פופוליזם

זאת לא הכלכלה: על סיבת העומק לפופוליזם

הפעם הכישלון אינו יתום. את תבוסתו של גוש השינוי מקשרים לאבות ואימהות רבים: מהריבים הפנימיים בגוש, דרך סירובה של מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ ועד להעדרו של אתוס ברור לבד מ"רק לא ביבי". יש אמת בכל אלה, אולם בסופו של דבר מדובר בפרטים שמוטמעים בתמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא גל הפופוליזם העולמי.

במאמרו האחרון ביקש פרופ' אייל גרוס להכניס את הבחירות האחרונות בדיוק להקשר הזה. גרוס צודק בהחלט שאי אפשר להפריד בין ניצחונו של הליכוד – אחרי הפיכתו למפלגה פופוליסטית – לבין תופעות דומות שחוזים בהן בעולם, מהפיליפינים דרך הודו, הונגריה, בריטניה ועד ארצות הברית.

במדינות אלה ואחרות עלו לשלטון, או לפחות התחזקו מאוד, מפלגות ימין פופוליסטיות ששמות דגש על המאבק ב"אליטה", על התנגדות להגירה, על איבה למיעוטים ועל גאווה לאומית. גרוס כותב נכונה שהתעצמותן של מפלגות כאלה קשורה להיחלשות מדינת הרווחה בעקבות עליית הנאו-ליברליזם, ולשאלות של זהות. נדמה לי, עם זאת, שהוא מדגיש הרבה יותר מדי את העניין הראשון, ומפספס שעיקר התופעה נעוץ בשני.

הפופוליזם קשור לנאו-ליברליזם מפני שהפופוליזם קשור לליברליזם, וליתר דיוק לניצחונו המכריע. החגיגות במערב בשנות התשעים על נפילת ברית המועצות היו מוצדקות. הרחבת השוק הקפיטליסטי גם מעבר למסך הברזל, יחד עם תהליכי הליברליזציה הכלכליים שעברו על הודו, סין ומדינות נוספות במזרח, הפכו את העולם למערכת גלובלית שבה לא רק סחורות עוברות במהירות מיד ליד, אלא גם רעיונות, ולא פחות חשוב, אנשים.

הגלובליזציה, כידוע, אינה אלא אמריקניזציה, אולם זאת לא רק במובן של צריכה תרבותית, אלא כאימוץ של תפיסות היפר-אינדיבידואליסטיות על החברה והאדם. הליברליזם הצפון-אטלנטי מקדם סובייקט שמניף את חירותו האישית כאידיאל עליון ותופש חופש כאוטונומיה. "אתה אל תפריע לי, אני לא אפריע לך" היא לא רק קריאת ביניים אלא תפיסת עולם שעושה מיליוני נפשות.

הליברטריאניות שחדרה לישראל לאחרונה היא רק סימפטום מאוחר להפנמת האנתנרופולוגיה שתופסת את האדם כפרודה אוטונומית. במובן הזה הסדר הליברלי כבש את כולנו. אלא שהניצחון הזה מגיע עם מחיר, והוא ערעור נראטיבים של זהות קולקטיבית.

הסדר הליברלי לא הפך אותנו לאינדיבידואלים, אולם הוא מדגיש ומעצים את האינדיבידואליזם שלנו. בכך הוא מאתגר את הקשרים והסיפורים שמחזיקים אותנו יחד. מרקס צדק כשכתב במניפסט הקומוניסטי שבעולם הבורגני "כל היחסים היציבים… מתפוררים… כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף" (תר. מנחם דורמן).

הפירוק הזה מאיים על זהותם של רבים. מלבד שכבה קטנה – מערבית, עשירה ומשכילה – בני אדם נזקקים למקם את עצמם בתוך סיפור קולקטיבי, מטא-נראטיב שגדול מהם ומקשר אותם דיאכרונית לעבר ולעתיד, וסינכרונית לקהילה בהווה. הפיכתו של הסדר הליברלי למשחק היחיד בעיר מאתגרת את אותם מטא-נראטיבים, בין אם הם דתיים, אתניים או לאומיים.

זהו הרקע שמוליד את עליית הפופוליזם. לא בכדי מוטיב חוזר ונשנה במהלך הפופוליסטי הוא הדגשת הלאומיות והאתנוס והיציאה כנגד מיעוטים, זרים ומהגרים. מתוך ההנגדה הזו עצמה נבנה מחדש הסיפור הלאומי והאתני.

כמו רבים בשמאל, גרוס מדגיש את קריסתה של מדינת הרווחה בתהליך עליית הפופוליזם. הוא כותב כי מפלגות השמאל בישראל הן סוציאל-דמוקרטיות רק "על הנייר", ולכן לא מושכות מצביעים. אולם המחשבה שאם השמאל יבטיח מדינת רווחה סקנדינבית הוא ימשוך מצביעי ימין היא, במחילה, מופרכת.

הראיות למופרכותה נמצאות בסקנדינביה. רק לפני חודשיים ניצח גוש הימין את גוש השמאל בבחירות בשבדיה. הוא הביס את הסוציאל-דמוקרטים שמשלו במדינה בשמונה השנים האחרונות בזכות פריצתה מעלה של מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית ואתנוצנטרית, בעלת שורשים פשיסטים והיסטוריה של תמיכה בתפיסות של עליונות לבנה.

באופן דומה, בפינלנד הפכה 'מפלגת הפינים' הימנית-פופוליסטית למפלגה השניה בגודלה ב-2019, בהולנד הפכה 'המפלגה למען החירות' האנטי-איסלמית של חרט ווילדרס לשלישית בגודלה בבחירות לפני שנה. קשה למצוא מדינה בעלת שירותי רווחה נדיבים יותר מאשר שבדיה, וקשה גם לתלות את עליית הימין הקיצוני בפינלנד ובהולנד בפירוקה של מדינת הרווחה.

סקר קטן שערכתי בטוויטר לפני כמה ימים. לחצו על התמונה כדי להגיע לשם

לתנאים מטריאלים יש תמיד השפעה, ובוודאי שחוסר אמצעים, כמו גם חוסר השכלה, תורם לגלישה ללאומנות ואתנוצנטריזם, כאשר תחושת עליונות מפצה על הון תרבותי וחברתי שאבד. אולם אי אפשר לומר שזו הסיבה העיקרית לפופוליזם כאשר במדינות רווחה מובהקות הימין הפופוליסטי מצליח כל כך.

הליברליזם במשבר מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. הוא הצליח להפוך אותנו לאינדיבידואלים שמקדשים את האוטונומיה גם על חשבון הקהילה והחברה. הוא הצליח לערער את הסיפורים הקולקטיביים שלנו, ובכך לגזול מאיתנו משאבים זהותיים חיוניים. הפופוליזם עולה מתוך החרדה לזהות ותוך הבטחה להעצים אותה.

לכן נתניהו האתאיסט הצטלם לפני הבחירות מתפלל בבית כנסת. לכן הקמפיין ארוך השנים שלו להטלת ספק ביהדותו של "השמאל". לכן היחס השלילי, המוציא מהכלל, כלפי ערבים ומבקשי מקלט. לכן בן גביר הגזען מצליח כל כך. בישראל, כמו במדינות אחרות, הימין הפופוליסטי עולה מפני שהוא יכול לספק את מה שהשמאל אינו יכול.

מי שמציע לשמאל להיות עוד קצת סוציאל-דמוקרטי מחפש את המפתח מתחת לפנס. בעיני חלקים גדולים מהציבור השמאל בעייתי לא מפני שהוא לא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהוא לא לאומי מספיק ולא יהודי מספיק. ולזה, לצערנו הרב, אין פתרון קל.

פורסם במדור הדעות של הארץ.