סלמן רושדי נדקר לפני חודש בעוון כתיבה.

לא מיותר לומר: זהו מעשה נבלה ברברי. חלקים מהאסלאם מתייחסים באופן בלתי ניתן להגנה למה שהם תופסים כעלבון כלפי הערכים או המסורת שלהם. המקרה הזה, כמו אחרים דומים שהתרחשו בשנים האחרונות, מהווים בריונות אנטי-אנושית, שמבקשת לסגור את התודעה, לצמצם את היכולת שלנו לחשוב וליצור. אסור לעולם לקבל או "להבין" אלימות מנוולת שכזאת.

ביום שרושדי נדקר קניתי את 'פסוקי השטן' והתחלתי לקרוא את הספר. מדובר ברומן מבריק ומופלא היוצר עולם פנטסטי שבו שני ניצולים מהתרסקות מטוס – מוסלמים הודים בשם ג'יבריל פרישטה וסלאדין צ'מצ'ה – הופכים ליצורים מיתולוגיים: אחד למלאך גבריאל והשני לשד (או שטן). זהו ספר שנע בין "ריאליזם מאגי" (הז'אנר שהרומן בדרך כלל משויך אליו) לפנטזיה, שכן הוא בורא עולם בעל חוקיות משלו.

בין החוקים בעולם המקביל שהספר מציג נמצא המעבר של ג'בריל, דרך חלומותיו, אל אנשים שקוראים לו, ויחסיו עם אחד מהם, נביא שבספר נקרא מהונד. אל מהונד הוא מתגלה בתור המלאך גבריאל ושם בפיו את פסוקי השטן.

פסוקי השטן, גרסת המסורת

אבל מהם אותם פסוקי שטן? מדובר במשפטים שעל פי חלק ממסורות החדית' – סיפורים אודות חייו של הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום – אמר הנביא לבני השבט שלו, שבט קורייש. מעשה שהיה כך היה(?):

בסורה מספר 53, סורת הכוכב (אלנג'ם), מוחמד פונה אל בני השבט שלו, שבט קורייש, ומפציר בהם לקבל על עצמם את האל היחיד, את אללה.

תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת, השלישית הנוספת… אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. (תרגום אורי רובין)

מוחמד מתייחס כאן לשלוש אלות שהיו מאוד פופולריות בפגאניזם הקדם מוסלמי בחצי האי ערב. אללַאת היא הצורה הנקבית הקדומה של אללה, כלומר היא האלה בה' הידיעה. אלעֻזא, או אל-עוזה, היא "החזקה" (מלשון "עוז"). מנאת, כנראה האלה הקדומה ביותר מבין השלוש, היא הגורל.

אלות אלה היו האלות המרכזיות שעבדו באזור, ומוחמד כאן אומר בפירוש לאנשי שבטו: "אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם". יענו, מספיק עם זה.

אף פעם לא היה קל להיות נביא

אלא שכאן נכנסים, מעשה שטן, פסוקי השטן. כמו לכל נביא או מהפכן, למוחמד לא היו חיים קלים. הבאת מונותאיזם לפגאנים היא תמיד מלאכה כפוית טובה, ולרוב גם מסוכנת.

ואכן, מוחמד נרדף רבות. מעטים תמכו בו בתחילה, ואלה היו בעיקר עבדים ואנשים חסרי מעמד. כמה מהם מוצאים להורג, בחייו שלו עצמו מנסים להתנקש פעמיים, והוא בורח לגלות. הוא כמעט גווע ברעב. הוא אוסף צבא ונלחם בבני שבטו, שכמעט מביסים אותו. הוא פונה לקהילה האחת שאמורה להבין אותו – אנשי ספר, מונותאיסטים כמוהו – אבל גם הם דוחים אותו ולא מוכנים לקבל את נבואותיו. רק אחרי תלאות רבות הוא מצליח במשימתו – ומכונן אימפריה מונותאיסטית עצומה.

אבל זה לקח זמן. ובינתיים? ובכן, בחלק ממסרות החדית' מסופר לנו שהיה למוחמד רגע של שבירה. נמאס לו להיות נרדף, בטח על ידי בני משפחתו וחמולתו. על פי גרסה אחת,

כאשר שליח האל ראה אותם מפנים לו את גבם והיה מוטרד מאוד מהניכור שלהם למסרים שהוא הביא להם מאת האל, הוא רצה בתוך נפשו שיבוא אליו משהו מאת האל שיקרב בינו ובין השבט שלו.

הנביא מבקש מסר שיפייס את שבטו. השטן קולט שמוחמד נמצא ברגע של חולשה, נכנס לרווח שנוצר מחוסר הנחישות שלו ושם על פיו את המילים הבאות:

תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת, השלישית הנוספת, אלו עגורות/עלמות גבוהות. אכן, התיווך שלהן מאושר.

כלומר השטן שם בפיו של הנביא לא את ביטול האלות, אלא את אשרורן. הנביא אומר לבני שבטו שהאלות שלהם הן מתווכות בינם לבין אללה, שיש אסמכתא לאמיתותן. (יש חוסר ודאות לגבי תרגום המילה הערבית שהוא משתמש בה, gharāniq, غرانيق. עגורות = cranes, כלומר הציפור, אבל גם עלמה יפה ואצילית)

בני קורייש שמחים ועליזים, אבל המלאך גבריאל מיד מגיע ונוזף במוחמד. לא אני נתתי לך את המסר הזה, הוא אומר לו, מה קורה איתך. המסר הוא לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה, שכחת? ומוחמד מבין שהוא הביא לבני שבטו לא פסוקי אל עליון, אלא פסוקי שטן.

על פי המסורת הזאת מוחמד נכנס לצער עצום, וגם לפחד לא קטן, מפני שכעת, אחרי שכבר הכשיר את האלות, לחזור בו ממה שאמר מולם יהפוך את בני קורייש לזועמים עוד יותר. בהיותו אדם אמיץ ונביא אמת הוא כמובן מתגבר על חששותיו, חוזר ומתקן את המסר. אללַאת, אלעֻזא ומַנאת אינן אלא "שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם". וזאת הגרסה שאנחנו מוצאים בקוראן.

פסוקי השטן, גרסת המחקר והספר

המחקר המודרני מקבל את קיום הפרשה כאירוע היסטורי (לא בהשתתפות השטן כמובן, אלא פשוט שמוחמד חשב לרגע להכשיר את האלות). הסיבה פשוטה: למה שהמוסלמים ימציאו דבר כזה? הרי זה מבייש את הנביא. מאותה סיבה אפשר לקבל כאמיתי, לשם דוגמא, את הדיווח בבשורות שבעודו על הצלב קרא ישו: "אלי אלי למה עזבתני", או את תמיכת ר' עקיבא בבר כוכבא. ישו מתלונן שאבא שלו זנח אותו? ר' עקיבא תומך במשיח כושל? למה שימציאו דבר כזה?

בתקופתו של מוחמד היו מקובלים שני טיפוסים של בני אדם בעלי השראה: כאהין (kāhin, كاهن – מאותו שורש של המילה כהן), שהיה מגיד עתידות ונסתרות, ושאעיר (shā‘ir, شَاعِر), המשורר. שניהם היו מקבלים את השראתם משטן (שייטאן, šayṭān, شَيْطَان‎ – במשמעות של שד) או מג'יני, שהוא גם סוג של שד (jinniyy, جِنِّيّ‎ – ממנו אגב באה גם המילה מג'נון, כלומר אחוז שד).

האנשים סביבו תפסו את מוחמד כאחד מהטיפוסים האלה, ולמעשה גם הוא עצמו חשב כך כשלראשונה קיבל את ההשראה האלוהית – על פי הקוראן המלאך גבריאל מבהיר למוחמד: "הודות לחסד ריבּונךָ, אינךָ כאהין ואינךָ אחוז שֵד [=ג'יני]" (סורה 52). מוחמד מבין שהוא מקבל את המסרים שלו ממלאך, ולא משטן או מג'יני, אבל המרחק בין כל אלה, לפחות בתודעה של התקופה, לא היה רב. כוחות שונים היו יכולים לפלוש לתודעתו של אדם, ואינדיבידואל בעל השראה היה יכול להביא מסרים ממקורות שונים ומשונים.

אין זה מוזר אפוא שגם המוסלמים האמינו באמיתות מקרה פסוקי השטן במאות השנים הראשונות לקיום האסלאם. הקונצנזוס היה שהשטן אכן הצליח ללחוש לנביא כמה מילים ולהחדיר מסר נוראי שכזה אל פיו, אבל שהנביא הבין שטעה, תיקן את המסר, ושהמסר הנכון, האלוהי, הוא שנכנס לקוראן. לאורך הדורות, עם השתנותה של התפיסה בדבר ייתכנות ההשראה האלהית או השטנית, פחתה האמונה בתקפותה של המסורת הזאת, ובמאה ה-18 הקונצנזוס כבר היה הפוך: להד"ם. המסורת הזו היא שקר, פיו של הנביא נשאר טהור ממסרים שטניים, ולא היה אף רגע אחד שבו השטן הצליח להטעותו.

אולם צריך לסייג זאת. האסלאם הוא מסורת ענפה ורבה. גם היום נמשך הפולמוס התיאולוגי על שלמות המסר (infallibility) של הנביא. למעשה, אפילו בקוראן עצמו הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום קובע כי "מעולם לא שלחנו לפניך שליח ולא נביא, מבלי אשר עת קרא בקול (את דבר האל) הגניב השׂטן דברים אל קריאתו; ואולם אללה ימחה את אשר יגניב השׂטן" (סורת אל-חג', תרגום רובין) – כלומר הנביא עצמו מזהיר שאין נביא שהשטן לא שם בפיו דברים!

מה אפוא בדיוק שערורייתי בסיפור 'פסוקי השטן'? לא הרבה. האירוע כאמור כבר אינו נחשב לאמת היסטורית על ידי המאמינים, אבל הוא נמצא במסורת פה ושם ועד שרושדי הוציא את ספרו לא עשו ממנו עניין. למעשה, הוא אפילו מוזכר בספר של מוחמד אבן עבד אל-והאב, מיסד הזרם הווהאבי.

הטיפול של רושדי בכל זה הוא כמובן לא מחקרי וגם לא "רציני". הספר כולו, כאמור, גובל בפנטזיה, הוא שנון, יצירתי, עשיר בהומור והדבר האחרון שהוא מתיימר לספר הוא היסטוריה (לא שהחדית' ממש מתעקשת לספר היסטוריה).

הבעיה היא שלבד מתיאור פרשת פסוקי השטן, רושדי מתאר את כל חייו של הנביא באופן מבודח, ועבור מאמינים, פוגעני. הוא הופך את הנביא לא רק לאדם, אלא לאדם מעט נלעג. הוא מכנה יצאניות בשמותיהן של נשות הנביא, וכיוצא באלה. אין כאן, מעבר לגאונותו של רושדי, הומור ששונה מאוד מזה של 'היהודים באים'. אולם מבלי לתת כל הצדקה שהיא לכל סוג של אלימות, אפשר להבין למה מוסלמים מן המניין נפגעים ממנו.

מה מכונן סיפור "אמיתי"

הבא נחזור לגלגוליו של הסיפור במסורת. למה השתנה הקונצנזוס המוסלמי ביחס אל אמיתות האירוע? למה מה שנחשב היסטוריה במאה השמינית נחשב כפירה במאה ה-18? ניתן לומר שזו, בין שאר, שאלה של מניע.

סאהב אחמד כתב את אחד המחקרים המעמיקים ביותר בפרשה הזאת. ספרו Before Orthodoxy: The Satanic Verses in Early Islam (2017), שאני מסתמך עליו, בין השאר, לצורך כתיבת רשימה זו, מציע את ההסבר הבא לשינויים ביחס אל הפרשה בעולם המוסלמי.

אחמד מזכיר לנו שאנשי השריעה המוסלמים (או לפחות חלק משמעותי מהם) מעוניינים ליצור מערכת חוקים שלמה ומושלמת, נצחית וטהורה. לשם כך הם זקוקים לנביא מושלם שלעולם אינו טועה. מובן מכך שהם מחוייבים לא לקבל את אירוע פסוקי השטן כאמיתי, שכן הוא מטיל ספק בכושרו של הנביא להעביר באופן אמין את המסר האלוהי.

מנגד, אנשי הסירה (אל-סירה אל-נבוויה = הביוגרפיה הנבואית) מעונינים לתאר את חייו של הנביא כחייו של גיבור. גיבור, כידוע, מתנסה במכשולים, עובר עליות ומורדות, נע בתחנות השונות של "מסע הגיבור", ולבסוף מתעלה על אויביו – ולא פחות חשוב, על עצמו – ומוכתר כמנצח.

הענין הוא שמסע גיבורי שכזה אפשרי רק עם אדם שאינו מושלם. מי שמושלם לא זקוק למסע וממילא לא יוצא למסע. סיפורו של האדם המושלם גם אינו מעניין. אנשי הסירה ביקשו לכונן אפוס. לצורך כך לא היתה להם שום בעיה – ואף להפך – עם מפלתו הזמנית של מוחמד בפרשת פסוקי השטן. האירוע שימש להם משבר שממנו הנביא למד, צמח, התגבר והתבגר, התעלה ולבסוף – ניצח. בפשטות, זה חומר טוב.

במילים אחרות, הסיבה לקבלת הסיפור הזה כאמיתי על ידי המוסלמים במאות הראשונות לקיום האסלאם (בין אם אכן התרחש במציאות או לא) היתה מפני שהם עצמם היו, באופן מרכזי, גיבורים-לוחמים והם חיפשו אפוסים של התגברות על קשיים, אומץ והתעלות עצמית. הסיבה לשלילתו ככל שעבר הזמן היא ששעת הגבורה והכיבושים הגדולים הגיעה לאיטה לקיצה, והגיעה עת ההתמסדות והחוק. ובשביל חוק, כאמור, צריך נביא מושלם.

חשבו על המקבילה היהודית עם חטאו של דוד המלך בסיפור בת שבע: לעורכי המקרא ולחז"ל לא היתה כל בעיה עם מלך חוטא. אדרבא, היתה להם בעיה עם דמויות מושלמות שאפשר לטעות ולעבוד כאלים. דוד עשה הרע בעיני ה', נתן הנביא מוכיח אותו, דוד נענש, עושה תשובה, ומוליד יחד עם בת שבע את שלמה. סיפור שאפשר ללמוד ממנו על תשובה, כפרה ועל דמות שאינה יכולה להיות אל.

כיום המצב הפוך: רבני החרד"ל, למשל, מבקשים לכונן חברה פוריטנית הנענית לחוקיה הנצחיים והמושלמים של התורה, ובטח שאינה חוטאת בעריות. כדמויות חיקוי הם זקוקים לקדושי עליון מושלמים וטהורים. התוצאה? כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.

המוסלמים הראשונים לא חששו מנביא לא-מושלם. אדרבא, הם ביקשו להזדהות עם גיבור שמתגבר על מכשולים. כפי שכותב אחמד, באופן אירוני, מהבחינה הזאת יש כאן דווקא מניע שיכול להסביר את המצאת הסיפור הזה על ידם. לנו הוא נראה שלילי, אבל להם דווקא היתה סיבה מצויינת לרצות לספר אותו.

הבטחתו של חה"כ איתמר בן גביר, בראיון לספי עובדיה ויניר קוזין בגלי צה"ל, לגרש את חה"כ עופר כסיף מהמדינה, יכולה להיתפס במבט ראשון כסימן מעודד: לפחות הוא לא מסמן רק ערבים.

בזיכרון הציבורי הכהניזם נצרב כתורת גזע חולנית, שקולה רעיונית לחוקי נירנברג. כהנא הרי הציע להפריד יהודים וערבים בחופי הים, לאסור על נישואים בין יהודים לערבים, לשלול מערבים את הזכות לבחור ולהיבחר, ולהפוך את ירושלים, על פי חוק, לעיר בה גרים יהודים בלבד.

הגזענות אכן היתה עמוד תווך מרכזי בתורתו של הרב כהנא, אולם הגותו לא עמדה עליה בלבד. בלב הכהניזם נמצאות עוד שתי תפיסות משלימות, שבלעדיהם לא ניתן להבין את התופעה: דחייתם של החילוניות, הליברליזם והדמוקרטיה, והשאיפה לנקמה בגויים. את כל אלה ניתן למצוא כיום אצל איתמר בן גביר.

כשהרב כהנא הושבע לכנסת הוא הוסיף אחרי הנוסח המקובל את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד" (תהלים, קיט). הוא הודה, בתשובה לבית המשפט העליון, שהתכוון באמירת הפסוק לכך שחוקי התורה יגברו בשבילו על חוקי המדינה.

הדבר היה בהתאם לתפיסת עולמו, הרואה במדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית ישות שאינה לגיטימית, ושעתידה להתחלף במדינת הלכה. בספר האחרון שכתב, 'אור הרעיון', קובע כהנא כי הדמוקרטיה היא תפיסה זרה, לא-יהודית, וש"אין התורה סובלת שטות זו". על פי כהנא לממשלה חילונית כלל אין סמכות, מפני ש"החובה לכבד ולציית לממשלה הטבעית תלויה במדה שאותה ממשלה מכבדת ומצייתת לתורה". לא מסובך.

באותו ספר קובע כהנא כי "אסור להעמיד מלך או ממשלה של אנשים שאינם יראי שמים", ושרצון הרוב כלל אינו שיקול מפני ש"אין שום סמכות לשום חוק והחלטה וגזירה של ממשלת רשעים שנוגדת את התורה, ומצוה לסרב להם, ואיסור גמור הוא לקבל את החלטת הרוב הרע". למעשה על פי כהנא יש בישראל "רק דעה אחת ולא יותר, ומי שחולק על הדעה האחת של תורת ה', גם אם זה רוב של עם ישראל, זו דעה סוטה".

מדינת ישראל הנוכחית אינה לגיטימית, ויש לפרקה בהקדם האפשרי. כהנא דמיין מדינת הלכה, שרק היא לדעתו מדינה יהודית באמת. באותה מדינה ישלוט שליט יחיד, דיקטטורי. כפי שהוא כותב באותו ספר: "יש צורך במשטר של אדם אחד, דַבָר אחד, נשיא, ולא האנדרולומוסיה של עשרות ומאות נציגים ומפלגות".

חכו, זה לא הכל. לא רק ממשלה שאינה מצייתת לתורה אינה לגיטימית, אלא גם אזרחים שאינם מצייתים: "כל אדם שאינו עושה מעשה עַמְּךָ, שאינו מציית לתורה, איבד את זכותו ומעמדו". בדיקטטורה הכהניסטית זכויותיהם ומעמדם של חילונים יהיו פחותים מאלו של שומרי מצוות. ומה עם יהודים שהכהניזם מחשיב כחוטאים איומים? הם כנראה כלל לא יהיו כאן. כפי שאמר בן גביר ב-2016 בהתייחס ללהט"ב: "אין להם מקום לא בירושלים ובכלל לא במדינת ישראל", והסיבה: "צריך שיהיה צביון יהודי".

כאן גם נכנסת שנאת השמאל. ההתקפה של בן גביר על כסיף היא המשכה של מסורת כהניסטית ארוכה. בספר 'האתגר' קובע כהנא שיש "לבודד את השמאל המופרע ואת הפסאודו-אינטלקטואליזם, אשר שנאתם לדת משקפת את פנימיותם המבחילה." ב'אור הרעיון' הוא כותב כי מקימי המדינה, שהיו, לא עלינו, שמאלנים, היו "רשעים… ולעולם ישלמו על פשעיהם הזדוניים".

האם אי אפשר לפחות להוקיר תודה למפא"י על הקמת המדינה? לא. מדינת ישראל קמה לא בזכותם, אלא רק מכוחו של הקב"ה, ורק לשם נקמה בגויים. על פי כהנא "מדינת ישראל היא ראשית זעמו של הקדוש ברוך הוא שמתעורר מן העפר של החירוף והגידוף בו התבוססה השכינה. לא למען צדקותינו קמה מדינת ישראל, אלא למען ינקום הקדוש ברוך הוא בצריו הגויים." (בספר 'על האמונה ועל הגאולה')

וכאן אנחנו מגיעים לרגל השלישית, אחרי הגזענות ושלילת החילוניות והדמוקרטיה: הנקמה, כאידיאל. "אין מדה יותר מעולה וצודקת ממדת הנקמה" כתב כהנא בספרו 'אור הרעיון'. ולמה? פשוט: "גדולה נקמה כי היא מחייה את ה'" – כלומר אלוהים חלש, כבוי, ודרושה נקמה אלימה כדי להחזיר את האל לחיים מלאים. המשמעות: בלי קורבן של דם לא-יהודי ריבונו של עולם לא יחזור לאיתנו.

מטרת מדינת ישראל היא נקמה בגויים, ו"מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה". בקיצור, תוך ריקוד צמוד-לחיים לא רק עם פשיזם אלא גם עם פגניזם, כהנא קובע שהנקמה דרושה למען קימום עם ישראל ואלוהיו. בלעדיה, בלי קורבנות לא-יהודים טבוחים ומדממים, לא תיתכן גאולה.

והרי זו הסיבה שברוך גולדשטיין הוא אחד הקדושים בפנתאון הכהניסטי. מי הרג יותר לא-יהודים מאשר אותו תושב קרית-ארבע שטבח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה, רצח 29 מהם ופצע מעל מאה? היש דוגמא טובה יותר לנקמה יהודית עיוורת, מדממת, מטורפת בזמננו?

כעת היזכרו בתמונת גולדשטיין שהיתה תלויה להתפאר עד לפני שנתיים בסלונו של חה"כ בן גביר. בתמונה, מעל לדיוקן הרוצח, התנוסס הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר, כה), המסיים את דברי השבח של האל לקנאי המקראי הארכיטיפי, פנחס. בן גביר לא תלה את התמונה מפני שהוא מעריך רופאים או מחבב את עינייו היפות של גולדשטיין. הפסוק אומר הכל: האדרת מעשה הנקמה, קילוס והילול הטבח במערת המכפלה.

בן גביר עצמו נוהג לקרוא לנקמה באופן תדיר. רק בשנה האחרונה הוא דרש נקמה אחרי הרג החייל בראל שמואלי בגבול עזה באוגוסט 2021, אחרי רצח יהודה דימנטמן ליד חומש בדצמבר של אותה שנה ("אסור לסיים את האירוע בלי שהממשלה תעשה נקמה"), ובמהלך גל הטרור במרץ 2022.

אל תעמידו פני מופתעים. בסוף וגם בהתחלה, בן גביר הוא כהניסט. לכן השקפת עולמו כוללת לא רק גזענות ממארת, אלא שנאה לשמאל, דחיית הלגיטימיות של המסגרת הדמוקרטית, שאיפה להפיכת ישראל למדינת הלכה, וכן, רצון עמוק לנקמה קטלנית בגויים. כמו שנהוג לומר, זה ה-DNA של הכהניזם.

האם הוא "התמתן"? האם בן גביר כבר אינו אותו נער מופרע שנופף בסמל מכונית השרד של ראש הממשלה רבין והבטיח "להגיע" אליו? האם בנגביריזם הוא כהניזם-לייט? כהניזם נטול-קיצוניות? כהניזם לכל המשפחה? כהניזם שאפשר לקחת הביתה ולהתכרבל איתו בלילה?

שפטו בעצמכם. לפני שבע שנים, בראיון לחנוך דאום, אמר בן גביר כי ההבדל בינו לבין כהנא "הוא לא בדעות, הוא לא במידות, השינוי הוא אולי בסגנון, הסגנון הוא קצת אחר". לפני חמש שנים, באזכרה לרב כהנא, נשא בן גביר דברים וקבע כי "כל מילה ומילה" של כהנא "היא אקטואלית, היא מחודדת, היא מכוונת למציאות שיש היום". לפני שלוש שנים הוא התראיין באולפן ynet וטען ש"ההבדל הגדול" בינו לבין כהנא "הוא שלנו פותחים מיקרופון".

ואכן פותחים. תקשורת אחראית היא היתה לכל הפחות מעמתת את האיש עם הרעיונות שמניעים אותו. תחת זאת הציבור הישראלי לא יכול להתחמק מקלסתר פניו המחייך, כאשר מולו עיתונאים המתחרים מי יפרכס בעונג רב יותר סביבו.

בתנאים כאלה, מדוע שהתמתנות אף תעלה על דעתו? דרכו צלחה. הוא בכנסת ומעמדו זוכה לטיפוח יומיומי בידי נתניהו והמיקרוקוסמוס הביביסטי. האיש מאיים שיגרש חברי כנסת מהשמאל, מכנה כל ערבי שלא מוצא חן בעיניו "תומך טרור", קורא לנקמה באופן תדיר, וכשהציונות הדתית – המפלגה והמגזר – מקבלים אותו בזרועות פתוחות, אין לו גם שום סיבה להשתנות.

ציבור בעל עמידה מוסרית היה מקיא אותו מתוכו. חולשתה של החברה האזרחית בישראל באה לידי ביטוי בקלות כניסתו של הכהניזם לעורקיה וללבה.

:

—

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

נאו-פגאניזם הוא ענף נבדל של הרוחניות העכשווית שמתרכז בניסיון לשחזר את פולחן האלים הקדומים, אמנות הכישוף וההרמוניה שלכאורה היתה קיימת בין האדם לטבע ולבעלי החיים. הוא מתרכז במסורות אתניות שונות ובפנתיאונים מגוונים של אלים (למשל, הפנתיאון הקלטי, או היווני, או הכנעני). זוהי תופעה חדשה יחסית – רק מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, אולם היומרה של הנאו-פגאנים היא כמובן להחיות מסורות עתיקות הרבה יותר מאשר המונותאיזם המערבי כולו, ויש ביניהם הטוענים שהם לא רק מחדשים, אלא שקיים קשר רציף בינם ובין שושלות קדומות של כוהנים ומכשפים.

מדובר בתופעה המתרחבת במהירות, אם כי קשה לדעת בדיוק כמה נאו-פגאנים יש במערב, שכן רבים מהם אינם מזדהים ככאלה במפקדים ממשלתיים, וממילא סקרי דת רבים לא נותנים רובריקה של "פגאני" או "מכשפה" לצד יהודי ונוצרי. עם זאת, עמיתי שי פררו ציין בפני שלפי הערכות עדכניות באקדמיה עומד מספר הפגאנים בארצות הברית לבדה על כמליון בני אדם. בבריטניה נספרו כמעט 85,000 פגאנים במפקד של שנת 2011.

קתרין ראונטרי (Kathryn Rountree) היא מהמומחיות הגדולות בעולם לתנועות הנאו-פגאניות ולממשק בין רוחניות עכשווית לפמיניזם. היא חקרה את תנועת "האלה הגדולה" (The Goddess) בחלקים שונים של העולם, בעיקר בניו-זילנד מולדתה ובמלטה, ובעת הזאת מתעמקת בהתעוררות נאו-פגאנית באירופה. במחקריה מדגישה ראונטרי את הדרכים בהן הפנייה לנאו-פגאניזם מעשירה את עולמו הערכי של האינדיבידואל המערבי בעת הזאת. כך, פולחן הצלמיות השופעות של האלה יכול להוות מקור להעצמה נשית וקרבה מחודשת אל הגוף הנשי, כמו גם לחיזוק פמיניסטי כנגד המונותאיזם המעמיד את הזכר כנציגו הארצי של האל (שגם הוא זכרי). באנתולוגיה שתפורסם בקרוב תחת עריכתה של ראונטרי יפורסמו מאמרים על נאו-פאגניזם במדינות מזרח אירופה והקשר שלו לערכים כפטריוטיות ולאומיות, כמו גם אנטי-מערביות (ראו השאלות להלן על כך).

בכתבה שכתבתי לפני כשנה עבור 'מוסף הארץ' (כאן בבלוג) על פולחן האלה הגדולה במלטה תהיתי אם חסידי האלה, כמו גם פגאנים מסוגים אחרים, אינם מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם היפר-קפיטליסטי, שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. כאן לכאורה החזרה אל העבר הרחוק מאפשר מציאת "אותנטיות", שלמות סובייקטיבית ואתיקה שחסרה לרבים כיום. במובן הזה הנאו-פגאניזם מתקשר לא רק עם מסורות קדומות, אלא עם המסורת ההומניסטית, ומציג שילוב של פרה-מודרנה ומודרניות כנגד הגוונים השונים של הפירוק הפוסט-מודרני.

ראונטרי מגיעה לארץ על מנת להשתתף בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, שיערך ב-23 לאפריל באוניברסיטת תל אביב. יושבי ראש הכנס הם פרופ' רון מרגולין ואנוכי, והכנס יכלול למעלה משמונים הרצאות מחוקרים בכירים מהארץ ומחו"ל. בקישור להלן תוכלו למצוא את התוכנייה המלאה. לרגל הגעתה ארצה ביקשתי ממנה לענות על כמה שאלות, ואני מודה לה מאוד על הסכמתה.

את חוקרת את תנועת האלה באזורים שונים של העולם המערבי כבר למעלה מעשרים שנה. תוכלי בבקשה לתאר בקצרה את התנועה? מהם מאפיינה, היכן היא קיימת והאם היא נמצאת במצב של צמיחה או התנוונות?

אכן, חלפו כבר 25 שנים מאז התחלתי בחקר פולחן האלה המערבי בניו זילנד כחלק מלימודי הדוקטורט שלי! שנות התשעים היוו תקופה של פריחה עבור התנועה, כאשר קבוצות אלה צצו במדינות מערביות רבות בהשראת כתביהן של פמיניסטיות וחוקרות כגון קרול פ. כרייסט (Carol P. Christ), מרי דיילי (Mary Daly), שרלין ספרטנק (Charlene Spretnak), נעמי גולדנברג (Naomi Goldenburg), סוזאנה בודפסט (Zsuzsanna Budapest), וכמובן סטארהוק (Starhawk). מאמרה המפורסם של כרייסט מ-1978, "מדוע נשים זקוקות לאלה" (Why Women Need the Goddess), משקף את הלך הרוח של תנועת האלה ברגע ההוא בצורה הטובה ביותר שאני מכירה: "המשמעות הפשוטה והבסיסית ביותר של סמל האלה היא ההכרה בלגיטימיות של כוח נשי ככוח חיובי ועצמאי".* אלפי פמיניסטיות בעלות נטיות רוחניות ראו בתפיסת האלוהות כנקבית חוויה מעוררת השראה, משחררת ומעצימה.

אני עדיין נפגשת באופן קבוע עם אותה קבוצה של נשים בניו זילנד אשר בחברתן ערכתי את מחקר הדוקטורט שלי לפני רבע מאה, אך תחומי העניין המחקריים שלי הורחבו וכוללים כעת גם את צורותיו המגוונות של הפגאניזם המערבי המודרני. אני מתעניינת במיוחד בצורות בהן הקשרים תרבותיים, דתיים ופוליטיים מקומיים מעצבים ביטויים יחודיים של פגאניזם בכל ארץ וארץ. בשנת 2005 התחלתי במחקר אתנוגרפי של וויקאניים (Wiccans) ופגאנים באי מלטה (מחקר זה פורסם כספר בהוצאת Ashgate בשנת 2010 – Crafting Contemporary Pagan Identities in a Catholic Society), והייתה זו חוויה מרתקת לעקוב אחר צמיחתה של קהילה הפגאנית והתמורות שחלו בה במדינה ש-98% מאוכלוסייתה הינה קתולית. הרגשתי שניתן לזהות היגיון תרבותי מועבר בין הקתוליות לפגאניזם – גישה שונה לפגאניזם מזו שאנו מזהים במדינות בעלות אופי יותר חילוני או פרוטסטנטי. למרות שהפגאנים המלטזים בוחרים בפגאניזם כדרכם הרוחנית, כמעט כולם גדלו וחונכו כקתולים במידה זו או אחרת, והקתוליות היא לפיכך חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית. אני מאוד מעוניינת לדעת אם משהו דומה קורה בקרב פגאנים בישראל בהקשר ליהדות.

בנוגע לתנועת האלה, איני נמצאת בדיוק בעמדה המתאימה לומר האם התנועה צומחת או נחלשת. בוודאי שבניו זילנד התנועה לא גדלה וכנראה שאף נחלשה – כפי שלהט הפמיניסטי נחלש אף הוא. עם זאת, אני שומעת עוד ועוד קבוצות אלה שמוקמות במדינות כמו ספרד, פורטוגל, הונגריה, גרמניה, איטליה וישראל, כך שנראה כי התנועה גודלת בחלקים מסוימים של העולם. למרות שנראה כי תנועת האלה דועכת בניו זילנד, הרעיונות שהיא מקדמת מוכרים יותר כעת ומקובלים על ידי יותר אנשים: רעיון הכוח והעצמאות הנשית עליו דיברה קרול כרייסט הוא נורמלי יותר. נראה כי תפיסת האלוהות כנקבית או מעבר למגדר, והרעיון בדבר הקשר שבין בני אדם לעולם מקודש ומונפש (animate) מושכים יותר כעת.

הניאו-פגאניזם נתפס כמשהו דומה ל'כבשה השחורה' של סצינת הניו-אייג', שכן הוא אינו עוסק בעידן חדש או תור זהב עתידי, אלא מנסה לשחזר את דתות העבר שנשכחו או שועבדו. מה לדעתך עומד בבסיסה של תשוקה זו לעבר ולקדום?

מעניין שאתה אומר שהנאו-פגאניזם הוא 'כבשה שחורה' בקרב אנשי העידן החדש, שכן רבים מהנאו-פגאנים מחזיקים בדעה שלילית על רוחניות הניו-אייג', ורואים אותה כסוליפסיסטית, עסוקה יתר על המידה בשיפור עצמי ודומה מדיי לדתות המיינסטרים בהדגשת 'האור' והעתיד במקום לאמץ לחיקו את החיים-כפי-שהם ואת מלוא ספקטרום החוויה – אפלה ואור יחדיו. זה נכון שניאו-פגאנים מאדירים את הדתות הקדומות בדרגות שונות, אך רבים מהם הינם גם אקלקטיים וחדשניים באופן מודע ועולז ומסתמכים על מגוון עצום של מקורות לצורך כך: מסורות דתיות קדומות וחיות, פולקלור, שיח איכות הסביבה, פמיניזם, קבוצות שיחזור היסטוריות, תרבות פופולרית, ועוד.

בקרב הנאו-פגאנים קיימת גם אמונה רווחת כי המונותאיזם הפטריארכאלי לא מתאים לעולם העכשווי. כל הנאו-פגאנים, ללא קשר לרמת המחויבות שלהם לשיחזורן של דתות קדומות, שואפים למערכת יחסים יותר אינטימית ומכבדת עם הטבע, וזה כביכול מתקשר ל'תשוקה לעבר ולקדום' בקרבם. שיח איכות הסביבה עובר כחוט שזור בקרב כולם. חוקרים גורסים כי קבוצות שמנסות לשחזר את הדתות הישנות של אבותיהם הקדומים מגיבות לדאגות הנוגעות לאידיאולוגיות זרות המגיעות מן החוץ, שחיקה תרבותית, גלובליזציה, קוסמופוליטיות ומשברים של זהות אתנית. בהקשר למתחים אלו, ניתן להשתמש במשאבים של מורשתו התרבותית של האינדיבידואל על מנת לספק את ההון הסימלי עבור הפרויקט החברתי-פוליטי העכשווי. באירופה הפוסט-סובייטית במיוחד, אך לא רק בה, שיחזורן של דתות עתיקות קשור בהעלאת טיעונים לזהות ילידית אותנטית.

בקרוב יצא לאור קובץ מאמרים בעריכתך שמתמקד בדתות הקוממיות הפגאניות (Pagan Reconstructionism) הפורחות במדינות מרכז ומזרח אירופה. מחקרים בנושא הראו כי התופעה נושאת בחובה את הפוטנציאל ללאומנות חריפה, הרואה בנצרות דת זרה, 'מערבית', ולעיתים אף מזהה אותה אלמנט מזרח תיכוני או יהודי שיש לדחותו בתהליך בנייתה של מדינת לאום 'טהורה' ו'אמיתית'. תוכלי לומר כמה מילים על תופעה זו, ועל הדרך השונה בה התפתח הניאו-פגאניזם המזרח אירופאי בניגוד לבאירופה המערבית, צפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד?

האנתולוגיה כוללת למעשה תנועות ניאו-פגאניות ואמונות מקומיות מכל קצוות אירופה, מאירלנד לצפון-מזרח סיביר, מסקנדינביה לספרד ופורטוגל. למרות שתנועות בהן אתנולאומיות זוכה לחשיבות רבה נקשרו לארצות מרכז ומזרח אירופה בעוד הפגאניזמים המערביים אופיינו באמצעות אקלקטיות, אוניברסאליות וחוסר עניין באתניות, הספר משקף דפוס מבולגן יותר. קבוצות קוממיות בעלות דגש מקומי ביותר המושפעות מדחפים לאומניים – באירופה הפוסט-סובייטית, אך גם במקומות נוספים – ואינספור קבוצות אחרות המושפעות ממסורות בריטיות ואמריקאיות דוגמת וויקה, דרואידיות, פולחן האלה וה- Core Shamanism של מייקל הרנר מתקיימות פעמים רבות אלו לצד אלו, אם כי עם גיוונים מקומיים. הספר בוחן את מה שעשוי להיות מזוהה כשני דחפים רחבים תחת מטריית הנאו-פגאניזם והאמונות המקומיות, אחת קולוניאליסטית (במונחים של המסורות האוניברסליות האנגלו-אמריקאיות) והשנייה לאומנית. הם מראים כיצד שני דחפים אלו – שבשום אופן לא סותרים אחד את השני – מצטלבים, מתנגשים ומשתנים.

באשר לתנועות הפגאניות שאתה שואל לגביהן, הרי שהאותנטיות הדתית של תנועה מודרנית נובעת מיומרה לקשר עם שורשים תרבותיים או אתניים קדומים של הפולחן המסויים. כפי שהסביר אדריאן איבאכיב (Adrian Ivakhiv) לאור עבודתו באוקראינה, 'דם' ו'מסורת' – ובסופו של דבר גם לאומיות ומדינת הלאום – נטועים באזור ספציפי, רעיון שיש לו שורשים בתרבות האירופאית והסובייטית. הקשר טבע-חברה מעוצב כאן באופן שונה מאשר בחברות אנגלו-אמריקאיות, טוען איבאכיב. בני האדם לא נתפסים כנבדלים מהטבע, אלא כ'מושרשים' תרבותית ואתנית בעולם הטבע.** משום כך דת ופוליטיקה אתנית שלובים זה בזה. בסקירה של התנועות הללו מגלה ויקטור שנירלמן (Victor Shnirelman) שמאז שנות השמונים נאו-פגאנים בארצות פוסט-סובייטיות "מחפשים הן עבר קדום והן תרבות אתנית טהורה. את שני אלה הם תופסים כמקורות הכרחיים על מנת להתגבר על הקשיים והריק האידיאולוגי של תקופת המעבר."*** לאומנים אתניים בארצות אלו קוראים לחזרה לרוחניות האותנטית של העידן הקדם-נוצרי על מנת לסייע לבניית מדינות הלאום שלהם, בהציגם מסר אנטי-קולוניאליסטי ואנטי-מערבי. אולם כפי שאמרתי, בארצות מסויימות ישנם רקונסטרוקציוניסטים אדוקים ולצדם נאו-פגאנים המתרגלים מסורות פגאניות מערביות.

הרצאתך במסגרת הכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית עוסקת בבדיקה מחדש של קוממיות ואקלקטיות, ו'מזרח' ו'מערב' בקבוצות פגאניזם מודרני ואמונות מקומיות. תוכלי לספר לנו על מה תדברי בהרצאתך?

אטיל ספק במידה שבה מודל שמעמת בין מזרח ומערב, או קוממיות ואקלקטיות, יכול להיות בעל חשיבות בעולם עכשווי גלובלי ורווי-אינטרנט בו פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות לוקחים חלק בקהילות גלובליות ועוקפים גבולות תרבותיים וגיאוגרפיים, אפילו בעוד חלק מהם טוענים לחשיבותם של אלה. אספק דוגמאות לקבוצות ניאו-פגאניות באירופה שמבלגנות את הסטריאוטיפים של 'מזרח' ו'מערב'. בתקופה בה הפגאניזם מתפשט ומשנה צורה בתוך עולם בו זהויות וזיקות מובנות ומובנות-מחדש באינספור דרכים – ובו פלורליזם תרבותי, אתני ודתי הופך לנפוץ אף יותר – אני חושבת שהגיע הזמן לשקול מחדש את חשיבותן של קטגוריות של קוממיות ואקלקטיות, או מזרח ומערב, עבור קבוצות עכשוויות של פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות.

תודה רבה, ונתראה בכנס.

—

* החיבור "מדוע נשים זקוקות לאלה" הוצג לראשונה במסגרת הרצאה מליאה (בפני מעל 500 נשים) בכנס "האלה הגדולה מופיעה מחדש" (Great Goddess Re-emerging) באוניברסיטת סנטה קרוז, באביב 1978. הוא פורסם לראשונה ב- Heresies: The Great Goddess Issue (1978), 8-13, ומאז הודפס מחדש פעמים רבות. http://www.goddessariadne.org/#!why-women-need-the-goddess-part-1/cufo

** Ivakhiv, A. 2009. ‘Nature and Ethnicity in East European Paganism: An Environmental Ethic of the Religious Right?’ in B. Davy (ed.) Paganism: Critical Concepts in Religious Studies, vol. 2, Ecology. London: Routledge, pp. 213-42

*** Shnirelman, V. 2002. ‘“Christians! Go home”: A Revival of Neo-Paganism between the Baltic Sea and Transcaucasia (An Overview)’, Journal of Contemporary Religion 17(2): 197-211 (quote p.197).

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אמר מארק טוויין, אבל היא מתחרזת. את הציטוט הזה מפיו של הסופר האמריקאי הגדול הביא פרופ' ג'פרי קרייפל (אוניברסיטת רייס שבטקסס – כאן ראיון שלי איתו) בהרצאתו בכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות העכשווית שהתקיים לפני שבועיים. קרייפל נשא בכנס, שנערך בחסות התוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, את אחת מהרצאות המליאה, והוא ניצל את הבמה כדי לנסות ולערער עבור הקהל את תמונות העולם המטריאליסטית-גרידא שלו, זו שמאמינה, כדבריו, שמימן הוא גז קל נטול טעם וריח, אשר בהינתן מספיק זמן הופך לבני אדם.

קרייפל הביא את מארק טווין מפני שהאחרון חווה בחייו אירועים שהיה לו קשה מאוד להסביר. כך למשל, הוא חלם באופן מדוייק את ההלוויה של אחיו בדיוק שבוע וחצי לפני שהאח מת בתאונה. טווין כתב על המקרה הזה, ועוד כמה מקרים, מאמרים (שכיום נשכחו לחלוטין), וכינה את האירועים הללו "טלגרפיה מנטלית" (Mental Telegraphy). בכך הוא דימה את התופעה לטכנולוגיית העברת המסרים החדשנית ביותר בזמנו, בדיוק כפי שאחריו ידמו את המתרחש במחשבותינו לרדיו, יניחו שמחשבותינו מוקרנות על מסך מנטלי כמו בקולנוע, משם יעברו לטלוויזיה וממנה, בזמננו, ידמו כל אירוע נפשי למתרחש במחשב.

השימוש בטכנולוגיה כדי להסביר לעצמנו את עצמנו הוא תופעה מודרנית כמובן. בעבר השתמשו במטאפיזיקה, וישויות כגון "רוח", "נשמה" ו"ניצוץ אלוהי" היו זמינות לצורך תיאור פנימיות נפשנו. כאשר השפה הדתית חדלה לשמש עבורנו מקור בר סמכה להבנת העולם עברנו באופן מובן למה שהחליף אותה, כלומר למדע. השימוש במטאפורות טכנולוגיות הפך מאז המאה ה-19 למסורת בפני עצמה, עד כדי כך שנראה לנו טבעי לחלוטין לדמות את המתרחש בתוך ראשנו לליבת מחשב – בדיוק כפי שעבור טווין המוח היה מכשיר טלגרף. עם זאת המטאפורות האלה אינן מדוייקות יותר מאשר מילים כ"נשמה" או, לחילופין, "אנרגיה". אלו ואלו מתארות מציאות חידתית בעזרת מונחים מגושמים, משדות שיח זרים.

הכנס המדובר התקיים תחת הכותרת "יצירת מסורות בדת וברוחניות עכשווית", ועל כן אירח הרצאות שהתייחסו להמצאתן של מסורות. כמובן, כל מסורת הומצאה בשלב כלשהו, אלא שבעוד שבתולדות הדתות מסורות התפתחו בתהליך ארוך, על פני מאות ואלפי שנים, במעגלי הרוחניות העכשווית אנו יכולים להיות עדים לצמיחתן של מסורות בתוך עשרות שנים בודדות. את הדוקטורט שלי הקדשתי לצמיחתה של מסורת "המדיטציה היהודית", ובכנס דיברתי על מפעלו של ר' אריה קפלן בתחום זה. כאן אבקש לכתוב מעט על המצאתה של מסורת הכישוף שמהווה חלק מתופעת הנאו-פאגניזם.

נפתולי הכישוף בעידן הנאורות

על הנאו-פגאניזם דיבר המומחה העולמי לתחום, פרופ' רונלד האטון (אוניברסיטת בריסטול). האטון הציג את ממצאי חקירותיו באשר למקורות הפאגניזם המודרני, ובאופן ספציפי על מקורות הכישוף בן זמננו, כלומר שורשיה של האמונה העכשווית בדבר ליגה סודית של מכשפים שמחד נרדפו עד העת המודרנית על ידי הדת הממוסדת, ומאידך מעגליהם הנסתרים שמרו על גחלת תורת האוב והלחשים.

כיום מסתובבים בינינו יחידים לא מעטים הרואים עצמם כממשיכיהם העכשוויים של אותם מכשפים, אולם האטון הסביר שהמחשבה שהיתה אי פעם תנועה, ארגון או זרם דתי שעסקו ספציפית בכישוף היא נטולת כל ביסוס היסטורי. מדובר במסורת מומצאת.

על פי האטון תהליך הפיכתה של המאגיה העתיקה לזרם דתי התחיל דווקא בביטול החוקים נגד כישוף במהלך המאה ה-18. באותה תקופה מדינות אירופה ראו עצמן כיוצאות, בחסות תנועת הנאורות, מחשכת ימי הביניים. כחלק מהעניין נמחקו חוקים שונים שהבטיחו לעוסקים בכישוף גזרות ושפטים שונים ומשונים. כל זאת לאו דווקא מפני שאנשי הנאורות היו פלורליסטים במיוחד, אלא פשוט מפני שלפתע פתאום היה ברור להם שאין כישוף בעולם כלל. אי אפשר להעניש על מעשה שאינו קיים, ולא היה אלא להצטער על כל המכשפים והמכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים.

אולם בד בבד נוצר אז הרעיון שאותם אלפים שנשרפו חיים אמנם לא היו מכשפים ומכשפות (שהרי אין דבר כזה), אולם דווקא כן היו פגאנים, כלומר שרידים ימי-ביניימים של עבודת האלילים הקדומה. אותם עובדי אלילים היו מאוגדים כזרם דתי סודי וחתרני, וטוב אפוא עשתה הכנסייה שהתנגדה לנוכחותם. אמנם לא היה צריך לשרוף אותם, אבל בעיני אנשי הנאורות בוודאי אסור גם לקבל את דתם הפרימיטיבית.

והנה, צחוק עשה לנו שר ההיסטוריה: כריאקציה לנאורות עלתה בסוף המאה ה-18 תנועת הרומנטיקה, והרומנטיקנים, שאימצו ללא פקפוק את הנראטיב ההיסטורי על פיו המכשפים והמכשפות היו פגאנים, הפכו אותו על ראשו והתחילו דווקא להעריץ את אותה דת קסמים קדמונית. כעת הפך הכישוף לסמל רומנטי של דת טבעית, חופשית, דמוקרטית וליברטנית. במקום לדחות את המכשפים הפגאנים, הפכו אלה עבור הרומנטיקנים לגיבורי ההיסטוריה הימי-ביניימית. הם נחשבו ליחידי הסגולה החתרניים שזוהרם הפציע מבעד לעננים הדכאניים של שלטון הכנסייה, יחידים נועזים ששימרו מסורת עתיקה שהעמידה במקומם – הגבוה כמובן – את הרגש, הגוף, הטבע, ובשל כך גם נתנה לגיטימציה מוכשפת למין חופשי.

חזרה לטבע והעצמה נשית

שנות החמישים של המאה העשרים מארחות את התחנה הבאה בסיפור המסורת הכישופית המודרנית. אז כתב אנתרופולוג בריטי חובב בשם ג'רלד גרדנר ספרים שונים על כישוף ופאגניזם, ולמעשה עיצב את המסורת עבור העולם כולו. ספריו לא היו מבוססים רק על מחקר אקדמי, אלא, על פי עדותו, על פגישה שלו עם מעגל כישוף (coven) עתיק שנחשף בפניו. גרדנר טען שהדת הפגאנית-כישופית שרדה בסודיות עד ליום הזה, ושבזמננו היא סוף סוף יכולה לעלות על פני השטח. הוא הראה דוגמא אישית וייסד מעגלי כישוף משל עצמו. מכאן הדרך לתחייתה הפופולארית של הנאו-עוננות היתה קצרה.

בשנות השבעים המסורת המומצאת הזאת הפכה להצלחה עצומה, בעיקר בגרסה פמיניסטית שלה. כאן הכנסיות הפכו לא רק לאשמות בדיכוי החופש הדתי והמיני, אלא למגינות של עליונות הפטריארכיה. המכשפות הנרדפות נתפסו עתה לא רק כסמל רומנטי לחופש, אלא כקורבנות העיקריות של המיזוגניה המערבית, ולחלוצות התנועה הפמיניסטית.

יש להודות שמכשפות תמיד קושרו לחופש, ובעיקר חופש מיני, אולם לראיית רדיפתן כנובעת משובניזם קנאי אין ביסוס היסטורי. כפי שהאטון הבהיר, במדינות אירופאיות רבות הועלו על המוקד בעוון כישוף יותר גברים מנשים. בנוסף, בדיקה קרובה של מסמכי הכנסייה באשר למשפטי מכשפות מגלה שמרבית הפעמים מקור ההאשמות הראשוניות נגד אותן נשים – היה נשים (בדרך כלל שכנותיהן), ולא גברים. כל זה כנראה לא משנה, והנאו-פאגניזם העכשווי מלא בקבוצות שרואות בו כלי להעצמה נשית ודתיות חתרנית ושוויונית.

פונדמנטליזם פגאני

מסתבר, סיכם האטון, שמעולם לא היה קיימת דת פגאנית מגובשת, בעלת מודעות עצמית, ששרדה בסתר ועסקה בכישוף באירופה של ימי הביניים. לולא אנשי הנאורות שקבעו שכישוף הוא פגאניזם הרעיון לא היה קיים. בעוד שאלו גינו את המכשפים, הרומנטיקנים העריצו אותם, ומחצית השנייה של המאה העשרים דמותם הפכה לסמל פופולרי של חירות דתית, חופש מיני ופמיניזם. הנאו-פגאניזם היום משמש אפוא לא כתחיה היסטורית של עבר אבוד, אלא כביטוי של הכמיהות העמוקות של התרבות בזמננו. מדובר פחות בתנועה של דתיות חתרנית ויותר במראה מועצמת של זרמים דומיננטים בתרבות המערבית המודרנית. אולי דווקא משום כך התופעה אף יותר מרתקת: תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

התופעה, אם כן, מענייינת מאוד מבחינה חברתית, אבל מה שמהווה מחקר תרבותי עבור אחד, הוא כאמור דת חיה ומקור להזדהות אידיאולוגית עבור השני. ספריו של האטון (העיקרי ביניהם The Triumph of the Moon) על מקורות הפאגניזם המודרני הצליחו להפוך אותו לשנוא נפשם של נאו-פגאנים רבים. קבוצות שונות של אלה (אולם יש להדגיש: לא כולם) מתנגדות מאוד לרעיון שהמסורת שלהם אינה לחלוטין, או לפחות ברובה, עתיקה ואותנטית. אלה מתעבים את האטון, כותבים נגדו ונגד מחקריו, וחלק אף מאשימים אותו שעבור מחקריו מערערי האלילות הוא מקבל כסף מהווטיקן.

נאו-פגאנים ותיקים, בהיותם שרויים בתחום, מכירים את טיעוניו של האטון, יודעים שיש אמת בדבריו, ובדרך כלל מקבלים את קביעותיו ברובן. מתנגדיו העיקריים הם אלה שהפכו לפגאנים זה מכבר, "חוזרים בתשובה" טריים. כאשר אלה מגלים פתאום שהנראטיב היסטורי של אמונתם החדשה מפוקפק, הם הופכים לעיתים לפגאנים פונדמנטליסטים אשר מחשיבים את האקדמיה כולה כבת חסותה של הכנסייה, את העולם המודרני כשבוי בין טלפיה של הפטריארכיה הדכאנית, ואת מסורות הנאו-פגאניזם כתורה למשה מסיני. והנה עוד כראייה לכך ששר ההיסטוריה ניחן לא רק בחוש הומור, אלא ברגישות ממזרית לאירוניה.

האם הנאו-פאגניזם מבוסס על אבק פיות בלבד? לא, טוען האטון. יש בו בהחלט יסודות של פגאניות וכישוף עתיקים. אולם ראיית הכישוף כמסורת מגובשת שהועברה על פני הדורות בשלשלת רציפה וסודית אינה נכונה. גם הפיכתן של המכשפות לגיבורות פמיניסטיות נעשתה ללא ביסוס אמיתי, וזאת למרות שמכשפות אכן היו סמל לנשיות עוצמתית ועצמאית. המסורת הנאו-פגאנית המודרנית מכילה, על כן, גרעינים עתיקים שעובדו והותאמו להווה ולצרכיו המשתנים. כמו כל מסורת כמובן. התהליך כאן פשוט מהיר יותר. ההיסטוריה הרי לא חוזרת על עצמה במדוייק, אלא מתחרזת.

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 14.6.13

הבלוג שלי באנגלית כבר מכיל לא מעט תרגומים של רשימות בעברית. אתם מוזמנים לקרוא ו/או להעביר למי שלא יכול לקרוא עברית: http://tomerpersicoenglish.wordpress.com/

יותם יזרעאלי משלים תואר מוסמך בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, וכותב תזה על היחסים שבין נבואה, מאגיה ופוליטיקה, מתוך שילוב של קריאות ספרותיות פוסטמודרניות במחזור סיפורי אלישע הנביא (והוא אפילו היה סטודנט שלי פעם). לפני כחודשיים חזר ממסע בסיביר, שם חקר את שבט החאנטי, שבט שעדיין מתקיים, כחמש שעות טיסה מזרחה ממוסקבה, כציידים לקטים. ביקשתי ממנו לספר קצת על המסע ועל השבט.

אולי נפתח בכמה מילים על עצמך: מי אתה, מאיפה אתה מגיע לנושא, ואיך יצא שהעפלת עד סיביר כדי ללמוד עליו מקרוב?
קוראים לי יותם יזרעאלי, ואני תלמיד ומורה בתחום מדעי הרוח, הן במסגרות פורמליות כמו האקדמיה, מערכת החינוך וארגונים חינוכיים-חברתיים, והן במסגרות בלתי פורמליות. אני לומד ומלמד בתכנית הבינתחומית לחקר דתות באוניברסיטת ת"א, מלמד קורסים בנושאים של יהדות, נצרות ואיסלאם בישיבה החילונית של בינ"ה בדרום ת"א, מנחה בתי מדרש וסמינרים בנושאים של מודעות ומעורבות חברתית במספר ארגונים של רשת בתי המדרש בישראל, ובאופן כללי אני לומד והוגה והוזה לי את הגיגיי והזיותיי. אני נשוי לשיקמה ואבא לשלושה ילדים מתוקים שביום מן הימים, אני מקווה, יצטרפו גם הם למסעות הללו. אז אני מגיע לנושא גם מן ההיבט המקצועי של מחקר דתות, אבל גם מן ההיבט הפרטי. במקרה הזה המסע הזה לא היה מסע של משלחת אקדמית (ובמילים אחרות הוא עלה לי ביוקר :)). זהו מסע שאורגן על ידי כמה אנשים פרטיים שמרגישים שיש להם מה ללמוד מצורת החיים השאמאנית, וביקשנו להיחשף אל החיים השאמאנים במובן הפשוט ביותר של המילה.

היינו יכולים לפיכך לסוע לבקר בכל מיני מקומות, והשאלה למה להעפיל עד סיביר הרחוקה היא שאלה נכונה. למה למשל לא לסוע לשבטים אינדיאנים בדרום אמריקה, או משהו בסגנון הזה? ראשית כל לא היינו חייבים להעפיל עד סיביר הרחוקה, והיינו יכולים לבקר במקומות יותר קונבנציונאליים (עד כמה שמסע לביקור שבט שאמאני יכול להיות קונבנציונאלי). אבל הגענו אל שבט החאנטי דווקא בשל הריחוק והבידוד שלהם, ולא על-אף המאפיינים האלה.

בדומה לשאר החברות הילידיות של סיביר, שבט החאנטי הצליח לשמור הודות לריחוק הגיאוגרפי ולאקלים החורפי הקיצוני על אורח חיים זהה במשך כמה אלפי שנים. לפי החוקרים המוסמכים המסורות שלהם הן בנות 6000 שנה בערך, עם מנהגים שהגנאולוגיה שלהם מגיעה עד התקופה הניאוליטית. הם לא נראים כמו האדם הקדמון והם לא מתנהגים כמוהו, ובכל זאת אי אפשר שלא לחוש שיש משהו פרה-היסטורי באורח החיים שלהם, באופן התקשורת שלהם, עם עצמם, איתנו ועם סביבת המחייה שלהם. אל המשהו הזה ביקשנו להיחשף.

כדאי אולי להגיד שזו לא היתה משלחת עם אופי של אוריינטליזם רומנטי שתר אחר "חוויה אוטנטית". לא הגענו כתיירים, מה גם ש"חוויה אוטנטית" אפשר להשיג בפחות משאבים והוצאות כספיות. אפשר לומר שהגענו כציידים, או כלקטים. זו היתה משלחת שמבקשת לצוד וללקט רשמים מעולם שלא נגיש לנו ביום-יום, כדי שמן הרשמים הללו ניתן יהיה להזין רבדים שונים בחיינו – המקצועיים, הפרטיים והחברתיים. וכמו שהצייד הסיבירי לא יוצא למסע צייד לפני שהוא מקבל על כך אישורים מן האלים הרלוונטיים, וזאת על מנת שכל הצייד והלקט ייעשה בדין ועל פי חוזים מוסכמים מראש שמכבדים את כל הצדדים, כך גם אנחנו, יצאנו אל המסע הזה בתיאום מראש עם האנשים הרלוונטים שמנהלים את חיי השבט.

עד כמה החברה השבטית שם אכן שבטית? האם הם באמת עדיין ציידים לקטים? איך הם הצליחו לשרוד את שנות ברה"מ מבלי להכפות להתכללות באחוות הפרולטריון?
אלה שאלות גדולות מאוד. החברה שם היא שבטית באופן מובהק, לרבות כל המשמעויות הנגזרות מן המונח "שבטי". מבחינה דמוגרפית מדובר בקבוצה אתנית של כ-18 אלף איש, והם חיים בכפרים קטנים (והמונח "מאחזים" יותר מדויק אם מפרישים ממנו את הסמנטיקה הפוליטית של אזורנו, וזה קשור לאופי הציידי לקטי של חייהם, שאגע בו עוד מעט). המאחזים הללו פרושים לאורכן של גדות-נהר במערכת נהרות עצומה שמהווה את אגן הניקוז של מערב סיביר (אגן הניקוז הזה נשפך אל נהר האוב-אירטיש, שהוא החמישי באורכו בעולם והשלישי בגודלו מבחינת נפח המים שזורמים בו). אנחנו מדברים על שטח בסדר גודל עצום, שווה ערך לשליש ארה"ב, פלוס מינוס, והוא כולו יער אחד ענק, המכונה יער הטאיגה (Taiga).

בכל מאחז שכזה חיים בין שלושה לשלושים נפש, בממוצע, כלומר בין משפחה אחת לשש משפחות. חישוב מהיר מצביע על כך שקיימים מאות מאחזים, ולכולם שם מוגדר וציון על המפה. הקבץ של מספר מאחזים מכונה "קלאן", שזוהי קטגוריה מוכרת במבנים סוציולוגיים שבטיים (מקבילה של החמולה אפשר לאמר), והקלאנים מוגדרים על פי רוב לפי הנהר שלאורך גדותיו המאחזים של הקלאן פרושים. לכל קלאן יש חיה טוטמית שאיתה הם "עובדים" (זוהי תרבות שמאנית), ורוחה של החיה היא ששומרת על האזור ביער שבו הם גרים. למשל נהר ה"בולשוי יוגאן" (היוגאן הגדול) מאכלס את עשרות המאחזים של חמולת הדב (Bear Clan) – שאירחה אותנו. הקבוצה שלנו התארחה בשלושה מאחזים שונים, שנמצאים במרחק של כמה קילומטרים אחד ממשנהו, במעלה או במורד הנהר.

בני החאנטי הם השבט הגדול מבין השבטים הילידיים ששרדו בסיביר, והם חיים אורח חיים מסורתי. הם צדים ומלקטים את האוכל שלהם מהיער, וכמעט ולא מגדלים כלום. ישנם שבטיים צפוניים יותר שרועים איילים צפוניים (כמו של סנטה קלאוס), והם עדיין שבטים נודדים, אבל בני החאנטי עברו להיות שבט קבע לפני כמה מאות שנים, ויער הטאיגה מהווה עבורם מאז את מקור הפרנסה הבלעדי – אוכל, בדים, עורות, פרוות וכלים. בחורף הם צדים איילים ומוּס בשביל בשר, ושועלים וסנאים בשביל הפרוות, ובקיץ הם דגים בנהר ואוכלים תותים ואכמניות. התפריט שלהם משתנה בהתאם למה שהיער מספק. בכל אביב הם נכנסים לתקופה של כמה חודשי רעב ולא מלקטים כמעט כלום, כדי לאפשר לחיות היער לאכול את האכמניות והחמוציות. מהבחינה הזו אפשר לומר שהם לא משתמשים ביער, כמו שהם משתתפים ביער.

לשאלת השרידות שלהם במהלך שנות בריה"מ יש תשובה אחת – המרחק והבידוד. בני החאנטי ספגו מכות קשות מהשלטון הסובייטי, שלעתים טבח בהם והרג את השמאנים שלהם, אבל אחרי הכל, בשל הריחוק והבידוד והפרישה המרווחת שלהם בשטחי מערב סיביר, הם הצליחו לשמור על אורחות חייהם. לעתים את הטקסים הדתיים הם קיימו בחשאי, כגון טקס הדב השנתי, או ריטואלים של סעודות קרבן לאל או אלה מקומיים, אבל את אורח החיים ביער הם שימרו.

איך הם קיבלו אותך? ואיך תיקשרת איתם?
הם קיבלו אותנו בחום רב ובלבביות מדהימה. צריך להבין שמדובר באנשים מאוד עניים בסטנדרטים מודרניים, והם חיים חיים מאוד פשוטים. הם באים במגע עם אוכלוסיות אחרות, ולעתים מודרניות, כאשר הם יוצאים מן הטאיגה אל עבר הערים הגדולות שבאזור, כדי ללמוד באוניברסיטה או כדי למכור תכשיטים ואמנות מסורתית. אבל לארח זרים בבתיהם – זו הפעם הראשונה שזה קורה. לכן האימפקט של הנוכחות שלנו היה חזק מאוד, גם עבורם וכמובן שגם עבורנו. ישנו באוהלים מחוץ לבתים שלהם (בבתים אין מקום), גם כאשר ירדו סופות גשמים. את הארוחות אכלנו בבתים הקטנים, סביב שולחן המטבח. יצאנו ללקט תותים ואכמניות, בוקר אחד גם לקחו את הגברים לציד פטריות, חלקנו נלקחו לדיג בחכות או ברשתות, והנשים לימדו את נשות הקבוצה שלנו לארוג, להשחיל חרוזים, לחרוט בעור ולהכין סכו"ם וצלחות מקליפות העצים.

החאנטי דוברים שתי שפות: חאנטי ורוסית. הם דיברו איתנו בעיקר רוסית, ואנחנו דיברנו איתם באנגלית שבורה, במילים בודדות ברוסית, ובעיקר בשפת הידיים ומחוות הגוף. במשך כל השבוע התקשורת היתה מלווה בהתפרצויות של צחוק, של אי הבנות, של חוסר אונים ושל חיקויים. חלקנו אפילו קיבלנו כינויים.

ספר קצת על המבנה החברתי של הדת שלהם. איך היא מאורגנת? האם לכל שבט יש שמאן? או אולי יותר מאחד? ומה יחסי הכוחות בינו לבין מנהיג השבט? איפה נכנסות לכאן נשות השבט? האם יש להן תפקיד דתי כלשהו?
המבנה החברתי של החאנטי הוא מבנה טוטמי. לכל קלאן יש חיה שעימה הם מזוהים. הרבה מההבחנות של של דורקהיים וטיילור מסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, שהיו בין הראשונים שחקרו את התרבויות השבטיות הילידיות, על היחסים שבין הטוטם והטאבוים החברתיים עדיין תקפות, אבל לא ביליתי שם מספיק זמן בשביל לנכוח בטקס של קרבן הטוטם.

בגדול קיים פנתאון רחב של אלים, וההתארגנות הדתית מתארגנת לפי הקטגוריות החברתיות. החל מן האדם הפרטי שיש לו את האלים שאיתם הוא עובד ולהם הוא סוגד, דרך המשפחה, הקלאן ועד לשבט הגדול. ייתכן שקיימים גם ריטואלים בין שבטיים. הפנתאון מורכב מהטוטמים השונים, מאלים שמזוהים עם הנהר, או עם עצים מסוימים, או אלים שהם הרוחות של האבות או האמהות מן העידנים המיתיים (פולחן אבות). כל הילדים, למשל,כאשר הם נולדים מוקדשים על ידי ההורים שלהם לישות רוחנית שכזו, לאל כלשהו, וחייהם יהיו כרוכים במשמעויות ובסמלים שמאורגנים סביב הישות הזו. כך למשל אם אמא רוצה שהבן שלה יהיה צייד טוב, היא תבחר להקדיש את הילד לרוח של אחד האבות שהיה צייד אמיץ, והפולחן הדתי של הילד הזה יסוב בין היתר גם סביב הישות הזו. כאשר הוא יתחתן הוא יצטרך להכין סעודת הקרבה שתוקדש לאל הזה, וזה מתרחש במקביל לפולחן הדתי של הקטגוריות השונות של המשפחה והקלאן והשבט.

אנחנו נכחנו בטקס דתי של אלת הנהר, ונכחו בו כמה משפחות בודדות. מי שניהל את הטקס לא היה השמאן המחוזי, אבל היה אחד מבני הכפרים שידע לשנן את התפילות. לא יכלתי שלא לשים לב לדמיון האסתטי שבין הטקס לאלת הנהר לבין תפילה של מניין מתפללים בערב שבת. התנודתיות של הגוף בעת התפילה, שליח הציבור, הסעודה הקדושה והוודקה (במקום היין) ששתינו.

השמאנים לא קיימים בכל מאחז, ובדרך כלל לכל קלאן יש שמאן, אבל לעתים קורה שהשמאן נפטר ועד שמוצאים את מי שיחליף אותו (זה לא תמיד עובר בירושה, אם כי גם זה קורה) אין שמאן באיזור ובעת הצורך צריך לצאת למסע של כמה ימים לכפר אחר, או אפילו לנהר אחר, אל חמולה אחרת.

אחת לכמה זמן קיימים ריטואליים כלל שבטיים. למשל אחת לשנה, במהלך החורף, מתכנסים כלל הקלאנים מכל רחבי אגן הניקוז לטקס קורבן האיילים, שמתקיים במרכז הנהר הקפוא (כל שנה קלאן אחר מארח את האירוע), ובוא מקריבים מספר רב של איילים. ההתכנסות של כלל המשפחות בשבט, שחלקן עורכות מסע של כמה ימים כדי להגיע לטקס, מתקפת עבור חברי השבט את הזהות הקולקטיבית שלהם, ומזכירה להם באופן המוחשי ביותר, שגם אם הם לא חיים ביחד ולא נפגשים כלל אלא בטקס השנתי, הם עדיין משתייכים לאותה קבוצה אתנית ששומרת על זהותה כבר אלפי שנים.

אני לא יודע מספיק על התפקידים הדתיים של נשות השבט, אם כי העניין המגדרי מאוד מעניין שם, וחלק מן הריטואלים שלהם כוללים רכיבים טרנס-ג'נדרים, כלומר הגברים מתלבשים כנשים והנשים מתלבשות כגברים, והם מעלים הצגות ומשתכרים כלוט. לפי האנתרופולוגית שליוותה את הקבוצה שלנו, המנהג הזה מתייחס אל המעבר מן החברה המטריארכאלית אל החברה הפטריארכאלית.

מה בעניין אמונותיהם? האם הם אנימיסטית? איך מתנהל הפולחן בפועל? האם הם משתמשים בקטגוריות דתיות של קדושה/חולין, טהרה/טומאה, אנחנו/זרים, ואם כן, איך הן מאורגנות? מה קדוש ומה חולין בעיניהם? מה טהור ומה טמא? מה היחס לזרים מבחינה דתית (האם מותר להשתתף בפולחן שלהם וכו'?)
אפשר לומר שהם אנימיסטים, אבל אל לנו לשקוע בתוך קטגוריות של מתודולוגיה מערבית, שהיא חשובה מאוד, אבל לא ממצה עד תום את המציאות של החיים הילידיים. הם אנימיסטים במובן זה שהיער חי מבחינתם. ישנם עצים בעלי תכונות כאלה ואחרות – וכמובן שאני מתכוון לא רק לתכונות בוטניות. ישנם אבנים בעלי כוחות ואיכויות. לעתים הידע הזה יהיה שייך בעיקר לשמאנים, ולעתים הוא יהיה common knowledge, אבל צריך לזכור שהם לא חושבים בצורה של קטגוריות כאלה, מבחינתם היער פשוט חי. למשל לפני כל לידה של תינוק חדש, ההורים שלו מכינים לו מנשא עץ שמגולף מגזע של עץ חי, במטרה מוצהרת לחבר את התינוק לרוח של היער, כדי שירגיש את היער כבר מרגעיו הראשונים. אפשר לשים לב לכך שהם לא מצהירים שהתינוק יהיה מחובר אל העץ הספציפי שממנו המנשא נעשה – אלא אל היער כולו. כלומר שיש כאן תפיסת עולם אורגאנית.

קיימים אצלהם קטגוריות של קדושה וחולין, אבל גם החולין רווי "קסם". ההבחנה היא בעיקר הבחנה של זמנים ומרחבים מקודשים. טקס הדב הוא שבוע קדוש. המקדש של אלת הנהר הוא ביקתה קדושה. הקדושה באה לידי ביטוי בעצם הריחוק של המקום מהמאחז שבו חיים, או בחוקים שקובעים למי מותר ולמי אסור להיכנס אל המרחבים. גם הבחנות מגדריות קיימות אצלהם, הן בקודש והן בחול, וזה נושא מעניין בפני עצמו. במהלך הטקסים הגברים והנשים תמיד מופרדים ויש להם תפקידים שונים בטקס, ואסור לנשים לעבור לאזור של הגברים, שנמצא מעבר למדורה המקודשת. ישנם אביזרים מקודשים, בדים למשל שמכסים את הפסל של אלת הנהר, נעשים לבדים בעלי מטען מיוחד, ומבחינה זו יש בהם קדושה.

לגבי טומאה וטהרה לא יצא לי להתנסות במקרה של הבחנות בעלי משמעות כזו או אחרת, אך אני מניח שהן קיימות. זהות קבוצתית אחת כלעומת קבוצה אחרת הוא עקרון מבחין חשוב בתרבות החאנטי, ובכלל בחברות הילידיות של סיביר. אסור לגבר ואישה להתחתן אם הם גדלים באותו המאחז. האישה תמיד חייבת למצוא גבר ממאחז אחר, מותר שהוא יהיה מאותו הקלאן, אך לא מחויב, ולאחר טקס הנישואין היא עוזבת את בית הוריה ואת הכפר שלה ועוברת לגור בכפר של בעלה. לכן הזהות של הנשים יכולה להיות מורכבת מהזהות המרחבית של הקלאן, ומן הזהות הגנאולוגית של בית הוריה, בעוד שעבור הגברים הזהות המרחבית והזהות הגנאולוגית תמיד תהיינה חופפות. בשנים האחרונות, ניתן לראות מתיחה של גבולות מוסד הנישואין, כאשר נשים בוחרות גברים רוסיים מעיירות מודרניות, למשל, או כאשר זוג אוהבים יעזוב את המאחז של הגבר ויעברו לגור במאחז שלישי, "ניטראלי". המניעים לכך רבים וקשורים בעיקר לשינויים שעוברים על חברת החאנטי בעידן הפוסט-סובייטי.

נקודה רגישה בסוגיית ה"אחר" היא נושא ההתנצרות. מאז שסיביר נכבשה על ידי הצאר הרוסי בסוף ימה"ב, נחשפו השבטים הילידיים של סיביר לניסיונות מיסיונריים של הכנסיה. אבל התנאים הקיצוניים של מזג האויר, היעדר דרכי הגישה והפרישה הרחבה של הכפרים לא עודדו מיסיונרים רבים לשוט במורד הנהר. והניסיונות שהוצאו לפועל נתקלו על פי רוב בחברות מסורתיות מאוד שלא מיהרו להמיר מערכת דתית אחת באחרת. בעידן המודרני, כל שכן הפוסט-סובייטי, התנאים נעשו קלים בהרבה (באופן יחסי) וסוגיית ההתנצרות הפכה להיות מציאות מורכבת אצל חלק ממשפחות החאנטי.

אולגה ואיסק, בני הזוג שאירחו אותי בביתם, הם דוגמא מעניינת בהקשר זה. לפני מספר שנים, איסק ובנו הבכור, שהיה אז בן 12, יצאו לצוד ביער, וכתוצאה מפליטת כדור הבן נהרג. כעבור זמן מה עבר מיסיון במורד הנהר, והציע לאולגה נחמה בישועת המשיח. אולגה שלא יכלה להכיל את האבל הכבד התנצרה. איסק נותר נאמן למסורת אבותיו, וילדיהם הבאים קיבלו שמות נוצרים, כגון פיטר ודוד. גם השכנה שלהם, נינה, שהיתה אחראית על ניגון נבל הפה בטקסי השבט ובטקס קרבן הדב, התנצרה מסיבות דומות, וכיום הניגון בנבל הפה, שעשוי מעצם של מוס-צפוני, הוא תחביב בלבד, כי היא כבר לא משתתפת בטקסים ה"פגאנים" האלה.

בספרו המעניין של יובל נח הררי, 'קיצור תולדות האנושות', הוא מבכה על אבדן הזמן הפנוי שספגנו כאשר עברנו מחברות של ציידים לקטים אל העולם שאחרי המהפכה החקלאית. האם אכן יש לבני השבט הרבה זמן פנוי? מה סדר היום של השבט?
לא הצלחתי לקרוא את כל הספר של נח הררי מכיוון שמצאתי אותו מעט פשטני, כפי שניתן לצפות ממיזם שמבקש לתמצת את קיצור תולדות האנושות בכריכה אחת. הנושא של הזמן הפנוי הוא דוגמא מצוינת לכך, מכיוון שאפשר בקלות להצביע על הדברים שהררי לא מביא בחשבון. אני אסביר.

ראשית כל, הוא צודק. יש להם הרבה זמן פנאי, והם לא קמים וישר יוצאים לעבודה או למשרד והם לא לחוצים והם אנשים קלילים ומסבירי פנים – אם כי כמובן היינו אורחים ולא כל הכביסה המלוכלכת יוצאת. (למשל, יש שם מקרים של אלימות, אלכוהוליזם, רציחות וכדומה. הבן או החתן של נינה, שהתנצרה, נרצח שנה שעברה כאשר הוא הסתבך בקטטה וזרקו אותו מחוץ לבית, והוא קפא למוות ולא שרד עד הבוקר.) אבל נניח שאנחנו מתמקדים רק בנושא של פנאי מול זמן עבודה. צריך להבין שהמובן שלנו של פנאי ועבודה הוא אחר מאוד, ויש משהו אנכרוניסטי בקביעה של הררי.

מבחינת חלוקת זמנים – הוא צודק. הם הולכים לישון כשמחשיך, וזה אומר שבאקלים הצפוני שלהם מדובר על קרוב לחצות הליל. גם הילדים נשארים ערים עד מאוחר. והם קמים בנחת בבוקר, סביב שמונה או תשע, ואוכלים ולאט לאט מתארגנים לקראת מה שצריך לעשות באותו היום, אם זה דייג, או ליקוט אכמניות, או לתקן ספסל, או להכין סלסלות וכדומה. לפעמים גם צריך לשוט לכפר סמוך להעביר מסר או להביא מנוע חלופי לסירה. יש עבודה שוטפת של להביא מים מהנהר, ולחמם אותם, ולהסיק את האש – שזה עשוי להתפרש כפנאי אבל זו עבודה לכל דבר.

אבל מה שהכי חשוב להבין הוא שמושג הפנאי הוא מערבי ומודרני מכיוון שעבורנו פנאי זה מושג שהוא יחסי לתרבות של עבודה. אין להם פנאי במובן של לקרוא ספר, או לשכב בערסל ולרבוץ במשך כמה שעות. החיים שלהם הם סיפור אחד ארוך של השרדות.

למשל, אחד הדברים ששמתי אליהם לב הוא שבכל פעם שהלכנו ביער, ולא משנה מה הנסיבות, אם זה היה בדרך לליקוט אכמניות או בדרך לטקס שקיימנו בבקתה הקדושה של אלת הנהר שהיה במרחק של שעה הליכה לתוך היער, הם כל הזמן מלקטים ואוכלים מהשיחים שלצד השביל, מבלי שהם מתעכבים. זה אוכל זמין על הדרך, והם אוכלים אותו בכל הזדמנות. זו מנטליות שיותר דומה לחתול רחוב מאשר לאדם המערבי – והפנאי שהררי מתאר ברומנטיות צריך להיות מובן בהקשר הזה.

דוגמא נוספת היא שבאחד הימים איסק הוביל קבוצה אל תוך מרחב ביער שיש בו המון שיחי אכמניות. לכולנו היו דליים וסלסלות, וכעבור שעתיים, חלק מהנשים התעייפו, וגם קלטנו ששכחנו לקחת איתנו מספיק מים (לא כל כך ידענו לכמה זמן הולכים ואיך להתארגן). לאט לאט הקבוצה החלה להתקבץ ליד גזע עץ נפול, והתפתחה שיחה על הפסטורליות של היער, על חוויית הליקוט, אחד הגרמנים בקבוצה נזכר בילדותו שהיה יוצא אל היער לאסוף תותים לעוגות של אמא שלו, בעוד שאיסק לא הפסיק ללקט. גם כשניגשתי אליו ובשפת הסימנים והאנגלית השבורה אמרתי לו שהקבוצה תשמח לחזור, הוא צחק והבין, הצטרף אל ההתקבצות של החברים ליד גזע העץ, ובכל הזמן הזה הוא המשיך ללקט אכמניות, לא הפסיק לרגע.

כולנו שמנו לב לזה, והיה ברור שבעוד שעבורנו יש תודעה שמסווגת את הזמנים לזמן של עבודה ולזמן של מנוחה, מבחינתו אין דבר כזה. זה לא קיים אצלו בכלל במערכת המחשבתית. מהבחינה הזו אין לו רגע אחד של פנאי. זה לא אומר עליו שהוא אדם לחוץ וחרדתי – ממש לא. אבל החיים שלהם לא חיים קלים.

אני מכיר אנשים, וגם אני חוטא בזה לפעמים, שמתרפקים על הזמנים שהיו פעם. אידיאולגיית העבר הרחוק המושלם, כשהיינו מחוברים לאדמה. אז כן, האנשים האלה מחוברים ליער ולנהרות בצורה שאי אפשר להאמין אם לא רואים. אבל מהות העניין היא שהם מחוברים אל הרשת המערכתית שבתוכה הם חיים. גם המערב המודרני הוא "יער", ולדעתי היישום הנכון של השאמאניזם – כאורח חיים – הוא בהשתתפות ביער שלנו, ולא בניסיון להתנגד לו או להוציא את עצמנו מתוכו.

מה האתגרים העומדים בפניהם בימים אלה, והאם לדעתך הם ישרדו אותם?
כיום האתגרים הגדולים שלהם הם מול תהליכי התיעוש והקפיטליזם האוליגרכי שמתעדף את משאבי הטבע של סיביר על חשבון המורשת התרבותית של בני החאנטי. אבל צריך להדגיש כאן כמה דברים. בשונה מחברות מסורתיות רבות שאנו שומעים עליהן שלא הצליחו לעשות את הטרנספורמציה אל תוך המודרנה, דווקא בני החאנטי הצליחו במובנים מסויימים. במקום חץ וקשת הם צדים עם רובה. סירות הדיג כיום ממונעות. הם יוצאים ליער ללקט תותים עם פלאפון, ומצלמים את טקס הדב של עצמם (אבל לא מעלים ליוטיוב). הם חוטבים עצים עם מסורים ממנועי דיזל, ושמעתי מן האנתרופולוגית שליוותה אותנו שפעם עבור הטקס השנתי של קרבן האיילים, הטיסו אחת עשרה איילים זכרים בהליקופטר עד לנקודת המפגש של הטקס.

כלומר בני החאנטי הצליחו לשמר מסורת של אלפי שנים גם כשהם סופגים חלק מהטכנולוגיות של העולם המודרני (למעט מים זורמים וחשמל). זאת עוד אחת מבין הסיבות שבגללן בחרנו לסוע ולפגוש דווקא אותם, כי יש משהו באורח החיים שלהם שמנפץ את ה"פסל", את הדימוי שיש לנו על שבטים שמאניים. הם לא נראים "שמאניים" אם יש בכלל מראה כזה שאנחנו עשויים לדמיין אותו. אבל הם כן מתנהגים כמו שאמאנים, ויש בזה הבדל גדול.

עם כל זאת, על-אף שאת הכיבוש הרוסי, את המיסיונריות הנוצרית, את מלחמות העולם ואת השלטון הסובייטי הם שרדו, נראה שהסיכויים שלהם לשרוד את מדיניות הפטרול של רוסיה הם קלושים. הם לא מאורגנים מבחינה פוליטית, ומשאבי הטבע שקיימים במרחבי הצייד והליקוט שלהם יקרים מדי עבור מערכת השיקולים הקפיטליסטית. בקיצור, האתגר הגדול ביותר שלהם הוא תעשיית הנפט.

יש להם חוזים עם תאגידי הנפט, על פיהם הם מקבלים דלק חינם עבור סירות המנוע ועבור הגנראטורים שמספקים להם שעות בודדות של חשמל בערבים, אבל רבים מהחוזים האלה מופרים על ידי התאגידים, ושטחי המחייה של החאנטי מצטמצמים משנה לשנה. קשה להעריך כיצד בדיוק ייראו השנים הקרובות. יתכן שהסיכויים היחידים שלהם לשרוד יהיו על ידי הפיכת התרבות שלהם למשהו שניתן לשווק אותו. אבל גם אז עולה השאלה האם אכן ניתן לכנות מצב כזה שרידות, או טרנספורמציה מלאה שמחירה אבדן המסורת. התשובה לדעתי ברורה.

—

ביום שישי הזה אדריך סיור בנושא דת ומדינה בירושלים. כאן הפרטים.