זוהר

דבר תורה לכבוד ר' שלמה בעל הנחש

במוצאי שבת האחרונה התקיימה הילולה לכבודו ולזכרו של ר' שלמה בעל הנחש. נשאתי בה דבר תורה, והנה הוא לפניכם.

המצבה על ציון ר' שלמה בעל הנחש במרוקו. אם בעלי הזכויות של התמונה סבורים שהפרתי את זכויותיהם אנא אמרו לי ואסיר את התמונה מיד. לחצו כדי לעבור לאתר שממנו התמונה.המסורת מספרת שר' שלמה אלשאקר, שליח דרבנן שחי במאה הט"ז, נשלח מארץ ישראל כדי לאסוף תרומות מקהילת יהודי מרוקו. כשהגיע לעמק האוריקה, למרגלות הרי האטלס, נפטר בכניסה לכפר. הקאדי של הכפר שלח את אנשיו אל סוסיו של ר' שלמה, שהיו עמוסים בתרומות, אולם כשהגיעו הפכו רתמות הסוסים לנחשים, והם ברחו – מכאן קיבל ר' שלמה את הכינוי בלחנש, במרוקאית "בעל הנחש". מסורת אחרת מספר שהרג נחש שנכרך סביב גופו של אדם אחר בעזרת אמירת שמות קודש.

הנחש הוא אחד מהסמלים העתיקים ביותר בתרבות האנושית, אם כי הוא מסמל דברים שונים ומגוונים. כאשר הוא אוחז את זנבו בפיו הוא האורובורוס, המבטא את האינסוף האחדותי הבראשיתי, או את הזמן מחזורי, או את המים. מכונף, הוא השרף, שמסמל אחדות וקדושה, את אחדות הארץ והשמיים, את קדושת האל סביבו הוא מפרפר. על מטה, הוא סמל הרפואה, מאז שמשה הכין נחש נחושת, שזכה לשם נחושתן, כדי לרפא את העם מהנחשים שהכישו אותם (שמות כ"א). כאשר הוא מדבר, למשל בגן עדן, הוא המפתה, המרושע, שגורם לחטא. כאשר הוא עומד זקוף על זנבו הוא שומר ומגן, אם על אוצרות מפני גנבים, אם על חכמים (למשל, הבודהה) מפני מתנכלים. כאשר הוא משמש כחבל המאגד וקושר הוא עוזר לנו, למשל כנחש Vaasuki, שנמצא סביב צווארו של האל שיווה. בתוך הגוף הוא סמל אנרגיית החיים או האנרגיה הרוחנית, הקונדליני, שעולה מהאגן לראש כדי לעורר אותנו.

איילה המתקשה ללדת

מתוך כתב יד גרמני מהמאה ה-18אולם אנחנו נדבר היום על נחש אחר, נחש שעוזר לנו ללדת, כלומר לעבור ממצב אחד לשני, לעבור טרנספורמציה. בספר איוב אנחנו מוצאים את הפסוק "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע; חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר" (לט, א). פסוק זה הוא אחת התשובות של האל כלפי איוב שמעז לתהות על הצדק האינסופי של האל. בין שאר שאלות גדולות ששואל אלוהים את איוב כגון מקורו של העולם ומאיפה מגיע האור ועד כמה רחב היקום שואל אותו אלוהים: האם אתה יודע מתי יולדות היעלות? האם תדע מתי האיילות מתפחדות (מלשון חיל) בחבלי לידה?

איוב לא יודע, אבל אנחנו הולכים לדעת, משום שהפסוק הזה נדרש מאוחר יותר בתלמוד, ואחריו בזוהר הקדוש.

במסכת בבא בתרא (טז:) מתפרש הפסוק:

'חולל אילות תשמור': אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה

כאשר האיילה כורעת ללדת היא מתקשה, שכן רחמה צר. אז מזמן הקב"ה דרקון, שאינו אלא נחש שמימי, והוא מכיש אותה בפי הרחם, כלומר במשבר (אם נשתמש במילה שהיא מחד לא בוטה, ומאידך רבת משמעות בנקודה זו ממש). ההקשה גורמת לאזור להתרפות, והיא יולדת. אין להקדים את ההקשה רגע אחד מוקדם מדי ולא רגע אחד מאוחר מדי, שכן אז הפתח ייסגר מחדש, ואם הוולד אינו מוכן בדיוק לצאת הוא יישאר תקוע בפנים, והאיילה תמות.

איילה של מטה, איילה של מעלה

אבל על איזו איילה מדובר? ודאי לא כל איילה בשדה. זו איילה מיוחדת מאוד כמובן, וכדי להבין טוב יותר מי היא נפנה לספר הזוהר. בזוהר (פרשת בא) נדרש הפסוק "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב) כנסוב סביב החשיבות של מנהיגי הדור, שכן העם כולו נשפט על פי צדיקותם של ראשיו. במסגרת המדרש על הפסוק מסופר על רבי חִיָא ורבי יוסֵי, שהיו מהלכים בדרך מאושא (בגליל התחתון) ללוד, ולומדים תורה תוך כדי. [תרגום מהארמית הזוהרית]:

בעודם הולכים העריב הלילה. אמרו: מה נעשה? אם נלך, יחשיך הלילה. אם נשב, פחד הוא. סרו מהדרך, ישבו תחת אילן אחד, והיו אומרים דברי תורה ולא ישנו. בחצות לילה ראו איילה אחת שעברה לפניהם והיתה מרימה קולה וצווחת. שמעו וקמו רבי חיא ורבי יוסי והזדעזעו. שמעו קול אחד שמכריז ואומר: מתעוררים קומו! ישנים התעוררו! עולמות התכוננו לפני אדוניכם! כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, להשתעשע עם הצדיקים, ככתוב "ובהיכלו כלו אומר כבוד" [תהלים כט]. אמר רבי חיא: עתה חצות לילה ממש, וזה הקול הוא הקול שיוצא ומכאיב לאילה של מעלה ושל מטה, כמו שכתוב: "קול ה' יחולל אילות" [שם], אשרי חלקנו שזכינו לשמוע דבר זה.

כאשר יושבים השניים ולומדים תורה כל הלילה עוברת לידם איילה, וצווחת מכאב. בדיוק באותו רגע שמעו קול שמכריז שאדון העולם עומד להגיע לגן עדן, להשתעשע עם הצדיקים. מכך הבין ר' חיא שמדובר בדיוק בחצות הלילה, שכן האיילה של מטה, שהם ראו בעיניהם, מקבילה לאיילה של מעלה, שהיא השכינה, ספירת מלכות, והיא זו שיולדת ברגע זה. ומה היא יולדת? היא יולדת את השחר, את היום החדש. זו איילת השחר. ובמובן רחב יותר היא מביאה את האור, את הגאולה.

הנה מקור זוהרי אחר שעומד על העניין בפירוט (פרשת פנחס):

בשעה שמתעברת נסתמת, וכשמגיעה שְׁעתה ללדת, צועקת ומרימה קולות, קול אחר קול, עד ע' קולות, כחשבון התיבות של 'יַעַנְךָ ה' ביום צרה' [תהילים, כ, ב – הפרק מכיל שבעים מילים], שהוא שיר של מעוברת הזו. והקב"ה שומע אותה, ומזמין לה [ישועתה]. אז, יוצא נחש אחד גדול מתוך הרי חושך, ובא בין ההרים, פיו מלחך בעפר, ומגיע עד אותה האיילָ, ובא ונושך אותה באותו מקום ב' פעמים. בפעם הראשונה יוצא דם והוא לוחך. בפעם השנייה יוצאים מים, ושותים כל אותן הבהמות שבהרים. והיא נפתחת ויולדת.

האיילה נקראת איילָ ללא ה' סופית, משום שללא נשיכת הנחש היא עדיין לא שלמה, ורק אחרי הנשיכה היא מוסיפה את ה-ה' האלוהית. הוספת האלוהות היא ההפרייה השלמה, כפי שמוסבר בקטע הקודם מהזוהר. נחזור אליו ונראה כיצד ר' חיא ממשיך ומפרש:

ובוא וראה סוד הדבר: בשעה שהקב"ה נראה על הגן, כל הגן נאסף ולא פורש מעדן. ומזה העדן מעיינות יוצאים לכמה דרכים ושבילים, וזה הגן נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מאור העולם הבא. ובזו השעה מתגלה הקב"ה עליהם.

הקב"ה מגיע לגן עדן בדיוק בחצות הלילה. ואז "כל הגן נאסף ולא פורש מעדן". מה פירוש? ה"עדן" הוא הזכריות האלוהית, וה"גן" לא פורש ממנו, לא נסוג, אלא מזדווג איתו. "גן" כאן הוא שוב השכינה, המלכות. וכאשר הגן מזדווג עם עדן נוצר "צרור החיים", זהו תוצר הזיווג בין עדן לגן, והוא השעשוע של הקב"ה עם הצדיקים. מהזיווג הזה נולד היום החדש, וגם צדיקים חדשים נולדים ממנו, וגם המשיח יוולד ממנו.

הצדיק כנחש

האר"י הוא שגילה את הסוד הזה, לו הוא קרא 'סוד שביעי של פסח'. 'סוד שביעי של פסח' מבאר את מהות קריעת ים סוף על ידי דרשה על אותו סיפור של איילה המתקשה בלידתה ונעזרת בנחש הנושך אותה במשברה. על פי סוד זה הנחש הוא ביטוי של כוח היסוד של פרצוף זעיר אנפין, כלומר איבר המין הזכרי של האלוהות הרווקה, שכאשר הוא בקטנותו הוא נחש, וכאשר הוא מתקשה הוא הופך למטה.

(אם ניזכר בסיפורי המקרא, נבחין שכאשר משה מבקש מה' ראייה שיעזר בה כדי לשכנע את בני ישראל שהוא שליחו מלמד אותו ה' לזרוק את המטה שלו לאדמה ולהפוך אותו לנחש, ולהפוך אותו חזרה למטה כשהוא אוחז בזנבו (שמות ד). האם ניתן ללמוד מזה שהכוח של הזכריות הוא לא בתנועה אלא באחיזה הנכונה? בתצוגת התכלית של משה לפני פרעה המטה שלו אוכל את הנחשים של חרטומי מצריים (שמות ז), אולם על פי המדרש רק אחרי שהוא הופך שוב למטה – זכריותו היציבה של משה היא עליונה על זו הרפויה של החרטומים.)

נחזור לאר"י: הנחש, אמרנו, הוא ספירת יסוד, שהוא הזכריות של הקב"ה. אלא שכאן החידוש הגדול, שמעביר את הדרמה מתוך העולמות האלוהיים אל האנושיים. ספירת יסוד היא כידוע גם צדיק – צדיק יסוד עולם – והנה אנחנו למדים שהצדיק הוא המסוגל לגרום לשכינה ללדת, או במילים אחרות לעזור לקב"ה לעשות מעשה, לחולל ניסים, ואף להביא גאולה לעולם. מסתבר שהצדיק הוא הנחש שמכיש את השכינה במשברה, ואם הוא מביא את הגאולה הרי הוא לא פחות מהמשיח עצמו. והרי משי"ח בגימטריה נח"ש.

בספר החסידי 'ביאור תיקוני הזוהר' לר' ישראל בן שבתי, המגיד מקאזניץ (טשערנוביץ תרכ"ב) כתוב (א טור ב):

"כי לא יעשה ה' אלהים דבר בלתי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" [עמוס ג, ז], וכשאין נביאים יש חסידים ואנשי מעשה, ועד דלא אסכימו לא יעשה דבר, כמו באברהם אבינו ע"ה בענין סדום. ולפעמים כשגגה היוצאת מלפני השליט [קהלת י, ה], ולפעמים הוא כעין נחש דבא על חוה ומפתה לאיתתא [=אשה] יראת ה'.

ציון ר' שלמה בעל הנחש במרוקו. אם בעלי הזכויות של התמונה סבורים שהפרתי את זכויותיהם אנא אמרו לי ואסיר את התמונה מיד. לחצו כדי לעבור לאתר שממנו התמונה.על פי יהודה ליבס פעולת הצדיק על השכינה מושווית כאן לפעולת הנחש המפתה אותה באופן מיני, כמו הנחש שפיתה את חוה אמנו בזמנו. בעקבות פיתוי זה השכינה עושה ככל שיגזור עליה הצדיק, גם אם מדובר במשהו שלפנים משורת הדין, או אפילו בניגוד לדין – הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והצדיק שלנו אנו הוא ר' שלמה בלחנש, ר' שלמה בעל הנחש, שההילולה הזו היא לכבודו ולזכרו. אנו קוראים לו ומפצירים בו שיכיש את אשר דרוש הכשה ויפתה את אשר דרוש פיתוי ויגרום לקב"ה לשלוח לנו גאולה שלמה במהרה בימינו, הן גאולה כללית לכל עם ישראל – והרי אותה איילת השחר שהיא השכינה וספירת מלכות היא כמובן גם כנסת ישראל – וגם גאולה פרטית לכל אחד מאיתנו, שיפתח לכל אחד מאיתנו את המשבר הפרטי שלו, ויאשר לו ללדת את מה שמחכה, מחכה כל כך להיוולד. אמן כן יהי רצון.

:

נעזרתי במקורות האלו:

  • יהודה ליבס, פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה, כרמל, ירולשים, 2011
  • יהודה ליבס, "'תרין אורזילין דאיילת': דרשתו הסודית של האר"י לפני מיתתו", קבלת האר"י, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל י, ירושלים, 170-113.
  • מרדכי פכטר, "בין לילה לבוקר: ניתוח ספרותי של מאמר זוהר ח"ב, לו", דברי הכנס הבינלאומי השלישי לתולדות המיסטיקה היהודית, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח, תשמ"ט, ירושלים, 311-346

לתרגם את הזוהר – ראיון עם דניאל מט

נדמה שלא היתה אי פעם תקופה טובה יותר לחכמת הקבלה מאשר בזמן הזה, לבד אולי מאותן שנים מלהיבות ומשולהבות לפני התאסלמותו של שבתי צבי ומעט אחריה. שכן אם לפני הקטסטרופה השבתאית הקבלה זכתה לפרסום ותהודה חסרת תקדים, הרי שאחריה התכנסו המקובלים שוב פנימה, ויוזמות להפצת תורת הסוד ככלי להבאת הגאולה, שיצאו מצפת והתרבו ברחבי העולם היהודי, שוב לא פרחו כתמול שלשום. או אז חזרה הקבלה, שהחל מהופעתו של ספר הזוהר במאה ה-13 הוכתרה כ"סוד" הרשמי של תורת ישראל, להיות גוף-ידע אזוטרי, או אז שוב נחשבה היא מסוכנת מדי עבור היהודי הפשוט.

רק במאה ה-18 היתה זו תנועת החסידות שגאלה מתוך תורת הסוד את מה שחשבה שראוי להפיץ, ואכן הצליחה להביא להתעוררות רוחנית בחברה יהודית במזרח אירופה, וזאת תוך טרנספורמציה פסיכולוגיסטית של התורה הקבלית. הקבלה הלוריאנית בגרסתה הלא-חסידית התקיימה אז בישיבות בודדות, בהן עסקו מקובלים, לרוב בשקט ובצניעות, בייחודים וכוונות.

החל משנות השבעים של המאה העשרים הקבלה נחשפת שוב, והפעם מזמינה את הכל לגמוע ממימיה: גברים כנשים, יהודים כנוכרים. הפופולריות המחודשת של תורת הסוד היהודית קשורה כמובן לעלייתה של התרבות הרוחנית של הניו-אייג', שבה גם תורות רוחניות עתיקות אחרות זוכות להפצה, שלא לומר החפצה ומסחור. הקבלה, שברנסנס זכתה לאהדה בקרב משכילים נוצרים, הופכת במודרנה לרוחניות פופולרית עבור כל מי שנהנה מהאמריקניזציה של תרבותו.

אחד המאפיינים המעניינים של הפופולריזציה של הקבלה בימינו הוא הקשר שבין המחקר האקדמי שלה לבין התקבלותה בציבור. רבים ממחדשי לימוד הקבלה כיום שואבים את הידע שלהם מהמחקר האקדמי על הקבלה, דבר שאפשר להבחין בו מתוך השימוש שלהם במקורות, שלולא היו יוצאים בצורה אקדמית היו נשארים בכתבי יד. משנה תוקף מקבל ההיזון החוזר בין האקדמיה לחיל-החלוץ הרוחני היהודי בארה"ב, בתופעת ה-Jewish Renewal, אשר בה המחקר האקדמי מאפשר לא רק נגישות לטקסטים נדירים, אלא גם לתרגומם בשפת המקום.

דניאל מט, שכיהן כפרופסור למחשבת ישראל במשך יותר מעשרים שנה באיחוד מכללות המקושר לאוניברסטית ברקלי בקליפורניה, הוא דוגמא מעניינת בדיוק לסוג הקשר האינטימי בין מחקר אקדמי לרוחניות היהודית הפופולרית בארה"ב. כותרת ספרו מ-1996, God and the Big Bang: Discovering Harmony between Science and Spirituality ('אלוהים והמפץ הגדול: גילוי הרמוניה בין דת למדע'), מבהירה זאת היטב. מט הוא מחברם של יותר מעשרה ספרים, הפופולרי שבהם הוא 'לב הקבלה' (The Essential Kabbalah), שאחרי שהפך לרב מכר גדול בארה"ב ותורגם לשש שפות, תורגם כעת גם לעברית (הוצאת עולם קטן). הספר הוא למעשה אנטולוגיה של מקורות קבליים וחסידיים, שעריכתו המדוייקת של מט יוצרת מהם אריג שמצליח להדגיש בצורה מרשימה את קווי המתאר של גוף הקבלה.

אולם את מירב דמו וחלבו מקדיש מט למבצע תרגום שחייב להיות בין היומרניים והקשים שיש: מזה ארבע-עשרה שנים מתרגם מט את ספר הזוהר לאנגלית, בליווי פרשנות מקיפה. מתוך תריסר כרכים מתוכננים יצאו כבר ששה, בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד, ועל עבודתו זכה בפרסים שונים, כאשר חברי הועדה של פרס Koret קבעו שתרגומו הוא לא פחות מאשר "תרומה מונומנטלית להיסטוריה של המחשבה היהודית". אם נבין שלא רק התקדמות המחקר האקדמי, אלא הרבה מהתפתחותה של התרבות הרוחנית היהודית אכן תלויה בנגישות למקורותיה העתיקים, יהי לנו ברור שאכן כך. ניצלנו את ההזדמנות, ולרגל צאת ספרו הפופולרי בעברית שוחחנו עם מט על עבודתו.

נתחיל במפעל המרכזי שלך, תרגום הזוהר. הזוהר הרי כתוב בניב משונה מאוד של ארמית, בשילוב עברית ואם אני לא טועה גם מילה בספרדית ימי-ביניימית פה ושם. איך אפשר לתרגם את זה?
איך אפשר לא לתרגם את זה? הרי במובן מסויים כל הבנה של הזוהר כרוכה בתרגום שלו. לפי ר' יהודה (במסכת קידושין), 'המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדאי, והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף'. כל תרגום הוא מעין בגידה מסויימת במקור, אבל בכל זאת חבל לפספס את הקסם הטמון בספר הזוהר, ולכם העזתי לקפוץ לתוך ההרפתקה הזאת. אגב, לעתים קרובות בעלי הזוהר בעצם חושבים בעברית וכותבים בארמית. לפעמים הם יוצרים מלים חדשות בארמית תוך הוספת א' למלה עברית, למשל: דביקותא.

ובכל זאת, ממה מתרגמים? הרי יש כתבי יד ונוסחים שונים – איך אתה מחליט איזה זוהר לתרגם?
תחילה התכוונתי לבדוק כתבי יד של הזוהר רק כשנתקלתי בביטויים מבולבלים, אבל מהר גליתי שלעתים קרובות כתבי היד משמרים נוסח עדיף בהשוואה לנוסח הדפוס. לכן החלטתי לשחזר טקסט ארמי של הזוהר שמבוסס על כתבי היד ולתרגם לאנגלית את הנוסח הזה ולא את נוסח הדפוס. עבודה זו מייגעת, אבל היא מאפשרת לי להסיר הוספות והגהות וקלקולים שהוכנסו לזוהר על ידי סופרים ועורכים והצטברו במשך מאות שנים. כך יצרתי נוסח "חדש-עתיק" שהוא יותר מסתורי ופיוטי וקרוב יותר למקור החמקמק והמשוער של הזוהר. טקסט ארמי זה מצוי באתר האינטרנט של המו"ל (www.sup.org/zohar), וכל מי שרוצה יכול לקרוא או להדפיס אותו משם. כל שינוי מנוסח הדפוס מזוהה בקו תחתי. ובאמת, אנצל הזדמנות זו כדי להודות לפרופ' רונית מרוז שסייעה לי בנדיבות והעמידה לרשותי רשימות מדויקות של מאות כתבי יד של הזוהר.

ההחלטה לקחת על עצמך מפעל התרגום בסדר גודל כזה ודאי לא היתה פשוטה. תוכל לומר מה שכנע אותך בסופו של דבר להתחייב למבצע מונומנטלי שכזה?
בשנת 1995 פנתה אלי משפחת פריצקר משיקגו (בעלי רשת בתי מלון היאט) בהצעה לתרגם את הזוהר. נדהמתי. כעבור זמן מה החלטתי להקדיש חודש שלם לניסיון. כל יום ישבתי ותרגמתי וכל ערב הרגשתי מותש לגמרי. החלטתי לסרב באדיבות. נפגשתי עם גברת מרגו פריצקר להסביר לה את נימוקי. אבל במשך הפגישה היא שאלה אותי: 'אם היית מסכים לתרגם את הזוהר כמה שנים תידרשו למפעל'? עניתי: 'שתים-עשרה עד חמש-עשרה שנה'. מרגו השיבה: 'אתה לא מפחיד אותי'. פתאום הבנתי כמה רצינית ומסורה היא היתה, ולפני שסיימנו את הפגישה הסכמתי להתחייב למבצע.

אנחנו מכירים את הזוהר היום בעצם דרך הפרשנות של האר"י ותלמידיו, כך שנדמה לנו שהוא מדבר על ספירות ופרצופים וצמצום-שבירה-תיקון. האם יש "פשט" לזוהר? איך הוא נראה ללא המשקפיים הלוריאניות?
האר"י העמיק בזוהר ועל ידי הבנתו ופירושיו יצר שיטה קבלית חדשה ובעלת השפעה עצומה. אבל אני מעוניין לקרוא את הזוהר, כפי שאמרת, ללא המשקפיים הלוריאניות. אי אפשר להתעלם מתורת הספירות שהיא חיונית להבנת הזוהר. למשל כל דף של הספר רומז על הרומן שבין הקדוש ברוך הוא והשכינה. אולם הרבה מפרשני הזוהר התעקשו להסביר כמעט כל ביטוי צבעוני וכל פסוק מצוטט כרומז על ספירה מסויימת, וכך הם החלישו את הפואטיקה של הזוהר ודיללו את יצירתיותו – הם צימצמו את המרחב הדמיוני שלו לנקודה אחת מסויימת. בתרגומי ובפירושי אני מנסה לשחזר ולשמר את האמנות הספרותית של ספר הזוהר.

דניאל מט מה בדבר הסגנון של הזוהר? האם אחרי שישה כרכי תרגום אתה מצליח להבין את "הראש" של משה דה-ליאון וחבורתו? את האופי שלהם? בנוסף, האם יש לך איזושהי השערה איך הם עבדו? איזה הווי ליווה אותם? מה בעצם התרחש שם בקסטיליה של המאה ה-13?
לפני כמה שנים אמרתי למישהו שעכשיו אני מרגיש סוף-סוף שנכנסתי לתוך ראשו של בעל הזוהר. הוא השיב לי, 'לא, הוא נכנס לתוך ראשך'! אולי. אני בהחלט מרגיש שעכשיו אני מכיר את סגנונו וגם את הטריקים הנעלים שלו. הוא אוהב להפוך את הפשט לגמרי. אפשר לקחת לדוגמא את הפסוק המפורסם בסוף סיפור גן עדן: 'ויגרש את האדם' (בראשית ג:כד). הזוהר שואל שאלה מדהימה (בתרגום): 'אנו לא יודעים מי גירש את מי? האם הקדוש ברוך הוא גירש את האדם, או לא'? כמובן לפי הפשט אין ספק מי גירש את מי, אבל כאן בעל הזוהר מעז לקרוא את הפסוק בדרך הפוכה לגמרי: 'ויגרש את'—הוא גירש את השכינה, שאחת משמותיה הרבים הוא 'את'. ומי גירש אותה? הפסוק ממשיך להסביר: 'האדם'! אדם פיספס את ההזדמנות לייחד את הקדוש ברוך הוא והשכינה, ובמקום זה הוא הפריד אותם והכניס חוסר הרמוניה לעולם. במובן מסויים האדם — קרי, כל אחד — נמצא עדיין בגן עדן, אבל אין אנו מודעים לכך, משום שגירשנו את נוכחות האל, את הרוחניות, מחיינו.

אפשר שבעלי הזוהר עבדו יחד. אולי השיחות המהוות את רובו של הספר מייצגות דיאלוגים ממשיים שהתקיימו ביניהם בבית המדרש או בדרך כש'רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי באורחא' (היו הולכים דרך). קשה לדעת. יותר סביר שהם יצרו את סיפורי הזוהר כמו שמחברים ומשוררים תמיד כותבים — בחדרם. אבל הם לבטח הושפעו לעומק על ידי אינטראקציה אחד עם השני, עם עמיתים, מורים ותלמידים.

איזו תמונה עולה מהזוהר ביחס לאלוהות, ולקשר בין האדם לבינה?
לפי הזוהר כל תיאור של האלוהות הוא לקוי כי האל האמיתי הוא אין סופי ואי אפשר להגדירו או לתארו. כידוע, המקובלים קוראים לו – אין-סוף. יש שם אלוהי נוסף שהוא אף רדיקלי יותר: אַיִן. מהו משמעותו של שם זה? הוא לא מצביע על אי-קיומו של האל אלא רומז שקיומו הוא מעבר לכל מה שנוכל לשער. במילותיו של מקובל אחד בן דורו של הזוהר: "אותו אין, יותר הוא יש מכל היישות שבעולם". אַיִן הוא מקור הכל: ממנו שופע זרם האצילות וכן כל הויית כל העולמות.

אחת התרומות הגדולות של הזוהר היא דמותה של השכינה. כמובן, כבר חז"ל מדברים הרבה אודות השכינה, אבל בזוהר היא מופיעה כבת-זוגו של הקדוש ברוך הוא, והרומן ביניהם היא העלילה המרכזית של הזוהר שמפותחת במאות דרשות בכל הספר. הזוהר טוען שהזוג האלהי אינו מצליח להתייחד אלא בעזרת עם ישראל, דהיינו על ידי כך שזה ינהל את חייו בקדושה ויקיים מצוות בכוונה. למעשה אפשר לומר שכל מצווה מעוררת תשוקה אלוהית. על בסיס התיאוריה הזאת נוצרה הפורמולה הקבלית: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. עבודת השם היא מתוארת כהכרחית לאל, כ'צורך גבוה'.

ומה עם הומור? תוכל לומר כמה מילים על תפקיד האירוניה והקריצה בזוהר?
לפי הזוהר 'מעט שטות מראה ומגלה יקר החכמה… יותר מכל דרכי העולם' (בתרגום). במלים אחרות, הניגוד בין שטות לחכמה מבליט את ערך החכמה. אבל נוסף על כך, השטות וההומור מעוררים חכמה. ולכן הזוהר מספר סיפורים מפתיעים ומצחיקים על אנשים יוצאי דופן אותם פוגשים החברייא תוך טיוליהם בגליל. חמר זקן מעצבן המפטפט בלי סוף ומטריד את ר' יוסי בדרך מתגלה לפתע כחכם מדהים והוא מגלה לר' יוסי ועמיתו ר' חייא סודות עמוקים של גלגול הנשמות. ילד הנראה והנשמע כפרחח גמור מותח ביקרות הלכתית על ר' יצחק ור' יהודה ופורש לפניהם דרשות מרשימות. אי אפשר לדעת איפה, מתי וממי תציץ תובנה חדשה. הרבה מסיפורי הזוהר מגשימים את הפתגם: 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם'.

כתבת ספר על הדמיון שאתה רואה בין ההשקפה של הקבלה על האלוהות לבין התמונה שעולה מתוך התיאוריות העדכניות ביותר של האסטרופיזיקה ושל מכאניקת הקוונטים. למה אתה חושב שחשוב למצוא דמיון כזה?
בדרך כלל חושבים שיש ניגוד בין דת ומדע. מי צודק, הרבנים או המדענים? האם העולם נברא על ידי האל, או כתוצאת המפץ הגדול? אני טוען שמדע ורוחניות הם שני כלים להבנה שאפשר להשתמש בהם במקביל. כשאנו מגלים סימני הרמוניה בין שתי גישות אלה, תודעתינו מתרחבת ואנו מטפחים תחושה של פליאה. אחת המקבילות שאני בוחן בספר היא בין תורת שבירת הכלים של קבלת האר"י והתאוריה הקוסמולוגית של סימטריה שבורה. אני משווה גם בין התיאור הנוכחי של התפשטות היקום לבין השקפת המקובל שמעון אבן לביא במאה הט"ז שכתב: 'בהופיע האור נתרחב העולם ובגניזתו נבראו כל הנמצאים למיניהם. זהו סוד מעשה בראשית והמבין יבין'.

אפשר לומר שמאז המאה השש-עשרה חכמת הקבלה נמצאת במגמה של הפצה, עד כדי כך שכיום ניתן לדבר גם על פופולריזציה ודמוקרטיזציה רבתי שלה, כאשר כתבי קבלה מופצים לכל עבר, ופרשנים להם צומחים תחת כל עץ רענן. איך אתה תופס את שדה הקבלה העכשווית?
מדהים איך שהקבלה כבשה את ההמונים בעשורים האחרונים. ללא ספק מה שהעולם טעם מחכמת הקבלה הוא גרסה מאד מדוללת, ובכל זאת משהו מהקבלה האמיתית ריתק קהל עולמי רחב גם מעבר לעם היהודי. לדעתי אחת הסיבות לכך הוא שהקבלה מתארת ומאפשרת רוחניות בתוך העולם הגשמי בלי לדרוש בריחה מחיי היום-יום. אנשים נרגשים למשל על ידי הרעיון של העלאת הניצוצות האלהיים הטמונים בכל דבר שבעולם. בין ההמונים שכעת מכירים נוסחאות פופולריות של הקבלה, רק אחוז קטן ימשיך ויתעמק בחכמה זו,אבל אחוז קטן של מליונים הוא משמעותי.

"לב הקבלה" הפך לרב מכר עולמי, עוד לפני שתורגם לעברית. מה קיווית שתהיה תרומתו?
יש הרבה ספרים על אודות הקבלה המתארים את התפתחותו או מנתחים את תורותיה. במקום זה רציתי לחבר ספר המציג את הקבלה ישירות. כתבתי מבוא קצר והוספתי הערות בסוף, אבל עיקר הספר הוא מבחר מקורות מתקופות שונות של תורת הסוד היהודית מסודרים לפי נושאים: אין-סוף, עשר הספירות, בריאת העולם, התבוננות וחוויה מיסטית, תורה והתגלות, החיים בעולם הזה. בחרתי קטעים מספר יצירה, ספר הזוהר, כתבי מקובלי ספרד וצפת, וגם כמה תורות חסידיות וכתבי הרב קוק. הנה למשל קטע אחד מאת אברהם אבולעפיה המתאר את תכלית החיים:

'ואין תכלית נשיאת האשה לאיש אלא מפני החיבור. ותכלית החיבור — עיבור. ותכלית העיבור —תולדה. ותכלית זה — לימוד. ותכליתו — השׂגה. ותכליתה — קיום התמדת המשיג עם תענוג השגתו'.

איזה תפקיד יכול להיות לדעתך למסורת המיסטית היהודית עבור היהודי המודרני? לבד מפולקלור, למה זה טוב?
הקבלה השפיעה עמוקות על ההסטוריה היהודית והעניקה השראה לדורות רבים, ולכן כדאי להכיר אותה מנקודת מבט הסטורית ותרבותית. אבל מעבר לכך מה שמרגש אותי בקבלה הוא הרעיון שאלהים הוא לא סתם מישהו היושב בשמים אלא חיוּת הזורמת בכל המציאות. כך הבינו המקובלים את הפסוק 'ואתה מחיה את כולם'. אפשר לטעום חיות זו, אפשר לגלות את הניצוץ האלהי השוכן בתוך כל אחד ובתוך כל דבר. כך הופכת המציאות היום-יומית למשהו קדוש ומרהיב.

סתם

פורסם ביום שישי האחרון מוסף 'שבת' של מקור ראשון, בגליון מיוחד שהוקדש לקבלה (ראו מאמרים מעניינים של אלחנן ניר על קסמה של הקבלה ורון מרגולין על הגותו של הרב אשלג).

את הספר לב הקבלה ניתן לרכוש מהחנות עולם קטן, דרך האתר, או דרך הכתובת info@olamqatan.com, או בטלפון 02-5637507

איך לזהות טקסט מיסטי

לא מזמן רכשתי את כרך "הזוהר: אגדות ומעשים" שיצא בסדרה המשמחת של הוצאת ידיעות, "עם הספר". הזוהר כידוע כתוב במעין שילוב ייחודי של עברית, ארמית וניאולוגיזמים, והמהדורה שנמכרת לציבור ב- 35 שקלים אוצרת בתוכה קטעים שונים של הזוהר שנשאלו, מתורגמים לעברית, מתוך המקבץ הדומה שהוציא הרב דוד שלום בצרי. לפני הקטעים מוצבת הקדמה קצרה ומבוא נאה שכתבה מלילה הלנר אשד, ועוד נגיע אליו בהמשך.


כשקראתי קטעים מתוך הכרך, אף שלא לראשונה, לא יכולתי שלא להרים גבותיי שוב בתמיהה: האם אכן זה הזוהר המהולל? האם כך זה נראה "מבפנים"? תראו, אני לוקה בחוסר ידע מסויים בקשר לזוהר: מעולם לא קראתי בזוהר ברצינות, ולא למדתי את שפתו התיאולוגית העשירה לעומק. אנשים חכמים שאני סומך עליהם מוכנים להישבע שמדובר באחת מיצירות הפאר של האנושות, ביצירה שבמורכבותה וביופיה מתחרה בקלות בכל טקסט אחד, מכל שפה. אני מאמין שאכן כך. בשביל לרדת לעומקו של הזוהר, ולחוש ביופיו, צריך ללמוד לקרוא אותו, ולא רק מבחינת הבנת השפה, אלא מבחינת פיתוח הרגישות לניואנסים ולקשרים הפנימיים העדינים שבין חלקיו (כמו כל יצירת אמנות למעשה). כך שעל יופיו, או על עומקו או חוכמתו, אני לא אדבר, כי אני לא מבין בזה.

אני רוצה לדבר על אופיו של הזוהר, ובעיקר לשאול האם מדובר כאן אכן בטקסט מיסטי, אם לאו. כדי להכריע (או להתקרב להכרעה) בסוגייה זו צריך ראשית להגדיר מהי מיסטיקה. ובכן, אגדיר מיסטיקה בפשטות, כשאיפה והפעולה, התיאורטית והמעשית, להגעה למגע אינטימי (פיזי או תודעתי) עם המציאות המוחלטת (האלוהות, היָפֶה, נירוונה, האחד, המקור וכו'). זאת פחות או יותר ההגדרה המקובלת, בניסוחים שונים, באקדמיה. על פי הגדרה זו אני, למשל, מיסטיקן, כי לזה אני שואף ופועל. טקסטים שמתארים שאיפה ופעולה כזו הם לכן טקסטים מיסטיים. לדעת לזהות טקסטים מיסטיים זה שימושי, כי כך נוכל להבין שאנשים כמו אפלטון, הרמב"ם או שפינוזה, למרות שלא זה המוניטין שיצאו להם, הם למעשה מיסטיקנים. השאלה כעת היא האם הזוהר הוא טקסט מיסטי.

והתשובה שלי היא שרובו לא. כי הוא מלא בשני דברים: מעשיות חביבות על חכמים, ורמזים על קשרים סמיוטים וסמנטיים שונים בין ישויות שונות בארץ ובשמיים. שימו לב למשל לקטע הבא:

רבי יוסי ורבי ייסא היו מהלכים בדרך. אמר רבי ייסא: הרי ודאי למדנו – כל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, והתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד נפרש מקרא זה שכתוב: "מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ" [בראשית, מ"ט, כ']? אמר לו: איני יודע, משום שלא שמעתי על כך מהמאור הקדוש [ר' שמעון בר יוחאי], אלא נלך אתה ואני אצל המאור הקדוש ונשאל אותו. הלכו, וכשהגיעו לפני ר' שמעון, אמרו הדבר ושאלו השאלה. אמר להם: ודאי סוד החוכמה הוא, ופתח ואמר להם סודות. כשסיים, אמרו: אם לא באנו לעולם אלא לדעת דבר זה – טוב לנו.
(פרשת ויחי, דף רלה, עמ' ב בזוהר; עמ' 74 בספר)

סליחה? אקסקוויז מי? א בייקינג פאודר? זה הכל? כן, זה הכל. מה היה לנו כאן? שני רבנים, תלמידי רשב"י, הולכים להם בדרך. פתאום עולה על דעתם שאלה שאין להם עליה תשובה (למה, אם כל בני יעקב התברכו, דווקא את אשר יעקב מברך שלחמו יהיה שמן?). הם רצים אל מורם רבם, והוא פותר להם את הקושייה. והפתרון אינו נגלה לקוראים (חוזר: הפתרון אינו נגלה לקוראים!). בתגובה, הרבנים שמחים ומאושרים. כפתור ופרח. אכן סיפור נאה. אבל האם יש כאן משהו שקשור למגע אינטימי עם האל? לא. יש כאן אגדתא נחמדה על פרשנות תורנית, ותו לא. (ואל תספרו לי שמה שאמר להם רשב"י הוא מיסטי, כי זה לא בטקסט. מה שלא בטקסט יכול להיות הכל. אני מדבר על הטקסט.) וכך נראים כמעט כל הקטעים בספר. שוב: כפי הנראה מדובר באחד הטקסטים המבריקים בתולדות האנושות. אבל קריאה ברורה לחוויה מיסטית אין כאן.

כדי להבין למה זה אינו טקסט מיסטי, אביא טקסט מיסטי יהודי. עכשיו, לא קל למצוא ביהדות טקסטים מיסטיים חריפים, כי יהודים על פי רוב ממעטים בתיאור חוויותיהם המיסטיות, או בתיאור טכניקות מיסטיות ברורות ליישום על ידי הקהל הרחב. המיסטיקה ביהדות היא תורת סוד, כל כבודה פנימה, היא נשמרת בצנעה, ומועברת מרב לתלמידו, על פי רוב בעלפה. ובכל זאת, ניתן כמובן למצוא עדויות למיסטיקה, בעיקר מתוך תנועת החסידות. אביא אם כן קטע של ר' יעקב יוסף מפולנה, שהיה רב של כמה קהילות, ושחייו השתנו כאשר שמע את הבעל שם טוב מדבר, התרשם מאוד והפך לתלמידו.

דשמעתי ממורי זלה"ה [=זכרו לחיי העולם הבא, שהוא הבעש"ט] משל שאמר קודם קריאת שופר, שהיה מלך אחד חכם גדול ועשה באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים, וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך, ויש שהלך עד שער אחד וחזר, ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק [מפרידה] בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עיניים, והנמשל מובן ודפח"ח [דברי פי חכם חן].

וכן כתבתי במקום אחר מה ששמעתי ממורי זלה"ה כי בידיעת האדם שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו'. אם כן כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותו יתברך, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה [כאותו חגב שלבושו ממנו ובו] ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און שאין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך בידיעה זאת."
(בן פורת יוסף, פרשת מקץ, עמ' שלט-שמ; וכן שם, דרוש לשבת תשובה; דגל מחנה אפרים, הפטרת תבא, עמ' רנז-רנח;פרשת וילך, עמ' רסד-רסה)

מתוק מדבש. הקטע הזה מחולק לשניים: החלק הראשון הוא משל הארמון המפריד בינינו לבין המלך, שלמעשה, כך אנחנו מבינים אחרי שצלחנו את חומותיו ולא התפתינו לעצור אצל אוצרותיו, הוא כולו אשלייה – אין דבר המפריד בינינו לבין המלך. והנמשל כמובן ברור. ולמי שלא ברור, מבהיר ר' יעקב יוסף: "אין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך" – אלוהים כאן ועכשיו, קרוב אלינו יותר ממחשבותינו. ולא סתם, אלא שההבנה שזה אכן כך, ה"ידיעה" הזו, ש"כל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך", היא מתירה לנו את כל האוונות, כלומר האסונות, הצרות, ואף העוונות.

מה מיסטי כאן? שלא רק שמספרים לנו משל נחמד על כך שהעולם הזה אינו אלא עצמותו של הקב"ה, אלא שגם מכוונים אותנו לידיעה הזאת, אומרים לנו שחשוב לדעת את זה, ומספרים לנו שכאשר נדע את זה, כלומר כאשר נפנים לעומק ונכיר בכך, כאשר נחייה את זה (וכידוע השורש י.ד.ע. בעברית מלמד על ההפנמה העמוקה ביותר, שלא לומר מגע אינטימי), נשתחרר מצרותנו, ואף מחטאינו. יש כאן קריאה מפורשת, אם כן, לטרנספורמציה קיומית (שהיא בעיקרה תודעתית, כפי שמלמד משל הארמון הנ"ל), שמביאה למגע, שלא לומר אחדות (למה לא לומר? אחדות!!!) עם האל. זאת מיסטיקה.

בסוף זה מגיע למגדלי יוקרה פורחים באוויר כגון זה: תרשים מלומד שנבנה על תמות קבליות של Athanasius Kircher, מתוך ספרו Oedipus Aegyptiacus. לחצו כאן להגדלה.

אמרתי שעוד נחזור למבוא של מלילה הלנר אשד. מלילה היא חוקרת זוהר חשובה ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. אהבתי מאוד את ספרה "ונהר יוצא מעדן", ואם יותר לי, אני גם מאוד אוהב אותה אישית. במבוא (כמו גם בספר) היא שוטחת תזה בדבר האופי המיסטי של הזוהר, כלומר העובדה שהוא מכוון את הקורא ל"שינוי תודעתי", שינוי שמחברי הזוהר (חבורתו של ר' משה דה-ליאון, במאה ה- 13 בצפון ספרד) אף עברו כאשר הם הגו וכתבו את הזוהר. עכשיו, אני די מאמין שאכן כך היה, ושאכן כך ניתן להתרחש למי שקורא את הזוהר בצורה הנכונה. אבל אין ספק שאם כך האופי המיסטי של הזוהר חבוי תחת סגנון שהוא "מבחינת הפשט" פשוט לא מיסטי. כפי שמסבירה מלילה במבוא: "הדרך העיקרית בזוהר להעצמת הראייה [המיסטית] היא קריאה מיוחדת בכתבי הקודש. זוהי קריאה אינטנסיבית ביותר בטקסט המקראי […] המובילה את הקורא לחוויה או התנסות העולה מן הקריאה" (עמ' 13). כלומר מדובר בקריאה מסוג מיוחד, שהיא גם מרוכזת ומדידטיבית, וגם עשירה ואסוציאטיבית (בשביל המקובל כל מילה מקושרת לעולם שלם של סמלים ומשמעויות). כל זה נהדר, אבל הטקסט עצמו, כאמור, אינו מגלה לנו את זה, ודאי לא במילים מפורשות כמו אלה של ר' יעקב יוסף מפולנה.

למה זו בעיה? זו בעיה כי יהיו אנשים שיטעו לחשוב שחכמת הנסתר היהודית היא אך ורק סיפורי חכמים, לימוד של "סודות" והתהגגות אינסופית על מני מבנים מטאפיזיים כספירות ופרצופים. במקום לדעת "שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך" (כן, כן, כן!!!!!!!!!!) הם ידעו שספירת תפארת ממזגת בין חסד לגבורה, מה ההבדל בין נקודים לברודים, או לספר איך אור אינסוף נאצל מעתיק-יומין לאריך-אנפין, דרך זוג הפרצופיים אבא אמא, משם לנפתולי זעיר-אנפין ועד לפורקנו (בחסדי האל יתברך ויתעלה) בנוקבא. ידע (או, למעשה, מידע) כזה, מיותר לציין, פשוט מיותר לציין, או לכל הפחות משמעותי הרבה פחות מזה הראשון. אכן, זה בדיוק מה שקרה לאר"י וחבורתו, שפיתחו במקום מודעות להוויה המוחלטת תיאוסופיה ענפה ומפותלת, ועסקו במקום בגילוי האלוהי בהם ובעולם בגילוי "קברי צדיקים" בכל סביבות צפת. העובדה שהקבלה הלוריאנית השתלטה על היהדות היא בכייה לדורות, ואפילו החסידות לא הצליחה לנער אותנו מהנגע הזה. מה אפשר לעשות – יהודים אוהבים להתפלסף.