למסורת היהודית יש יחס אמביוולנטי למקדש. אני לא מדבר רק על האיסור לעלות להר הבית והציפייה שהוא יירד קומפלט מהשמיים – אלה כמובן מנגנונים פנימיים שאמורים למנוע את הקמתו לנצח – אני מדבר על תקופה קדומה הרבה יותר, כשהמקדש עוד היה קיים.

הנביאים, כידוע, דיברו לא פעם כנגד הקרבת הקורבנות. ישעיהו: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי! כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? ועמוס: שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. והושע מסכם: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.

מה עומד מאחורי הקריאות האלה? לדעתי אכזבתם של הנביאים מההבנה הלא נכונה של המקדש בעיני העם. עם ישראל חושב שהמקדש מכפר על חטאיו, בעוד שהאמת היא הפוכה: המקדש מחמיר אותם. קיומו של מקדש לדעת הנביאים הוא כתמרור אזהרה וכקריאה מוסרית תמידית. וחילול הקודש כשיש מקדש חמור עוד יותר מאשר בלעדיו.

המקדש הרי נבנה כביתו של האל, כמחזיק את נוכחותו בלב הארץ והעם. אלא שנוכחות האל מחייבת טהרה תמידית. לא מדובר רק בטהרה ריטואלית שבמסגרתה המקווה מטהר אותנו מכל מני הפרשות שיוצאות מגופנו. מדובר גם בטהרה מוסרית. כי כפי שכתוב בספר במדבר פרק ל"ה, אחרי רשימה ארוכה של חטאים שקשורים באלימות: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ. כִּי, אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וכך גם כל ויקרא י"ח מדבר על "תועבות" מיניות שאם ינהגו בהן: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹינָהּ עָלֶיהָ, וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

אלימות, רצח, גילוי עריות, אונס – אלה הופכים את המבצעים אותם לטמאים מוסרית. וטומאה מוסרית מטמאת את כל העם ואת כל הארץ. וטומאה על כל העם, כאשר אלוהים איתם – כלומר דווקא כשיש מקדש – פירושה עזות פנים והפניית עורף כלפי האל. ופירושו של זה הוא חורבן המקדש וגלות.

הנביא יחזקאל מסביר בפשטות:

יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ רַבִּים – לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה! לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!? עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם, עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!?

אומר יחזקאל: תושבי ישראל בטוחים שמשום שאלוהים נתן את הארץ לאברהם הארץ שלהם לנצח. בגאוותם הם מכריזים "לנו ניתנה הארץ למורשה!". אבל אלוהים שואל בזעם: כבשתם, עשקתם, דם תשפכו – הארץ תירשו??? שיחקתם אותה רב-מקובל וניצלתם מינית – והארץ תירשו??? לא. הארץ תקיא אתכם מתוכה.

בט' באב אנחנו נזכרים שהארץ כבר הקיאה אותנו פעמיים מתוכה. מי שסומך על ההבטחה האלוהית ולא על עמידתו המוסרית ימצא את עצמו בגלות. מי שסומך על הקרבת קורבנות במקדש ולא על צביונו המוסרי ימצא את עצמו בגלות. מי שמעסיק את עצמו בכיבוש שטחים, בגירוש מקומיים, בציפייה למקדש, תוך התעלמות מתמשכת מהעוולות שהוא שקוע בהן; מי שעוסק בשליטה ללא נתינת זכויות, בהתכחשות ל"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח", מי שמתעלם מהעושק, מהביזה, מהאיפה ואיפה, מהדורסנות, מהאלימות, מהגזענות – פניו אל החורבן הקרב והולך, והוא אף מקרבו.

ולא תעזור ההבטחה האלוהית, ולא יעזור המקדש. כי שני אלה הם מעמסה ולא תעודת ביטחון. שני אלה דורשים טהרה ולא מבטיחים חסינות. שני אלה הם קריאה מוסרית ודרישה דתית ולא צ'ק פתוח לעשות ככל העולה על רוחנו. שני אלה הן הסיבה שבגללה הישוב היהודי בישראל כבר הושמד פעמיים, והסיבה שבגללה הוא שוב יושמד. יחזקאל: וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה […] וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי ה', בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.

לא על המקדש החרב אנחנו מתאבלים, אלא על חטאנו שהחריבו אותו. על אלה אני בוכיה ועל זה יש לצום.

כפרשת אלון התפוצצה, לפני כמעט שנתיים, כתבתי רשימה ראשונית על העניין ובה טענתי שהפרשה תתרום רבות להצפת סוגיית ההומוסקסואליות בציבור הסרוג בארץ. אלו היו הימים בהם פרסם פורום תקנה את התלונות שהגיעו אליו לגבי אלון, אשר מעשיו על פיו לא היו פליליים, אלא רק "מנוגדים לערכי קדושה ומוסר". אחר כך כבר דיברו על "קשר בעל אופי מיני ברור לאורך זמן", ומכל אלה אפשר היה להסיק שלאלון היה פשוט רומן הומוסקסואלי עם גבר צעיר.

אחר כך כבר הגיע הפירוט הבא:

בחודש סיון תשס"ו (יוני 2006), הגיעה אל הפורום תלונה חמורה הרבה יותר על הרב אלון, הנוגעת לקיום מערכת יחסים פיסית, בעלת אופי מיני ברור, עם אדם שהיה בעבר תלמידו. מערכת היחסים הזאת, שנמשכה לפי התלונה שנים אחדות, התרחשה גם בזמן שבו הרב אלון הצהיר בפני ההרכב הנ"ל כי נגמל ממעשים כגון אלה, ואף אחרי שחתם על כתב ההתחייבות הנ"ל. המעשים אירעו במקומות שונים, כולל מוסדות חינוכיים שבהם לימד הרב אלון, בתי מלון ועוד. (כל הציטוטים מאתר פורום תקנה).

חשיפת הפרשה, אם כן, נראתה לי הזדמנות מצויינת לבירור חברתי-הלכתי רציני בנושא.

והנה, כתב האישום נגד הרב אלון הולך עוד צעד לכיוון הזה. שימו לב שההאשמות נגד הרב אלון הן בסך הכל מתונות (חיכוך עם בגדים וכו'). משום כך ייתכן מאוד שההגנה תטען שכל שהיה הם אך ורק חיבוקים אבהיים. מה שיקרה אז הוא שייתכן שלצורך שכנוע השופטים שהרב אכן הפיק הנאה מינית מהעניין, הקטגורים יהיו חייבים לזמן עדים שיעידו שהרב אלון קיים איתם יחסי מין. אותם עדים – שיכולים להיות גם אנשי פורום תקנה, כעדי שמיעה, דבר שבהחלט יהיה מעניין – יהיו אלו ששכבו עם אלון מרצון וכאשר הם היו בגירים (גם אם צעירים), ולכן המעשים לא מהווים עברה פלילית, אבל כן מאפשרים לתביעה לבסס את הדעה שהרב אלון הוא הומו, ולכן חיבק והתחכך בתלמידיו כדי להפיק הנאה מינית.

והנה מה שכתבתי בפברואר 2010:

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי. עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט.

[…] מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

דבר אחרון: חשוב לומר שמה שאלון עשה, אם עשה, הוא פשע וחטא מחליא ומכוער במיוחד, והנזק הנפשי שנגרם לצעירים שבאו להיוועץ עמו, אם אכן כתב האישום נכון, הוא נורא. לניצול מיני אין שום קשר הכרחי להומוסקסואליות, כידוע לכולנו. על אלון, אם הוא אשם, להישלח לכלא ולהיות מוקע ומנודה. כאן כתבתי רק על ההשפעות העקיפות החיוביות שתיתכנה למקרה.

סתם

—

עוד על הרב אלון בבלוג:
הערות ראשוניות על פרשת אלון
פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה
המהפכה שמנהיג מוטי אלון

טו בי פרפקטלי פראנק

כשיש חוק, יש חטא – בזה לפחות צדק פאולוס. כשיש חטא, יהיה מי שיתרגש במיוחד מלחטוא – בזה לפחות צדקו הוגי הטנטרה. והתרגשות אינה דבר שראוי להתייחס אליו ברוגע – היא מלהיבה אנשים, ואנשים יהיו מוכנים לעשות הרבה בשביל להתלהב. לחטוא למשל.

יעקב פראנק הלהיב אנשים רבים. הוא גם הכעיס מאוד אנשים רבים אחרים. חלק לא קטן ממנעד הרגשות הזה התעורר מכיוון שיעקב פראנק עבר, במכוון ובשמחה, על החוק היהודי. ובמאה ה-18 זה היה עוד הרבה יותר מלהיב ומכעיס מכיום.

רבים נטשו את חוקי הדת באותם ימים של חירות אזרחית בתולית. מי מפני שאימץ תפיסה דאיסטית, על פיה יש אלוהים, אבל לא באמת איכפת לו אם כן או לא אוכלים כשר; ומי מפני שסתם נמאס לו, וכבר אי אפשר היה לכפות עליו את המצוות כבעבר. גם לאפשרות להתענג על מעשים שהיו בעבר אסורים היה תפקיד לא קטן בתהליך החילון.

בכלל, הרעיון שיש לדחות את התשוקות "התחתונות" כדי להעפיל אל העולמות העליונים הלך ואיבד אהדה בעידן הנאורות. תמונת העולם החדשה, שהציגה את התאוות שלנו כעניין טבעי ונורמלי, גרמה לאמונה שמדובר בכוחות דמוניים שיש להזהר מהם להיראות מגוחכת, והותירה את חוקי הנידה, שמירת הברית ושמירת הנגיעה ללא גב תיאולוגי שנתן מוטיבציה לשימורם. אבותינו תמיד חטאו, אולם עכשיו הם היו יכולים לעשות כן ללא פחד או יסורי מצפון.

אבל למי שלא הספיקו חטאים פשוטים, או למי שהאמונה הדאיסטית נראתה, איך לומר, קצת פרווה, סיפק יעקב פראנק (1726-1791) מסגרת סמכותנית בתוספת נימוק תיאולוגי מפתה שהתבסס על ההגיון המשיחי של השבתאות. אצלו החטאים היו לא לתיאבון, אלא להכעיס. פראנק היה מורד מטבעו, והסמכות הרבנית נראתה לו כממסד רודני שיש לשבור. נדמה שהשבתאות שלו היתה יותר התרסה כנגד ההלכה מאשר ניסיון כן להביא את הגאולה. הנה משפט שתמצת את קריאת המרד שלו:

כל הדתות, כל החוקים, כל הספרים שהיו עד עכשיו ומי שקורא בהם, נמשל למי שהופך את פניו אחורנית ומביט בדברים שמזמן מתו. כל זה יצא מצד המות, אך החכם, תמיד עיניו בראשו, ועליו להביט רק במה שלפניו. (ספר דברי האדון, pdf, סעיף 70).

והוא היה החכם שאחריו ציווה ללכת – היום היינו קוראים לו "מנהיג כת". פראנק גם בהחלט השתדל להיות יצירתי בצורות שביזה את המסורת ממנה הגיע:

כשבאתי פעם לבית הכנסת בסלוניקי נמצאו שם כ1200 בעלי בתים. כשהגיע זמן קריאת התורה ואחד הגבאים צריך היה להתחיל להזמין את פלוני בן פלוני לתורה. קראתי בקול חזק: אל יעיז שום איש לעלות על הבמה הזאת כי אמוטט אותו כאן במקום! כולם התפלאו התחילו לצעוק […] תפסתי את הדוכן וצעקתי את הראשון שיעיז לעלות בזה ארצח. אחר כך לקחתי את ספר התורה ושמתי על האדמה הערומה הורדתי את המכנסיים וישבתי באחוריים חשופות עליה, וכל היהודים כשראו כי לא יועילו הלכו. (ספר דברי האדון, סעיף 19).

בנוסף, פראנק אהב מאוד נשים, בכל מני צורות. הוא ראה את הנשי ככוח אלוהי בעל פוטנציאל גאולי, ובהמשך לכך נהג לארגן אורגיות. בליל ה-27 לינואר 1756 הוא נעצר יחד עם עוד שבעה מחסידיו לאחר שקולות רמים עלו מבית שבו עסקו בפעילות גואלת מבחינתם. "האנשים והנשים ערומים מרקדים ביניהם ומזמרים בקולות", סיפר עד לאירוע.

כפי שכתבתי בקצרה כאן, לאחרונה יצא לאור ספר חדש ומקיף על התנועה הפראנקיסטית, מאת פאבל מצייקו, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. הספר, The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816 ("הערב הרב: יעקב פראנק והתנועה הפראנקיסטית, 1755-1816), יצא בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה. לרגל האירוע המרגש שאלתי אותו כמה שאלות, שנאספו לכדי הראיון הבלעדי הבא.

פראנקלי מיי דיר

הספר שלך על יעקב פראנק הוא בעצם המונוגרפיה האקדמית הראשונה בנושא –
הספר שלי אינו המונוגרפיה האקדמית הראשונה על פראנק. מונוגרפיות כאלו נכתבו, בין היתר, על ידי אלכסנדר קרויזר ומאיר בלבן. האמת היא שהספר שלי הוא הראשון בו נעשה שימוש בכל המקורות המצויים, כולל אלו שטרם נחקרו (למשל מקורות מהארכיון הסודי של הוותיקן). מעבר לכך, במחקרי אני עושה דבר שלא נעשה לפני כן, דהינו, אני קורא ספרות קבלית ורבנית בעברית, ארמית ויידיש בתוך ההקשר של דוחות נוצריים בפולנית, לטינית, איטלקית וגרמנית. חוקרים יהודים חקרו מקורות יהודיים, חוקרים נוצרים חקרו מקורות נוצריים אך אף אחד מהם לא ניסה לעשות בחינה משולבת של כל המקורות.

אה, תודה. אם כן, הייתי רוצה לשאול אותך, אחרי ש"בילית" זמן כה רב עם פראנק וחסידיו, מהי דמותו כפי שנחשפה לעיניך? איזה סוג של אדם הוא? האם הוא מורה רוחני ששאף לטוב? האם הוא סוטה מין וסאדיסט? האם הוא אדם דתי ביסודו, או דווקא חילוני, או אנארכיסט? אם היית פוגש אותו, האם היית רוצה להיות חבר שלו, או להמליץ לו על פסיכיאטר טוב?
באשר לפראנק, בעיני הדבר שהכי מעניין בו הוא העובדה שהוא אינו נופל באף קטגוריה קיימת. הוא לא משתלב בדיכוטומיות כמו "דתי" או "חילוני": במובן מסוים הוא גם דתי וגם חילוני אך בו בזמן לא זה ולא זה. אם ישנו דבר שכדאי ללמוד מפראנק הוא שההבחנות הפשטניות המודרניות בהן אנו משתמשים, פשוט אינן חלות על המציאות הקדם מודרנית. הוא פשוט אינו משתייך לאף קבוצה, שאליה היינו רוצים לשייכו.

השם שלו מסמל את חוסר השייכות שלו: בשפות מזרחיות כמו תורכית, ערבית או פרסית, המילה פרנק, איפראנדי או פראנגי, משמעותה תייר שמוצאו מהמערב, נוצרי אירופאי (או יהודי אשכנזי) ואילו ביידיש משמעותה יהודי מזרחי. כפי שכתבתי בספר:

בכל מקום אליו הגיע הוא נשאר זר, אאוטסיידר, בעודו שובר גבולות ומעורר מחלוקות… הוא היה יהודי אשכנזי בקרב ספרדים, ספרדי בקרב אשכנזים, פולני בקרב תורכים, תורכי בקרב פולנים, בור ונבער בקרב למדנים, למדן בקרב כסילים, מאמין בקרב ספקנים, מופקר בקרב אדוקים. לאחר המרתו ב-1759, הוא עדיין נתפס יהודי בעיני הנוצרים ובו בזמן נחשב נוצרי בקרב היהודים.

ולגבי החלק האחרון של השאלה- אינני עוסק בפסיכולוגיה בגרוש.

בהחלט. אז מה לדעתך היה סוד הקסם שלו? האם פראנק היה כריזמטי במיוחד? או אולי היה בעל כוחות מאגיים? או שחסידיו באו אליו בעיקר משנאת הרבנות (ואהבת מין), ולאו דווקא מפני שהוא היה אישיות יוצאת דופן?
ללא ספק פראנק היה בעל אישיות יוצאת דופן עם הרבה כריזמה. אולם זה מאד פשטני לחשוב על אירוע היסטורי כלשהו ככזה הנובע מפעולות ומחשבות של יחיד, כריזמטי ככל שיהיה. פראנק חי בתקופה מרתקת ומורכבת: במחצית השנייה של המאה הי"ח העולם השתנה במהירות רבה יותר מאשר 300 השנים שקדמו לתקופה זו. ה"סוד" של פראנק היה יכולתו להסתגל לשינוי הזה ובמידה מסוימת לחזות אותו. הוא היה מבין אותם מעטים אשר הבחינו שאינם חיים באותו עולם בו חיו אבותיהם והציעו פתרונות יצירתיים משלהם בהתאם לרוח התקופה.

טרם קראתי את הספר, אולם ממה שעולה מהביקורות שסקרו עד כה את הספר, נראה שלפראנק היתה בראש ובראשונה בעיה עם הסמכות הרבנית. האם לדעתך הוא ביקש בעיקר לרסק את סמכותם של הרבנים, או שהיתה לו אולי סלידה מההלכה? ולמה? מה אתה חושב שהיה לו נגד הרבנים או ההלכה?
זוהי אי- הבנה. באמצע המאה הי"ח כמעט לכולם, חוץ מיחידים בודדים שהשתייכו לממסד הרבני והפיקו רווח כלשהו ממנו, היתה בעיה עם הסמכות הרבנית (או במילים אחרות, סמכותם של הרבנים היתה מצומצמת ביותר). לפראנק היתה בעיה עם הרבנים, כמוהו גם לבעש"ט ולאלפי מאמינים אנונימיים של שניהם. הפראנקיזם לא התפרץ בגלל שלפראנק היתה בעיה עם הרבנים אלא בגלל שהרבנים לא יכלו להכיל את פראנק עד כדי כך שהם פנו לדת ממוסדת אחרת, הכנסייה הקתולית, כדי שזו תעלה אותו על המוקד. למעשה הסיפור מתחיל כשהרבנים ניסו ליצור ברית עם הכמרים על מנת לייצר חזית יהודית- נוצרית נגד ה"מינים".

מה היה העניין המיוחד שהיה לפראנק עם המין הנשי? האם אתה חושב שהוא אכן האמין בגאולה רוחנית על ידי העצמת האישה, או החלק הנשי באלוהות? או האם היה מדובר יותר בעניין מיני? האם היית מכנה אותו פמיניסט?
האם אתה מכיר גבר כלשהו הראוי לשמו שאין לו עניין מיוחד במין הנשי? לי ברור שאם ישנה בכלל גאולה, היא באה דרך נשים. כך גם, אם יש בכלל אלוהים, היא אישה. אין כאן חידוש. המושג "פמיניסט" הוא אנרכרוניסטי ולא אלגנטי (וגם נשמע רע בעברית).

אילו אמצעים או תרגילים שימשו את פראנק כדי לפתח מבחינה רוחנית את חסידיו? האם הוא המליץ על טקסים מיוחדים? מדיטציה כלשהי? שימוש בחומרים משכרים? או שכל תורתו היתה פריקת עול מצוות?
זו שאלה קשה. אנחנו יודעים הרבה על התורות של פראנק אבל יחסית מעט על הפולחנים שלו. פשוט אין הרבה מקורות המתייחסים לכך. הפולחן המועט עליו אנו יודעים הוא פראי למדי. אבל יכול להיות שלפראנקיסטים היו גם ריטואלים הרבה יותר "נורמליים", אנחנו פשוט לא יודעים עליהם. האספקט המעניין ביותר בפולחן הפראנקיסטים הוא שילוב האלמנטים מדתות שונות. כך, למשל, יש פולחן המשלב בין שמחת תורה ומיסה קתולית.

בהמשך לשאלה הקודמת, האם היתה לפראנק לדעתך איזושהי תרומה חיובית לתרבות היהודית?
אני לא יודע. ומה היתה התרומה החיובית של התרבות היהודית לפראנקיזם?

בסקירה שלו את הספר, מעלה פרופ' שאול מגיד את ההשערה (כמובן, בעקבותך) שאם לא היתה מתרחשת אותה אורגיה ידועה בינואר 1756, שהעלתה את חמתם של הרבנים, ייתכן שהשבתאים היו מצליחים להתקיים לצד היהדות האורתודוקסית עד היום. האם אתה אכן חושב כך?
מעולם לא אמרתי זאת. פרופ' שאול מגיד הוא זה שהעלה את ההשערה. אני חושב שכתיבה היסטורית המתעסקת בשאלה "מה אם?", היא מהסוג הגרוע ביותר. אולי לא ניתן לכנותה כתיבה היסטורית כלל. אני לא יודע מה היה קורה אם… מה שאני כן יודע זה שה"אורגיה" לא היתה יוצאת דופן בזמנו אלא שבמקרים קודמים הרבנים העדיפו להשתיק את הפרשה. במקרה המסוים הזה, הם החליטו להפוך אותו לעניין ציבורי ולדווח על פראנק לרשויות הנוצריות. הדבר שהיה יוצא דופן הוא לא התנהגות הפראנקיסטים, אלא זו של המתנגדים. אני מקדיש שני פרקים בספר לניסיון לענות על השאלה למה.

לסיום: שבתאים יש עד היום, גם אם מעטים. יש כיום גם ניאו-שבתאים, כחלק מתרבות הניו-אייג' היהודית. האם ידוע לך על קבוצות פראנקיסטיות בימינו?
לא שאני יודע. ישנם אנשים שהם צאצאי פראנקיסטים אבל יודעים מעט מאד על ההיסטוריה של פראנק והתורות שלו. ישנם גם כאלה שמקבלים "השראה" מפראנק, ללא קשר משפחתי לתנועה הפראנקיסטית. הרצף המשפחתי נגמר במאה הי"ט.

תודה רבה.

ככככ

—

בארץ נמכר הספר בחנות הולצר ספרים, רח' יפו 91 (פינת רח' משיח), ירושלים.

עדכון: לדעתי יש יסוד סביר להניח שהתשובה לשאלה בכותרת היא כן. אולם לאחר כתיבת הרשימה ציין הרב גינזבורג בפני תלמידו ניר מנוסי שלא התכוון בדבריו לאוננות. כמו כן, בעקבות הרשימה הזאת מילות הטקסטים של הרב גינזבורג שונו בבלוגו. על כן אנא התייחסו לרשימה בביקורתיות הראויה, וראו דיון בשדה התגובות להלן.

מצוות "שמירת הברית" היא אחת המצוות היהודיות שהפער בין האידיאל שהן מציבות לצורה שבה הן מתממשות במעשה הוא הגדול ביותר. האיסור על האוננות מהווה דרישה מופרכת עבור רוב הגברים, ואם נוסיף לכך את הצבתו של האיסור הזה כשיא של הנאמנות הדתית של הגבר היהודי, נבין למה ייסורי המצפון בנוגע אליו הם רבים ונפוצים ביותר.

ואכן, כשמצד אחד על הוצאת זרע לבטלה, על פי הזוהר, לא תיתכן תשובה, והשולחן ערוך מגדיר אותה כעבירה החמורה ביותר בתורה, כשתלמידיו של האר"י ידעו לספר בשמו ש"כל הצרות שבעולם הכל בשביל החטא הזה", ואפילו הרמב"ם, איקונין הרציונליות היהודית, קבע שהחוטאים בזה "כאילו הרגו נפש"; ואילו כשמצד שני די ברור שאין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא בעניין המסויים הזה, התוצאות הנפשיות הקשות מובנות מאליהן. (כתבתי על יחס ההלכה והקבלה לאוננות כאן, כאן, וכאן)

יש האומרים שחלק מהפופולריות של חסידות ברסלב בימינו נובעת מאותו "תיקון הכללי" שחידש ר' נחמן, תיקון שלמרות שלא היה בדיוק ככה על פי ר' נחמן עצמו, היום נחשב למסוגל לטיהור האדם מחטא האוננות. למעשה ר' נחמן הקדיש מאמץ עצום לפיתוח דרכים שונות לתיקון "פגם הברית" על גווניו, תיקון שעבורו היה קשור גם לחטא השבתאות (וראו מאמרו של יהודה ליבס בנושא – doc). אף העלייה לרגל השנתית לאומן בראש השנה מיועדת, בין השאר, לתיקון הזה הספציפי (וראו מאמרו של צבי מרק בנושא). רוצה לומר, יודע צדיק נפש בהמתו וידע ר' נחמן היטב את נפשם של חסידיו ושל יהודים בכלל – תיקון קל ומהיר לחטא הקל והמהיר הזה היה נצרך מאוד, והוא סיפק אותו.

והנה בעצם ימים אלו ניתן לראות שקם מתחרה לר' נחמן ולאותו תיקון, בדמותו של לא אחר מאשר הרב יצחק גינזבורג (כתבתי מעט עליו כאן). על פי רשומה בבלוג שלו (המקור באנגלית והתרגום בעברית) כדי לתקן את פגם הברית לא צריך למלמל עשרה פרקי תהילים, אלא אפשר להלחם בממשלה. גינזבורג דורש את הפסוק "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין" (משלי לא, ג), מתחיל בפרשנות הפשוטה (אל לו למלך להשקיע את מרצו בנשים), ומגיע משם, כרגיל, למשמעות ה"פנימית":

אך במישור רוחני עמוק עוד יותר ניתן לקרוא את החצי השני כמספק תיקון של החצי הראשון. הפסוק ניתן לקריאה באופן כזה: "אל תתן לנשים חילך" – ואם עשית זאת אז – "ודרכיך למחות מלכין": אם שגית בחייך והתפתית לאורח חיים של יחסי מין מופרזים, אל תאמר נואש – תקן זאת בכך שתתמסר למרידה במערכת השלטונית המושחתת, שאינה הולכת בדרכי התורה (והמאופיינת אף היא באנשים בעלי תאוות מין ותאוות שלטון שליליות…). אם תעשה זאת יהווה הדבר תיקון לניצול לרעה של דחף המין בחייך הקודמים, שכן כלל הוא בקבלה שתיקון מוכרח לנבוע מאותו דחף נפשי שיצר את הקלקול.

באנגלית זה מעט שונה, וסימנתי את ההבדלים המשמעותיים:

But on an even deeper spiritual plane (reading the second half of the verse as a rectification for the first half – in the original Hebrew the word “nor” and the words “that which” do not appear in the text, so the verse can read, “Give not your strength to women, and your ways to destroy kings,” alluding that “your ways to destroy kings” is what to do if you have given your strength, too much of your seed, to women), if you fell in your lifetime into too much sex (whether in the form of self-abuse or abuse to others), don’t despair – become totally involved in overthrowing the contemporary, corrupt and anti-Torah political system. That’s the way to repair the damage you’ve done to yourself and others by misusing your sex drive. In Kabbalah we are taught that rectification must come from the very same psychological drive that brought about the damage.

So rectify sex with politics.

לאמור, דעו לכם נערי גבעות חביבים, שאם אוננתם יותר מדי, יש לזה תיקון קל וגם די מלהיב: הילחמו לכם בממשלת ישראל, ובזה יהיה תיקונכם! אל תתייאשו חלילה על ששפכתם זרע לבטלה (או אף אם הטרדתם מינית, או אנסתם), "תקנו את המין בפוליטיקה", על ידי overthrowing, סילוק בכוח, של הממשלה הקיימת – ובזאת כפרתכם!

בדיוק לפני שבועיים, כשהרב בני לאו פרסם ב"תרבות וספרות" רשימה שעוסקת בסיפור חוני המעגל, עסקתי גם אני עם תלמידי כיתה ט11 בביה"ס הריאלי העברי בחיפה באותה סוגייה עצמה (מהמשנה). בקצרה: בעקבות בצורת קשה העם מבקש מחוני שיוריד גשם, וחוני, מאגיקן ובעל-שם שכמותו, אכן מכריח את האל להוריד מים מהשמיים. שמעון בן שטח, ממנהיגי הציבור באותה תקופה (תחילת המאה הראשונה לפנה"ס) כועס על חוני. שעורי הבית היו: מנה שתי סיבות לכעסו של שב"ש על חוני.

תשובות התלמידים גרמו לי לחשוב. לשם דוגמא אחת מני רבות, תלמיד אחד כתב כך:

שמעון בן שטח כועס על חוני בגלל שתי סיבות:
הראשונה היא שהוא קרא לה' בשמו הסודי דבר שאומר שה' "חבר" של חוני אבל הוא לא וזוהי חוצפה וחוסר כבוד לקרוא לו בשמו הסודי.
השניה היא שהוא גורם לה' להוריד גשם. אם ה' לא מוריד גשם זה אומר שישראל חוטאים וה' לא מרוצה. ברגע שחוני יכול להוריד גשמים הוא מבטל את רצון ה' שבנ"י יכפרו על חטאיהם דבר שאומר שהם יכולים להמשיך לחטוא.

שימו לב בעיקר לסיבה השנייה. היא נכונה כמובן (כלומר: זה מה שדובר בו בכיתה, וראו מאמרו של לאו), אבל חשבתי לי עד כמה בקלות משתמשים היום בלימודי היהדות במילה "חטא", ועד כמה אין לה היום משמעות. שכן עד כמה המילה "חטא" בכלל מובנת לנערים ונערות חילוניים? מהו "חטא" עבור התלמיד הזה וחבריו? נראה לי (אם אני זוכר מה היה עבורי חטא כאשר למדתי אני בביה"ס) שחטא זה משהו שכשעושים אותו אלוהים-של-פעם כועס. ואלוהים-של-פעם הרי תמיד כועס על משהו. וממילא אי אפשר להבין למה הוא כועס, כי הציוויים שלו חסרי היגיון, וממילא זה לא ממש משנה, כי היום אף אחד לא חושב שאלוהים כועס (אלוהים-של-היום הוא משהו שונה לגמרי), וכל העניין נראה כמו אגדת ילדים די משעממת.

איך בכלל יכול תלמיד חילוני להזדהות עם המילה הזרה כל כך הזאת, אם כל מה שהוא לומד זה השימוש שלה בתנ"ך ובתלמוד? הרי לפני התלמידים מוצגת תמונה על פיה אלוהים הוא מעין שדון כל-יכול שיושב בשמיים ולא מרוצה תמידית. שדון לא-לא. אסור את זה ואסור את זה, וכשעושים את זה אז הוא ממש מתעצבן. וכל הזמן עושים את זה והוא כל הזמן עצבני. ומה בסך הכל עושים? הרי ברור שהתלמידים לא ממש מבינים מה רע, למשל, בעבודה זרה. אותם זה בכלל לא מעצבן אם מישהו (סתם דוגמא: המורה שלהם) נוסע להודו ומתעסק בהינדואיזם, למשל.

התמונה הזאת גם לא מובנת להם, וגם לא רלוונטית לעולמם של התלמידים. ויוצא שאחד המושגים המרכזיים שעליהם מושתת העולם היהודי נותר עבורם חסר משמעות (לא שמילים כמו "מצווה", "גאולה", "תשובה" מובנות להם כמובן). מה אני עושה בעניין? אני לא רוצה להאריך בכך, אבל אני למשל מלמד מיד אחרי הסיפור של חוני סיפור שגם עוסק בהורדת גשמים על רבי תנחומא (בראשית רבה, ל"ג, ג' – ראו נספח), שם אלוהים מוריד גשם רק כאשר נעשית בעולם פעולה אמיתית של רחמים, של חמלה. זה מובן, ורלוונטי.

—

כל זה חידד לי את ההכרה בדבר ריקונו מתוכן של הלקסיקון הדתי, שהוא כמובן רק חלק אחד מאותה דה-מיסטיקפיקציה של העולם, של החילון, של המודרנה וכו' וכו'. כי לעזאזל, פעם אנשים נרדפו ומתו עבור אמונתם. פעם כדי לא לחטוא אישה אחת היתה מוכנה לראות את כל שבעת בניה נשחטים מול עיניה. פעם, בין 1550 ל-1650 ליתר דיוק, נהרגו מאות רבות של אלפים במלחמות בין פרוטסטנטים לקתולים ובין זרמים שונים של פרוטסטנטים באירופה, ועוד מאות אלפים הפכו לפליטים כדי להימנע מהמרת דת – וכל זה בשביל אמונות שהומצאו עבורם על ידי הרפורמציה, כלומר לעיתים רק בדור הקודם.

הסיבה היא פשוטה: פעם הדת היתה מרכיב המהותי ביותר בזהותו של אדם. ואדם לא יוותר על זהותו. אם היית הוגונוטי, זה היה מה שהגדיר אותך, ובלי להיות הוגנוטי לא היית שום דבר. לבגוד בהוגנוטיות שלך פירושו היה לוותר לא רק על הכבוד שלך, אלא על העצמיות שלך ממש. ובשביל להימנע מאובדן הזהות שלהם מוכנים אנשים למות.

אולי ניתן להשוות את זה למה שהיום עבורנו היא הנטייה המינית שלנו. נכון, היום, כמו שאמר המשורר, כבר לא מתים מאהבה ואנחנו בטח פחות "פנטים" לגבי כל מני מימדים של החיים מאשר אבותינו, אבל עבור הביטוי החופשי של נטייתם המינית (במידה והוא מאויים) אנשים מוכנים להילחם. הם מוכנים להסתכן ולצעוד ברחובות למרות איומים, הם מוכנים לסכן את מקום העבודה או את הקריירה שלהם כדי להצהיר על נטייתם, והם באופן שנראה טבעי להפתיע יוצרים קהילות שהמשותף שבין חבריהן הוא אך ורק נטייתם המינית.

—

מה שמביא אותי לסיפור החם של השבוע בעולם הדת: הכנסייה הקתולית מציעה לאנשי-דת אנגליקנים לערוק לשורותיה. העילה: הכנסייה האנגליקנית כפי הנראה, אחרי דיונים אינסופיים, בדרך לאישור הסמכת כהני דת הומוסקסואלים (במוצהר כמובן, בארון הם מזמן מוסמכים) וכוהנות דת (יענו, נשים). זה סיפור גדול, עצום למעשה, שיכול א) לצמצם עוד יותר את הכנסייה האנגליקנית שממילא מצטמצמת; ב) לחזק את שורות הכמורה הקתולית שבכלל ראתה ימים טובים בהרבה; ג) לעורר איבה מאוד לא נוצרית בין האנגליקנים לקתולים ו-ד) לעלות שוב את השאלה שעולה בערך מדי יומיים בכנסייה הקתולית, והיא "בשם כל הקדושים, למה שלא תיתנו כבר לכמרים להתחתן?!?", שהרי שאנגליקנים יבואו על נשותיהם וטפיהם – כן, הווטיקן יאפשר זאת: תהיה תת-קטגוריה של אנגליקנים-קתולים בתוך הכנסייה הקתולית.

מדובר, אם כן, בניצול מאוד לא מקובל של מצוקותיה של כנסייה אחות, ומרי האנט, תיאולוגית קתולית שתומכת בהסמכת נשים, שואלת האם ינתן גם לכמרים קתולים שדווקא רוצים להתחתן להצטרף לכנסייה האנגליקנית בתת-כנסייה משלהם שם, או אולי למוסלמים שלא אוהבים הומואים להצטרף גם הם לכנסייה הקתולית במעין כנסיית-מסגד-קתולית – שהרי ממילא מה שחשוב כנראה הוא השמרנות, ולא התיאולוגיה.

מסכן רואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי וראש הכנסייה האנגליקנית, שבסך הכל רצה להיות נאמן למצפונו ולא לתת לאברי המין של קהילתו להיות הגורם שיכריע אם אדם מסויים יכול להיות כהן דת או לא. אבל בכנסייתו יש עדיין שמרנים רבים, והיא על סף פילוג. אותה מרי האנט כותבת יפה שהחיבור בין האנגליקנים לקתולים הוא לא יותר מאשר איחוד של שני מחנות שהמשותף להם הוא דחיית נשים והומוסקסואלים. וכך יוצא שהכנסייה האנגליקנית, שחבה את קיומה לחיי האהבה של הנרי השמיני ונשותיו, בתהליכי קריסה בגלל חיי האהבה החד-מיניים של כמריה, אבל תכניס בדלת האחורית לרומא כמרים שיוכלו להנות מחיי אהבה פעילים עם נשותיהם.

וכל זה מדגיש היטב עד כמה זהות מינית היא היום מה שאמונה היתה בעבר: אחד מהדברים המהותיים ביותר לזהותנו, למה שמגדיר אותנו, למה שמגדיר בעינינו אחרים, למה שאנחנו מוכנים להילחם בשבילו. פעם אנגליקנים היו מוכנים למות ולא להפוך לקתולים. היום הם מוכנים להפוך לקתולים ולא לשבת באותה כנסייה עם הומו.

—

ואם נתבונן לעומקם של דברים, נראה שבסופו של דבר זה אף פעם לא היה על אמונה, והיום זה לא על נטייה מינית. זה היה ותמיד יהיה על זהות. על השאלה "מי אני?" אנשים מוכנים למות, ולהרוג. אבל לבדוק מי אנחנו באמת, להתבונן אל תוך עצמנו בזהירות ובכנות, זה כבר סיפור אחר.

נספח: רבי תנחומא והגרוש

בימיו של רבי תנחומא היו צריכים ישראל לתענית. באו אליו ואמרו לו: רבי, גזור תענית!
גזר תענית. יום ראשון, יום שני ויום שלישי ולא ירד גשם. נכנס ודרש להם. אמר להם: בני! התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.
עד שהם מחלקים צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
באו לפניו ואמרו לו: רבי! מה אנחנו יושבים כאן, והעבירה שם!
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
שלח אחריהם, והביאו את השניים לפני הציבור.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?
אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר:
רבון על העולמים! מה אם זה, שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה, שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה, שתתמלא עלינו רחמים!
מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם.
(בראשית רבה, ל"ג, ג', מתורגם מארמית)

כלומר תלמידי הרב חושבים שאותו אדם מקיים יחסי מין עם גרושתו (והרי למה אם לא כך יהיה בקשר טוב איתה או ייתן לה כסף?), אבל מתברר שהוא פשוט חומל עליה, ומיד יורד גשם.