חירות

ליברליזם: אינדיבידואליזם ומרחבים מודרניים של משמעות וזהות

עניינו של הליברליזם בחירות, אולם לא כל תפיסה של חירות היא ליברלית. הליברליזם מציג תפיסה מסוימת מאוד של חירות, תפיסה מודרנית ופרטית, המדגישה את האוטונומיה של היחיד. בעולם המערבי הקדום משמעותה של חירות היתה חירות פוליטית. אדם היה חופשי כאשר הוא היה חלק מקהילה שקבעה עבור עצמה את דרכה, כלומר קהילה שהיתה ריבונית לקבוע את חוקיה.

עבור הפרט ביוון העתיקה, ביטוי השיא של חירותו היתה השתתפותו במועצה הציבורית של הפוליס, וגם ברומא החלוקה בשלטון נחשבה כתנאי לחופש. קיקרו ביטא היטב תפיסה זו כשקבע כי "תחת שלטון אריסטוקרטי ההמונים לא נוטלים חלק בחירות, שכן אין להם כל גישה לכוח". גם כשבני ישראל "יוצאים מעבדות לחירות" הם יוצאים ממצב של כפיפות לשליט זר למצב של אוטונומיה פוליטית, אשר במסגרתו הם כורתים ברית עם האל ומקבלים על עצמם את חוקיו. חירותו של עם ישראל היא חירותו כקולקטיב. לפרטים מתוכו לא היתה אפשרות לנהוג אחרת מהמקובל (לא לשמור שבת, למשל).

בנג'מין קונסטנט (1767–1830), מהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", ניסה להסביר בפתח המאה ה–19 את ההבדל בין תפיסת החירות העתיקה לזו החדשה. לדבריו, "מטרת הקדמונים היתה ההשתתפות בכוח הציבורי בין אזרחיה של אותה מולדת: לכך הם קראו חירות. מטרת המודרניים היא ההנאה מהביטחון שבשמחות אישיות, והם מכנים חירות את ההגנות שניתנות על ידי המוסדות לשמחות הללו". קונסטנט ביקש לעמוד על חשיבותה של חירות הפרט בעידננו, שהיא בסיס הליברליזם. חירות זו אינה מתגשמת במגע עם השלטון, אלא דווקא בהגנה מפניו.

זו נקודה מהותית. המסורת הליברלית המודרנית נוצרה על רקע עלייתו של האינדיבידואל ומתוך הצורך להגן על מרחבים חדשים של משמעות ושל זהות: האוטונומיה שלנו, חופש המצפון שלנו, והמימוש העצמי שלנו. ליסודות אלה, שעבורנו נחשבים לעיקר הטוב שבחיים, לא הוענקה חשיבות בעולם הפרה־מודרני, ועם התגבשותם עלתה גם הדרישה להגן עליהם.

ג'ון לוק (1632–1704), המכונה "אבי הליברליזם", ניסח את עקרונותיו בחיבור "שתי מסכתות על הממשל המדיני". על פי לוק, בהסכימם על "אמנה חברתית" וביצירת קהילה, מצפים בני האדם מהממשל שהעמידו שידאג לזכויותיהם וישמור עליהן. ממשל בלתי לגיטימי יהיה ממשל שלא מגן על הזכויות הללו, או שפוגע בהן ללא סיבה מוצדקת שמעוגנת בטובת הכלל.

ליברליזם קשור אפוא להגנה על זכויות, שהן הכינוי שאנחנו נותנים ליישומים השונים של אותם מרחבים מודרניים של משמעות וזהות. הזכויות שלנו מבטאות אוטונומיה, חופש מצפון ומימוש עצמי. כפי שהיטיב לנסח רונלד דבורקין (1931–2013), חברה ליברלית היא חברה שאינה כופה פרשנות מסוימת על המושגים הללו. יש בה כמובן חוקים, אולם אלה הסדרים "נוהליים", כלומר כאלה הנוגעים לסידורי החיים, ולא "מהותים", הנוגעים למטרות החיים.

מובן אפוא מדוע שלטון פשיסטי או בולשביקי אינו ליברלי. בצורות שלטון אלה, אותם מרחבים של משמעות מוכפפים לשלטון, אם על מנת לבטא את "רצון העם", "מהות העם" או ייעודו, ואם על מנת לאלץ את הפרט להיות "חופשי באמת" או "לממש את עצמו באמת", על פי פרדיגמה דוגמטית כלשהי (למשל, כפרולטריון בלתי מנוכר). המרקסיזם מציג אמנם תפיסה מודרנית של חירות, אבל כזו שאינה ליברלית.

ליברליזם קשור גם לכלכלה חופשית. ליברלים אשר ביקשו הגנה על זכויותיהם על ידי השלטון ומפני השלטון ביקשו גם שהשלטון לא יצמצם את זכויות הקניין שלהם ויאפשר להם להפעיל, להזיז ולממש הון כאוות נפשם. ליברטריאניזם הופך את הממד הזה לעיקר, לעתים עד כדי כך שבשם הזכות להגנה על הקניין מצומצמות זכויות אדם אחרות.

ליברליזם קשור גם לשוויון. שוויון לא היה אידיאל בעיני הליברלים הראשונים, אולם הליברליזם נשא אותו כהנחה מובלעת. עלייתו של האינדיבידואל המודרני מתרחשת בקורלציה הדוקה עם שבירת ההיררכיות המעמדיות של העולם הפרה־מודרני, ושני אלה מוזנים מתפיסה חדשה של האדם, אשר מוצאת בו מהות אוניברסלית. אותה מהות היא זו אשר על האוטונומיה והביטוי שלה חובה עלינו להגן. ואותה מהות, שאינה אלא התרגום המודרני לעקרון "צלם אלוהים", משותפת לכל בני האדם באופן שווה.

ליברליזם שמבקש לקדם שוויון לוקח את ההגנה על האוטונומיה, חופש המצפון והמימוש העצמי של הפרט לשלב חדש. ההגנה על אלה מפני שרירותיות השלטון מתרחבת להגנה עליהם מפני שרירותיות החיים. שהרי אדם שנולד במקרה עני, או במקרה נכה, או במקרה אשה, זכאי ככל אחד אחר לאפשרות למימוש עצמי, לא? ומכיוון שחסמים כלכליים, בריאותיים או חברתיים מגבילים אותו, האין זה תפקידו של השלטון הנאור למזער אותם ככל האפשר?

כאן הדברים נוטים להסתבך. מחד גיסא, חירות לכל דורשת, לכאורה, תנאי חיים מינימליים לכל, שהרי לרובנו אין אפשרות למימוש עצמי אם אנחנו (למשל) דרים ברחוב. מאידך גיסא, קידום השוויון מגביל בצורות שונות את החירות (במסים, באפליה מתקנת, בלימודי ליבה). גם העזרה למימוש עצמי מניחה תפיסה מסוימת של המימוש העצמי, וכפי שדבורקין לימד אותנו, מדינה ליברלית אמורה להימנע מכך.

דוגמה זמינה לעיוות שנובע מכך הן המגבלות על חופש הביטוי בשם ההגנה על מיעוטים. ביסודו, ליברליזם יגרוס שהחירות לבטא את עצמנו היא זכות בסיסית שהשלטון אמור להגן עליה, אולם ליברליזם שאימץ עמדה פרוגרסיבית יגרוס שההגנה על רגשות המיעוט, על מנת לקדם את זכויותיהם, חשובה יותר, ועל כן יאסור על ביטויים פוגעניים (כפי שקורה, לדוגמה, בקמפוסים אמריקאיים). דרך אחרת להבין זאת היא לומר שבעוד הימין הליברלי נוטה לקדם את חירות הקניין מעל לחירויות אחרות, השמאל הליברלי נוטה להרחיב עוד ועוד את ספקטרום הזכויות, באופן שמסגיר ומקדם תפיסה מסוימת של "החיים הראויים", ועל כן, לעתים, פוגע בחירויות שונות.

כפי שלחירות יש היסטוריה, גם לליברליזם יש, והוא בהתפתחות מתמדת. בעולם שבו הגיוון האנושי הולך וגדל, האינדיבידואליזם מקצין, והממדים הפנימיים שלנו — הרגשיים, האמוניים והרצוניים — הולכים ומתרחבים. הליברליזם נוטה להתרחב גם הוא, ולאמץ תפיסות שונות, כגון פוליטיקה של זהויות ועיסוק מתפרט בזהויות מיניות. התרחבות זו, למרבה הצער, באה על חשבון עמידות ועוצמה. מנגד, קשה מאוד להתנגד לה, שכן היא אינה רק מענה לקריאה אתית, אלא מהווה בעצמה צורה חדשה של מימוש עצמי.

:

פורסם במוסף הארץ כחלק מ'פרויקט ליברליזם' בו כותבים גם אסף שגיב, עופרה רודנר, גדי טאוב ורוית הכט

חירות לכל

ייתכן שהחידה הפלאית ביותר בנוגע לטבע האדם היא גם מתכונותיו הבנאליות ביותר. העובדה הפשוטה אך המוזרה באופן נהדר היא שאנשים רוצים להיות טובים. מדוע שבכלל יהיה כך? מדוע שירצו בני האדם לראות את עצמם כמתואמים עם הטוב? אלא שכך הדבר, ולמרות שהרעיונות שיש לנו לגבי מהותו של אותו טוב שונים ומגוונים, התשוקה שלנו לממש אותם היא שגרתית למדי.

והנה, ידוע גם כי בני אדם משעבדים אלו את אלו. העבדות היתה תופעה נפוצה בזמני קדם, ומכיוון שכך, היה על בני אדם להפוך אותה בעיניהם ללגיטימית. ניכר היה שהמשועבדים עצמם מאוד לא מרוצים מהמצב, ואלו שרצו לשמר את המוסד החברתי הותיק הזה חשו מחוייבים להצדיקו. רצינו הרי לדעת שאנחנו עושים את הטוב כאשר אנחנו קונים, מוכרים ומדכאים אחרים.

לכן תאוגניס, המשורר היווני בן המאה השישית לפני הספירה, מסביר ש"ראשו של העבד לעולם אינו זקוף, אלא מכופף, ויש לו צוואר עקום". הבדל פיזי מולד משמש כאן כדי להצדיק שיעבוד. אריסטו גם הוא דיבר על בני אדם שגופם מיועד מלידה לעבדות. במקרא, מנגד, משתמשים בדרך שונה לצידוק הדין: נח, הכועס על בניו כיוון שראוהו ערום, מקלל דווקא את נכדו כנען כי "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית 9). פה נדחפת קללה רטרואקטיבית אל תוך הטקסט הקנוני על מנת להצדיק לכתחילה את שעבודם של הכנענים בידי בני ישראל. פרעה עצמו, כשזמם לשעבד את העבריים בארצו הצדיק את עצמו וטען כי יש צורך בכך על מנת שלא יתרבו, "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות 1). הרי אי אפשר פשוט לשעבד עם שלם.

והנה, לעומת המסורות המצדיקות עבדות, סיפור יציאת מצריים קורא עליה תיגר. לא עוד שימור העבדות אלא מרידה בה. לא פלא שתנועות שחרור רבות ושונות, לאומיות ואחרות, מצאו בו השראה. מרקסיסטים, לוחמים למען זכויות אזרח וכמובן המתנגדים לעבדות במאה ה-19 השתמשו בסיפור כדגם ארכיטיפי של שחרור משעבוד. למעשה קשה לדמיין את העולם המודרני ללא אותו מיתוס מכונן על עם שלם הפורץ מעבדות לחירות. יש להניח שבין שאר הסיבות לפופולריות של הפסח בזמננו קיים גם החוב התרבותי העצום שחבה לו הציביליזציה המערבית.

השנה אנחנו מציינים את שנת החמישים למלחמת ששת הימים, וסימון יובל שנים לכיבוש דורש מאיתנו חשבון נפש. כמה זמן נוכל להעמיד פנים שהשליטה על בני העם הפלסטיני אינה יותר מתקלה מקרית בהיסטוריה של מדינת ישראל? גם ההגדרה הרשמית של המדינה (ובג"צ) של השליטה בשטחים כ"זמנית" חסרה כבר כוח שכנוע אמיתי, ומדינת ישראל לא מעוררת אמון שבכוונתה לחדול מכך. אירוניה היסטורית חדה ומרירה היא זו בה האומה שהורישה לאנושות את סיפור השחרור הבסיסי מכולם היא זו שנותרה אחרונה בעולם הדמוקרטי ששולטת באוכלוסיה ללא שוויון זכויות. הנה כי כן, העם שחוגג כל שנה את יציאתו לחירות מונע מעם אחר לזכות בחופש ובעצמאות.

כמובן, יש לנו סיבות טובות מאוד להמשיך את השליטה בפלסטינים. נמצא דרכים מתוחכמות להסבירה ולהסדירה, ונציע תירוצים שיעניקו למצב הנוכחי לגיטימציה. אנחנו הרי רוצים להיות טובים. אלא שכל אלה לא ישנו את העובדות היבשות והקשות, שאחרי כל הפלפולים והתירוצים – חלקם באמת טובים – לא ישתנו ויישארו קשות. משמעות המשך השליטה במיליונים היא הכתמתה של ההיסטוריה היהודית, והמסורת היהודית, לנצח. סיפור יציאת מצריים ופסח, חג החירות, יעברו עיוות אירוני וארסי.

ביובל הצטווינו בתורה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י). על פי הדין המקראי יש לשחרר עבדים ולהחזיר אדמות לבעליהם המקוריים. שחרור העבדים ביובל מצטרף בחג הפסח השנה לשחרור בני ישראל מעבדות לחירות, וזה בעצמו מוזכר שוב ושוב כסיבה שעומדת מאחורי הציוויים לדאוג לחלשים ולזרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא, יט, לד). המסורת שלנו דורשת מאיתנו לא לשקוט ולעשות הכל על מנת להפסיק לגזול את חירותם של שכנינו.

Capture

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’.

לכבוד פסח השנה ערכתי את ‘הגדת היובל’, שהוציא ארגון SISO. פרטים על רכישה והורדה כאן.

מעבדות לחירות חיובית

פסח הוא כנראה החג הפופולרי ביותר בקרב משפחות יהודיות, ואין כמעט משפחה, רחוקה מהמסורת ככל שתהיה, שלא יושבת לסעודת ליל הסדר. הסיבה פשוטה: חג המעלה על נס את החירות מתיישב בדיוק בתוך עולם הערכים המערבי-מודרני שלנו. הרי ממילא כולנו חוגגים את החופש שלנו כל הזמן: החופש לעשות מה שאנחנו רוצים, החופש להיות מי שאנחנו, החופש לעסוק במה שמתאים לנו ובעיקר החופש לקנות מה שאנחנו רוצים.

אבל אם החופש פירושו לעשות כרצוננו, נהיה חייבים מיד לשאול מהו בדיוק רצוננו. לא במובן של מושא הרצון, אלא של מהותו: מאיפה הוא בא? מי שולט עליו? האם הוא עצמו חופשי? התשובות הפשוטות לשאלות האלה הן שרצוננו בא מתוכנו, אנחנו שולטים בו והוא אכן חופשי. אבל מחשבה שנייה תגלה לנו שכולנו יודעים אחרת: פעמים רבות מה שאנחנו רוצים אינו אלא יבוא של רצון מבחוץ (אופנה, השפעה חברתית), פעמים רבות איננו שולטים ברצוננו (התמכרות, התאהבות), וממילא פעמים רבות רצוננו איננו חופשי.

ההוגה היהודי-אנגלי ישעיהו ברלין נתן לנו ניסוח יעיל להבנת הבעיה מולה אנחנו עומדים. על פי ברלין יש שני סוגים של חירות: חיובית ושלילית. חירות שלילית היא חופש מכל אילוץ או כפייה חיצוניים. כל עוד איש לא מונע מאיתנו לעשות כרצוננו, אנחנו חופשיים מבחינה שלילית. חירות חיובית היא היכולת שלנו לפעול על מנת לממש את עצמנו, להגשים את הפוטנציאל שלנו, או, אפשר לומר, את הייעוד שלנו. אפשר לומר שחירות חיובית משמעותה פעולה בהתאם לרצון האמיתי שלנו.

המילה "אמיתי" במשפט האחרון היא מילת המפתח. הדוגלים בחירות חיובית מאמינים שלא כל רצון שלנו הוא אותנטי, ושפעמים רבות, אף אם אין עלינו כל כפייה, אנחנו פועלים בצורה שאינה חופשית, משום שאנחנו לא נאמנים לאמת. עבור הסבורים כך הסרת כל אילוץ חיצוני מעל האדם אינה מספיקה כדי שיהיה חופשי, ועליו לטפח ולפתח את עצמו מעבר לכך.

אם נבדוק היטב את סיפור יציאת מצריים נגלה שהוא מגלם במדויק את אידיאל החירות החיובית. בני ישראל יוצאים ממצב של כפייה קשה, אולם הם לא עוברים למצב של חופש חסר גבולות. למעשה, הם מיד נכנסים לברית עם האל שבמסגרתה הם מתחיבים לחוקים ולהגבלות רבות. ויש לשים לב: דווקא המחוייבות למצוות מתפרשת על ידי המסורת כחירות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" אמרו חכמינו, ור' יהודה הלוי קבע ש"עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".

בפסח בני ישראל יוצאים מעבדות לפרעה ועוברים לעבדות לאלוהים. העבדות לאל נחשבת לחירות משום שעבור המסורת האל העליון היה מקור האמת, ולכן חירות אמיתית תיתכן רק בחיים המותאמים למצוותיו. התפיסה היא שרק כך יכול לממש אדם (יהודי) את עצמו ואת יעודו. עבור ריה"ל עבדי הזמן משועבדים לאופנות, ואילו עבדי האל משועבדים לאמת, ולכן רק הם באמת חופשיים.

רעיון החירות החיובית טומן בחובו סכנות לא מעטות. כפי שאנחנו משלים עצמנו בקשר לחופשיות רצוננו, אנחנו יכולים באותה מידה להשלות את עצמנו באשר למקור האמת, או ליעוד שלנו. בנוסף, ייתכן שמי שסבור שהוא מחזיק בידו את המפתח לחירות אמיתית ירצה לכפות עלינו להגשימה, לאלץ אותנו, לכאורה, להיות חופשיים. וכבר היו דברים מעולם.

עם זאת, כשאנחנו יושבים לשולחן הסדר כדאי לזכור שזה הרעיון המרכזי של הפסח: לא חירות מתוך אנרכיה, אלא דווקא מתוך חובות ומתוך משמעות. גם אם אלוהים כבר אינו מקור האמת בשבילנו, כדי לנו לבחון האם יש ברעיון הזה ערך. בכל דור ודור, ניתן לומר, חייב אדם לשאול את עצמו האם הוא באמת חופשי.

:

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות.
לפני כמה שנים כתבתי על הנושא בהקשר ליהדות כאן.