יזידים

היזידים – חשש מהשמדת עם

המאמר להלן התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ' ונכתב יחד עם עידן בריר, דוקטורנט להיסטוריה של המזה"ת בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומומחה ליזידים.

בשעה מוקדמת בבוקר יום ראשון שעבר פשטו כוחות דאע"ש על העיירה סינג'אר (שינגאל) ועל סביבותיה, כ–120 ק"מ ממערב לעיר מוסול, הנתונה זה כמעט חודשיים תחת שליטתו של הארגון. כדרכם בכל כיבושיהם עד כה, הציבו אנשי דאע"ש בפני בני מיעוטים לא־מוסלמים שתי ברירות — להתאסלם או להיהרג. השתלטות דאע"ש על סינג'אר דרמטית במיוחד ובעלת פוטנציאל להפוך לטראומטית מבחינה היסטורית, שכן רוב מכריע של תושבי האזור הם בני המיעוט היזידי, הנודעים בשיח האיסלאמיסטי הסוּני כ"עובדי השטן" או "הכופרים ביותר שבין הכופרים". לוחמי דאע"ש חסרי רחמים כלפיהם, ונראה שבכוונתם לנסות ולהכחיד את הדת העתיקה הזאת.

הדת היזידית, ששורשיה מגיעים למאות שלפני הספירה, מתאפיינת בסינקרטיזם, דהיינו שילוב יסודות שונים מדתות האזור. היזידים הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. תוך כדי התפתחותם ספגו היזידים מסורות שונות, בעיקר מהאיסלאם הסוּפי, אולם הם קיבלו השראה מכלל התרבויות השונות שרווחו במסופוטמיה. בדומה ליהדות, הדת היזידית היא דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. בדומה למוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות" (אדמה, מים, אוויר ואש). כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהים מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות מהמזרח הרחוק הם מאמינים בגלגול נשמות.

לשיא התפתחותה הגיעה הדת היזידית בימיו של השייח עַדִי בן מוסאפר, איש דת סופּי ממוצא לבנוני שקבע את מעונו בעמק לאלש בקרבת העיר מוסול, ופעל בו במאות ה–11 וה–12. שייח עדי, שקברו ניצב עד היום במקום שבו פעל המעון הסופי שלו, חידש את הדת היזידית וחתם אותה, תוך שהוא משלב בה יסודות סופיים רבים. האלוהות על פי האמונה היזידית מתגשמת בגוף, והשייח עדי הוא התגלמות אחת שלה. התגלמות נוספת שלה היא מלכּ טאווס ("המלאך הטווס"), ישות שמימית הנראית כטווס.

כאמור, שכניהם המוסלמים של היזידים לאורך ההיסטוריה ראו בהם כופרים ורדפו אותם. היזידים נאלצו לחיות במנוסה מתמדת ובמאות השנים האחרונות ביססו בהרי צפון עיראק שתי מובלעות גדולות: באזור שייחאן, סביב המקדש של שייח עדי בלאלש, ובסביבת הרי סינג'אר. למרות זאת נעשו בהם במשך השנים מעשי טבח רבים. ההיסטוריה היזידית מתארת רצף ארוך של מעשי טבח שראשיתם כבר בראשית ימי האסילאם, ואחריתם בימינו אנו, כשבכל דור ודור קמים "האחרים", ובפרט מוסלמים, על היזידים לכלותם. זולת מעשי הטבח, פגעו שליטים מוסלמים ביזידים במרוצת ההיסטוריה על ידי חילול המקדש של שייח עדי, שריפתו, ובעת החדשה גם על ידי הפיכתו למדרסה איסלאמית ולמסגד.

לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 וכניסת אל-קאעדה לפעילות במדינה, הפכה רדיפת היזידים במדינה קשה וברוטלית מאי-פעם. האירועים הסלימו בקיץ 2007, שבו ביצעה אל-קאעדה פיגוע ראווה עצום-מימדים שהביא להחרבתם של שני כפרים יזידיים בסינג'אר ולהריגתם של כ-800 יזידים. בעקבות פיגועים אלה עלה קול זעקה מצד הקהילה היזידית שקראה לקהילה הבינלאומית להעניק לה הגנה, אך בשטף האירועים שהתחוללו בעיראק בתקופה ההיא, נשכחה במהרה הקריאה והיזידים חזרו לשיגרה המצמיתה של הנמכת פרופיל במטרה להימנע מהסתבכות עם כוחות אל-קאעדה המקומיים.

שיאם של אירועי הרדיפה נגד היזידים הגיע, כאמור, בראשית השבוע האחרון, הנסיך תחסין בכּ, מנהיג הקהילה היזידית בן 82, תיאר את האירועים האחרונים כ"האלימות הקשה ביותר שראה בימי חייו נגד יזידים. ידיד יזידי מסינג'אר, המתגורר כיום בארביל, בירת המחוז הכורדי, שעמו שוחחנו לפני כמה ימים, סיפר כי כל בני משפחתו נמלטו מסינג'אר והם נמנים עם גל פליטים המוערך בכ–200 אלף נפש, שכמחציתם נמלטו לאזור הכורדי בצפון ומחציתם לרכס הרי סינג'אר הצחיחים. הפליטים השוהים על ההר תחת מצור של דאע"ש המקיף את הרכס מכל עבריו, נאלצו להעביר את היממות האחרונות חשופים לשמש המדבר הקופחת, בלי מים, מזון ותרופות. דיווחים מן האזור מלמדים כי עשרות רבות של ילדים ועד כמספר הזה זקנים מתו בימים האחרונים מהתייבשות ומפאת החום הכבד. נוסף על כך, בלילות, פושטים לוחמי דאע"ש על הרכס בחסות החשיכה וחוטפים נשים יזידיות צעירות כדי למוכרן לזנות ולעבדות בשווקי הערים הנתונות לשליטתם בסוריה ובעיראק. הקלה מסויימת הגיעה כאשר בסוף השבוע האחרון הצניחו מטוסים של צבא ארצות הברית מים ומזון עבור הפליטים.

מיד לאחר היוודע דבר הקרבות בסינג'אר, הזהיר ניקולאי מלאדנוב, שליחו המיוחד של מזכ"ל האו"ם לעיראק, כי בסינג'אר מתחוללת טרגדיה הומניטרית, וקרא לכורדים לקלוט את הפליטים ולהגן עליהם. כוחות הפשמרגה, הצבא הכורדי, שנסוגו בבהלה בתחילה, החלו במתקפות מחודשות על האזור ובנסיונות לחלץ פליטים יזידים ולהעבירם לאזור הכורדי האוטונומי ולסוריה. הפרלמנט העיראקי הכיר ביום חמישי במה שנעשה למיעוטים הדתיים בצפון עיראק כרצח עם, ודעת הקהל העולמית גם היא התעוררה ובמספר ערים מערביות נערכו הפגנות בקריאה להצלת היזידים, יש לקוות שצבא ארצות הברית לא יפסיק מהסיוע ההומניטארי שהוא מספק להם.

ישנן קהילות יזידיות נוספות, בעיקר בגרמניה, אולם אלה חסרות כוהני דת ומסורת חיה. השמדתם של היזידים בצפון עיראק תהיה אפוא שקולה אם לא לרצח עם, בוודאי לרצח דת. הדת היזידית בסכנה מיידית, וייתכן שתיעלם בקרוב מהעולם, וזאת יחד עם מאות אלפי יזידים. מעבר להחרבתם של מקדשים ועתיקות בעלי ערך היסטורי, דאע"ש ייזכרו גם כמשמידי עמים ותרבויות. דווקא בימים אלה, יכולה ישראל, מדינתו של העם היהודי, קורבן השואה, להוות מגדלור לעולם המערבי שמהסס ומתמהמה לסייע במשבר בעיראק, ולהצהיר על כוונתה לקלוט מספר סמלי של פליטי חרב יזידים בישראל. בכך היא תסמן את הדרך לעולם המערבי וייתכן שתתרום להצלתה של תרבות עתיקה.

מלכ טאווס, אלוהיהם של היזידים

על היזידים כתבתי בעבר בהקשר שונה לגמרי כאן. בתחילת השבוע שעבר כתבתי עליהם בהקשר הנוכחי בבלוג הקטן שלי, מינים, שמשמש במה לרשימות קצרות על ענייני דיומא, ומדי פעם גם מביא רשימות ארוכות יותר שמסיבות שונות לא נכנסו לבלוג הראשי (למשל זו, או זו, או זו).

פולחן מלכיטוס – בשירה, תנועה ועל גבי כתב-עת

לפני כשנתיים הייתי בקהל של מה שהסתבר כהצגת התיאטרון הטובה ביותר שראיתי. מדובר היה מחזה בשלוש מערכות שהעלתה כיתה יב2 בבית הספר האנתרופוסופי, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי ונקראה קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר. ומופע פולחן זה אכן היה: שתי מערכות המחזה האחרונות הציגו מחוות מפורשנות לשתיים מהדמויות המיתיות החשובות של האנתרופוסופיה, לוציפר ואהרימן, ואילו המערכה הראשונה, המרהיבה ביותר לדעתי, היתה כולה פולחן מילולי וויזואלי למַלְכִּיטַוָּס, אלוה לא מוכר, גאון ונדיב ואכזר.

הנה חלק מעדותי כפי שכתבתיה זמן מועט לאחר החוויה:

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מלכיטוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

"המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי", המשכתי וכתבתי שם, "התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים". המחזה, כתבתי, עשה אותי לרגע פגאני, וזה היה מפחיד ומעורר.

מתוך המחזה  "קרבן". הבתולה, במרכז, עומדת להיות מוקרבת למלכיטוס, שניתן לראות את צלליתו מאחוריה

מהראפ המשיחי של יונתן לוי התבסמתי פעם אחת מאוחר יותר בפסטיבל עכו, שם הוא עצמו להטט בלהג האלוהי. כעת, אני שמח לומר, ניתן לטעום מיצירתו של לוי בגיליון האחרון של מטעם – גליון 25 מגיש את הפואמה מַלְכִּיטַוָּס, גרסה כתובה של יצירתו של לוי על (ולכבוד) האל ההוא.

דַּבֵּר, טַוָּס שָׁחֹר
אֶת מְנִיפַת הַזֹּהַר הָאָפֵל

נְשֹׁף, טַוָּס, מָנִיפֶסְט
הָאָרֶץ הִיא גַּחֶלֶת
וְהַנְּשָׁמוֹת – זְרָדִים.

ברם ייתכן ולא שמעתם עדיין על מלכיטוס. בספרו Meetings with Remarkable Men מספר המיסטיקן הארמני ג'.א. גרודייף על כת היזידים, אותה הוא פגש פה ושם במסעותיו בתחילת המאה העשרים. גורדייף מכנה אותם "עובדי שטן", כפי שמכנים אותם האנשים שסביבו, ומתרשם מהרצינות בה הם מתייחסים למאגיה. היזידים אכן אוחזים בתורה איזוטרית צבעונית ואכן עובדים את הדמות שתופשת את אותו מקום מיתולוגי כשטן במסורות דתיות אחרות: מלכּ טאווס, או מלכיטווס, הוא עבורם מלאך בכיר שסירב לפקודתו של האל להשתחוות בפני האדם. בנצרות ובאיסלאם אותו מלאך נזרק מגן-עדן והפך למלך הגיהנום. אצל היזידים הוא קיבל מהאל את כדור הארץ לשלוט עליו, ואין לאיש רשות לערער על סמכותו.

היזידים הם דת "מזרחית" מהבחינה הזאת ששורשיהם כפי הנראה בשבטים הארים – הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. יחד עם זאת, בדרך הם ספגו לא מעט מסורות שונות (בעיקר סוּפיות) לתוכם, וכיום הם דוגמא ומופת לסינקרטיזם דתי. כך למשל, כמו היהדות, היזידים הם דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. כמו המוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות". כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהם מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות המזרחיות הם מאמינים בגלגול נשמות. וחוץ מזה אסור להם לאכול חסה וללבוש כחול.

הפסוק הראשון של ספר ההתגלות, אחד מספרי הקודש שלהם, הוא "הייתי, אני הווה, ולעולם לא יהיה לי קץ" – לא הכי יצירתי בעולם. אבל לטובתם ניתן לומר שהם לא באמת עובדי שטן. עבורם מלכיטווס הוא מלאך רב-עוצמה, הראשי מבין שבעה מלאכים שנשמעים כולם לאל. ישויות אלוהיות אלה יכולות להתגלם בבני אדם, והיזידים רואים במייסדי דתות למיניהם התגלמויות שלהן, מה שמאפשר להם לשלב מסורות זרות בתוך זו שלהם. יש כנראה בין מאתיים לשלוש-מאות אלף יזידים בעולם, הגרים באזורים הכורדים של טורקיה, עירק וסוריה, ואיבתם של שכניהם מקשה עליהם מאוד. מה שכן, תאמרו משהו נגד מלכיטווס, והיזידי מחוייב להרוג אתכם במקום.

(עוד על היזידים: אינצקלופדיה אירניקה, ויקיפדיה, מאמר של רונן שפרון באתר מעריב, מאמר של אילן פפה בגליון 7 של אדם-עולם)

זֹהַר הַטַוָּס מַגִּיעַ,
זֹהַר הָרָקִיעַ. יֹפִי
בָּא אֶל הָאָדָם, מוֹפִיעַ,
בָּא אֶל הָאָדָם
וּמוֹשִׁיעוֹ.

בִּשְׁמֵי הָאַרְגָּמָן הָאָנַגְרָם אֵינוֹ נִגְמָר
הָאֲמַרְגָּן הַמְכֻנָּף בּוֹנֶה מִשְׁכַּן טַוָּס
בֵּין שְׂפָתַי.
יֵשׁ כָּאן טַוָּס בֵּין שְׂפָתַי.

מה מיוחד בכתיבתו של לוי? הענין הוא כזה: מילותיו של לוי הן כישוף. זאת כוונתן המודעת ולדעתי היא מתגשמת. מטרת השיר שכתב לוי היא מאגית במובהק, וספציפית הפואמה מבקשת לעורר את האל מלכיטוס, כמים תחתונים לעליונים, לקבל את המנחה שמביאים לו (בתולת אדם, אלא מה?). בעצם היצירה של לוי מבקשת להחיות את השימוש המאגי-תיאורגי של השפה, וכל האלמנטים הספרותיים בה – הדימוי, החרוז, המצלול – מגויסים למטרה זו. בכך אין כאן "אמנות לשם אמנות", שהיא פיתוח מודרני למדי, אלא חזרה מכוונת לזמן בו האומנות היתה חלק אינטגרלי מהדת.

"על ידי הניגונים שאתה משורר, אתה מעורר את הקדוש ברוך הוא", כתב ר' נחמן (ספר המידות, ערך ישועה, כח), וכידוע הניגון ממלא אצלו תפקיד דתי ומשיחי ראשון במעלה. אבל בכך כאמור בסך הכל ממשיך ר' נחמן מסורת קדומה מאוד, על פיה השירה והמוזיקה היא מהכלים העיקריים שיש לאדם על מנת לפנות – ולהגיע – אל האל. בתקופה שאסתטיקה ומיסטיקה עדיין לא הופרדו, שהיופי, כמו אצל אפלטון, היה עניין דתי, העניין הדתי, בתקופה שהשירה היתה צורת הפולחן המקובלת, וכל פואמה נחשבה למתת אלוה ובהשראתו, ולמנחה כלפיו ולמענו.

משירת הלויים ועד מזמורי התהילים, הרעיון שדברי שיר הם כשלעצמם מנחה מצוי כמובן במקורותינו. חיזוקים נוספים אפשר למצוא גם במסורות אחרות – פירוש המילה "ריג" בריג-ודה הוא גם "הלל" וגם "שיר". לוי טען באזני שלדעתו בכל מעשה שירה, ולו החילוני ביותר, יש אלמנט של הלל, גם אם כיום רוב ההלל הוא בלתי-מודע ומופנה להוויות חומרניות וחילוניות. במובן הזה הרבה שירה מודרנית היא, על פי לוי, עבודת אלילים בלתי-מודעת. אצלו עבודת האלילים היא מודעת.

חביבה פדיה כותבת בספרה המראה והדיבור (הוצ' כרוב) על המיתוס הקבלי כמצב תודעתי. על פיה

במרכז כתבי הקדש כמה מילים קשות מאוד להבנה – בגלל שלמעשה הן לא רק מלים במובן הצר אלא מקפלות סיפור […] והן מהוות ציר של התגלות. המילה היא למעשה תמונה (עמ' 20)

כאלה הן גם מילותיו של לוי: תמונות, סרטי מבע, צלמיות עשויות אותיות המעוררות חזיונות – והנה כאן המאגיה כבר גולשת למיסטיקה, כאשר התעוררותו של מלכיטוס היא התעוררותה של תודעה אלילית-מלאכית גם בתוכנו. השירה נעה על ציר של התגלות, ותמונות המילים שבה מעוררות בנו חזיונות, פוקחות בנו עינים אלוהיות – דומות אולי לשלל העיניים הצבעוניות-ססגוניות שעל מניפת נוצות זנבו של הטווס.

אני מביא לסיום את הפרק השלישי מתוך היצירה: "כאצבעות לנר, הספינה מתקרבת ליעדה".

כְּאֶצְבָּעוֹת לְנֵר: הַסְּפִינָה מִתְקָרֶבֶת לְיַעֲדָהּ

חֹשֶׁךְ מִתַּחַת לַהִינוּמָה
הַקְּרֵבָה לְאַסְדַּת קֹדֶשׁ
אִי-אִי שֶׁהוּא מִזְבֵּחַ.
שָׁם, עַצְמוֹת נֶצַח שֶׁל חֲלוּדָה וָמֶלַח
עוֹרְגוֹת לִבְשַׂר צִפֳּרִים כְּשֵׁרוֹת.

אַל תִּטְעוּ בַּמַּרְאֶה הַסָּחוּף וְהַשָּׁכוּחַ
מוֹשֵׁל כָּאן מֶזֶג שֶׁל נֶהֶנְתָן אָפֵל.

מִבַּעַד לַטַּבַּעַת
בִּיאַת הַטַוָּס שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

סוֹכֵן זָר מְבַעְבֵּעַ אוֹכֵל צֵל עוֹפוֹת.
צֶלֶם כָּנָף וְכָנָף עַד הַסּוֹף.
מַלְכִּיטַוָּס אוֹכֵל אֶת שְׁמוֹת הַצִּפֳּרִים.

בְּעַמּוּד הַמֵּתָאן מְלַבֶּה עַצְמוֹ אַנְטִי-פֶנִיקְס.
דּוֹלֵק צֵל: לִבְשַׂר הַקּוֹרְמוֹרָן חוֹדֵר מִין פּוֹלֵשׁ.
עַל אוֹקְיָנוֹס הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בָּא לִמְלֹךְ שָׁחֹר.

הַצִּילוּ, צוֹצֶלֶת נִסְחֶפֶת
בְּתוּלַת זֶפֶת עוֹלָה בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר
שֶׁל אַנְטִי-אַטְלַנְטִיס.

אַל תִּבְכּוּ עַל מַקּוֹר הַקּוֹרְמוֹרָן, בָּנוֹת.
צַחֲקוּ עִמִּי.

זֵר סִרְפָּד אָנִיחָה לְרֹאשְׁךָ.
סִמְפַּטְתִיךָ שַׁחַץ, גֶּבֶר, טַוָּס,
נָחָשׁ, מֶלֶךְ, כּוֹכָב.

זְרִיחָה בְּמַבּוּעַ הַטֻּמְאָה.
שַׁחַר כָּמוֹךָ לֹא נִרְאֶה עוֹד.

מלכ טאווס, האל היזידי

עוד קצת מפולחן מלכיטוס של יונתן לוי באתר מטעם