כסף

האתוס הניו-אייג'י והרוח ההיפר-קפיטליסטית – אילן בן-דב כמשל

באוגוסט 2009 קנה איש העסקים אילן בן-דב את 'פרטנר' ב-5.29 מיליארד שקל. הוא עשה זאת אחרי שקיבל עצה מפורשת מהרב הצדיק יאשיהו פינטו. בראיון לשלום ירושלמי אמר אז בן-דב ש"ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון". אחרי ששוויה של פרטנר נפל והגיע ל-2.8 מיליארד שקלים בתחילת השבוע, בן-דב כנראה החליט שהתיקון נגמר והיונה עפה. הוא ביצע התקפלות, מכר את חלקו בחברה וסיכם את תקופתו כיו"ר הדירקטוריון במשפט: "פרטנר הייתה גדולה עליי". לא צויין האם הוא התייעץ עם הרב פינטו לפני שהחליט לבצע את המכירה.

בעקבות טיסת בן-דב והרב פינטו לקבר ה'פלא יועץ' בבולגריה, שבועיים אחרי העסקה ההיא של בן-דב, כתב הרב יובל שרלו באתר הישיבה שהוא עומד בראשה, ישיבת ההסדר "אורות שאול" בפתח תקווה, תשובה לתלמיד ששאל אותו לדעתו על העניין. אצטט אותה בהרחבה. על פי שרלו

מדובר בעיסקה לא רעה שעושים אנשי עסקים: מה בסך הכל הם נדרשים לעשות? הם נוסעים לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיק, ואף עושים זאת עם רב חשוב. נסיעה זו אינה מחייבת אותם דבר: לא בשינוי נאמנותם להלכה האישית, ולא בניהול עסקיהם על יסודות הצדקה והמשפט; הם תורמים לחצרו של רב צדיק סכום מסוים של כסף; הם נאלצים לסבול טיסה לכמה שעות ולומר כמה דברי תפילה. זה הכל.

וראו מה הם מקבלים בתמורה: הם מקבלים ייעוץ א-לוהי והכרעה בעניני עסקיהם; הם מקבלים תחושה עמוקה של התקשרות לאמונה, שהלוא הם אמרו דברי תפילה על קברי צדיקים; הם זוכים לפרסום חינם בשל הנסיעה המתוקשרת לקברי צדיקים; תדמיתם הציבורית מקבלת נופך מסוים של מסתוריות ואזוטריות שלא הזיקה לאיש מעולם אם היא לא הייתה חזקה מידי; הם מצליחים לגרום לכך שהא-לוהים עובד כביכול אצלם, ומעתה והלאה דרכם העסקית סלולה לפניהם. לא כדאי?

כך נתפשת היום אפוא האמונה. סוג מסוים של עיסקה, שאינה מחייבת אלא הליכה לקבר צדיק בלווי רב, תרומת כסף, תחושה פנימית של משהו טמיר ונעלם, תקשורת-תרבות-עיתון ושלטון מעורבים זה בזה, והכל בעטיפה של אמונה, מיסטיקה וסוד. האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?

בן-דב הוא אחד מאותם אנשי עסקים רוחניים שהולכים ומתרבים בימינו. הכוהנת הגדולה של הקהילה הרוחנו-עסקית היא כמובן שרי אריסון, אבל יש עוד רבים מהם בינינו, ויש מספר עוד יותר גדול של מורים רוחניים, רבנים וגורואים המעוניינים לייעץ להם היכן ואיך להשקיע (תמורת סכומים לא ממש סמליים כמובן). מאפייני הז'אנר: שימוש בתובנות מהמסורות הדתיות בכדי להצדיק מהלכים כלכליים ולקבל תחושת ביטחון שההכרעות הכלכליות שהם עורכים הן הנכונות ביותר. הסיבה: כלכלה היא חידה בתוך מיסתורין התקוע בעכוזה של אניגמה. לאף אחד אין מושג בשקל לאן ילך השוק. ככל שחוסר הוודאות גדול יותר, השימוש במאגיה (אמונות תפלות, קמעות, רפואת אליל) גדול יותר. ראו מה קורה בספורט. לכן גם אני לא רוצה ללעוג לבן-דב. זאת כלל לא הכוונה, ואולי במצבו הייתי נדרש לאותם אמצעים. מרבה נכסים מרבה דאגה, ומרבה דאגה מרבה חיפוש אחר ביטחון ונחמה. מה שכן, כטרנד ניו-אייג'י משמעותי ומעניין יש לשים אליו לב.

judi nir new age

השימוש של בן-דב במונחים יהודיים כדי להסביר את מהלכיו העסקיים מרתק. הציפור עם עלה הזית מתיבת נח היא זו שמבשרת על סוף המבול של ההססנות העסקית. התיקון הקבלי הופך לאפשרות לבצע רכישה. השפה ה'יהודית' עוברת טרנספורמציה ניו-אייג'ית והופכת מהמסגרת לברית בין אדם לאלוהים לחלק מעסקה כלכלית. שימו לב לתשובותיו לשאלות נוספות של ירושלמי באותו ראיון:

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
"אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיניי. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח".

אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
"זה הבסיס של העם היהודי".

מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
"נפלא. אתה לא מקבל מסרים? אני לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה".

אריסון מתייחסת למסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
"אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת".

הניו-אייג' פרץ לתודעה כתנועת המונים בשנות השישים, כחלק מ"תרבות הנגד". זו כללה, לצד הפגנות סטודנטים מתוך ביקורת נאו-מרקסיסטית נגד "הממסד" (ובכלל זה השוק החופשי, המלחמה בוייטנאם ולמען זכויות אזרח ושוויון לנשים, שחורים והומואים), ולצד ביטויים תרבותיים של מרידה כללית בכל סמכות או מסורת (אוהדי ג'יימס דין ומרלון ברנדו, rebels without a cause), גם את האגף הרוחני של "ילדי הפרחים" וההיפים, שדגל בפרישה מהמרוץ והתחברות לגוף, לאדמה ולאלוהות (“turn on, tune in and drop out”). הרוחניים בשנות השישים ראו בחברה המודרנית מוקד של ניכור וצביעות ומלכודת של חיים חסרי משמעות. הם חיו בקומונות, התאספו בפסטיבלים, עשו סמים הלוצינוגנים ופעמים רבות שאבו אמונות והשקפות מתורות המזרח.

החל משנות השבעים, ובמשנה תוקף בשנות השמונים, כל זה נעלם. לא בגלל שהחברה המודרנית הפכה פחות מנוכרת או צבועה, אלא מכיוון שכוחות השוק למדו כיצד לאמץ אל ליבם את אותן נשמות מרדניות. אולי זה לא אמור להפתיע אותנו: העקרונות שהניעו את אותו המרד היו בסופו של דבר בדיוק אלו שהניעו את הקפיטליזם. כשאתה קורא לאינדבידואליזם, ליצירתיות, לאוטונומיה וחירות, לניידות ולעצמאות, כשאתה מתעקש על זכותך לפרטיות ולביטוי אישי וייחודי, אל תתפלא אם את התשובה תקבל דווקא מפיו של השוק החופשי. השוק גם יידע להתאים את עצמו במדויק לצרכיך – או להמציא בשבילך צרכים שאותם רק הוא יוכל למלא.

התעשיינים והפוליטיקאים, שלא שבעו נחת מהאינדבידואליזם הגואה ומהאנטי-ממסדיות של 'ילדי הפרחים' הבינו שדיכויו בדרך הסובייטית לא רק שאינו אפקטיבי, אלא כלל אינו מן הנצרך. במודע או שלא במודע הם תפסו שדווקא את אותה רוח של אינדבידואליות שמתמרדת נגד רודנות פוליטית, שמתנערת מהממסד הדתי, שמבקשת לבטא אותנטיות, יחודיות וחירות אישית – את אותה רוח של אינדבידואליות אפשר בקלות לשעבד לצרכיו של השוק החופשי. התעשייה הקפיטליסטית למדה לנתב את הכמיהות למקוריות ויחודיות ולעשות מהן מנוף ליצירת כסף. היא לימדה אותנו אמצעי מאוד פשוט לביטוי עצמי: דרך המוצרים שאנחנו קונים. מעתה אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לבטא את הייחודיות שלי: אם אני מרכיב משקפי היפסטר אני מיוחד, ואם אני קונה סנדלי 'טבע נאות' אני אותנטי וקרוב לטבע. מה, לא?

בשנות השמונים, אחרי שהיה כבר ברור לכולם שיחסיו של האדם עם האל הם דבר פרטי ופסיכולוגי בעיקרו, התחילו לצאת לשוק גרסאות "תפורות לפי מידה" של דת, שמכוונות מראש לענות לצרכיו (הלאו דווקא רוחניים) של האדם – וכמובן לצרכי השוק העולמי. ברור, אני מקווה, שסדנאות מיצים, קורס שחזור גלגולים או מפגשי קריאת הילות אינם פרקטיקות רוחניות של מסורת עתיקה כלשהי. לא, אלו מוצרים המייצרים לעצמם צרכנים. עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' (בגלגולו החדש, שאני מכנה פשוט "הרוחניות העכשווית") תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים כחלק "אלטרנטיבי" של מסע הקניות. הניו-אייג' לא רק שחדל להתנגד לכוחות השוק החופשי, אלא הפך לאחד מזרועותיו המשוכללות והרווחיות ביותר.

על המעבר מדחיית הקפיטליזם לאימוצו הנלהב ברוחניות המודרנית כתבתי ביתר פירוט כאן, כאן וכאן.

אפשר להבחין בסימנים בכל מקום ובכל זמן. אתה רוצה לשתות כוס קפה של בוקר ומגלה שנגמר החלב, יוצא למכולת והנה לפניך אדם שחיפשת בנרות ולא היה לך מושג כיצד לאתרו. בדרך לעבודה אתה תקוע בפקק מתמשך, במכונית לידך אתה רואה פנים מוכרות. אתם מנופפים לשלום זה לזה, פותחים את החלון "אתקשר אליך" הוא אומר, והזדמנות עסקית מדהימה מתגלגלת לידך בלי שהתכוונת בכלל. אתה יושב בפגישה לילית עם בעלי מקצוע ואנשי עסקים. העסקה עומדת להיסגר, אתה מהסס וחושב. לפתע אתה מקבל הודעת טקסט בטלפון הסלולרי ממכר ותיק, רב ידוע שלא שמעת ממנו זמן רב: "אילן, שיהיה לך בהצלחה". אתה מחייך וממשיך בעסקה. — אילן בן-דב, אנחנו לא לבד: היקום, חוקיו וקבועיו – ראשית החיים ותכליתם, 2008, "יצא לאור בתמיכתו של אילן בן-דב וחברת לוטוס", עמ' 4

הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שרות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה עוד מעצבת את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת.  Harvey Cox, 2003

משפטי טובלי – סיכום אירוע

או: איך שריתי עם צוות בוראי הגלקסיה, ויכלתי

ביום רביעי שעבר בבוקר הגעתי לבית משפט השלום בחדרה מלווה באשתי היקרה, ובעו"דיני היקר גם הוא. בשעה שמונה ורבע הדלתות עדיין היו סגורות, וחיכינו כולנו בחוץ. כולנו, כלומר אני וזוגתי, עו"דיני (המעולה) ישי שנידור, שי טובלי ובן-זוגו, שני עו"דינו של טובלי עמית זילברג וחיים איצקובסקי, וכן פמלייה שלמה שנלוותה לטובלי, הלא היא קהילת תלמידיו הנאמנים (לא אציין את שמותיהם כדי לחסוך מהם מבוכה). עברתי בעיני לאט על כל הנוכחים, אולם אף אחד מהם לא הישיר אלי את מבטו. חיכינו ביחד בדממה, אם כן, שהשערים יפתחו.

כשנכנסו, האולם הקטן התאכלס במהרה. טובלי ולסטר ישבו בפינה השמאלית, ונשרכים מאחוריהם ישבו התלמידים, ממלאים את כל הכיסאות מלבד אלה שלי ושל אשתי, בפינה הימנית. בהמשך יתברר איזו שגיאה טקטית חמורה מצדו של טובלי היתה להביא את עדר מלחכי פנכתו. כשכב' השופטת הדסה אסיף נכנסה עמדנו כראוי, והתיישבנו רק אחרי שהיא התיישבה. והיא, אחרי שהתיישבה, פנתה אל עורכי דינו של טובלי, ופשוט התחילה לנזוף בהם.

הפרוטוקול אינו עושה צדק למה שהתחולל שם. המחזה היה מרהיב. כב' השופטת הביעה, באופן בוטה וחריף, את תמיהתה על עצם הגשת הדרישה להוריד את מאמרי על טובלי עוד לפני המשפט. האם יש למנוע ממני לכתוב ברשת, כך שאלה, כאשר טובלי עצמו משתמש באותו הכלי ממש כדי להפיץ את רעיונותיו לכל עבר? האם אכן העללתי או הכפשתי כאשר כתבתי שטובלי מקיים יחסי מין הומוסקסואלים? האם אכן שיקרתי כאשר טענתי שטובלי הוא מנהיג כת? האם אכן פגעתי בפרטיותו של טובלי כאשר הוא עצמו פירט "לפרטי פרטים", "ביד רחבה", את הרפתקאותיו המיניות על גבי האינטרנט?

חצי דקה לתוך הדיון עורכי הדין של טובלי כבר התחילו לגמגם. אה בה ציגלה מה. שימו לב לקטע המוזהב הזה מהפרוטוקול, שמתאר את אחת מתגובותיהם:

לשאלת בית המשפט – אם הטענה שיש יחסים הומוסקסואלים – בין התובעים היא שקר כאשר התובעים עצמם ציינו במאמרי אינטרנט שפירסמו, אני אומר – אנחנו טוענים שזה שקר. אלה דברים שלא קורים כיום. אני אומר שלמרות שהאיש שלי פירסם בעניין הזה מאמרים שנכנסו לפרטי פרטים של יחסיו המיניים, זה שקר שכתבו את זה במסמכים שצורפו לתביעה.

תענוג גמגומי צרוף. והיו עוד רגעי קסם, שלא נכנסו לפרוטוקול משום מה. כך למשל, התעניינה השופטת איך דואג טובלי כל כך ל"פרטיותו", כאשר הוא עצמו מתערטל בפומבי, ולא רק זה, אלא גם חושף בפומבי, בפרסומים שונים, שמותיהם של קטינים שנמצאים בקבוצתו. האם אין כאן פגיעה חמורה בפרטיותם? התשובה כללה כמה גמגומים נוספים.

ולמה זה האולם מלא בתלמידיו של טובלי, אם התובעים מתעקשים שהוא "פירק את קבוצתו"? האם אכן הוא כבר אינו מנהיג של קהילה? כאשר טענו עורכי דינו של טובלי שמדובר ב"כיתה לימודית" שמורכבת מ"אנשים שמגיעים למפגשים ומאמינים באמונה כזו או אחרת", שאלה כב' השופטת האם יבואו כל הנוצרים לדיון בתביעה של אדם שכתב ביקורת על הנצרות, או כל היהודים לדיון של אדם שכתב ביקורת על היהדות – דהיינו, לי היה נדמה שכב' השופטת רמזה שברור לה שמדובר עדיין בקהילה סגורה, בעלת מבנה סמכותני-היררכי, תחת מנהיגותו של טובלי. אבל רק אל תגידו "כת".

אובג'קשן, יור הונר

אין שום ספק שזעמה של השופטת על הטובליז קשור בתגובה שהגיש בשמי עו"דיני ישי שנידור (הנה היא כאן בסקריבד). בתגובה הראנו בצורה נאה שאין שום ביסוס לבקשה להוריד את מאמרי כבר עכשיו, שכן טובלי אומר בעצמו, על עצמו, דברים דומים מאוד לדברי עליו. ציינו שהמבקשים הסתירו את העובדה שאני פניתי ודיברתי פעמיים(!) עם אשתו לשעבר של טובלי, וביקשתיה לומר לו שיטלפן אלי כדי לקבל ממנו תגובה, ושהוא סירב להגיב. כן הראנו את הכשלים הרבים שבבקשתם הכוללנית של התובעים, ולסיום עמדנו על כך שמחד אני בהחלט לא "נטפל" לטובלי, ומאידך יש בהחלט עניין ציבורי רב בדיווח אודות פועלו הטראנס-גלקטי של טובלי. למשל טענו ש

העיסוק של המשיב במבקש הוא זניח, בטל בששים ממש ביחס לנפח הפעילות שלו. המשיב רואה במבקש אנקדוטה, שרלטן העושה ברוחניות שימוש ציני, המנצל לרעה את הכאריזמה שלו, ובעל השפעה רעה על אלה הנסחפים אחריו. המשיב אינו רואה בו ובפועלו מושא לעיסוק רציני, והוא אכן כמעט ולא עוסק בו.
[…]
מובן מאליו, שיש עניין ציבורי בפועלו של אדם המבקש לסחוף אחריו את הציבור להשגת מטרות רוחניות שנויות במחלוקת בלשון המעטה, ואשר פועל בדרכים בעייתיות, בלשון המעטה דהמעטה. יש עניין ציבורי באדם שמרכז סביבו קהילה רוחנית של אנשים המצייתים לו, שסבור שיש באמתחתו מזור לכל תחלואי האנושות, ממחלת הסרטן ועד הדרך אל האושר.
[…]
למשיב אין כל עניין אישי במבקש. הוא פרסם את הדברים כחוקר בתחום, ומתוך תחושת אחריות.

אמת ויציב. בקיצור, כב' השופטת ראתה, השתכנעה, ולסיום שלחה את הטובליז החוצה "חמש דקות לשקול אם להמשיך עם הבקשה [להוריד את מאמרי כבר עכשיו] והאם להמשיך עם התביעה, או לומר 'סליחה, טעינו'". הזוג טובלי וזוג עורכי דינם יצאו החוצה להסתודד, וכשחזרו אמרו שהם מוותרים על הבקשה, אבל ממשיכים עם התביעה. לא הבינו את הרמז, מסתבר.

יצאנו החוצה עייפים אך מרוצים. עשירים ב-5000 שקל (הוצאות משפט), אבל אחרי שבועיים של הכנות מתישות לדיון, שגזלו ממני שעות עבודה ושינה. אין ספק, עברתי קורס מזורז בהלכות דיבה, ושמחתי לגלות עד כמה זהיר הייתי בכתיבתי. עברתי גם קורס מתקדם בהיסטוריה של טובלי, וכמות המידע שיש לי עליו עכשיו מפחידה אפילו אותי. בהקשר זה יש להודות גם שטובלי היווה יריב קל מהרגיל, בשל ריבוי השטויות שדאג לפרסם על עצמו מעל כל במה אפשרית.

ביום חמישי עלה האייטם הזה באתר מעריב, המראיין אותי ואת הטובליז על מה שקרה ברביעי – ראו שם קובלנותיהם כנגד מערכת המשפט הישראלית. במהלך הסופ"ש נודע לנו שטובלי משך את התביעה, כלומר הגיע למסקנה שכדאי לו לסגת כשיש לו עדיין לאן.

בקיצור, נגמר, וכוחות האור גברו.

הסיפור הגדול באמת

ועכשיו, לחשבון. קודם כל תודה גדולה גדולה. מאז יום רביעי, ה-23.3, כאשר פרסמתי את הרשימה הזאת, קיבלתי 238 תרומות, אשר ביחד מסתכמות ב 31,340 ש"ח. זהו ללא ספק סכום מדהים, ואני שוב מודה בכל פה, בהתרגשות ובהוקרה עמוקה, על האמון והאהבה שהענקתם לי. מלבד סיפור מיקי רוזנטל אני לא זוכר מקרה דומה של התגייסות של קוראים ותומכים למען חוקר חופשי ובלוגר, ואני מרגיש אסיר תודה שכך נהגתם במקרה שלי. אין לי ספק שמכל הבלגן הזה זה הדבר הגדול באמת שהתרחש כאן.

אז ברור שכרגע לא נדרשות עוד תרומות למען המערכה המשפטית (תרומות להבעת הערכה כללית יתקבלו בברכה). ובכל זאת, מה עושים עם כל הכסף הזה? 5000 השקלים שקיבלנו מטובלי, הוצאות המשפט, הולכים לעו"דיני, כפי שסוכם בינינו בתחילה. בנוסף, אני משלם לו 3000 שקלים, שכר טרחה (שווה כל גרוש, הבחור). בנוסף, הוצאות על מוניות להעברת מסמכים וכל מני מגיעות ל-860 ש"ח. נותרנו עם 27,480 שקלים חדשים בלבד.

ומה איתם? אז ככה: כל מי שרוצה את כספו בחזרה, יוכל לקבלו. נא לפנות אלי במייל tomerpersico בשירות הדוא"ל של gmail (ולא יאהו), לציין כתובת, ואשלח צ'ק. אקדים ואומר שלא אוכל להחזיר בדיוק את הסכום למי שתרם דרך פיי-פאל, מפני שפיי-פאל כבר גבו את העמלה שלהם, על סך כמה שקלים עד כמה עשרות שקלים, תלוי בסכום התרומה. כמו כן, זה יכול לקחת מעט זמן, אם רבים יבקשו.

מהכסף שישאר (ואחרי שאנכה ממנו מס כחוק), אתרום 20%, אותם אחלק בין המלכ"רים הבאים: התנועה להעצמת הרוח בחינוך (שאני גם מתנדב בשורותיה), האגודה לזכות הציבור לדעת (שעזרו לי בעת הצרה), חזון פתיה, ומרכז צדק לנשים. את שארית הכסף (שלא יהיה ספק: אני בהחלט שמח בו מאוד מאוד – זה סכום משמעותי עבורי) אקדיש להמשך פעילות הבלוג, כלומר כבטוחה כנגד ניסיונות התביעה הבאים, אם חלילה יבואו, וכן הוצאות שעד כה היו על חשבוני, כגון ספרות מקצועית, נסיעות וכניסות לכנסים, ציוד מחשוב, ציוד הקלטה וצילום, וכדומה. אני מקווה שכך הכסף ישרת לא רק אותי, אלא גם אתכם, נאמנה.

אפקט סטרייסנד

קוראים יקרים, ראו נא את הטבלה הבאה:

מדובר בגרף מתוך סטטיסטיקת הבלוג שלי, המראה את כמות הכניסות של קוראים שונים למאמר האחרון שלי על טובלי, ההוא שהתחיל את כל הבלגן. שימו לב שהכניסות הולכות וקטנות, עד שביום שלפני הקפיצה האחרונה נכנסו לקרוא את המאמר שני אנשים בלבד. יום אחרי כן פרסמתי את הרשימה "טובלי תובע אותי", ומיד צפו בה 776 איש. מאז הרשימה שבה להיות פופולרית ונקראת על ידי מאות אנשים בשבוע. דבר זה יכול ללמדנו עד כמה טיפשית יכולה להיות תביעת דיבה, שמחזירה לעניין הציבורי משהו שכבר בעצם הלך ונשתכח. בנוסף, שמתי לב שמישהו כבר דאג לעדכן את הערך של טובלי בויקיפדיה על המאורעות האחרונים, וזה בהחלט נראה לי עונש הולם ופואטי על הניסיון להשתקה.

סיכום, ומילה לשי

שיהיה ברור: עם כל שמחת הניצחון, אל לנו לשכוח ששי טובלי, על פי מיטב הבנתי והכרתי, הוא מנהיג כת, שפגע בעבר באנשים, ומסוכן לאחרים גם כיום. אני דיברתי אישית עם מספר אנשים שהוא פגע בהם בצורה קשה. זאת ועוד: הדיבורים מטעמו על פירוק הכת הם לדעתי שקרים, כפי שקוראי הבלוג הזה יודעים כבר זמן מה, וכפי שהנוכחות של תלמידיו בבית המשפט העידה. בידי כיום גם עדויות נוספות על כך, שלא היו לי לפנים. טובלי, בקיצור, אינו טיפוס חיובי. ראו הוזהרתם.

ואת המילה האחרונה אני רוצה להפנות לשי טובלי עצמו. שי, אולי לא תאמין, אבל אין לי שום דבר אישי נגדך. אני לא שונא אותך או כועס עליך. כל מה שכתבתי כתבתי כי אני חושב שיש צורך להזהיר את הציבור מפעילותך הציבורית, שגורמת לאנשים נזק וצער. פזר את קבוצתך, הפסק להמציא שיטות רוחניות, הודה שאינך הבודהה מאוריון, וחזור להיות כותב רגיש ומוכשר. אם תהפוך לאדם פרטי כמובן שלא אחלום לכתוב עליך. כל עוד אשמע שאתה ממשיך ללמד, ולקבץ סביבך תלמידים, אני משאיר לעצמי את הזכות לכתוב על כך, ולהביע את דעתי.

טובלי ותלמידיו התחילו לכתוב טוקבקים כאן בבלוג, ובכלל זה הכפשות. לא אהיה בבית חלקים מהיום, ולכן אאלץ לקבוע שהתגובות יהיו מותנות באישורי. אכניס כל תגובה שלא תציין שמות של אנשים בכת או של אנשים שהיו בכת, כפי שעשיתי עד כה. עם זאת, אנא מכם תלמידי טובלי, נסו לשמור על רמת דיון בוגרת.

עוד דבר: במהלך אסיפת העדויות על טובלי דיברתי עם רחל ליכטנשטיין, שהיום מרכזת את הפעולות של המרכז לנפגעי כתות. דיברנו גם על אותה כתבה שהתפרסמה ב"7 ימים" בה לכאורה התגלה שיש למרכז אג'נדה חרדית. ליכטנשטיין הבטיחה לי שזה לא המצב. כאמור, גם משיחה עם דוברת המרכז, שרונה בן משה (אותה אני מכיר גם באופן אישי), קיבלתי מסר זהה, ואני נוטה להאמין להן.