בראשית שנות השלושים של המאה ה-16 התחילו להתאסף נוצרים אַנַבַּפְּטיסטים בעיר הקטנה מינסטר (Münster),  ששימשה כליבת סחר באזור וסטפאליה (צפון־מערב גרמניה של היום). מינסטר איפשרה מקלט בטוח לחברי הזרם הנוצרי הצעיר ומעורר המחלוקת, והם הגיעו מקרוב ומרחוק, כלומר מכל מקום ממנו גורשו. בתוך שנים מעטות הם הצליחו להשתלט על העיר. בין הכרזות על קץ העולם לחזיונות אקסטטיים שפקדו את הראויות מבין נשותיהם, התלהטו הרוחות, ומספר גדול מתושבי הכרך המירו את דתם בטבילות חגיגיות. בהרגישם את העומד לקרות, עזבו נוצרים קתולים ולותרנים את העיר.

תחת יאן מאתיס, טבח שהפך נביא ומהפכן דתי, אימצה מינסטר משטר תיאוקרטי. חזונו של מאתיס, לכונן "ירושלים חדשה, נקייה מכל טומאה" כלל את החרמתו של הרכוש וחלוקתו מחדש, גירוש כל הקתולים והלותרנים שנשארו, והנהגת טרור אלים כלפי כל מי שמיאן להישבע לשמו. מכיוון שהעיר הפכה כעת לקהילת אוהבים המונהגת ישירות בידי האל, לא היה צורך בספרים —  מלבד התנ"ך והברית החדשה — והם נאספו ונשרפו. בינתיים, הנסיכויות ליד העיר הציבו סביבה מצור: לא ניתן היה להרשות לכופרים האנבפטיסטים להכריז מלחמה על כל מה שקדוש. מאתיס, שקיבל מסר אלוהי לפיו עליו לצאת בליווי קומץ  לוחמים אל מול הצבאות הצרים על העיר, נקרע לגזרים בידי האויב.

מנהיגה החדש של מינסטר, חייט ושחקן חובב בשם יאן בוקלסון, הידק את "המשטר האלוהי" בעירו. העונש על כל חטא — לא רק רצח או גניבה, אלא גם ניאוף, דיבה, איבה, חמדנות וחוצפה — היה מוות. בחברה מושלמת, המונהגת על ידי נביא, אין כל סיבה, או תירוץ, לחטא. מעט לאחר מכן החליט בוקלסון שהציווי "פרו ורבו" מחייב כל גבר לשאת יותר מאישה אחת. פוליגמיה הפכה למצווה, והמתנגדים, באופן מובן, נטבחו. רווקות, והנשואות לאנשים שנותרו מחוץ לעיר הנצורה, נכפו להינשא לבני המקום. מריבות בתוך הבית בין נשים ותיקות לחדשות התפתחו במהרה, אולם מכיוון שלריב היה חטא, התוצאה היתה צמיחה חדה בשיעור ההוצאות להורג. כאשר הותרו הגירושים כדי למנוע מריבות, הפכו הנישואים במינסטר לעניין קצר ותועלתני. וכפי שכותב נורמן כהן בספרו "בעקבות המילניום", אלפי התושבים בעיר חוו בזמן קצר את מלוא המנעד הסקסואלי, מפוריטניות אדוקה ועד אהבה חופשית.

המצור הכריע את מינסטר. העיר היתה למשיסה ותושביה נטבחו. אולם סיפורה מגלם בתוכו לא רק את רוח המהפכנות הטוטלית שהביאה הרפורמציה לאירופה, אלא גם את הדילמות התיאולוגיות איתן היתה צריכה להתמודד מראשיתה.   בתחילת המאה ה-16 הציבור באירופה היה מסוגל להעלות על דעתו שאדם אנונימי לא רק יכריז על עצמו כנביא אלא גם יגזור מנבואתו השלכות פוליטיות דרקוניות – ויצליח לממשן. מרטין לותר עצמו  ניהל באותן שנים פורמטיביות משא ומתן בין העיקרון שבשמו יצא לדרך נוצרית חדשה, דהיינו ההכרעה המצפונית והפרטית על משמעות כתבי הקודש, לבין הצורך הבסיסי בממסד דתי, כלומר בחוק קולקטיבי. המתח בין שני אלה מזין ומניע את הנצרות הפרוטסטנטית עד היום.

המצפון מעל לכנסיה
סיפור הבראשית הפרוטסטנטי ממקם את לותר, נזיר אוגוסטיני ודוקטור לתיאולוגיה באוניברסיטה של וויטנברג, מול דלתות הכנסייה האדירות של העיר. לותר ממסמר עליהן את 95 התזות המפורסמות שלו בדיוק לפני חמש מאות שנה, ב-31 לאוקטובר, 1517. במסמך ערער לותר על ההגיון הדתי שבשטרי המחילה — האינדולגנציות שהיתה הכנסייה מנפיקה עבור המאמינים המשלמים, וכך מזכה אותם מחטאיהם. לותר יצא מתוך משבר אמוני עמוק כשהוא משוכנע שהאל הטוב לא דורש מאיתנו דבר לבד מאמונה, ואדרבה, שאין כל דבר שנעשה, מלבד להאמין, שיוכל לזכות אותנו בישועתו. ממילא מתברר שאותן אינדולגנציות הן חילול הקודש: גם גוזלות את כספי הציבור, וגם מנביטות תקוות חסרות כיסוי למחילה.

לותר ביקש לא לקבור, אלא לתקן את הכנסיה. הצגת התזות היתה דרך מקובלת לעורר דיון תיאלוגי. אולם במהרה התברר שהנזיר הצעיר אינו מוכן לקבל מרות. סדרה של פולמוסים מול תיאולוגים שנשלחו אליו לא הזיזו אותו מעמדתו, ובעוד אחרים היו קורסים תחת משקל הממסד הכנסייתי, הלחץ העצום ניתב את לותר לפרץ של יצירתיות. לותר כתב וכתב, ומכונת הדפוס, אותה המציא יוהאן גוטנברג רק כמה עשרות שנים לפני כן, הפכה את ספריו לנחלת הכלל. למעשה הם היו רבי־מכר אדירים: לותר לבדו היה אחראי לחמישית מסך הטקסטים שהודפסו בגרמנית באותו עשור. הציבור גמע את הבשורה החדשה ולא יכול היה לשבוע. מאוחר מדי הבינה הכנסייה שהיא מתמודדת עם תופעה שטרם ראתה.

לותר, מצדו, הבין שאת הכנסייה הקתולית אי אפשר לתקן. ב–1520 הוא הכריז סופית כי "שטרי המחילה הם זוטות חסרות ערך של החנפנים הרומיים" ("על השביה הבבלית של הכנסייה", תרגום: רן הכהן). באותה שנה הוא גם ניסוח לדורות את בסיס הלותרניות: "די לו לאדם הנוצרי באמונה, ואין הוא זקוק לשום מעשה על־מנת שיהיה חסיד; ואם אין הוא זקוק עוד לשום מעשה, ודאי משוחרר הוא מהמצוות והחוקים […] זוהי החירות הנוצרית, האמונה הצרופה" ("על חירות האדם הנוצרי", תרגום: רן הכהן). לותר שיחרר את הדת ממנהגים, מטקסים וממסורות — ואף ממוסר. אולם באותה מידה הוא גם שיחרר את המוסר מהדת — עלינו לעשות טוב לא לשם ישועתנו, אלא מפני שהוא טוב. חישבו על קאנט. חישבו על הומניזם חילוני.

רק מזל ואינטרסים של פוליטיקה ימי־ביניימית הצילו את לותר משריפה (לבד מהשגחת האל כמובן). ב–1521 הוא זומן לוועידה תיאולוגית בוורמס, בנוכחות נציגי הכנסייה והקיסר קרל החמישי . שמו כבר הלך לפניו, והעיר קיבלה אותו בתשואות. מול הנכבדים והקיסר הוא התבקש רשמית, ובאופן סופי, לחזור בו מכל מה שכתב. גם אם הוא אישית סבור ששטרי המחילה חסרי תוקף, הרי עליו לדעת שהם אושרו על ידי האפיפיור ובידי ועידות תיאלוגיות רשמיות של הכנסייה. אם לא מכל סיבה אחרת, ודאי מקורות אדירים אלה של סמכות אמורים למחות כל ספק מליבו. לותר ביקש יום שלם לשקול את העניין.

למחרת חזר לאולם שבו עומדים כולם, והקיסר לבדו יושב. מול כל הקהל הקדוש הזה פתח לותר בנאום מנומק, שבסופו הצהיר:

אלא אם יצליחו להוכיח את טעותי, בין אם על ידי עדות כתבי הקודש או על ידי השכל הישר, אני מחוייב על ידי מצפוני ואסור על ידי מילת האלוהים. לכן לא אוכל, ואסרב, לחזור בי מדבר, שכן אין זה בטוח ולא ראוי לנהוג בניגוד למה שמורה המצפון, ישמרני האל, אמן.

אי אפשר להפריז במשמעות המשפטים הללו. לותר פונה אל מצפונו, וממקם אותו כמקור סמכות גבוה יותר מדבר האפיפיור והוועידות הכנסייתיות. המצפון, יש להדגיש, רק מנחה אותו לדבוק במילת האלוהים, כפי שהוא מבין אותה. טוב ורע אינם להכרעתו (הוא עדיין לא אדם מודרני), אלא נובעים מהאל, אולם רק הוא יכול לפרש נכונה את דבר האל. יוהנס אק, התיאולוג שנשלח לאלף את לותר בינה, הבין את הבעיה. אם כל אחד יוכל לפרש את כתבי הקודש בעצמו, אמר, "לא יישאר דבר בטוח או קבוע בנצרות". ואכן, לא נשאר.

הרעיון של לותר היה פשוט: כל נוצרי הגון יכול לקרוא ולהבין את כתבי הקודש בעצמו. אולם כפשטותו של הרעיון, כך מהפכניותו, שכן בכך הועברה הסמכות על פרשנות כתבי הקודש מהמסורת אל הפרט. לותר, מן הסתם, סבר שכל נוצרי הגון, בקראו את כתבי הקודש, יפרשם באופן הנכון, כלומר באופן הלותרני. מהר מאוד התברר שהמציאות שונה. רפורמטורים אחרים כאולריך צווינגלי, תומאס מינצר או ז'אן קלווין הבינו את הברית החדשה אחרת. הכנסיות הפרוטסטנטיות, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לאיחוד, נשארו חלוקות ביניהן. ומול לותר, שהיה מהפכן דתי אבל שמרן חברתי, קמו רפורמטורים, כמו נביאי האנבפטיסטים, שביקשו להביא את ממלכת השמיים על פני האדמה מיד, ולכונן עולם חדש תחת זה הנוכחי.

תחילתה של סובלנות דתית
האנבפטיסטים היוו בעיה מתחילתה של המהפכה הפרוטסטנטית. הם שללו את הטבלת התינוקות, וסברו שנוצרי אמיתי הוא רק אדם שהחליט בעצמו להיטבל. עמדה תיאולוגית זו, שמבכרת את הרצון האינדיבידואלי, עולה בקנה אחד עם היגיון המהלך שהנהיג לותר, אולם היא מקצינה אותו והופכת את כל העולם הנוצרי מחוץ לקהילת האנבפטיסטים לשרויים בחטא ונידונים לגיהנום. היותם גם מועדים לדחיית סמכות השליטים הארציים, ואף לחזיונות אפוקליפטים, לא הוסיפה להם אהדה רבה.

אולם מה לעשות איתם? אם יתעמרו בהם ככופרים יהפכו לגרסה נוספת של הכנסייה הקתולית. איך יכול לותר, שמעמיד את חירותו של הנוצרי כאידיאל עליון, להיאבק בפרשנותם העצמאית של נוצרים לאמונה? "יש לתת לכולם להאמין כרצונם", קבע לותר, אולם זה לא הפריע לו לרדוף את האנבפטיסטים על סעיף ניאוץ — blasphemy. מותר להאמין בכל שטות, אבל את שם שמיים אסור לחלל. מה שנראה לנו כסתירות פנימיות בהגיון הפרוטסטנטי לא היו אלא חבלי הלידה של הסובלנות הדתית. לא בבת אחת יכול לעבור העולם משלטון הכנסייה הקתולית לפלורליזם דתי בלתי מוגבל.

למעשה, עצם הנכונות לאפשר לאדם לטעות בענייני אמונה היתה צעד גדול קדימה. בעולם נוצרי שהפך בתוך שנים בודדות למפוצל בין כמה כנסיות, כפיית אמונה על הזולת הפכה יקרה מדי מבחינה חברתית וגזלה יותר מדי חיי אדם. אולם השינוי המהותי הגיע עם התפיסה שכפייה דתית היא גם חסרת הגיון מבחינה תיאולוגית. התפיסה לפיה אמונה שנכפית עלינו אינה אמונת אמת, הפכה לנפוצה. אירופה הלכה והשתכנעה שאם הלב לא באמת מאמין, להצהרת האמונה אין באמת ערך.

וכמו עבור לותר בוורמס , כפי שלותר דבק במצפונו תוך דחיית הכרעת הכנסייה,  תיקוף האמונה עבר מתלות במחוות חיצוניות להתבססות על עמדה נפשית. קלווין, שהכניס חלקים גדולים מאירופה תחת הגרסה שלו לנצרות, קבע ב–1559 שרק החוויה הפנימית העולה מתוך כתבי הקודש יכולה לשכנע את המאמין. ב–1646 מחה ג'ון מילטון, המשורר האנגלי הידוע, בסונטה מיוחדת כנגד הניסיונות "לאנוס את מצפוננו, אשר המשיח שיחרר". מכאן ועד ל"איגרת על הסובלנות" של ג'ון לוק (1689), מהמסמכים החלוציים של הסובלנות הדתית, הדרך קצרה. היא עברה שוב במינסטר, בה נחתם ב–1648 הסכם "השלום של וסטפליה" ששם סוף למלחמת שלושים השנה, קידם סובלנות דתית בין מלכויות, והניח את התשתית לתפיסה המודרנית של מדינת הלאום.

שורשי החילון
כיהודים במאה ה–21 אנחנו נוהגים לתרגם לעצמנו את הצדדים הנצים ברפורמציה כך: הקתולים הם היהודים האורתודוקסים, והפרוטסטנטים הם היהודים הרפורמים. למעשה, נכון לתפוס את הקתולים (לפני הרפורמציה) כיהודים מסורתיים, ואת הפרוטסטנטים כחרדים. חסידי לותר או קלווין לא חיפשו עדכון למסורת, ובטח שלא "לעשות מה שקל", כתבנית הקריקטורה השגורה על היהדות הרפורמית. אדרבה, הם ביקשו אמונה טהורה יותר, ואדוקה הרבה יותר. האנבפטיסטים במינסטר מהווים דוגמה קיצונית, אולם מידת המשטור התיאוקרטי שהנהיג קלווין בז'נבה לבדה היתה גורמת לאייתוללה חמינאי להשתנק. היו אלה צאצאי הפוריטנים ("טהרנים") הפרוטסטנטים שאסרו מכירת אלכוהול בארצות הברית של שנות העשרים, וסברו שלרקוד זה לא מוסרי.

העמדת תוקף הדת על המצפון האישי הופכת את חיי הדת לא רק לבחירה של הפרט, אלא גם לאחריותו. שלא כמו בדת מסורתית, בה הפרט תופס עצמו כחלק מקהילה ועל כן, למרות שהוא מאמין בכל לבו, לא מרגיש מחוייב לקיים כל פולחן או טקס, המבנה הפרוטסטנטי — כלומר המודרני — הופך את הפרט לממונה הבלעדי על יציאתו ידי חובה. הקתולים בימי הביניים לא הטרידו את עצמם יותר מדי בעקרונות הדת ובתיקון החברה — היה זה תפקידו של הכומר. הפרוטסטנטים היו חייבים להטריד עצמם באלה, מפני שגירשו את הכומר ולקחו את האחריות לידיהם. האנבפטיסטים ביקשו להיטבל מרצון, כי ראו בבחירה הכרח דתי. דווקא משום כך הם, כדורות של פוריטנים שבאו אחריהם, ראו בהקפדה המדוקדקת על אמות מידה דתיות־מוסריות חובה עליונה ואישית.

ואולם מתוך המיקוד באינדיבידואל הגיעה לא רק דת קשוחה, אלא גם חילוניות. העצמת הפרט והעמדת הדת על החיווי הפנימי איפשרו תחילה את הפרידה מהאפיפיור, אולם בהמשך את הפרידה מישו, ואז מאלוהים. אם כדי להיות נוצרי טוב יש צורך רק באמונה, למה בעצם צריך את הברית החדשה? ואם כבר העתקנו את מקור הסמכות פנימה, אולי התבונה היא שתאיר את דרכנו? ברגע שאַמַת המידה האחרונה לאֶמֶת היא הפרט, המסורת נשחקת, ולבסוף נעלמת. "ההגיון של הפרוטסטנטיות מבכר בברור את העקרון הוולונטרי," כותב דיויד מרטין, סוציולוג ידוע של הדת, "באופן שבסופו של דבר הופך אותה לבלתי אפשרית מבחינה סוציולוגית". הפיכת הפרט לסמכות האחרונה על האמונה מביאה תחילה לריבוי אמונות, ובהמשך לנטישת האמונה לטובת מסגרות משמעות אחרות.

זה מה שהופך את מה שקרה לפני חמש מאות שנה למשמעותי כל כך. לותר התחיל בתור רפורמטור, המשיך בתור מייסד דת, וברטרוספקטיבה סלל את הדרך למה שבתוך כמה מאות שנים יהיה חילון העולם המערבי כולו. רוב העם היהודי, שחי באירופה עד המאה העשרים, עבר עם שכניו את תהליך החילון. גם החרדיות, התפתחות אירופאית מובהקת, חבה את דמותה לאותו דגש על הפרט שפירק את החברה הימי־ביניימית המסורתית והעלה את הדתיות המודרנית האדוקה.

לותר העביר את הסמכות על הקשר עם האל מהכנסייה אל הפרט, והעצים את האחרון באופן שלא מאפשר עוד דת כוללת ואחידה. אנחנו חיים בעולם שבו גיוון דתי הוא עובדה מוגמרת, וניסיונות לאחידות ניתן לבצע רק בכפייה. מסורות שלא ידעו להתמודד עם התעקשותם של בניהן ובנותיהן לבחור יהפכו לגרוטסקה מכוערת דוגמת איראן או החסידויות הקיצוניות יותר בקרב החרדים.

הרפורמציה שהתחיל לותר מסתיימת בחברה של אינדיבידואלים, בה גם אלה שמעוניינים בקשר עם האלוהות מוצאים אותו פעמים רבות באופן פרטי, בין אם כנוצרים או יהודים "פרילנס", המעצבים את מסורותיהם על פי טעמם, ובין אם כרוחניקים המאמצים אהבה חופשית — לאלוהים ולאדם. גם העיר מינסטר עברה כברת דרך; היום היא בירת האופניים של גרמניה.

—

פורסם במוסף הארץ

נאציזם ואוקולטיזם – הילכו שניים יחדיו רק מפני שלכאורה נועדו?

מאז שנות השישים התפרסם מספר לא קטן של ספרים המתיימרים להתחקות אחר הכוחות האזוטריים והשטניים שעמדו מאחורי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וניצחונותיו הראשוניים ביחסים הבינלאומיים ובמלחמת העולם השנייה. נדמה שתופעת הנאציזם נראית כל כך פלאית ומוזרה, עד שבאופן טבעי מבקשים לה הסבר על-טבעי. אלא שרוב הספרים הללו מלאים בבדיות. למעשה, יותר מאשר חשיפת הכוחות האזוטריים שמאחורי הנאציזם, ספרים אלה בעצמם הם אזוטריקה, כלומר הם עצמם מתפקדים כתורת סוד המזכה את המיעוט הנכנס בשעריה בראייה פנימית ובתיאוריה סודית המסבירה תהליכים שעל פני השטח נראים חסרי פשר. אפתח אפוא ואומר שרשימה זו אינה עוסקת כלל בניסיון להסביר את התופעה הנאצית על ידי פנייה לכוחות קסם.

כוונתי להלן היא לתאר מקצת ממקורותיה הפגאניים-אזוטריים של התפיסה הנאצית, ואת השפעתה של התפיסה הזאת על העמדה של הנאצים כלפי הדת הרווחת בגרמניה, הנצרות. אוסיף פרק קצר על תגובת חלק מהנוצרים בגרמניה הנאצית לדבר. כל זאת אעשה על ידי התבוננות בכמה הוגים גרמנים, ומעקב בדילוגים אחרי התייחסויותיהם לנושאים הנ"ל. עלי לומר שיחסית לחומר הטעון ולהיסטוריה העשירה התיאורים האלה קצרים מאוד מאוד, ורחוקים מלמצות את מורכבות הנושא. המעוניינים להרחיב יפנו לביבליוגרפיה הראשונית שבתחתית הרשימה.

לפני שאתחיל חשוב לי לציין שאינני מומחה לתחום, וזאת בלשון המעטה. האידיאולוגיה הנאצית נחקרה בצורה מקיפה ומעמיקה ביותר החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד ימינו, ומאז גם נכתבו ונכתבים ספרים רבים וארוכים על ההיסטוריה הגרמנית בכלל וההיסטוריה הנאצית בפרט. בדברים להלן, לבד מספרו של אלפרד רוזנברג (שהיה לי בו איזה עניין מיוחד), אסתמך אך ורק על מקורות משניים, ועל כן אני מתנצל מראש על כל חוסר דיוק, בין בעובדות ובין בהקשר שאינו מלא, ומודה מראש לכל תיקון שידענים גדולים ממני בנושא יוכלו לתקן.

ההשראות האזוטריות של הנאציזם

גידו פון ליסט

כבר בסוף המאה ה-19 החלו גרמנים שונים להרגיש שהאימפריה האוסטרו-הונגרית אינה מספקת את שאיפותיהם הלאומיות. כמובן, זה היה מפני שהיא היתה מורכבת מלאומים שונים, וגרמנים אלה, בעיקר חברי מה שנקרא "התנועה הפאן-גרמנית", ביקשו לייסד אימפריה על טהרת ה-Volk. רבים מהם ראו בכנסייה הקתולית את הסיבה העיקרית למפלתם, משום שתמכה באצולת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והן משום שהקתוליות היתה הדבק שהדביק את בני האימפריה. וזאת לבד מהחשבון ההיסטורי של ניצור השבטים הגרמאנים על ידי מיסיונרי הכנסייה.

ב-1901 תורגם The Secret Doctrine, ספרה של הלנה פטרובנה בלבצקי, מייסדת האגודה התיאוסופית, לגרמנית, ומיד הוליד גל של כתיבה תיאוסופית גרמנית. העניין הרב של חסידי תורות הנסתר הגרמנים בסיפורי נפלאות על גזעים עליונים ויבשות אבודות חב לא מעט לבלבצקי וכתביה. על פי בלבצקי האנושות בעת הזו מהווה את גזע-השורש (root race) החמישי, שחי על גבי כדור הארץ בעידן הקוסמי הרביעי. גזע-השורש החמישי הוא הגזע הארי, שממשיך היכן שגזע השורש הרביעי, האטלנטי, הפסיק, כאשר יבשת אטלנטיס טבעה במצולות הים. הארים הקדמוניים הזדווגו עם אחרוני האטלנטיים, וכך הורישו לצאצאיהם את יכולותיהם המאגיות של גזע-השורש הרביעי, גם אם אותם הצאצאים, דהיינו הארים כיום, עדיין לא גילו אותן.

בפרק מתוך ספר שיצא לאחרונה* מצביע עמיתי מאוניברסיטת תל-אביב אייזיק לובלסקי על כך שבלבצקי לא היתה אנטישמית יותר מאשר המקובל בתקופתה, ותקפה את היהודים בעיקר כדי להשחיר את הנצרות, אותה היא תיעבה. האזוטריקנים שבין הפאן-גרמנים, שכמו אחיהם ראו כאמור בכנסייה הקתולית את שורש מצוקתם הלאומית, מצאו בבלבצקי אחות לנשק.

על פי ניקולס גודריק-קלרק** גידו פון ליסט (Guido von List, 1848-1919) היה הראשון שחיבר אידיאולוגיה פולקית ואזוטריקה. הוא ביקש לחזור לדת הגרמאנית המקורית, חלם על פגאניזם, ומצא רמזים אוקולטים ברונות (runes), האותיות הסקנדינביות העתיקות. מהתיאוסופיה הוא לקח את הצפייה לעידן חדש שבו הגזע הארי ישוב למקומו העליון תוך שילמד את סודות הבריאה.

פון ליסט טען שדתם של הגרמאנים הקדמונים, השבטים הארים המקוריים, היתה סודית, וכללה טקסי חניכה עבור בניה. האל ווטן (Wotan, המקביל לאודין הנורדי) היה אלוהיהם, ומצוותו העיקרית היתה גבורה בקרב. יחד עם זאת, כל הטבע רווי באלוהות ובאנרגיה אלוהית, ועל האדם לחיות בהתאם לטבע כדי להיות מתואם עם האלוהות ועם אותה אנרגיה. הטבע גם מחייב שרק הפרטים המוצלחים ביותר יזדווגו ויולידו צאצאים, ולכן יש לדאוג לטהרת הגזע הארי (וכאן יש לשים לב להשפעת הדרוויניזם על חשיבתו, כאשר את הסיסמה הפשטנית של "שרידות המתאים ביותר" הופכים לדרישה נורמטיבית). ככל שהארי טהור יותר, קרבתו לאנרגיה האלוהית-טבעית גדולה יותר, והוא יכול להשתמש בה טוב יותר. צלב הקרס, טען פון ליסט, הוא סמל ארי עתיק.

על פי פון ליסט הארים הפגאנים חיו בשלום ובסימביוזה עם הטבע. הצרות התחילו כשהגיעו הנוצרים. בכוח הזרוע נרדפה וכמעט הוכחדה הדת הארית המקורית, והארים הפכו ל"ברברים" – דהיינו נוצרים. הכנסייה הקתולית, על כידוני הלגיונרים של האימפריה הרומית, נלחמה מלחמת חורמה בעובדי ווטן, והם היו חייבים להפוך את תורתם לאזוטרית. הדת הארית החלה, אם כן, להלמד כתורת סתרים. כהני הדת הארים העבירו את תורתם דרך שורה של אישים מוכשרים, ביניהם רבני קלן (Cologne), שכמובן לא ידעו מה הם משמרים. על פי פון ליסט אותם רבנים העבירו את התורה הלאה כחלק מהקבלה היהודית, והמשיכו אותם אישים שונים כפיקו דלה מירנדולה, גיאורדנו ברונו, יוהן רוייכלין, ועוד.

אולם כעת התורה סוף סוף מתגלה, ועל הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים, הנחותים ממנו, להזדווג רק בינו לבין עצמו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

יורג לנץ פון ליבנפלס

בניגוד לדרכו של פון ליסט, יורג לנץ פון ליבנפלס (Jörg Lanz von Liebenfels, 1874-1954) לא חשב שעל הארים לחזור אל דתם הפגאנית, אלא לגרסה פגאנית וגזעית (לא cool אלא racial. אם כי אולי היא גם יותר cool) של נצרות. על פי פון ליבנפלס הארים הקדמונים שלטו שלטון מוחלט בעולם, אלא שאז הם התפתו וחטאו בזיווגים עם קופי-אדם. התוצאה היתה יצירתם של כמה וכמה גזעי אדם נחותים, שסיכנו את שלטונם של הארים בעולם. ב-1905 הוא פרסם ספר שייתכן וזכה לכותרת המטורפת ביותר אי פעם: Theozoologie oder die Kunde von den Sodoms-Äfflingen und dem Götter-Elektron ("תאו-זואולוגיה או אוצר-הידע של קופיפי-סדום והאלקטרון של האלים").

מדובר בשילוב של (1) מדרש על התנ"ך, (2) מדעי החיים המעודכנים של תחילת המאה העשרים (שוב, שימו לב להשפעת הדרוויניזם) ו(3)גילוי קרינת הרנטגן בסוף המאה ה-19 וגלי הרדיו בתחילת המאה העשרים. על פי פון ליבנפלס האלים מסוגלים להשתמש בקרינה אלקטרו-מגנטית כדי לתקשר בטלפתיה ולראות למרחוק. הארים הם צאצאי האלים, ולכן גם להם כוחות אלה, אילו רק ידעו להשתמש בהם. הבעיה היא כאמור שהעולם מלא בגזעים נחותים שמקלקלים הכל. ישו הגיע כדי ללמד מחדש את העם הנבחר, כלומר הארים, לשלוט בכוחותיהם ובעולם כולו, וצליבתו אינה אלא ניסיון האונס שלו (ממש, מינית) על ידי אותם גזעים נחותים.

הנצרות אם כן מחזיקה את גרעין האמת (וגם לפון ליבנפלס יש שרשרת חכמים שהעבירו את הידע הסודי מדור לדור), אולם ההיא הושחתה על ידי הגזעים הנחותים, והפכה לדוקטרינה אלטרואיסטית ורגשנית שמלמדת שכל בני האדם נולדו שווים, ושמצווה על מאמיניה לאהוב את שכיניהם ולהושיט את הלחי השניה. בימי הביניים איכשהו הצליחו כוחות האור לבסס שלטון דתי אמיתי:

לא דת אנושית תפלה, אלא כת דתית אריסטוקרטית ואריוקרטית ביותר, ואיתה ארגון מדעי, פוליטי וכלכלי נוקשה שהקיף את כל העמים הארים-גיבוריים. הדת הזאת השמידה בנחישות את תת-האנושות, או לחילופין סגרה אותה בגבולות העבדות, הצמיתות או בגטאות יהודיים.

אבל גם זה נגמר. כיום היהודים והמוסלמים עומדים בחזית המאבק בגזע העליון, והם גם משתמשים בדמוקרטיה, סוציאליזם, פמיניזם וקפיטליזם כדי להילחם בארים. אולם יש תקווה: פלישה מונגולית חדשה לאירופה, שתתחיל ב-1960, תבשר את מלחמת יום הדין, אשר בסופה, בתוך כעשרים שנה, הארים יחזרו למקומם הטבעי, כלומר העליון, וישלטו על העולם כולו מבירתם, וינה.

פון ליבנפלס כנראה השפיע ישירות על היטלר: ב-1932 כתב פון ליבנפלס כי "היטלר הוא מתלמידינו", וב-1951 העיד כי היטלר ביקר אותו בוינה בסביבות 1909. על פי פון ליבנפלס הוא התעניין בתיאוריות הגזעניות שלו וביקש לקנות כמה מכתביו, למרות שהיה עני מרוד. מחקר מאוחר גילה כי היטלר אכן התגורר באותו אזור באותה תקופה, וקשה להניח שפון ליבנפלס היה יכול לדעת זאת לולא פגש בו אז. יש גם לזכור שבאוסטריה הכבושה ב-1952 הכרות אישית עם היטלר לא היתה דבר שמתגאים בו. מנגד, גם אם התקיימה פגישה בין שני הארים, די ברור שהיטלר לא התרשם יותר מדי מההיסטוריה הפנטסטית שהמציא פון ליבנפלס, ואם הוא לקח משהו מהמפגש ומהכתבים איתו, היה זה אולי חיזוק מסויים לגזענותו, ולא יותר. למעשה בספרו 'מיין קאמפ' היטלר מוצא לנכון ללעוג ל"משכילים נודדים שמוכרים פולקלור גרמאני ושלא הצליחו לעשות שום דבר חיובי או פרגמטי מימיהם" (עמ' 299 בתרגום לאנגלית שכאן ב-pdf.), ונראה שכוונתו לאותם מפריחי תיאוריות אזוטריות שמתגלים כאימפוטנטים לחלוטין בשדה הפרגמטי.

נצרות ואנטי-נצרות ברייך השלישי

אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברג היה מהחברים הותיקים של המפלגה הנאצית, ובמשך הקריירה הפוליטית שלו הפך למה שניתן לכנות "פילוסוף המפלגה" ואחד האידיאולוגים המרכזיים שלה. את ספרו Der Mythus des 20. Jahrhunderts ("המיתוס של המאה העשרים") הוא פרסם לראשונה ב-1930, אחרי קבלת רשות מהיטלר. רוזנברג חשש שמא היטלר לא יסכים שיפרסם את הספר משום ההתקפות הקשות שבו על הנצרות, ומכיוון שהמפלגה, עוד כשתפיסת השלטון היתה לפניה, לא תרצה להעליב את רגשותיהם הדתיים של הגרמנים. כאמור, היטלר אישר את הפרסום, והספר (שתרגומו לאנגלית כאן או כאן ב-pdf) הפך לאחד מרבי המכר של הרייך, ונמכר עד 1945 ביותר ממיליון עותקים (וזאת למרות שב-1934 הכניס אותו הותיקן לרשימת הספרים האסורים שלו).

אז מה היה המיתוס של המאה העשרים? המיתוס שמדבר עליו הספר הוא

מיתוס הדם: האמונה שלהגן על הדם פירושו להגן על הטבע האלוהי של האדם באופן כללי. זוהי אמונה, הזוהרת בידע המבריק ביותר, שהדם הנורדי מייצג את ה-mysterium שהתעלה מעל והחליף את כתבי הקודש הישנים. (עמ' 113 בתרגום לעיל)

רוזנברג מבשר על החלפת כתבי הקודש הישנים. במה? בתורת הגזע. על כל אומה להבין ולהחצין את הגזע המרכיב אותה. אם מרקס ביקש מאיתנו לפתח תודעה מעמדית, רוזנברג מבקש שנפתח תודעה גזעית. חשוב מאוד להבין שעבור רבים במאה ה-19 והעשרים גזע נתפס ככלי מרכזי להבנת החברה, קצת בדומה לדת כיום במזרח התיכון. רוזנברג עצמו כתב כי "הנשמה מסמנת את הגזע מבפנים. הגזע הוא צורת הנשמה מבחוץ."

חלוקת האנושות לגזעים היא עמוד השדרה של חשיבתו של רוזנברג. בדומה להוגים שונים שלפניו (בעיקר ה.ס. צ'מברלין, אבל גם אלה שמנינו לעיל) גם הוא סימן את הגזע הנורדי (שעבור רוזנברג היה זהה פחות או יותר לגזע הארי) כגזע העליון, אשר השלטון העולמי נשלל ממנו שלא בדין, ואשר חייב לחזור ולתפוס אותו על ידי שמירה על טוהר הגזע, כיבוש העולם ושיעבודם של הגזעים האחרים תחתיו. בציטוט האחרון רוזנברג מסביר שהגזע הנורדי נושא את "הטבע האלוהי", ומייצג את ה-mysterium – כלומר המסתורין, אותה מילה שמתארת במסורת המיסטית המערבית את הסודי והקדוש ביותר שבדת.

יש לציין שרוזנברג היה האחראי העליון לרצח-העם שבוצע בצוענים בזמן מלחמת העולם השניה. הוא האמין שמדובר בתת-גזע של בני-תערובת, וזאת בניגוד לדעתו של הימלר, שראה בצוענים עם ארי, בהסתמך על מקורם ההודי. (אני מודה לאייזיק לובלסקי על שהפנה את תשומת לבי לכך. ולא נוכל להרחיב על עיסוקיו האזוטריים של הימלר, שהיו רבים ומשונים.)

עם רוזנברג אנחנו עולים מצלילה עמוקה בתיאוריות אזוטריות לאידיאולוגיה גזענית רציונלית פחות או יותר, אם כי גם אצלו ניתן למצוא שרידים של מה שראינו לעיל. כך למשל, באשר למקורו של הגזע הנורדי, רוזנברג כותב כי

בסך הכל, האגדות הישנות על אטלנטיס נראות באור חדש. נדמה שאי אפשר לשלול שבאזורים שמעליהם גועשים גלי [האוקיאנוס] האטלנטי וקרחונים ענקיים צפים נחה פעם יבשת פוריה ועליה גזע יצירתי שהפיק תרבות שהגיעה רחוק, וששלח את ילדיו אל העולם כיורדי ים ולוחמים. אבל אפילו אם ההיפותזה האטלנטית הזאת תוכח כבלתי מציאותית, חייבים להניח [קיומה של] תרבות נורדית פרה-היסטורית. (57)

יצאו להם הנורדים טהורי הגזע מאטלנטיס (או, אם לא משם, ממקום מושבם הפרה-היסטורי), והפליגו לכבוש את העולם. מה אם כן הפריע להם, עליונים שכמותם? מה שהפריע היה שילוב של אמונות תפלות, תשוקה מינית וכסף – את כל אלה הציעו להם הגזעים הנחותים שהנורדים האטלנטים פגשו בכיבושיהם. עייפים מכיבוש העולם (ועל פי רוזנברג הם אכן כבשו את רוב העולם העתיק) חושיהם של הנורדים קהו. הגברים התפתו למאגיה ולאמונות בניסים. הנשים התפתו לכהי העור שסביבן. "הכסף, ואיתו תתי-האדם, ניצחו את [טוהר] הדם" (74). תקופה של דגנרציה תרבותית החלה.

תקופה זו הופרעה קלות על ידי בואו של ישו. ישו בה מהגליל, והגליל, כך טוען רוזנברג, היה אז מושבה אמורית. האמורים על פי רוזנברג היו סוג של נורדים. ישו אם כן היה נורדי, וממש לא יהודי. למעשה, הוא היה פגאני גאה (58). ישו ניסה לבשר לנורדים שסביבו את הבשורה הטובה, כלומר את בשורת טוהר הגזע, ועל כך נצלב מיד על ידי היהודים. אבל אז "האישיות הגדולה של ישו, מה שלא היתה צורתה המקורית, התעוותה והתערבבה מיד אחרי מותו עם כל הזבל של החיים היהודיים והאפריקאיים." (87).

מי שעיוות אותה במיוחד היה פאולוס, אותו יהודי ערמומי, שהבין שבשורה של משיח אוניברסאלי היא דרך מצויינת להשתלט על העולם. (למעשה, היטלר עצמו קבע שישו אינו יהודי, וש"פאולוס הפך תנועה מקומית של התנגדות ארית ליהדות לדת על-זמנית שמקדמת שוויון בין כל בני האדם […] וכך גרם למות האימפריה הרומית.") כשהשתלטה "הנצרות השלילית" של פאולוס על האימפריה הרומית העולם העתיק הוכרע, ועידן של חושך התחיל בעולם.

כיום אנחנו מבינים שהערכים המרכזיים והגבוהים של הכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות, כצורה שלילית של נצרות, אינם מתאימים לנשמותינו. שהם עומדים בדרכם של הכוחות האורגניים של העמים השייכים לגזע הנורדי (176)

הבעיה עם הנצרות כמכשיר שליטה עולמי היא כמובן תהליך החילון, שרוזנברג שם לב אליו. מי שעוד שמו לב אליו, על פי רוזנברג, הם היהודים, שפיתחו שיטות חדשות לשליטה בהמונים: קפיטליזם ומרקסיזם. על פי רוזנברג הכלכלה כולה נשלטת על ידי היהודים, בין אם היא קפיטליסטית או קומוניסטית. במקום אחד הוא מכריז ש"המדע הכלכלי [של שוק המניות] אינו אפילו בינלאומי. הוא פשוט יהודי" (118); מיד אחר כך הוא קובע ש"התלמוד וקארל מרקס מייצגים חזונות דומים למדי" (120). רוזנברג, על כן, מבקש מהגרמנים לדחות את הנצרות, וגם עוד כמה השקפות עולם:

[על] הפועלים האמיתיים של העם הגרמני ליצור חזית כנגד כל אלה שמכרו עצמם למסחר, לרווחים ולמניות, בלי קשר לצורת ההסוואה של עובדה זו, אם היא מכוסה בדמוקרטיה, בנצרות, באינטרנציונליזם או בהומניטיאניזם.

רוזנברג אם כן דוחק בנו (כלומר לא בנו. בהם) להחלץ מהנצרות ומשאר השקרים של היהודים, ששקרים שמטשטשים את התודעה הגזעית של הנורדים. על פני אלה יש לפתח "רעיון של כבוד – כבוד לאומי – לא אהבה נוצרית, לא הומניטריאניזם מסוני, לא פילוסופיה רומאית." (354) הכבוד הלאומי קשור גם לפאגניזם הגרמאני העתיק:

אודין [או ווטן] כדמות הראי הנצחית של הכוחות הרוחניים הראשוניים של האדם הנורדי חי היום בדיוק כפי שהוא חי לפני 5,000 שנה. (456)

ואולי בזה הוא דווקא צדק.

ולטר גרונדמן

ב-1936 שלחה מועצת הכנסיות הפרוטסטנטיות, ובין חבריה מרטין נימלר ("תחילה הם לקחו את…") מחאה רשמית לפיהרר, בה הם הביעו זעם על התבטאויותיו של רוזנברג נגד הנצרות (הם גם הביעו דאגה לנוכח הפניות ההולכות ונשנות להיטלר בתארים שאמורים להיות שמורים, לדעתם, לאל, וגם התנגדות נחרצת לנסיון של המפלגה הנאצית לצמצם את הנוכחות בכנסיות). המשטר הנאצי לא אהב את הכנסייה כפי שכל משטר טוטליטרי לא יאהב מקורות סמכות מתחרים (באותה שנה יצאה הוראה מצד המשטר שיש להסיר את כל דגלי צלב-הקרס מהכנסיות), אולם רוזנברג נתפס כמי שניסח בצורה הברורה ביותר את התיאולוגיה האנטי-נוצרית של הנאצים. הכנסייה בגרמניה היתה במצוקה. חלק מחבריה, כנימלר הנ"ל, מחו, מחו עוד קצת, וכשנמאס לשלטון נשלחו למחנות ריכוז. חלק אחר לקח על עצמו להוכיח את הפטריוטיות של הכנסייה לאדמה ולגזע.

שני מכשולים עיקריים עמדו בדרכם של המאמינים הנוצרים להוכחת נאמנותם. ראשית, הנצרות היא דת אוניברסלית, ובה בשורת גאולה לכל בני האדם. פאולוס מתעקש ש"אֵין עוֹד יְהוּדִי וְלא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". איך משלבים בשורה הרואה בכל בני האדם שווים עם אידיאולוגיה הרואה ברובם נחותים ובמיעוטם עליונים? בנוסף, אמונה נוצרית גם לא תלויה בגזע – כל אחד יכול להיטבל, ואילו עבור הנאצים יהודים שנטבלו לנצרות הם עדיין יהודים, צוענים עדיין צוענים, ואפריקאים עדיין אפריקאים. אכן, ב-1933 הוציאה המפלגה הוראה להפטר מתפקידו בכנסייה כל נוצרי שאינו מהגזע הארי. שנית, וזה באמת בעייתי, ישו היה יהודי. כמו גם פאולוס. כמו גם פטרוס. וגם שאר השליחים. בכלל, אפילו בדיקה שטחית מגלה שכל הנוצרים הראשונים היו תתי-אדם. איך זה משתלב עם אמונה בהם כקדושים?

לצורך פתרון בעיות קשות אלה קם ה-Institute zur Erforschung und Beseitigung des Jüdischen Einflusses auf das deutche kirchliche Leben, כלומר 'המוסד לחקר והכחדת ההשפעה היהודית על חיי הכנסייה הגרמנית'. בראש המוסד הזה (שהיה שייך לכנסייה הלותרנית בגרמניה – הקתולים היו בכלל מחוץ לסיפור, דחויים לחלוטין מבחינת המפלגה הנאצית, ללא שום סיכוי לשיקום) עמד ולטר גרונדמן (1906-1976), והוא ריכז את המאמצים להוכיח שלא רק שישו לא היה יהודי, אלא שהוא למעשה נלחם ביהודים ובתפיסת הדת הנפסדת שלהם.

הרעיון לא היה מקורי. כבר במאה ה-19 הכריע הפילולוג פול דה לגרדה שישו לא היה יכול להיות יהודי, ורק פאולוס הוא ש"ייהד" את הנצרות. באותה עת גם צ'מברלין המוזכר לעיל קבע כי לא ייתכן שישו היה יהודי. בשנות השבעים של המאה ה-19 הסיק אמיל שורר שבהיותו גלילי ישו ודאי לא היה יהודי, שהרי כתוב בישעיהו ח, כג שמדובר ב"גליל הגויים" (ויפה שישעיהו הנביא מקובל כמקור מוסמך). אבל המכון קיבץ ואסף את הנתונים, הדגיש את הזוית הגזעית ופרסם את הדברים בצורה מסודרת.

בספר מרתק*** שיצא לפני כמה שנים מסבירה שושנה השל כי המכון ראה עצמו כמגלה את ההיסטוריה הנוצרית האמיתית, שהוסתרה על ידי כל מני תרגילים קונספירטיבים במהלך הדורות. כאמור לעיל, הגזע נחשב ככלי להבנת החברה, וכבסיס לכך להבנת טבע האדם. אנשי המכון יצאו מנקודת הנחה שבשורתו המהפכנית של ישו לא היתה יכולה לצאת מפיו של יהודי, מכיוון שיהודי, מעצם טבעו, אינו מסוגל לנסח בשורה שכזו.

יותר מכך. כפי שמסביר גרונדמן, "תורה שלא יוצאת מתוך דם נורדי ושלא נושאת רוח נורדית אינה יכולה להתקבל על ידי נורדים." ומכיוון שהנצרות הצליחה בגרמניה בצורה נאה ביותר, ממילא ברור שהיא תורה נורדית, שהגיעה מדם נורדי. ואם כל ההגיון המעגלי הזה עדיין לא שכנע אתכם, כנראה זה רק בגלל שאתם יהודים: גרונדמן גם טען שכל התנגדות למפלגה הנאצית מבתוך הכנסייה (כמו של נימלר הנ"ל) מקורה בהשפעה יהודית נבזית שחדרה לנצרות – שהרי איך אחרת אפשר להסביר שארים טובים לא יאמצו בחום בשורה ארית טהורה שכזו?

נחזור לישו: גרונדמן מסביר שהגליל אכן היה מלא בלא-יהודים, ויותר מכך: ידוע שאביו של ישו כלל לא היה יהודי, אלא החייל הרומי פנתירא – קביעה שכבר חז"ל החזיקו בה כידוע (סנהדרין ס"ז.). נמצא שגרונדמן מסתמך על מקורות יהודיים כדי להוכיח שישו אינו יהודי. המחקר של המכון היה דקדקני, וישו הפך בעזרתו לא רק ללא-יהודי ולארי, אלא, וזה לא פחות חשוב, לדמות שסביבה אפשר לברר, לתפארת הרייך והגזע, את ההבדל בין ארי ליהודי.

המהלך כלל אפוא את טיהורו של ישו מיהדות, הצבתו למעשה כניגודה המוחלט, והכרזת בשורתו כנצרות האותנטית, הארית. נשארה בעיה: פאולוס. שלא כמו פילוסופים כרוזנברג, כהני דת נוצרים לא היו יכולים פשוט לוותר עליו, עוד פחות להאשים אותו ב"יהוד" הנצרות. בכל זאת, הוא שני לישו בחשיבותו מבחינת התיאולוגיה הנוצרית, לא כל שכן ללותרנים שכמוהם. השל מוסרת שאת הבעיה הזאת המכון, על כל כשרונותיו, לא הצליח לפתור.

והיו עוד בעיות. היה אפשר בקלות לחתוך את הברית הישנה, כלומר את התנ"ך, מחוץ לביבליה, אבל מה לעשות עם פסוקים מעצבנים מהברית החדשה כמו "כִּי הַיְשׁוּעָה מִן־הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן 4, 22)? לא אלמן הגזע הארי: גרונדמן חקר את הנושא ומצא שהפסוק הוא תוספת מאוחרת, ושאפשר לוותר עליו. מאוחר יותר פשוט הוציאו לאור גרסה ערוכה ומעובדת של האוונגליונים שכוללת רק את המסרים הנכונים. שם בכל מקום שקוראים לישו "מלך היהודים" המילה השניה נמחקה, מילים עבריות כמו "הושענה", "אמן", "משיח", "שבת" ו"פסח" מוחלפות במילים גרמניות בעלות משמעות דומה יותר או פחות, וגם מילים בעיתיות מבחינה מוסרית כמו "רחום וחנון" נמחקות, כי ישו הארי הוא גיבור ולוחם, ולא קורבן רכרוכי.

בסופו של דבר המכון, שקיבל באופן סדיר כתף קרה מהמשטר הנאצי, העביר את המלחמה (לפני הגיוסים הכלליים בסופה) בארגון כנסים והוצאת פרסומים. אחרי המלחמה אנשי המכון טענו שפעולתם היתה אקדמית ותיאולוגית גרידא, ואם לפעמים עיוותו קצת את הכתובים, הרי זה מפני שנרדפו על ידי הנאצים, בעוד שהם עצמם אף פעם לא היו באמת אנטישמים. רובם המשיכו בחייהם כרגיל, והשתלבו בכנסייה או באקדמיה הגרמנית.

סיכום אישי

תיאוריות קונספירציה, אמר פעם מישהו, הן ההיסטוריה של הלוזרים. תיאוריות הקונספירציה המוזכרות לעיל בהחלט הגיעו מתוך מצוקה, זו של הגרמנים הלאומנים בתחילת המאה העשרים. אותם "פאן-גרמנים" גזענים רקחו עבר מפואר וציפו לעתיד מזהיר כאשר הגזע הארי ישתלט שוב על העולם. מאוחר יותר הן, או שרידיהן הרעיוניים, שימוש להצדקת חלק מהזוועות הגדולות ביותר של בהיסטוריה האנושית.

אני רוצה לסיום לשתף אתכם בשלושה דברים שעליהם חשבתי תוך כדי הכתיבה של הרשימה הזאת. חשבתי על הצורך העמוק שלנו בעבר, על הכוח של האידיאולוגיה לשעבד תחתיה את האקדמיה ואת הדת, ועל שנאת הנצרות שמופגנת כאן מכיוונם של גרמנים כה רבים.

על הצורך העמוק שלנו בעבר נאמר כבר רבות. זה קשור לזהות וקשור לקהילה. זה קשור לנחמה וליציבות שבמסורת, וזה כנראה תכונה אנושית שקשה מאוד להתחמק ממנה (אלא אם כן אתה סוג של בודהה כמובן). אנחנו חיים את חיינו כנראטיב, וממילא כך רואים גם את חיי העם שלנו, אף את חיי האנושות. כמה מאמץ ודמיון הושקעו באותו עבר בדוי שההוגים האלה יצרו לעצמם. אולי מקור נוסף לכעס שלהם כלפי היהודים היה שלאלה יש עבר שאין צורך להמציאו. ואולי אף יותר מזה: כדי לברוא עולם חדש יש צורך להתחיל מהתחלה; השמדת היהודים, אם כן, שימשה כהשמדת העבר. מזה זמן ברור לי שיש באנטישמיות גם מימד של ניסיון להתכחשות לעבר, למחיקת העבר.

את הכוח של האידיאולוגיה לשעבד את האקדמיה ואת הדת הכירו גם בברה"מ, אם כי באופן קצת שונה. בעצם, כמובן, מכירים אותו בכל מקום, במידות שונות של עוצמה ועומק. אם כי חשוב לציין שגם בברה"מ וגם בגרמניה הנאצית הכוח הזה נבע מתוך התיאוריות הקונספירטיביות שהיו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה (כלומר, לא רק מתוך הסובייקטיביות הפשוטה של כל נקודת מוצא). כוחות השחור, בין אם אלה הקפיטליסטים והאימפריאליסטים ובין אם אלה היהודים והנוצרים, הם שחיבלו לא רק בהיסטוריה כמאורעות אלא גם בהיסטוריה כטקסטים. הם שהמציאו סיפורים שנחשבים היסטוריה, הם שהחדירו פסוקים חתרניים לכתבי הקודש – ומכאן גם הלגיטימציה להתעלם מכל אלה, למחוק אותם, לשנות על פי הצורך. ההתבוננות במציאות מתוך הרמנויטיקה של חשד אבסולוטי מביאה להתעלמות ממנה.

וכמה שפשוט לא אהבו שם את הנצרות. את הכנסייה הקתולית כמובן, אבל גם את הלותרנית (ולותר בכל זאת גיבור גרמני). היטלר וכל שסביבו ראו במוסר הנוצרי פגע רע, תרבות חולה שמרעילה את הפולק ומחלישה את המדינה. אבל זה עמוק יותר מזה. יש כאן משהו שקשור לדעתי בפריקת עולו של החטא הקדמון, בהתנערות מהציווי לכניעה בפני האל ולצפייה לישועה מתוך תחושה שאנחנו חלשים וטמאים. יש כאן מוטציה חולנית של הומניזם. אכן, uber-הומניזם. ובאופן אירוני אבל הגיוני לגמרי מכאן גם נובע הכיוון הנגדי: החזרה לטבע, לפגאניות, ל"גבורה". ועד כמה זה דומה לזרמים שונים ברוחניות העכשווית כיום (האמינו לי, עוד יותר ממה שנדמה מהקריאה המצומצמת כאן). היום כמובן ההקשר הוא שונה לחלוטין (דמוקרטי, הומניסטי (ואף תת-הומניסטי), פוסטמודרני), ואף אחד לא חולם על גזע עליון, אבל הדמיון מעניין. ועוד לא דיברנו על הדמיון לזרמים שונים ביהדות הפונדמנטליסטית בזמננו. בני אדם הם בני אדם, לטוב ולרע.

סתם

—

* Lubelsky, Isaac, “Mythological and Real Race Issues in Theosophy”, Handbook of the Theosophical Current, ed. Olav Hammer & Mikael Rothstein, Brill, 2013

**Nicholas Goodrick-Clarke, The Occult Roots Of Nazism: Secret Aryan Cults and their Influence on Nazi Ideology, TPP, 2005

*** Susannah Heschel, The Aryan Jesus: Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany, Princeton University Press, 2008

אם ארצה ואם לא, אנוס אני להחכים מדי יום ביומו, שהרי מלומדים כה רבים מתחרים אלה באלה בהטרדתי ובהתגרות בי. כבר לפני שנתיים כתבתי על שטרי המחילה, אולם כעת מתחרט אני בכל ליבי על הספרון שפורסם. בעת ההיא דבקתי עדיין באותה אמונת שווא גדולה, היא העריצות הרומית, ולכן סברתי שאין לשלול מכל וכל את שטרי המחילה […] הלוואי שיכולתי להפציר במוכרי הספרים ולשכנע את כל הקוראים שישרפו את כל הספרונים שלי על אודות שטרי המחילה, ותחת כל מה שכתבתי בעניין יאמצו את הטענה הבאה: שטרי המחילה הם זוטות חסרות ערך של החנפנים הרומיים.

ואז החלו אק (Eck) ואמזר (Emser) וחבר מרעיהם להטיף לי על עליונות האפיפיור, וכדי שלא יאשימוני בכפיות טובה לאנשים כה מלומדים, הריני מודה ומתוודה כי עבודותיהם סייעו לי עד מאוד. כי אף ששללתי אז את מקורה האלוהי של האפיפיורות, הודיתי במקורה בחוק האנושי. אולם אחרי ששמעתי וקראתי את דקויותיהם הדקות מן הדק של אותם נאדות נפוחים, המשמשות אותם להקים באורח מלאכותי את אלילם (והרי בעניינים אלה איני משולל לחלוטין כושר למידה), הריני סמוך ובטוח כעת כי האפיפיורות היא ממלכת בבל ושלטונו של נמרוד צייד-הפרא. לפיכך, למען אחי ורעי, מבקש אני גם כאן מסוחרי הספרים ומן הקוראים כי ישרפו את כל שפרסמתי על כך בעבר ויחזיקו בטענה הבאה: האפיפיורות היא הציד הפראי של בישוף רומא.

מרטין לותר, על השביה הבבלית של הכנסייה, 1520, תר. רן הכהן, ההדגשות במקור

אני דומה לחרא טרי, והעולם הוא חור-תחת ענק. מן הסתם בקרוב נרפה האחד מהשני.

מרטין לותר, Tischreden (שיחות שולחן), V, מס. 5537

אני לא יכולה שלא לגנות את האמונות הטפלות הרבות שאנחנו שבויים בתוכן, ואני מקווה בכל לבי שאיזה קלווין או לותר יקומו בתוכנו. אני מדברת בשם עצמי: אני אהיה הראשונה להצטרף להולכים בעקבותיהם מפני שאיני חושבת שהדת צריכה לכלול רק טקסים ריקים מתוכן ומעשים שאינם נחוצים, שאם בזכותם מגיעים אנשים לגן-עדן, אנחנו והקתולים נהיה שם ראשונים.

אביגיל לוי פראנקס, מכתב, 1739

 

[על חשיבותו של לותר לניו-אייג' כתבתי כאן.
ומחר כזכור מתקיים הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית.]

במפגש האחרון בקורס שאני מעביר באונ' תל-אביב נגענו במה שמהווה לדעתי את ראשיתו ההיולית והבתולית של מה שלימים יתכנה הניו-אייג', או מה שאני אוהב לכנות נקודת העיבור של הניו-אייג' (יענו 'מומנט אוף קונספשן'), כאשר מאותו הרגע יגדל ויטפח העובר התמים בבטן אמו (היא התרבות המערבית) עד שכשלוש-מאות שנה לאחר מכן ייצא צווח ומפונק לאוויר העולם (נקודת לידתו, אם ממש רוצים לקבוע כזו, היא לדעתי ארה"ב 1836, ועל כך בפעם אחרת).

ומהי נקודת העיבור של הניו-אייג'? לשם כך אולי ניתן הגדרה פרוביזורית ותמציתית לאותה דתיות חסרת מרכז וסדר עליה אנחנו מדברים. הניו-אייג' לעניינינו אם כן הוא דת אישית מאוד, ופנימית מאוד. זה הכל. ובהרחבה קלה: דת אשר סמכותה נובעת מהאינדבידואל, אשר מתרחשת בעיקר בתוכו (בראשו ובלבו), ואשר מכוונת תכליתית חזרה אל עצמו.(1)

איפה דבר כזה התחיל במערב? איפה דובר לראשונה על קשר אישי, ופנימי, עם האל? ברפורמציה כמובן. ברפורמציה נזרעו הזרעים אשר מאות שנים מאוחר יותר יבשילו, יתבשלו ויגלשו מהסיר בדמות המרק הרוחני שאנו רואים סביבנו כיום. לא צריך להיות דורקהיים כדי לקבוע (כפי שהוא אכן קבע) שהרפורמציה שברה את ההיררכיה הברורה של הסמכות הכנסייתית כיחידה שקובעת מה ואיך להאמין ולעשות. הנצרות התפרקה לזרמים, אשר כל אחד מהם מדגיש את דרכו לעבודת האל. הנה סטיב ברוס, חוקר דתות מאונ' אברדין בבריטניה, אשר מנסח את העניין יפה:

האירוניה היא שהכנסייה כרתה את קברה בעצמה. החידושים שנועדו להחיות את הכנסייה חתרו תחתיה. […] הדת שיצרה הרפורמציה היתה מועדת לפרגמנטציה מפני שהיא הסירה את הממסד הכנסייתי כמקור לסמכות שבין האל לאדם. […] היא ריסקה בצורה לא מודעת את התרבות הדתית ההגמונית ויצרה את התחרות, אשר בחברות סובלניות ושוויוניות, תוביל בהכרח לרלטיביזם ופרניאליזם. על ידי ההתעקשות שלכל אדם האחריות למצבו הרוחני הרפורמציה גם תרמה באופן ישיר לצמיחת האינדיבידואליזם. (2)

אבל לרפורמציה, כמובן, צבעים רבים, ולא לותר כקלווין (או שניהם כתומס מונצר). כי בעוד קלווין היה קר כדג ובעל אופי סגפני-ייקי שיכול היה להקפיא טיפת זיעה בגלגולה בין ירכיה של הבתולה הקדושה, היה לותר שלנו קדרה מבעבעת של תשוקות, יצרים וזעם קדוש. ובעוד קלווין מחנך את צאן מרעיתו לחשוד ברגשות ולסמוך אך ורק על אמונתם וחריצותם (זהו הרי האתוס הפרוטסטנטי), לותר בונה את התיאולוגיה שלו גם על חוויה פנימית של ישועה (הבאה בעקבות חסדו של האל, ובעקבות האמונה כמובן).

למעשה, היתה זו חוויה פנימית של ישועה שהציתה בלותר את אש המרד, אותה התרסה מוכפלת ב-95 תזות שהוא הדביק לשערי הכנסייה בוויטנברג. כי המרד כנגד האינדולגנציות לא נולד מכך שלותר רצה לחסוך לנסיכים הגרמנים קצת כסף, אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק שאת חסדו של אלוהים פשוט אי אפשר לקנות. אבל שאפשר גם אפשר לקבל – ולהרגיש את זה.

"נולדתי מחדש ונכנסתי אל תוך גן-העדן"

השנה היתה 1515, ולותר אז, בן 32, כבר נזיר קתולי (אוגוסטיני) ומרצה לתנ"ך באוניברסיטה של וויטנברג. כמו כל אדם גדול הוא נמצא במשבר אמונה, וכמו שהיה נהוג אז הוא מחפש בכתבי הקודש רפואה. שוב ושוב הוא קורא את הבשורה הטובה, ובאיגרת אל הרומאים הוא נפגש עם הפסוקים הבאים:

מְחֻיָּב אָנֹכִי לַיְּוָנִים וְלַלּעֲזִים גַּם לַחֲכָמִים וְלַפְּתָאִים: לָכֵן נְדָבַנִי לִבִּי לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה גַּם־אֶתְכֶם בְּנֵי רוֹמִי: כִּי אֵינֶנִּי בוֹשׁ מִבְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר גְּבוּרַת אֱלֹהִים הִיא לִתְשׁוּעָה לְכָל־הַמַּאֲמִין לַיְּהוּדִי רִאשׁוֹנָה וְגַם־לַיְּוָנִי: כִּי־בָהּ נִגְלְתָה צִדְקַת אֱלֹהִים מֵאֱמוּנָה אֶל־אֱמוּנָה כַּכָּתוּב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה: (1, 14-17)

הוא לא מצליח להבין מה לעזאזל אלוהים רוצה ממנו, ואיך יכול חוטא שכמוהו לנהוג אי פעם על פי "צדקת האלוהים", אבל כשהוא פורש לרגע לשירותים – פתאום נגה סביבו אור מן השמיים. זהו מה שבמחקר נקרא ה- tower experience או ה- revelation in the tower של לותר. הנה תיאורו שלו עצמו למה שקרה:

התבוננתי לילה ויום על המילים הללו עד שלבסוף, ברחמיו של האל, שמתי לב אל ההקשר שלהן: "כִּי־בָהּ נִגְלְתָה צִדְקַת אֱלֹהִים מֵאֱמוּנָה אֶל־אֱמוּנָה כַּכָּתוּב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". התחלתי להבין כי בפסוק זה צדקת האל היא מה שעל פיו חי הצדיק על ידי מתת האל, כלומר על ידי האמונה. התחלתי להבין שהפסוק הזה אומר שצדקת האל מתגלה דרך הבשורה הטובה, אבל שזהו צדק פאסיבי, כלומר הוא אשר על ידו האל הרחום מצדיק אותנו על ידי האמונה, ככתוב: "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". לפתע פתאום הרגשתי כאילו נולדתי מחדש ונכנסתי אל תוך גן-העדן עצמו מבעד לשערים פתוחים. מיד ראיתי את כל כתבי הקודש באור אחר. עברתי על כתבי הקודש בזכרוני ומצאתי שעבור מונחים אחרים קיימות משמעויות אנלוגיות, לדוגמא עבודת האל, שהיא העבודה שהאל פועל בנו; חוזקת האל, שעל ידה הוא הופך אותנו לחזקים; חוכמת האל, שעל ידה הוא הופך אותנו לחכמים; כוח האל, ישועת האל, תהילת האל. (3)

וזה המהפך שהוליד את הרפורמציה, את התרבות המערבית המודרנית, ואת הניו-אייג' (כן, טוקבקיסטים יקרים, היו גם סיבות אחרות, תודה). כי מה עושה כאן לותר? לותר כאן בעצם מבצע מהפכה עצומה, קופרניקאית, בדת: הוא מעביר את מרכז הכובד שלה מהאל אל האדם, מהחוץ פנימה, מהמסורת אל הרגש, מהכלל אל האינדבידואל. ליתר פירוט: "צדקת האל" הופכת מצדק מטאפיזי, אובייקטיבי, מופשט, אוניברסלי, להצדקה שהוא יתברך פועל אותה בתוכנו, כאשר הוא מצדיק אותנו, בצורה פרטית, מוחשית, סובייקטיבית, חוויתית. "בצורה זו," כותב מייקל אלן גילספי

לותר היה יכול להפוך את האל המופשט והמרוחק של הנומינליזם לכדי כוח פנימי שמילא בני אדם פרטיים. האמונה שצומחת בנו מתוך המפגש עם דבר האל בכתבי הקודש פועלת כך בתוכנו ומשנה אותנו. דרכה אנחנו נולדים מחדש באלוהים מפני שאלוהים בא ושוכן בתוכנו. (4)

אין להפריז בגודל המהפך: מאותו רגע לא בשמיים היא, אלא בפיך ובלבבך. בשביל לותר, אם כן, הישועה באה רק דרך האמונה (Sola Fide), שמגיעה רק דרך חסדו של האל (Sola Gratia), שמגיע כאשר אנחנו קוראים בכתבי הקודש (Sola Scriptura). והאמונה הזאת מורגשת כ"לידה מחדש", כלומר כטרנספורמציה פנימית, כלומר כחוויה רוחנית שמשנה את חיינו. נכון, היו גם מיסטיקנים אחרים לפניו, גם נוצרים כמובן, שהרגישו מעין ישועה פנימית – אבל איש מהם לא ייסד דת עולמית. לותר כן, והדת הזאת עוצבה בצלמו וכדמותו.

די ברור שאפשר למתוח קו ישר בין הדגש של לותר על ה"לידה מחדש" הגואלת לבין זה של האוונגליסטים בארה"ב בימינו (יורשיהם המודרנים של הפייטיסטים, שבעצמם רצו להדגיש עניין זה, שבמאה ה-17 כבר קצת נשכח אצל הלותרנים). ולטעמי די ברור שאפשר למתוח קו ישר בין הישועה-על-ידי-חוויה של לותר לדת הפנימית-אינדיבידואלית של הניו-אייג', דת שבה החוויה הפרטית היא מקור הסמכות ומקור הגאולה.

כשני ענפים מאותו עץ אבולוציוני התפתחו הזרמים הדתיים הללו מאותה נקודה קדמונית. האוונגליסטים שומרים עדיין על מקומו של ישו כמקור הבלעדי לחסדו של אל. אצל הניו-אייג'יסטים (בעיקר, לדעתי, בעקבות מגמות של רציונליזציה וגלובליזציה, עם תחנת ביניים ביוניטריאניזם) האל לא מוגבל לפעול דרך בנו יחידו, ומלוא כל הארץ כבודו.

נספח: אריק אריקסון והפסיכולוגיה של החירבון

אריק אריקסון, שהיה פסיכואנליסט ידוע ופרופסור בהארוורד, כתב ספר בו הוא מנתח את נפשו של לותר הצעיר (5). שתי אבחנות הן מעניינינו בספר זה, מכיוון שהן נוגעות לאותה חוויה מכוננת בהיסטוריה של לותר וכאמור לא מעט גם בזו של המערב.

ראשית גם אריקסון רואה בתיאור חוויתו של לותר נקודת ציון חשובה במסע התודעתי של האנושות:

לדעתי דבר לא הופך את לותר לאיש העתיד – העתיד שהוא ההווה הפסיכולוגי שלנו – יותר מאשר החדשנות המוחלטת שלו בדיווח על השלבים אשר ציינו את הפיכתו ל- homo religiosus אמיתי. […דבר ש]הופך את כל חוויתו למאורע היסטורי הרבה מעבר למשמעותה הפרטית, וביתר פירוט חוויתו היא צעד מכריע בתודעה ובאחריות האנושית. (עמ' 39)

נאה. עם זאת חוקרים רבים, אומר אריקסון, לא שבעו נחת מכך שכל העניין התרחש, על פי הודעתו של לותר עצמו, על האסלה (או סיר הלילה – מה שהיה אז). לא נעים שכך תתחיל התנועה שלמעשה בנתה את המערב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, לא? אבל בשביל פסיכואנליטיקאי כאריקסון זו כמובן הזמנה לארוחת מטעמים:

אין אמירה שהוציא לותר שגרמה יותר מזו [בענין מיקום ההתגלות] לאנשים בוגרים לזוע באי נחת יותר גדולה, או שגרמה לחוקרים רציניים להרים אפם מעלה בחוסר אמונה מהול בבוז. [… אבל] יש לעניין רלוונטיות פסיכיאטרית. […] לותר סבל כל חייו מעצירות […] אין כמעט ספק, שבזמן הזה שבו הכוח הרטורי של לותר שוחרר משביו הילדותי והאינפנטילי הוא הפך מטיפוס מאופק ומסוגר לאדם שנמצא בהתפרצות; הוא מצא שחרור לא-צפוי של ביטוי אישי, ועמו את העוצמה רבת הצדדים של אישיותו. […] כל קיומו היה טמון תמיד בבני-מעיו […] כאשר הוא למד לבסוף להשתחרר הוא הוציא לחירות העולם לא רק את היכולת הרטורית הגדולה של זמנו אלא גם את המזג הלוהט ביותר ואת הזעם שהפיק את הכושר הגדול ביותר ליריקת טינופת. (עמ' 204-206)

נו טוב, אריקסון עושה את שלו בכדי לצמצם את המרחק הממילא קטן בין פסיכואנליטיקאי לסופר מד"ב. מצד שני, כטיפוס אנאלי בעצמי… יש בזה משהו.

הערות

(1) Paul Heelas מגדולי חוקרי התופעה, התייחס אליה בספרו על התנועה כ- Self-Spirituality"" ואני חושב שהגדרתנו כאן היא פשוט פירוק של מונח זה)
(2) Steve Bruce, Cathedrals to Cults: the evolving forms of religious life, in Heelas, Paul, ed., Religion, Modernity and Postmodernity, 1998, pp. 19-35
(3) Preface to the Complete Edition of Luther's Latin Works (1545) by Dr. Martin Luther, 1483-1546  Translated by Bro. Andrew Thornton, OSB
(4) Michael Allen Gillespie, The Theological Origins of Modernity, Chicago University Press, Chicago, 2008, p. 107
(5) Erik H. Erikson, Young Man Luther: A Study in Psychoanalysis and History, Norton & Co', New-York, 1963

פעמים מעטות בהיסטוריה קמות דמויות שהשפעתן חורגת לא רק מזו של ענקי רוח או מצביאים מהוללים, אלא גם מכל מה שהן עצמן שיערו או תכננו. זה קורה כאשר בזמן הנכון ובדרך הנכונה נוצרת יצירה שהשפעתה מתגלגלת לכדי שינוי תרבותי מקיף. כזה היה למשל התרגום של מרטין לותר לברית החדשה, מלטינית לגרמנית, תרגום שבעזרת מכונת הדפוס שהומצאה זמן קצר לפני כן לא רק תרם רבות למהפכה הפרוטסטנטית, אלא למעשה השפיע בצורה מכרעת על דמותה של השפה הגרמנית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

עטיפת הספר "אותי שיגעה אהבתך"

תרומתו של יוּנוּס אֶמְרֶה (Yunus Emre) לטורקית דומה לזו של לותר לגרמנית. אמרה, מיסטיקן ומשורר מסוף המאה ה- 13, חי אנטוליה אשר בטורקיה בתקופה בה היא היתה תחת שלטון של הסלג'וקים, אך בכפיפות לאימפריה המונגולית. באזור דיברו אז ערבית כאשר דנו בדת ומדע, פרסית כשפת הספרות ומעמד האצילים, וטורקית כשפת הצבא והעם. בתוך העושר התרבותי הזה גדל יונוס אמרה, ומשום מה הוא בחר לשורר את שיריו בטורקית. הוא הפך לא רק לראשון, אלא לגדול המשוררים הסופים הטורקיים.

הטורקית הפכה בידי אמרה לשפת ספרות, התעטרה בחן וקנתה לעצמה ביטחון עצמי ומעמד. מזמנו של אמרה התחילה עליית קרנה של הטורקית, ומזמנו הרשו לעצמם אוהביה לכתוב בה ספרות ושירה. אבל יונוס אמרה היה הרבה יותר מ"מחדש הטורקית" – הוא היה גם מיסטיקן גדול, או בשפתו: דרוויש. הדרוויש, מילה פרסית שמשמעה "עני", היה נווד רוחני, אולי המקבילה המוסלמית לסאדהו ההודי, שחיפש את הקשר עם האל תוך שהוא נודד בדרכים וסומך על האחרון שיספק את כל צרכיו.

יונוס היה סופי בתקופה בה הזרמים הסופיים רק החלו להתגבש, ואולי משום כך היה יכול לפרוץ לו דרך משלו. ייתכן שפגש בחייו את המיסטיקן הגדול ג'לאל א-דין רוּמי (שהגיע מפרס לאזורו), אבל היה מסוייג מ"המסדר" שהחל להתגבש סביבו. בכתביו הדגיש את האופי הבלתי-ממוסד של הידע הרוחני, ובשונה ברומי שכתב בפרסית, כתב יונוס כאמור בשפת העם, טורקית.

השנה נזכה לשני ספרים בעברית המוקדשים ליונוס. הראשון כבר יצא, ומאגד בתוכו תרגומים משפת המקור של שיריו של יונוס אמרה. הספר, "אותי שיגעה אהבתך" (הוצאת כרמל, התרגום ע"י דניס אוזלוו, סלים אמאדו ואברהם מזרחי) יפיפה, מכיל גם צילומי הדפסים מההווי הדרווישי, וכן אחרית דבר (שחלק מהאינפורמציה שהבאתי קודם לקוחה ממנה). ספר שני, "הדרוויש יונוס – נשמתו של העם הטורקי", אמור לצאת בהוצאת "עולם קטן" של יעקוב אבן יוסוף (וגם הוא עזר לי ללמוד על יונוס). מכאן והלאה אפסיק לדבר, ואתן למשורר לשורר (מתוך הספר "אותי שיגעה אהבתך"):

את יינו של אלוהים ברוך השם שתינו

אֶת יֵינוֹ שֶל אֱלוֹהִים בַּרוּךְ הַשֶּם שָתִינוּ
אֶת יָם הָאֱמֶת הַזֶּה בַּרוּךְ הַשֶּם צָלַחְנוּ

אֶת הֶהָרִים בָּאֹפֶק, הָאַלּוֹנִים הַכְּרָמִים
בִּבְרִיאוּת וּבְרִנָּה בַּרוּךְ הַשֶּם עָבַרְנוּ

יְבֵשִים הָיִינוּ לַחְנוּ, שוֹק הָיִינוּ רֹאש נִהְיֵינוּ
צִמַּחְנוּ כְּנָפַיִים וּבַּרוּךְ הַשֶּם עַפְנוּ

לֶעָרִים שֶהִגַעְנוּ, לִנְפָשוֹת עַלִיזוֹת
אֶת תּוֹרַת טַפְּטוּק [מורו של יונוס] לָעָם, בַּרוּךְ הַשֶּם הֵפַצְנוּ

קְרַב נָא נַעֲשֶה שָלוֹם, נָכִּיר אִיש אֶת רֵעֵהוּ
אִכּפְנוּ אֶת סוּסֵינוּ בַּרוּךְ הַשֶּם רָכַבּנוּ

יָרַדְנוּ לְאֶרֶץ רוֹם, טוֹב עָשִינוּ רָשַעְנוּ
שָלֹש עוֹנוֹת עָבַרְנוּ, בַּרוּךְ הַשֶּם חָזַרְנוּ

הֶחֱיָנוּ לְמַעְיָן וּלְנָהָר הָפַכְנוּ
זָרַמְנוּ לְעֵבֶר הַיָּם בַּרוּךְ הַשֶּם גָלַשְנוּ

בְּבֵית מִדְרָשוֹ שֶל טַפְּטוּק לְעַבְדּוֹ נִהְיֵינוּ
כְּשֶבֹּסֶר הָיָה יוּנוּס בַּרוּךְ הַשֶּם הִבְשַלְנוּ

תניח שכל קצותיו של העולם כבשת

תָּנִיחַ שֶכָּל קְצוֹתָיו שֶל הָעוֹלָם כָּבַשְתָּ
אוֹ בִּנְכָסָיו שֶל עוֹלָם בְּהִמוּרִים זָכִיתָ

עַל כֵּס שְלֹמֹה הַמֶּלֶך תְּדַמֶּה שֶיָשַבְתָּ
עַל פֵיוֹת וַעֲנָקִים אֶת מָרוּתְךָ כָּפִיתָ

מַטְמוֹנוֹ שֶל פֶרִידוּן וְזֶה שֶל נוּשִירֶבַאן
וְגַם הַזֶּה שֶל קְרֶזוּס לְמָמוֹנְךָ הוֹסַפְתָּ

הָעוֹלָם כִּנְגִיסָה, תַּחְשֹב שֶאוֹתוֹ לָעַסְתָּ
לְעִיסָה לֹא מַסְפִּיקָה, תָּנִיחַ שֶבָּלַעְתָּ

תָּנִיחַ שֶחַיֶיךָ דְּרוּכִים כְּחֵץ עַל קֶשֶת
חֵץ דָּרוּךְ דִינוֹ לָעוּף, תָּנִיחַ שֶשִחְרַרְתָּ

מַיִם מִלְּאוּ גְרוֹנְךָ כַּאֲשֶר בְּיָם נִבְלַעְתָּ
לֹא יַעֲזֹר לְהֵאָבֵק תָּנִיחַ שֶטָּבַעְתָּ

יוֹמְךָ יָבוֹא וְתָמוּת, אֶת זֶה אַתָּה יוֹדֵעַ
תַּעֲזוֹב אֶת הָעוֹלָם, תָּנִיחַ שֶנִקְבָּרְתָּ

כָּל נְשִימָה גוֹזֶלֶת קְצָת חַיִים מֵחַיֶיךָ
עָבְרָה מַחֲצִית זְמַנְּךָ, תָּנִיחַ שֶסִּיַמְתָּ

אַף שֶעֲזוֹרִים עָבְרוּ בְּצוּרָה כֹּה נְעִימָה
סוֹף פָּסוּק הוּא נְשִימָה, תָּנִיחַ שֶשָכַחְתָּ

[התפרסם אתמול באתר מעריב, יחד עם עוד אייטם על אתר חדש ומבדר של שי טובלי.

בעוד פחות משבוע, ב- 22/6, יערך כנס מעניין לדעתי באוניברסיטת חיפה, על "האנטישמיות החדשה". לפני שאתם מרימים גבה או נוחרים בבוז, אני ממליץ לכם לעיין ב"רציונל הכנס" (קובץ pdf) שכתב פרופ' אילן גור-זאב, יו"ר הכנס (כתבתי עליו גם בטור מימין). הרעיונות שהוא מביע בו לדעתי מרתקים, מקוריים ומדוייקים. בכנס ישאו דברים אנשים כמו א.ב. יהושע, פרופ' דני גוטויין והרב מנחם פרומן. הנה אתר הכנס]