומן להתנתק מהיהדות על מנת להציל את החילוניות.

על פי פרומן (במקום אחר בספר) כי "אין חולק על העובדה שהיהדות בבסיסה היא דת", אבל ודאי שיש חולקים על זה. לא רק אקדמאים כמוני, אלא יהודים רבים לאורך הדורות. היהדות לא מוגדרת כדת במקרא, בו מדברים על בני ישראל ושבטי ישראל (כלומר, קבוצה אתנית); בימי בית שני היא מחולקת למסורות תיאולוגיות ופולחניות שונות וסותרות שנאבקות זו בזו אך שמשותפות לציבור רחב של "בני ברית", דהיינו שוב, קבוצה אתנית; בגולה היא מוגדרת על ידי שונאיה כ"ישראל שבבשר"; אחר כך כקהילות מיעוט הנחותות וכפופות לרוב; ואחר כך, למרבה הזוועה, כ"גזע" שיש להשמיד. הציונות כמובן הגדירה את היהדות כעם וכלאום. זה שלאורך הדרך יש תמיד מסורת פולחנית, וזה שכיום רפורמים ואורתודוקסים-מודרניים רואים את עצמם כ"דתיים" עדיין לא אומר שהיהדות היא רק מסורת פולחנית או אפילו בעיקר מסורת פולחנית.

פרומן כמובן לא מכחיש את תפיסת הציונות, אבל הוא מתאר נראטיב על פיו חזרת המימד הדתי של היהדות, אחרי הנסיון לדחוק אותו או למצוא לו תחליף, היתה כמעט בלתי נמנעת. היא מתחילה בשאננות של בן גוריון כלפי סיכויי השרידות של קהילות שומרי המצוות בישראל, ממשיכה בגישה המשיחית שאותו בן גוריון הטעין בציונות, עוברת דרך מלחמת ששת הימים ומה שהיא עשתה לתודעה הקולקטיבית, בואכה מהפך 1977, ולבסוף ההסתערות של הציונות הדתית על החילונים אחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף.

כיום, כותב פרומן, הציונות החילונית כבר לא מצליחה לספק תשובה זהותית עבור היהודי החילוני, ובזה הוא צודק לחלוטין. אבל היא הנותנת: הבעיה אינה הרובד הדתי של היהדות, אלא התערערות הזהות החילונית של הציונות (ועל כך כתבתי באותו מאמר על ספרו של לבני). הציונות הסוציאליסטית מתה ואיתה זהות יהודית מסויימת, "עברית", חילונית וגאה. באין מענה שכזה מחפשים זהות יהודית אחרת.

מכאן עולות גם כל יוזמות "ההתחדשות היהודית", שפרומן יוצא נגדן בספר. מבחינתו העיסוק החילוני בפנים שונים של המסורת משחק לידי שומרי המצוות ולא מצליח להעמיד אלטרנטיבה לאורתודוקסיה. הרנסאנס היהודי רק "מכין את הקרקע להדתה", כותב פרומן, ולכן הוא כמובן מזיק. כך גם לימודי תגבור יהדות בבתי הספר, שפרומן שולל.

בכלל, לדידו של פרומן חילונים יהודים צריכים להימנע מעיסוק במסורת. פשוט לא לגעת בכל הסיפור הלא נעים הזה של "היהדות". "כל עוד אנחנו משחקים בזירת הזהות היהודית, אנחנו נאלצים לקבל את 'עסקת החבילה' היהודית הכוללת הכלה של מצוות דתיות עלינו." פרומן מציע להתנתק מהיהדות [4.6.19: תיקון אחרי דברי הבהרה מהמחבר: אין כאן התנתקות מוחלטת, זה לא עניין בינארי. יש להפוך את היהדות ל"דודה רחוקה", כדבריו.]

התנתקנו מהיהדות. מה עכשיו?

למשבר הזהות של היהודי הישראלי החילוני מציע פרומן פתרון פשוט: "הגיע הזמן להחליף דיסקט ולהתחיל לדבר על ישראליות במקום על יהדות".

רק שזה לא כל כך פשוט. הפתרון שפרומן מציע לשאלת הזהות החילונית בישראל נשען על מה שהוא מגדיר "תרבות ישראלית". זו אמורה לספק את הצורך בזהות קולקטיבית (פרומן מתנגד לזהות יהודית-אתנית, שכן זהות שכזו לדידו היא "גזענות לשמה" – למה? חסרות זהויות אתניות בעולם? האם הכורדים גזענים? האם האבוריג'נים גזענים? וכו'). עכשיו, ללא ספק יש תרבות ישראלית ייחודית, ופורמן גם מנסה לתאר אותה ולתת בה סימנים (כן, שירי א"י, ספרות ישראלית, ההוויה הישראלית הטיפוסית, פרשנות ישראלית לחגים (כמו אופניים ביום כיפור)), אולם אני מסופק אם היא יכולה לענות על הדרישה לזהות עמוקה שעולה מנפשם של רוב האנשים. יהודים בישראל לרוב לא יסתפקו בתרבות הישראלית כמוקד של זהות. הם רוצים קשר לדורות עבר, מורשת, חגים ומועדים, מנהגים ישנים, היסטוריה ארוכה, קורטוב של חוסר רציונליות ומסתורין, מנהגים יפיפיים, מנהגים מגוחכים, חכמת דורות, ניסיון נצבר, משקלו של העבר. בקיצור, הם רוצים יהדות.

אולם אולי פרומן כותב רק עבור אלה שכן יכולים ורוצים להסתפק בישראליות. ואמנם, יש לו הגדרה אקסקלוסיבית למדי של חילוניות. כדי להיות חילוני לא מספיק שלא תשמור מצוות. מבחינת פרומן "קשה להגדיר אנשים שמתנגדים לתחבורה ציבורית בשבת או תומכים במונופול הרבנות על נישואים וגירושין כחילונים". החילוניות היא עסקת חבילה ערכית ותרבותית שעל פי פרומן מבוססת על כמה עמודי תווך: הומניזם, רציונליות, ביקורתיות, אוניברסליות, פלורליזם ואינדיבידואליזם. רק אוסף "ערכי העל" הללו (יש לומר, בסה"כ הגיוניים וראויים) מעצבים חילוניות. אבל אם אנחנו מצמצמים את קבוצת הייחוס שלנו רק לעומדים בתנאי סף שכאלה אנחנו באמת מדברים אל קבוצה מצומצמת למדי מקרב הישראלים. במובן הזה תפיסתו של פורמן שהוא חלק ממיעוט מדוכא מקבלת אישור מעגלי.

לאלה שבעניין הוא מציע תוכנית בת כמה נקודות: לגבש ולשמר את ערכיהם החילוניים; לרומם את התרבות הישראלית תוך הפחתת משקלה של המסורת היהודית; לפתח מנגנונים להגנה מפני הדתה; להתגבש כשבט חילוני, כלומר להיפרד מהממלכתיות ולהתארגן כמיעוט (מאויים). הוא מציע לבטל את הגיור הדתי (כלומר פשוט להתעלם מקיומו, ולקבל כיהודי גם את מי שלא התגייר, דבר שאכן מתרחש לגבי עולים ישנים מברהמ"ל למשל), לסרב להתחתן או להתגרש ברבנות (אני חד משמעית בעד), לגלות ספקנות כלפי הצורך בברית מילה ולקיימה, אם הכלל, רק עם רופא, לפקפק גם בצורך בבר מצווה ואם לקיימה אז רק בצורה חילונית וכו'.

אז מה אפשר לומר? פלח האוכלוסייה שפרומן מכוון אליו אינו גדול. רוב הישראלים שאינם שומרי מצוות לא מעוניינים להתנתק מיהדותם, גם לא להתייחס אליה כ"דודה רחוקה" (כפי שהוא גם מציע). רובם מעוניינים בזהות יהודית, הגם שזהות זו תהיה דלה למדי ותישען בעיקר על לאומיות אתנוצנטרית. המתכון שמציע פורמן טוב לנתח דק למדי מהחברה היהודית בישראל, אם כי יש לומר שזהו נתח שחבריו בממוצע משכילים יותר ואמידים יותר מהאחרים. השאלה בסופו של דבר היא האם המניפסט של פורמן יניע גם פעולה פוליטית. רק התארגנות של שותפים לעמדה של פרומן, המוכנים לעמוד על שלהם ולהאבק למען מטרותיהם, תסמן הצלחה. קשה לי לראות את זה קורה. עד אז ספרו של פרומן מהווה קול מעניין, גם אם שגוי לדעתי, בשדה המערכה הנוכחי על הזהות היהודית בישראל.

שניהם

קליינברג נותן כלים לפרק את האמונה המונותאיסטית

למרות הדמיון בכיוון הכללי ספרו של אביעד קליינברג שונה מזה של פרומן. כאן לא מדובר במניפסט, אלא, כפי שכתוב בכותרת, במדריך. קליינברג כתב מדריך לחילוני שנמאס לו להתמודד עם טיעונים מצד שומרי מצוות שמנסים "להוכיח" לו שיש אלוהים, שהוא התגלה על הר סיני, ושמה שחשוב לו הוא שתציית בדקדקנות לסדרה של חוקים. מכיוון ששומר המצוות עוסק בהצדקות לעניין כל חייו, ואילו החילוני על פי רוב חי את חילוניותו באופן מובן מאליו ובלתי מודע, יש צורך, גורס קליינברג (וכנראה צודק) בספר שיהיה בבחינת "דע מה שתשיב" למאמין.

חילונים על פי קליינברג עונים לשני תנאים: 1. הם לא מאמינים שכוח עליון מצפה מהם לעשות או להאמין משהו מסויים. 2. הם לא מקבלים את סמכותו של ממסד דתי כלשהו. ישנם אפוא חילונים שמאמינים באלוהים, אולם רק בתנאי שאמונה זו לא כוללת נגזרות דוגמטיות בחשיבה או מעשה. ישנם גם חילונים שנמצאים בקשר עם ממסד או מסורת דתיים, אולם הם בעלי הסמכות לקבוע את טיבו של הקשר הזה ומה יכלל בו. נדמה לי שההגדרה של קליינברג קלעת ללב העניין: זו שאלה של אורח חיים ובעיקר של סמכות.

באופן חכם, קליינברג לא תוקף בספר את עצם האמונה באלוהים (שממילא לא משמעותית מבחינה מעשית), אלא את האמונה בהתגלות אלוהית, כלומר את התפיסה שברגע היסטורי אחד ומיוחד – אם על הר סיני, אם בצליבתו ותחייתו של צעיר גלילי, ואם על ידי לחישות המלאך לסוחר ערבי במדבריות סעודיה – האל הטוב נתן לבני האדם הוראות נצחיות וסופיות של עשה ואל תעשה.

את קיומה של התגלות קל הרבה יותר להפריך מקיומו של אלוהים, וגם התוצאות דרמטיות בהרבה: ללא הר סיני נישאר אולי עם אל, אבל כל המסורת היהודית (והנוצרית, והמוסלמית) תהפוך למפעל אנושי, כלומר ליצירה היסטורית, ועל כן ממילא לא ייחודית, חד פעמית, סופית או נצחית. כדי להפריך את ההתגלות מביא קליינברג שלל ראיות מהמחקר ההיסטורי וגם כמה טיעונים לוגיים. יש לומר, הוא מבצע את העניין באופן משכנע למדי.

אולם קליינברג לא זונח גם התקפות ישירות על רעיון האל המונותאיסטי, כלומר לא על עצם קיומו, אבל כן על ישיותו או דמותו כפי שהיא משתקפת במסורות המונותאיסטיות. מסיפור בריאת העולם, דרך הרצון למצוא "סיבה ראשונית" ליקום, ועד לשאלת הרע בעולם. לשם דוגמא חביבה במיוחד לדעתי, קליינברג תוקף את הטיעון שרע הינו הכרחי על מנת שלבני האדם תהיה בחירה חופשית. לכאורה אם לא יאפשר האל הטוב שיהיה גם רע, לא תיתכן עבורנו יכולת בחירה בטוב, וממילא לא רצון חופשי. אבל, כותב קליינברג, נניח, כפי שטוענים, שחופש בחירה הוא מידה טובה, אם כך

למה החופש הזה מלווה במגבלה חמורה על יכולתנו האינטלקטואליות? למה לא נבראנו עם היכולת לדעת בדיוק מה ההשלכות של כל מעשה ומעשה שלנו? למה לא נבראנו עם היכולת לדעת מה משרת אותנו באמת? סביר להניח שאילו ניחנו בידיעה כזאת היו עדיין כאלה שיבחרו ברוע, אבל כנראה שהרבה פחות.

Good point. למה באמת לא נתן לנו האל הטוב, לצד חופש הבחירה, גם את שכל במידה מספקת על מנת להבין היטב מתי אנחנו פוגעים בעצמנו ובאחרים ומתי לא? ועוד: למה לחלקנו הוא נתן קצת יותר יכולת להבין זאת ולחלקנו קצת פחות? זה הרי חותר תחת כל הרעיון של בחירה חופשית ושל צדק בשכר ועונש. "אני מניח", כותב קליינברג, "שהרמב"ם, או ישעיהו לייבוביץ', לא היו מחוללים מסביב לשום עגל, תהיינה הצעותיו של אהרן הכוהן אשר תהיינה. קצת יותר תבונה, זה כל כך הרבה לבקש?" אם מבקשים מהאל המונותאיסטי, מסתבר שכן.

כך ממשיך קליינברג וקורע אל תוך רעיון העולם הבא, עליונותה של ההלכה, עליונות המוסר המסורתי ועוד ועוד. קליינברג כותב היטב והספר, למרות שלעיתים מעלה טיעונים מורכבים למדי, קריא בהחלט. הפרכת האמונה באלוהים או בהתגלות אינה כמובן משלח יד חדש – אנשים עוסקים בכך במרץ כבר אלפי שנים – אולם תמיד טוב לחזור על החומר. בנוסף, כמה מהטיעונים האנטי-מונותאיסטים שמביא קליינברג לא שמעתי לפני כן, וזה בהחלט מרענן. אם ברצונכם לחזק ולתקף את תפיסת העולם האתאיסטית שלכם (למרות שאלוהים יודע שהיא כמובן מוטעית), הספר הזה בהחלט מומלץ.

פירקנו את האל המונותיאיסטי. מה עכשיו?

קליינברג, באופן משמח, לא עושה לעצמו את החיים קלים ולא מסתפק בערעור המסורת והאמונה. הוא גם מנסה לענות על השאלה היהודית במקרה זה, דהיינו כיצד להיות יהודי שאינו מאמין. בניגוד לפרומן, הוא מכיר בכך ש"יהודים ישראלים מתקשים לנתק את חבל הטבור המסורתי". זו אבחנה חשובה שמרחיבה בהרבה את קהל היעד של הספר. רוב היהודים אכן לא מעוניינים להתנתק מהיהדות. קליינברג עצמו כותב כי הוא מל את שני בניו ומרגיש חלק מהעם היהודי. אבל איך נשארים חילונים אם נשארים יהודים?

המפתח הוא שוב מקור הסמכות. קליינברג אינו מוכן להתכופף תחת סמכות הממסד הדתי או לקבל את תנאיו/אמונותיו. גיור דתי, למשל, אינו מבחינתו קריטריון ליהדותו של אדם. "יהודי הוא אדם המגדיר את עצמו כיהודי" כותב קליינברג, ומתעקש שאין צורך במשהו מעבר לזה. בהתאם לכך מציע קליינברג שחוק השבות יחול על כל מי שנרדף בגולה מפני יהדותו, ובלית מקרה חירום כזה הקירטריון לא אמור להיות דם או (רק) גיור דתי, אלא "מבחנים שיעידו על הכרת חלקי מורשת, הדתית והחילונית, שאמורים להיות משותפים לכל אזרחי המדינה, שליטה בשפה העברית והיכרות בסיסית עם חוקיה". 

מהבחינה הערכית, בלב החילוניות של קליינברג מצוי ההומניזם, או כפי שהוא מכנה אותו, האנושיות. עלינו להיות אנשים טובים והגונים, להחזיק בשוויון העקרוני בין כל בני האדם ולהיענות לצו מצפוננו ולתבונה שלנו בכל הנוגע למעשינו. בהמשך לקך עורך קליינברג דיון מעניין בצו הקטגורי של קאנט, כותב על הזכות המולדת לחירות, וגם דן באורח חיים בו אנחנו משתדלים לגרום מעט ככל האפשר סבל ליצורים אחרים. במסגרת דיון זה נותן קליינברג תשומת לב מיוחדת ליחס לבעלי חיים. לדידו אין לבעלי חיים זכויות מולדות כמו לבני אדם (אני מסכים לחלוטין), אולם יש לנו חובה מוסרית למנוע מהם סבל עד כמה שניתן (אני מסכים לחלוטין). הוא מתקרב לעמדה הצמחונית אבל (לצערי) לא מגיע אליה במפורש.

בשני הפרקים האחרונים בספר כותב קליינברג על אפשרות של רוחניות חילונית. קליינברג מציין אישים כבודהה וכפלוטינוס ומביא אותם כדוגמא להוגים שהציעו דרך רוחנית שאינה כוללת השתעבדות לרצונו של אל פרסונלי. ניכר שזו אינה אופציה שמדברת אל קליינברג באופן אישי, אבל הבאתה בספר לדעתי חשובה מאין כמוה. היא מהדהדת הוגים חילונים בני זמננו שסבורים שרוחניות היא חלק חיוני גם, אולי בעיקר, באורח חיים חילוני (סם האריס, רוג'ר סקרוטון, מרטין האגלנד (Hägglund) ועוד), והיא משקפת באופן הפשוט ביותר מציאות קיימת, בה חילונים רבים נמצאים במסע רוחני, אם על ידי תרגול מדיטציה או יוגה מסוגים שונים, חיפוש אחר מימוש "הפוטנציאל האנושי", או התנסות מבוקרת בחומרים פסיכואקטיבים. גם החיפוש אחר הנשגב באומנות – בציור, בספרות, במוזיקה, בתיאטרון – חייב להיות לדעתי חלק אינטגרלי מחיים חילוניים מספקים. את המסע לשם לא מתאר קליינברג, אולם ספרו מאפשר להכין עבורו את הקרקע.

חילוניות מחפשת משמעות

היהדות החילונית בישראל במשבר, אבל לא מפני שתהליך החילון נעצר. החילון נמשך בישראל, ובעולם בכלל, במלוא המרץ. הדת הממוסדת מאבדת מכוחה בהתמדה כבר שלוש-מאות שנה. מספר האנשים שעוזבים את הזרמים הממוסדים עולה במערב כל הזמן, והכוחות המערערים על סמכותה רבים. לבד מפונדמנטליסטים ופנאטים למיניהם אין כיום מי שבאמת מחזיק שהעקרונות המוסריים שמובעים בתנ"ך (ענייני בן סורר ומורה ומשכב זכור למשל, או הכשרת אפלייה כלפי נשים) קרובים אפילו לנורמות שמתקבלות על דעתנו. דמותו הצבעונית של בצלאל סמוטריץ' מבהירה את העניין היטב.

מה שחדש כיום, כלומר בעשורים האחרונים, הוא שהמסגרות האידיאולוגיות החילוניות גם כן במשבר. חלקן, הלאומיות או הסוציאליזם, הינן צל חיוור של מה שפעם היו. חלק אחר, הדרוויניזם החברתי או האקזיסטנציאליזם, דעכו לחלוטין. מה שנשאר הוא ליברליזם על כל סוגיו, שכהסדר לארגון חיים משותפים של קבוצות שונות (ושגשוג כלכלי) הוא מצויין, אבל כמקור למשמעות או זהות הוא דל.

אני לא חילוני, אבל כמי שחושב שללא שימור המסגרת הליברלית נשקע במדמנה של לאומנות אנטי-הומניסטית מתובלנת במשחקי כוח של סקציות פונדמנטליסטיות, אין לי אלא לקוות שמסגרות חיוביות של משמעות וזהות יעלו מתוך השבר החילוני הנוכחי. שני הספרים האלה לא עונים על האתגר הגדול הזה, אבל אפשר לקוות שהופעתם שלהם ושל הספרים הדומים להם מסמנת את תחילת ההכרה בכך שיש משבר ושעלינו להקדיש לו את תשומת הלב הראויה.

ראיון מעמיק איתי: על חילון, דת ומדינה, מסורת מול אינדיבידואליזם, יהדות ודתיות

הדס לנציאנו ונועם אורן ערכו איתי רעיון מעמיק עבור האתר זווית אחרת. זה הראיון הראשון איתי שאני מעלה בפוסט לבלוג, וזאת מכיוון שהוא לדעתי רציני במיוחד ונוגע בדיוק בנושאים שהקדשתי להם רשימות רבות בבלוג.

בחלק א’ אנחנו מדברים בעיקר על תהליך החילון, על מסורת מול אינדיבידואליזם, ועל יהדות חילונית ולא-חילונית, ובסוף מדברים גם קצת על הדתיות שלי.

בחלק ב’ אנחנו מדברים על הפרדת דת ממדינה: איזה מודל כדאי להנהיג בישראל, אופיה המסויים של הדת היהודית בהקשר לזה, הרבנות הראשית, שילוב חרדים בצה"ל ובאקדמיה, נישואים, תחבורה ציבורית ועוד.

אני מקווה שזה יעניין.

על טקסיות – תגובה למאמר של רוגל אלפר

מאמריו של רוגל אלפר תופסים בתקופה האחרונה פוזיציה קבועה: קינה והספד על המדינה העוברת תהליכים של לאומנות והדתה, תלונה וטרוניה על כך שכאזרח המדינה הוא חייב להיות נוכח ולסבול תחת התהליכים האלה. כאותו מוהיקני אחרון אלפר הוא החילוני האחרון, היחיד שעדיין עומד על עקרונות התבונה הטהורה והמטריאליזם האדוק, ואין לו אלא להביט בעיניים פעורות מאימה ומצער על החברה הישראלית הפרימיטיבית המתדרדרת אומללה אל סופה התיאוקרטי.

יש בהחלט מה להעריך בחילוניות מיליטנטית, הן מצד עצמה, שכן הפועלים בשמה לוקחים את תפיסת העולם שלהם ברצינות ונאבקים על ערכיהם, והן מצד הדת, שכפי שלימדה אותנו ההיסטוריה ללא ספק זקוקה לביקורת חיצונית מתמדת. לפעמים אלפר גם נוגע בנקודות ראויות. אולם לפעמים, כמו במאמרו האחרון, הוא יורה לפני שהוא בודק על מי. אלפר כותב:

"לא איחלתי לאיש 'גמר חתימה טובה'. אין אלוהים, והוא לא חותם. כשאיחלו לי 'גמר חתימה טובה', לא עניתי. ממילא אף אדם שבאמת קרוב אלי לא איחל לי את הברכה החלולה הזאת, ואני מעדיף יושרה על נימוס מזויף. לא הלכתי לבית הכנסת. אני מתייחס ברצינות למלים. ולכן לא יכול לזמר ברצינות תפילות."

הנה לכם חוסר הבנה מוחלט על מעמדו וערכו של טקס. אלפר "מתייחס ברצינות למילים", ולכן לא מברך 'גמר חתימה טובה' ולא מתפלל. אבל הברכה הזאת, כמו התפילה, היא טקס. נכון שיש אנשים שלוקחים את המילים האלה במובנן המילולי, אבל עבור רוב האנשים, כולל שומרי המצוות, 'גמר חתימה טובה' אינו איחול מילולי יותר מאשר 'להתראות'. אלה פשוט נוסחאות שאנחנו אומרים אחד לשני בזמנים מסויימים, ומשמעותם הכרה הדדית בשותפות שלנו בקהילה מסויימת, בהיותנו חולקים תרבות משותפת.

טקס, מעצם טבעו, הוא נוסחתי ורפטטיבי. מכאן שהוא נעשה בלי קשר הכרחי לרגש המלווה או לא מלווה אותו. לפתוח שיחה ב"מה שלומך" – זהו טקס, וב-99% מהמקרים אין לנו כוונה שהשאלה הזאת תקבל תשובה. לומר בתחילת אירוע "ערב טוב וברוכים הבאים" – זה טקס, ואין כאן כל כוונה להכריז שהערב באמת טוב או שהקהל אכן מבורך. לסיים ישיבה במילים "תודה רבה לכולם" – זהו טקס, ואין בו כוונה באמת להודות לכולם או לקבוע שלכולם מגיעה תודה. גם נימוסים הם סוג של טקס. גם ללבוש עניבה.

החיים שלנו מלאים טקסים, ולמעשה אין חיי אדם ללא טקסים. חלקם מסורתיים יותר וחלקם חדשים, אבל הם תמיד חוזרים על עצמם, קבועים, ולא מיועדים להיות מובנים מילולית. למעשה, כפי שכותב חוקר הדת אדם סליגמן (אוניברסיטת בוסטון), טקסים רבים מיועדים במפורש ליצור לרגע מציאות שאיננה, כך הדרישה שהם יתאימו למציאות שקיימת היא אבסורדית. זה פשוט לא העניין.

מעבר לזה, המחשבה שאפשר פשוט לוותר על טקסים, שאפשר לחיות חיים נטולי מחוות, נימוסים או אופנה דומה למחשבה שאפשר להתנתק באופן מוחלט מהעבר, שאפשר לברוא את עצמנו כל יום מחדש, שכאנשים מודרניים אנחנו פרטים חסרי הקשר או היסטוריה. כל אלה הם מיתוסים חסרי תוקף שהחילוניות המודרנית מספרת לעצמה באדיקות לא פחותה מאגדות גן העדן של הדתות.

אלפר כותב: "באוקטובר נחטפים ממני חיי, באופן אלים ממש." אם אלפר מתייחס ברצינות למילים, הוא כנראה מתכוון לכך שכאשר מברכים אותו "גמר חתימה טובה" או כאשר הוא רואה סוכה ברחוב חייו נשאבים ממנו בכוח, שהסמלים הדתיים האלה מכים בו וחובלים בו ובורחים עם נפשו או בריאותו, והוא נותר ככלי ריק ורצוץ, גוסס ברחוב, עד שמת. אבל כמובן שכל זה לא קורה לו. אלפר פשוט מבקש לומר שכופים עליו מפגש עם מסורות שהוא לא מכבד. המשפט הזה מגיע כמשפט האחרון של הרשימה, ולכן הוא מלודרמטי ומוגזם. כך מסיימים כותבים רשימות פובליציסטיות, ולא צריך לקחת כל מילה כאן באופן מילולי. גם זה סוג של טקס.

מתוך ויקיפדיה, הקליקו למקור

פורסם במדור הדעות של הארץ

תגובה ליובל נח הררי: מעט על השפעת היהדות, בכל זאת

באווירה הציבורית הנוכחית בישראל כמעט מצווה מדאוריתא להוציא מעט מן האויר שבבלון היהודי, ואף על פי כן נדמה לי שחובה למחות כנגד ניסיונו של יובל נח הררי ללמד אותנו צניעות על ידי צמצום חשיבותה ההיסטורית של היהדות. האמת בכל זאת חייבת להיאמר, והאמת היא שמסורת היהודית השפיעה בצורה דרמטית על האנושות באלפי השנים האחרונות. לא מדובר רק במחזור בן שבעת הימים שאנחנו מכנים "שבוע", וגם לא בהפיכתו של המקרא לרב מכר הגדול אי פעם. נאמר ששני אלה הם עניינים טכניים שאינם משמעותיים. מדובר בהנחת היסודות הרעיוניים לחלק גדול מהתפיסת האדם והמציאות שלנו.

הרעיון המונותיאיסטי, שמוצא את ביטויו המושלם לראשונה במאה השישית לפנה"ס בדבריו של ישעיהו על כך שהאל האחד "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (מה, ז) אינו מסתפק בקביעה שיש אלוהים אחד בלבד, אלא גם מותח את היקום כולו לאורך ציר לוגי אחיד. כבר בתחילת המאה העשרים ייחס מקס ובר לרעיון המונותיאיסטי סגולות מארגנות ומסדרות, ואכן קל להבין איך התפיסה שהיקום כולו, באופן אוניברסלי ותמידי, מתיישר על פי עקרון יחיד מסייעת להתפתחותה של חשיבה רציונלית.

הרעיון שאותו אל גם פועל בהיסטוריה, כלומר שלהיסטוריה יש משמעות, ולא מדובר רק ברצף אקראי של אירועים, הופך את מעשיו של האדם למשמעותיים לא רק לדורו, אלא לכל הדורות. לא במובן היווני בו הגיבור עושה לעצמו שם, אלא במובן בו ניתן לראות בניה הדרגתית של נראטיב המתכוון לקראת מטרה גדולה. במילים אחרות, ניתן לראות קידמה. בנוסף, הרעיון שיש להיסטוריה תכלית מעצים את חשיבותה של האנושות כמי שפועלת ומייצרת את ההיסטוריה. הזמן אינו מעגלי, אלא ליניארי, וכל תחנה בו היא חד פעמית והרת גורל.

ולא רק כל רגע הוא חד פעמי, אלא גם כל אדם. אולי מטעה לומר שהאדם נחשב במסורת היהודית כ"צלם אלוהים", מפני שלא "האדם" כשם כללי לאנושות נחשב כך, אלא כל אדם ואדם, כל פרט ופרט. צלם אלוהים נמשל במדרש לדמות המלך שמוטבעת על מטבעותיו, אלא שצלם אלוהים ייחודי בכך שבני האדם, בשונה ממטבעות, שונים: "גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם."

קשה להגזים בחשיבותו של הרעיון שכל אדם לא רק מבטא את האלוהות בחייו, אלא גם עושה זאת באופן ייחודי. תפיסת הייחודיות האינדיבידואלית המודרנית שלנו, כמו גם התעקשותנו על "זכויות אדם" מולדות, חבות חוב גדול למילים הללו מן המשנה. הוסיפו לזה את תפיסת ההיסטוריה כקידמה ואת הרעיון של העיקרון המארגן האחיד האוניברסלי ולא קשה להבין עד כמה התפיסה שלנו את הקיום האנושי נשענת על רעיונות שגובשו והונחלו למערב על ידי המסורת היהודית.

אינני בא לטעון שלולא היהדות לא היה אף אחד מהרעיונות האלה מתפתח בדברי ימי האנושות. הרעיון של עקרון מארגן ומסדר יחיד, למשל, נמצא גם בכתבי אפלטון. אולם עובדה היא שתרבויות אחרות, במזרח הרחוק או בדרום אמריקה למשל, לא פיתחו מתוך עצמן את הרעיון שכל בני האדם לא רק שווים, אלא שלכל אחד ואחד מהם ערך מהותי ייחודי. ועובדה היא שרעיונות אלה התפתחו מתוך הנצרות ורק מתוכה, ושהיא בעצמה נשענה על היהדות.

הררי לא עיוור לכך, אלא שהוא טוען ש"תפקידה של היהדות בהיסטוריה של העולם דומה במקצת לתפקידה של אמא של אייזק ניוטון", וכפי שאין צורך לדבר עליה כדי להבין את ההיסטוריה של המדע, "אין צורך להקדיש תשומת לב רבה ליהדות כדי להבין את תולדות האנושות." אלא שהאנלוגיה של היהדות לאמו של ניוטון תהיה תקפה רק אם אמו של ניוטון היתה מניחה עבורו את הבסיסים הרעיוניים לגילוי נוסחת כוח הכבידה או עקרונות החשבון הדיפרנציאלי, כפי שהמסורת היהודית הניחה לנצרות את היסודות לרעיונות דלעיל. ואם אכן היתה חנה אייסקוף (זה היה שמה) עוזרת לאייזיק הקטן כך, הרי שודאי שהיא היתה מקבלת מקום של כבוד בכל תיעוד היסטורי של התפתחות המדע.

היהדות איננה "האמת האלוהית היחידה" או "הדת הכי טובה" או כל שטות ילדותית שכזאת, אבל בחינה כנה של ההיסטוריה האנושית תגלה שהיא שיחקה תפקיד מכריע במהלך התפתחותה. הורגלנו לחשוב שהמודרנה היא שבירה ברצף, משהו חדש לחלוטין, עידן נוצץ ורענן שקפץ שלם ממצחו של קאנט. האמת היא כמובן שונה. כפי שהתעקש לטעון אותו אייזיק ניוטון, אנחנו כגמדים על כתפי ענקים. לא מפני שהקדמונים היו חכמים מאיתנו, אלא פשוט מפני שאנחנו ממוקמים על תל רב שכבות המורכב ממצבורי רעיונות ותפיסות ששוכנות ורוחשות בתשתיות תודעתנו. מעולם לא עזבנו את גבעת הזיכרונות הזאת, ואם נחפור בה עמוק מספיק נגלה יהלומים דחוסים של רעיונות יהודיים.

אלוהים שופט את אדם - וויליאם בלייק, 1795

פורסם במוסף הארץ