תהליך הנורמליזציה שעוברת האנטישמיות בארצות הברית מהיר ומבהיל. אחרי שקניה ווסט, כנראה הראפר המפורסם בעולם, רמז בטוויטר שהוא מעוניין להרוג את היהודים, הזמין אותו הנשיא לשעבר טראמפ לארוחת ערב, ואירח גם את איש העליונות הלבנה ניק פואנטס. אם זה לא הספיק עלה ווסט בשבוע שעבר לראיון אצל שדרן הקונספירציות אלכס ג'ונס, רמז שהיהודים הם פדופילים והכריז שהוא "אוהב את הנאצים" ו"מחבב את היטלר".

התפוצצות האנטישמיות הבוטה, הנאו-נאצית, של קניה ווסט מאירה ברטרוספקטיבה את ההתנהלות המופקרת של הימין הטראמפיסטי בשנים האחרונות. עוד לפני היבחרו של טראמפ היה ברור שהאיש מגלה סובלנות לאנטישמיות ואף משתמש בסטריאוטיפים אנטישמים בעצמו, אך בימין הפופוליסטי ביטלו כל אפשרות לכך והמשיכו "להזהיר" מפני הסכנה העצומה שבאלכסנדריה אוקסיו-קורטז או אילהאן עומאר.

גם כשפשעי השנאה כלפי יהודים התגברו תחת כהונתו, גם כשאמר שחלק מהנאו-נאצים בשרלוטסביל הם “very fine people” ואפילו אחרי פיגוע הטרור הגדול ביותר נגד יהודים אי פעם בארה"ב, הסכנה עבור אוהדי טראמפ בישראל – בתדלוק של היסטריה מזוייפת מחלקים בתקשורת, יש לומר – נותרה השמאל הרדיקלי ו"ההקצנה בקמפוסים".

הסיפור אינו רק העיוורון לכך שהאנטישמיות בימין גדולה ומסוכנת עשרות מונים מאשר האנטישמיות בשמאל (שאכן קיימת, שלא יהיה ספק), גם לא היבוא והגיור של לקסיקון אנטישמי שלם, מה"דיפ-סטייט", דרך "מימון זר" ועד "אליטה גלובליסטית". הסיפור הוא העיוות התודעתי שגורם הכיבוש, ומציאת הסיוע להמשיך ולהחזיק בו אצל גדולי שונאינו.

שהרי חלק גדול מהמאבק ב"אנטישמיות משמאל" אינו אלא מאבק בדלגיטימציה של הכיבוש, כאשר כל ביקורת על השלטון הצבאי של ישראל ביו"ש מוגדרת מיד כאנטישמיות. זאת לכאורה הסכנה, ואגפים שלמים בממשלה מוקמים כדי להיאבק ב-BDS, ארגון כושל וחסר השפעה. הצד המשלים הוא חיבוק מפלגות ימין קיצוני בהונגריה, פולין, אוסטריה, ועוד, כאשר הכשרת האנטישמיות של אלה נחשבת מחיר ששווה לשלם תמורת האיסלמופוביה שהן מנדבות ותמיכתן בהתנחלויות.

אלא שהמחיר מחולק לתשלומים, וכעת הוא נגבה בשתיקה שנכפית על הימין אל מול נורמליזציה של אנטישמיות מזעזעת, כזו שלא ראינו כמעט מאה שנה. הימין הפופוליסטי לא מסוגל להודות שלטראמפ תמיד היתה בעיה לדחות מעליו אנשי עליונות-לבנה ואנטישמים. מאוחר גם להכיר בכך שהטראמפיזם משך מהשוליים למרכז נבלים מתועבים ואספסוף גלוח-ראש ונתן להם הכרה שלא קיבלו מעולם.

אבל בעיקר אי אפשר להודות שהפניה מימין ליברלי אל ימין פופוליסטי היא סכנה ממשית ליהודים בעולם כולו – בדיוק כפי שהיא סכנה לערבים, נשים ולהט"בים כאן. חוסר ההבנה, העיוורון (שרובו מרצון), שהאיום על הסדר הליברלי שמגיע עם עליית הפופוליזם מאיים בפשטות על זכויותיהם, מעמדם ושגשוגם של יהודים, בדיוק כפי שהוא מאיים על כל מיעוט אחר, לא יכול להיות מוכר ומטופל, מפני שהימין הביביסטי אימץ את הפופוליזם ומפרק בעצמו את הסדר הליברלי.

החתירה תחת שלטון החוק, ערעור מערכת המשפט, פירוק הדמוקרטיה הליברלית והתנועה לקראת שלטון סמכותני בעל כוח בלתי מוגבל הופכים להיות נקודות ההסכמה היחידות בין הימין הפופוליסטי אצלנו לאנטישמים אצלם. ממילא, עד כמה רמה יכולה להיות הזעקה נגד אנטישמים כאשר בממשלה יושבים הומופובים וכהניסטים?

רק בחודשים האחרונים התבטאו טרמפיסטים בולטים כמרג'ורי טיילור גרין, לורנה בוברט ומייקל פלין בעד "לאומיות נוצרית". בוברט אף אמרה שיש לבטל את ההפרדה בין דת למדינה בארה"ב וש"הכנסייה אמורה להנהיג את המדינה". הסכנה ליהודים ברורה, כמו גם הדמיון לשאיפותיהם של חברי כנסת מהציונות הדתית ומהמפלגות החרדיות.

אנחנו מתקדמים לקראת מציאות שבה הימין האנטי-ליברלי כאן יקבל את הימין האנטי-ליברלי שם, ולהפך, כשבכל צד המיעוטים יהיו אלה שיסבלו. אצלנו אלה יהיו בעיקר הערבים, בתוספת נשים ולהט"בים. אצלם נשים, להט"בים ויהודים. ההצהרה הידועה בדבר "ערכים משותפים" שאנו חולקים עם ארצות הברית תקבל משמעות חדשה. היא תגיע על חשבון המחוייבות של מדינת ישראל אל יהודי העולם.

:
—
פורסם במדור הדעות של הארץ

הפעם הכישלון אינו יתום. את תבוסתו של גוש השינוי מקשרים לאבות ואימהות רבים: מהריבים הפנימיים בגוש, דרך סירובה של מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ ועד להעדרו של אתוס ברור לבד מ"רק לא ביבי". יש אמת בכל אלה, אולם בסופו של דבר מדובר בפרטים שמוטמעים בתמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא גל הפופוליזם העולמי.

במאמרו האחרון ביקש פרופ' אייל גרוס להכניס את הבחירות האחרונות בדיוק להקשר הזה. גרוס צודק בהחלט שאי אפשר להפריד בין ניצחונו של הליכוד – אחרי הפיכתו למפלגה פופוליסטית – לבין תופעות דומות שחוזים בהן בעולם, מהפיליפינים דרך הודו, הונגריה, בריטניה ועד ארצות הברית.

במדינות אלה ואחרות עלו לשלטון, או לפחות התחזקו מאוד, מפלגות ימין פופוליסטיות ששמות דגש על המאבק ב"אליטה", על התנגדות להגירה, על איבה למיעוטים ועל גאווה לאומית. גרוס כותב נכונה שהתעצמותן של מפלגות כאלה קשורה להיחלשות מדינת הרווחה בעקבות עליית הנאו-ליברליזם, ולשאלות של זהות. נדמה לי, עם זאת, שהוא מדגיש הרבה יותר מדי את העניין הראשון, ומפספס שעיקר התופעה נעוץ בשני.

הפופוליזם קשור לנאו-ליברליזם מפני שהפופוליזם קשור לליברליזם, וליתר דיוק לניצחונו המכריע. החגיגות במערב בשנות התשעים על נפילת ברית המועצות היו מוצדקות. הרחבת השוק הקפיטליסטי גם מעבר למסך הברזל, יחד עם תהליכי הליברליזציה הכלכליים שעברו על הודו, סין ומדינות נוספות במזרח, הפכו את העולם למערכת גלובלית שבה לא רק סחורות עוברות במהירות מיד ליד, אלא גם רעיונות, ולא פחות חשוב, אנשים.

הגלובליזציה, כידוע, אינה אלא אמריקניזציה, אולם זאת לא רק במובן של צריכה תרבותית, אלא כאימוץ של תפיסות היפר-אינדיבידואליסטיות על החברה והאדם. הליברליזם הצפון-אטלנטי מקדם סובייקט שמניף את חירותו האישית כאידיאל עליון ותופש חופש כאוטונומיה. "אתה אל תפריע לי, אני לא אפריע לך" היא לא רק קריאת ביניים אלא תפיסת עולם שעושה מיליוני נפשות.

הליברטריאניות שחדרה לישראל לאחרונה היא רק סימפטום מאוחר להפנמת האנתנרופולוגיה שתופסת את האדם כפרודה אוטונומית. במובן הזה הסדר הליברלי כבש את כולנו. אלא שהניצחון הזה מגיע עם מחיר, והוא ערעור נראטיבים של זהות קולקטיבית.

הסדר הליברלי לא הפך אותנו לאינדיבידואלים, אולם הוא מדגיש ומעצים את האינדיבידואליזם שלנו. בכך הוא מאתגר את הקשרים והסיפורים שמחזיקים אותנו יחד. מרקס צדק כשכתב במניפסט הקומוניסטי שבעולם הבורגני "כל היחסים היציבים… מתפוררים… כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף" (תר. מנחם דורמן).

הפירוק הזה מאיים על זהותם של רבים. מלבד שכבה קטנה – מערבית, עשירה ומשכילה – בני אדם נזקקים למקם את עצמם בתוך סיפור קולקטיבי, מטא-נראטיב שגדול מהם ומקשר אותם דיאכרונית לעבר ולעתיד, וסינכרונית לקהילה בהווה. הפיכתו של הסדר הליברלי למשחק היחיד בעיר מאתגרת את אותם מטא-נראטיבים, בין אם הם דתיים, אתניים או לאומיים.

זהו הרקע שמוליד את עליית הפופוליזם. לא בכדי מוטיב חוזר ונשנה במהלך הפופוליסטי הוא הדגשת הלאומיות והאתנוס והיציאה כנגד מיעוטים, זרים ומהגרים. מתוך ההנגדה הזו עצמה נבנה מחדש הסיפור הלאומי והאתני.

כמו רבים בשמאל, גרוס מדגיש את קריסתה של מדינת הרווחה בתהליך עליית הפופוליזם. הוא כותב כי מפלגות השמאל בישראל הן סוציאל-דמוקרטיות רק "על הנייר", ולכן לא מושכות מצביעים. אולם המחשבה שאם השמאל יבטיח מדינת רווחה סקנדינבית הוא ימשוך מצביעי ימין היא, במחילה, מופרכת.

הראיות למופרכותה נמצאות בסקנדינביה. רק לפני חודשיים ניצח גוש הימין את גוש השמאל בבחירות בשבדיה. הוא הביס את הסוציאל-דמוקרטים שמשלו במדינה בשמונה השנים האחרונות בזכות פריצתה מעלה של מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית ואתנוצנטרית, בעלת שורשים פשיסטים והיסטוריה של תמיכה בתפיסות של עליונות לבנה.

באופן דומה, בפינלנד הפכה 'מפלגת הפינים' הימנית-פופוליסטית למפלגה השניה בגודלה ב-2019, בהולנד הפכה 'המפלגה למען החירות' האנטי-איסלמית של חרט ווילדרס לשלישית בגודלה בבחירות לפני שנה. קשה למצוא מדינה בעלת שירותי רווחה נדיבים יותר מאשר שבדיה, וקשה גם לתלות את עליית הימין הקיצוני בפינלנד ובהולנד בפירוקה של מדינת הרווחה.

לתנאים מטריאלים יש תמיד השפעה, ובוודאי שחוסר אמצעים, כמו גם חוסר השכלה, תורם לגלישה ללאומנות ואתנוצנטריזם, כאשר תחושת עליונות מפצה על הון תרבותי וחברתי שאבד. אולם אי אפשר לומר שזו הסיבה העיקרית לפופוליזם כאשר במדינות רווחה מובהקות הימין הפופוליסטי מצליח כל כך.

הליברליזם במשבר מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. הוא הצליח להפוך אותנו לאינדיבידואלים שמקדשים את האוטונומיה גם על חשבון הקהילה והחברה. הוא הצליח לערער את הסיפורים הקולקטיביים שלנו, ובכך לגזול מאיתנו משאבים זהותיים חיוניים. הפופוליזם עולה מתוך החרדה לזהות ותוך הבטחה להעצים אותה.

לכן נתניהו האתאיסט הצטלם לפני הבחירות מתפלל בבית כנסת. לכן הקמפיין ארוך השנים שלו להטלת ספק ביהדותו של "השמאל". לכן היחס השלילי, המוציא מהכלל, כלפי ערבים ומבקשי מקלט. לכן בן גביר הגזען מצליח כל כך. בישראל, כמו במדינות אחרות, הימין הפופוליסטי עולה מפני שהוא יכול לספק את מה שהשמאל אינו יכול.

מי שמציע לשמאל להיות עוד קצת סוציאל-דמוקרטי מחפש את המפתח מתחת לפנס. בעיני חלקים גדולים מהציבור השמאל בעייתי לא מפני שהוא לא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהוא לא לאומי מספיק ולא יהודי מספיק. ולזה, לצערנו הרב, אין פתרון קל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ.