משיחיות

עלייתו ונפילתו של גוש אמונים, או כשלון הניסיון היהודי האחרון להתנגד לתהליך החילון

"יש דבר עיקרי, כללי: המדינה. היא כולה קודש ואין בה שום פגם. היא גילוי שמימי עילאי של 'המחזיר שכינתו לציון'." – הרב צבי יהודה קוק

הקודש לדת כדם לגוף האדם. הוא המניע את האורגניזם הדתי. הוא משאת הנפש והוא יראת הלב. לא בכדי, כאשר הפכה הדת באופן רשמי לתחום מחקר אקדמי, בסוף המאה התשע-עשרה, ביקשו אבות השדה, חוקרים דגולים כאמיל דוקרהיים ורודולף אוטו, להגדיר מהו ה"קדוש". האם הוא המוגבל, האסור, או שמא המרגש והמעורר? האם הוא הבלתי נגיש, המרוחק, או דווקא הפנימי והאינטימי ביותר? ואולי אלו ואלו דברי קודש קודשים? בא הרב צבי יהודה קוק והעמידן על אחת: הקדוש הוא הפוליטי. המדינה – היא היא קדושה. ומכיוון שקדושה, מושלמת. ומכיוון שקדושה ומושלמת, הרי היא המרכבה האלוהית אליה רתומים פרשיי הגאולה.

הרב צבי יהודהלהתייחס לרעיונות אלה בביטול או בפחד פירושו להחמיץ את עומקם. המהלך שביצע הרב צבי יהודה קוק, אשר בעצמו תיפקד כפרשן הגותו של אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה לא רק נועז, אלא מבריק באופיו המהפכני. תפיסתה של מדינת ישראל, דהיינו הגוף הפוליטי, הבירוקרטי, המשפטי, החילוני, כישות שהיא "כולה קודש" היוותה קריאת תיגר אדירה לא רק על כוונותיהם ורצונותיהם של מקימי המדינה, אף לא רק על תפיסתם העצמית של אזרחיה. מדובר היה בהתקפה ישירה על עצם חילונו של העם היהודי. בהתאם לכך תיפקד גוש אמונים, הזרוע הביצועית של הרעיונות הללו, כחנית שאיתה הסתער הרב צבי יהודה על החילוניות גופא. כישלונו והתפרקותו של גוש אמונים משמיעים אפוא את תו התבוסה של הניסיון היהודי האחרון להתגבר על תהליך החילון.

תבוסה עקרונית זו לא הגיעה ללא הישגים אדירים בצידה. גוש אמונים, מהתנועות המשיחיות הגדולות והחשובות בהיסטוריה היהודית, הצליח בשנות קיומו לשנות לחלוטין, אולי לעוד שנים רבות, את חייהם של כל בני האדם החיים בין נהר הירדן לים התיכון. התנועה הפיחה חיים חדשים במגזר הציוני-דתי, שעד שקמה היה לא יותר מספיח שומר מצוות של הציונות המפא"יניקית. היא העמידה חזון מרתק ששילב הבטחה אלוהית וריבונות אדם, ואשר הניסיון להוציאו אל הפועל הביא לתמורות פוליטיות, גיאוגרפיות ודמוגרפיות מפליגות. עדות לחשיבותה ניתן למצוא גם ברִיק הרעיוני-חברתי המצמית שהביאה קריסתה.

אין ככהונתו של נפתלי בנט כיו"ר המפלגה הדתית-לאומית כדי לסמן את מותו של החזון הקוקיסטי, הכוח האידיאולוגי המניע מאחורי גוש אמונים. הקוקיזם (אם להשתמש בכינוי שטבע חוקר התנועה גדעון ארן) התיימר לספק מסגרת נראטיבית כוללת המפרשת מחדש את המציאות ומסבירה כיצד בדיוק אותם יסודות הנמצאים לכאורה בניגוד גמור ללשון ההלכה, הם דווקא אלה הנושאים את בשורת גאולתה ומגשימים את חזונה הנשגב ביותר. עבור הראי"ה קוק (1865-1935), בניגוד גמור לרבנים חרדים אחרים, הציונות החילונית נשאה בתרמילה הלאומי את שופרו של המשיח. הציונים אמנם מחללי שבת ובועלי נידות, אולם על פי הדיאלקטיקה ההיסטורית שראה הרב קוק בעיני רוחו, אחרי ההיחלצות מן הגולה והקמת המדינה היהודית ישובו "בני החוצפנים" אל המסורת וידבקו מחדש בברית המקראית בין האלוהים לעם ישראל. או אז תושלם החריגה החתרנית תחת עיקרי המסורת בסינתזה שתגשים במלואה את חזון הגאולה, וזאת על ידי כינון מדינה שאינה אלא ביטוי שלם לאידיאל המשיחי היהודי. במילים פשוטות, בעוד אלה סבורים שהם מקימים מדינת לאום חילונית, עורמת התבונה האלוהית מכוונת אותם להגשים את נבואות אחרית הימים.

תהליך החילון והולדת הדת והמדינה

חשוב להבין: הרב קוק פירש מחדש לא רק את החילונים, אלא גם את החילוניות. כדי רדת לעומקה המהפכני של תפיסתו התיאולוגית עלינו לקחת בחשבון את התפתחותו של תהליך החילון ואת ההיגיון הפנימי שהוא מכונן. בשונה מההנחה הפופולרית, עיקר תהליך החילון אינו אבדן האמונה ונטישת הריטואל הדתי, למרות שאלה כמובן סממנים משמעותיים. בבסיסו החילון אינו אלא חלוקתו מחדש של המרחב הציבורי, והדיפרנציאציה בין ממדים שונים של הפעילות האנושית. בעוד שעד לעידן המודרני המערך הדתי חבק תחתיו ממדים נרחבים בחיי האדם (חינוך, אמנות, מדיניות, ידע, מוסר וכו'), הרי שבמאות השנים האחרונות, ותחילה באירופה, תחומים אלו הופקעו ממנו והופקדו בידי מערכות מיוחדות המתמחות, כל אחת בדרכה, בתפעולם (המדינה, המחקר המדעי, המצפון האנושי וכו'). לא זו בלבד, אלא שהדת עצמה הצטמצמה והפכה לתחום מוגדר ומגודר בחיינו. אנחנו יכולים להיות בני לאום מסוים, חלק ממעמד או קבוצה חברתית ספציפיים, לעסוק במקצוע כזה או אחר, להיות חובבי ג'וגינג או שחמט – ודתיים. או לא דתיים. מאבן הפינה של זהותנו, מבסיס תפיסת העולם והעצמי שלנו, שבלעדיו אנחנו אבודים ושעליו נהיה מוכנים למסור את נפשנו, הפכה הדת לקטגוריה אחת, ל"עניין" אחד מני רבים שיש בחיינו, שניתן לצרפו כנדבך נוסף במרקם זהותנו – ואפשר שלא. זו משמעותו העמוקה של החילון.

ההבחנה בין תחום שהוא "דתי" לבין תחום שהוא חסר משמעות דתית אינה מובנת מאליה. למעשה, היא כלל לא קיימת בעולמן של חלק ניכר מהמסורות הדתיות. היהדות והאסלאם, לדוגמא, אינן מבחינות בין מרחב שהוא במובהק תחת שליטת הדת, על מוסדותיה ועקרונותיה, ובינו לבין אחרים שאינם קשורים לדת. שתי מסורות אלה היו היסטורית מסגרות חברתיות כוללות-כל שביקשו לכנס תחתיהן את כל מימדי החיים, מצורת המשטר, דרך המעמדות החברתיים, עבור בחקלאות, ועד לארוחת הבוקר. ההבחנה בין התחומים נמצאת בצורה מובהקת בנצרות. כבר בדברי ישו, שמלמד את חסידיו "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים", מוצגת הפרדה ברורה בין התחום הדתי לתחום הפוליטי, שנחשב לחילוני. הפרדה זו ליוותה את העולם המערבי בהתפתחותו, כאשר המתח בין הרשות הדתית (האפיפיור) והחילונית (הקיסרים השונים של אירופה) היווה לא פעם מוקד פורה של מאבק.

תהליך החילון נבנה על גבי ההבחנה הזו. החל מהמאה השבע-עשרה, בד בבד עם התבססות הנצרות הפרוטסטנטית, מתעצם מהלך שבמסגרתו התחום הדתי הולך ומצטמצם, מתוך מטרה להגביל אותו לתוככי נפשו של הפרט. המרחב הציבורי מוגדר כ"חילוני" כולו, דהיינו ריק מדת. ועוד: תפיסתה של הדת כעניינו האישי של הפרט מתפתחת במקביל לתפיסתה של הפרהסיה כעניינו הפומבי של הציבור. ככל שהדת ממודרת לפנימיות נפשו של האינדיבידואל הופך האינדיבידואל לחלק מקולקטיב שאינו דתי, אלא לאומי. כך נולד האזרח: הפרט האוטונומי שהוא קודם כל אדם, שמכריע את אמונותיו הדתיות לעצמו ואת צורת השלטון יחד עם האזרחים האחרים. מדינת הלאום, ובהמשך המדינה הדמוקרטית, צומחות כחלק מתהליך החילון, ומוגדרות מתוך הקבלה והשלמה להגדרה המודרנית של הדת. מתהווה המציאות המוכרת לנו על פיה אל לה למדינה להתערב באמונתו של הפרט, ואל לו לפרט לנסות לכפות את המסורת הדתית שלו על אחרים.

חנן פורת נישא על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

עבור היהדות היווה החילון אתגר אפוא לא רק מפני שהוא הביא לנטישה המונית של יהודים את קיום המצוות, אלא משום שהוא ערער מהיסוד את תבניתה של הזהות היהודית. אם עד למאה ה-18 תפסו היהודים את עצמם, ונתפסו על ידי אחרים, כקהילה אתנית-דתית נבדלת (למשל, כמו הדרוזים כיום), הרי שהאמנציפציה, כלומר הפיכתם של יהודים לאזרחים, חייבה אותם להגדיר מחדש את יהדותם. כפי שמתארת ליאורה בטניצקי בספרה How Judaism Became a Religion, היהודים, שרובם המוחלט חי לפני מלחמת העולם השנייה באירופה, הגיבו להתפתחויות הללו בצורות שונות והופכיות. בעוד האורתודוקסיה המודרנית, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית הגדירו את היהדות כדת, הציונות תפסה אותה כלאום. הראשונים החזיקו שהיהדות היא מערכת טקסית ואמונית המוגבלת לתחום הפרט, ועשו מאמץ להראות שאין שום סתירה בהיותו של אדם, למשל, "גרמני בן דת משה", דהיינו גרמני בלאומיותו ויהודי בדתו. האחרונים דחו את המימד הדתי-אמוני שביהדות כסרח אנכרוניסטי שיש לזנחו, וראו ביהדות קודם כל לאום. כלאום על היהודים להקים מדינה משלהם, ובאופן מובן המדינה שהתנועה הציונית ביקשה להקים היתה חילונית ודמוקרטית. במדינה כזו יהודים, אם יתעקשו, יהיו יכולים להיות "דתיים", אם כי את העיסוק בעניין הארכאי הזה הם יגבילו לביתם ולקהילתם. המרחב הציבורי יתבסס על הצביון הלאומי, דהיינו: יהיה חילוני.

חתירה תחת יסודות החילוניות

חזרה לציונות הדתית. תחילתה של זו, כידוע, עם תנועת 'המזרחי' של הרב יצחק ריינס (1839-1915), אולם השקפתה של תנועה זו אינה מאתגרת את החלוקה המודרנית של היהדות לדת ולאום. ריינס הצטרף לציונות ההרצלינית במטרה לספק ליהודים מקלט בטוח בארץ ישראל. מבחינת יחסו לחילון אין הבדל עקרוני בין 'המזרחי' לבין האורתודוקסיה המודרנית בגרמניה, צרפת או ארה"ב. ניתן לומר שריינס פשוט חלם על ישראלים בני דת משה.

תורתו של הראי"ה קוק כבר מציגה תפיסה שונה באופן מהותי, שכן הראי"ה כיוון במפורש להתגבר על הפער בין דת ללאום על ידי איחויים יחד בקידושין משיחיים. הרב קוק ראה בעיני רוחו "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית" המתקיימת כהאצלה אלוהית המוציאה לפועל את הרצון השמימי על פני האדמה. במדינה שכזו אין מקום לחילונים, שכן הקשר בין עליונים לתחתונים הוא בסיס קיומה, הוא מקור חיותה ופריחתה, ולא פחות מכך, הוא המצע הפוליטי שלה. תוך ניסיונות (כושלים) להקים את 'דגל ירושלים', תנועה פוליטית דתית, כתב הרב קוק כי "בהופעה עליונה של קדושה חופשית מזהרת נוכל להאיר את כל הנתיבות המשטריות". הפוליטיקה תיזון מהקדושה, הקדושה תהפוך פוליטית.

חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

כוונתו של הראי"ה היתה ביטול כל זכר לתחום של חולין. הוא זיהה היטב את מהלך הדיפרנציאציה של תהליך החילון, וביקר קשות את היהדות האורתודוקסית בזמנו, שעסקה בלשונו ב"אידאה דתית", כלומר שראתה את היהדות כדת. עבור הרב קוק היתה היהדות "אידאה אלוהית" המכילה את כל היקום באופן טוטלי ורואה בעם היהודי אורגניזם אחיד הפועל כביטוי לרצון העליון. חלוקת היהדות לדת מחד וללאום מאידך היתה בדיוק הדבר ששלל מכל וכל: "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל […] ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות". היהדות היא "חטיבה אחת בלתי מחולקה", והמדינה שתקום לה היא כולה הקדש לאלוהים. מלוא כל הארץ כבודו.

הרב קוק לא זכה לראות את מדינת ישראל בריבונותה, ואילו היה רואה קשה לדעת מה היה חושב עליה. בעשורים הראשונים לקיומה היתה ישראל לאומית במפגיע וחילונית למשעי. מנהיגיה לא ראו עצמם ככלי הקיבול של ההאצלה האלוהית ולא השתיתו את משטרה על "קדושה מזהרת". עדכון תורתו של הראי"ה והתאמתה למציאות הישראלית נערכו על ידי בנו, הרב צבי יהודה, ותלמידיו. אלה ינהיגו אחרי כיבוש יהודה ושומרון את גוש אמונים ויישמו בזרוע נטויה את שלמדו תחת ידו של הרצי"ה.

תורת הרצי"ה והופעתו של גוש אמונים

לבו הפועם של הקוקיזם הוא בקשת איחודן של שתי ישויות קדושות: ארץ ישראל ומדינת ישראל. קדושת הארץ נגזרת מהמקרא ומהמסורת. קדושת המדינה נלמדת מקביעתו של הרב קוק שהתארגנותם הנוכחית של יהודים בישראל מבשרת את בוא הגאולה. המשיחיות, כרגיל, משמשת כמתמיר אלכימי שהופך כל ברזל יומיומי לזהב גאולי. מדינת ישראל שולטת בפועל בארץ ישראל, ומטביעה עליה את רצון היהודים. רצון העם – עיקרון קוקיסטי חשוב – הוא ביטוי לרצון האל. לריבונות, כביטויו הפוליטי של רצון העם על הארץ, יש אפוא עבור הקוקיזם חשיבות מיוחדת. "אין הגאולה אלא ריבונות: ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו", קבע הרצי"ה. ארץ ישראל, תחת עם ישראל, על פי רצון ישראל, שמקדם (גם בלא מודעותו) את תורת ישראל.

והנה, ריבונות ישראלית על "מלוא רוחב" הארץ התגשמה אחרי מלחמת ששת הימים. רק אז קדושת המדינה וקדושת הארץ התחברו באופן מושלם. כפי שקבע נתן אלטרמן, "ניצחון זה […] מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל". עבור תלמידי הרצי"ה ההתפשטות הטריטוריאלית נחשבה לא רק לביטוי רצון האל, אלא להגשמת התיאולוגיה הפוליטית של רבם.

וההתפשטות הטריטוריאלית עצמה היתה להם פולחן. כדברי גדעון ארן, מדובר ב"קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית." מעשה ההתנחלות הופך לריטואל, והאמונה המשיחית מאפשרת לראות בעצם ההתיישבות על הקרקע והריבונות הישראלית עליה את הנעת גלגלי השיניים השמימיים של המכונה האלוהית. כביטויו הקולע של ארן, מדובר בהפיכת הציונות הדתית לדת ציונית. לא עוד החלק הדתי שבתוך הציונות, אלא המסגרת הדתית הכוללת, שמתאפיינת גם בציונות.

חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

שורשיו של גוש אמונים נתונים בפולמוס. גדעון ארן, שכחוקר התרוצץ עם חברי הגוש על טרשי השומרון, ממקם את עיבורו בין חברי 'גחלת', קבוצה של צעירים (לימים הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי, זלמן מלמד ואחרים) אשר בחפשם אחר מענה לחולין הישראלי קבעו את מושבם בישיבתו החצי-ריקה של הרב קוק, שהיתה אז מונהגת על ידי בנו. על פי ארן אם הרב צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא דאז, היה יכול לתהות ב-1952 "כיצד לגשר על פני אותה הסתירה הנפשית של הנאמנות הכפולה, נאמנות לתורת ישראל ונאמנות למדינת ישראל", באו בני גחלת בתוך שנים ספורות וקבעו: הנאמנות היא כפולה רק באופן זמני, משום שתורה ומדינה חד הם. כשניתנה להם ההזדמנות, אחרי כיבוש יהודה ושומרון, ניתבו את ציבורם להגשמת חזונם.

דב שוורץ, מבכירי חוקרי הציונות הדתית, סבור שאנשי גחלת הגיעו רק כדי לנכס ולרכב על גבי תנועה שורשית שהתחילה בהעדרם. הוא מוצא את לידתו של הגוש בין מעגלי צעירים מבוססים בני המעמד הבינוני שיצאו ליישב את יהודה ושומרון לא מתוך תיאולוגיה גאולית אלא כפיצוי על רגשי נחיתות שסבלו מול הציונות החילונית, וכביטוי לאידיאולוגיה ציונית-חלוצית סטנדרטית למדי. הם פשוט ניצלו את ההזדמנות שלהם להיות חלוצים ו"מגשימים". רק מאוחר יותר נתלו בחזיונותיו של הרב קוק כדי להסביר לעצמם ולאחרים כיצד מתיישבים מעשיהם בפרוגרמה המשיחית הכלל-ישראלית. מעשה זה, ברם, איפשר ועודד את השתלטותם של רבני גחלת וקוקיסטים אחרים על התנועה, ולהפוך אותה בהדרגה לכוח תיאולוגי משיחי.

גוש אמונים הוקם בתחילת 1974, חודשים ספורים אחרי מלחמת יום כיפור. בקיבוץ כפר עציון התכנסו בוגרי ישיבת 'מרכז הרב', ביניהם משה לוינגר, חיים דרוקמן, יואל בן נון וחנן פורת, וניסחו יחד חזון לתנועת התעוררות דתית ולאומית. היקף החזון היה מרשים וכולל-כל. מטרתו היתה לא פחות מאשר גאולה שלמה לעם ישראל ולעולם כולו. הוא הכיל את קרבתם ההולכת וגדלה של היהודים החילונים אל עולם המצוות, שהרי זוהי הסינתזה שחזה כבר הראי"ה. ובאשר לריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, הרי היא, כפי שפסק נחרצות הרצי"ה, בלתי-הפיכה. "מדינת ישראל היא עניין אלקי […] לא רק שאין נסיגות מקילומטרים של ארץ ישראל, חלילה, אלא להיפך, נוסיף כיבושים ושחרורים […] בבניין האלקי שלנו, המקיף וחובק זרועות עולם ועולמים, אין מציאות ואחיזה לנסיגה", קבע. גוש אמונים יהיה הביטוי הארצי לתנופת הגאולה. או במילותיו של חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש".

הרב צבי יהודה ואריאל שרון מניחים את אבן הפינה לאלון מורהגוש אמונים מקים את עפרה, קדומים, ומנסה שוב ושוב להקים את אלון מורה. מנחם בגין עולה לשלטון, מבטיח "עוד הרבה אלוני מורה", ומקיים. מוקמות בית אל, אלקנה, כפר אדומים. ההצלחה גוררת באופן הכרחי מיסוד. ב-1979 הוקמה תנועת 'אמנה' על מנת לארגן מבחינה בירוקרטית וכלכלית את מפעל ההתנחלויות. ב-1980 הוקמה מועצת יש"ע, כגוף מנהלתי המאגד את ראשי הרשויות ביהודה, שומרון ועזה. כך בעצם הלך גוש אמונים והתגבש פורמלית ובירוקרטית, הלך והתמסד, ולמעשה חדל להיות תנועה רעיונית חיה בסוף שנות השמונים.

חילון המשיח: התפרקותו של גוש אמונים

גוש אמונים הלך ונמוג, אולם תהיה זו טעות לראות את שקיעתו כעניין פשוט של "התברגנות". כמובן, כמו כל תנועה של התעוררות רוחנית גם גוש אמונים עבר את שלב הנעורים התוסס ונכנס למסילות הממוסדות יותר של החיים. אולם התפוררותו היא בראש ובראשונה היפרמותה ההולכת וגוברת של הפרדיגמה הקוקיסטית. זו התרחשה אמנם במקביל להתברגנותו של הגוש, אולם לא מפני שהתברגנות פירושה התמסדות, אלא מפני שמשמעותה העמוקה היא חילון.

הקוקיזם ראה את ציונות כמכלול לאומי-דתי המגשים את התוכנית המשיחית האלוהית. מעשה ההתיישבות על הקרקע היה לריטואל, להחלת הריבונות הישראלית על עוד ועוד שטחים הוקנתה משמעות גאולית. אולם מה קורה כאשר מעשה ההתיישבות נערך לא על ידי קבוצת אקטיביסטים משיחיים, אלא על ידי חברה מסחרית? ומה עולה מתוך חיפושם של המתנחלים עצמם לא את מעשה העלייה על הקרקע, אלא את איכות החיים בבית מידות אדום-רעפים? במהלך שנות השמונים, וביתר תוקף בשנות התשעים (ודווקא בתקופתו של ראש הממשלה רבין, ששיפר מאוד את התשתיות ביהודה ושומרון) הפך מפעל ההתנחלות לאבן שואבת למחפשי פתרונות ושדרוגי דיור. המתנחל, גם זה האידיאולוגי בעברו, חדל להיות חלוץ, והפך, מעשית ומהותית, להיות צרכן.

כאשר מתנחלים פונים אל המדינה על מנת לדרוש תקציבים ותשתיות, הם רואים בה ספקית שירותים, לא התגלות של שכינה. שתי התפיסות האלה אינן בהכרח סותרות, אולם הן מייצרות תודעה דתית שונה. החזון הקוקיסטי של אחדות הדת והלאום הוא מטיבו אידיאלי, ומתקשה לכנס אל תוכו גישה אינסטרומנטלית שמבקשת להשתמש במדינה, ולא לעבוד אותה. האקטיביזם מוחלף בשגרה, והשגרה ממסדת מערכת יחסים שבבסיסה השאיפה לשימור, לא לפריצה. המתנחל מתרגל לקבל, לא ליצור, והריטואל ההתנחלותי מנורמל. האיחוד בין ההתיישבות הלאומית לאתוס הדתי נשחק, והללו הופכים שוב לשני צדדים נבדלים של המציאות היומיומית.

הנה חוזרת לתמונה הדיפרנציאציה הבסיסית של תהליך החילון. הדת הציונית הופכת חזרה לציונות-דתית, כלומר לגישה המזהה את המדינה עם היהדות הלאומית ואת הדת עם היהדות ההלכתית. השגרה מחסלת את הקוקיזם, שללא הווקטור המשיחי הדורש תנועה מתוך מתח מתמיד הופך לעוד תיאולוגיה פרשנית המספקת תשובות מרגיעות לתהיות אמוניות. ההתברגנות מחלנת את הקוקיזם ומפרקת אותו לציונות דתית סטנדרטית.

אלון מורה, צילום של אבישי טייכר

לתהליך בסיסי זה של חילון חוזר יש להוסיף שני גורמים מאיצים. ראשית, חוסר נכונותם של היהודים החילונים לחזור בתשובה. תנועת 'ארץ ישראל השלמה', שקמה אחרי מלחמת ששת הימים, הציגה אוסף מרשים למדי של ישראלים חילונים (חיים גורי, נתן אלתרמן, אהרון אמיר, משה שמיר ועוד). אנשי גוש אמונים ראו בכך ראייה להתקדמות חזונו של הרב קוק: לכאורה עם המגע הישיר בחבלי המולדת ניעורה בחילונים "הנקודה היהודית", והם בדרכם חזרה אל התורה. התרסקותה של תקווה זו חתרה תחת האופטימיות הקוקיסטית. היא גם מלמדת על חוסר היתכנותו העקרונית של הקוקיזם (או של כל אידיאולוגיה דתית טוטליטרית): העולם המודרני מגוון ומורכב מדי, בניו מנויים על תפיסה אינדיבידואליסטית ואוטונומית מדי, מכדי להיכנס תחת מסגרת דוגמטית יחידה. החילון כאן כדי להישאר.

אם לא די בכך שעם ישראל לא חזר בתשובה, הרי שמאז שנות השמונים מדינת ישראל צמצמה שוב ושוב את ריבונותה של שטחי ארץ ישראל. הנסיגה מסיני, אחרי הסכם השלום בין ישראל למצריים, היתה המכה הקשה הראשונה לתיאולוגיה הקוקיסטית, ואחריה באו הנסיגות מערי הגדה בהסכם אוסלו, ומחבל עזה ב-2005. המשיחיות הקוקיסטית, שדחתה קטגורית כל אפשרות של נסיגה, היתה צריכה להתמודד עם סתירות חוזרות ונשנות לפרדיגמה שבה החזיקה. אלו גרמו לערעורה, וסייעו לפירורה.

שלושת גורמים אלה משתלבים והופכים את הנסיגה מהקוקיזם לתפיסה דתית-לאומית פשוטה, דוגמת זו של 'המזרחי', לכמעט בלתי נמנעת. ההתברגנות העבירה את ההתייחסות אל המדינה מהריטואלי אל הריאלי ומאידיאלי אל הפרגמטי. בהיותה של המדינה חילונית, ההסתייגות ממנה מתעצמת, ואף מגיעה לכדי ניכור. בית המשפט הופך לאויב, הממשלה היא "ממשלת זדון", ואפילו צה"ל כבר אינו קדוש כפי שהיה. וכאשר המדינה גם יוזמת פעולות הנמצאות באופן מובהק בסתירה עם התפיסה הקוקיסטית, הרי שהניכור ממנה הופך חד משמעי.

הציונות הדתית בישראל נסוגה אפוא לעמדת האורתודוקסיה המודרנית. היא חילקה מחדש את המציאות לתחום חילוני ותחום דתי, כאשר המדינה נחשבת עניין חילוני (שמולו יש להתנהל, ואם אפשר לקרב עד כמה שאפשר לערכים הנכונים), ואילו כל המתרחש בקהילותיה שלה (במערכת החינוך הדתית, בתנועות הנוער, כבתי הכנסת) נכנס תחת כנפי השכינה. אמנם שלא כמו באירופה או בארה"ב המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי, אולם כמו אלה גם זו מדינת לאום מודרנית, וככזו מבוססת על ההיגיון החילוני המתחם את הדת במובלעת מסויימת, ומדיר אותה משליטה בשדות הכוח והידע.

דגל בית המקדש, כומתת גולני, חולצת כהנא, טייפ שמשמיע את  'התקווה' של 'הצל' - שימוש בסמלים דתיים כדי להעצים לאומיות

לאומנות מחלנת

אולם בכך לא תמו גלי ההדף מהתפוררותו של גוש אמונים. המגמה שהחלה עם קריסתה של תפיסת העולם הקוקיסטית התעצמה, ובעשור האחרון ניכר שהציונות הדתית הגיעה לשלב חדש בהתרחקותה מהאידיאלים הקוקיסטים, שלב שמסמן הדגשה יתרה על ההבחנה בין דת ללאום, כלומר העצמת החילון. תהליכים אלה קשורים להתרחבות חלקו של המימד הלאומי בתמהיל הזהות של הציונות הדתית, דהיינו להפיכתם של היסוד האתני והעמדה הפוליטית הימנית למרכזיים הרבה יותר מאשר בעבר.

החל משנות התשעים הפכה המפד"ל באופן מוצהר למפלגת ימין. "הברית ההיסטורית" עם מפא"י עברה מהעולם כבר ב-1977, אולם קיומה לפני כן מעיד על אופיה של המפלגה הדתית לאומית אז. מנהיגים פרגמטיים ויוניים מבחינה מדינית כיוסף בורג וזרח ורהפטיג הוחלפו בימנים מוצהרים כחנן פורת, יצחק לוי, ולבסוף נפתלי בנט. 'הבית היהודי' של ימינו מביא את התהליך לשיא, כאשר מהרכבו ניתן לראות בפשטות שעמדה ימנית חשובה יותר מעמדה הלכתית: המפלגה תקלוט חילונים ימנים, אבל אין בה מקום לשומרי מצוות שמאלנים.

והמפלגה הדתית לאומית אינה אלא תבנית נוף מצביעיה. במחקר מקיף שנערך ב-2014 במכון הישראלי לדמוקרטיה ('דתיים? לאומיים!') מצאה תמר הרמן ושותפיה כי "הימניות המדינית־ביטחונית" היא במעגליו הרחבים של ציבור זה מאפיין משותף יציב וקבוע יותר מאשר אורח חיים דתי אחיד ומחייב. במחקרה של פוריה גל גץ על היוצאים בשאלה ('הדתל"שים') מקרב הציונות הדתית היא מצטטת דתי לשעבר שמספר ש"גם אחרי שהפסקתי להיות דתי, יש תחושה שההורים והקהילה ייפגעו הרבה יותר אם תהפוך לשמאלני, כי זה נתפס ממש כבגידה." בגידה, באופן מובן, היא פנייה נגד קבוצת הייחוס, וקבוצת הייחוס מגלמת את מאפייני הזהות העיקריים שלנו. כאשר קבוצת הייחוס נקבעת על פי העמדה הפוליטית יותר מאשר על פי ההקפדה ההלכתית, מתבררים גם חלקיהם היחסיים של אלה בזהות הפרטית.

בנט לפני כמה ימים. לחצו למעבר לכתבה

כך נראה חילונה המתגבר של הציונות הדתית. סרוג הכיפה רואה עצמו קודם כל כבן לעם היהודי וכמגינה של מדינת ישראל. נכון, לבד מזה הוא גם שומר מצוות, אבל זאת פשוט "הדת" שלו, משהו שהוא מוסיף על גבי הלאום ושמבטא את יחסו האישי עם האל. זהותו הבסיסית היא יהודי-אתני וישראלי-לאומי. נראה שמתוך המכלול הקוקיסטי נשמרה ההערצה ללאומיות – אולם ללא תרגומה של הלאומיות לשפה תיאולוגית.

יש כמובן עדיין ציונים-דתיים המאמינים בבוא הגאולה ובהתנחלויות כפרוייקט המרכזי שמחיש אותה, אולם אלו נדחקו לשוליים וכיום הם במצב דומה לזה שהיו בו לפני מלחמת ששת הימים. יש גם ציונים-דתיים שהזהות ההלכתית שלהם עדיין חזקה ביותר, ועולה על זו הלאומית. אלו החרד"לים (חרדים-לאומיים), קבוצה שהלכה והתגבשה במקביל להתפוררותו הכללית של הקוקיזם. קבוצות אלה ממשיכות להחזיק בגרסאות שונות של הקוקיזם, אולם הן מייצגות מיעוט בקרב הציונות הדתית. עבור רוב בני הציונות הדתית הלאומיות המודרנית ושמירת המצוות מהווים שני מוקדים נבדלים של זהות, והראשון הוא שהולך ותופס את הבכירות.

מתוך חורבותיו של גוש אמונים עולה אפוא ציונות דתית הלכתית פחות ולאומית יותר. זו ציונות דתית ללא להט משיחי, ובעלת זהות יהודית מדוללת, הנשענת בעיקרה על המימד הלאומי, ומציגה תפיסה יהודית פשוטה ואתנוצנטרית. ישעיהו ליבוביץ טעה כשניבא שבאכזב החזון המשיחי של גוש אמונים יתנצרו בניו, אולם הוא ידע היטב כי העלאת הלאומיות לכדי עקרון דתי פירושה האלהתה, דהיינו מיקומה האלילי כמרכז הדת. ה"טיעונים 'הדתיים' לסיפוח השטחים", כתב באפריל 1968, אינם אלא "ביטוי להפיכת דת ישראל לכיסוי ללאומנות ישראלית". הלאומיות היא העיקר, הדת היא הכיסוי. כיום אנו רואים היטב את תוצריו הגרוטסקים של תהליך זה.

ואולם, אין לטעות ולחשוב שהשלב הנוכחי בנפתולי היחסים המתוחים בין דת יהודית ללאום יהודי הוא השלב האחרון. מרגע שהופרדו בלידתה של המודרנה, נמשכים יסודות אלה האחד אל תאומו. התשוקה להכנסתו של המרחב הציבורי תחתיה מוטבעת באופן מהותי במערכת דתית שעברה חילון, על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכות מונותאיסטיות כוללות-כל כיהדות וכאסלאם. הקודש לדת כדם לגוף האדם. ניסיון נוסף לאחד שוב, כיחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, בין דת ללאום, הוא רק עניין של זמן. וזמן כידוע הוא כל מה שצריך לדלג עליו כדי להגיע אל אחרית הימים.

:


פורסם היום ב'מוסף הארץ'

מיתוס ומודרנה: נקודת הקצה של הציונות

שלושה ימים בלבד עברו מהרגע שהכריז מוטה גור ש"הר הבית בידינו" ועד שהרב האשכנזי הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן, כינס את מועצת הרבנות הראשית וקבע שאסור הלכתית לעלות אל ההר. שבועיים עברו עד שהרב עובדיה יוסף פסק שאסור אף לטוס מעל למקום. העמדה על פיה קדושת ההר משמעותה איסור בפועל להתקרב אליו היתה חד משמעית.

שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג (מפד"ל), התראיין לתקשורת ואישר שלמרות שזכות חוקית יש ליהודים על הר הבית מתוקף ההיסטוריה של המקום, הרי שהוא "מאושר מכך שההלכה אומרת שהבית השלישי צריך להיבנות על-ידי הקב"ה. אני מאושר מזה, שכך איננו נכנסים לסכסוך עם הדת המוסלמית." הימים בהם שר הדתות הצהיר שהוא מאושר ממניעת מסכסוך עם הדת המוסלמית חלפו.

את התמורה המקיפה שהתחוללה בגישת חלקים משמעותיים בקרב הציונות הדתית סקרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. מדובר בשבירת המסורת בכל הנוגע לעלייה להר הבית, שנובעת מהתעצמותו של המרכיב הלאומי על זה ההלכתי בתפיסת המבקשים את ההר, תוך הטענתו של הראשון בארוס המשיחי שלא הצליח לממש את עצמו על פי הפרדיגמה הגוש-אמונית הישנה. המאבק על הארץ עבר אל ההר.

עם זאת יש לעמוד על כל מימדי היסוד הלאומי בכמיהה המודרנית להר הבית, שכן זו קשורה בעבותות לתנועה הציונית וללאומיות המודרנית בכמה וכמה מישורים. ראשית, במובן הפשוט ביותר, הכמיהה להר הבית ולבית המקדש היא עצמה תוצר של האפשרות הממשית להגיע אל אלו, כלומר היא מותנית טכנית בהקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, בכיבוש ירושלים, וקשורה לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם.

שנית, וחשוב יותר, הרצון להקים את המקדש קשור לתשוקה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם קיבוץ הגליות המודרני והקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות לאומית-דתית אחת. בשונה מהמצב הגלותי, המפוזר והמגוון מבחינה תרבותית ודתית, הקמת מדינת ישראל פותחת פתח תיאורטי לשחזור המצב שהיה קיים (רשמית, מיתית) בעת שהמקדש עמד על תילו: כלל ישראל בארצו, ופניו אל ירושלים, אשר במרכזה עומד מוקד פולחני ולאומי יחיד. מבחינה היסטורית, גם כשהמקדש היה קיים בני ישראל מעולם לא בחלו במקומות פולחן נוספים ובצורות פולחן אחרות, מעולם לא הפגינו אחידות דתית או לאומית. אולם דווקא הקהילה המדומיינת של הלאומיות המודרנית מפרנסת היטב את החלום שייתכן "מרכז פיקוד" אחד אשר יאחד תחתיו מיליונים.

עם זאת, בראש ובראשונה, הכמיהה להר ולמקדש קשורה ללאומיות היהודית מפני שהיא נקודת הקצה של הציונות, הנקודה אליה זו מובילה, והנקודה בה זו מתבטלת. הציונות, שהציעה את חילונה של היהדות והפיכתה מדת ללאום, בנתה את עצמה על גבי השלד המשיחי הקדום של התקווה לקיבוץ גלויות. המסורת המשיחית היהודית ראתה מאז ומעולם את מיצויה בהקמת ממלכה, והמדינה היהודית העצמאית בהחלט ממלאת את התנאים הראשוניים להיחשב ככזו. ברם למיתוס המשיחי יש תנאים שעדיין לא התקיימו: מקדש ומלך. השאלה היא על כן האם יכולה הציונות החילונית להחליט לעצור את דהירתה על המסלול המשיחי בנקודה מסויימת אך ורק מפני שלהמשיך הלאה פחות נוח לה.

זו לא שאלה הקשורה להחלטות ממשלה או יכולת צבאית. זו שאלה שקשורה להגיון הפנימי של אידיאולוגיה מסויימת, ולאפשרותה של אותה אידיאולוגיה לפתח רפלקסיביות ביקורתית ויכולת לשרטט לעצמה גבול פנימי המורה על עצירה או שינוי. וזו גם שאלה שקשורה למפגש בין התודעה המודרנית ליסודות הדתיים והמיתיים הרוחשים במעמקיה, בין הסובייקט המודרני והחילוני לבין הדתיות הקמאית שמשוקעת בתוככי נפשו וששזורה בתרבותו.

"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה"

שאלה אחרונה זו, ממולכדת מכל צדדיה בנקודת המפגש הנפיצה בין רציונליות למיסטיקה, בין חילניות לדת, היא כמעט טאבו בעולם המחקר המודרני. ועם זאת נדמה לי שהיא חייבת להישאל. דווקא אם נאמין שאין נשמה טהורה ואלמותית בקרבנו, שחיי הנפש שלנו אינם מבטאים אלא גיבוש מורכב ומשולב של תנאים גנטיים ותרבותיים, שאלת עיצובם של אלה תקבל משנה תוקף. שהרי אם איננו במהותנו משהו אחר ונבדל מהעולם הזה ותנאיו החומריים, מסתבר שאותם תנאים מרכיבים את נפשנו במלואה, וממילא קובעים את הוויתה, ומכוונים את דרכה.

אם נוסיף לזה את ההנחה שלא רק התרבות שסביבנו בהווה, אלא גם כל השובל הארוך של ההיסטוריה שלה והתפתחותה משפיעים על עיצובנו, נוכל להסיק שכוחות תרבותיים קדומים חיים גם כיום בקרבנו, ואף אם עברו טרנספורמציות וסובלימציות שונות ומגוונות, עדיין מכוונים את צעדינו במגוון דרכים סמויות.

גרשם שלוםלכך הרי התכוון גרשם שלום באותו מכתב מפורסם לרוזנצוויג, הלא כן? אותה "הצהרת אמונים לשפה שלנו" כפי שהמכתב נודע לימים, אותם מילים שכל כך מרבים לצטט, הרי זאת הן אמרו, ומזאת הזהירו: שלא ניתן להתחמק לאורך זמן ממשקעים קדומים שאצורים בתרבותנו. על פי שלום, שכתב זאת כבר ב-1926, מדובר ב"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה", והיא סכנת המפגש המחודש עם העברית ועם מטעני הקודש הטמונים בקרביה. "האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה?" שאל שלום, והזהיר:

כל מלה שלא נוצרה סתם ככה מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה'ישן והטוב', מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו… מחדשי השפה לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאבדננו.

שלום מדבר על השפה, על העברית המחולנת, אבל הציונות החילונית עצמה, על תוכניתה לקיבוץ גלויות והקמת מדינה ריבונית, אינה אלא חילון המסורת המשיחית היהודית. האם ייתכן שלא רק שפה, אלא גם מסגרת לאומית יכולה להחיות גרעינים מיתיים רדומים המצפים בהשקט ובבטחה לרגע שבו התנאים הנכונים יעוררו אותו והם ישתחררו ויפרצו על פני השטח?

"אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה"

קארל יונגבמרץ 1936 פרסם קארל גוסטב יונג, היושב בשוויץ, מאמר על שהתרחש אז בגרמניה הסמוכה. יונג ראה בעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון תהליך שבעיקרו הוא ביטוי של שבי פסיכולוגי המוני. לא סתם שבי עם זאת, אלא לא פחות מאשר כניעה לכוחות מיתיים עתיקים שהודחקו אלפי שנים, ומול עיניו הפעורות באימה שבים ועולים, שבים ותופסים את תודעותיהם של הגרמנים.

שם המאמר, Wotan, הציע את מקורו הקדום של המיתוס המתחדש: ווטן היה לא אחר מאשר אל הסערה והמלחמה של השבטים הגרמאניים הקדומים. עבור יונג ווטן אינו ישות שמימית עצמאית, אלא ארכיטיפ קולקטיבי שנטוע בלבה של קהילת אדם, של אומה. על פי התפיסה הזאת התרבות הגרמנית מעולם לא השתחררה מווטאן, וממילא דפוסי הוויתו ממתינים להתגשם בביטוייה. על פי יונג

ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים, חורצים מסלול לעצמם. ככל שהמים זרמו בו זמן ארוך יותר, כך קרוב לודאי שהמים יחזרו לזרום בו במוקדם או במאוחר.

אודין, מקבילו הנורדי (ולפעמים גם הגרמאני) של ווטן, מכתב יד מהמאה ה-18ארכיטיפ הוא מסלול, דפוס חשיבה ופעולה. בדומה לשביל נוירולוגי במוחו של הפרט, המכוון אותו לפעולות שהוא מורגל ושגור בהן, הארכיטיפ מכוון תרבויות לפעולות שגם אם שכחו בהווה, הן נאמנות על נפשם הקולקטיבית, זמינות ומזמינות יותר מנתיבים אחרים. בראותו את עלייתם של הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה לשלטון, את מהלכיהם הפוליטיים ואת האסתטיקה הפאשיסטית של סמליהם ומצעדיהם, הסיק יונג שהאל הפגאני העתיק שב וכבש את לבבותיהם של הגרמנים, מגרש בתנועת יד קלה את המסגרת הנוצרית שהם לכאורה קיבלו על עצמם. "אנחנו", כותב יונג,

משוכנעים שהעולם המודרני הוא עולם הגיוני, מבססים את דעתנו על גורמים כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים… למעשה, אני מעז להעלות את ההצעה ההיסטרית שהמעמקים הבלתי-ניתנים-לידיעה של אופיו של ווטן מסבירים את הנציונל-סוציאליזם יותר מאשר שלושת הגורמים הללו יחד… אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה.

בלי כל רצון לעשות שימוש דמגוגי בהשוואה של ישראל היום לגרמניה של 1936 (השוואה חסרת בסיס ומגונה כמובן), וגם אם לא נהפוך מנויים על כלל השקפתו של יונג (אני ודאי איני), נדמה לי שדבריו מזמינים אותנו להרהר על כוחו של הארכיטיפ התרבותי בהקשר לזמננו. על פי יונג הארכיטיפ מקבל גישה לתודעה המודרנית כאשר הפרט הופך לחלק מהמון, או כאשר הוא נתקל בסיטואציה שקשה לטפל בה בדרכים מקובלות. האם הציונות, האם מדינת ישראל, הגיעו לנקודה כזאת?

"לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית"

בר פלוגתא ידוע היה לגרשם שלום: ברוך קורצווייל, מבקר הספרות והתרבות הידוע. קורצווייל, יהודי שומר מצוות, האשים את שלום שהוא לומד ומלמד את התנועות הכופרניות במסורת המיסטית היהודית (בעיקר השבתאות) כדי למצוא עבור הציונות, הכופרנית בעצמה, שורשים פנים-יהודיים לכאורה, ועל ידי כך להכשירה כהתפתחות יהודית אורגנית. עבור קורצווייל הציונות היא תחליף לא מספק ליהדות המסורתית, תרכובת חצי-אפויה של לשון יהודית ותוכן לאומי. אולם בדומה לשלום גם הוא זיהה את סכנת הקריסה הפנימית שמעמידה השליטה הריבונית של המדינה הציונית על הר הבית:

שנת תשכ"ז העמידה את הציונות המגשימה, היכולה להיות אך ורק ציונות מדינית-ממלכתית, לפני הכרעתה הגורלית ביותר… הציונות ובתה, מדינת ישראל, שהגיעה אל הכותל בדרך הכיבוש הצבאי, כהגשמה של משיחיות ארצית, לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפיסתה ההיסטוריוסופית את היהדות. הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה. לנטוש אותם, פירושו להודות בכשלונה כדוברה ומוציאה-לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות… לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית כדי לאפשר לנוסעים בה לצאת ולהסתכל בנופי יום ה' המרהיבים.

ברוך קורצוויילראוי לחשוב כיצד עוקצן של מילים אלה, שנכתבו ב-1970 (במאמר "המשיחיות הכנענית"), לא קהה ולו בנימה. האם אכן לבד ממכשולים פרגמטיים ידועים ישנה סיבה נוספת, פנימית-מהותית, שמסבירה את הקושי העצום שנתקלת בו מדינת ישראל בכל פעם שהיא מנסה לחזור בה מהשגייה הצבאיים באותה מלחמה גורלית? קורצווייל מדבר על כיבוש יהודה ושומרון בכלל, אולם ודאי שהיהלום שבכתר האימפריאלי הוא ירושלים, וקודקודו הר הבית. נראה כי בזמן הזה מדינת ישראל ניצבת בפני התמודדות איתם, יריביה הפנימיים הקשים ביותר. הקריפטונייט שלה.

מול אלה הציונות, יאמר קורצווייל, נחשפת במערומיה, כלומר מתפשטת מהכסות החילונית שעטתה ומגלה את ערוותה התיאולוגית. היא מבינה שמאז ומעולם היתה רק קליפה חיצונית ליהדות המסורתית, וליתר דיוק – למסורת המשיחית. תגלית זו מפוררת את הדימוי העצמי שלה ומרוקנת אותה מתוכן. אדיפוס גילה שהוא נצר לשושלת מלוכה בדיוק ברגע שגילה שהרג את אביו ושכב עם אמו. הציונות מגלה שהיא נצר למסורת דתית בדיוק ברגע שהיא כובשת את יהודה, שומרון והר הבית. אז נחשפת המשיחיות המניעה אותה ובו בזמן מתערערת הליברליות המערבית שעליה דמיינה שהתבססה.

ודוק: בכל הנוגע להר הבית, לא רק הציונות החילונית אלא גם היהדות ההלכתית ניצבת מול הגיון פנימי קטלני. הקמת מקדש, השלמת המסורת המשיחית, תייתר גם אותה. העורגים אל המקדש מקווים ליהדות קדם-הלכתית, לתקופה בה המשנה עדין לא נכתבה, ודאי לא התלמוד, תקופה בה היו כוהנים, הונהגו רגָלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. שוחרי הבית השלישי מציגים פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים תוכן ותבנית כוהנית. הפרדיגמה הכוהנית מציגה מערכת דתית ששולטת בה קאסטה סגורה של משפחות כהונה, שמרוכזת לא סביב בתי מדרש רבים אלא סביב בית מקדש אחד, שלא מתפללת אלא זובחת חיות ושמחפשת את האל לא בפעולות מקודשות ובזמנים מקודשים, אלא באתר קדוש אחד ומיוחד.

שלט מטעם הרבנות הראשית האוסר עליה להר הביתלמעשה, ניתן לומר שההלכה כולה אינה אלא מנגנון השהייה של המיתוס המשיחי, כמו פאזל עצום שהרכבתו לעולם אינה נשלמת. המקדש הוא החתיכה האחרונה בתשבץ, וברגע שזו מצורפת לאחיותיה היא יוצרת תמונה שלמה המטשטשת ומעמעמת את משמעותו של כל חלק וחלק, כל הלכה והלכה. לא תהיה עוד הלכה כשיהיה מקדש, שכל הוויתו אומרת מיידיות, וזאת מבינים, במודע או שלא במודע, גדולי הרבנים המתנגדים לעליה אל ההר.

לא בכדי קידשה הציונות את הכותל מבחינה לאומית, ולא בכדי קידשה אותו הרבנות מבחינה הלכתית. לשני הצדדים היה נוח לראות את ההר ואליו לא לבוא. עד כה הקונצנזוס ההלכתי הוא שחסך למדינת ישראל את הצורך להתמודד עם אפשרות הגשמת המיתוס הרוחש במעמקיה, בולם בכוח דתי תשוקה דתית. אולם באווירה של החלשות האורתודוקסיה ועליית הלאומנות האתנית והמשיחיות המקדשית נדרשת מדינת ישראל לפעול בכלים חילוניים-בירוקרטים על מנת לרסן את היצר הדתי-מיתי. מבצע שכזה מורכב הרבה יותר, ולא רק משום שהדת באופן טבעי תיכנע ביתר קלות לשיח דתי. עבור מדינת ישראל הוא קשה כקריעת ים סוף, משום שהוא מבקש לקרוע אותה מהמסלול עליו היא התקדמה עד כה. הציונות, כאמור, בנויה על גבי המיתוס היהודי-משיחי. הוא עצמה – וביטולה.

"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

ועם זאת, מכל הסיבות המנויות לעיל, את המיתוס אי אפשר פשוט להדחיק, ודאי לא לבטל (אני מודה לחביבה פדיה על הסיוע בתובנה הזאת). התיאולוגיה הפוליטית שעומדת בבסיס הציונות דורשת התמודדות ישרה ויצירתית. ההתעלמות וניסיונות ההדרה שהופנו כלפי הר הבית – כמו כלפי כלל תכני היהדות המסורתית – בידי הציונות החילונית חייבים להסתיים. לא רק משום שהם ביטוי להתכחשות עצמית, בריחה מהתמודדות עם חלק מהמטען הגנטי שלה, אלא שכמו בשדות אחרים שהופקרו על ידי הציונות החילונית, הם מאפשרים לכוחות אחרים, פונדמנטליסטים ואנטי-דמוקרטים, לנכס אותם לעצמם, ובאין אלטרנטיבה לסחוף אחריהם את המחפשים תשובה.

דווקא אם הציונות היא המשך אמיתי ואותנטי למסורת היהודית – ואני מאמין שאכן כך – היא חייבת להעמיד אלטרנטיבה חיה ובת-תוקף לפרשנות המצומצמת של המקדש כמזבח שסביבו חגה שושלת משפחתית של כוהנים. הרצל דיבר על מקדש מודרני כ"היכל השלום", מעין מוסד בינלאומי ופילנתרופי, אולם כמובן שאפשר וצריך לחשוב גם על מרכז דתי – ובין-דתי – שייתן מענה ליסודות הדתיים שבחזון המשיחי. והרי המיתוס עצמו מאפשר לנו להציע זאת: "בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", מנבא ישעיהו.

באופן מובן, כל זה מחייב שיתוף פעולה מכבד והדוק עם המוסדות המוסלמים שאחראים למתחם אל-אקצה מבחינה מסורתית. כשלב ראשון על מנהיגי ישראל להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים (ופלא שלא עשו זאת עד כה) שמסגד אל-אקצה וכיפת הסלע הם חלק בלתי נפרד ואל-זמני בכל קו רקיע וכל חזון עתידי לירושלים, ושזכויות הפולחן של המוסלמים יישמרו תמיד במלואן. בהמשך לכך יש לגנות בחריפות כל דיבור הרומז כביכול על הקמת מקדש במקום קדשי האסלאם, אלא אך ורק לצידם, ועדיף: יחד איתם. למרות שבזמן הזה הסדר משותף נראה דמיוני, יש סיבה לקוות שכאשר המימד הלאומי של הסכסוך ייפתר, או במקביל לליבונו, תפתח הדרך לשיתוף פעולה במימד הדתי.

הציונות היא אחת ההצלחות המזהירות של המאה העשרים, הן מבחינה פרגמטית והן מבחינה רעיונית. היא הצליחה לכונן מחדש את הזהות היהודית, אולם עד כה לא התמודדה כראוי עם המטען הדתי שאצור בקרבה. בתוכו, במרכזו, גם הר הבית, שלא יכול להמשיך ולהיות חור שחור של חוסר משמעות. זה הזמן לדבר עליו, לפרש אותו מחדש. כאמור לעיל, באופן עמוק, פיתוחו מחדש הוא גם האינטרס של אנשי ההלכה, שכן מקדש כפשוטו פירושו סופה של היהדות הרבנית, של ריבוי קולות ויצירתיות.

ומעבר לכך, גם לו היה אפשר לבנות אותו ללא התדרדרות למלחמת דת עם כל העולם המוסלמי, בית מקדש במובנו הפרה-מודרני יהיה פשוט אכזבה. יהיה זה קץ קיום המיתוס כמסגרת רעיונית מפרה ותחילת קיומו כמציאות מוגבלת, קץ קיומו ככוח אירוטי ויצירתי וקריסתו לכדי קריקטורה של גברים בחלוקים לבנים; גרוטסקה של דם, יזע ומעיים.

"ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים" מלמד יונג. "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מנבא שיר המעלות המפורסם. הן יונג והן משורר תהילים קושרים בין התגשמות המיתוס לבין המים שנוהרים אל הערוצים היבשים של המדבר. נדמה שבזמן הזה מים רבים ממלאים שוב את הנהרות היבשים של תודעותינו. השאלה אינה איך חוסמים את המים. השאלה היא איך ולאן ננתב אותם.

פורסם במוסף 'הארץ'. זהו חלק ב' מתוך שניים. החלק הראשון כאן.

במאמרים אלה הסתכמתי על מקורות רבים. הנה העיקריים שבהם:

  • מירון בנבנישתי, מול החומה הסגורה: ירושלים החצויה והמאוחדת, ויידנפלד ניקולסון, 1973
  • מוטי גולני, ציון בציונות: המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1947, משרד הביטחון, 1992
  • שרינה חן, "ביקור בהר הבית לשם מה? – עלייה, כניסה, או הליכה. משמעויות הלכתיות ופרשניות הניתנות למעשה הביקור במקום", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כג, תשע"א
  • חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
  • ברוך פלח, "כתב עת 'סלם למשחבת מלכות ישראל' – בין פואטיקה לפוליטיקה", עבודת דוקטורט
  • ברוך קורצוויל, "העולם באספקלריה של המיתוס", בין חזון לבין האבסורדי, שוקן, 1966
  • ברוך קורצווייל, "המשיחיות הכנענית", מחוץ לתחום, כרמל, 1998
  • ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, שוקן, 1969
  • אמנון רז-קרקוצקין, "בין ברית שלום ובין בית המקדש: הדיאלקטיקה של גאולה ומשיחיות בעקבות גרשם שלום", האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009
  • אריאל שנבל (עורך), "לא זזים מהבית", מוצש, 23.5.2014. סקר על דעות הציונות הדתי באשר להר הבית בעריכת מכון "מסקר", ד"ר עדו ליברמן
  • גרשם שלום, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, עם עובד, 1992

למה הציונות לא יכולה עם ולא יכולה בלי הר הבית

כיפת הסלע. צילום של Andrew Shiva

השאלה היא אחת, כתב חוקר המיסטיקה היהודית גרשם שלום: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו אל תוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה?". הכניסה אל ההיסטוריה שאליה מתייחס שלום היא באופן מובן קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, נישאות כפי שהן היו, אף על ידי יוזמיהן ופעיליהן החילוניים, על כנפי המיתוס המשיחי היהודי הקדום של שיבת ציון. אולם כאשר דברים אלה מתפרסמים, ב-1971, נלווה לשאלה הזאת המטען הדרמטי של הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים.

גרשם שלוםהימים ימי האופוריה הגדולה והמעוורת. ישעיהו ליבוביץ ממהר להזהיר את קברניטי המדינה משליטה בכפייה על אוכלוסייה של למעלה ממיליון פלסטינים, אולם שלום ראה מול עיניו דווקא את סכנת החזרה הפיזית אל מקום המקדש. בזמן שליבוביץ מבכה את חילול השבת ההמוני שבאוטובוסים עמוסי הישראלים הבאים לחזות בפלאי העיר העתיקה (ולקנות בזול מסוחריה הערבים), שלום היה מודאג הרבה יותר מנוכחותו הפתאומית בשדה הפוליטיקה הישראלית של הר המוריה. ייתכן שכחוקר קבלה הוא הבין טוב יותר מליבוביץ את כוחו של הארוס המשיחי ואת חולשתה של הציונות לעומתו.

מראשיתה דיברה התנועה הציונית בשני קולות: זה הפרגמטי, המבקש למצוא מקום מפלט למיליוני יהודים רדופים, וזה הנבואי, המייחס להקמתה של מדינה ריבונית משמעות גאולית. בעוד השחרור ישעיהו ליבוביץהאינדיבידואלי במשטר שיוויני נתפס בידי מעצבי התרבות המערבית (מקאנט ועד מרקס) כחילונה הראוי של הישועה הדתית, עבור הקולקטיב היהודי הוא התגלה כתקווה נכזבת. על רקע גלי האנטישמיות של סוף המאה התשע-עשרה בשורת האמנציפציה הוחלפה על ידיהם במאמץ לכינון בית לאומי לעם היהודי. אלא שפתרון וקוץ משיחי בו: דווקא ייסודה של ממלכה יהודית עצמאית הוא הוא סימנה של הגאולה היהודית. קיבלו הנוצרים את גאולתם הם, והיהודים יקבלו את שלהם – גם אלה שמעוניינים דווקא להשאיר את הדת במוזיאון ההיסטוריה.

מעצבי התנועה הציונית הבינו היטב את המטען המשיחי שמתלווה למאמציהם, והם ניסו לנטרל אותו מתחילת הדרך. בספרו 'ציון בציונות' מגלה ההיסטוריון מוטי גולני את יחסם האמביוולנטי של מנהיגים ציונים לירושלים. הרצל עצמו לא היה משוכנע שהקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל מחייבת את דוד בן גוריוןקביעת בירתה בירושלים, וגם אם כן, תכנן שהאגן הקדוש ישמש כמרכז בינלאומי של אמונה ומדע. בן גוריון הרחיק לכת ממנו, וגרס שקיומם של המקומות הקדושים תחת ריבונות ישראלית לא יאפשר לתנועה הציונית לעצב את בירתה על פי תפיסותיה המתקדמות. הוא ביכה את ההתנגדות לחלוקת העיר, מהלך שהיה משאיר את הר הבית מחוץ לריבונות ישראל, וכשזו עלתה בעוצמה מגרונותיהם של אישים כאושיסקין וכצנלסון קבע כי "לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה." שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, משה דיין כשר הביטחון היסס ארוכות לפני שנתן הוראה לכבוש את הר הבית. "מה אני צריך את הואתיקן הזה", אמר, והביע את הגישה הציונית הקלאסית לנושא.

מברית הבריונים למחתרת היהודית

משה דייןאולם, כאמור, היו מלכתחילה גם קולות שביקשו לא רק ריבונות, אלא את השלמה תהליך הגאולה בכוח הזרוע. לפני קום המדינה קריאות שכאלה נשמעו מהאגף הפשיסטי של התנועה הציונית (כפשיזם עוד לא היה קללה, אלא אידיאולוגיה לגיטמית). אישים כגון אב"א אחימאיר ואורי צבי גרינברג, מקימי 'ברית הביריונים', עמלו בראשית שנות השלושים לא רק על הבאת יהודים לתחומי המנדט ורכישת נשק למאבק מזויין בבריטים, אלא גם בהפגנות בתקיעת שופר ליד הכותל במוצאי כל יום כיפור, מנהג שהמשיך אחר כך ארגון האצ"ל.

גרינברג, המשורר שנחשב על ידי מעריציו לנביא, עלה בשנת 1924 להר הבית וחזר מוקסם. שנים אחרי כן הוא תיאר כיצד "כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי במהות זוהר כזו… הייתי פלא-גוף אבלעצמי בתוך הפלא האלוהי הזה… לפתאום ידעתי לומר: ירושלים לב העולם, ואין עולם במשמע עולם אלוהי, שאינו אלא במרומז עובר דרך לב ישראל… בהר הבית, מרום הרים". את אותו "לב" שמצא יעמיד גרינברג במרכז שירתו-נבואתו, שוזר במאות מילים את ההתגלות שזכה לה.

שירתו של גרינברג לא היתה למעשה אלא פואטיקה מיתית, המבקשת לעצב תפיסה אורגנית של אומה שקמה לתחיה סביב לבה הפועם-שותת, הלא הוא הר הבית נטול המקדש. אצ"ג ניסה "לחדש את המיתוס העתיק של עמנו" יכתוב שנים מאוחר יותר ברוך קורצוויל. קורצוויל הבין היטב שלמרות חילונה על פני השטח של המסורת היהודית בידי התנועה הציונית, רישומי האמונות העתיקות עדיין שוכנים בקרבה, כזרעים רדומים המצפים למים. שירתו של גרינברג היתה בגדר טיפות של טל המעוררות זרעים אלה אצל המוכנים לכך. להתחדשות המיתוס בשירת אצ"ג, כתב קורצוויל, "לא אורי צבי גרינברגנודע תפקיד אסתטי או דתי-מוסרי בלבד. לאקטואליזציה של המיתוס יש משמעות פוליטית מובהקת."

אותה משמעות פוליטית קיבלה ביטוי מפורש במקבץ "עיקרי התחיה" שכתב אברהם 'יאיר' שטרן כחוקה לארגון הלח"י שתחת הנהגתו. ב-1941 פורסם המסמך המלא, שאינו אלא רשימה ובה י"ח נקודות שעל פי שטרן חיוניות למען תקומת האומה: מאחדות, דרך יעוד ועד כיבוש. הסעיף הי"ח והאחרון מקדם את "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". המקדש מהווה כאן סיום ומיצוי לתהליך בניית האומה על אדמתה, בניגוד חריף לדרכם של הרצל ובן גוריון כאמור. על סעיף אחרון זה התנהל פולמוס אף בתוככי הלח"י, שכן גם במחתרת לא כולם חשבו שהגיע הזמן לחזור לפולחן פרים וכבשים. אליהו לנקין, לימים מפקד האלטלנה וחבר כנסת מטעם 'חרות', התנגד לכל ביטוי דתי במנשר. שטרן הסביר לו ש"עלינו להיות לכת סגולה בתוך עם סגולה, כת נושאי רעיון קדוש." לנקין לא השתכנע. לימים יירש יצחק שמיר את שטרן, וידחק החוצה גם הוא את המוטיבים המשיחים הללו.

עיקרי התחיה

ראוי לשים היטב לב שמקדמי המקדש המודרניים לא היו בעצמם שומרי מצוות, לפחות לא מבחינה אורתודוקסית. לא התחיה הדתית היתה בראש מענייהם, אלא התחיה הלאומית, והמקורות המיתיים שימשו להם כחומר בערה לתשוקה לעצמאות מדינית. המקדש עבורם אינו אלא ציר ונקודת מוקד שסביבם על "העם" להתאחד.

אברהם "יאיר" שטרןבמובן מסויים הם פשוט לקחו את ההגיון של הציונות החילונית עד סופו – ודווקא בכך היפכו אותו. כאמור לעיל, הגאולה היהודית, גם זו המסורתית, עומדת בעיקרה על בית לאומי ועל ריבונות. על פי המסורת ריבונות זו נמדדת גם בקימומם של מקדש ושלטון מלוכני מבית דוד. הציונות ביקשה להסתפק בעצמאות מדינית, אולם העצירה במסלול שמוביל גם למלך ומקדש היא שרירותית במידה רבה, ונשענת על הגיון פרגמטי ועל ערכים ליברלים-הומניסטים. למי שאינו מאמין בריאל-פוליטיק ואינו הומניסט, הדחיפה אל הקץ היא הגיונית לחלוטין.

הציונות, במילים אחרות, ביקשה להשתמש במיתוס עד הגבול שהיא תקבע עבורו: כן לעלות לארץ הקודש וכן להכריז בה על עצמאות מדינית, לא לחפש משיח בן דוד ולא לחדש את עבודת הקורבנות. אחימאיר, גרינברג, שטרן – כמו גם ישראל אלדד אחריהם – לא הסתפקו בכך וסברו שיש לממש את החזון כולו. יהודים מיתיים יותר מאשר דתיים, ביקשו אלה לדחוק את המציאות עד סופה, להגיע אל האופק ולממש במו ידיהם את תוכנית המתאר לגאולה השלמה. והגאולה היא הנקודה בה היפר-ציונות הופכת לפוסט-ציונות.

ישראל אלדדכפי שמראה ברוך פלח בעבודת הדוקטורט שלו, קיים קו רעיוני-משיחי אחד שמחבר בין אחימאיר, גרינברג, שטרן, אלדד – ואחריהם שבתי בן דב והמחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים, זו שבין השאר גם ניסתה לפוצץ את כיפת הסלע. אצל בן דב – יוצא לח"י שהפך להוגה דעות ציוני דתי רדיקלי ומקורי – הלפיד עובר מחילונים משיחיים לשומרי מצוות. בעצמו חוזר בתשובה, בן דב היה זה שהורה ליהודה עציון, חבר המחתרת היהודית, להחריב את המקום השלישי הקדוש לאסלאם, וזאת כדי להכריח את האל להביא את הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל," אמר לו, "עשה את הדבר הזה!" ועציון אכן התחיל בתכנונים לעשייתו.

המשיחיות המחתרתית האפוקליפטית הזאת שונה מהמשיחיות הקוקיסטית של גוש אמונים בכמה וכמה קווים מרכזיים. אנשי גוש אמונים, נאמנים להגותו של הרב אברהם יצחק הכן קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק, פיתחו גישה "ממלכתית", על פיה למרות שרק הם מבינים לאשורה את המציאות הפוליטית שבתי בן דבוהשתקפותה בעולמות העליונים, אל להם לכפות על עם ישראל מהלכים שזה אינו מעוניין בהם. כפי שקבע זאב 'זמביש' חבר אחרי גילוי המחתרת, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו… לא יותר מזה." ההתיישבות ביהודה ושומרון נחשבה על כן כמעשה חלוצי, אבל לא מהפכני. ואכן, יש לזכור שזו בהחלט נתמכה על ידי חלקים לא קטנים של תנועת העבודה, כמו גם על ידי דוברים בולטים שלה כנתן אלטרמן ונעמי שמר. לא כן עניני המקדש, הרחוקים הרבה יותר מלבו של רוב העם היושב בציון.

בנוסף לכך, המשיחיות הקוקיסטית נמנעה מלגעת בהר הבית מסיבות עקרוניות. בפולקלור הציוני-דתי מעלים פעמים רבות דו-שיח שהתקיים בין חנן פורת ובין הרב צבי יהודה קוק. כפי שסיפר פורת בעצמו, היה זה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ובאופן מתבקש שאל התלמיד את רבו האם הגיע הזמן ללמוד את הלכות בית הבחירה, דהיינו להתכונן לבניין בית המקדש. על פי פורת ענה לו הרב כי "יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם" – כלומר עוד מאבקים רבים יש בדרך, ובינתיים ההר מחוץ לתחום. הרב צבי יהודה, כמו אביו הרב קוק, אסר לעלות אל ההר מסיבות הלכתיות. גם בנושא זה דרכם של בן דב ועציון היתה שונה בתכלית.

הרב קוק כרב ראשי אוסר על העלייה להר הבית

האתוס המניע את משיחיות המקדש אינו אפוא זה של גוש אמונים. כפי שמראה שלמה פישר במחקריו, אצל אלדד, בן דב ועציון מדובר לא במשיחיות הנשענת על רצון העם, אלא במשיחיות ניטשיאנית, המחפשת את הפריצה מהמציאות ואת העל-אדם שנכון ומסוגל לה. הן ישראל אלדד והן שבתי בן דב העריצו את ניטשה (אלדד תרגם את כתביו לעברית), ושניהם שאפו לחידוש הנבואה. עבור בן דב הנביא המודרני הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. אורי צבי גרינברג ניכן לדעתו ברוח נבואית שכזו, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מהתרבות ההומניסטית האירופאית, זניחת ההוויה הרבנית ההססנית, ויציאה לפעולה. הנביא הבן-דובי השלם הוא על-אדם, חלוץ לפני המחנה, נועז בבדידותו, מתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו, יונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

יהודה עציוןעציון עצמו היה חריג בנוף הגוש-אמוני, והתדהמה על מה שניסה לעשות בשורות המתנחלים היתה רבה. כשנעצרו חברי המחתרת והתברר מה תכננו תקף הרב אברהם שפירא, הרב האשכנזי הראשי דאז ויורשו של הרב צבי יהודה קוק בהנהגת ישיבת 'מרכז הרב', את חברי המחתרת וכינה אותם "נמוכי דעת המתיימרים וגם פועלים בענייני גאולה ואמונה על פי דברים אשר תצילנה כל אוזן לשמוע". כפי שמגלה חגי סגל בספרו 'אחים יקרים', להם עצמם הבהיר הרב ש"ישוב הארץ הוא מצווה על כל אחד ואחד, אך לא כן עניין הר הבית. שם זה חישובים אחרים, עניינים של נסתרות שאיננו מבינים אותם." גישה זו היתה הקונצנזוס בשורות הציונות הדתית בנוגע להר הבית עד הזמן האחרון: בהר הבית לא נוגעים.

הסכר נפרץ, המסורת ננטשה

ולא רק בציונות הדתית. יש לזכור שהן לפני 1967 והן אחריה פסקו כל גדולי הפוסקים, חרדים וציונים-דתיים כאחד, שהעלייה להר אסורה מבחינה הלכתית. כל גדולי הדורות האחרונים – הרבנים אי"ה קוק, צבי יהודה קוק, יוסף שלום אלישיב, עובדיה יוסף, מרדכי אליהו, אליהו בקשי דורון, משה עמאר, אברהם שפירא, צבי טאו ועוד – חזרו ושנו שהעליה להר אסורה הלכתית. הנימוקים ההלכתיים קשורים לענייני טומאה וטהרה, אבל גם מבלי להתעמק בהם אמור להיות ברור שבמובן העקרוני ביותר קדושה מחייבת ריחוק דווקא, ולא קרבה. העצם הקדוש הוא האסור לשימוש, המגודר, המודר. יראת קודש מורה על עצירה בטרם, השתחוויה מרחוק, אי-נגיעה ואי-כניסה. "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני, כי אתה העֵדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" אומר משה רבנו בספר שמות לפני שהוא – ורק הוא – עולה להר הקדוש לקבל את התורה.

גרשון סלומוןאין זה פלא, על כן, שהתנועה הראשונה למען שינוי הסטטוס קוו בהר הבית לא צמחה משורות הציונות-הדתית. תנועת 'נאמני הר הבית', שפעלה מאז סוף שנות השישים, הונהגה על ידי גרשון סלומון, חילוני, שנתמך, איך לא, על ידי יוצאי אצ"ל ולח"י. רק במחצית שנות השמונים הופיעה התנועה הראשונה שמונהגת על ידי רב ציוני דתי (מכון המקדש, הרב ישראל אריאל), וגם היא נותרה בודדה תחת כיפתה הסרוגה עד שנות התשעים.

ואכן, עוד בינואר 1991 היה יכול הרב פרומן לבקש להרגיע את הפלסטינים ולבשר להם (מעל מאמר שפורסם ב'הארץ' תחת הכותרת "לחכות בדממה לחסד") ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [… ישנה] התנגדות לכל עליה לחומות הר הבית… את יחס הקדושה להר הבית מביעים לא בהתפרצות אליו, אלא בפרישה ממנו."

לא עוד. בעוד בעבר הערגה להר הבית היתה נחלתו של מיעוט שולי ומנודה בציבור הציוני-דתי, כיום היא הופכת לאחד מהקולות המשמעותיים העולים מתוכו. בסקר שנערך במאי 2014 במגזר הציוני-דתי השיבו 75.4% שהם בעד "עליית יהודים להר הבית" ואילו רק 24.6% השיבו שהם נגד. נוסף על כך, 19.6% ענו שכבר עלו להר, ו-35.7% ענו שלא עלו אבל בכוונתם לעלות.

העלייה המתגברת של הציבור הציוני-דתי להר מסמנת לא רק הפניית עורף לתפיסה הממלכתית הקוקיסטית אלא מרי אקטיבי במסורת ההלכה. אנו חוזים לפנינו בתמורה אדירה שעוברת על חלקים מהציבור הזה, שמול עינינו הופכים לפוסט-קוקיסטים ופוסט-אורתודוקסים. ניתן לומר שהלאומיות האתנית מחליפה עבורם את הממלכתיות, ויותר מכך, את הנאמנות להלכה. זהותם מתבססת כעת יותר על אתנוצנטריזם מיתי מאשר על תלמוד תורה, והר הבית משמש להם, בדיוק כפי ששימש ליאיר ולאצ"ג לפניו, כטוטם נישא המגלם את מהות הריבונות על הארץ.

ואכן, כשנשאלה קבוצת 'הציונות הדתית הקלאסית' בסקר דלעיל "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו 96.8% שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", ורק ", 54.4% שיש לעלות על מנת לקיים "מצוות עשה ותפילה במקום". ניכר שהעניין הלאומי משחק תפקיד חשוב הרבה יותר מזה ההלכתי עבור המשיבים הציונים-דתיים, ומי כנפתלי בנט משמש כמודל מובהק למעבר של מרכז הכובד הציוני-דתי מהלכה ללאומיות.

העתקת מוקד התשוקה המשיחית

כיצד התרחשה תמורה רדיקלית זו בצביונו של הציבור הציוני-דתי? כרמז לכך ניתן לקחת את הנקודה בה הוצא לראשונה פסק הלכה משמעותי המאשר עלייה להר הבית. דבר זה התרחש בתחילת 1996, כאשר פורסם מכתב רשמי של ועד רבני יש"ע ובו פסיקה שהעלייה להר מותרת, וכן קריאה לכל רב "לעלות בעצמו וכן להדריך את בני קהילתו כיצד לעלות על פי כל גדרי ההלכה". מוטי ענברי, בספרו 'פונדמנטליזם יהודי והר הבית', קושר בין התערערות הפרדיגמה המשיחית שיצאה מגוש אמונים, שאותגרה בצורה עמוקה על ידי תהליך אוסלו, להתעצמות העניין בהר הבית. על פי הדגם המוכר במחקר, האכזבה מהקשיים בדרך להשגמת החזון המשיחי מובילה לא להתפכחות אלא דווקא להקצנה אמונית, שבמסגרתה נעשה ניסיון לכפות את התמונה הגאולית על המציאות הסרבנית.

אולם נדמה שאת המכה האנושה, הניצחת, על התפיסה המשיחית הקוקיסטית הנחיתה הנסיגה הישראלית מרצועת עזה וחורבן גוש קטיף. הנראטיב הגוש-אמוני, המדבר על גאולה שאין לה הפסק, על אי-אפשרותה של נסיגה, נקלע למשבר קיומי, כמו גם התפיסה של המדינה החילונית כ'חמורו של משיח', כלומר כאילו על גבה החומרי תיתכן התקדמות מלאה לקראת אותה גאולה.

חביבה פדיהבערב עיון שכינס ארגון 'עיר עמים' לפני כשנה התייחסה חביבה פדיה להתעצמות העיסוק בהר הבית בקרב הציבור הציוני-דתי אחרי ההתנתקות. "ההתנתקות, לאנשים שספגו אותה, היתה סוג של קריעה מן הממשי, מאיזו נקודת חיבור", אמרה, "עבור המגורשים, זו היתה נקודת שבר שיצרה קרע בין האשליה שהממשי – האדמה – יתאים לסימבולי – המדינה, הגאולה." כאשר הקשר הזה נשבר, מסבירה פדיה, מעתיקים את התקווה המשיחית למוקד סימבולי אלטרנטיבי. הר הבית מחליף את ההתנחלות על אדמת ארץ ישראל כמפתח לגאולה.

עבור ציונים דתיים רבים הפנייה אל הר הבית מחליפה אפוא הן את האמונה בהתקדמות קמעה-קמעה והן את תפיסת הקדושה של המדינה. שוחרי ההר מציבים כבר עכשיו את היעד הסופי, ובעלייה ותפילה על ההר חורגים הן ממסורת ההלכה והן מהחוק הישראלי. הממלכתיות נזנחת, כמו גם הסבלנות הנדרשת להתקדמות מדורגת לגאולה, ואת מקומם תופסת משיחיות פרטיזנית ומאמצים חסרי מורא לדחיקת הקץ, לאפוקליפסה עכשיו.

והם לא לבד. ממש כמו לפני קום המדינה, גם כיום יהודים חילונים מצטרפים, ולעיתים מובילים את התנועה אל ההר. כמעט מחצית מחברי הכנסת של הליכוד פועלים למען עליית יהודים להר הבית, ביניהם גם כמה חילונים. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים, כינסה כבר 15 ישיבות ועדה לדיונים בנושא, גילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל" ויריב לוין מדבר על הר הבית כעל "לב" האומה. לכן החלוקה איננה בין "חילונים" ל"דתיים", והשאלה מעולם לא היתה קיום או אי-קיום מצוות. השאלה היא ניסיון הגשמת המיתוס במציאות.

למרות חששותיו של בן גוריון המוזכרות לעיל, מלחמת השחרור השאירה את מדינת ישראל בלי הר הבית. רק עם כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים האפשרות לממש את קריאתו של אברהם (יאיר) שטרן הפכה מציאותית, והמיתוס הקדמון התחיל לרחוש בתת-מודע הקולקטיבי. אחרי כמעט חמישים שנה של הבשלה, מדינת ישראל נמצאת כיום קרוב כפי שלא היתה מעולם לניסיון לחדש בפועל את עברה המיתי, להביא בכוח מה שנחשב על ידי רבים לגאולה. גם מבלי לקחת בחשבון את היותו של הר הבית, בפשטות, תפוס, צריך להיות ברור שהתקדמות לקראת מקדש פירושה סופה של היהדות וסופה של הציונות כפי שאנחנו מכירים אותן. בפרפרזה על שאלתו של שלום בה פתחנו, השאלה היא לכן האם תוכל הציונות לעמוד מול הדחף לממש את עצמה סופית ולהפוך להיסטוריה.

הדמייה של בית המקדש בירושלים. מתוך אתר 'חדשות הגאולה' של חב"ד. לחצו על התמונה למעבר לשם.

התפרסם במוסף הארץ. חלק ראשון מתוך שניים. החלק השני כאן.

ראשיתו של גוש אמונים, מבט מבפנים – ראיון עם גדעון ארן

"בעת ההיא התוודעתי אל כת אחת, שצמחה ועלתה אז בקרב היהודים, הלא היא כת 'החסידים החדשים'". כך מתחיל שלמה מיימון לספר לנו את מה שלימים תהיה העדות החיצונית היחידה, שנאספה בזמן אמת, לתחילתה של תנועת החסידות. מיימון הגיע אל חצרו של המגיד ממזריטש, תלמידו הגדול של הבעל שם טוב, סביב שנת 1770, ובאופן טבעי עדותו הנדירה יקרה מפז עבור חוקרי התנועה. חשבתי על מימון כאשר הגעתי לראיין את פרופ' גדעון ארן, שהיה בין העדים החיצוניים היחידים להתגבשותו של גוש אמונים, ולבטח היחיד שניגש לתופעה מתוך מטרה לחקור אותה בכלים אנליטיים.

ארן ליווה את אנשי גוש אמונים בין השנים 1975-1978. הוא רץ איתם על הגבעות, שמע את פולמוסיהם התיאולוגיים, היה עד לדיוניהם הפנימיים, תיעד את המתחים, מאבקי הכוחות, שמחותיהם ואסונותיהם. אלו שימשו חומר לדוקטורט שכתב, חיבור שיצא לאור לא מזמן תחת הכותרת קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו. על הספר כתבתי ביקורת ל'הארץ', אולם ציפיתי לכלי התקשורת שיעשה את המובן מאליו ויראיין את ארן, שהרי מדובר, כאמור, בעדות שאין שניה לה, ועל תנועה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בתולדות מדינת ישראל. כאשר צפיותיי נכזבו, לא היתה לי ברירה אלא להתקשר אל ארן ולשאול אותו אם יהיה מוכן להתראיין לבלוג.

הראיון שלפניכם מחולק לשני חלקים, וכך גם חולקה השיחה שהיתה. החלק הראשון מדבר באישים השונים שאכלסו את התנועה. ארן הכיר אותם אישית, היכרות קרובה, וביקשתי ממנו לתאר בקווים כללים את הדמויות הדומיננטיות ואת יחסי הכוחות ביניהן. בחלק השני נבדקים אירועים ועקרונות. כמובן, אף שהשיחה עם ארן ארכה כמה שעות, לא הצלחנו לגעת אלא בקצה קצהו של החומר. ההמשך ממתין ליזמים נוספים.

התחלנו, איך לא, ברב אברהם יצחק הכהן קוק.

אנשים

הרב אברהם יצחק הכהן קוקג.א.: הרב קוק לדעתי הוא דמות טרגית. הוא היה בודד. לא היו לו פרטנרים. לא היו לו תלמידים, וקל וחומר חסידים. היתה איזו קבוצה קטנה. וזה בלט שבעתיים על רקע היומרה העצומה שלו לאחד את המחנות, ותחת כנף הקוקיזם לכנוס גם את החרדים וגם את החילונים החלוצים. המסע למושבות, שעושים ממנו עניין גדול, היה פיאסקו גמור. תקרא איך הוא מתואר אצל ברנר. ברנר כותב שמאחורי דבריו המתוקים וכל החיבוקים – אני עושה קצת פרפרזה – עומדת שמרנות הלכתית שמקפידה בדיני הערלה, ולכן לעולם לא יהיה בינינו שיח. וזה אומר האינטליגנטי, המפוכח והמחוייב באנשי העלייה השנייה, י.ח. ברנר. אבל יותר מאשר המסע למושבות, אותי עניין הניסיון לשחזר אותו. זה מה שמרתק אותי. בראשית גוש אמונים.

ת.פ.: מי יצא למסע?

ג.א.: ראשוני גוש אמונים. הדור הראשון של הקוקניקס.

ת.פ.: שמות, שמות.

ג.א.: אז היתה דומיננטיות מאוד ברורה לחנן [פורת] כמובן, למוישה לוינגר, ליוחנן פריד. וכולם היו בני תורה. וקצת בתוכם היו משמשים של בני תורה, כמו יוסי בדיחי שהיה המשמש של הרב צבי יהודה [קוק], או חוזרים בתשובה שנכנסו וכמובן מיד היו קתולים מהאפיפיור, כמו בני גל שאז תפס מקום חשוב. הוא היה אז דמות מאוד חשובה. כמובן יהודה חזני שבינתיים נהרג, מנחם פליקס ובני קצובר.

ת.פ.: מה עם מנחם פרומן? הוא גם היה המשמש של הרב צבי יהודה.

ג.א.: כן, אבל הוא היה תמיד… אלף, הוא לא היה קוקניק. הוא לא היה חסיד של הרב קוק. הוא בא מבחוץ בכלל, הוא לא "מזרוחניק". הוא בא מהאקדמיה, והוא תמיד חרג, הוא תמיד דאג להוציא את עצמו מלכתחילה כמשהו אחר. מההתחלה הוא ביים את עצמו.

ת.פ.: נו, הוא הרי לא היה מזוייף…

ג.א.: לא אמרתי שהוא היה מזוייף. הוא היה מבויים. תראה, גם אתה מקפיד בהופעתך: הכובע, והזקן, והמשקפיים – זה די מגובש. אצלו זה היה הרבה יותר.

ת.פ.: אגב, רץ איתך על הגבעות אביה של אשתי, ישעיהו יחיאלי?

ג.א.: איזו שאלה. אתה רציני? הוא היה איזו תקופה בגוש אמונים, הוא היה בעל תפקיד. הוא היה מזכיר גוש אמונים, יחד עם צביקה סלונים. אז אתה נשוי לבת של ישעיהו יחיאלי…

ת.פ.: ומי עוד היה בסביבה?

ג.א.: היו גם משה מרחביה ופנחס ולרשטיין, שלא היו בני תורה אבל היו אנשי מעשה עם תנופה רבה, מעין "רָבָּכּיסטים" כאלה, שמסתערים עד הסוף.

ת.פ.: מי עוד?

ג.א.: דיברנו על פרומן, שלא היה "גוש אמונים", הוא היה מתנחל. הרי ההתנחלויות כנסו לתוכן הרבה דמויות שלא היו מגוש אמונים. למשל חב"דניקים. היתה דמות מאוד מעניינת של אמן, צייר, [בשם] נחשון, שעד היום נמצא בחברון. הרי חברון היתה עוד מלפני תרפ"ט מעוז חב"די. הוא למשל, הילד שלו, התינוק, מת, וזה היה אחד הלילות הדרמטיים שאני זוכר. הבריחו את הגופה שלו מהדסה, והביאו אותה בהיחבא, מתחת לעיני הצבא, לחברון, והוא חידש באותו לילה את בית הקברות היהודי בחברון.

ת.פ.: ומי עוד מלבד קוקניקים וחב"דניקים?

ג.א.: היה מקום חשוב מאוד לחוזרים בתשובה. היו גם יוצאי תימן. זו קבוצה שקיבלה אחר כך בולטות במחתרת [היהודית של ראשית שנות השמונים]. היה להם מיסטיק מסויים…

ת.פ.: עסקו בקבלה?

ג.א.: ודאי. היתה להם איזו הילה של קדושה, כאילו הם "אותנטים" יותר. למשל עוזי שרבף. היו רוסים…

ת.פ.: שאיכשהו הצליחו לצלוח את מסך הברזל ולהגיע?

ג.א.: כן. והם התחרו עם הצרפתים, שהיו מרקסיסטים לשעבר עוד מ-68', מי ביניהם יהיה יותר אלים.

ת.פ.: כלפי?

ג.א.: כלפי ערבים, מה זה "כלפי"? הצברים היו במידה ניכרת הרבה פחות אלימים. במידה ניכרת. לעומת שלושת האלמנטים הזרים שזה מקרוב באו, הצרפתים, הרוסים והאמריקאים. ובתוך אלה היו גם כמה גרים, שהם היו הכי… כמובן המקרה הכי מפורסם הוא של אלי הזאב, שנרצח בבית הדסה. הוא היה אמריקאי בוגר ויאטנם שהתגייר, והוא שם הסתובב עם נשק. הרוסים אגב לא הסתובבו עם נשק, הם הלכו עם מקל של מטאטא, וסיסמתם היתה "ערבי לא שווה אפילו כדור של אקדח". הם שברו שם ראשים.

ת.פ.: מה, בקסבה של חברון?

ג.א.: בקסבה, כן.

ת.פ.: סתם הלכו מכות?

ג.א.: עשו פרובוקציה והכניסו מכות רצח.

ת.פ.: והצבא עומד מנגד?

ג.א.: לא עומד מנגד – תראה בלילה, בכל המקומות האלה, זה לא היה מסודר כמו היום.

ת.פ.: והפלסטינים לא החזירו מכות?

ג.א.: אז? להחזיר מכות??? זה מה שהיה חסר להם, שעוד יחזירו מכות. היו גומרים עליהם.

ת.פ.: בכל זאת, היו מדי פעם פיגועים.

ג.א.: אז רק התחילו הפיגועים, ובאמת היו כמה מקרי רצח. כאמור, אלי "הזאב" נרצח.

ת.פ.: צרפתים זה גם הרב אבינר?

ג.א.: לא, הוא לא היה בחבורה הזאת. למרות שאם אני זוכר נכון היתה לו איזו פאזה טרוצקיסטית.

ת.פ.: הוא קוקניק.

ג.א.: הוא קוקניק, אבל מאוחר. היתה חבורה שהגיעה יחסית מאוחר ל'מרכז הרב', והיו כבר די מבושלים. תראה, מויישה לוינגר עצמו, שמצד אחד היה יחד עם חנן פורת הדמות המובילה – הוא וחנן התחרו במנהיגות ובכריזמה, והיו בהרבה מובנים מאוד מאוד מרשימים – אבל הוא היה נטע זר…

ת.פ.: משה לוינגר?!?

ג.א.: כן. תראה, אתה מדבר עם סוציולוג, עם אחד שנכנס שם לקרביים… תראה, מי שקורא היסטוריה, מי שקורא את הספרים, יודע שלוינגר היה המנהיג. אבל מי שהיה שם יודע שלוינגר היה קצת שונה. ראשית, הוא ייקה, ולא ostjuden. שנית, הוא גדל ברחביה, והתחנך לא ב'בני עקיבא', אלא ב'עזרא'. הוא הלך לא עם כיפה סרוגה, אלא עם כיפה שחורה. אחר כך הוא היה הראשון שהלך עם ז'קט ומגבעת. אחיו היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. משפחה ייקית. וכאמור, הוא הגיע למרכז מאוחר. הוא הצטרף לכל החבורה אחרי שהוא היה כבר רב בישוב נחלים.

ת.פ.: אז איך הוא בכל זאת נעשה מנהיג?

ג.א.: תראה… לרגע רציתי לומר שהוא היה מקורב לרב צבי יהודה, אבל זה גם לא נכון. הוא היה מעל לרב צבי יהודה בהרבה מובנים. הוא היה מאוד כריזמטי.

ת.פ.: באילו מובנים הוא היה מעל לרב קוק?

ג.א.: הוא לא הקשיב. הוא לא הקשיב. הוא הלך בדרכו. הוא לא היה חסיד שוטה.

ת.פ.: ואיך דרכו היתה שונה מדרכו של הרב צבי יהודה?

ג.א.: תראה, הרב צבי יהודה, הנוכחות שלו היתה מאוד פרובלמטית. כתבתי על זה בספר. כשהעסק הזה [=גוש אמונים] כבר מבעבע וגדל הרב קוק היה איש מאוד מאוד זקן. הוא בקושי הולך. הוא לא מגמגם אבל הדיבור שלו מאוד מאוד לא ברור. הוא לגמרי מחוץ לעניינים. אנחנו הרי מכירים את זה ממקרים אחרים של מנהיגות דתית. בונים את הכריזמה שלו. אז יש לו כריזמה מורשת…

ת.פ.: זכות אבות.

ג.א.: זכות אבות – אבל שלא היתה מלכתחילה! כשאבא שלו מת הוא לא התמנה לראש הישיבה…

ת.פ.: ולא במקרה.

הרב צבי יהודה הכהן קוקג.א.: בוודאי שלא במקרה. היו שם תמיד אנשים הרבה יותר מרשימים ממנו. הרבה יותר חזקים. הוא לא היה איש "מחשויבֶה" [=מחשבה, הגות], ולא היה איש הלכה. הוא היה איזה מין רבי כזה… שעשו אותו. תראה, בנו מעין מצב… לא היו יכולים לקבל החלטה אלא בחדר שלו, וכאילו עם ההסכמה שלו.

ת.פ.: הוא היה place-holder שכזה. היה צריך את הדמות שכאילו הכל ימוכרז סביבה.

ג.א.: ושהיא כאילו תהיה הפוסקת האחרונה וכו'. אבל את כל האינפורמציה האכילו אותו.

ת.פ.: זה גם היום עם הגדויילים.

ג.א.: נכון. אבל אצלו זה בלט. תראה, למשל הרב עובדיה, עד לפני עשר שנים הוא היה מאוד בעניינים. והרב צבי יהודה לא היה בעניינים. הצורה שהוא דיבר על הצבא, או על ההתיישבות… הוא לא הבין בזה דבר. אגב, לכן לא היה מנוס מלייחס לו תמיד הבנה "מאחורי" הדברים, בעומק הדברים, מעל לדברים.

ת.פ.: "בפנימיות".

ג.א.: "בפנימיות". כי בדברים עצמם הוא לא הבין. הוא היה לגמרי out of place. אבל היו כמובן האנשים שהיו קנאים לכבודו. אז מצד אחד האנשים החזקים קיבלו את ההחלטות, שזה חנן, ובעיקר ר' מויישה. והיחסים ביניהם זו פרשה בפני עצמה. מי שהוביל זה הם, ועוד כמה אנשים, לא קוטלי קנים.

ת.פ.: מי?

ג.א.: במובן מסויים תמיד הקשיבו, ותמיד היתה עמדה חשובה ומעניינת ליואל בן נון. יוחנן פריד, שהיה קצת רך ונחמד מדי, ותמיד האשימו אותו באיזו קריצה לחילונים (ויש בזה משהו נכון). והיו שם כמובן שניים שהיה להם כבוד עצום כי הם היו גם אנשי שטח עד הסוף וגם בני תורה בריבוע וגם אנשים נורא כריזמטיים.אלה הצמד-חמד מנחם פליקס ובני קצובר. שזה גרעין אלון מורה. שזה עוד מוקד כוח. שהוא כן ולא 'מרכז'. נתנו להם המון כבוד. וכולם היו אנשים מרשימים. זו תנועה שהתברכה בכמה פיגורות מרשימות במיוחד. תראה, התנועה המתחרה, 'שלום עכשיו', לא הונהגה על ידי פיגורות בסדרי הגודל הזה, עם מחשבה עצמאית, עם יכולת ביטוי. נגיד חנן פורת. זה ליגה בפני עצמה. ומויישה לוינגר אולי עוד יותר.

ת.פ.: באמת?

ג.א.: באמת. הוא סבל מזה שהעיתונות עשתה ממנו קריקטורה…

ת.פ.: אבל הוא היה קריקטורה. אני זוכר את תשדיר הבחירות שלו, הולך עם העוזי בחברון, ובסוף רואים את הפתק של המפלגה שלו נורה, והוא מסתובב מההדף של היריה על המסך. זה לא קריקטורה?

ג.א.: כי הוא לא היה בעולם הזה. בעולם של האנשים בשטח היתה אליו הערצה עצומה. אליו ואל אשתו אגב. ללוינגר היו גם התפרצויות. של זעם וטירוף. הוא היה מתחיל לרעוד ולהאדים כולו ולצרוח על לב השמיים. הוא היה בא עם כל מני רעיונות מוטרפים…

ת.פ.: ואז התפקיד של חנן פורת היה להרגיע אותו?

ג.א.: תראה חנן תמיד היה רהוט, תמיד היה ברור, תמיד היה קומוניקטיבי מאוד. הפורטה שלו היה הרומן שהוא ניהל עם החילונים – החילונים הסאקֶרִים, החילונים שהשתוקקו. למויישה לוינגר לא היה שום עניין בחילונים, חוץ מהעניין האידיאולוגי. חנן פורת היה פלרטטן. הוא גם היה בחור יפה. כל הבחורות של בני עקיבא היו מאוהבות בו. קרא את 'את ענת אנוכי מבקש'. ספר מאוד ארוטי.

ת.פ.: אילו דמויות נוספות היו אז?

ג.א.: היו הדמויות שנשארו מאחור, בישיבה. למשל הרב צבי טאו. שהוא היה חריג. בניגוד לרוב הוא היה מלומד בענייני חול. פילוסופיה. הוא גם יצר לעצמו שם של מקובל.

ת.פ.: כבר אז?

ג.א.: כן. והוא היה קנאי גדול.

ת.פ.: והוא לא רץ על הגבעות.

ג.א.: לא, ממש לא. היו גם כאלה שהיה להם מעמד צבאי. אז פתאום הופיע מעין גב בחור בשם אפי פיין. לימים אפי איתם. אמצע-סוף שנות השבעים, נדמה לי שאז הוא התחיל לחזור בתשובה. היו גם כמה אנשים שהיתה להם הילה של אנשי התישבות, כמו אברהם מינץ, אבא של יהודה עציון. והיו גם בוגרי או חסידי בוגרי המחתרת – לח"י ולא אצ"ל. דמות כזו, מרתקת, ששווה ספר, היא שבתאי בן דב. ולו היו חסידים…

ת.פ.: טוב, הוא לא היה קוקניק.

ג.א.: לא, ממש לא. אבל היה חיבור בין חסידי המחתרת, עם הורייציה הבן-דובית, לקוקניקס. והחוליה המקשרת היתה כמובן יהודה עציון. שתמיד היה באופוזיציה פנימית. הוא היה עמוק בפנים, ומהמובילים, אבל כל הזמן בעמדה של אופוזיציונר.

ת.פ.: כי היה לו את המטען השבתי בן-דובי.

ג.א.: נכון. ועוד שתי דמויות מאוד מעניינות: האחים תור מעפרה. שאחר כך אחד מהם הסתבך שם בפרשות אלימות מאוד. והיו גם כמה נשים שמילאו תפקידי מפתח. מרים לוינגר למשל, שהיתה מאוד מרשימה. או האישה של חנן, שהיתה צנועה צנועה צנועה, וגידלה לבד את הילדים. היתה הרבנית טאו, חנה טאו, שגם שווה ספר. אישה מרשימה בצורה בלתי רגילה. היא היתה מעבירה שיעורים לנשות האברכים. היא היתה קדושה מהלכת. אישה מאוד מאוד יפה. והיו נשים שעמדו לבדן והאפילו בהרבה על בעליהן, כמו דניאלה וייס כמובן. היתה שרה שאחרי זה התחתנה עם בני גל שהיתה אישה מרשימה.

חנן פורת ומשה לוינגר (צילום: משה מילנר, לע"מ)

אירועים

ת.פ.: מה בנוגע לויכוח הישן בדבר המניע לפעולות הראשונות. האם הוא היה משיחי בפירוש – אנחנו אוטוטו מביאים את הגאולה – או שהוא היה מעין קאמבק של החלוציות הציונית, בלי לדבר בפירוש על גאולה קרובה.

ג.א.: אפשר לענות על זה בכמה צורות. אחת: הקוקיזם העמוק, הטהור, העקבי, לא יעשה בכלל את ההבחנה הזאת. זה העניין. זה בדיוק העניין. חנן פורת, כשעלינו לקרקע של שילה, ששם גידרו את השטח, אני רואה אותו מחזקי בזנ"ט ביד, מזיז אותו ממקום למקום, ואומר "גנבתי עוד מטר של גאולה". וזה תמצית הקוקיזם. הקוקיסט האמיתי לא מבחין בין הדברים, ובעצם ההבחנה הוא יראה כפירה.
שתיים: היו שתי שפות. שפה פנימית ושפה חיצונית. כשמדברים עם העיתונאים מדברים על חלוציות. כשמדברים ביניהם מדברים אחרת. אבל גם זה מסתבך, משום שבהרבה שלבים הם חשבו שנכון יהיה לדבר עם העם דווקא בשפה המשיחית. זה כמעט היה ויכוח על גילוי סתרי הקבלה. האם הדור כבר מוכשר לדעת את הדברים.

ת.פ.: מי התווכח עם מי?

ג.א.: כולם עם כולם. האם אפשר כבר "לדבר במטבעות של גאולה". אגב, דווקא ביניהם היה אפשר לשמוע דיבורים על מדיניות וביטחון וקילומטרים. אז זו תשובה שנייה. שלוש: היו תקופות. היו תקופות כאלה, והיו אחרות. פעם חשבו כך, פעם אחרת. ארבע: היו ביניהם ויכוחים גדולים. הדוגמא הקלאסית, המקום שהשאלה שלך הגיעה ממש לידי מבחן, היה בפניה לבג"ץ, שאחריה אלון מורה זזה ממיקומה. אז נימקו את חוסר הנכונות לזוז בצרכי ביטחון. ואנשים מבפנים, כולל מנחם פליקס, אמרו שזו שגיאה גדולה, כי אם זה עניין בטחוני מחר זה יכול להיות אחרת, ושצריך לומר במפורש שזה לא עניין של ביטחון אלא עניין של הבטחה אלוהית ושל משיח ושל קדושת הארץ.

ת.פ.: אברהם אבינו.

ג.א.: אברהם אבינו. אופוזיציה הפנימית, לפעמים של אותם אנשים עצמם! המחנות כל הזמן זזו, אנשים דיברו בשני קולות… זאת דינמיקה של תנועה חיה, תוססת, שמשתנה תוך כדי תנועה, מאוד יצירתית. ובאמת, של נפשות עשירות, כמו של חנן. והיתה כל הזמן בחינה של גבולות, כולל בעניינים הדתיים.

ת.פ.: כמו מה?

ג.א.: יש את המקרה שאני מדבר עליו בספר, שבו דיברו בקשר בשבת. היו כמה מקרים כאלה.

ת.פ.: שבשם הבאת הגאולה ויתרו על איזו…

ג.א.: על איזו הלכה. הרשו לעצמם איזה שפיל. לחתוך קצוות, לעגל זוויות.

ת.פ.: שמירת שבת?

ג.א.: כן. לדבר בקשר, לנסוע להביא את אריק שרון, דברים כאלה. וכמה דברים מעניינים בקשר לזה: ראשית, היום, הכחשה גורפת. לא היה ולא נברא. שנית, עוד יותר מעניין ויותר משמעותי מעצם ההבלחה האנטינומיסטית היתה התגובה עליה, שהיתה מיידית, אגרסיבית, ברוטלית, שוללת שלילה מוחלטת. ובעקבותיה, השכחה והכחשה טוטלית. והיום – לא היו דברים מעולם. וזה מעיד לא רק על הפסיכולוגיה האנושית, אלא גם על התנועה הזאת – וזה חלק גדול מהתזה שלי בספר – שידעה לפעול עם המון מודעות עצמית…

ת.פ.: ומודעות לעבר.

ג.א.: ידעו לשמור על עצמם. במובן זה אני מגדיר אותם כמשיחיסטים שלמדו קורס על הסוציולוגיה של הדת.

ת.פ.: מודרניים. משיחיסטים רפלקסיביים.

ג.א.: זה לא מודרני. האורתודוקסיה כולה מודרנית, אבל לא כולה רפלקסיבית. זאת תנועה אינטליגנטית, עם רגישות היסטורית, ועם הקשבה למה שאומרים. היו להם חושים פנטסטים. הם ידעו ללכת מרחק רב בנתיב המשיחי מבלי לחרוג בצורה משמעותית מההלכה. וזאת אמנות עצומה. אז תגיד, בסופו של דבר בגלל הדבקות שלהם בהלכה היה גבול להעזה המשיחית שלהם. דרך אחרת היא לומר שהם תחמו את האזורים שבהם הם פעלו בצורה משיחית. הם תחמו אותם גם מבחינת שטח – יהודה ושומרון. זה תחום המשיח. גם במונחי זמן – הפעימות המבצעיות. ובעיקר במונחים תמתיים – בנושאי ארץ ישראל, התיישבות וביטחון. אבל בקשר לכשרות של התרנגולת, למזוזה וכו' הם שמרו על הגדרים. ובעצם האנשים האלה הלכו על שני עולמות, אחד משיחי ואחד רגיל. זאת היתה היכולת לקחת את הגאולה, לסלק אותה מהאזורים המסוכנים – מסדר היום הבורגני, השגרתי של האדם (הוא קם בבוקר, מתפלל, מתגלח וכו'), מהשגרה של חיים דתיים של הליכה בתלם, ולקחת את המשיח, לחלץ אותו משם, לזרוק אותו רחוק, מעבר לקו הירוק, בזמנים מסוימים, אצל אנשים מסוימים, ובעיקר בנושאים מסוימים. התיישבות וביטחון. ושם הם הכילו את המשיח. ושם הוא התמצה. עד כדי כך שהוא לא איים על הנורמה. וכשהוא כן חזר ואיים מיד חתכו את זה. וזה מרשים מאוד. זאת תנועה מהפכנית, שהיא לא אנטינומיסטית.

ת.פ.: מה עם מתח מיני? כל התחום האירוטי?

ג.א.: טוב, זה כבר דובר רבות. להזכירך, כל המבצעים הקלאסיים, הגדולים, תמיד היו בתקופת "בין הזמנים", וכל הנוער, שהיה בחינוך חד-מיני פתאום נפגש על הגבעות, הבנות בחצאיות והבנים חרמנים, וזה היה כמו חשמל באוויר.

ת.פ.: ועם המתח החשמלי הזה בנו התנחלויות.

ג.א.: כן. זה לא "כולם שכבו עם כולם". ממש לא.

ת.פ.: לא, ברור.

ג.א.: זאת היתה תנועה מאוד פוריטנית.

ת.פ.: מה עם היחס של החילונים כלפיהם? מה היתה הדינמיקה שם?

ג.א.: התזה שלי היא שבשלבים הפורמטיבים של גוש אמונים זה היה העניין. זה ולא ארץ ישראל. העניין היה לחדש את "הברית", בלשונם, בין החולצה הכחולה לכיפה הסרוגה. וכאן אנחנו חוזרים לתחילת השיחה, עם המסע של הרב קוק למושבות. מדובר בקבוצה שחיה את העלבון הגדול של האורתודוקסיה המודרנית בארץ בשנות הארבעים, ראשית החמישים. הם היו זנוחים, מבוזים, תחת המגף הבן-גוריוני היהיר, הבטוח בעצמו. אז החילוניות היתה חילוניות מודעת לעצמה, גאה, מאוד אגרסיבית.

ת.פ.: עם ערכים משל עצמה. סוציאליזם.

ג.א.: כמובן. החילוניות היתה חילוניות. לא מה שמנחם פרידמן מכנה "חילוניות שממילא". שנות ה"אדוק-פיסטוק". הם היו מבודדים: החרדים זלזלו בהם, החילונים בזו להם. ועל רקע העלבון הזה הם רק רצו להתחבר לציונות החילונית, שתקבל אותם. ואז, בראשית גוש אמונים, על רקע הפגנות קיסינג'ר וכן הלאה, הם ראו שיש איזה סימנים של חיבוק. וזה העביר אותם על דעתם. לכן השאלה אז לא היתה האם להתנחל בלבבות או להתנחל על הגבעות. זה לא או זה, או זה. הענין הוא שהם גילו שהארץ היא המדיום שבאמצעותו ניתן להתחבר.

ת.פ.: להתנחל בלבבות דרך ההתנחלות על הגבעות.

ג.א.: נכון. היה ויכוח מאוד מעניין האם הארץ קדושה מלכתחילה, ומכוח קדושתה היא מסוגלת לחבר את המחנות (דתיים וחילונים, ימין ושמאל – אל תשכח שאלתרמן ומשה שמיר חתמו על המניפסט של התנועה לארץ ישראל השלמה), או שהארץ מתגלה כמחברת את המחנות, ומכאן קדושתה. שאלה תיאולוגית. ויכוח נפלא, ועליו דיברו הרבה. ולא סגרו אותו.

ת.פ.: תיק"ו.

ג.א.: כן. אבל הקסם הגדול היה המגע עם החילונים בכלל ואנשי ההתיישבות העובדת בפרט. הפעם-פעמיים-שלוש שהגיעו לאחוזת שושנה, החווה של מאיר הר ציון, אני מתאר את זה כחוויה של התגלות שמימית.

ת.פ.: איך הם בכלל הגיעו לשם?

Eretz_Israel_Hashlema_Poster_1969ג.א.: מאיר הר ציון התעניין בהם, והזמין אותם. הוא היה אקטיביסט, סיפוחיסט, ביטחוניסט, איש ארץ ישראל השלמה, וברגע שהוא גילה בהם עניין זה מאוד החניף להם, ומיד באו לבקר. ולא רק הוא, גם מויש'לה טבנקין, אפרים בן חיים… זה העביר אותם על דעתם. ההתרגשות מהמגעים עם החבורה הזאת היתה גדולה בהרבה מההתרגשות מהעלייה על עוד גבעת טרשים. ורק אחר כך בהדרגה, מרכז הכובד, הייתי אומר מרכז הכובד של החוויה הדתית, איפה שאתה רואה אנשים רועדים, עיניים נוצצות, חזה מתנפח – עבר לגבעות. אבל כמובן שיש זיקה בין הדברים, שהרי שמאיר הר ציון התייחס אליהם בהרבה אהבה מכיוון שהתיישבו על הגבעות. עשו מהם עניין גדול. דוש [קריאל גרדוש], במעריב, עשה מהם עניין גדול ו"שרוליק" שלו פתאום חבש כיפה. קישון כתב עליהם בהערצה, נעמי שמר כמובן… היתה מצד רבים בציבור החילוני הערצה גדולה אליהם, וזה העביר אותם על דעתם.

ת.פ.: ואחרי 77' זה ירד.

ג.א.: כן. ואני טוען שעבורם זה היה הכישלון הגדול. יש הרי שאלה, האם גוש אמונים הוא הצלחה או כישלון. בדרך כלל מצמצמים את השאלה למובן הפשוט והברור של השטחים. וכאן אתה יכול לראות כישלון, שגוש אמונים לא הצליח לסגור את העניין ולהשאיר אותו מובטח, ואתה יכול לראות הצלחה, בעצם זה שהשטחים עדיין בידינו. אבל אני מדבר על דבר אחר, שהעניין מלכתחילה לא היה הגבעות, אלא ההתחברות. שהם מובילים לא רק את התנועה לישוב הארץ, אלא מובילים רוחנית את כל עם ישראל. ברוח הקוקיסטית. ובסופו של דבר כולם גם יחבשו כיפות, אבל עוד לפני זה כולם ישבעו בזקנו של הרב קוק.

ת.פ.: אבל הם לא התנחלו בלבבות.

ג.א.: וזה הכישלון הכי גדול של גוש אמונים. תבדוק במחנה הקוקיסטי כמה חילונים לשעבר יש. בודדים. כלומר ההבטחה הכי גדולה, כל המשה-שמירים והנעמי-שמרים והמויישלה-טבנקינים, והאוהדים שלהם במעריב כמו מאיר עוזיאל, וגם הימין, כמו הליכודניקים ואנשי המחתרות – לא חזרו בתשובה. הם כן אהדו ואהבו את גוש אמונים ושיתפו איתם פעולה, אבל לא התחילו להניח תפילין. ואני טוען שזה הכישלון הגדול שעליו אף אחד לא מדבר. לא הם ולא הציבור.

ת.פ.: זה הכישלון?

ג.א.: כן. זאת תנועה דתית לפני שהיא תנועה פוליטית. ולפני שהיא רוצה לקדם מדיניות כזו או אחרת היא רוצה שאנשים יאמצו את את האמונה שלה, את הדת שלה. ואתה יודע טוב כמוני שבתנועה מעין זאת כדי לאושש את האמת שלך אתה חייב לדאוג שאלה שנחשפו לאמת הזאת יאמצו אותה. כי אם הם אנשים רציניים ואינטליגנטים והם נחשפו אל האמת אבל הם לא מאמצים אותה – אז יש בעיה עם האמת הזאת. וזאת היתה התקווה של גוש אמונים.

ת.פ.: חזרה בתשובה או אהדה?

ג.א.: חזרה בתשובה. אהדה היא שלב א' בלבד. ודיברו על זה. לשיטתם הניצוץ קיים בכל יהודי באשר הוא. והוא מתגלה ומתחיל כבר להתלקח כשהוא תומך בהתנחלויות, מצביע למפלגות הנכונות וכן הלאה. אבל השלב הבא חייב לבוא, השלב שבו הוא מניח תפילין. מאחורי כל המילים המתוקות האלה, של גאולה ומשיח ואחדות ואחווה והניצוץ [היהודי] – מאחורי הכל יש דיני ערלה. כמו שאמר ברנר. יש הפיצ'יפקעס ההלכתיים. זה המבחן.

ת.פ.: דיברו על זה?

ג.א.: איזו שאלה! וגם כשלא דיברו על זה, זה היה ברור לגמרי.

ת.פ.: וכמי שהיה איתם, האם היתה ציפייה ממך שבסופו של דבר תראה את האור ותניח תפילין?

ג.א.: ודאי. על מה היה המתח הגדול שלי איתם? הם ראו מהר מאוד שאני רציני. אני רציני בשני מובנים: אחד, אני כנראה בחור די אינטליגנטי. אני לא דגנרט גמור. שנים, אני משקיע מאמץ. אני נמצא שם יום ולילה, שבעה ימים בשבוע, במשך חודשים על גבי חודשים. מרים לוינגר אומרת לי, מוישה מבלה איתך יותר מאשר איתי. ואני לא רק רץ על הגבעות, אלא אני מקבל שיעור ב'מרכז', ואני יושב עם הלל פלסר, שהיה אחד הכוכבים של הישיבה, ובלילות לומד את תורת הרב קוק. ואני מתחיל להתמצא בעניינים ולדעת לצטט את הציטוטים הנכונים ולעשות את הג'סטות האלה והאלה – אז "הוא רציני". אז בשלב ראשון מבינים שאני "בעצם" מחפש אלוהים. ואני זוכר את חנן פורת אומר "נפלאות דרכי ה', יש כל מני דרכים להיכנס לטרקלין, יש מי שנכנס דרך הדלת ויש מי שנכנס דרך החלון, ויש מי שמסתנן דרך החרכים וכן הלאה. וזאת דרכו העקומה והמעוותת של גדעון שדרך הדוקטורט הוא בעצם מחפש אלוהים, ומתוך שלא לשמה הוא יגיע לשמה."

ת.פ.: כך אמר חנן פורת?

ג.א.: כך אמר חנן פורת. זה טבעי. זה גם לא עניין של גוש אמונים. זה האדם הדתי מהסוג הזה. יש בו יסוד אוונגליסטי. עכשיו, עובר זמן, והוא – כלומר אני – בעניינים לגמרי, אבל נשאר בשלו.

ת.פ.: משהו לא בסדר.

ג.א.: משהו לא בסדר. עכשיו, או לא בסדר איתי, או לא בסדר איתם. אז כמובן שהמסקנה היא שמשהו לא בסדר איתי. אז או שהוא בכל זאת טיפש, או שהדעות הקדומות שלו חזקות ממנו ומגבילות אותו. וזה כמובן משפיע על היחס. בהתחלה נתנו לי הרבה מחמאות: או, הבנת, הבנת, הבנת, הבנת. אבל שכמתברר שאני לא חוזר בתשובה… אבל זה הסיפור היפה בעיני בכל התנועה הזאת, שידעה להגביה עוף עם המשיח ולא להיפרד לרגע מקוצו של יוד הלכתית. זאת הוירטואוזיות שלהם.

ת.פ.: ודאי. אם כי מצד שני זאת המוגבלות שלהם. זה מה שתחם אותם, והפך אותם בסופו של דבר לעוד תנועה אורתודוקסית שרוב העם אינו מסוגל להתחבר אליה. וזה מה שבסוף דחף אותם לישובים הומוגניים, אדומי רעפים וסרוגי כיפה, שבהם כולם דתיים, ואף אחד לא הומו, ואף אחד לא רווק, ולכולם יש שמונה ילדים.

ג.א.: נכון.

ת.פ.: אז אפשר לומר שבסופו של דבר ההלכה חנקה את הארוס המשיחי.

ג.א.: אני יותר זהיר ממך, ואנסח את זה קצת אחרת. בוא נשתמש בדוגמא שלך, ונתבונן בישובים המעורבים. היו כמה ישובים שניסו להיות מעורבים. המבחן הקוקיסטי הגדול היה הישובים המעורבים. הראשון שבהם, אם אני זוכר נכון, היה קשת שבגולן. היתה שם קבוצה של הקיבוץ המאוחד, כל מני צעירים מפה ומשם שהצטרפו, והיתה קבוצה קוקיסטית. זה היה ישוב שיתופי. ואילו מילים נשגבות, ואיזו התלהבות היתה סביב העניין הזה של החיבור [בין חילונים לשומרי מצוות]. זה המשיח בכבודו ובעצמו. קשת היא המשיח בכבודו ובעצמו. מיצוי והתגשמות הקוקיזם. עכשיו, זה ישוב שיתופי, הטנדר שייך לכולם. וכבר באחת השבתות הראשונות הקיבוצניקס האלה רצו לרדת עם הטנדר להתרחץ בכינרת. מה עושים? או בעניין העישון. אז עוד עישנו הרבה. מה עם עישון בשבת בשטח הישוב? הקוקניקס לא הסתדרו עם זה.

ת.פ.: זה הכישלון הקוקניקי.

ג.א.: נכון. ובסופו של דבר מה שקרה, וזה הדבר המעניין, שכל הישובים הקוקניים, המרכזניקים, התפוצצו, והפכו להיות הומוגניים לגמרי, והישובים היחידים שכן החזיקו איזושהי מידה של הומוגניות היו ישובים דתיים, אבל לא קוקניקים. תקוע היא דוגמא. או אז, בזמנו, מצפה יריחו.

ת.פ.: נו, הרי על זה דיברתי. הרי דווקא הקוקניק אמור לראות את הניצוץ שבהדלקת הסיגריה של החילוני בשבת, ולהבין שבדיאלקטיקה ההיסטורית אותה מסובב הקב"ה הכל הולך לכיוון הנכון וכו'.

ג.א.: על זה בדיוק אני כותב בספר. היה קוק אחד. אחד, שהיתה לו מה שאני מכנה יכולת ספיגה מיסטית. היכולת לראות מציאות, ולראות בו זמנית את המציאות "הפנימית", האלוהית. והיכולת שלך לחיות עם הדיסוננס הזה. האירוניה ההיסטורית היא שככל שהתפשטה התורה הקוקיסטית, כעבור שלושים-ארבעים שנה, והשיטה לכאורה מצליחה כי היא כובשת חסידים, אבל ככל שהיא כובשת יותר חסידים, מסתבר שהם בעלי רמה דתית, או יכולת ספיגה מיסטית, יותר נמוכה. והם לא מסוגלים לעמוד במתח הזה. ובמובן הזה, חוץ מאשר וירטואוזים שהם באמת, בהגדרה, יחידי סגולה, כמו רב מויישה, או חנן, לא התגלו אנשים שהצליחו לממש קוקיזם טהור ועקבי. ואז התגובות הן מכמה סוגים: או נסגנות, כשאתה בורח מההתמודדות אל תוך בועה דתית, ובמובן מסויים כל ההתנחלויות הן מעין נסגנות כזאת, הן גטו. גטו עם הילה ציונית, אבל גטו. זאת דרך אחת. דרך שניה: אתה פונה לאגרסיביות. אתה מנסה בכוח, לכפות על המציאות את האידיאל. אבל זאת כבר התגובה לכישלון. ובהתחלה היה ברור לגמרי, באותן ימים ראשוניים היה ברור לגמרי שכל העם הופך להיות…

ת.פ.: גוי קדוש.

ג.א.: גוי קדוש. ולא היא. בודדים חזרו בתשובה. והקוקיסטים עצמם לא עמדו במתח הזה. וזה נראה לי מאוד טבעי – איך אפשר לעמוד במתח הזה? לראות כלב ולומר שלמרות שהוא נובח והוא גדול הוא בעצם חתול… כמה אפשר? צריך להיות באמת פיגורה בשביל להצליח. זאת היתה הגאונות של הרב קוק, וזאת היתה המגבלה שלו, שהיתה לו תורה שדורשת יכולות… ובסופו של דבר כולם חזרו להתגדר בד' אמות של הלכה…

ת.פ.: ועזבו את המשיח.

ג.א.: ודאי, כל העסק במשבר גדול. ובמובן זה גוש אמונים במובן המלא, במובן הקוקיסטי, בעצם אף פעם לא הפכה לתנועה. היא נשארה בגדר כת. היא הביאה עשרות אלפי אנשים להתנחל, אבל נאמני השיטה הזאת הם בודדים.

ת.פ.: תראה את הבית היהודי היום. מישהו שם קוקיסט? בנט ודאי שלא. הכי רחוק מזה בעולם. אבל גם תלמידי דב ליאור, תלמידי זלמן מלמד. האם הם קוקיסטים? סתם קיצונים. שום מורכבות. שום תחכום.

ג.א.: נכון. אם תרצה, הם מצד אחד מאוד מאוד ימניים, ומצד שני מאוד מאוד דתיים, והחיבור אצלם בין הימניות לדתיות הוא הלכתי ולא מיסטי. נכון. ואני טוען שזה הכישלון הגדול. פחות משנה אם יחזירו את השטחים. החלום הגדול של 'דגל ירושלים' לא התממש. אף חרדי לא הפך לקוקיסט, וכמעט אף חילוני לא הפך לקוקיסט. שני הצדדים לא נפגשו, כפי שהיה החלום של קוק, וכפי שלרגע היה נדמה שיהיה, בשנות ההתעוררות הגדולה, סבסטיה וכו'. זה היה הרגע הגדול: אוטוטו המשיח מגיע, בדמות המוני חילונים שינהרו לגבעות וישימו ציציות. זה לא הגיע.

ת.פ.: ובנימה אופטימית זו.

כאמור, על ספרו של ארן, שאני חושב שהוא מצויין, כתבתי ביקורת במוסף 'ספרים' של עיתון הארץ. ביום שיש האחרון התפרסמה ביקורת שלילית על הספר בעיתון מקור ראשון, מאת יאיר שלג.

לבנות את המקדש, כדי שיהיה אפשר לטמא אותו

קריאה לתרומות של 'מכון המקדש' הישראלי, המופנית לנוצרים אוונגליסטים, מהשנה שעברה. לחצו על התמונה כדי לעבור לדף באתר המכון שבו הפנייה לנוצרים מפורטתכשירד הגרזן על צווארו של צ'רלס הראשון, מלך אנגליה, היה זה אוליבר קרומוול שהרוויח את הנתח הגדול ביותר בשלל. הוא עלה כשליט הראשון בתולדות אנגליה שאינו ממשפחת מלוכה, ואף שלט על הממלכה כמה שנים, עד מותו (הבלתי-אלים) ב-1658. קרומוול, שחווה התגלות דתית, היה נוצרי פוריטני אדוק, ודווקא בתקופתו הורשו יהודים לחזור ולהתיישב באנגליה, אחרי שגורשו מאדמותיה עוד ב-1290.

לא מתוך מתקפה מתפרצת של חיבת ציון הרשה זאת קרומוול. למעשה, הוא ועמיתיו הפוריטנים תכננו לנסות ולנצר את היהודים שיגיעו לאנגליה. בנוסף, בין הנימוקים לטובת חזרתם של היהודים היה פסוק ס"ד מפרק כ"ח של ספר דברים: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ". מכיוון שהיה ברור לאנגלים שהם יושבים בקצה הארץ, ומכיוון שהם היו משוכנעים שישו לא ישוב ויגאל את העולם עד שלא יתמלאו כל דבריו של משה בנבואתו שם, הם הסיקו כי אין ברירה אלא לאפשר לישראל שבבשר לשוב ולאכלס את ארצם.

דוגמא שכזאת לתלות בין הגאולה הנוצרית למעשי היהודים היתה פעם נדירה, אולם לא עוד. כיום אפשר להבחין בסימניה בנקל, גם אם לא נזהה אותם במבט ראשון. "תיאולוגית ההחלפה", זו המציבה את הנצרות כ"ישראל האמיתית", שהחליפה את היהדות בקרבתה הבלעדית לבורא, אינה באופנה כיום, ופרוטסטנטים אוונגליסטים אף דוחים אותה במילים מפורשות. אלה עומדים על כך שהברית בין היהודים לאל היא כברזל יצוק.

מדובר באותם אוונגליסטים ציוניים המתנגדים לכל הסדר שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על חבלי מולדת והנוהגים לתרום כספים לעמותות ימין שונות. עבורם לריבונות ישראלית על ארץ הקודש יש משמעות גאולית, וממילא רק הברית המתמשכת והנצחית בין העם היהודי לאלוהיו שבשמיים מעניקה משמעות משיחית למצבו של ישראל על פני האדמה. מתוך הלך רוח שכזה הכריז עוד ב-1988 המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול כי "התאריך החשוב ביותר [מאז תחייתו ועלייתו השמיימה של ישו] הוא ה-14 למאי, 1948." זאת משום שלדעתו תחייתה והקמתה של מדינת ישראל מהווה "את הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישו המשיח."

אולם מדינה וקוץ בה: לפני כחודשיים חגגנו 65 שנה להקמתה של מדינת ישראל, וישו עדיין לא הופיע. כיצד אפשר להסביר את עובדת השתהותו? כאן מתקשרים דברינו לט' באב, לחורבן הבית. כידוע, מאז שחרב בית המקדש גלתה השכינה, אולם רבים אינם יודעים עד כמה העניין גם מחבל במאמציו של בן האלוהים לחזור ולגאול את העולם. בית מקדש, כך יטענו נוצרים מסוימים, הכרחי עבור הגאולה הנוצרית. כדי להבין מדוע נהיה חייבים לרדת לפרטי אמונתם המשיחית של אותם אוונגליסטים ציונים.

ג'ון נלסון דרבימרביתם של אלה מנויים על תורתו של אוונגליסט אנגלי-אירי בשם ג'ון נלסון דרבי (1800-1882). דרבי ראה בכתבי הקודש רצף נבואי אחיד שכל חלקיו קשורים ומצוררים זה בזה. הוא פיתח פרשנות המוצאת בשרשור הטקסטואלי רמזים חוזרים ותחזיות מסוות להתרחשות היסטורית-גאולית המחולקת לשלבים, התרחשות שאנחנו נמצאים כיום על סיפה. על פי דרבי, ביאתו השנייה של ישו תתחיל כאשר הוא יופיע בשמיים, וימשוך אליו את מאמיניו. זוהי ה"התעלות" (rapture) שמתרחשת בפתאומיות, ותגרום למיליוני נוצרים הגונים להעלם בבת אחת מעל פני האדמה.

ואז מתחיל השלב השני. בעוד אותם נוצרים מבלים בשמיים שבע שנים טובות, על פני האדמה מתחילות להתרחש תלאות ופורענויות. מאסונות טבע ועד מלחמות, החיים יהפכו לגיהנום עבור כל מי שלא עלה לעולמות העליונים. ליהודים באופן ספציפי התקופה הזאת תהיה קשה. הם אמנם יחיו בארצם ותחת ריבונותם, אך לא ישכילו לקבל אל לבם את ישו. במקומו הם יעדיפו להחשיב אחד משלהם כמשיח. לצערנו הרב, למעשה יהיה מדובר באנטיכריסט.

משיח-שקר זה יסחוף את היהודים אחריו, יבנה את בית המקדש ויחדש את עבודת הקורבנות. שאר העולם לא יאלם דום: צבאות עוינים יפלשו אל ארץ ישראל (למעשה פחות או יותר כל אסיה, אפריקה ואירופה), ובמלחמות האדירות שתתרחשנה יושמדו שני שלישים מהעם היהודי. השליש הנותר יחליט (סוף סוף) להתנצר. בתום שבע השנים יירד ישו יחד עם מאמיניו מהשמיים, יגרש את משיח השקר וישלוט למשך אלף שנים מבירתו, ירושלים.

תסריט אפוקליפטי זה מחייב את חסידיו להאמין שכדי שתבוא הגאולה על היהודים להקים מדינה (וזה כידוע התממש ב-1948), לשלוט בירושלים ובהר הבית (1967), ולבנות את בית המקדש (טרם). הקמתו של בית המקדש היא קריטית, משום שעל פי תורתו של דרבי אותו משיח שקר יהודי יהיה חייב לחלל אותו. מתוך פרשנות של פסוקים בספר דניאל ובבשורה על פי מתי קבע דרבי שאותו שליט יעמיד "שִׁקּוּץ מְשׁמֵם" בתוך קודש הקודשים. לא ברור בדיוק מה זה, אבל ברור שזה יטמא את המקדש. על פי דרבי הדבר ישמש כאות ברור לקרבת ביאתו השנייה של ישו ותחילת שלטונו בן האלף. עבור מימוש הגאולה השלמה יש צורך אפוא בחילול בית המקדש. אלא שבשביל לחלל בית מקדש, צריך קודם שיהיה בית מקדש.

בספר The Late Great Planet Earth ("כדור הארץ ז"ל"), שהפך לרב מכר בקנה מידה מיתי והופץ בלמעלה מחמשה עשר מיליון עותקים, מסכם האל לינדסי, סופר אוונגליסט, את התנאים לגאולה:

אלו הנקודות העיקריות: ראשית, תהיה חזרה לפולחן יהודי על פי חוקי משה, עם קורבנות ומנחות בזמן הכללי של שובו של ישו. שנית, צריך להתקיים חילולו של בית המקדש היהודי מיד לפני שובו של ישו. […] אם אכן אנחנו בעידן [הגאולה], כפי שהכותב הזה מאמין, בנייתו של בית המקדש תתחיל בקרוב. (עמ' 57)

הספר יצא לאור בשנת 1970. לינדסי מוסיף ומורה בו למאמיניו: "חפשו תנועות בישראל [שמבקשות] להפוך את ירושלים למרכז הדתי של העולם ולהקים מחדש את בית המקדש" (עמ' 184). מאז הוא ותלמידיו אכן מחפשים.

בשנים האחרונות הם בהחלט מוצאים. שיתוף הפעולה בין שוחרי מקדש יהודים לבין קבוצות נוצריות החל עוד בשנות השמונים, אולם רק לקראת המילניום הוא התהדק והפך עניין שבשגרה. לבד מהתמיכה – הפוליטית והכספית – בעמדות הימין הישראלי, קבוצות אוונגליסטיות תורמות כספים לפעילויות של תנועות שוחרי המקדש, ובשנים האחרונות מתקיים בכל שנה בסוכות כנס בבנייני האומה בירושלים אליו מגיעים אלפי אוונגליסטים, כמו גם חברי כנסת ממפלגות הימין. רק לפני שנה, בביקורו בארץ, קבע המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי (שתרם בעבר כסף גם לתנועת 'אם תרצו'), שאחרי מלחמות טרום הגאולה יהיה זה על הר הבית ש"יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."

מערכת היחסים בין האוונגליסטים הנוצרים לתנועות שוחרי המקדש נמצאת כיום בחמימות שיא, וזאת תוך שהאחרונים מעדיפים בדרך כלל להעלים עין מציפיותיהם התיאולוגיות של הראשונים (ומדינת ישראל -מציפיותיהם התיאולוגיות של שני הצדדים). כפי שאמר הקיסר אספסינוס בקשר למס שהטיל על שימוש במשתנות ציבוריות ברומא, pecunia non olet – הכסף לא מסריח. לכן אפשר לקחת אותו מכל מי שמוכן לתת. זהו בדיוק אותו אספסינוס שפיקד על דיכוי המרד הגדול בשנת 67, ושבנו, טיטוס, החריב את בית המקדש. דרבי צדק: בסוף הכל מתחבר.

rapture warning2

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', 12.7.13