פוטין

דוגין נגד המערב: הליברליזם כקונספירציה

אלכסנדר דוגיןשמו של אלקסנדר דוגין עולה לכותרות בזמן האחרון, ומרבים לדבר עליו כ"מוח" של פוטין, או לפחות ההשראה של הרודן הרוסי בפלישתו לאוקראינה. דוגין אכן בעל השפעה רבה ברוסיה כיום, ספריו נקראים על ידי ראשיה ומפקדי צבאה, ופוטין ודאי מכיר אותו ומושפע ממנו.

דוגין אמר בכמה הזדמנויות, כולל לפני שבועיים בלבד, אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, שאוקראינה חייבת להיות חלק רוסיה, ושרוסיה לא תחזור להיות אימפריה עד שאוקראינה תסופח אליה. הוא ללא ספק קול תקיף מאוד שמעודד מאבק רוסי עם ארה"ב או "המערב", ויש לו תיאוריות שונות על חלוקה חדשה של העולם לגושים גאופוליטיים, כשרוסיה כמובן חוזרת להיות כוח משמעותי ובכיר.

עם זאת, קשה לדעת עד כמה ברצינות לוקח פוטין את רעיונותיו, וצריך גם לקחת בחשבון שפוטין מושפע מכמה הוגים אחרים, ראש וראשון בהם איוון אילין (Ilyin, 1883-1954), פילוסוף פשיסט בעל תפיסה מטאפיזית (ושלילית) של יחס האנושות לאלוהים, אשר ראה את הרוסים כעם נבחר וייחד להם תפקיד סגולי בהיסטוריה האנושית.

אני מקווה לכתוב על אילין בהזדמנות אחרת. כאן הייתי רוצה להתייחס רק לחלק מסויים מתפיסתו של דוגן (על תפיסתו הגאופוליטית ראו מאמרו של יגאל ליברנט ב’תכלת’), וזאת על פי סיכום שלה שהופיע במוסף הארץ, במאמר של עמית ורשיצקי. ואני רוצה להתייחס אליה דווקא מפני שחלקים ממנה רואים באופן מדוייק לדעתי את התפתחותה של התרבות המערבית בזמן הזה, ושחשוב להבין מדוע הניתוח הזה אכן מטריד רבים בעולם. מאידך, חשוב לא פחות לתפוס בדיוק את הרגע שבו הניתוח המפוכח של דוגן הופך לקשקוש קונספירטיבי. נתחיל:

הניתוח נכון, החולה מבולבל

המסגרת האדומה: נכון. הליברליזם, שיכול להיתפס באופן מינימלי כמסגרת מארגנת למרחב הציבורי המגנה על חירויות וזכויות הפרט, הפך למשחק היחיד בעיר, עד כדי תפיסתו כאווטאר של קץ ההיסטוריה. עוד נכון: הפוליטי "מתמוסס לתוך הכלכלי", וכפי שכולנו יודעים, תנאי השוק הגלובלי מכתיבים הכרעות פוליטיות. הריבונות של כל מדינות הלאום מאויימת על ידי כוחות השוק, חברות ענק כפייסבוק, מטבעות קריפטו וכו'.

המסגרת הכתומה: אין מה להשתמש במילה "מתקפה", אבל זה נכון שהליברליזם מוחק מסורות מקומיות ומפיץ תפיסות ליברליות, כלומר "מערביות". יש תהליך של אסימילציה של תרבויות לא-מערביות אל תוך ההגמוניה התרבותית המערבית. מקומיים רבים בכל העולם מאמצים עקרנות ליברלים של אוטונומיה ואינדיבידואליזם, של שיח זכויות ושל שוויון מהותי בין בני אדם. אם כי שוב, איש לא מכריח אותם. דוגמא רלוונטית: אוקראינה, שמאז 2014 פועלת, בכוח האזרחים, לקראת דמוקרטיזציה וליברליזציה ברוח מערבית.

המסגרות הצהובות: המודרנה כוללת חילון. גם נכון. מטריאליזם, תועלתנות. "העוגנים שסיפקו בעבר גישה אל המטפיזי, אל הנשגב והקדוש, נעקרו". זה נכון.

המסגרת הירוקה: הופ – כאן מבצע דוגין פסיעה גסה אל תוך מחוזות הקונספירציה. פתאום שיח הזכויות וחירויות הפרט אינן אלא "כלי שרת אידיאולוגיים" שמונפים בידי "קבוצות כוח" על מנת לשמור על עוצמה פוליטית וכלכלית. אנחנו שומעים הדים של מרקס שמשמשים כרקע לפופוליזם.

ועוד: פתאום אנחנו מתבשרים ש"ערכים כגון אוניברסליזם" הם חלק ממנגנון של "הבניית תודעה ליברלית", שזה כמובן נכון, אבל ללא כל זדון או כוונה. האוניברסליזם עובד היטב עם אינדיבידואליזם, עם שוויון ועם אוטונומיה. (אל תגלו לדוגין, אבל אולי הנצרות עצמה, כמסורת הדתית האחראית לאוניברסליזם המערבי, אחראית לתודעה הליברלית…) בקיצור, הניתוח שוב נכון, אבל לא כשום מזימה נכלולית אלא כתולדה של כוחות ומאורעות היסטוריים אפרסונליים.

הליברליזם כקונספירציה

כלומר דוגין, כמו רבים אחרים, מזהה נכון את האיום על המסורת שלו: המודרנה, הליברליזם, הגלובליזציה. וכמו אחרים הוא מנסה להיערך כנגד האיום הזה. ודוק: הוא מגיב לאיום מתוך ז’אנר מסויים של אנטי-ליברליזם: שלא כמו קבוצות דתיות פונדמנטליסטיות שיגיבו על ידי הסתגרות (החרדים, האמיש), או אלימות מיליטנטית (איסלמיזם), דוגין, ששורשיו נטועים אצל אילין, מאמין בטהרתו הבסיסית של העם הרוסי. הוא מאמין שלמרות שנראה כאילו רוסים רבים (ובכלל זה אוקראינים) מעוניינים בערכי ופירות המערב, הם "בעצם" לא מעוניינים בהם. מישהו כנראה עבד עליהם.

לכן אין טעם להסתגר, וגם לא צריך לתקוף את המערב. צריך רק לחסל את הבעיה: קבוצה קטנה, אליטה, שמייבאת את הפרדיגמה הליברלית וכופה אותה על הכלל. לכן הגיוני לפלוש לאוקראינה ולחסל את ההנהגה שם (התוכנית המקורית, כנראה, של פוטין) כדי "לשחרר" את האוקראינים ולאפשר להם לבטא את תשוקותיהם האותנטיות, שהן כמובן להתאחד עם רוסיה תחת הנהגתו של פוטין.

במובן הזה חשיבתו של דוגין דומה מאוד לזו של הוגה אנטי-ליברלי אחר שאנחנו מכירים: הרב צבי טאו. גם טאו מאמין ש"העם" טהור וקדוש, ולכן גם עבורו לא תיתכן לא הסתגרות ולא אלימות שרירותית. כמו דוגין, טאו מאמין ש"קבוצה קטנה מאוד של אנשי שמאל קיצונים" אשר "משתמשים בשיטות של תעמולה, זורים חול בעיני העם ומנהלים אותו" (מתוך הקונטרס "עמוד הענן משלים לעמוד האש", 2017, כאן בפידיאף). הרי לא ייתכן שעם ישראל הקדוש באמת מתייחס להומואים באהדה, נכון?

המערב הוא הומו

וזאת עוד נקודה משותפת לדוגין וטאו: ראיית היחס החיובי כלפי הלהט"ב כאבן הראשה של "הליברליזם" או "המערב" או "הפוסט-מודרניזם" (אל תחפשו עקביות). כבר אילין סבר שהריקבון במערב בא לידי ביטוי ב"סטיות מיניות", ועבור דוגין קבלת ההומוסקסואליות ותיאוריות מגדריות היא עוד שלב במהלך המפרק של הליברליזם המערבי.

פוטין עצמו אמר ב-2013 שהבעיה במערב היא ש"משווים משפחות גדולות לזוגיות חד-מינית, עבודת האל לפולחן השטן", ורוסיה כידוע פעלה במגוון מישורים כדי לצמצם זכויות להט"ב בשטחה. רק לפני שבועיים, ב-6 לחודש, נשא הפטריארך הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית קיריל דרשה ובה הצדיק את המלחמה באוקראינה כמלחמת קודש נגד החטא, ונגד השפעות המערב הכוללות עריכת מצעדי גאווה (סמוטריץ' שומע?). איך ששני גברים שאוהבים אחד את השני מוציאים את האנשים האלה מדעתם.

חזרה לדוגין. אם נניח שניה להומופוביה, לפשיזם, לאימפריאליזם, לאנטישמיות (כן, ודאי שיש), להצדקת האלימות הרצחנית, לסקסיזם, לקונספירטיביות ולטירוף הכללי, נוכל להבין שדוגין, כמו אחרים רבים, מתוסכל מדבר מה אמיתי. הליברליזם שוטף את העולם והוא כוח מחלן, מרדד, וממיס כלפי תרבויות מקומיות. כל זה נכון.

ומובן למה זה מעורר חרדה עבור אנשים שהזהות האתנית/דתית/לאומית שלהם נמצאת במרכז חייהם. זה לגמרי טבעי ולגיטימי. כאדם דתי וכמי שסבור שמסורת ושקהילה הם דברים חיוניים וחשובים גם לי יש בעיה עם המאפיינים האלה של הסדר הליברלי. אני ליברל לא מפני שאני סבור שהליברליזם מהווה מסגרת סופית ואולטימטיבית לניהול חברות אנושיות, אלא מפני שאני מאמין בשוויון המהותי בין כל בני האדם, בפוטנציאל האנושי האינסופי ובחובה לאפשר לכל אדם את האוטונומיה לנסות לממש את הפוטנציאל הזה.

ועוד דבר: אני גם לא מוצא אלטרנטיבה לסדר הזה, כלומר מסגרת חברתית שמסוגלת לאפשר חיים וולנטריים בצוותא בעולם מגוון ואינדיבידואליסטי כשלנו. ודוק: גם דוגין (או הרב טאו) לא מוצא, ולכן הוא צריך להאמין שהמסגרת הזאת כולה אינה מקובלת "באמת" על ידי העם הקדוש והטהור שלו, ואינה אלא תוצר של קנוניה המונהגת על ידי אליטה זדונית. עד כמה התפיסה הזאת נאמנה למציאות אפשר לבחון היום באוקראינה.

המלחמה מאתחלת את הסדר הליברלי

המלחמה הגיעה למשבר הליברליזם בדיוק בזמן. מדינות המערב, שגלשו מתוך שובע לסלסולים בארוקיים של דקדוקי מוסר ולצרכנות דקדנטית, ניצבות פתאום – שוב – אל מול איום מזויין מאת דיקטטור. אהדתו של טראמפ, כמו גם של טראמפיסטים כטאקר קרלסון או סטיב בנון, לפוטין, נראית כעת מטורללת בברור, כמו גם התחכמויות ה"קיצונים משני הצדדים" של תנועות שמאל כמק"י. אלימות מחדדת ערכים, לטוב ולרע.

פוטין לא מציע אידיאולוגיה שונה מזו המערבית. הוא לא מציע אידיאולוגיה כלל. הוא לא פשיסט או בולשביק. הניצחון הליברלי לא מאפשר לו לנסח תפיסה אידיאולוגית שונה. זה אינו "פוסטמודרניזם", אלא היפר-מודרניזם שבא לידי ביטוי כקפיטליזם שועט ואינדיבידואליזם מוקצן. בשיאה הציעה המאה העשרים תפיסות עולם בהן האינדיבידואל נדרש לראות עצמו נטוע באופן בלתי נמנע במכלול, בין אם אתני-לאומי ובין אם מעמדי. כעת זה לא עולה על הדעת. הפרט הוא המהות.

במובן הזה אם יש כאן חזרה לפרק היסטורי קודם זוהי שיבה לימי מלחמת העולם הראשונה, לא השניה. פוטין מציע לעמו כבוד לאומי, רגש לאומני, ותו לא. העצמת הפרט, לא שיעבודו. המשך האגוצנטריות בדרכים אחרות. פוטין אף לא מבטיח שיפור כלכלי מפני שברור שרוסיה, שכלכלתה גם כך שבירה, תקרוס כלכלית מהסנקציות המערביות.

מן הצד השני, המערב נדרש להקרבה. אם עד כה העולם הדמוקרטי לא התערב בענייניהן הפנימיים של אוטוקרטיות והמשיך לשמור על קשרי מסחר, כעת אנו בדרך לעולם אחר. התוקפנות של רוסיה מאלצת את המערב להגביל את קשריו הכלכליים איתה. ניתן לראות שבבחירת הצדדים המהירה אוטוקרטיות אחרות כמו טורקיה או הונגריה מעדיפות את המערב. האינטרסים שלהם כלכליים כמובן, אבל בדיוק ההפרדה החדה בין הכלכלה לתפיסת העולם היא זו שמאותגרת כאן.

כשיטה כלכלית, הקפיטליזם מזמן ניצח. אולם אם עד כה רודנויות כסין או רוסיה הצליחו לקחת את החלק הזה, הכלכלי, של הליברליזם תוך דחיית החלקים האחרים – חירויות הפרט, שוויון לפני החוק – הפלישה לאוקראינה מקלקלת להן. גם לאירופה ולארה"ב, שכן כולם נהנו (כלכלית) מהסידור הקודם. השיטה – התעלמות מדיכוי אוכלוסיות תוך מסחר נמרץ – עבדה, והבורסה עלתה. אם הגוש הדמוקרטי וספיחיו יתייצב בברור כנגד רוסיה וספיחיה, השיטה תיתקע.

פירושו של עולם דו-קוטבי הוא עולם שבו תהליך הגלובליזציה, שהגיע לשיאו לפני מגפת הקורונה, ואשר איפשר מעבר של סחורות, אנשים והון באופן חסר תקדים בהיקפו ומהירותו, סופג פגיעה משמעותית. מסחר ימשיך כמובן, אבל הרשת הגלובלית תתחלק לאיזורי השפעה, אולי רוסיה-סין מול ארה"ב-אירופה, אולי מעגלים קטנים יותר. חומרת הפגיעה בשוק הגלובלי תהיה תלויה בנכונות להקרבה של המערב, מפני שרוסיה וסין תשמחנה להמשיך כרגיל.

כרגע נראה שהמערב מוכן להקריב לא מעט, ללא ספק מתוך הכרה פתאומית באיום הרוסי הממשי. אולם לחץ מתגבר מצד המגזר העסקי, ולא פחות מכך מצד ממשלות דמוקרטיות שחוששות ממיתון, צפוי לעלות ולבקש את סיום הסנקציות מוקדם ככל האפשר, ובוודאי את עצירת העמקתן. הרבה תלוי במידת הברוטליות של הכיבוש הרוסי באוקראינה, אולם הדילמה שניצבת בפני הדמוקרטיות המערביות מתבהרת במהירות.

אותה דילמה תהיה תמונת מראה של זו של הגוש האוטוקרטי, לאמור: האם ניתן לקבל שוב מצב בו רק חלק אחד של הסדר הליברלי – הקפיטליזם – משותף לכל השחקנים על המגרש, או שמא אין ברירה אלא לדרוש (ברמות שונות של תקיפות ויעילות) גם את העניין הקטנטן ההוא בדבר זכויות אדם. האם הן, כמו האוטוקרטיות, מבקשות לאפשר לכסף לזרום גם כאשר חלקו משמש לדיכוי אוכלוסיות שונות, או שמא האיום הצבאי שמסתתר מאחורי אותו דיכוי דורש שידוד ערכים שיאלץ את הדמוקרטיות לאמץ איפוק מסחרי.

אפשר גם לתאר זאת כך: בימים אלה נכתב טקסטבוק להתמודדות כלכלית עם מדינות אנטי-דמוקרטיות תוקפניות. אם הוא יצלח, אם המערב יראה נכונות לסבול כלכלית על מנת להרתיע תוקפנות, בעתיד יהיו מי שיבקשו ליישם את אותם צעדי חרם וניתוק כלכלי כנגד מדינות אנטי-דמוקרטיות נוספות. חבילת הליברליזם שמדינה מאמצת תתבקש להיות שלמה יותר. התפתחות כזאת תציב אתגר מתעצם למדינת ישראל, השקועה זה חמישים וחמש שנה בשליטה צבאית על מיליוני בני אדם. ברם משמעותה רחבה הרבה יותר: היא תעצב מחדש את הסדר הליברלי.

:

פורסם היום במדור הדעות של הארץ