מחקר

מדיטציה יהודית – ספרי החדש יצא לאור

jewmedהספר שלי הפך סוף סוף לחפץ שאפשר להחזיק ביד ולקרוא. הוא מסכם שנים רבות של עבודה ומציג לראשונה מחקר אקדמי כולל ומפורט על הזרמים השונים של התרגולות המדיטטיביות ביהדות.

ליתר פירוט, הספר מבקש לעמוד על התמורה התרבותית העומדת בלבו של החיפוש הנוכחי אחרי חיי דת פנימיים. הוא עושה זאת על ידי בחינת תורותיהם המדיטטיביות של שבעה מנהיגים דתיים יהודיים שפעלו מאז תחילת המאה העשרים-20 ועד ימינו, וזאת על רקע מגוון הטכניקות המדיטטיביות שהתפתחו במסורת היהודית לדורותיה. המחקר מראה כיצד תהליכים של "הפנמה של הפולחן הדתי"  הנם חלק מתזוזות עומק של התרבות המערבית, אשר בשדה הדת מתממשים כהתמקדות בתהליכים פסיכולוגיים ובחוויות נפשיות, וראיית תהליכים אלה כמוקד העיקרי של המעשה הדתי.

חלקו הראשון של הספר מוקדש למסורות המדיטטיביות השונות ששימשו יהודים כדרך להגיע למגע אינטימי עם האלוהות מאז ימי בית שני ועד החסידות. מדובר בסקירה המחקרית הראשונה של הזרמים המדיטטיביים העיקריים ביהדות, ואלו מנותחים בהתאם לטיפולוגיה חלוצית המסמנת הבדלים באופי התרגול וכן בחוויה המיסטית המסויימת אליה הוא נועד להוביל.

בחלקו השני הספר מתמקד בשבעה מנהיגים רוחניים יהודיים בני זמננו המלמדים מדיטציה: האדמו"ר מפיאסצנה, מנחם עקשטיין, אריה קפלן, זלמן שחטר-שלומי, ישראל יצחק בזאנסון, ארז משה דורון ויצחק גינזבורג. ניתוח שיטותיהם המדיטטיביות נעשה על רקע המסורות המדיטטיביות מן העבר, תוך בחינת מידות ההמשכיות והחידוש.

העיסוק הגובר והולך ב"מדיטציה יהודית" בזמננו, בין על ידי פיתוח מסורות תרגול יהודיות מהעבר, ובין על ידי אימוץ מסורות תרגול נאו-הינדואיסטיות ונאו-בודהיסטיות בהווה, הנו חלק משינוי מקיף שעוברים כיום החיים הדתיים במערב, שינוי שהוא מקרה פרטי של מהלך חברתי-תרבותי כולל. מהלך זה כולל עיסוק מועצם של הפרט בפנימיות נפשו, והתייחסות הולכת וגוברת של חיי הנפש שלנו כמקור למשמעות, לסמכות ולזהות. המחקר שלפנינו מבקש לארוג מסגרת תיאורטית שתסביר את הכיוונים שפנתה אליהם הרוחניות היהודית הפופולרית במאות ה-20 וה-21, ולהעריך כיצד התמורות בטכניקות המדיטטיביות שפותחו במסורת היהודית לאורך אלפיים השנים האחרונות ועד ימינו משקפות שינויים תרבותיים וחברתיים שהתחוללו בפרק זמן זה, כמו גם את הנחות היסוד המטפיזיות והאנתרופולוגיות בעבר ובהווה.

המלצות

"המחקר עשיר, חדשני ומקיף מאוד ומהווה תרומה חשובה ופורצת דרך למחקר הדתיות היהודית בת זמננו והחוויה הדתית היהודית המודרנית. פרסיקו מקדם מתודולוגיה חדשנית מתחום חקר הדתות העכשווי תוך שימוש במגוון רחב של כלים. מדובר במחקר פורץ דרך, שיטתי ומעמיק בזרמי מחשבה מודרניים שטרם נדונו בפירוט בספרות המחקר." – ד"ר אדם אפטרמן, אוניברסיטת תל אביב

"ניכרים האופקים התרבותיים, העיוניים והרוחניים הרחבים של החיבור. הדיון בתנועת 'העידן החדש' הוא הטוב ביותר שראיתי עד כה." – פרופ' יהונתן גארב, האוניברסיטה העברית

"ספרו של תומר פרסיקו מוכיח בצורה משכנעת את חיוניותן וגלגוליהן הרבים של טכניקות להשגת חוויה מיסטית במסורת היהודית." – פרופ' משה אידל, האוניברסיטה העברית

את הספר אפשר לרכוש בדף שלו באתר הוצאת אונ' תל אביב, בדוכני שבוע הספר, והחל מהשבוע הבא (אני מקווה) בחנויות.

על הספר 'שלשלאות קסומות' מאת משה אידל

משה אידל, שלשלאות קסומות: טכניקות וריטואליםבמיסטיקה היהודית, תרגום מאנגלית: מירי שרף, עורך מדעי: עמרי שאשא, כתר ומכון שלום הרטמן, ירושלים, 2015

עוד יותר מאשר מעשיר אותנו ספרו של פרופ' משה אידל, שלשלאות קסומות, בידע על המסורות המיסטיות היהודיות, הרי שהוא משמש כמַלְמָד המערער על התפיסה המוכרת אודות הדרך בה יש להבין את אותן מסורות. אם במחקריהם של ראשוני חוקרי הקבלה באקדמיה – גרשם שלום, ישעיה תשבי, משה חלמיש, יוסף בן שלמה – נתפסה המסורת המיסטית היהודית, ובראש ובראשונה הקבלה, כביטוי לתפיסה מיתית-תיאולוגית מסויימת, הרי שעבור אידל עניינה העמוק של המיסטיקה היהודית אינו רעיון, אלא פעולה. הקבלה, על כן, אינה הכפפתם של המנהגים הריטואליים היהודיים תחת קורפוס מיתי חדש או הכנסתם למסגרת תיאולוגית הניזונה מהפילוסופיה הימי-ביניימית, אלא בעיקרה העצמתם של אותם מנהגים, הגדלת מקומם בחיים היהודיים, וזאת על ידי עטיפתם במיתוס.

זו אינה שאלה של מרכז כובד ושל דגש בלבד, אלא מפתח ראשון במעלה עבור החוקרים וההדיוטות המבקשים להבין את התופעה שלפניהם. הבנת הקבלה כתיאולוגיה מציירת דמות מסויימת של המסורת המיסטית היהודית ואף של המסורת היהודית כולה – כזו המבכרת מסגרות רעיוניות על פרקסיס. ההבנה שמציע אידל מייחסת למסורת היהודית אופי הפוך. מה מעצב אפוא את המסורת היהודית: רעיון או מעשה? הנה לנו שאלה שקשה לחשוב על משמעותית ממנה בבואנו לבאר את תולדות היהדות.

גם אופן הבנתנו את החוויה המיסטית קשור לכך: האם המסלול המיסטי מבקש להגשים באופן חוויתי אידיאלים תיאולוגיים, או שמא הוא בראש ובראשונה ביטוי של הפרקטיקה, והתרגול עצמו הוא שמעצב את החוויה? תפיסה "תיאולוגית" של החוויה המיסטית עלולה לעוור את עינינו עד כדי כך שלא נבחין בהגשמתם של מצבים מיסטיים שאנחנו סבורים שהתיאולוגיה שוללת (למשל איחוד מיסטי, unio mysica).

בהמשך לכך מתעוררת גם שאלת היחס לפרקסיס הנורמטיבי של המסורת. כאמור לעיל, הקבלה ברובה העצימה את מעמדן של המצוות. אולם מה על דרכים מיסטיות שמשתמשות בפרקטיקה שאינה קשורה להלכה? הקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה למשל, מציעה טכניקות מדיטטיביות א-נומיות (מונח שהציג לראשונה אידל עצמו), דהיינו שאינן קשורות לחוק. בעוד שבקבלה התיאוסופית-תיאורגית ההמצוות עצמן הן המצע לפעילות המיסטית, אבולעפיה מציע טכניקות הקשורות למלמול שמות האל תוך הארכה בנשימות וביצוע תנועות ראש. בטכניקה דווקא, ולא בתיאולוגיה, יכולה לפענח עבורנו פנים שונות מאוד ביחסיהן של המסורות המיסטיות היהודיות אל המסורת ההלכתית.

ומה לכאן עניין ה"שלשלאות"? אידל מצביע על כך שהתפיסה אודות רציפות אונטולוגית בין האלוהות לאדם היא מרכזית בהתפתחותה של המיסטיקה היהודית הבתר-מקראית. רציפות זו באה לידי ביטוי מרכזי בלשון ובשפה. העברית, שבאמצעותה האל ברא את העולם, נחשבת ליסוד הקושר בין כלל התופעות של הבריאה, ובינן לבין האל. בין העליונים לתחתונים מתקיימת רציפות לשונית, וההאצלה האלוהית המקיימת את העולם נחשבת לתהליך לשוני. על פי אידל החל מימי חז"ל הועתק מרכז הפעילות הדתית מן הפולחן ממוקד המרחב, שאפיין את המקרא (הארץ הקדושה, ההר הקדוש, המקדש), אל טקסים ופרקטיקות המשתמשות בשפה כאמצעי לפנות – ואף להעפיל – אל האלוהות.

תמורה זו מאפיינת כמובן גם את הטכניקות המיסטיות היהודיות, וספרו של אידל פורש לפנינו מגוון מהן. כך הופכים שמות האל לנוסחאות מיסטיות שעומדות בלב הדרך אל ההתגלות האלוהית, ואידל מפרט כיצד בקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה וממשיכיו, השימוש בשמות האל מפותח ומתפתח. כך הופכת עבור חסידי אשכנז ומקובלי ספרד התפילה לפרקטיקה מיסטית, המשמשת עבור הבקיא ברזיה ככלי לא רק להגיע למגע עם האל, אלא אף לשנות את האל, להעצים אותו ולחזק את נאמנותו-מחוייבותו לישראל. גם לימוד תורה הופך לטכניקה של מגע עם האלוהות. למעשה, כפי שאידל מראה, המילים "תפילה" ו"תורה" הופכות לכינויים של האל, או של הרבדים האלוהיים אליהם מגיעים תוך שימוש מדיטטיבי באלה. תפיסה זו מחזקת ללא ספק את הקשר התיאורטי שמציע אידל בין הפרקטיקה לחוויה המיסטית.

אין זה כמובן אומר שאין לתפיסות התיאולוגיות מקום או השפעה במסע המיסטי. כך למשל, אידל מציין כי מקובלים בעלי נטייה פילוסופית הדגישו פחות את ההיבטים הקוליים של התפילה, שאצל אחרים שימשו כסולמות עליהם מעפילים מעלה ובעזרתם מושכים שפע אלוהי מטה. עבור מיסטיקונים המושפעים מהפילוסופיה, האל היה מופשט מכדי שישמע תפילה אישית, והם התמקדו בתפילה "שכלית", פנימית, המביאה להיטמעות של השכל האנושי באלוהי. מנגד, אצל חסידי אשכנז, שהפילוסופיה היוונית כמעט שלא השפיעה עליהם, התפילה הקולית ואף הניגון המוזיקלי היו מרכזיים בביצוע התפילה ובתהליך התיאורגי שבמסגרתו הועצמה דמותו של האל.

באופן מעניין, המתח בין הטכניקה לתפיסה התיאולוגית היה מוכר כבר למקובלים עצמם. אידל מביא את דבריו של נתן בן סעדיה חרר, מקובל מבית מדרשו של אברהם אבולעפיה ובעל הספר שערי צדק (נכתב בשנות התשעים של המאה ה-13). אותו ר' נתן מכיר בכוחו של שם האל, אפילו הוא בערבית, כטכניקה מדיטטיבית, ומסביר ששינון שם 'אללה' אצל הסופים אכן מביא לחוויה מיסטית:

ושמעתי שזוכרים [=משננים בטקס הד'יכר] השם בלשון ישמעאל אללה, עיינתי עוד יותר ושערתי שאחר שהם זוכרים אותיות ומנקים מחשבת נפשם לגמרי משאר מיני הצורות הטבעיות תפעלנה בהם אותיות אללה לפי טבעם ולרבוי פעולם והם מתפעלים ולא הרגישו ממה כי לא נמסרה להם קבלה (עמ' 91)

הסופים אמנם מגיעים להתפעלות מתוך שינון שם האל, אולם על פי ר' נתן הם אינם יודעים ממה הם מתפעלים, משום שאינם חלק מהמסורת של חכמת הסוד היהודית. התיאולוגיה היא שחסרה להם כדי להבין אל נכון את חוויותיהם המיסטיות, אף שלחוויות האלה הם מגיעים בזכות טכניקה שכפי הנראה מסוגלת לפעול באופן אוניברסאלי. המתח בין טכניקה לתיאולוגיה ברור, ואיתו גם ההפרייה ההדדית ביניהם.

אם נמשיך כיוון מחקרי זה, נווכח שתפיסה זו, הרואה בטכניקה אמצעי שיכול להביא לתוצאות גם מחוץ למסגרת מסורתית, תהפוך לפופולארית מאוד במאה העשרים, כאשר תרבות הניו-אייג' "תשלוף" טכניקות מדיטטיביות מתוך הקשריהן המקוריים. עם זאת, בשלב זה ההתמקדות בטכניקה תיעשה לא מתוך דגש מסורתי, אלא דווקא משום שהמסורות איבדו מכוחן. הנה תובנה נוספת שרק חקירת הטכניקה ומקומה במסורת המיסטית תחשוף בפנינו.

בשלשלאות קסומות ממשיך משה אידל את הכיוון שהתחיל בסוף שנות השמונים, עם פרסום ספרו פורץ הדרך קבלה: היבטים חדשים. כבר בספרו זה הקדיש אידל מקום חסר תקדים לביאור הטכניקות המיסטיות בהן משתמשים המקובלים. במבט לאחור אפשר להבין עד כמה משמעותי היה המהלך שיזם, וכמה היינו חסרים לו היינו מנתחים את המסורת המיסטית היהודית מתוך פריזמה תיאולוגית בלבד. דווקא המסורת היהודית, כדת פרפורמטיבית באופיה, דורשת התבוננות שונה. הספר שלשלאות קסומות ממשיך ומפתח פרוייקט חשוב זה.

נספח: על פרניאליזם מיסטי לא-פרוטסטנטי

הפסקה לעיל מתוך ספר שערי צדק הזכירה לי פסקה אחרת שקראתי במקרה לאחרונה בתוך האנתולוגיה הנפלאה של שרה סבירי למיסטיקה הסופית (הסופים, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2008).  שימו לב:

יש אנשים הנכנסים להתבודדות מבלי לקיים את כלליה: הם מפנים את עצמם לזכירה [שוב: משננים בטקס הד'יכר – ת.פ.] כלשהי, מוצאים מנוחה בהתרחקות מחברת הבריות, ומונעים מחושיהם כל התעסקות. כך עושים הנזירים [הנוצרים], הברהמינים [ההינדואים] והפילוסופים. אין ספק כי לריכוז הקשב יש השפעה על טיהור הפנימיות. כשעושים את כל אלה מתוך קיום נאות של כללי ההתנהגות על פי החוק הדתי ומתוך דבקות כנה בדרכיו של שליח האל עליו השלום [=מוחמד], התוצאה היא הארת הלב, הפניית עורף לעולם, מתיקות זכירות האל, עבודת האל בנאמנות – למשל, בתפילה או בקריאת פסוקי קוראן. ואילו כאשר עושים את כל אלו שלא מתוך מצוות החוק הדתי ודבקות בשליח האל עליו השלום, התוצאה היא [רק] טיהור מסויים של הנפש.

את הקטע הזה כתב אבו חפס שהאב א-דין א-סוהרורדי (מת ב-1235), בתוך ספרו מתנת ההכרות. הוא מהווה תמונה ראי לקטע הקודם, שהרי בשניהם מדברים על טכניקת הד'יכר, בשניהם הכותבים מודים שניתן בעזרתה להגיע לניקיון או טיהור מסויים של הנפש (וצריך לבדוק למה הכוונה כמובן), ובשניהם מובעת העמדה שמי שחסרה לו דת האמת לא יוכל להגיע לדעת העליונה, אלא יעצור בשלב כלשהו בדרך.

שני הקטעים האלה מעניינים אותי במיוחד מפני שהם מערערים על אחת ההנחות המקובלות כיום במחקר המיסטיקה, והיא שהתפיסה שמחזיקה בהקבלה עקרונית בין כל הדתות, דהיינו שמציבה את הדרכים הרוחניות על מישור אחד, משווה, ומוצאת ביניהם דמיון, היא תולדה תרבותית מסויימת, ובאופן ספציפי של הפרוטסטנטיות האירופאית.

ואכן, אם אנחנו מתחקים אחר העדויות הראשונות להשוואות בין דתות, לתפיסת הדת הקטגוריה עצמאית שתחתיה משפחה של תופעות שכולן נושאות מאפיינים משותפים, נוכל למצוא אותן באירופה של המאה ה-17, למשל אצל ג'ון לוק. סופה של התפיסה הזאת במדעי הדתות האקדמיים (שאני כמובן חלק מהם).

אבל כאן אנחנו רואים שגם אצל יהודים וגם אצל מוסלמים, וגם לפני הרפורמציה, היתה תפיסה שאיפשרה מבט משווה, אמנם ראשוני מאוד (ובוודאי לא מחקרי-אובייקטיבי). נכון, הכותבים לעיל אינם עורכים השוואה מושכלת בין דתות, אולם הם תופסים את האדם כיצור "דתי" ובעל יכולות מיסטיות בסיסיות באופן אוניברסלי, ואת הדרך שלו לאלוהות כעניין משותף. לכל אדם הפוטנציאל להגיע לטיהור הנשמה ולמגע עם האלוהות, גם אם מי שלא מחזיק בדת האמת לא יגיע לסוף המסע.

יש כאן עדות לתפיסה שגם אם אינה פרניאליזם מפורש, יש בה הקבלה בין דתות שונות, השוואה בין דרכים רוחניות שונות, ואף הענקת ערך חיובי (גם אם חלקי) לדרכים רוחניות שאינן זו של הדובר (ולא גינויין הפשוט כמעשה שטן, או ביטולן כחסרות כל ערך דתי אמיתי).

יש פיתוי לומר שזו דווקא המיסטיקה, המגע הישיר עם האל, שמאפשרת את ההשוואה הזאת, שלכאורה מדלגת מעבר לצורות האידיוסינקרטיות של הדתות וחודרת אל הלב המשותף שלהן. אבל לומר את זה יהיה כבר ללכת עוד צעד לקראת הפרוטסטנטיזציה של התמונה. בהזדמנות אחרת.

:

פורסם (ללא הנספח) בגיליון אדר-מרץ של כתב העת דברים אחדים מבית מכון שלום הרטמן.

גרסה קודמת של הפוסט לא ציינה את שנת מותו של א-סוהרורדי אלא את שנת יציאתו של ספרו.

הציונות הדתית – בין התגוונות לאתנוצנטריזם

לפני שלושה שבועות פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר מרשים ביותר על הציבור הדתי-לאומי. מדובר בדו"ח מקיף על עמדות שונות שמחזיק הציבור הזה, ואף יותר מכך: על אופיו וזהותו. המחקר נערך במאי-אוגוסט 2013 בקרב 978 איש ואיש, שנבחרו מתוך מדגם מייצג של אוכלוסיית ישראל היהודית של 4597 מרואיינים. מחבריו הם תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס וקלמן נוימן. התוצאה היא תמונה עדכנית, מרתקת וחשובה של הציבור הזה.

המחקר הזה מגיע בעיתו. הציונות הדתית, או המגזר הדתי-לאומי כפי שהוא נקרא במחקר, הולך והופך לכוח משמעותי ביותר במרחב הציבורי והפוליטי הישראלי. כפי שמסכמים המחברים:

החברה הישראלית היהודית חווה בעשורים האחרונים תהליך דינמי של חילופי אליטות וחילופי אידאולוגיות, הכולל, בין היתר, תנועה שיטתית ומתמשכת של הדתיוּת הלאומית מן השוליים אל המרכז החברתי־פוליטי. (עמ' 221)

אפשר לפרש את התהליך הזה בכל מני צורות כמובן, ואין צורך לומר, אני מקווה, שלא מדובר בחזרה בתשובה המונית, לא בתחלופה כוללת של האליטה האינטלקטואלית (כפי שהוכיח פיאסקו פרס ישראל האחרון) ואף לא באימוץ של השמרנות הפטריארכלית המאפיינת את המגזר הדתי-לאומי. כך גם למרות שיש הוגים ציונים-דתיים שרואים בכך סימן לתזוזה טקטונית אדירה, שבמסגרתה החילונים חוזרים אל יהדותם ומאמצים את מודל העם-ארץ-תורה (יואב שורק, מוטי קרפל), אני לא רואה צורך לייחס משמעות מטאפיזית לתהליכים חברתיים שיכולים להיות מוסברים באופן נטורליסטי ופשוט למדי. לדעתי מדובר בתהליך משולב של ליברליזציה מתגברת ואתנוצנטריזם מתעצם, וכבר כתבתי על כך פה ושם (ובפירוט יתר במאמר שסוף כל סוף יוצא לאור בגליון 'אקדמות' שירד לדפוס).

המחקר הנוכחי (כולו כאן ב-pdf) משרטט את המבנה החברתי והעמדות של הדתיים הלאומיים הנוכחיים, ומביא כמה נקודות מעניינות שארצה להתמקד בהן (כלומר, אני לא מסכם כאן את כל המחקר). הנקודה הראשונה כבר פורסמה, ונוגעת לשיעור מבין אזרחי ישראל היהודים שמגדירים עצמם "דתיים-לאומיים". אלה נעים בין 22% ל-28%, תלוי בשאלה ששואלים. כך או כך, מדובר בשיעור הגדול הרבה יותר, כפול למעשה, משיעור שומרי המצוות בעלי הכיפה הסרוגה באוכלוסייה. להלן טבלה מהידיעה על יאיר אטינגר ב'הארץ' המתארת את החלוקה הפנימית של זרם זה על פי מאפיינים אחרים. זכרו: כל אלה אנשים שהזדהו כ"דתיים-לאומיים":

כפי שניתן לראות, מה שניתן לכנות קבוצת הציונות הדתית "הטבעית" מונה תורניים/חרד"לים (6%, או 12% מתוך הציונות הדתית "הטבעית"), דתיים-לאומיים (31%, או 63% מתוך הציונות הדתית "הטבעית") ודתיים ליברלים/מודרניים (12%, או 24% מתוך הציונות הדתית "הטבעית"). בנוסף לאלה מזדהים כדתיים-לאומיים חרדים (11%), מסורתיים-דתיים (24%), מסורתיים לא דתיים (9%) וחילונים (3%), וקבוצות אלה בעצם מכפילות את שיעור הדתיים-לאומיים בין אזרחי ישראל, ומעמידה אותו על 22% (או, כאמור, 28% אם שואלים בצורה יותר מכלילה).

אלו תוצאות משמעותיות. לו מפלגת הציונות הדתית, 'הבית היהודי', היתה אוספת את כל הקולות האלה היא היתה עומדת על יותר מ-26 מנדטים (או 33 מנדטים, על פי התוצאה המכלילה יותר), מרחק גדול מה-12 שיש לה כיום. ללא ספק, "דתי לאומי" הוא מותג אטרקטיבי במדינת ישראל כיום.

אבל מה שזה אומר הוא שהמונח דתיים-לאומיים אינו כולל רק אנשים השומרים על ההלכה. "נראה שהולך ונפתח פתח רחב יותר ויותר ליתר הדגשה של ערכים ותחושת זהות על פני אורח חיים אחיד מחייב", כותבים מחברי המחקר (227). ערכים אלה עומדים בעיקרם על עמדה פוליטית ימנית-שמרנית ועל אתנוצנטריזם, או כפי שמנסחים זאת המחברים: "המחנה מתאפיין בהדגשת זהות יהודית־ פרטיקולריסטית, ברתיעה מאוניברסליזם ערכי ובמקרים רבים גם ברמה גבוהה של לאומיות עד כדי לאומנות." (229). אנו נראה סימנים לכך לאורך כל הממצאים להלן.

כמה ממצאים מרכזיים מהמחקר

הנה כמה ממצאים מעניינים. שימו לב שהנתונים להלן מתייחסים רק לקבוצה שמזהה את עצמה כדתיים-לאומיים, כלומר לאותם 22% מאזרחי ישראל היהודים.

קבלת להט"בים לקהילה

לעיל: רוב קטן של הציבור הדתי-לאומי מתנגד לקבלת להט"בים (מה זה לעזאזל "אנשים חד מיניים"?) לקהילה. הנה פילוח התשובות:

כפי שניתן לראות מהטבלה, רוב מוחץ מבין החרד"ל (72.5%) ורוב קטן מבין הדתיים-לאומיים המרכזיים (53%) מתנגד לקבלת להט"בים לקהילה. נקודה מעניינת שעוד תחזור: שימו לב ששיעור המסורתיים-דתיים שמסכימים בהחלט לקבלת להט"בים קטן משיעור הדתיים-הליברלים 36% מול 24%). כלומר הם שמרנים יותר מחבריהם שומרי המצוות. אגב, גם לגבי נישואים אזרחיים, רוב קטן (52%) מקרב הדתיים-הלאומיים חד משמעית מתנגד להנהגתם, ורק 21% בעד.

סמכות הרבנים

רוב הדתיים הלאומיים, 53%, חושבים שחברי כנסת דתיים צריכים להיות כפופים לסמכות רבנית בנושאים פוליטיים. 44% חושבים שלא. נתון די מדהים בהתחשב בהיסטוריה של המפד"ל, שמעולם לא היתה כפופה לסמכות רבנית. פילוח הנתונים מראה שאצל החרדים והחרד"ל מדובר ברוב עצום (91% ו-82% בהתאמה), ואילו אצל הדתיים-לאומיים המרכזיים מדובר במעט פחות ממחצית (48%). עדיין, זה שיעור גדול מאוד עבור עמדה חרד"לית לעילא.

יחס המגזר לאמצעי התקשורת

44444

שימו לב שהאחוזים מסתכמים ביותר ממאה אחוז, שכן חלק קוראים, למשל, יותר מעיתון אחד. אותי מאוד הפתיע ש'ידיעות אחרונות' כל כך פופולרי. גם 'ישראל היום' נפוץ למדי, ובהתחשב בכך שהמחקר נערך במאי-אוגוסט 2013 יש להניח שהחינמון התחזק מאז. מאכזב למדי הוא מקומם של העיתונים המגזריים – רק 9% קוראים 'מקור ראשון' ורק 5% 'בשבע'. אין לי שום כוונה להמליץ על 'בשבע', אבל אני פשוט לא מבין למה שיעור גדול יותר מהדתיים הלאומיים לא קורא 'מקור ראשון'. לא רק שזה עיתון הרבה יותר טוב מכל האחרים לבד מ'הארץ', הוא גם הבמה המרכזית לדיונים פנים-מגזריים. רבותי, אליטה לא מחליפים רק בקלפי, ומי כמוכם יודע. בלי הגות, בלי פולמוס, בלי מודעות עצמית וביקורת עצמית זה לא יילך.

דפוס חוזר במחקר הוא הקפיצה בגרפים בין החרד"ל לד"ל. ראו למשל:

הגרף הזה מודד את רמת החשיפה לתקשורת הכללית במדד שבין 0 ל-1. שימו לב לקפיצה מהחרדים לחרד"ל, ואחריה את הקפיצה בין החרד"ל לד"ל. הקפיצה השנייה אפילו תלולה יותר מהראשונה, כלומר ההבדל בין החרדים לחרד"ל קטן מההבדל בין החרד"ל לד"ל. וההבדל בין האחרונים למסורתיים למיניהם ולחילונים גם הוא קטן מההבדל בינם לבין החרד"ל. דפוס זה חוזר בעוד כמה ממצאים, ומרמז שקו השבר המגזרי, היה ויהיה פיצול, יהיה בין החרד"ל לכל השאר.

מעמד האישה

שיעור ההתנגדות לשינוי המעמד ההלכתי של האישה הוא 55% אצל גברים ו-56% אצל נשים. לא יודע מה לעשות עם זה. והנה על פי חלוקה פנים-מגזרית:

שימו לב לשני דברים מעניינים:

  • ההבדל בין החרדים-חרד"ל (80% ו-75.5% בהתאמה מסכימים שמעמדה ההלכתי של האישה לא צריך להשתנות) לד"ל (58%), והלאה לשאר המגזר.
  • היותם של המסורתיים-דתיים יותר שמרנים מהדתיים-ליברלים. כלומר למרות שהם לא שומרי מצוות בצורה אורתודוקסית, הם שמרנים יותר מחלק מאלו שכן.

וכאן הייתי רוצה להעיר משהו כללי. ברור לכולנו שרוב המוגדרים מסורתיים-דתיים הם יוצאי ארצות האסלאם. בשפה פשוטה, מזרחיים. צריך אפוא להיות לנו גם ברור שזהות מזרחית היא פטריארכלית יותר. זה די פשוט: הזהות המזרחית היא מסורתית, זהות מסורתית היא שמרנית, וזהות שמרנית היא פטריארכלית. הפטריארכיה היא יסוד מהותי מהשמרנות ומהמסורתיות, ואף – יאמרו תיאוריות פמיניסטיות שונות – היסוד המהותי ביותר בה. צריך לזכור את זה כשרוצים – ובעיקר כשרוצות – לשחזר זהות מזרחית מחוקה או מדוכאת. כי בזהות כזאת כפי הנראה יהיה צד שימחוק וידכא קבוצות אחרות, כמו נשים ולהט"בים.

הנה דוגמא נוספת לענינים הנ"ל:

כאן מדובר בהסכמה או התנגדות ללימוד גמרא על ידי נשים. שוב: שימו לב לקפיצה מהחרד"ל לד"ל. זה קו השבר. ושוב: שימו לב לכך שהמסורתיים-דתיים שמרנים יותר מהדתיים-ליברלים, ולמעשה כאן אף יותר מהדתיים-לאומיים המרכזיים.

בין רוב יהודי לארץ ישראל השלמה

אנחנו רואים כאן רוב מובהק לשמירה על רוב יהודי במדינת ישראל, וזאת על חשבון שמירת "חבלי מולדת" בין הירדן לים. אפילו קבוצת החרד"לים, שבה שתי הברירות הן הקרובות ביותר מבחינה סטטיסטית, עדיין מציגה רוב ברור למען רוב יהודי במדינה (52% לעומת 37%).

המשמעות לדעתי ברורה: יש כאן קריסה טוטלית של אידיאולוגיית "ארץ ישראל השלמה" ואיתה של התיאולוגיה הקוקיסטית שדיברה על ריבונות יהודית על חבלי מולדת כדרך אל הגאולה. התפיסות האלה נדחות על ידי כל הציונות הדתית כיום. חלום ארץ ישראל השלמה נגנז, ומהקוקיזם נשארו רק ממלכתיות עם דוק של קדושה וכמה מילות מפתח שבנט משתמש בהן כדי להצדיק שילוב חילונים ברשימה. במקומן של אלה עולה תפיסה אתנוצנטרית (כחלק מגל הלאומיות-האתנית של הציבור היהודי בישראל בכלל), רדודה ופשוטה הרבה יותר, ששמה את העם לפני הארץ ומעדיפה מדינה יהודית על מדינה גדולה.

מכאן עולה שאם וכאשר יאלץ הציבור הדתי-לאומי לבחור בין שליטה על שכם, חברון, בית אל, ועפרה תוך אזרוח 3 מיליון פלסטינים לבין נסיגה מיהודה ושומרון ושמירה על החלום הציוני של מדינת לאום לעם היהודי, הוא יבחר ללא ספק באופציה האחרונה. אלה חדשות מעניינות ורבות משמעות. מסתבר שתהליך התעצמותה תפיסת הדמוקרטיה האתנית בישראל, עד כמה שהוא מזיז את המפה הפוליטית ימינה, פועל גם כחרב פיפיות אשר יכולה, בתנאים מסויימים (סנקציות בינלאומיות וכו') להוביל לפרידה מהשטחים הכבושים.

כפי שכתבתי לא מזמן, אצל בנט העם עומד לפני ההלכה. כאן מתברר שאצל הציבור שלו העם עומד גם לפני הארץ. כלומר מהשילוש הקדוש עם-ארץ-תורה הולך והופך העם למרכז ההוויה הלאומית-דתית, וזאת על חשבון הארץ והתורה. הקוקיזם מת, יחי האתנוצנטריזם.

סיכום

כמה מגמות עולות אל מול עינינו מהמחקר הנוכחי:

  • המגזר המזדהה כדתי-לאומי גדול הרבה יותר מאשר אלו החובשים כיפות סרוגות. הוא כולל גם מסורתיים, ואפילו חרדים וחילונים. יסוד מרכזי בזהותו הוא עמדה פוליטית ימנית, ותפיסה אתנוצנטרית, המובילה ללאומיות-אתנית.
  • כלפי להט"בים העמדה היא שמרנית, ויש רוב (קטן) נגד קבלתם לקהילות של המגזר. כך גם בכל הנוגע למעמד האישה, המגזר המזדהה כדתי-לאומי הוא מגזר שמרן בסך הכל. יוצא דופן בולט: לימוד גמרא לנשים.
  • גם בענייני דת ומדינה מתגלית שמרנות בסיסית וחוסר רצון לכל שינוי בקרב מעט יותר מחמישים אחוז מהמגזר. כפי שמסכמים מחברי המחקר, בענייני דת ומדינה "העמדה השכיחה במחנה הדתי־-לאומי היא שהמדינה אמורה לשרת את הזרם האורתודוקסי" (229).
  • יש פער ניכר בתשובות רבות בין החרד"לים לד"לים והלאה. לצד ערכים דומים והזדהות כללית עם מאפייני המגזר כולו, תשובות החרד"לים קרובות לאלו של החרדים ורחוקות מכל השאר. אם יהיה פיצול בציונות הדתית, יש להניח שקו השבר יהיה בין החרד"ל לדתיים-לאומיים המרכזיים (ולא, למשל, בין הד"ל לליברלים).
  • העמדה האתנוצנטרית, שעמה מזדהה המגזר ושעומדת בלב הזהות המשותפת שלו, הופכת ליסוד מרכזי בהוויתו, עד כדי כך שהיא מאפילה על ערכים אחרים כהקפדה על שמירת מצוות או שלמות ארץ ישראל.

לסיכום, המגזר הדתי-לאומי נמצא בלבו של הגל האתנוצנטרי שעובר על החברה היהודית בישראל בזמן הזה. הוא עצמו מתחזק ממנו מספרית, ומוסיף לשורותיו קבוצות שמזדהות איתו ומאמצות את זהותו. מצד שני, אותו גל מחליש את הזהות ההלכתית שלו, ומרבה את ביטוייה. לכן אנחנו רואים התגוונות גדולה בקרב ציבור הזה, במסגרתה תת-קבוצות מציגות נאמנות משתנה להלכה. מצד שלישי, אותה התגוונות מקבלת ביטוי מוגבל בלבד בעמדותיו לגבי יחסי דת ומדינה.

המגזר מציג גישה שמרנית במידה בכל הנוגע ליחס לנשים וללהט"בים, דבר שיוצר מתח בינו לבין החברה החילונית הכללית בישראל (כפי שאפשר היה לראות אחרי פרסום עמדותיהם של חברי 'הבית היהודי' לגבי נישואי להט"בים), אם כי יש לציין שהעמדות האלה נמצאות בתנועה מתמדת, וסביר מאוד לדעתי שילכו ויתגמשו בעתיד.

לבסוף, האתנוצנטריזם הדתי-לאומי מחליף את אידיאל ארץ ישראל השלמה ואת הציפייה לגאולה בעקבות ריבונות על שטחי הארץ המובטחת. ניתן לשער שבמקרה של הכרעה בין שלמות עם ישראל או היותה של המדינה "יהודית" לבין שלמות הארץ או השליטה הריבונית בה, יגבר האתנוס על האדמה והמגזר ירפה מאחיזתו בארץ.

לא בכל מחיר: המאבק כנגד הפינוי מעזה וההתגייסות המערכתית כנגדו

לא בכל מחיר : מגוש קטיף ועד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל, ענת רוט, הוצאת ידיעות ספרים, 2014, 631 עמ'

בשמיני ליוני 2005, שלושה חודשים לפני פינוי כל אזרחי ישראל מרצועת עזה ובשיאו של מאבק השטח כנגד "תוכנית ההינתקות", דיווח 'ידיעות אחרונות' שבפרקליטות המדינה החליטו על "עליית מדרגה במאבק כנגד מתנגדי ההתנתקות". במסגרת הצעדים החדשים שיינקטו "ניתן יהיה לפנות לבית המשפט ולבקש להכריז על ילדים החוזרים ומפירים את החוק [=חוסמים כבישים – ת.פ] כעל 'ילדים נזקקים' בהתאם לחוק הנוער, ובהמשך להרחיק אותם מרשות הוריהם בטיעון שהילדים מופקרים." היה זה אחד השיאים הגרוטסקים ביותר של המאבק של מדינת ישראל באזרחיה ה"כתומים", ואחד מתהומות השפל העמוקים ביותר אליו היא הגיעה באותו קיץ לוהט ומתוח.

ספרה של ענת רוט נסוב כולו על אותו קיץ ולוקח על עצמו שתי משימות. האחת היא תיעוד כרונולוגי מדוקדק של מאבקו של הציבור הציוני-דתי על זרמיו וגווניו בתוכנית לפינוי מעזה, שיזם ראש הממשלה אריאל שרון. תיעוד זה מביא עדויות בלעדיות מתוך ראיונות שקיימה רוט עם העומדים בראש המאבק – פוליטיקאים, מנהיגי ציבור, רבנים ואנשי שטח – ומלווה את השתלשלות האירועים מרגע פרסום תוכניתו של שרון על ידי עיתונאי 'הארץ' יואל מרקוס, בפברואר 2004, ועד לנעילת השער על גוש קטיף עם יציאת הכוחות האחרונים ב-11 בספטמבר 2005. מדובר בכרוניקה מאלפת שמציגה התגייסות כללית – פוליטית, תקשורתית ומשפטית – שנועדה לסכל כל אפשרות לעצירת המהלך, תוך הפיכתם של מתנגדיו למצורעים.

המשימה השנייה היא הצגתה של התפיסה ה"ממלכתית" (במלעיל) של הציבור הציוני דתי לגווניו וגווניה, ונתינת תוקף לטענתה של רוט שההשקפה הממלכתית הזו לא הובנה כלל על ידי מרבית העוסקים, ישירות ובעקיפין, בתוכנית, ושאותה השקפה היא שמנעה סירוב פקודה המוני מחד גיסא ואלימות רחבת היקף מאידך. רוט עומדת במלואה רק במשימה השניה, אולם מאירה בספרה היבטים שונים ומשמעותיים, ובסופו של דבר מוציאה תחת ידה מסמך מרתק וחשוב.

תמרור אדום לדמוקרטיה הישראלית

תיעוד המאבק הפוליטי והאזרחי בהתנתקות – ואף חשוב יותר: ההתנגדות לו – הוא בעל משמעות אדירה. לא חלפו שנים רבות מאז אותם אירועים, אבל הקריאה בספר מגלה עד כמה אותם ימים היו אינטנסיבים ורבי מעש, ועד כמה כל מי שניזון אז מהתקשורת הכללית קיבל תמונה חלקית ביותר של המתרחש. רוט מביאה מידע פנימי, וזה פורש בפני הקורא את השיחות האישיות של מנהיגות מועצת יש"ע ונציגיה בכנסת, כמו גם את ההתרחשויות בשטח, להן היתה עדה.

כך למשל, רוט מלווה את הלחצים שהופעלו על בנימין נתניהו, אז שר האוצר, להתפטר מהממשלה או לפחות להצביע נגד התוכנית. שוב ושוב נפגשו אנשי מועצת יש"ע עם נתניהו בתקווה לשכנעו לעמוד בראש ההתנגדות הפנים-ממשלתית לתוכנית, ושוב ושוב נכזבו. נתניהו הצביע בעד אישור התוכנית בממשלה (יוני 2004), התקפל גם בהצבעה בכנסת (ה"פוטש-בננה" – אוקטובר 2004) והמשיך לתמוך בה עד לאוגוסט 2005, חודש בלבד לפני השלמתה, אז התפטר מהממשלה. על התנהלותו של נתניהו אמר זאב חבר (זמביש) לרוט כי "הוא לא התנהג כאחד שרוצה באמת לעצור [את ההתנתקות]. כל פעם שהייתי יוצא מישיבה איתו, הייתי מסתכל על החברים ושואל את עצמי: מה הוא רוצה? בלב כבד הבנתי שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא. […] לכן הוא אומר לעצמו: ששרון יוציא את הערמונים מהאש. שהוא ישבור את הראש על עזה."

חשובה עוד יותר סקירתה של רוט את הכוחות שקמו כדי להבטיח את הצלחת התוכנית. ראש הממשלה שרון, כזכור, אותרג, והחשדות כנגדו – שוחד והפרת אמונים בפרשת "האי היווני" – התמסמסו בלהט ההכנות למבצע; השמאל הפוליטי, אחרי תקופת חשדנות כלפי כוונותיו של שרון, התייצב לימינו כדי לעזור לו להעביר את התוכנית בכנסת, והצעות לערוך משאל עם לאישור התוכנית נתקלו בהתנגדות חוזרת ונשנית; מערכת המשפט, כפי שניתן להבין מפסקת הפתיחה לעיל, התייצבה גם היא כדי להקשות עד כמה שאפשר על התנגדות אזרחית למהלך; המשטרה שימשה את הממשלה ככלי לפיזור הפגנות יותר מאשר כמוסד המגן על זכויותיהם של אזרחיה; ולבסוף התקשורת, כמעט ללא יוצאים מהכלל, היללה את התוכנית מלידתה והציגה את המתנגדים לה כ"קיצונים", "משיחיים" וכמהווים סכנה לדמוקרטיה הישראלית ולביטחון תושביה.

פריסת השתלשלותה של ההתגייסות כנגד המחאה הכתומה היא התרומה החשובה ביותר של הספר, ומהווה תמרור אדום זועק המצביע על יכולתה של חברה דמוקרטית להשתמש בכל כוחותיה, הממסדיים והחוץ-ממסדיים, כדי להעביר תוכנית פעולה בעלת מימדים ברוטליים, שמטרתה ויעילותה לכל הפחות שנויים במחלוקת. כתיבתה של רוט ממחישה היטב עד כמה קל לשנע את דעת הקהל בדמוקרטיה המודרנית ועד כמה אכזרית יכולה להיות היציאה כנגד מיעוט לא-קונצנזואלי שמממש את זכותו למחאה. רוט מביאה ראיות לכיסוי התקשורתי המונוליתי שהציג את המוחים שוב ושוב כמיעוט קולני ואנרכי, המסוגל לכל, כולל יציאה למלחמת אחים. זאת בעוד הן בדיונים פנימיים והן כלפי חוץ הצהירו מנהיגי המחאה ורבנים בכירים כי הם מתנגדים נחרצות לכל מעשה אלימות.

למוטט את סמכות המדינה בטרור

כך לדוגמא, באחד מרגעי השיא של המאבק, בכפר מימון, החליטה הנהגת המחאה שלא לנסות ולפרוץ דרך מעגלי כוחות הביטחון שניצבו בינם ובין רצועת עזה. רבבות "כתומים" ששו להוראה להתקדם לעבר גוש קטיף. סביבם נפרסו עשרים אלף שוטרים וחיילים (ויש לשים לב לשימוש בחיילים כדי לעצור הפגנה של אזרחים בתחומי המדינה), והיה ברור לכל הצדדים שעימות, גם ללא נשק חם, היה מוביל להרוגים. מתוך אחריות ובניגוד לרוח שנשבה מכיוון המפגינים החליטו מנהיגי המחאה לשוב על עקבותיהם ולהתפזר.

רוט מביאה מהקולות שנשמעו באותם ימים. מול שר הביטחון מופז שהזהיר מ"אנרכיה ופורענות", השר צחי הנגבי שדיבר על הובלתם של המתנחלים אל "מלחמת אחים" וראש הממשלה שרון שקבע כי מדובר ב"קבוצה קטנה של אנשים שמנסה להוביל את המדינה הזאת לחורבן […] לוקחים ילדים וילדות רכים, מרעילים להם את הנשמה"; מול כתבים בכירים בעיתונות שהעמידו את המאבק כמתקיים בין בני אור לבני חושך ("חיילים ואנשי מג"ב מול מסות הולכות ומתהדקות של לוחמי דת" – ארי שביט; "ריבונות מול משיחיות" – בן כספית), היו מנהיגי המחאה בשטח נחושים שלא לנקוט בשום מהלך שיביא לאלימות. כך למשל, יו"ר מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, הבהיר ש"אין דבר כזה 'בכל מחיר'", ואילו הרב דרוקמן קבע שאי אפשר להגן על הארץ במחיר של פגיעה בעם.

והנה, למרות האחריות שגילו מנהיגי המאבק וגם אחרי הפיזור השקט המשיכו רוב הכתבים הבכירים בעיתונות לשפוך אש וגופרית על המוחים. חוגגים את "ניצחון שלטון החוק" הדגישו אלה שוב שמדובר ב"מיעוט פנאטי" (סימה קדמון), "מיעוט קנאי" (מאיר שלו) או פשוט "מוסולינים" (נחום ברנע), אשר מעוניינים "למוטט את סמכות המדינה בטרור" (יואל מרכוס).

ראוי לשים לב בעיקר לקולות מימין שיצאו נגד בעלי בריתם עד לפני כמה חודשים. "המתנחלים" מעולם לא הוכפשו בצורה כה חריפה. שרון היה מלך ישראל ומה שהוא החליט – החוק. השילוב בין סיקור סלקטיבי וחד מימדי, משטרה שלא בחלה במעצרי שווא ואף אלימות, ומערכת משפט שמקילה בחשדות השוחד כלפי ראש הממשלה ומחמירה בשיפוט המפגינים לא השאיר למחאה סיכוי. רוט מציירת תמונה עגומה של התקרנפות כמעט כללית, כזו המזכירה, אולם גורפת וחמורה יותר, את הביטויים כנגד "השמאל הקיצוני" שאנחנו שומעים בשנים האחרונות.

הממלכתיות הקוקיסטית

משימתו השנייה של הספר, זו המחקרית יותר (מדובר בעיבוד של עבודת דוקטורט שנכתבה תחת הנחייתו של פרופ' אשר כהן), עניינה להסביר את הפער האדיר בין התדמית של המוחים לבין התנהגותם בשטח. לצורך כך פונה רוט להסביר את משנתם התיאולוגית, ועומדת על מחויבותם העקרונית לשלמותו של עם ישראל וראייתם את המדינה ומוסדותיה כבעלי קדושה מובנית.

רוט יוצאת כנגד סיווג השקפת 'גוש אמונים' כ"פונדמנטליזם". היא מנסה להראות שספרי מחקר רבים שוגים בזיהוי וסיווג לא נכונים של חסידי הרב קוק, אולם לטעמי לא מצליחה בכך, אלא מראה שבעיקר ספרי עיון פופולרים (כגון 'חמורו של משיח' של ספי רכלבסקי) עושים זאת. היא גם לא מציינת את הדוקטורט של שלמה פישר, שעמד על אותה נקודה לפניה, ולא את זה של גדעון ארן, שהציג כבר בתחילת שנות השמונים ראייה מורכבת של ה"קוקיזם".

מכאן פונה המחברת לתיאור השקפתם הייחודית של המתנחלים, ומסכמת היטב את עקרונות ה"ממלכתיות" הקוקיסטית. רוט הופכת את הדברים לרלוונטים כאשר היא מחלקת את הציונות הדתית כיום לזרמים שונים הנבדלים על פי פרשנותם את אותה עמדה: מה"היפר-ממלכתיים" (הרב טאו וישיבות 'הקו'), דרך הזרם המרכזי (הרב חיים דרוקמן ועוד רבים) ועד אלו שלהם "ממלכתיות משברית" (הרבנים זלמן מלמד, דוב ליאור ועוד). חלוקה זו חשובה עבור ניתוח התגובות השונות של הרבנים אל מול התקדמות הפינוי מעזה.

לא כל העובדות

הספר, כאמור, חשוב וטוב, אולם יש להעלות הסתייגות לתזה שמציגה רוט בנוגע לטיפול התקשורתי במוחים. רוט כאמור מראה בצורה משכנעת שאלו הוכפשו ודמותם עוותה. עם זאת, יש לזכור שמנהיגי המוחים עצמם ספק הזהירו ספק איימו לא פעם במלחמת אחים אם יתבצע הפינוי. אי אפשר לצפות מהתקשורת לא להגיב ברצינות לאיומים שכאלה (והמאיימים עצמם אף רצו בכך!).

בנוסף, הרי שהיתה גם היתה אלימות במהלך ביצוע התוכנית: עדן נתן-זאדה רצח ארבעה אזרחים ישראלים באוגוסט 2005, ואשר ויזגן רצח ארבע מתושבי השטחים כשבוע אחריו. באותו חודש התאבדו שני אזרחים במחאה על התוכנית: ילנה בוזינובה, בת 54, הציתה עצמה מול מחסום צה"ל, וברוך בן מנחם, בן 32, הצית עצמו בירושלים.

לבסוף, במהלך ביצוע התוכנית הדליקו אלמונים ברז של צובר גז ברחובות, וריססו לידו את המילים "צריך לרצוח את שרון". כבאים שהוזעקו למקום כיבו את האש שקרוב אליה המתינו 5,600 ליטר גז בישול ושני בניינים בהם שכנו כ-300 דיירים. מקרים אלה זוכים להתייחסות זניחה אצל רוט (המקרה האחרון כלל לא מצויין), והיא ממהרת להבהיר שלא מדובר באנ"ש, כלומר בבני ציבור הציוני-דתי הממלכתי. זה אולי נכון, אבל גם כאן האשמת התקשורת בליבוי חששות הציבור לחינם אינה תקפה.

מאידך, רוט מבהירה היטב את אופיה וגווניה של ההשקפה ה"ממלכתית", ואת חוסר ההבנה שלוקה התקשורת הכללית באשר אליה. יש לומר שאין כל ביטחון שהממלכתיות תעמוד בנסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל, ודאי אם מדובר בנסיגה משטחים ביהודה ושומרון, המקודשים מרצועת עזה. גם עצם משבר הפינוי מעזה סדק עמדה זו, והיא אינה דומה למה שהיתה לפניו. ועם זאת, אי אפשר להבין את התנהלותו של הציבור הציוני דתי בלי להבין אותה. אסיים עם אנקדוטה רלוונטית שמביאה רוט מפי הרב אלי סדן:

לאחר החתימה על הסכמי קמפ דיויד הגיע ראש הממשלה מנחם בגין לביקור אצל הרב צבי יהודה קוק. הרב כעס מאוד על ההסכם, שכלל נסיגה מלאה מסיני, אולם כמובן שנאות להיפגש עם ראש הממשלה. לאחר הפגישה ליווה את בגין עד חדר המדרגות, וזאת למרות שסבל מכאבים חריפים ברגלו – זמן קצר לאחר מכן תיכרת אותה הרגל בניתוח. בגין החל לרדת במדרגות ואילו הרב החזיק במעקה ועמד, נאנק מכאבים. הוא סירב לשבת על כיסא שהובא לו, והמשיך לעמוד לכבודו של ראש הממשלה עד שזה יצא מטווח ראייתו. אם תרצו, זו כל תורת ה"ממלכתיות" על רגל אחת.

:

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ

התיאולוגיה מאחורי תג מחיר והקשר המסוכן להר הבית

"קשר מסוכן – דינמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה" הוא דו"ח משותף של עמותות עיר עמים וקשב שהתפרסם לאחרונה. הדו"ח, שהשתתפתי בהכנתו, עוסק בתנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש, ולבד ממיפוי הפעילות שלהם הוא עומד על הקשר ההולך ומתהדק בין הממסד הישראלי לביניהן, כלומר בין הממשלה והכנסת לבין תנועות שונות המבקשות לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית.

הדו"ח מביא עדויות לשיתוף פעולה מתמשך ומשמעותי בין משרדי ממשלה (החינוך, הדתות, התרבות) שכלל הקצאת תקנים לעובדים בשכר ואף מימון פעילויות בסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה. מובן שיש למשרדי הממשלה זכות מלאה לממן פעילויות שהם רואים כחשובות, אולם כאשר המוסדות שהם עובדים איתם קוראים במפורש לבנייתו הקרובה של בית המקדש, לא פעם על חשבון קודשי האיסלאם שעל ההר, יש סיכון שיתקבל הרושם שהממשלה תומכת במובלע בעמדות שכאלה.

כך למשל, משרד החינוך לא מהסס לשלוח תלמידי בית ספר לסיורים מודרכים ב'מכון המקדש', שזוכה להקצאה של שמונה תקנים של בנות שירות לאומי, שעמדתו המוצהרת היא קידם בניית המקדש ככל שיותר מהר, ושהעומד בראשו, הרב ישראל אריאל, קרא בעבר להריסת קודשי האיסלאם שעל ההר. כל זאת ללא חשיפת התלמידים למורכבות הנושא או לדעות ששוללות (ביטחונית, חוקית, הלכתית) יוזמות שכאלה. ברור שלכל הפחות סיור שכזה אינו מופת של פעילות חינוכית.

הר הבית, אין צורך לומר, מהווה את אחד המקומות הטעונים רגשית ופוליטית בעולם. בדו"ח מרואיין ראש השב"כ לשעבר עמי איילון שמזהיר שפעילותן של תנועות המקדש היא "מתכון לפיצוץ", וניצב בדימוס מיקי לוי מזהיר מפני "מלחמת עולם שלישית". בינתיים, לממשלה אין מדיניות ברורה בקשר לסטטוס קוו בהר. אזור הדמדומים הזה הוא קרקע פוריה ליוזמות פרטיזניות של אינדיבידואלים נלהבים, כמו גם של שרים וחברי כנסת שכאמור משתפים איתם פעולה, אולי ללא הבנה מלאה לאן הדברים עלולים להתגלגל. הדו"ח מלא וגדוש בפרטים, ואני מזמין אתכם כמובן לקראו ולהפיצו. כאן הייתי רוצה להתייחס להיבט אחד, שדווקא לא זוכה בדו"ח לטיפול, והוא הקשר האפשרי בין פעולות 'תג מחיר' להר הבית.

כולנו רקמה פוליטית אחת חיה

פעולות ונדליזם ואלימות של יהודים כנגד פלסטינים ורכושם, מוסדות דת מוסלמיים ונוצריים וחיילי צה"ל ורכושו זכו בשנים האחרונות לכינוי "תג מחיר", על שם הסיסמה שהמבצעים עצמם משתמשים בה. הכותרת הזאת בעייתית לא רק משום הקונוטציה הנייטרלית למדי שלה, אלא משום שהיא מכסה שדה רחב ומגוון של תופעות. קשה לשער, למשל, שהמניע לביזוי מנזר או מסגד זהה למניע לפינצ'ור גי'פ צה"לי, ושני אלה אינם שקולים מבחינת הרוח העומדת מאחוריהם לשריפת שדות של פלסטינים.

יחד עם זאת, הכינוי "תג מחיר" מכיל בתוכו משמעות חשובה, והוא האיתות על כך שמטרת הפעולות הללו היא פעמים רבות "לנקום" על פעילות שלילית מבחינתם של המבצעים, כטרור פלסטיני או התנהלות מדינית הנתפסת בעיניהם כמתונה מדי. מדובר, לכאורה, בתשלום שמשלמים הפלסטינים, או משלמת מדינת ישראל, על שממשלת ישראל פעלה שלא כשורה לדעת אותם בריונים. כפי שניסח זאת ראש השב"כ לפני יותר משנה,

כיוון שהם לא יכולים לפגוע בממשלה ובצה"ל, הם פוגעים בערבים ובקודשי דת. לתפישתם, ככל שיהיה רע יותר, כך הממשלה תחשוב פעמיים אם כדאי לה להרוס צריף בהתנחלות.

במאמר שפורסם ב'הארץ' אחרי האירוע האחרון באבו גוש קובעים חיים לוינסון, גילי כהן ויניב קובוביץ ש"תופעת תקיפות השנאה נולדה ביצהר ב-2008". וגם ראש השב"כ קבע באותה הזדמנות שצוטטה לעיל שפעילי "תג מחיר" מונים "כמה עשרות פעילים, שנמצאים בעיקר ביצהר". למה דווקא ביצהר? מכיוון שהאתוס המניע את הפעולות האלה הוא פרי תורתו של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר (וממחברי הספר תורת המלך).

הסיסמה שמשתמשים בה אנשי הפעולות האלה, מלבד "תג מחיר", היא "ערבות הדדית". ססמה זו רוססה, למשל, על קירות מנזר השתקנים בלטרון לפני פחות משנה. מדובר בפיתוח מבית מדרשו של הרב יצחק שפירא, שקבע בעבר ש"כשנפגע מישהו במקום אחד צריכה להיות תגובה בכל מקום" (ראיון לגיא ורון, גלי צה"ל, 17.5.10). נדמה לי שמתחת לססמאות האלה נטועה הנחת המוצא הבאה: העם היהודי וארץ ישראל מאוחדים כישות אורגנית אחת; כל פגיעה באיבר מאבריה חייבת לגרור תגובה של הגוף במקום אחר. אני משער שזהו המצע התיאולוגי שעומד מעבר לצורך הפרגמטי להפחיד את הממשלה שלא תפנה קרוונים למיניהם, כלומר מדובר בתפיסה רומנטית ופולקיסטית שמקשרת את העם לאדמה והופכת אותם לאורגניזם אחד. חייו של אותו אורגניזם תלויים בעומק הקשר הזה, וכל פגיעה בו מחייבת נקמה.

בקצרה גם נאמר שענייני נקמה חשובים במיוחד גם לרבו של שפירא, הרב יצחק גינזבורג, שהקדיש קונטרס מפורט ומקורי להסבר קבלי ל"נקמתו" של ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. הנקמה האלימה היא על פיו תגובה ספונטנית ואותנטית שמגיעה ממעמקי הנשמה היהודית (האלוהית). העניין קשור גם למין, וגינזבורג הורה בעבר לחסידיו לתקן חטאים מיניים של הפרט על ידי "מרידה במערכת השלטונית המושחתת". מדובר, אם כן, בתבנית מחשבתית היונקת ממקורות הרומנטיקה האירופאית ומציגה תפיסה אורגניסטית ורגשנית שבמסגרתה הבלעות בקולקטיב הלאומי מושגת על ידי מעשי נקמה שבאים בתגובה לכל פגיעה בו, ונחשבת לביטוי ה"טבעי" והשלם ביותר של הנשמה היהודית.

אל הר המור, וממנו

וכאן העניינים מוסיפים ומסתבכים. הרב שפירא מתעניין לא רק בתגובתו האלימה של צד אחד בגוף הפוליטי לפגיעה בצדו השני, אלא גם בראשו, אפשר לומר, של אותו הגוף. בשנת 1988 הוקמה עמותת 'אל הר המור' על ידי שפירא והרב יוסי פלאי, שעומדים עד היום בראשה. השניים גם הוציאו ספר בשם 'אל הר המור' העוסק בהלכות העלייה להר. בשנת 2000 הקימה העמותה את 'משמר המקדש', שהוא ארגון של פרטים לבושי מדים, סוג של מיליציה פרטית, שאמור לשמש כמשמר המקדש לכשיקום.

ככתוב בדו"ח, מרבית פעילותה של העמותה היא ארגון אירוע "סיבוב שערים" סביב חומות העיר העתיקה, מדי פעם בראשי חודש עבריים. סיבוב השערים יוצא מרחבת הכותל ומקיף את ההר דרך הרובע המוסלמי בהפרדה ברורה בין גברים לבין נשים. ליד כל שער משעריו של הר הבית נערכות תפילות לקימומו המהיר של המקדש, וכן ריקודים ושירה (למשל השיר "לעשות נקמה בגויים").

האירוע מאושר על ידי המשטרה, ולצורך קיומו סוגרים מידי חודש כוחות הביטחון רחובות ראשיים וחנויות ברובע המוסלמי, זאת מחשש למעשי אלימות כנגדם מצדם של המשתתפים היהודי. כלומר: היהודים צועדים, והמשטרה סוגרת בתי עסק של הערבים בסביבה, מחשש שהיהודים יפעילו כלפיהם אלימות.

עד כאן כמה עובדות, ומכאן עוד השערה: האם ייתכן קשר בין פעולות 'תג מחיר' לבין הר הבית? האם ייתכן קשר בין תפיסת העם והארץ כאורגניזם שלם ובין רגישותו המיוחדת של הר הבית עבור הרב שפירא ותלמידיו? אם כן, הרי שייתכן שההר מהווה מוקד רגיש במיוחד לפעילות 'תג מחיר', הן מהבחינה שייתכן ניסיון לפגוע בקדשי האיסלם שעליו במחאה על מדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים, והן מהבחינה שמדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים על הר הבית יכולה להוביל לפעולות 'תג מחיר' במקומות אחרים.

בית המקדש מחליף את כיפת הסלע - צילומסך מהאתר (המרהיב) שהוקדם לאחרונה על ידי תנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש. לחצו על התמונה כדי להגיע אליו

"אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן"

בדוגמא לנאמר במשפט האחרון היינו יכולים לחזות לפני כשנתיים, סביב השיפוצים המתוכננים בגשר המוגרבים. הקדמה קצרה: גשר המוגרבים הוא המעבר היחיד המאפשר כניסה של ישראלים ותיירים להר הבית. הגשר הקיים הוא מבנה ארעי, שנבנה לאחר שסוללת העפר שעליה ניצב הגשר הקודם התמוטטה ב-2004. בסוף 2006 החלה מדינת ישראל בעבודות שיפוצים בגשר. העבודות הובילו מיד למשבר דיפלומטי מול הווקף ומול ממלכת ירדן, והן הופסקו. בשלב זה הורתה עריית ירושלים להכין תוכנית בנייה מסודרת, וזו (מס' 12472), פורסמה באוקטובר 2010. במסגרת התוכנית הוצע להרוס את הגשר הפרוביזורי הקיים ולבנות מעלה חדש לשער.

כפי שהדו"ח מציין, בתכנון היה להציב גשר גדול למדי, בעל שבעה עמודי תמיכה. בניית הגשר החדש היתה מרחיבה את עזרת הנשים בכותל, ומאפשרת גישה של כוחות משטרה גדולים (עד 300 שוטרים בבת אחת), וייתכן שאף כלי רכב צבאיים ונגמ"שים, אל ההר. עוד מצויין בדו"ח שישנם גם תכנונים לבנות משטח תלוי, בסוף הגשר ומחוץ למתחם ההר, שעליו ייבנה בית כנסת. באופן צפוי למדי, מצריים וירדן הזהירו מפני פריצה של מהומות (לא רק על ההר אלא גם בקרבן) אם התוכנית תצא לפועל. צבי האוזר, מזכיר הממשלה דאז, הגיע לירדן באוקטובר 2011 לצורך חתימה על מזכר הבנות, אולם נתקל בסירוב. על פי הדו"ח

ב-8.12.11 הורה מהנדס העיר ירושלים, האדריכל שלמה אשכול, להרוס תוך שבוע את הגשר הזמני, שאם לא כן יוצא צו לסגירתו המיידית. למחרת היום יצא מסר תקיף מפי שר החוץ של ירדן, נאסר ג'ודה, שקבע כי "ירדן מתנגדת לכל ניסיון של ישראל להשפיע על האתרים הקדושים בירושלים, לרבות גשר המוגרבים."

בקיצור, ממלכת ירדן הפעילה את סמכותה על הר הבית, סמכות שניתנה לה בהסכם השלום בינה ובין ישראל (סעיף 9ב), ולא איפשרה כל בנייה שהיא סביב ההר (וזכרו את זה באשר לתוכנית של נתן שרנסקי להרחבת רחבת הכותל). תהליך שיפוץ הגשר נתקע.

בערב ה-12.12.11 פרצו 40 פעילי ימין, רובם חברי "גרעין שכם", את גדר המערכת בין ישראל וירדן, בקרבת מקום לגשר אלנבי ולאתר הטבילה הנוצרי "קסר אל-יהוד". הפעילים השתלטו על בנין בשטח ההפקר וסרבו להתפנות ממנו. עמיחי אתאלי דיווח אז באתר מעריב-nrg:

הצעירים מוחים על התערבות ממשלת ירדן בפרשת הגשר, המהווה חלק ממתחם אל-אקצה: "אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן", אמר מנהיגם, פעיל המאחזים מאיר ברטלר. כתגובה לאיומים הירדניים נגד סגירת מעבר המוגרבים, החליטו צעירי ההתנחלויות לבצע פעולת מחאה שתגיע לידיעתה של ממשלת ירדן. "החוצפה הירדנית בפרשת הר הבית הובילה אותנו להעביר מסר לירדן", אמר ברטלר ל–nrgמעריב. "אסור להתערב בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל". ברטלר, חבר תנועת הליכוד, הוסיף "כל חבר ליכוד מכיר את השיר 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן'. כדאי מאוד שהירדנים ידעו שאנחנו לא שוכחים את השיר הזה." [ההדגשות בטקסט שלי – ת.פ.]

לאחר מספר שעות כאשר כוחות צה"ל פינו אותם מהמתחם. האירוע לא קיבל תהודה תקשורתית רבה מכיוון שבאותו הלילה בדיוק התבצעה פעולת 'תג מחיר' הגדולה בחטמ"ר אפריים, בה על פי הרב אביחי רונצקי

רעולי פנים [יהודים] השתלטו על הציר הראשי וסיננו מכוניות תוך השלכת אבנים גדולות. המח"ט תיאר לי מקרה מזעזע – שהם פתחו את הדלת של הג'יפ וזרקו בלוק שעבר בינו לבין הנהג, זה היה יכול להרוג אותו. […]מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול.

באופן מובן, האירוע ב"קסר אל יהוד" נדחק לשולי הסיקור.

מאיר ברטלר, למיטב ידיעתי, אינו קשור לרב שפירא, אולם יש להערכתי לראות בפעילות שלו סימן מדאיג לבאות. הר הבית מסתמן כאן כנקודת לחץ שמקפיצה פעילים ימין קיצוניים הן לכיוונו (ראו סיכום חלקי של פעילות אלימה של יהודים בהר בעמודים 47-48 של הדו"ח) והן בשמו, לכיוונים אחרים. הסכנה היא הן בפגיעה במבנים או באנשים שעל ההר, והן בפגיעה במבנים ואנשים אחרים, מתוך "ערבות הדדית" למה שקורה בהר.

הניסיון לעצור פעילות מדינית לא רצויה על ידי פגיעה בקדשי האיסלאם שעל ההר אינו חדש, וכבר המחתרת היהודית ביקשה (בין השאר) לעצור את הנסיגה מסיני על ידי פיצוץ כיפת הסלע. בזמן הזה מתווספת לרצון הפשוט להפיק "מגה-פיגוע" גם התיאולוגיה האורגניסטית המכונה 'תג מחיר', מבית הרב יצחק שפירא. יש לציין בברור שמרבית שוחרי הר הבית אינם אנשים אלימים ואין להם, למיטב הבנתי, כל כוונה להפעיל כוח כדי להגשים את תקוותיהם המשיחיות. עם זאת, מעטים מהם כבר הוכיחו שאלימות אינה מעבר למה שהם מסוגלים. שיתוף הפעולה שמגלה הדו"ח בין הממסד הישראלי לבין חברי הקבוצות האלה, אם כן, חייב להתקיים מתוך שיקול דעת, שקיפות, ובעיקר אחריות רבה.

שר השיכון אורי אריאל עומד בחזית כיפת הסלע - צילומסך מהאתר (המרהיב) שהוקדם לאחרונה על ידי תנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש. לחצו על התמונה כדי להגיע אליו