מחקר

התיאולוגיה מאחורי תג מחיר והקשר המסוכן להר הבית

"קשר מסוכן – דינמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה" הוא דו"ח משותף של עמותות עיר עמים וקשב שהתפרסם לאחרונה. הדו"ח, שהשתתפתי בהכנתו, עוסק בתנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש, ולבד ממיפוי הפעילות שלהם הוא עומד על הקשר ההולך ומתהדק בין הממסד הישראלי לביניהן, כלומר בין הממשלה והכנסת לבין תנועות שונות המבקשות לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית.

הדו"ח מביא עדויות לשיתוף פעולה מתמשך ומשמעותי בין משרדי ממשלה (החינוך, הדתות, התרבות) שכלל הקצאת תקנים לעובדים בשכר ואף מימון פעילויות בסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה. מובן שיש למשרדי הממשלה זכות מלאה לממן פעילויות שהם רואים כחשובות, אולם כאשר המוסדות שהם עובדים איתם קוראים במפורש לבנייתו הקרובה של בית המקדש, לא פעם על חשבון קודשי האיסלאם שעל ההר, יש סיכון שיתקבל הרושם שהממשלה תומכת במובלע בעמדות שכאלה.

כך למשל, משרד החינוך לא מהסס לשלוח תלמידי בית ספר לסיורים מודרכים ב'מכון המקדש', שזוכה להקצאה של שמונה תקנים של בנות שירות לאומי, שעמדתו המוצהרת היא קידם בניית המקדש ככל שיותר מהר, ושהעומד בראשו, הרב ישראל אריאל, קרא בעבר להריסת קודשי האיסלאם שעל ההר. כל זאת ללא חשיפת התלמידים למורכבות הנושא או לדעות ששוללות (ביטחונית, חוקית, הלכתית) יוזמות שכאלה. ברור שלכל הפחות סיור שכזה אינו מופת של פעילות חינוכית.

הר הבית, אין צורך לומר, מהווה את אחד המקומות הטעונים רגשית ופוליטית בעולם. בדו"ח מרואיין ראש השב"כ לשעבר עמי איילון שמזהיר שפעילותן של תנועות המקדש היא "מתכון לפיצוץ", וניצב בדימוס מיקי לוי מזהיר מפני "מלחמת עולם שלישית". בינתיים, לממשלה אין מדיניות ברורה בקשר לסטטוס קוו בהר. אזור הדמדומים הזה הוא קרקע פוריה ליוזמות פרטיזניות של אינדיבידואלים נלהבים, כמו גם של שרים וחברי כנסת שכאמור משתפים איתם פעולה, אולי ללא הבנה מלאה לאן הדברים עלולים להתגלגל. הדו"ח מלא וגדוש בפרטים, ואני מזמין אתכם כמובן לקראו ולהפיצו. כאן הייתי רוצה להתייחס להיבט אחד, שדווקא לא זוכה בדו"ח לטיפול, והוא הקשר האפשרי בין פעולות 'תג מחיר' להר הבית.

כולנו רקמה פוליטית אחת חיה

פעולות ונדליזם ואלימות של יהודים כנגד פלסטינים ורכושם, מוסדות דת מוסלמיים ונוצריים וחיילי צה"ל ורכושו זכו בשנים האחרונות לכינוי "תג מחיר", על שם הסיסמה שהמבצעים עצמם משתמשים בה. הכותרת הזאת בעייתית לא רק משום הקונוטציה הנייטרלית למדי שלה, אלא משום שהיא מכסה שדה רחב ומגוון של תופעות. קשה לשער, למשל, שהמניע לביזוי מנזר או מסגד זהה למניע לפינצ'ור גי'פ צה"לי, ושני אלה אינם שקולים מבחינת הרוח העומדת מאחוריהם לשריפת שדות של פלסטינים.

יחד עם זאת, הכינוי "תג מחיר" מכיל בתוכו משמעות חשובה, והוא האיתות על כך שמטרת הפעולות הללו היא פעמים רבות "לנקום" על פעילות שלילית מבחינתם של המבצעים, כטרור פלסטיני או התנהלות מדינית הנתפסת בעיניהם כמתונה מדי. מדובר, לכאורה, בתשלום שמשלמים הפלסטינים, או משלמת מדינת ישראל, על שממשלת ישראל פעלה שלא כשורה לדעת אותם בריונים. כפי שניסח זאת ראש השב"כ לפני יותר משנה,

כיוון שהם לא יכולים לפגוע בממשלה ובצה"ל, הם פוגעים בערבים ובקודשי דת. לתפישתם, ככל שיהיה רע יותר, כך הממשלה תחשוב פעמיים אם כדאי לה להרוס צריף בהתנחלות.

במאמר שפורסם ב'הארץ' אחרי האירוע האחרון באבו גוש קובעים חיים לוינסון, גילי כהן ויניב קובוביץ ש"תופעת תקיפות השנאה נולדה ביצהר ב-2008". וגם ראש השב"כ קבע באותה הזדמנות שצוטטה לעיל שפעילי "תג מחיר" מונים "כמה עשרות פעילים, שנמצאים בעיקר ביצהר". למה דווקא ביצהר? מכיוון שהאתוס המניע את הפעולות האלה הוא פרי תורתו של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר (וממחברי הספר תורת המלך).

הסיסמה שמשתמשים בה אנשי הפעולות האלה, מלבד "תג מחיר", היא "ערבות הדדית". ססמה זו רוססה, למשל, על קירות מנזר השתקנים בלטרון לפני פחות משנה. מדובר בפיתוח מבית מדרשו של הרב יצחק שפירא, שקבע בעבר ש"כשנפגע מישהו במקום אחד צריכה להיות תגובה בכל מקום" (ראיון לגיא ורון, גלי צה"ל, 17.5.10). נדמה לי שמתחת לססמאות האלה נטועה הנחת המוצא הבאה: העם היהודי וארץ ישראל מאוחדים כישות אורגנית אחת; כל פגיעה באיבר מאבריה חייבת לגרור תגובה של הגוף במקום אחר. אני משער שזהו המצע התיאולוגי שעומד מעבר לצורך הפרגמטי להפחיד את הממשלה שלא תפנה קרוונים למיניהם, כלומר מדובר בתפיסה רומנטית ופולקיסטית שמקשרת את העם לאדמה והופכת אותם לאורגניזם אחד. חייו של אותו אורגניזם תלויים בעומק הקשר הזה, וכל פגיעה בו מחייבת נקמה.

בקצרה גם נאמר שענייני נקמה חשובים במיוחד גם לרבו של שפירא, הרב יצחק גינזבורג, שהקדיש קונטרס מפורט ומקורי להסבר קבלי ל"נקמתו" של ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. הנקמה האלימה היא על פיו תגובה ספונטנית ואותנטית שמגיעה ממעמקי הנשמה היהודית (האלוהית). העניין קשור גם למין, וגינזבורג הורה בעבר לחסידיו לתקן חטאים מיניים של הפרט על ידי "מרידה במערכת השלטונית המושחתת". מדובר, אם כן, בתבנית מחשבתית היונקת ממקורות הרומנטיקה האירופאית ומציגה תפיסה אורגניסטית ורגשנית שבמסגרתה הבלעות בקולקטיב הלאומי מושגת על ידי מעשי נקמה שבאים בתגובה לכל פגיעה בו, ונחשבת לביטוי ה"טבעי" והשלם ביותר של הנשמה היהודית.

אל הר המור, וממנו

וכאן העניינים מוסיפים ומסתבכים. הרב שפירא מתעניין לא רק בתגובתו האלימה של צד אחד בגוף הפוליטי לפגיעה בצדו השני, אלא גם בראשו, אפשר לומר, של אותו הגוף. בשנת 1988 הוקמה עמותת 'אל הר המור' על ידי שפירא והרב יוסי פלאי, שעומדים עד היום בראשה. השניים גם הוציאו ספר בשם 'אל הר המור' העוסק בהלכות העלייה להר. בשנת 2000 הקימה העמותה את 'משמר המקדש', שהוא ארגון של פרטים לבושי מדים, סוג של מיליציה פרטית, שאמור לשמש כמשמר המקדש לכשיקום.

ככתוב בדו"ח, מרבית פעילותה של העמותה היא ארגון אירוע "סיבוב שערים" סביב חומות העיר העתיקה, מדי פעם בראשי חודש עבריים. סיבוב השערים יוצא מרחבת הכותל ומקיף את ההר דרך הרובע המוסלמי בהפרדה ברורה בין גברים לבין נשים. ליד כל שער משעריו של הר הבית נערכות תפילות לקימומו המהיר של המקדש, וכן ריקודים ושירה (למשל השיר "לעשות נקמה בגויים").

האירוע מאושר על ידי המשטרה, ולצורך קיומו סוגרים מידי חודש כוחות הביטחון רחובות ראשיים וחנויות ברובע המוסלמי, זאת מחשש למעשי אלימות כנגדם מצדם של המשתתפים היהודי. כלומר: היהודים צועדים, והמשטרה סוגרת בתי עסק של הערבים בסביבה, מחשש שהיהודים יפעילו כלפיהם אלימות.

עד כאן כמה עובדות, ומכאן עוד השערה: האם ייתכן קשר בין פעולות 'תג מחיר' לבין הר הבית? האם ייתכן קשר בין תפיסת העם והארץ כאורגניזם שלם ובין רגישותו המיוחדת של הר הבית עבור הרב שפירא ותלמידיו? אם כן, הרי שייתכן שההר מהווה מוקד רגיש במיוחד לפעילות 'תג מחיר', הן מהבחינה שייתכן ניסיון לפגוע בקדשי האיסלם שעליו במחאה על מדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים, והן מהבחינה שמדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים על הר הבית יכולה להוביל לפעולות 'תג מחיר' במקומות אחרים.

בית המקדש מחליף את כיפת הסלע - צילומסך מהאתר (המרהיב) שהוקדם לאחרונה על ידי תנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש. לחצו על התמונה כדי להגיע אליו

"אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן"

בדוגמא לנאמר במשפט האחרון היינו יכולים לחזות לפני כשנתיים, סביב השיפוצים המתוכננים בגשר המוגרבים. הקדמה קצרה: גשר המוגרבים הוא המעבר היחיד המאפשר כניסה של ישראלים ותיירים להר הבית. הגשר הקיים הוא מבנה ארעי, שנבנה לאחר שסוללת העפר שעליה ניצב הגשר הקודם התמוטטה ב-2004. בסוף 2006 החלה מדינת ישראל בעבודות שיפוצים בגשר. העבודות הובילו מיד למשבר דיפלומטי מול הווקף ומול ממלכת ירדן, והן הופסקו. בשלב זה הורתה עריית ירושלים להכין תוכנית בנייה מסודרת, וזו (מס' 12472), פורסמה באוקטובר 2010. במסגרת התוכנית הוצע להרוס את הגשר הפרוביזורי הקיים ולבנות מעלה חדש לשער.

כפי שהדו"ח מציין, בתכנון היה להציב גשר גדול למדי, בעל שבעה עמודי תמיכה. בניית הגשר החדש היתה מרחיבה את עזרת הנשים בכותל, ומאפשרת גישה של כוחות משטרה גדולים (עד 300 שוטרים בבת אחת), וייתכן שאף כלי רכב צבאיים ונגמ"שים, אל ההר. עוד מצויין בדו"ח שישנם גם תכנונים לבנות משטח תלוי, בסוף הגשר ומחוץ למתחם ההר, שעליו ייבנה בית כנסת. באופן צפוי למדי, מצריים וירדן הזהירו מפני פריצה של מהומות (לא רק על ההר אלא גם בקרבן) אם התוכנית תצא לפועל. צבי האוזר, מזכיר הממשלה דאז, הגיע לירדן באוקטובר 2011 לצורך חתימה על מזכר הבנות, אולם נתקל בסירוב. על פי הדו"ח

ב-8.12.11 הורה מהנדס העיר ירושלים, האדריכל שלמה אשכול, להרוס תוך שבוע את הגשר הזמני, שאם לא כן יוצא צו לסגירתו המיידית. למחרת היום יצא מסר תקיף מפי שר החוץ של ירדן, נאסר ג'ודה, שקבע כי "ירדן מתנגדת לכל ניסיון של ישראל להשפיע על האתרים הקדושים בירושלים, לרבות גשר המוגרבים."

בקיצור, ממלכת ירדן הפעילה את סמכותה על הר הבית, סמכות שניתנה לה בהסכם השלום בינה ובין ישראל (סעיף 9ב), ולא איפשרה כל בנייה שהיא סביב ההר (וזכרו את זה באשר לתוכנית של נתן שרנסקי להרחבת רחבת הכותל). תהליך שיפוץ הגשר נתקע.

בערב ה-12.12.11 פרצו 40 פעילי ימין, רובם חברי "גרעין שכם", את גדר המערכת בין ישראל וירדן, בקרבת מקום לגשר אלנבי ולאתר הטבילה הנוצרי "קסר אל-יהוד". הפעילים השתלטו על בנין בשטח ההפקר וסרבו להתפנות ממנו. עמיחי אתאלי דיווח אז באתר מעריב-nrg:

הצעירים מוחים על התערבות ממשלת ירדן בפרשת הגשר, המהווה חלק ממתחם אל-אקצה: "אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן", אמר מנהיגם, פעיל המאחזים מאיר ברטלר. כתגובה לאיומים הירדניים נגד סגירת מעבר המוגרבים, החליטו צעירי ההתנחלויות לבצע פעולת מחאה שתגיע לידיעתה של ממשלת ירדן. "החוצפה הירדנית בפרשת הר הבית הובילה אותנו להעביר מסר לירדן", אמר ברטלר ל–nrgמעריב. "אסור להתערב בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל". ברטלר, חבר תנועת הליכוד, הוסיף "כל חבר ליכוד מכיר את השיר 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן'. כדאי מאוד שהירדנים ידעו שאנחנו לא שוכחים את השיר הזה." [ההדגשות בטקסט שלי – ת.פ.]

לאחר מספר שעות כאשר כוחות צה"ל פינו אותם מהמתחם. האירוע לא קיבל תהודה תקשורתית רבה מכיוון שבאותו הלילה בדיוק התבצעה פעולת 'תג מחיר' הגדולה בחטמ"ר אפריים, בה על פי הרב אביחי רונצקי

רעולי פנים [יהודים] השתלטו על הציר הראשי וסיננו מכוניות תוך השלכת אבנים גדולות. המח"ט תיאר לי מקרה מזעזע – שהם פתחו את הדלת של הג'יפ וזרקו בלוק שעבר בינו לבין הנהג, זה היה יכול להרוג אותו. […]מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול.

באופן מובן, האירוע ב"קסר אל יהוד" נדחק לשולי הסיקור.

מאיר ברטלר, למיטב ידיעתי, אינו קשור לרב שפירא, אולם יש להערכתי לראות בפעילות שלו סימן מדאיג לבאות. הר הבית מסתמן כאן כנקודת לחץ שמקפיצה פעילים ימין קיצוניים הן לכיוונו (ראו סיכום חלקי של פעילות אלימה של יהודים בהר בעמודים 47-48 של הדו"ח) והן בשמו, לכיוונים אחרים. הסכנה היא הן בפגיעה במבנים או באנשים שעל ההר, והן בפגיעה במבנים ואנשים אחרים, מתוך "ערבות הדדית" למה שקורה בהר.

הניסיון לעצור פעילות מדינית לא רצויה על ידי פגיעה בקדשי האיסלאם שעל ההר אינו חדש, וכבר המחתרת היהודית ביקשה (בין השאר) לעצור את הנסיגה מסיני על ידי פיצוץ כיפת הסלע. בזמן הזה מתווספת לרצון הפשוט להפיק "מגה-פיגוע" גם התיאולוגיה האורגניסטית המכונה 'תג מחיר', מבית הרב יצחק שפירא. יש לציין בברור שמרבית שוחרי הר הבית אינם אנשים אלימים ואין להם, למיטב הבנתי, כל כוונה להפעיל כוח כדי להגשים את תקוותיהם המשיחיות. עם זאת, מעטים מהם כבר הוכיחו שאלימות אינה מעבר למה שהם מסוגלים. שיתוף הפעולה שמגלה הדו"ח בין הממסד הישראלי לבין חברי הקבוצות האלה, אם כן, חייב להתקיים מתוך שיקול דעת, שקיפות, ובעיקר אחריות רבה.

שר השיכון אורי אריאל עומד בחזית כיפת הסלע - צילומסך מהאתר (המרהיב) שהוקדם לאחרונה על ידי תנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש. לחצו על התמונה כדי להגיע אליו

הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית – ראיון עם יושבי הראש

הכנס הישראלי לחקר דת ורוחניות עכשווית הוא כבר מוסד מבוסס בישראל. זו לו השנה החמישית ברציפות שהוא מתקיים, ומושך אליו חוקרים מהארץ ומהעולם. הכנס נהגה ונוסד על ידי פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, והתקיים עד לשנה זו באוניברסיטת חיפה (בעבר כתבתי על הכנס הראשון, השני והשלישי). השנה העבירו עפרה ומריאנה את הלפיד לאוניברסיטת תל-אביב, ולשני יושבי הראש החדשים שלו, פרופ' רון מרגולין וד"ר אייזיק לובלסקי. ביקשתי מהם לענות על כמה שאלות עבור קוראי הבלוג, אך ראשית אציג אותם:

רון מרגולין הוא פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת תל-אביב, ועומד (לסירוגין, יחד עם ד"ר נחמה ורבין) בראש התוכנית לדתות זמננו (ג"נ: בכך אני כמובן עובד תחתיו שם). הוא מומחה לתנועת החסידות, וספרו האחרון, הדת הפנימית, עוסק במופעים של הפנמה דתית בדתות העולם ובתולדות היהדות..

ד"ר אייזיק לובלסקי הוא מומחה לאזוטריה המערבית, ומרצה באוניברסיטת תל-אביב. ספרו האחרון, הודו השמימית (Celestial India), עוסק באגודה התיאוסופית ותרומתה למאבק הלאומי ההודי.

רון מרגוליןובכן, הכנס השנה מתקיים בפעם החמישית, אולם לראשונה בתל-אביב. האם לבד מהמיקום החדש יש בשורה נוספת בכנס הנוכחי?
רון ואייזיק: אנחנו מוקירים ומעריכים מאד את עבודתן של עופרה מייזלס ומריאנה רוח-מדבר, מייסדות, יוזמות ומארגנות הכנס שהתקיים באוניברסיטת חיפה בכל ארבע השנים האחרונות. באשר אלינו, החלטנו כי מתכונת הכנס, לאחר שעבר לאוניברסיטת תל אביב, תישא אופי מעט שונה, ותהיה מרוכזת בהרצאות בעלות אופי מחקרי מובהק. שאיפתנו להרחיב את העיסוק בתחום מחקר מרתק זה בתוך המסגרת האוניברסיטאית, ככל דיסציפלינה אחרת הנחקרת ונלמדת בין כתלי האקדמיה. בנוסף, אנו מעריכים כי מיקומה המרכזי של אוניברסיטת תל אביב תעניק גוון ייחודי לכנס, ומקווים כי אכן זה יהפוך לאבן שואבת לחוקרי "העידן החדש" גם בשנים הבאות.

הרוחניות העכשווית נמצאת כיום בכל מקום, ומשפיעה גם על מעגלים שאינם לכאורה קרובים אליה. איך לדעתכם יכול לתרום המחקר האקדמי של התופעה להבנת תהליכים רחבים בחברה המערבית המודרנית, כלומר לא רק לבחינת התנועות הרוחניות החדשות, אלא הרבה מעבר אליהן?
אייזיק: לתפיסתי, תופעות היסטוריות רבות נמדדות ונחקרות בשימוש בכלים מיושנים או מוגבלים מעצם טבעם. המחקר המתבצע באוניברסיטה נוטה פעמים רבות להתעלם מגורמים "אישיים", או "רוחניים", ואף לזלזל בהם כלא רציניים. מניסיוני, רבים המקרים בהם דווקא הפן הדתי או הרוחני המאפיין אדם, תנועה, או חברה שלמה, הוא זה העשוי לספק לנו כחוקרים הסבר מדויק ומעמיק יותר מאחרים על הסיבות שבשלן אירועים כאלה ואחרים התרחשו. בהתאם, הבנת החברה המערבית המודרנית מורכבת אף היא מרבדים מגוונים, ופשוט בלתי אפשרי להתעלם מפריחת הדת והרוחניות בעשרות השנים האחרונות ומההשפעות הנרחבות של תופעה זו על מגוון מעגלים: פוליטיים, כלכליים, סוציולוגיים והיסטוריים.

אחד הדברים המעניינים במחקר האקדמי בתחום הזה הוא שהוא משפיע עליו. דהיינו לא פעם קוראים מושאי המחקר (ה"רוחניקים") מחקרים, ומגיבים אליהם. אפשר לראות זאת בברור בנוגע למחקריו של רונלד האטון על הנאו-פגניות, שגם ידבר בכנס. האם לדעתכם אנחנו כאקדמאים צריכים להתייחס לכך? האם יש עלינו אחריות מיוחדת כתוצאה מההשפעה שלנו על המחקר, או שאין לנו אלא לעשות את עבודתנו ללא התחשבות במי שקורא אותה ומה שהוא יעשה איתה?
אייזיק: נדמה לי שאפקט ההדדיות הזה מתקיים בכל תחומי המחקר שנושאם הוא בני אדם, הלא כן? עם זאת, כיון שמחקר הרוחניות מערב רכיבים ייחודיים, וביניהם גם רגש, מיסטיות וחווייה דתית, הרי שבאמת עלולים לעתים להיווצר צמתי השפעה מעין אלה בתחום שלנו, אולי יותר מאשר באחרים. להשקפתי, חוקר רציונליסטי אמור להתעלם מהשפעות "חיצוניות", ובוודאי שלא לאפשר להן להשפיע על מחקרו. יחד עם זאת, עבור חוקרים העוסקים בחקר התרבות העכשווית, ברור שניתן להעשיר את המחקר דווקא בשל הקשר הישיר יחסית עם ה"רוחניקים". באופן אישי, כאשר קשר כזה נוצר, אני משתדל לבחון אותו באופן אובייקטיבי: האם הוא מפרה? האם הוא מספק לי זוויות תצפית שאיני יכול להגיע אליהן באופן עצמאי? האם החווייה הרגשית-דתית, האופיינית לעוסקים בעידן-החדש, מאפשרת לי, כחוקר, לבחון אותה באופן מכבד אך שכלתני? אלה השאלות המרכזיות אתן אני מתמודד במחקר בתחום זה.

רון: אני רואה בהשפעה של חוקרים על ההתפתחות של הרוחניות בדורות האחרונים יתרון גדול לתחום זה. ההיסטוריה של התופעה הזו ארוכה – ממכס מילר בשלהי המאה ה-19, וויליאם ג'ימס בראשית המאה ה-20, עבור דרך מירצ'ה אליאדה ועד חוקרים בני ימינו. אולי אחד התחומים הבולטים ביותר בהם המחקר במדעי הרוח תרם באופן ישיר ומשמעותי לחיים ולתרבות עצמה היה תחום זה של חקר הדתות והרוחניות. מובן מאליו שמצב עניינים זה מחייב לדעתי אחריות רבה יותר מצד החוקר מאשר בתחומים שאין להם כל השפעה על החיים, יש מי שראו זאת כך, והיו מי שלא אכפת היה להם טיב ההשפעה של עבודתם על בני אדם החיים סביבם. זו סוגיה עמוקה ואף כאובה, שהרי תופעת הכתות, שהיא חלק מן הרוחניות החדשה, כרוכה הייתה בעבר וגם בהווה בתופעות בעייתיות ביותר מבחינה מוסרית, והחוקרים הם אלו שיכולים להצביע יותר טוב מכל אחד אחר על הסכנות שבצד היתרונות. חוקר אחראי צריך להתמודד גם עם הבעיות, עקרון הנייטרליות מקורו בהשתחררות מהטלאולוגיה שמנעה את התפתחות מדעי הטבע, אולם העיסוק במדעי הרוח הוא עיסוק מסוג אחר ואי אפשר לנתקו מממדים של שיפוטיות.

אייזיק לובלסקימחקר הרוחניות העכשווית הוא בסך הכל תחום צעיר, אם כי זה מובן, בהתחשב בכך שמדובר בתופעה צעירה. אולם מחקר האיזוטריקה המערבית, שדה ידע בן אלפי שנים, גם הוא צעיר מאוד, ונמצא בהתפתחות מואצת רק בעשור האחרון. איך תוכלו להסביר את ההתעלמות המחקרית מהתחום הזה זמן רב כל כך?
אייזיק: אם נעמיד דברים על דיוקם, הרי שמחקר האזוטריה המערבית משגשג ברחבי העולם המערבי כבר משנות השישים של המאה ה- 20. נכון שבישראל התחום בחיתוליו, והדבר מצער אותי מאד. האקדמיה הישראלית לא רק ש"מתעלמת" מעיסוק בתחום זה, אלא פשוט לא מתייחסת אליו כמעט בכלל. הדבר נובע ממספר סיבות: חוקרים רבים חוששים שזיהוים עם תחומי המחקר של "העידן החדש" יצבע אותם בגוונים של חוסר רצינות. חוקרים אחרים פשוט לא מתעניינים בנושא, ותקועים עדיין באפיקי מחשבה מיושנים, שאולי התאימו למחקר האקדמי של המאה ה- 19, אך כבר ננטשו מזמן ברוב האוניברסיטאות המכובדות בעולם. בנוסף, המערכת האקדמית בישראל בסך הכל משקפת את הבעייתיות והפרובינציאליות הקיימות בכל תחום בארץ.

הדברים ידועים ואין טעם ב"קיטורים" חסרי משמעות, אך רק כדי להדגים את הסטגנציה האקדמית בישראל, מעניין לראות שעדיין אחוזים גבוהים ביותר של עבודות הדוקטורט בהיסטוריה חוזרות ועוסקות מדי שנה בקשת נושאים מצומצמת ביותר, ובעיקר בתולדות העולם המערבי במחצית הראשונה של המאה ה- 20. זה די מדהים, בהתחשב בכך שרוב החוקרים פשוט ממחזרים לדעת לא רק את עצמם, אלא גם את אותם תחומים לעוסים, בהם נדמה כי הכל כבר נכתב, ובכל זאת, המכניזם הפשטני הזה ממשיך לקבוע את הדרך, השיטה והמדד להצלחה: חוסר העזה, חוסר מקוריות, חשש מהיתפסות כשונה, ובקיצור – קיבעון מחשבתי, המתבטא אכן גם בתקצוב וביחס הכללי של הממסד האקדמי לחוקרים כמונו. לתקוותי, אנשים כמוך (תומר) וכמוני מהווים את "דור המדבר". אני מעדיף להחזיק בתפיסה אופטימית זו מאשר לבכות את מצבה הירוד של המחשבה החופשית באקדמיה הישראלית של שנת 2013.

בהמשך לכך, פעמים רבות נדמה שחוקרים של הרוחניות העכשווית מתעלמים משורשיה במסורת האיזוטרית המערבית, ומעדיפים לקשור אותה בצורה טוטלית ליבוא רעיונות מהמזרח. איך אתם מסבירים תופעה זו?
אייזיק: אני מניח שגם מספרם של החוקרים המכירים ומעריכים את חשיבות המפגש בין מזרח למערב ב- 200 השנים האחרונות מצומצם למדי בישראל, לא כל שכן אלה הבקיאים גם במסורת האזוטרית המערבית. הדבר נובע להערכתי מהיעדרה של דיסציפלינה מחקרית מסודרת ומוסכמת בחקר מדע הדתות. התחום הזה נוטה לאקלקטיות ומערב גישות מגוונות. מצד אחד, זה מצוין, כיון שהסטודנטים והחוקרים העוסקים במדע הדתות מגיעים באמת משלל כיוונים: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה ועוד. מצד שני, הדבר פוגע באפשרות האחדתו של גוף ידע מסודר, אותו כל חוקר או חוקרת חייבים להכיר כבסיס בלתי ניתן לערעור. אני משער שאילו כל חוקרי העידן החדש היו מקבלים הכשרה היסטורית-פילוסופית מסודרת ולומדים באופן מעמיק את המחשבה הדתית האירופית של 2000 השנים האחרונות, שאלתך הייתה נעשית מיותרת.

מה היחס שלכם לחוויות רוחניות, לא כביטוי אישי של המסע הרוחני הפרטי שלכם כמובן, אלא כעזרים – או שמא מכשולים? – בחקר התופעה הנידונה? האם תרגול מדיטציה עוזר בהבנתה? האם ההשתתפות בסדנה של שחזור גלגולים עוזרת במחקר הנוגע לה? האם הליכה למתקשרים יכולה לשפוך לנו אור יקר ולתת לנו תובנות על התופעה, שרק על ידי בחינתה מרחוק וראיונות עם חבריה לא היינו מקבלים?
רון: ברור שלהתנסויות של החוקרים יש משמעות. האם אפשר להבין מה זו מיסה נוצרית בלי להכנס פעם לכנסיה ולראות מה מתרחש במיסה? יחד עם זאת מובן מאליו שביקור שלי בכנסיה בזמן המיסה איננו זהה למה שחווה מאמין קתולי אדוק שהולך בקביעות כל שבוע למיסה ומאמין שהוא אוכל מבשרו של ישו ושותה מדמו. המחקר בתחום הדתות והרוחניות צריך לשלב לימוד טקסטים, ידע היסטורי, תצפיות, התנסויות, ראיונות, כל דבר שמאיר את התופעה. אי אפשר לסמוך על פן אחד אך לעתים עומדים לרשותנו רק טקסטים בעקר כשמדובר בתופעות היסטוריות או רחוקות. באותה מידה יש לזכור שאי אפשר להגיע להבנות מקיפות רק מתוך התנסויות אישיות שהרי החוקר או החוקרת חייבים גם מבט חיצוני וביקורתי – אחרת אין הם עוסקים במחקר.

איך אתם רואים את שדה הרוחניות העכשווית בארץ? האם יש כאן בשורה אמיתית?
רון: לדעתי אחת ממטרות הכנס היא לקבל מושג יותר שיטתי על הרוחניות העכשווית בארץ בזכות ההרצאות השונות, המגוונות והעדכניות שיהיו בו. זו הזדמנות למפגש חי עם חוקרים שונים שהפגשתם יחד תאפשר אולי מבט פנורמי רחב יותר ממה שיש לכל אחד באופן אישי. אני מניח שאתה שואל האם לרוחניות העכשווית בישראל יש בשורה אמיתית. לדעתי זה תלוי במידה ותמשיך להיווצר אינטרגרציה ייחודית לישראל בין רוחניות יהודית ורוחניות שמקורה בעולם ההודי, הבודהיסטי ומקומות נוספים. בשורה חדשה היא תוצר של שילוב בין המקומי לעולמות אחרים. יש התחלות כאלה אך הן צריכות להתמודד עם מסורות שמרניות למדי של היהדות מצד אחד והתרבות הישראלית החילונית מצד שני. בינתיים אנחנו טובים בייבוא.

מה דעתכם על האפשרויות שהרוחניות העכשווית מציעה ליהדות זמננו? האם תיתכן הפרייה הדדית שתיצור תרבות או דת יהודית בעלת ערך מוסף?
רון: מבחינתי זהו האתגר הגדול לרוחניות העכשווית בישראל. החייאת הדת היהודית הסובלת מהתאבנות רוחנית באמצעות המפגש שבין יהדות ויהודים לבין היבטים שונים של הרוחניות העולמית. היהדות היא דת קהילתית מאד וקהילתיות זו גם השפיעה על תופעות שונות ומוכרות בחברה הישראלית. קהילתיות יכולה להיות דבר מעיק ביותר, במיוחד בעולם אינדיבידואליסטי בו אנו חיים, אולם בהיסטוריה של היהדות היו שלבים בהם הפכה הקהילתיות היהודית לבעלת עוצמות רוחניות. דבר זה התרחש בחלק מן העדות החסידיות מאז שלהי המאה השמונה עשרה, בחבורות מקובלים כמו זו שהתקיימה בצפת במאה השש עשרה, בחוגים מסויימים בימי חז"ל וכדומה.

הרוחניות העכשווית היא הסיכוי של היהדות והקהילתיות היהודית להתחדש ולשוב לשמש מקור להעצמה רוחנית לחברים בקהילה הזו. היפתחות של יהודים לטכניקות מן המזרח, למדיטציות, לקשב לגוף של היוגה ותורות תנועה מזרחיות אחרות, או למשל לריקוד הסופי, היא פתיחות לממד שחסר ביהדות. מצד שני מדובר גם בגם דרכים רוחניות ששילובן עם היהדות יכול להובילן למקומות חדשים. להפוך את הרוחניות לדרך לשינוי החברה והעולם ולא רק דרך להעצמת היחידים בגלל היתרון של הפניה היהודית אל החברה שהוא גם חסרונן של רוב הדרכים המזרחיות (למרות שרוב המתרגלים שלהן מכחישים זאת). אם היהודים ישתחררו ממסורתיות היתר שלהם המשתקפת בעריצות של ההלכה שהפכה מחסום בפני פתיחות ושילוב עם עולמות רוחניים אחרים, יש סיכוי שמשהו טוב יקרה.

הכנס הישראלי החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית יתקיים כאמור באוניברסיטת תל-אביב ב-28-29 למאי. כאן התוכנייה. אין צורך בהרשמה מראש. כדאי להגיע.

ציידים לקטים, שמאניזם וטוטמיזם בסיביר – מסע אל שבט החאנטי

יותם יזרעאלי משלים תואר מוסמך בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, וכותב תזה על היחסים שבין נבואה, מאגיה ופוליטיקה, מתוך שילוב של קריאות ספרותיות פוסטמודרניות במחזור סיפורי אלישע הנביא (והוא אפילו היה סטודנט שלי פעם). לפני כחודשיים חזר ממסע בסיביר, שם חקר את שבט החאנטי, שבט שעדיין מתקיים, כחמש שעות טיסה מזרחה ממוסקבה, כציידים לקטים. ביקשתי ממנו לספר קצת על המסע ועל השבט.

אולי נפתח בכמה מילים על עצמך: מי אתה, מאיפה אתה מגיע לנושא, ואיך יצא שהעפלת עד סיביר כדי ללמוד עליו מקרוב?
קוראים לי יותם יזרעאלי, ואני תלמיד ומורה בתחום מדעי הרוח, הן במסגרות פורמליות כמו האקדמיה, מערכת החינוך וארגונים חינוכיים-חברתיים, והן במסגרות בלתי פורמליות. אני לומד ומלמד בתכנית הבינתחומית לחקר דתות באוניברסיטת ת"א, מלמד קורסים בנושאים של יהדות, נצרות ואיסלאם בישיבה החילונית של בינ"ה בדרום ת"א, מנחה בתי מדרש וסמינרים בנושאים של מודעות ומעורבות חברתית במספר ארגונים של רשת בתי המדרש בישראל, ובאופן כללי אני לומד והוגה והוזה לי את הגיגיי והזיותיי. אני נשוי לשיקמה ואבא לשלושה ילדים מתוקים שביום מן הימים, אני מקווה, יצטרפו גם הם למסעות הללו. אז אני מגיע לנושא גם מן ההיבט המקצועי של מחקר דתות, אבל גם מן ההיבט הפרטי. במקרה הזה המסע הזה לא היה מסע של משלחת אקדמית (ובמילים אחרות הוא עלה לי ביוקר :)). זהו מסע שאורגן על ידי כמה אנשים פרטיים שמרגישים שיש להם מה ללמוד מצורת החיים השאמאנית, וביקשנו להיחשף אל החיים השאמאנים במובן הפשוט ביותר של המילה.

היינו יכולים לפיכך לסוע לבקר בכל מיני מקומות, והשאלה למה להעפיל עד סיביר הרחוקה היא שאלה נכונה. למה למשל לא לסוע לשבטים אינדיאנים בדרום אמריקה, או משהו בסגנון הזה? ראשית כל לא היינו חייבים להעפיל עד סיביר הרחוקה, והיינו יכולים לבקר במקומות יותר קונבנציונאליים (עד כמה שמסע לביקור שבט שאמאני יכול להיות קונבנציונאלי). אבל הגענו אל שבט החאנטי דווקא בשל הריחוק והבידוד שלהם, ולא על-אף המאפיינים האלה.

בדומה לשאר החברות הילידיות של סיביר, שבט החאנטי הצליח לשמור הודות לריחוק הגיאוגרפי ולאקלים החורפי הקיצוני על אורח חיים זהה במשך כמה אלפי שנים. לפי החוקרים המוסמכים המסורות שלהם הן בנות 6000 שנה בערך, עם מנהגים שהגנאולוגיה שלהם מגיעה עד התקופה הניאוליטית. הם לא נראים כמו האדם הקדמון והם לא מתנהגים כמוהו, ובכל זאת אי אפשר שלא לחוש שיש משהו פרה-היסטורי באורח החיים שלהם, באופן התקשורת שלהם, עם עצמם, איתנו ועם סביבת המחייה שלהם. אל המשהו הזה ביקשנו להיחשף.

כדאי אולי להגיד שזו לא היתה משלחת עם אופי של אוריינטליזם רומנטי שתר אחר "חוויה אוטנטית". לא הגענו כתיירים, מה גם ש"חוויה אוטנטית" אפשר להשיג בפחות משאבים והוצאות כספיות. אפשר לומר שהגענו כציידים, או כלקטים. זו היתה משלחת שמבקשת לצוד וללקט רשמים מעולם שלא נגיש לנו ביום-יום, כדי שמן הרשמים הללו ניתן יהיה להזין רבדים שונים בחיינו – המקצועיים, הפרטיים והחברתיים. וכמו שהצייד הסיבירי לא יוצא למסע צייד לפני שהוא מקבל על כך אישורים מן האלים הרלוונטיים, וזאת על מנת שכל הצייד והלקט ייעשה בדין ועל פי חוזים מוסכמים מראש שמכבדים את כל הצדדים, כך גם אנחנו, יצאנו אל המסע הזה בתיאום מראש עם האנשים הרלוונטים שמנהלים את חיי השבט.

ה"מאחז" של השבט

עד כמה החברה השבטית שם אכן שבטית? האם הם באמת עדיין ציידים לקטים? איך הם הצליחו לשרוד את שנות ברה"מ מבלי להכפות להתכללות באחוות הפרולטריון?
אלה שאלות גדולות מאוד. החברה שם היא שבטית באופן מובהק, לרבות כל המשמעויות הנגזרות מן המונח "שבטי". מבחינה דמוגרפית מדובר בקבוצה אתנית של כ-18 אלף איש, והם חיים בכפרים קטנים (והמונח "מאחזים" יותר מדויק אם מפרישים ממנו את הסמנטיקה הפוליטית של אזורנו, וזה קשור לאופי הציידי לקטי של חייהם, שאגע בו עוד מעט). המאחזים הללו פרושים לאורכן של גדות-נהר במערכת נהרות עצומה שמהווה את אגן הניקוז של מערב סיביר (אגן הניקוז הזה נשפך אל נהר האוב-אירטיש, שהוא החמישי באורכו בעולם והשלישי בגודלו מבחינת נפח המים שזורמים בו). אנחנו מדברים על שטח בסדר גודל עצום, שווה ערך לשליש ארה"ב, פלוס מינוס, והוא כולו יער אחד ענק, המכונה יער הטאיגה (Taiga).

בכל מאחז שכזה חיים בין שלושה לשלושים נפש, בממוצע, כלומר בין משפחה אחת לשש משפחות. חישוב מהיר מצביע על כך שקיימים מאות מאחזים, ולכולם שם מוגדר וציון על המפה. הקבץ של מספר מאחזים מכונה "קלאן", שזוהי קטגוריה מוכרת במבנים סוציולוגיים שבטיים (מקבילה של החמולה אפשר לאמר), והקלאנים מוגדרים על פי רוב לפי הנהר שלאורך גדותיו המאחזים של הקלאן פרושים. לכל קלאן יש חיה טוטמית שאיתה הם "עובדים" (זוהי תרבות שמאנית), ורוחה של החיה היא ששומרת על האזור ביער שבו הם גרים. למשל נהר ה"בולשוי יוגאן" (היוגאן הגדול) מאכלס את עשרות המאחזים של חמולת הדב (Bear Clan) – שאירחה אותנו. הקבוצה שלנו התארחה בשלושה מאחזים שונים, שנמצאים במרחק של כמה קילומטרים אחד ממשנהו, במעלה או במורד הנהר.

בני החאנטי הם השבט הגדול מבין השבטים הילידיים ששרדו בסיביר, והם חיים אורח חיים מסורתי. הם צדים ומלקטים את האוכל שלהם מהיער, וכמעט ולא מגדלים כלום. ישנם שבטיים צפוניים יותר שרועים איילים צפוניים (כמו של סנטה קלאוס), והם עדיין שבטים נודדים, אבל בני החאנטי עברו להיות שבט קבע לפני כמה מאות שנים, ויער הטאיגה מהווה עבורם מאז את מקור הפרנסה הבלעדי – אוכל, בדים, עורות, פרוות וכלים. בחורף הם צדים איילים ומוּס בשביל בשר, ושועלים וסנאים בשביל הפרוות, ובקיץ הם דגים בנהר ואוכלים תותים ואכמניות. התפריט שלהם משתנה בהתאם למה שהיער מספק. בכל אביב הם נכנסים לתקופה של כמה חודשי רעב ולא מלקטים כמעט כלום, כדי לאפשר לחיות היער לאכול את האכמניות והחמוציות. מהבחינה הזו אפשר לומר שהם לא משתמשים ביער, כמו שהם משתתפים ביער.

לשאלת השרידות שלהם במהלך שנות בריה"מ יש תשובה אחת – המרחק והבידוד. בני החאנטי ספגו מכות קשות מהשלטון הסובייטי, שלעתים טבח בהם והרג את השמאנים שלהם, אבל אחרי הכל, בשל הריחוק והבידוד והפרישה המרווחת שלהם בשטחי מערב סיביר, הם הצליחו לשמור על אורחות חייהם. לעתים את הטקסים הדתיים הם קיימו בחשאי, כגון טקס הדב השנתי, או ריטואלים של סעודות קרבן לאל או אלה מקומיים, אבל את אורח החיים ביער הם שימרו.

ארבע מבנות השבט

איך הם קיבלו אותך? ואיך תיקשרת איתם?
הם קיבלו אותנו בחום רב ובלבביות מדהימה. צריך להבין שמדובר באנשים מאוד עניים בסטנדרטים מודרניים, והם חיים חיים מאוד פשוטים. הם באים במגע עם אוכלוסיות אחרות, ולעתים מודרניות, כאשר הם יוצאים מן הטאיגה אל עבר הערים הגדולות שבאזור, כדי ללמוד באוניברסיטה או כדי למכור תכשיטים ואמנות מסורתית. אבל לארח זרים בבתיהם – זו הפעם הראשונה שזה קורה. לכן האימפקט של הנוכחות שלנו היה חזק מאוד, גם עבורם וכמובן שגם עבורנו. ישנו באוהלים מחוץ לבתים שלהם (בבתים אין מקום), גם כאשר ירדו סופות גשמים. את הארוחות אכלנו בבתים הקטנים, סביב שולחן המטבח. יצאנו ללקט תותים ואכמניות, בוקר אחד גם לקחו את הגברים לציד פטריות, חלקנו נלקחו לדיג בחכות או ברשתות, והנשים לימדו את נשות הקבוצה שלנו לארוג, להשחיל חרוזים, לחרוט בעור ולהכין סכו"ם וצלחות מקליפות העצים.

החאנטי דוברים שתי שפות: חאנטי ורוסית. הם דיברו איתנו בעיקר רוסית, ואנחנו דיברנו איתם באנגלית שבורה, במילים בודדות ברוסית, ובעיקר בשפת הידיים ומחוות הגוף. במשך כל השבוע התקשורת היתה מלווה בהתפרצויות של צחוק, של אי הבנות, של חוסר אונים ושל חיקויים. חלקנו אפילו קיבלנו כינויים.

עובדים בעץ

ספר קצת על המבנה החברתי של הדת שלהם. איך היא מאורגנת? האם לכל שבט יש שמאן? או אולי יותר מאחד? ומה יחסי הכוחות בינו לבין מנהיג השבט? איפה נכנסות לכאן נשות השבט? האם יש להן תפקיד דתי כלשהו?
המבנה החברתי של החאנטי הוא מבנה טוטמי. לכל קלאן יש חיה שעימה הם מזוהים. הרבה מההבחנות של של דורקהיים וטיילור מסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, שהיו בין הראשונים שחקרו את התרבויות השבטיות הילידיות, על היחסים שבין הטוטם והטאבוים החברתיים עדיין תקפות, אבל לא ביליתי שם מספיק זמן בשביל לנכוח בטקס של קרבן הטוטם.

בגדול קיים פנתאון רחב של אלים, וההתארגנות הדתית מתארגנת לפי הקטגוריות החברתיות. החל מן האדם הפרטי שיש לו את האלים שאיתם הוא עובד ולהם הוא סוגד, דרך המשפחה, הקלאן ועד לשבט הגדול. ייתכן שקיימים גם ריטואלים בין שבטיים. הפנתאון מורכב מהטוטמים השונים, מאלים שמזוהים עם הנהר, או עם עצים מסוימים, או אלים שהם הרוחות של האבות או האמהות מן העידנים המיתיים (פולחן אבות). כל הילדים, למשל,כאשר הם נולדים מוקדשים על ידי ההורים שלהם לישות רוחנית שכזו, לאל כלשהו, וחייהם יהיו כרוכים במשמעויות ובסמלים שמאורגנים סביב הישות הזו. כך למשל אם אמא רוצה שהבן שלה יהיה צייד טוב, היא תבחר להקדיש את הילד לרוח של אחד האבות שהיה צייד אמיץ, והפולחן הדתי של הילד הזה יסוב בין היתר גם סביב הישות הזו. כאשר הוא יתחתן הוא יצטרך להכין סעודת הקרבה שתוקדש לאל הזה, וזה מתרחש במקביל לפולחן הדתי של הקטגוריות השונות של המשפחה והקלאן והשבט.

אנחנו נכחנו בטקס דתי של אלת הנהר, ונכחו בו כמה משפחות בודדות. מי שניהל את הטקס לא היה השמאן המחוזי, אבל היה אחד מבני הכפרים שידע לשנן את התפילות. לא יכלתי שלא לשים לב לדמיון האסתטי שבין הטקס לאלת הנהר לבין תפילה של מניין מתפללים בערב שבת. התנודתיות של הגוף בעת התפילה, שליח הציבור, הסעודה הקדושה והוודקה (במקום היין) ששתינו.

השמאנים לא קיימים בכל מאחז, ובדרך כלל לכל קלאן יש שמאן, אבל לעתים קורה שהשמאן נפטר ועד שמוצאים את מי שיחליף אותו (זה לא תמיד עובר בירושה, אם כי גם זה קורה) אין שמאן באיזור ובעת הצורך צריך לצאת למסע של כמה ימים לכפר אחר, או אפילו לנהר אחר, אל חמולה אחרת.

אחת לכמה זמן קיימים ריטואליים כלל שבטיים. למשל אחת לשנה, במהלך החורף, מתכנסים כלל הקלאנים מכל רחבי אגן הניקוז לטקס קורבן האיילים, שמתקיים במרכז הנהר הקפוא (כל שנה קלאן אחר מארח את האירוע), ובוא מקריבים מספר רב של איילים. ההתכנסות של כלל המשפחות בשבט, שחלקן עורכות מסע של כמה ימים כדי להגיע לטקס, מתקפת עבור חברי השבט את הזהות הקולקטיבית שלהם, ומזכירה להם באופן המוחשי ביותר, שגם אם הם לא חיים ביחד ולא נפגשים כלל אלא בטקס השנתי, הם עדיין משתייכים לאותה קבוצה אתנית ששומרת על זהותה כבר אלפי שנים.

אני לא יודע מספיק על התפקידים הדתיים של נשות השבט, אם כי העניין המגדרי מאוד מעניין שם, וחלק מן הריטואלים שלהם כוללים רכיבים טרנס-ג'נדרים, כלומר הגברים מתלבשים כנשים והנשים מתלבשות כגברים, והם מעלים הצגות ומשתכרים כלוט. לפי האנתרופולוגית שליוותה את הקבוצה שלנו, המנהג הזה מתייחס אל המעבר מן החברה המטריארכאלית אל החברה הפטריארכאלית.

שולחן הסעודה של ארוחת הקרבן בטקס לאלת הנהר. על פי המנהג בשבט יש חובה לאכול ולשתות את כל ארוחת המנחה - כולל כל בקבוקי הוודקה

מה בעניין אמונותיהם? האם הם אנימיסטית? איך מתנהל הפולחן בפועל? האם הם משתמשים בקטגוריות דתיות של קדושה/חולין, טהרה/טומאה, אנחנו/זרים, ואם כן, איך הן מאורגנות? מה קדוש ומה חולין בעיניהם? מה טהור ומה טמא? מה היחס לזרים מבחינה דתית (האם מותר להשתתף בפולחן שלהם וכו'?)
אפשר לומר שהם אנימיסטים, אבל אל לנו לשקוע בתוך קטגוריות של מתודולוגיה מערבית, שהיא חשובה מאוד, אבל לא ממצה עד תום את המציאות של החיים הילידיים. הם אנימיסטים במובן זה שהיער חי מבחינתם. ישנם עצים בעלי תכונות כאלה ואחרות – וכמובן שאני מתכוון לא רק לתכונות בוטניות. ישנם אבנים בעלי כוחות ואיכויות. לעתים הידע הזה יהיה שייך בעיקר לשמאנים, ולעתים הוא יהיה common knowledge, אבל צריך לזכור שהם לא חושבים בצורה של קטגוריות כאלה, מבחינתם היער פשוט חי. למשל לפני כל לידה של תינוק חדש, ההורים שלו מכינים לו מנשא עץ שמגולף מגזע של עץ חי, במטרה מוצהרת לחבר את התינוק לרוח של היער, כדי שירגיש את היער כבר מרגעיו הראשונים. אפשר לשים לב לכך שהם לא מצהירים שהתינוק יהיה מחובר אל העץ הספציפי שממנו המנשא נעשה – אלא אל היער כולו. כלומר שיש כאן תפיסת עולם אורגאנית.

קיימים אצלהם קטגוריות של קדושה וחולין, אבל גם החולין רווי "קסם". ההבחנה היא בעיקר הבחנה של זמנים ומרחבים מקודשים. טקס הדב הוא שבוע קדוש. המקדש של אלת הנהר הוא ביקתה קדושה. הקדושה באה לידי ביטוי בעצם הריחוק של המקום מהמאחז שבו חיים, או בחוקים שקובעים למי מותר ולמי אסור להיכנס אל המרחבים. גם הבחנות מגדריות קיימות אצלהם, הן בקודש והן בחול, וזה נושא מעניין בפני עצמו. במהלך הטקסים הגברים והנשים תמיד מופרדים ויש להם תפקידים שונים בטקס, ואסור לנשים לעבור לאזור של הגברים, שנמצא מעבר למדורה המקודשת. ישנם אביזרים מקודשים, בדים למשל שמכסים את הפסל של אלת הנהר, נעשים לבדים בעלי מטען מיוחד, ומבחינה זו יש בהם קדושה.

לגבי טומאה וטהרה לא יצא לי להתנסות במקרה של הבחנות בעלי משמעות כזו או אחרת, אך אני מניח שהן קיימות. זהות קבוצתית אחת כלעומת קבוצה אחרת הוא עקרון מבחין חשוב בתרבות החאנטי, ובכלל בחברות הילידיות של סיביר. אסור לגבר ואישה להתחתן אם הם גדלים באותו המאחז. האישה תמיד חייבת למצוא גבר ממאחז אחר, מותר שהוא יהיה מאותו הקלאן, אך לא מחויב, ולאחר טקס הנישואין היא עוזבת את בית הוריה ואת הכפר שלה ועוברת לגור בכפר של בעלה. לכן הזהות של הנשים יכולה להיות מורכבת מהזהות המרחבית של הקלאן, ומן הזהות הגנאולוגית של בית הוריה, בעוד שעבור הגברים הזהות המרחבית והזהות הגנאולוגית תמיד תהיינה חופפות. בשנים האחרונות, ניתן לראות מתיחה של גבולות מוסד הנישואין, כאשר נשים בוחרות גברים רוסיים מעיירות מודרניות, למשל, או כאשר זוג אוהבים יעזוב את המאחז של הגבר ויעברו לגור במאחז שלישי, "ניטראלי". המניעים לכך רבים וקשורים בעיקר לשינויים שעוברים על חברת החאנטי בעידן הפוסט-סובייטי.

נקודה רגישה בסוגיית ה"אחר" היא נושא ההתנצרות. מאז שסיביר נכבשה על ידי הצאר הרוסי בסוף ימה"ב, נחשפו השבטים הילידיים של סיביר לניסיונות מיסיונריים של הכנסיה. אבל התנאים הקיצוניים של מזג האויר, היעדר דרכי הגישה והפרישה הרחבה של הכפרים לא עודדו מיסיונרים רבים לשוט במורד הנהר. והניסיונות שהוצאו לפועל נתקלו על פי רוב בחברות מסורתיות מאוד שלא מיהרו להמיר מערכת דתית אחת באחרת. בעידן המודרני, כל שכן הפוסט-סובייטי, התנאים נעשו קלים בהרבה (באופן יחסי) וסוגיית ההתנצרות הפכה להיות מציאות מורכבת אצל חלק ממשפחות החאנטי.

אולגה ואיסק, בני הזוג שאירחו אותי בביתם, הם דוגמא מעניינת בהקשר זה. לפני מספר שנים, איסק ובנו הבכור, שהיה אז בן 12, יצאו לצוד ביער, וכתוצאה מפליטת כדור הבן נהרג. כעבור זמן מה עבר מיסיון במורד הנהר, והציע לאולגה נחמה בישועת המשיח. אולגה שלא יכלה להכיל את האבל הכבד התנצרה. איסק נותר נאמן למסורת אבותיו, וילדיהם הבאים קיבלו שמות נוצרים, כגון פיטר ודוד. גם השכנה שלהם, נינה, שהיתה אחראית על ניגון נבל הפה בטקסי השבט ובטקס קרבן הדב, התנצרה מסיבות דומות, וכיום הניגון בנבל הפה, שעשוי מעצם של מוס-צפוני, הוא תחביב בלבד, כי היא כבר לא משתתפת בטקסים ה"פגאנים" האלה.

אישה מהשבט עם סל לליקוט אוכמניות

בספרו המעניין של יובל נח הררי, 'קיצור תולדות האנושות', הוא מבכה על אבדן הזמן הפנוי שספגנו כאשר עברנו מחברות של ציידים לקטים אל העולם שאחרי המהפכה החקלאית. האם אכן יש לבני השבט הרבה זמן פנוי? מה סדר היום של השבט?
לא הצלחתי לקרוא את כל הספר של נח הררי מכיוון שמצאתי אותו מעט פשטני, כפי שניתן לצפות ממיזם שמבקש לתמצת את קיצור תולדות האנושות בכריכה אחת. הנושא של הזמן הפנוי הוא דוגמא מצוינת לכך, מכיוון שאפשר בקלות להצביע על הדברים שהררי לא מביא בחשבון. אני אסביר.

ראשית כל, הוא צודק. יש להם הרבה זמן פנאי, והם לא קמים וישר יוצאים לעבודה או למשרד והם לא לחוצים והם אנשים קלילים ומסבירי פנים – אם כי כמובן היינו אורחים ולא כל הכביסה המלוכלכת יוצאת. (למשל, יש שם מקרים של אלימות, אלכוהוליזם, רציחות וכדומה. הבן או החתן של נינה, שהתנצרה, נרצח שנה שעברה כאשר הוא הסתבך בקטטה וזרקו אותו מחוץ לבית, והוא קפא למוות ולא שרד עד הבוקר.) אבל נניח שאנחנו מתמקדים רק בנושא של פנאי מול זמן עבודה. צריך להבין שהמובן שלנו של פנאי ועבודה הוא אחר מאוד, ויש משהו אנכרוניסטי בקביעה של הררי.

מבחינת חלוקת זמנים – הוא צודק. הם הולכים לישון כשמחשיך, וזה אומר שבאקלים הצפוני שלהם מדובר על קרוב לחצות הליל. גם הילדים נשארים ערים עד מאוחר. והם קמים בנחת בבוקר, סביב שמונה או תשע, ואוכלים ולאט לאט מתארגנים לקראת מה שצריך לעשות באותו היום, אם זה דייג, או ליקוט אכמניות, או לתקן ספסל, או להכין סלסלות וכדומה. לפעמים גם צריך לשוט לכפר סמוך להעביר מסר או להביא מנוע חלופי לסירה. יש עבודה שוטפת של להביא מים מהנהר, ולחמם אותם, ולהסיק את האש – שזה עשוי להתפרש כפנאי אבל זו עבודה לכל דבר.

אבל מה שהכי חשוב להבין הוא שמושג הפנאי הוא מערבי ומודרני מכיוון שעבורנו פנאי זה מושג שהוא יחסי לתרבות של עבודה. אין להם פנאי במובן של לקרוא ספר, או לשכב בערסל ולרבוץ במשך כמה שעות. החיים שלהם הם סיפור אחד ארוך של השרדות.

למשל, אחד הדברים ששמתי אליהם לב הוא שבכל פעם שהלכנו ביער, ולא משנה מה הנסיבות, אם זה היה בדרך לליקוט אכמניות או בדרך לטקס שקיימנו בבקתה הקדושה של אלת הנהר שהיה במרחק של שעה הליכה לתוך היער, הם כל הזמן מלקטים ואוכלים מהשיחים שלצד השביל, מבלי שהם מתעכבים. זה אוכל זמין על הדרך, והם אוכלים אותו בכל הזדמנות. זו מנטליות שיותר דומה לחתול רחוב מאשר לאדם המערבי – והפנאי שהררי מתאר ברומנטיות צריך להיות מובן בהקשר הזה.

דוגמא נוספת היא שבאחד הימים איסק הוביל קבוצה אל תוך מרחב ביער שיש בו המון שיחי אכמניות. לכולנו היו דליים וסלסלות, וכעבור שעתיים, חלק מהנשים התעייפו, וגם קלטנו ששכחנו לקחת איתנו מספיק מים (לא כל כך ידענו לכמה זמן הולכים ואיך להתארגן). לאט לאט הקבוצה החלה להתקבץ ליד גזע עץ נפול, והתפתחה שיחה על הפסטורליות של היער, על חוויית הליקוט, אחד הגרמנים בקבוצה נזכר בילדותו שהיה יוצא אל היער לאסוף תותים לעוגות של אמא שלו, בעוד שאיסק לא הפסיק ללקט. גם כשניגשתי אליו ובשפת הסימנים והאנגלית השבורה אמרתי לו שהקבוצה תשמח לחזור, הוא צחק והבין, הצטרף אל ההתקבצות של החברים ליד גזע העץ, ובכל הזמן הזה הוא המשיך ללקט אכמניות, לא הפסיק לרגע.

כולנו שמנו לב לזה, והיה ברור שבעוד שעבורנו יש תודעה שמסווגת את הזמנים לזמן של עבודה ולזמן של מנוחה, מבחינתו אין דבר כזה. זה לא קיים אצלו בכלל במערכת המחשבתית. מהבחינה הזו אין לו רגע אחד של פנאי. זה לא אומר עליו שהוא אדם לחוץ וחרדתי – ממש לא. אבל החיים שלהם לא חיים קלים.

אני מכיר אנשים, וגם אני חוטא בזה לפעמים, שמתרפקים על הזמנים שהיו פעם. אידיאולגיית העבר הרחוק המושלם, כשהיינו מחוברים לאדמה. אז כן, האנשים האלה מחוברים ליער ולנהרות בצורה שאי אפשר להאמין אם לא רואים. אבל מהות העניין היא שהם מחוברים אל הרשת המערכתית שבתוכה הם חיים. גם המערב המודרני הוא "יער", ולדעתי היישום הנכון של השאמאניזם – כאורח חיים – הוא בהשתתפות ביער שלנו, ולא בניסיון להתנגד לו או להוציא את עצמנו מתוכו.

אוכמניות מלוקטות

מה האתגרים העומדים בפניהם בימים אלה, והאם לדעתך הם ישרדו אותם?
כיום האתגרים הגדולים שלהם הם מול תהליכי התיעוש והקפיטליזם האוליגרכי שמתעדף את משאבי הטבע של סיביר על חשבון המורשת התרבותית של בני החאנטי. אבל צריך להדגיש כאן כמה דברים. בשונה מחברות מסורתיות רבות שאנו שומעים עליהן שלא הצליחו לעשות את הטרנספורמציה אל תוך המודרנה, דווקא בני החאנטי הצליחו במובנים מסויימים. במקום חץ וקשת הם צדים עם רובה. סירות הדיג כיום ממונעות. הם יוצאים ליער ללקט תותים עם פלאפון, ומצלמים את טקס הדב של עצמם (אבל לא מעלים ליוטיוב). הם חוטבים עצים עם מסורים ממנועי דיזל, ושמעתי מן האנתרופולוגית שליוותה אותנו שפעם עבור הטקס השנתי של קרבן האיילים, הטיסו אחת עשרה איילים זכרים בהליקופטר עד לנקודת המפגש של הטקס.

כלומר בני החאנטי הצליחו לשמר מסורת של אלפי שנים גם כשהם סופגים חלק מהטכנולוגיות של העולם המודרני (למעט מים זורמים וחשמל). זאת עוד אחת מבין הסיבות שבגללן בחרנו לסוע ולפגוש דווקא אותם, כי יש משהו באורח החיים שלהם שמנפץ את ה"פסל", את הדימוי שיש לנו על שבטים שמאניים. הם לא נראים "שמאניים" אם יש בכלל מראה כזה שאנחנו עשויים לדמיין אותו. אבל הם כן מתנהגים כמו שאמאנים, ויש בזה הבדל גדול.

עם כל זאת, על-אף שאת הכיבוש הרוסי, את המיסיונריות הנוצרית, את מלחמות העולם ואת השלטון הסובייטי הם שרדו, נראה שהסיכויים שלהם לשרוד את מדיניות הפטרול של רוסיה הם קלושים. הם לא מאורגנים מבחינה פוליטית, ומשאבי הטבע שקיימים במרחבי הצייד והליקוט שלהם יקרים מדי עבור מערכת השיקולים הקפיטליסטית. בקיצור, האתגר הגדול ביותר שלהם הוא תעשיית הנפט.

יש להם חוזים עם תאגידי הנפט, על פיהם הם מקבלים דלק חינם עבור סירות המנוע ועבור הגנראטורים שמספקים להם שעות בודדות של חשמל בערבים, אבל רבים מהחוזים האלה מופרים על ידי התאגידים, ושטחי המחייה של החאנטי מצטמצמים משנה לשנה. קשה להעריך כיצד בדיוק ייראו השנים הקרובות. יתכן שהסיכויים היחידים שלהם לשרוד יהיו על ידי הפיכת התרבות שלהם למשהו שניתן לשווק אותו. אבל גם אז עולה השאלה האם אכן ניתן לכנות מצב כזה שרידות, או טרנספורמציה מלאה שמחירה אבדן המסורת. התשובה לדעתי ברורה.

בני השבט וסירותיהם. שלא כמו הנשים, הגברים לבושים בגדים "רגילים" ולא מסורתיים

ביום שישי הזה אדריך סיור בנושא דת ומדינה בירושלים. כאן הפרטים.

חזרה בתשובה ויציאה לחילוניות: על מסעות פרטיים וגבולות חברתיים

ספרו החדש של ד"ר שלומי דורון (החוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון) יצא לאור לאחרונה, ומהווה מחקר מקיף והשוואתי על מה שנקרא "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית. הספר, המהלכים בין העולמות: "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית (הקיבוץ המאוחד) מבוסס על ראיונות עם 87 איש ואישה, כמחציתם חוזרים בתשובה וכמחציתם פורקי עול מצוות. עבודת השדה נמשכה שש שנים, משנת 2000 ועד שנת 2006. ביקשתי מד"ר דורון שישתף אותנו בממצאיו.

איך הגעת למחקר וכיצד ערכת אותו?
הגעתי למחקר במקרה ולא במקרה. כשסיימתי תואר שני באוניברסיטת בן גוריון רציתי לעשות מחקר על אימוץ ולהשתמש במודל של טרנר לגבי לימינליות. נפגשתי עם פרופ' ניסן רובין והוא אמר לי שזה אינו מעיסוקו והציע לי לבדוק את המודל לגבי "חוזרים בתשובה" ו"חוזרים בשאלה". כך שבאמת מקריות… אבל, סיפור חיי בעצם הוביל אותי לשדות התשובה/והשאלה. נולדתי למשפחה חרדית ועברתי משפחות אומנה חרדיות ודתיות. כך שאני בפנים וגם בחוץ. לא כיוונתי לחקור שדות אלו אבל הכול מלמעלה…

תוכל לתת לנו קצת סטטיסטיקה כרקע? כמה חוזרים בתשובה? כמה חוזרים בשאלה? לאן חוזרים בתשובה? וכו'.
בנוגע לשתי התופעות שעומדות במרכז ספר זה, "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה", רב הנסתר על הגלוי. אפשר להבין זאת כבר משמות התופעות, שמקורן בביטויים עממיים ולא בטרמינולוגיה מחקרית. אנחנו לא יודעים כמה יחידים "חוזרים" בתשובה או בשאלה בשנה (האם יותר/פחות לאחר מלחמות (כששת הימים, 1967; ויום הכיפורים 1973) ואין לנו אינדיקציה ברורה להשפעתם של אירועים היסטוריים מעצבים (דוגמת תוכנית ההתנתקות)? האם יש קשר בין מעמד חברתי-כלכלי (בני מעמד גבוה, בינוני, שכונות מצוקה) לבין התחזקות דתית "וחזרה בתשובה"? לא ברורים גם ההבדלים בין "חוזרים" בגילאים שונים (למשל, "חוזרים" בגיל 13 שונים מאלו שבני 50, אולם מה ההבדל בין אלו בין 25 ל- 30?).

מצד שני, למרות שאין לנו נתונים סטטיסטיים, ניתן לראות שינויים לאורך עשורים: בשנות 70-60 ראינו "תנועת תשובה" בקרב בעלי תשובה מארצות הברית, ישראלים ממוצא אירופאי בני מעמד בינוני וישראלים ממוצא מזרחי יוצאי שכונות מצוקה; בשנות ה-80-70 "תנועת תשובה" מתמסדת בארגונים כחב"ד (ותופעת השליחים בחו"ל), "אל המקורות", "נעשה ונשמע", "תורה ואמונה", "ערכים" (והפעלת בתים יהודיים במזרח), "לב יהודי", "שורשים תל-אביב", ופעילות בקרב חיילים בצבא; שנות ה 90 ועד היום עליה בקרב "חוזרים בתשובה" ושיבה למסורת של מסורתים, שחקנים, זמרים, סלבריטאים והתחזקות תנועות תשובה בקרב חב"ד, ברסלב, ש"ס וקבלה. אין מקבילה מסודרת לפי עשורים לתיאור אלו שעוזבים את הדת, למרות שמדווח על יותר ויותר יישובים דתיים ומעורבים שבהם צעירים עוזבים את המסגרת הדתית. בקיצור, הדבר טרם בורר דיו במחקר אקדמי מסודר.

ועוד: מתוך כ-7.5 מיליון ישראלים ישנם כ-800,000 חרדים. כמה מהם "חוזרים" ו/או מהלכים בין העולמות? העולם החרדי מורכב מפלגים ומקבוצות רבות (יש המציינים אף כ-300 פלגים וחצרות!) דבר המקשה על בחינת השוני במקרה של אלו המבקשים להיכנס או לצאת מהקבוצות הללו. גם הבדלי מגדר ומוצא עדתי-אתני קיימים אולם טרם בוררו דיים. ומהם ההבדלים בין "חוזרים" בשני התהליכים בין דור ראשון ושני?. קשיים אלו מלווים כל אחד המבקש להבין תופעות אלו.

נקודת המוצא שלי בספר זה היא שאנו יודעים על קיומם של שתי תופעות אלו ("חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה"), אבל ללא מדד כמותי ועם הבנה מסוימת וחלקית לגבי מה שמתרחש בהן. ספר זה מבקש להבין תהליכים אלו.

במחקרך אתה עוקב אחרי "חוזרים בתשובה" ו"חוזרים בשאלה", ומשווה באופן המעבר שלהם מחברה לחברה. האם אכן יש בכלל דמיון בין שתי הקבוצות? הרי חוזרים בתשובה נכנסים לחברה קהילתית, בעלת קודים ברורים של התנהגות, ומקבלים על עצמם מערך של חיובים ונורמות, ואילו חוזרים בשאלה יוצאים מחברה כזאת ועוברים לחברה מבוזרת, מרובת בחירה, המדגישה את הפרט וצרכיו. מה בעצם משותף להם?
מספר דברים משותפים. ראשית, הסיבה למעבר: בשני התהליכים אין מדובר במקור לעזיבה/כניסה הקשור לדת אלא לסיפור חיים ולדברים המתרחשים (נקודת הטבעה) באדם. שנית, תהליכים זהים בצורתם: פירוק והרכבה של זהויות (אישי, משפחתי, קהילתי, ניתוק, מעבר ושילוב). שלישית, עוצמת התהליך: בשני הנתיבים נראה עוצמה מתונה/חדה והדבר תלוי במגדר, מוצא אתני, סיפור חיים ומבנה קהילה בכניסה/ביציאה. רביעית, הקשיים שכרוכים בו: בשני התהליכים אנו רואים קשיי הסתגלות רבים, למשל מצבי משבר ומתח עם החברים, המשפחה והזהות הפנימית.

אתה מדבר במחקר לא מעט על "לימינליות", כלומר על הגבוליות שבין העולמות כמרכיב חשוב במעבר ובדמותם של העוברים מצד אל צד. תוכל לומר כמה מילים על חשיבות הגבול?
לימינליות אינה בדיוק גבול. הכוונה למצב זהות שבו אדם (או קבוצה) נמצאים במצב של "בין לבין" "גם פה וגם שם" "לא פה ולא שם". למה הכוונה? הגבול בין העולמות החרדי, החילוני וגם הדתי לכאורה ברור. אדם גר במקום שגרים אנשי קהילתו. אולם "החוזרים" מבקשים לשנות את הסטטוס שלהם במובן של שינוי במקום החברתי/קהילתי. שינוי החברה אינו קל, ולעיתים אינו ברור. אותם יחידים משלבים את עולם מהעבר עם עולמם החדש. הרי אין אדם היכול למחוק כליל את עברו/ה. גבול הזהות, ושאלות של היכן אני נמצא והיכן אני רוצה להגיע, הם עניין מורכב. נוסיף לזה את קשיי הקליטה והעובדה שהחברה החילונית והחרדית אינן תורמות לקליטה ונקבל חיים בין העולמות ולא בתוכן.

בקשר לאותו גבול, האם שמת לב לשינויים שחלו בו בשנים האחרונות? הרושם שלי הוא שהגבול הזה הולך ומטשטש, שהגדר בין העולמות – החילוני ושומר המצוות – הרבה פחות יציבה ממה שהייתה לפני עשור או שניים. האם אכן כך?
אכן כן. בעבר מבחינה גיאוגרפית הייתה הפרדה: חרדי וחילוני, איש איש דר במקום נפרד. כיום שכונות מעורבות וחיבור בין הקהילות נפוץ בהרבה. אבל זו אינה רק חיצוניות. הרבה פחות ברור הגבול המחשבתי בין "חרדי" "חילוני". הגדר בין שני העולמות (או יותר) מטשטשת: חילוני לומד גמרא, חרדי מתגייס ויוצא לעבוד (לא כולם); חילוני נוסע לטיולים בשכונות חרדים וחרדים מסתכלים החוצה; מסורתיים חדשים; חרדים חדשים; מהפכת האינטרנט מטשטשת את הגבולות; ברסלב, חב"ד, קבלה, סלבריטאים מוצאים/מאבדים את המסורת ועוד קבוצות מתערבבות. המצב הרבה פחות יציב וכיום אין "זהות אחת" אלא מערבולת של זהויות והליכה בין העולמות (כשם ספרי).

במחקרך אתה מדבר על זהותו החילונית של החוזר בתשובה כמשהו שלא נעלם, שנשאר איתו, ומשפיע על חייו החדשים. ראשית, עד כמה שמת לב שזה מפריע לחוזרים בתשובה? שנית, מה אתה חושב על תופעות כמו קהילת 'שדה צופים' המורכבת מחוזרים בתשובה שלא מצאו את מקומם בעולם החרדי, והחליטו להשלים עם זהותם ההיברידית, ולהקים מעין זרם משל עצמם (ואף מוציאים עיתון המייצג אותם, 'אדרבה')? האם תופעה כזאת היא יוצא דופן זניח, או סימן לעתיד?
"חוזרים בתשובה" מוצאים עצמם מול חומות: מחד גיסא, הם צדיקים כדברי הרמב"ם; מאידך גיסא, הם נכנסים לקהילות חרדיות הרואות בהן שעטנז של מתחזק חילוני במבט חשדני. ההתמודדות עם הדיסונס הזה יכולה להיות על ידי ביטול עצמי, על ידי מאבק או על ידי יציאה מהחומות. בעלי תשובה רבים מקימים מסגרות היברידות קהילתיות, חדשות ישובים קהילתיים של בעלי תשובה "כשדה צופים" "בעלי אור" ועוד. דבר דומה מתרחש בשדה המדיה עם עיתון "אדרבה" שמציג את הקשיים, או בלוגים וקבוצות פייסבוק. יש גם הפונים לסעד לבית המשפט (כרב ללום). אנו רואים זרם חדש של תנועת תשובה לא מהתבטלות או מחולשה אלא ממקום של כוח. בעלי תשובה שאינם מוכנים לתווית של "מום שידך" וסוג ב'. לא מוכנים לקבל את "במקום שבו בעלי תשובה עומדים חרדים לגמרי לא יעמדו". אלא, זהות ומרחב שיענה על צרכיהם. אבל – התסכול לא נעלם. ישנה השלמה בזהות החדשה אבל תמיד השאלה תישאל: למה אני לא במרכז החרדי.

עמוד 61 בספר

אתה מציין שקיימים "טקסי מעבר" לעוברים בין הקבוצות, ושהם פומביים יותר אצל החוזרים בתשובה, ופרטיים יותר אצל החוזרים בשאלה. תוכל לתת כמה דוגמאות לטקסי מעבר שכאלה? מה חשיבותם? ולמה אתה קובע שיש להם "מבנה עומק דומה"?
מבנה עומק הכוונה שיש אותו מבנה/צורה של 3 שלבים (ניתוק, מעבר ושילוב). יחד עם זאת, עוצמת התהליך שונה (חד/מתון). זו אבחנה שמקלה על ניתוח המציאות. כך, בקרב "חוזרים בתשובה" נראה יותר טקסים פומביים דתיים (כפסח, שבועות, ספירת העומר, פורים, שבתות, חגים ומועדים) ואילו בקרב "חוזרים בשאלה" הטקסים יותר אישיים ופחות דתיים (למשל, מפגשים עם חברים, טקסי ניתוק במסעדה, כתיבת יומנים, בלוגים, טקסים חילוניים במועדים ובשבתות).

האם אתה מזהה הבדל בדמות החברה שהעוברים אליה מדמיינים – כלומר, האם לחוזרים בתשובה יש תמונה אוטופית של חברת שומרי המצוות לפני שהם עוברים אליה? האם לחוזרים בשאלה יש אידיאליזציה שכזו לגבי החברה החילונית? ומה קורה כאשר האידיאל (בשני הצדדים) נפגש עם המציאות?
בתחילת התהליך הרבה "חוזרים" רואים את החברה החדשה כאידיאליזציה. החברה החדשה מושלמת, קיימת אופוריה של כניסה לעולם חדש שכולם יקבלו ויעזרו לי. המפגש עם המציאות בשני המקומות (חרדי וחילוני) מוביל במקרים רבים למשבר אישי. התחושה היא שהעולם "שמעבר" אידיאלי המציאות של קשיים לא מתקבלת לעיתים בסבר פנים נעימות.

אתה מתאר במחקרך מנהגים היפר-נומיים של החוזרים בתשובה (הפרדת ירקות זכריים מנקביים במקרר מחשש ייחוד). נדמה שהחוזרים בתשובה מנסים להיות קתולים יותר מהאפיפיור, ובכך דווקא חורגים מהמסורת שהם מנסים להשתייך אליה. האם יש גם התנהגות "סופר-חילונית" מצדם של החוזרים בשאלה? האם דפוסי התנהגות כאלה שוכחים, או שלמעשה החוזרים משני הצדדים מולידים מסורות חדשות?
חוזרים בשני התהליכים משתמשים בנהגים מה שקראתי "מגזימים בתורה כפיצוי על אי הבנת התוכן" וזאת כדרך של להיות קתולים יותר מהאפיפיור. דפוסי מסורת מנהגים אלו בולטים בקרב חוזרים בשני הנתיבים וכן במובן של הולדת מסורות חדשות. למשל בפורים מחלקים 30-40 משלוחי מנות, בסוכות קונים את האתרוג היקר ביותר, מנהגי שולחן והפרדה מגדרית נוקשים ועוד. הקצנה בריטואל כביטוי לאי קבלה במקרים רבים. הרצון להשתייך דרך הריטואל.

אצל "חוזרים בשאלה" יש המקצינים בדרך אנטי דתית. פורקים כל עול, בולעים את החופש עד תומו (לבוש, מזון שאינו כשר, מסיבות בכיפור, קעקועים בולטים, כתיבה מתריסה נגד הדת); יש המשתמשים בטקסים אישיים הכוללים מסרים אישיים וגם תכנים רוחניים: בשבת מדליקים נרות ואחר כך מכבים, מכבים אור מלא בשבת רק בחדר אחד, מורידים כיתוב בס"ד או לק"י בראש דף אבל תכופות אומרים בעזרת השם, בחגים הולכים עם הילדים לבית כנסת אבל לא לזמן רב, בל"ג בעומר מספרי סיפורי יציאה.

אם לרגע ננסה להבדיל בין דברים הקשורים היטב אהדדי, עד כמה הרגשת שהמניעים לחזרות למיניהן הם חברתיים, ועד כמה פסיכולוגים-אישיים? או אולי נשאל: עד כמה אנשים רצו להשתייך לחברה שונה, קצו בחייהם בחברה (או במשפחה) שלהם ורצו לעבור, ועד כמה המניע הוא אישי-קיומי יותר, של חיפוש משמעות ודרך חיים שונה?
גם וגם וגם. מניעים: חברתיים, פסיכולוגיים, אישיים, הרצון להשתייך, הרצון לשינוי. שאלת הלמה (מתרחש השינוי) היא במידה רבה שאלה עלומה. קשה מאוד לסמן במדויק את רגע השינוי ולרוב מדובר בנקודות שינוי (Turning Points) והמרה רבות המשתנות במהלך אירועים בחייו של היחיד. מעניין הוא שנקודות שינוי אלו לרוב אינן קשורות לחוויה דתית אמונית (כנראה שאדם לא יקום בבוקר ויאמר "מצאתי את האלוהים" או "אין יותר אלוהים") כי אם לסיבות אחרות.

כך למשל, לחזרה בשאלה יכולות להיות לכך סיבות רבות ושונות, אך ברוב המקרים אין מדובר בעזיבת חיי התורה מתוך התבוננות מעמיקה והסקת מסקנות תיאולוגיות או פילוסופיות שאין צורך לקיים מצוות. חלק מעוזבי הדת הם צעירים שחינוכם הדתי לא כלל עומק לב ועומק שכל, וכשנקלעו למשבר לא היו להם הכלים להתמודד עמו. אחרים עברו חוויות לא נעימות בבתיהם או בבתי החינוך בהם התחנכו. בחלק אחר מהמקרים מדובר בהתגברות ייצרית של גיל הנעורים, ובחוסר תמיכה מהקהילה ועזיבת הכול מתוך מחשבה שאם כבר חטאתי הרי אין לי סיכוי בחברה זו. יש צעירים שלא השתלבו בלימוד התורה כראוי, ומכיוון שהחברה רואה בלומדי התורה חזות הכל, הידרדרו לנטישה.

נקודות שינוי והמרה בשני הנתיבים יכולות להיות קשורות לחוויות חיוביות (קריאת ספר, השתתפות בסדנה, השתתפות בהרצאה, תוכנית טלוויזיה, הארה, לידה, חשיפה לטכנולוגיה, חיפוש אחר משהו "אחר" ועוד) או לחוויות שליליות ואחרות (מחלה, פטירה של קרוב, תאונה, נדר בעקבות אירוע, מלחמה וכדומה). ספקות אינטלקטואלים, תשובות לא רלבנטיות ומזלזלות לשאלות, הרהור שמביא לערעור על הסמכות, מניעים אידיאולוגיים ומניעים חומריים, חילון פנימי וחילון חיצוני, ריב עם ההורים, "שנת חופש מהאלוהים", אמונה וכפירה. החיפוש אחרי תרבות אלטרנטיבית, הכמיהה לעולם ההשכלה, הכמיהה לעצמאות, בעיית האדישות בחברה וסקרנות ואיסורי מיניות. ניתן להוסיף סיבות נוספות: מצוקה חברתית (שיכולה להוביל לנטישת הדת), סערות גיל ההתבגרות, נישואין לבן/בת זוג חילוני, כפירה בקיומו של האל (התפקרות אמונית), שוביניזם גברי ויחס מפלה כלפי האישה בהלכות הדת, הרצון לחופש, חיפוש אחר רוחניות ושינוי אורח החיים.

מה הכי הפתיע אותך או הרשים אותך?
שני דברים: אי הסדר בחומר. הרבה מדברים על תשובה/שאלה אבל אף אחד לא סידר זאת לכדי הבנה קוהרנטית אחת. דבר שני שהפתיע אותי הוא שרב הדמיון מהשוני בשני התהליכים. ישנם הרבה קווי דמיון בצורה, בשפה ובקשיים.

:

עמותת ישראל חופשית מזמינה את הקהל לפאנל לדיון על חופש דת בישראל: נישואים אזרחיים, זכויות להט"ב, תחבורה ציבורית בשבת, כשרות, רבנות – זאת על רקע הממשלה החדשה וההזדמנויות להתקדם בעניינים אלה. משתתפים: ח"כ רות קלדרון (יש עתיד), ח"כ תמר זנדברג (מרצ), עמית סגל (ערוץ 2), תומר פרסיקו (אונ' תל-אביב). מנחה: מיקי גיצין, מנכ"ל העמותה. בשפגאט (נחלת בנימין 43), יום רביעי, 8 במאי, 20:30, כניסה חופשית, חבל לפספס.

שו"ת הלכתי ופאתוות ברשת – השפעה מלמטה למעלה

אורן שטייניץ הוא דוקטורנט לדתות ותקשורת באוניברסיטת קלגרי, וגם מרצה באוניברסיטת מאונט רויאל במחלקות למדעי הרוח וללימודים כלליים. הוא חוקר את אתרי השו"ת (שאלות ותשובות הלכתיות) ברשת, הן מטעם האיסלאם והן מטעם היהדות לזרמיהן. שטייניץ כתב על הנושא מאמר בכתב העת Modern Judaism, וביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות בנוגע לנושא.

שימו לב לכמה אבחנות חשובות שבדבריו: על ההבדלים בקהלי היעד של האתרים ההלא בין היהדות לאיסלאם – אצל המוסלמים חתך האוכלוסייה הרבה יותר רחב, וזאת משום שהגבול בין "דתיים" ל"חילוניים" הרבה יותר נזיל. קבוצות גדולות של אנשים שהיינו מגדירים כ"חילונים" מרגישות שהדת היא חלק מזהותם וחייהם. דבר מעניין נוסף הוא הרחבת גבולות השיח שמתרחש ברשת (מין, הומוסקסואליות, וכו), משום הנגישות והאנונימיות. עוד מאפיין חשוב של הרשת הוא הדמוקרטיזציה שהיא מאפשרת: כולם מוזמנים להגיב – צעירים וזקנים, גברים ונשים, וכו'.

איך התחלת את המחקר?
המחקר התחיל בעבודת המאסטר שלי. אז התחלתי לבדוק את היחס למוסלמים באתרי השו"ת היהודיים, ואת היחס ליהודים באתרים המוסלמיים, כמו גם את היחס לנוצרים כ"אחר" משותף. הנחת היסוד שלי היתה שבגלל אופי המדיה, יהיה מעט מקום באתרים האלו להלכה/שריעה קלאסית, ובמקומה נראה הרבה מאד דעות אישיות של אנשי דת בלי התיחסות מסודרת למקורות הלכתיים כמקובל במסורת השו"ת. הנחתי גם שהאופי ציבורי של הרשת, בשילוב עם האנונימיות שמאפשרת לכל דיכפין לשלוח שאלות מבלי להזדהות, תעודד שיח קיצוני ואלים, כפי שניתן לראות בטוקבקים באתרי החדשות השונים. ציפיתי לראות גם "שאלות ללא סימן שאלה בסופן", כלומר שאלות שכל תכליתן היא להציג את משנתו של השואל בעניין מסויים, אשר לאו דווקא מצפה לתשובה כלשהי.

כל ההנחות האלו אוששו בסופו של דבר, וההפתעה הגדולה היתה למעשה עד כמה שצדקתי. שאלות שנוגעות לסכסוך הערבי-ישראלי, אולי כצפוי, הפכו למין שיחות סלון סטנדרטיות שבהן הרב או האימאם פועלים כיועצים צבאיים ו/או פוליטיים לממשלות השונות. במקרים אחרים רבנים כותבים בסגנון שמאפיין בלוגים של בני נוער (כול "חחח" וסמיילים מפה ועד הודעה חדשה).

לקראת הדוקטורט המחקר התרחב לסוגים שונים של אחרים, כולל תנועות לא-אורתודוכסיות בשתי הדתות (רפורמים, קונסרבטיבים וכו' באתרים היהודיים ואחמדים ואסמעאילים באתרים המוסלמיים); חילונים וחילוניוּת, כמו גם ערכים דמוקרטיים-ליברליים באופן כללי.

עוד פן של הנושא שאני מתעסק בו הוא איך השיח האינטרנטי משפיע על גבולות המובלעת הדתית. מקובל לחשוב שרבנים, או אנשי ציבור, הם אלו שתוחמים את גבולות השיח הדתי. אתרי השו"ת, שמאפשרים בהרבה מקרים תגובות של גולשים, מציגים פה שיח שהוא לכאורה מהפכני – גולשים, שהם במקרים רבים בני נוער (ובנות נוער), מרגישים מאד בנוח בחסות האנונימיות להטיח ברבנים שהם ליברליים מדי, ולמעשה מגדירים בעצמם את גבולות השיח, מ"למטה למעלה." הנושא הזה נידון בהרחבה במאמר שכתבתי.

השבוע בעלון 'עולם קטן'

עד כמה אכן מגדירים את השיח? האם אפשר למצוא קריאות תיגר על סמכותו של הרב/האימאם?
במיוחד באתרים כמו 'כיפה', שמאפשרים לגולשים להגיב על תשובות של רבנים, אפשר לראות הרבה פעמים את התופעה של גולשים שמגיבים ב"סליחה, כבוד הרב, אבל נראה לי שאתה לא יודע על מה אתה מדבר." דוגמה חביבה עלי היא שאלה שנשאל הרב חיים נבון לגבי העובדה שאין לו זקן. השאלה מלכתחילה הוגדרה ע"י השואל כ"שאלה חצופה מאד" והניסוח שלה היה בהתאם: "סליחה על החוצפה אבל זה מטריד מאד כשרואים רב שנראה כמו סטודנט בבר אילן או להבדיל רב רפורמי רח"ל".

הרב נבון ענה על השאלה בסבלנות (שלא לומר שלווה סטואית), אבל אז מגיעות התגובות. גולשת בשם מור כותבת, למשל : "יש גם קטע קבלי בזה, לא? שמן הסתם אם אני יודעת אותו גם הרב הכי "פשוט" יודע". גולש אחר מתחיל להרצות על הקשר ההדוק בין פנימיות לחיצוניות, ומזכיר (בלי הרבה קשר נראה לעין לנושא) ש"ההשכלה, כל עוד לא באה למטרות בניין ארץ ישראל אלא לקריירה בלבד (ולא חסר אנשים "דתיים" שמעדיפים קריירה על בניין א"י) היא שלילית וכולנו יודעים מה עשתה ההשכלה ליהודי אירופה." אמנם כמה גולשים אחרים נוזפים במגיבים על החוצפה ועל התעוזה להתעלם מהלכות כיבוד הורים ומורים, אבל הנקודה די ברורה.

לאחרונה נראה שלצוות הרבנים המשיבים בכיפה הצטרף צוות רבני ורבניות בית הלל, ויהיה מעניין לראות כיצד הם יתקבלו שם. לגבי הנושאים, מטבע הדברים הרבה מהשאלות באתרים האלו עוסקות בנושאי מיניות וזהות מינית (גם אצל המוסלמים, אגב, והשאלות שם נוטות להיות הרבה יותר גרפיות…), והתשובות – והתגובות אליהן – צפויות. המחקר שלי עוסק, כמו שאמרתי, בעיקר בנושאי האינטראקציה עם "אחרים", ובאופן ספציפי עם בני דתות אחרות או עם השקפות דתיות אחרות.

מה אם כן היחס סביב כל הסוגייה הפלסטינית?
הנושא הפלסטיני, כצפוי, מככב באתרים האלו. דוגמה נוספת ל"משיכה ימינה" על ידי הטוקבקיסטים אפשר לראות בתשובה של הרב ברוך אפרתי, רב שקשה לחשוד בו בדעות ליברליות, לשואל שהזדעק על כך שגם ערבים קונים ברמי-לוי בצומת הגוש ו"מלכלכים את הסופר עם הפנים שלהם." אפרתי הגיב בזעזוע והפנה את הכותב ליד ושם לקרוא בכתבי היטלר וגבלס כנויים דומים.

הטוקבקים, כצפוי, לא איחרו לבוא. חלקם ביקשו מהרב לחזור בו מתשובתו, וטענו שהוא לא מכיר את המציאות. אחד מחה על ההשוואה לנאצים והוסיף ש"מעולם לא ראיתי יהודי ששונא גוי על רקע לאומני, לא שמעתי אצלנו ששונאים שחורים מאפריקה או מלוכסני עינים מתאילנד- אלא הסבר התופעה פשוט-הערבים עוינים אותנו, חפצים בחדלוננו חלקם רוצחים בפועל ומאלו שאינם רוצחים רובם תומכים במעשיהם ואין להאשימם בכך- זו תגובה טבעית של עם שנלחם בעם, אל לנו לצפות מהם להיות צדיקים ולהתנגד לרצח יהודים, כך טבע רבונו של עולם בתכונה הלאומית שבכל עם." אחרים התעלמו לגמרי מהתשובה ורק כתבו שיש להימנע מלקנות ברמי-לוי כדי לא לפרנס גויים. במילים אחרות, תרבות הטוקבקים בתארים הלכתיים לא שונה בהרבה ממה שהתרגלנו למצוא בYNET או באתרי חדשות אחרים.

ובצד המוסלמי?
בהרבה מובנים, מה שקורה באתרי השו"ת (פאתוות) המוסלמיים מעניין הרבה יותר ממה שקורה באתרים היהודיים. אצל היהודים התחושה היא שמדובר באוכלוסיה מאד ספציפית שנוטה לשאול שאלות באתרים האלו, וממילא אותה אוכלוסיה היא זאת שמסתמכת (או לא. מן הסתם קשה לדעת) על התשובות באתרים. מאחר והרבנים החרדים ברובם פוסלים את השימוש באינטרנט, רק מעטים מהם עונים על שאלות שנשאלו במדיום הזה (יוצאים מן הכלל הם כמה רבנים בעולם החרדי הלא-אשכנזי, דוגמת הרב בן ציון מוצפי שעונה באינטרנט בסגנון שדומה יותר לשו"ת SMS).

יהודים לא אורתודוכסים לא נוטים לשאול שאלות הלכתיות, וגם אם בחו"ל נמצא כמה אתרים קונסרבטיביים שהם ניתן להציב שאלות לרבנים, השאלות הן לרוב לגבי מושגי יסוד ביהדות ולא שאלות הלכתיות פרקטיות. כבר נכתב הרבה על כך שקשה למצוא יהודים המשוייכים לתנועה הקונסרבטיבית שחיים חיים הלכתיים (בסטנדרט כלשהו), וגם אלו שכן לא נוטים לשאול שאלות רב אינטרנטיות.

גם בעולם האורתודוכסי-מודרני, או הצד השמאלי של הסקאלה הציונית-דתית, יש נטייה להימנע מהמדיום. אמנם הרב שרלו והרב נבון עונים הרבה מאד לשאלות אינטרנטיות (הרב שרלו הוא מחלוצי הז'אנר), אבל קשה למצוא רב שממוקם שמאלה מהם משתמש במדיום. הרב בני לאו, למשל, הצהיר לפני כמה שנים שהוא הפסיק לענות על שאלות מקוונות בגלל שהוא מוצא את המדיום בעייתי מהרבה בחינות, ובמיוחד מכיוון שאינו מכיר את השואלים או את הקונטקסט שבה השאלה נשאלת. גם רבני מעלה גלבוע נעדרים לחלוטין מהשיח. כאמור, לאחרונה רבני ותלמידות החכמים של בית הלל החלו לענות באתר "כיפה" ויהיה מעניין לראות איך זה יתפתח.

אצל המוסלמים התמונה שונה. יש סקאלה רחבה הרבה יותר של מוסלמים הרואים עצמם מחוייבים לשריעה (בצורה זו או אחרת) ומשתמשים באתרי הפתוות. ניתן למצוא אתרי פתוות שהם ליברליים במוצהר, אתרים סלפיים (או פונדמנטליסטיים), ובעיקר של הזרם המכנה עצמו מסורתי או "מרכזי", כלומר הזרם הרואה עצמו מחוייב לשריעה כפי שהתפתחה במהלך הדורות. הזרם הזה נקרא במצריים "ווסטייה" ("דרך האמצע") והדמות המזוהה ביותר עם הזרם הוא השיח' יוסף אל-קרצ'אוי.

קרצ'אוי נחשב לסמכות הרוחנית המרכזית מאחורי אתר בשם Islam On-Line שפעל תחת חסותו עד שנת 2010. האתר, שכלל תוכן בערבית ובאנגלית, מתאפיין בסגנון מערבי, וכלל בנוסף לפאתוות (שהיו החלק הפופולארי באתר) גם חדשות מסוגים שונים, מאמרים בנושאים דתיים וחילוניים, ומדור ייעוץ בעניינים שונים. מדובר באתר שנחשב בעולם הערבי והמוסלמי לפתוח ונועז, במיוחד מדור הייעוץ שעסק רבות בענייני מין מיניות.

מבחינת היחס לאחר הדתי באתר, אפשר למצוא כמה נקודות מעניינות. מחד גיסא, אפשר לראות בענייני יחסים בין-דתיים במערב, רוב התשובות שניתנו באתר הן בעלות אופי ליברלי-יחסית, ובכל מקרה מתונות מאד. המופתים המשיבים רואים לרוב יחסים קורקטיים – ואף חמים – עם יהודים ונוצרים או בני דתות אחרות כחיוביים, אם כי תמיד מודגש הרעיון על פיו אם מוסלמים יתייחסו היטב לבני דתות אחרות, הלא-מוסלמים יוכלו לראות את היופי שבדת האמת ואולי ימשכו להמיר את דתם.

הקלף שמשנה לחלוטין את התמונה הוא היחס לישראל ולציונות. קרצ'אוי עצמו הצהיר מספר פעמים – גם באתר וגם מחוצה לו – על תמיכתו בפיגועי התאבדות, אך רק כאשר הם נעשים כנגד ישראל. פגועי התאבדות במקומות אחרים מגונים בכל לשון של גנוי, אך המושג של ישראלי חף מפשע נחשב בעיני קרצ'אוי – ומופתים משיבים אחרים באתר – בתור אוקסימורון. הרציונל שניתן לכך הוא שבישראל נהוג גיוס חובה ולכן כל ילד ישראלי הוא חייל פוטנציאלי. נימוקים אחרים כוללים פגיעות של צה"ל בחפים מפשע וכו'.

בשנת 2010 האתר נעלם מעל האינטרנט במפתיע, ובמקומו עלה אתר באותו השם, ללא מדור הפתוות. על פי מאמר של Mona Abdel-Fadil, שערכה עבודת שדה במערכת האתר בקהיר בעת שפרץ ה"משבר," נראה כי הגוף שמימן את האתר הביע את חוסר שביעות רצונו מתכנים שעלו בו ודרש לסגור את האתר במתכונתו הנוכחית. הכותבים הניחו כי מדובר בהשתלטות סלפית על האתר, וכי התכנים הליברליים הם מה שעורר את חמתם. בהמשך, כאשר מסתבר שהרבה מהתכנים הליברליים דווקא הושארו באתר החדש, הכותבים "משנים גריסה" ומניחים שההשתלטות נובעת מכך שהאתר היה תקיף מדי כנגד ישראל, והסלפים (שמזוהים עם סעודיה וארצות המפרץ) זעמו על כך שהתכנים עשויים להכעיס את האמריקאים.

הכותבים המרכזיים של האתר פרשו והקימו אתר בשם on-islam.net, שנראה בדיוק כמו "אסלאם און-ליין" הישן. באתר החדש שמתי לב לתופעה מעניינת – בעוד הפתוות באנגלית לגבי יחסים בין-דתיים נשמעות דומות מאד למה שהיה מקובל באתר הישן (אין לנו בעיה עם יהודים, יש לנו בעיה עם ישראל), פתוות בערבית מכילות אמירות אנטישמיות גרידא, ומשתמשים בציטוטים מהקוראן ומהחדית' כדי "להוכיח" שביהודים קיימים פגמים באופן טבעי אשר גורמים להם להיות לא אמינים, השוואת לקופים וחזירים וכו'.

ולסיכום? הקצנה או ליברליזציה של השיח?
בתחילת דרכם, אתרי השו"ת נתפסו כבשורה של ממש. בעולם המוסלמי שיח' קרצ'אוי דיבר על כיבוש העולם דרך האינטרנט ובעולם היהודי, שממילא לא מתעניין בהפצת היהדות לכל דיכפין, דיברו – בעולם החרדי – על הסכנות הגדולות שבמדיום, ובעולם האורתודוכסי הלא-חרדי על הפוטנציאל הגדול שיש במדיום החדש שמאפשר שיח הלכתי דו-כווני. הרב שרלו הרחיק וטען כי מדובר בהפיכת התשובה ההלכתית ל"בית מדרש של ממש, שבו אין מקבלים דבר ללא בחינה ובדיקה."

מדובר, למעשה, באותן ציפיות שנתלו באינטרנט באופן כללי בתחילת דרכו, ובתקווה שמדובר במדיום שיאפשר את "מצב הדיבור האידיאלי" של הברמס, שבו המשתתפים בשיח עסוקים כולם בחיפוש אחר האמת ולא בהפצת אג'נדה כזו או אחרת. הציפיות, כך היה נראה, הופרכו כמעט לחלוטין – רוב התשובות היו צפויות, חד-מימדיות, ושיעתקו ברובן שיח קיים. רב שהעז לפרסם תשובה שחורגת במקצת מגבולות המובלעת נתקל במבול תגובות שהבהירו לו שמדובר בחציית גבולות גזרה.

הרבה רבנים מהצד הליברלי של האורתודוכסיה, כמו שכבר ציינתי, הפסיקו מהר מאד לענות על שאלות מקוונות, והיה נראה שהשיח מופקר לימין. באופן אירוני משהו, נראה שדווקא העובדה שהאתרים המוסלמים לא איפשרו לגולשים להגיב על התשובות שנתנו המופתים, היא זו שגרמה לכך שהאתרים המוסלמים מציגים שיח מגוון הרבה יותר, ותשובות ליברליות ומפתיעות.

בניגוד לדעה הרווחת, גם בצד היהודי למדיום הזה יש הצלחות לא מעטות. העובדה שנשים היו חלק אינטגרלי מהשיח מהרגע הראשון, למשל, היא לא עניין של מה בכך. נשים הציבו שאלות, הגיבו לתשובות של רבנים, ואף ענו על שאלות הלכתיות. אתר "כיפה," למשל, איפשר לנשים לענות על שאלות הלכתיות במסגרת "חברים מקשיבים" כבר לפני שבע-שמונה שנים! אי אפשר גם לזלזל בכך שהאתרים האלו העלו לסדר היום המגזרי סוגיות מושתקות כמו עקרות הלכתית, חומרת רבי זירא, ונושא ההומוסקסואלים הדתיים.

גם אם רוב התשובות הרבניות (אך לא כולן!) היו צפויות ולא שברו את גבולות המובלעת, עצם העלאת הנושאים גרמה, לאט ובזהירות, להרחבת השיח. התחום היחיד בו למעשה אין שום סטיה מהמקובל והצפוי, הוא נושא היחס לפלסטינים באתרים היהודים והיחס לישראל באתרים המוסלמים. יותר מכך, נראה שעמדות ניציות בתחום יכולות להכשיר עמדות ליברליות בתחומים אחרים.

לגבי ההשפעה של המדיום, נראה שהוא מביא עמו תמורות משמעותיות לגבי הסמכות הרבנית-הלכתית, וזאת מכמה כוונים. מצד אחד, כמו שציינתי, התגובות לתשובות הרבניות, והעובדה שהרבנים טורחים לענות לתגובות, הופכת את השיח לשוויוני יותר, ופחות "מוכתב מלמעלה." תשובת הרב היא לא תמיד סוף הדיון אלא למעשה תחילתו. במובן הזה צדק הרב שרלו, שקיים כאן פוטנציאל להפוך את התשובות לבית מדרש של ממש, אך נראה שבינתיים הפוטנציאל לא ממומש במלואו והשיח נשאר לרוב ברמה די שטחית. יהיה מעניין לעקוב אחר הנושא בעתיד ולראות אם התגובות לתשובות מהוות התחלה של שיח הלכתי מורכב ומעניין.

אספקט נוסף שמשפיע על דמות הרב הוא העובדה שהרבה רבנים לא טורחים לבסס את תשובותיהם על מקורות הלכתיים. עובדה זו בולטת במיוחד בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרבה רבנים (וגם מופתים) שמחים מאד לשטוח את משנתם המדינית-בטחונית, ולחלק עצות אסטרטגיות וצבאיות לממשלה, בלי קשר ברור למקורות הלכתיים כלהם. פה הרבנים למעשה מייצבים עצמם לא כסמכות הלכתית, אלא כאינטלקטואלים ציבוריים. כלומר, הסמכות שלהם, שנובעת משליטתם במקורות הלכתיים או תורניים, מעניקה להם (לפחות לדעתם) סמכות ציבורית גם בעניינים שלמעשה לא קשורים כלל לתחום התמחותם.