קרישנמורטי

מאמרים על קרישנמורטי

 

קרישנמורטי בנפתולי התשוקה

על הצד הפחות ידוע, והיותר מכוער, של קרישנמורטי, ומאמר המשך: חקירה בהודו מעלה כמה אי דיוקים שלי במאמר הקודם – הכל במקום אחד:

http://www.notes.co.il/tomer/50120.asp

יומני קרישנמורטי

בשיחותיו הרבה קרישנמורטי לדבר בצורה פשוטה מאוד ועם זאת קשה להבנה. ביומניו האישיים הוא שיחרר את חרצובות לשונו
http://www.notes.co.il/tomer/22468.asp

הגם קרישנמורטי בדואליסטים?

שיחות בין קרישנמורטי למלומד הבודהיסטי וולפולה רהולה מגלות עקבות של תפיסה דואליסטית אצל המורה הדגול, ומעלות חשד שמא אצלו הנאורות היתה פרויקט שלא הושלם
http://www.notes.co.il/tomer/30082.asp
 

להיט הניו-אייג' הנוכחי בארה"ב, מורים רוחניים בוידאו ומורים רוחניים מתים – כמה דברים שהצטברו

1. יש דת נוצרית, יש מוסר נוצרי, יש רוק נוצרי ועכשיו גם יש גם אינצקלופדיה נוצרית, קונסרבפדיה (ו- Wired כתבו על זה), ויו-טיוב נוצרי: גוֹד-טיוב.

2. עמוד המאגד בתוכו כמה וכמה ראיונות וידאו עם מורים רוחניים מפורסמים: מיינד-ליפט.

3. סרטון חמוווווד על פסח

4. דת, מסתבר, נמצאת במקום שני אחרי מין באינטרנט.

5. כת נוצרית-יהודית קטנה שמאמינה בשימוש רוחני במריחואנה. איפה? בהוליווד.

6. למי שפיספס בקולקטיב, הנה העץ המשפחתי של אלי יוון. ייתכן שזאוס הוא הגיס של אפימתאוס?

7. והנה העתיד: "אחרי 77 שעות פתר המחשב בעיה שהעסיקה דורות של מתמטיקאים". אז מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם בסוף בא איזה מחשב, ולא רק שפותר את הבעיה, ולא רק שמגיש פתרון כזה שאי אפשר כנראה להבין אותו, אלא גם מגיש פתרון כזה שאי אפשר בכלל לקרוא אותו ("אורך הפתרון לבעיה […] הוא גדול עד כדי כך שאם הוא יודפס במדפסת, יכסה הנייר אזור ששטחו שווה לשטח מנהטן")?

אחרי ש"כחול עמוק" ניצח את קספרוב בשח, עכשיו יש מחשב שכבר מנצח אותנו במתמטיקה. המחשבה האנליטית שלנו, כנראה, נידונה להתמקם במקום השני המכובד על פני כדור הארץ, וייתכן, יאמרו מני עתידנים, שגם בענייני טקטיקה פוליטית וכלכלית יחליטו בשבילנו בעתיד מחשבים. ואנחנו אפילו לא נוכל לבקש מהם להסביר את ההחלטות שלהם: "צר לי (יאמר המחשב בקול נשי – תמיד נותנים להם קול של אישה בסרטים), אבל זה נשגב מבינתך, בן אנוש חביב. וממילא רק לומר לך מה הביא אותי להחליט כך יקח לי בערך שנה. אז עשה מה שאני אומרת ואל תשאל שאלות." ואנחנו נענה: "נעשה ונשמע". וזהו, אנחנו כבר לא הכי חושבים בעולם.

ומה בכך? אנחנו כל כך הרבה יותר מאשר מכונות של מחשבות וחישובים.



8. הלהיט הניו-אייג'י הגדול עכשיו בארה"ב הוא הספר והסרט "The Secret", בהם מדובר על "סוד" שלכאורה הוסתר מהאנושות ("צופן דה וינצ'י" סטייל) ועכשיו מתגלה: המחשבות שלכם קובעות את המציאות שלכם. יש גם אתר בעברית, וגם אנרג'י כתבו על זה. כרגיל בכל בלבול, גם השטות הזאת מבוססת על אמת, שכמובן עוותה ונופחה מעבר לכל זיהוי. סטיוארט דיוויס, חבר של קן וילבר מסביר יפה למה זה קשקוש בלבוש, וגם נותן בפרודיה.

אג'א


9. לפני כחודשיים, כזכור, מת המורה הרוחני דאגלס הארדינג. לפני כשלושה שבועות מת הגורו ההודי ארבּי ניטיננדם, הידוע בכינויו  "אג'א". אג'א היה מאחרוני מורי האדוויטה הטהורה (בסגנון רמאנה מהארישי) ואל כפרו הקטן עלו מחפשים לרגל מכל העולם. בשנה שעברה כמעט הלכתי לראות אותו, אבל בסוף נשארתי עוד קצת בטירוונאמאלאי. הנה ראיון של אנדרו כהן איתו.

10. ולפני כשבוע מת יו. ג'י. קרישנמורטי (תקופה קשה לניו אייג'). הנה דברים שכתבתי עליו לאנרג'י:

יו. ג'י.

יו. גי'. קרישנמורטי, אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם, מת בבית חבריו באיטליה לפני חמישה ימים. יו. גי'., בן 89 במותו, היה אחד המורים מעוררי המחלוקת ביותר, ובכוונת מכוון: הוא אהב ללעוג למאמציהם הרוחניים של מחפשים רבים שבאו לבקש את הדרכתו ונהנה לרסק כל אמונה בדבר אלוהים, נשמה, גן עדן, גלגולים, חוקים קוסמיים וכיוצא באלו. לדידו הארה היא מצב ביולוגי שאין דרך, ואין גם כל ערך, לנסות ולהגיע אליו או להשתדל להביא אותו. הוא היה מדבר בגסות ולא היסס להכפיש ולזלזל בכל גורו או דרך רוחנית.

יו. ג'י. התחיל את דרכו כחבר נאמן באגודה התיאוסופית ואף היה שליח מטעמה בארה"ב, שם היה מועסק כמרצה מבוקש לתורותיה. בגיל 39, אחרי חיפוש רוחני אינטנסיבי, התרחש (מיד אחרי שהאזין לשיחה של ג'ידו קרישנמורטי) מה שהוא כינה אותו "האסון": טרנספורמציה תודעתי ופיזית בה שרשרת המחשבות שלו נקטעה סופית והאורגניזם שוחרר סופית מרודנות המחשבה. כדבריו: "אין מה להשיג, אין מה להגשים, אין מה לקבל, אין מטרה שיש להגיע אליה. מה שמונע ממה שכבר ישנו, מהמצב החי הזה, מלבטא את עצמו בדרכו שלו היא תזוזת המחשבה שקיימת רק לצורך התפקוד בעולם".

יו. ג'י. לא לימד בצורה מסודרת ומי שרצה לשמוע אותו היה צריך להגיע אליו, או לנסות לתפוס אותו באחת התחנות שלו ברחבי הגלובוס. אני לא זכיתי לפגוש אותו, אבל אנשים שכן פגשו אותו סיפרו לי שמפגשים שלו עם מחפשים רוחניים היו מתבזבזים ברובם על רכילות רוחנית מרושעת וכל מני קשקושים על עולם ומלואו – רק מעט מהזמן היה יו. ג'י. מדבר על בעיותיה של האנושות והדרכים לפתרן. מאידך, הרבה אנשים חוו חוויות עזות ועמוקות כאשר היו בנוכחותו, וכפי הנראה היתה לו השפעה חזקה על כל מי שהיה בסביבתו. כך או כך, רבים רואים בו את אחד המורים הצלולים והישירים ביותר. יו. ג'י. מעולם לא לקח כסף עבור המפגשים איתו וגם כל ספריו מוגשים באופן חופשי באינטרנט.

כפי שמסופר כאן, לפני כמה שבועות נפצע יו. ג'י. מנפילה ולא יכול היה יותר לקום ממיטתו. מכיוון שלא רצה להיות למעמסה על חבריו הוא החליט ש"הגיע הזמן ללכת". הוא אכל פחות ופחות, עד שהפסיק לאכול לגמרי. בעשרים ושניים למרץ, בצהרי היום, הוא חדל מלהתקיים. גופתו נשרפה.

הנה מאמר שלי על יו. ג'י. קרישנמורטי מלפני כשלושה חודשים
הנה האתר הרשמי של יו. ג'י. קרישנמורטי
הנה עוד אתר ובו סרטי וידאו רבים שלו

11. לסיום, אם מישהו כאן רואה טלוויזיה בערב פסח, ואם הוא במקרה יראה ערוץ 2, כנראה שהוא יראה אותי. אני מדבר על המשמעות הרוחנית של מיתוס היציאה ממצריים בתכנית שתשודר כנראה סביב 19:30 אותו הערב (למי שרוצה את זה בכתב, הנה מאמר מוצלח שלי על פסח מלפני שנתיים). לא יודע איך יצאתי, ייתכן שעשיתי פדיחות, אני לא יודע אפילו את שם התכנית, אבל נדמה לי שמשתתף גם פרופ' יאיר זקוביץ', ואותו בטח כדאי לשמוע. [עדכון 31/3: לתכנית קוראים "בצאת ישראל" והיא תשודר ב- 19:00]

חג שמח, ושנצא כולנו מעבדויות קטנות לחרויות קטנות.


הגם קרישנמורטי בדואליסטים?

את קרישנמורטי אין צורך להציג, ושמו נישא למרחקים כמופת של עומק רוחני וחוכמה. לפני כשנה היה לי העונג לבקר במרכז קרישנמורטי שליד ורנסי (בהודו), ומצאתי שם ספר חדש שבדיוק יצא לאור ובו תמלול של דיאלוגים שערך קרישנמורטי בשנים 1978-1979. המיוחד בשיחות שנאספו בספר הוא שבכולן משתתף וולפולה רהולה. רהולה, צעיר מקרישנמורטי בכעשר שנים, נזיר בודהיסטי וד"ר לפילוסופיה בודהיסטית, הוא זה אשר כתב את הספר הקלאסי "מה שלימד הבודהה" והוא נחשב כמובן מומחה לא קטן לבודהיזם. הדיאלוגים ביניהם סובבים מטבע הדברים סביב הדמיון והשוני בין תורתו של קרישנמורטי לזו של הבודהה.

קרישנמורטי

רהולה

אני רוצה להביא כאן תרגומים של שני קטעים משיחות בין השניים. לדעתי חילופי הדברים ביניהם מרתקים, ואפשר כמעט מכל משפט לפתח דיון שלם של "למה הוא התכוון בזה" וכו'. אני הייתי רוצה להצביע מתוך הדברים על משהו שלדעתי לוקה בהבנה של קרישנמורטי את המציאות. לדעתי קרישנמורטי מחלק את המציאות חלוקה דואליסטית: הוא רואה בָּאמת משהו נצחי ומוחלט, ואילו בכל תופעות העולם משהו מוגבל, דבר שמפוברק על ידי המחשבה ומשום כך גם לא אמיתי. דבר זה לא מתיישב עם הכיוון העיקרי של תורתו, כלומר יש דיסוננס מסוים בין קריאותיו החוזרות ונשנות של קרישנמורטי להיות מודע, להכיר ולחייב את מה שיש (כסיסמתו הידועה: "What is, is holy"), לבין מה שעולה משיחות אלו, כאילו האמת אינה במה שיש, אלא היא במקום אחר. הנה:

ג'ידו קרשינמורטי: אז, אדוני, מהו אם כן הקשר בין האמת למציאות [truth and reality]? היזהר. אני מתכוון, האם שתי אלה נפרדות לנצח?
וולפולה רהולה: לא.
ג'.ק.: לא?
וו.ר.: לא. אני לא מהסס: הם אינן נפרדות.
ג'.ק.: איך אתה יודע?
וו.ר.: אני יודע.
ג'.ק.: "הן אינן נפרדות" – למה אתה מתכוון בזה אדוני?
וו.ר.: זה מה שאמרתי: לראות [רהולה דיבר עם ק' קודם לכן על אפשרות של ראיה ללא המטען המחשבתי – ת.פ.].
ג'.ק.: לא, רק רגע אדוני. אמת ומציאות, אתה אומר, אינן נפרדות. זאת אומרת שהמחשבה והאמת הן תמיד יחד. אם הן לא נפרדות, אם משהו לא מחולק, מובדל, הוא יחד, בתנועה אחת שלמה. מחשבה…
וו.ר.: לא המחשבה.
ג'.ק.: רגע, המציאות – לכן נכנסתי לתוך זה אדוני – המציאות היא כל מה שהמחשבה בנתה. אנחנו מסכימים שזה כך. אנחנו יכולים להשתמש בטרמינולוגיה, במילה "מציאות", כמשהו אחר, לא איכפת לי, אבל לעת עתה אנחנו אומרים שהמציאות היא כל מה שבנתה המחשבה, כולל האשלייה. ולאמת לא יכול להיות שום קשר עם זה! לא יכול להיות! לכן השתיים לא יכולות להיות יחדיו.
וו.ר.: לראות את האשלייה הזאת, או מה שזה לא יהיה, לראות את "מה שיש", זה לראות את האמת. "מה שיש" זו האמת. אין אמת נפרדת מזה. "מה שיש" הוא האמת – מה שלא, הוא לא-אמת.
ג'.ק.: לא, אדוני, לא. אנחנו אמרנו שהמציאות היא תנועתה של המחשבה, נכון אדוני? והאמת היא ללא זמן. האמת היא מחוץ לזמן. היא לא האמת שלי, האמת שלך, האמת שלו – היא משהו מעבר לזמן. המחשבה היא בתוך הזמן, והשתיים אינן יכולות ללכת יחד. זה מה שאני אומר.
וו.ר.: ומה שאני אמרתי הוא שאין שניים. זהו דואליזם. אתה שוב מחלק.
ג'.ק.: לא, אני לא. אני מצביע על משהו אדוני. ייתכן שאני טועה, אבל אני מצביע על כך שהמחשבה יצרה אשלייה כזו והביאה איתה כל כך הרבה הטעיה, וייתכן שהיא תטעה את עצמה כשתאמר: "כן, אני ראיתי את האמת". לכן אני חייב להיות מאוד בהיר, חייבת להיות בהירות, שאין שום הטעייה בכלל. ואני אומר שההטעיה קיימת, והיא תתקיים בהכרח, אם אני לא אבין את טבע המציאות.
וו.ר.: אני חושב שהגענו אל האמת.
ג'.ק.: אני לא הגעתי אל האמת. אני לא יכול לבוא אל האמת.
וו.ר.: לא, אתה רואה את האמת.
ג'.ק.: אני לא רואה את האמת. יש הבדל גדול: אני לא יכול לבוא אל האמת, אני לא יכול לראות את האמת. האמת יכולה להיות קיימת רק, יכולה להיות רק, או היא קיימת רק, כשהעצמי אינו.
וו.ר.: זה נכון.

לקראת סוף השיחה רהולה ממש "מאשים" את קרישנמורטי בדואליזם, ואני חושב שאפשר באמת לראות את התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, כלומר את השקפתו לפיה מפני שהמציאות היא תוצר המחשבה, אין בה אמת. האמת והמציאות, שרהולה מתעקש שהן אינן נפרדות, מופרדות על ידי קרישנמורטי.

כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוון כשאני מדבר על הפרדה דואליסטית של המציאות אביא בית מתוך שיר יפיפה של פרסי ב. שלי:

The One remains, the many change and pass;
Heaven's light forever shines, Earth's shadows fly;
Life, like a dome of many-colour'd glass,
Stains the white radiance of Eternity,
Until Death tramples it to fragments. — Die,
If thou wouldst be with that which thou dost seek!

אנסה כוחי בתרגום:

האחד נשאר, הרבים שונים הם וחולפים;
אור השמיים פז לנצח, צלָלי האדמה עפים;
החיים, כְּכיפת זכוכית רבת-צבעים,
מכתימים את בוהק הנצח הלבן,
עד שהמוות רומס אותם לרסיסים. — מות,
אם תהיה עם זה אשר איתו אתה רוצה להיות!

שלי

מה שמפוספס בתרגום (לבד ממורכבות החריזה) הוא הקפיטליזציה של המילים באנגלית. כי שלי מדבר על ה-אחד מול הרבים, כלומר על ה-אחד ה-מוחלט מול המון היחסיים. ואל המוחלט הזה הוא רוצה להתעלות על חשבון כל הדברים. הוא שואף לשם, ורוצה לברוח מכאן. הוא חושב ששם טוב, וכאן רע, ששם האלוהים הנצחי והמושלם ואילו כאן הכל ארצי וזמני ופגום. כלומר הוא מפריד בין שמיים וארץ, וזה דואליזם, מחלה דתית (ומיסטית) קשה ונפוצה שלא מאפשרת לראות את השלמות האלוהית בכל פגם ומגרעת ארציים, שמדמיינת עולם מושלם, סטרילי, לבן-בוהק שנמצא רחוק, כנגד, מעבר לעולם הפגום, המלוכלך, האפרפר שלנו. זה דואליזם, שמכניס עצמו לסכסוך קשה עם המציאות בגלל שהיא, מה אפשר לעשות, רק המציאות, ולא איזה חלום אפלטוני של שלמות אידיאלית. הדואליסטים יכלו את חייהם בשאיפה לגן עדן, למשיח, לאלוהים, להארה – למשהו אחר, בלי להבין שאת האחרות הזאת אפשר וצריך למצוא ממש כאן, בעולם הזה.

כי אין מקום אחר: העולם הזה הוא אכן האלוהות, והאלוהות היא אכן כל שריטה וכיעור, כל עיוות ולכלוך על פני האדמה – והם בשלמותם הנצחית אכן היא. השלמות לא באה לידי ביטוי באיזה גן עדן אבוד ונצחי, אלא מתממשת בכל מקום ובכל רגע כאן, על פני האדמה ועל פני האנשים המשתנים תדיר. ואפשר לראות את מלכות האלוהים פרושה על כל פנים אם רק נבוא לידי אינטימיות עם המציאות הזאת, אם רק נפגוש אותה באמת, וצעד ראשון בכיוון הוא כמובן לא לנסות לברוח ממנה, לא לשקוע בחלומות עקרים על מקומות וזמנים אחרים. נירוונה היא סמסארה, או כפי שכתוב בסוטרת הלב: Emptiness is not other then form.

אביא עוד תרגום שמצביע על התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, משיחה אחרת שבספר, הפעם גם בהשתתפות מרי צימבליסט, אחת החברות הקרובות שלו, כאשר רק בשלב מאוחר נכנס וולפולה רהולה שוב, ושוב חושף את הדואליזם של קרישנמורטי:

ג'.ק.: הצורה והשם יכולים להיות שונים: אתה גבר, היא אשה, וכל השאר. אבל [יש] זרם משותף שבו כל האנושות חיה, עם גלים שלפעמים באים, של שמחה, רגעים נדירים של אושר עצום, רגעים נדירים של תחושה של יופי גדול. אלו חיינו המשותפים: הזרם הזה נמשך כל הזמן. זה נהר גדול. בואי נדבר על זה.
מ.צ.: אדוני, האם אתה אומר שבנהר הזה כל הרעיון של הכרה אינדבידואלית כלשהי, רעיון שמשותף לרוב האנשים, הוא אשליה מוחלטת?
ג'.ק.: אני חושב שכן.
[…]
מ.צ.: אבל חוץ מההמצאות, מהאשליות, יש עוד משהו?
ג'.ק.: כן, האם יש משהו רוחני. אני מבין. […] האם בזרם יש משהו שאינו תוצרת האדם?
[…]
מ.צ.: לא, לא המצאה, משהו אמיתי.
ג'.ק.: לא בזרם הזה. לא בנהר הזה.
מ.צ.: אני לא שואלת אם יש משהו אחר בנהר, אני שואלת אם יש משהו אחר באדם חוץ מהנהר הזה.
ג'.ק.: כלום. לא אטמן, לא נשמה, לא אלוהים, כלום. […] אין כלום. יש את הזרם הזה, כן? הוא מתגלם כא' [אדם מסויים – ת.פ.]. בהתגלמות הזאת, עם כל ההשפעות החינוכיות והסביבתיות וכיוצא באלו, אם הא' הזה לא צועד אל מחוץ לזרם, אז אין ישועה לאנושות.
מ.צ.: אדוני, מה ישנו שיכול לצעוד החוצה?
ג'.ק.: עיזבו, גימרו עם החרדות, עם הצער, עם כל השאר.
מ.צ.: אבל אתה אמרת שאין דבר מלבד התוכן של הזרם.
ג'.ק.: כל עוד אני נשאר בתוך הזרם.
מ.צ.: מהו ה"אני"?
ג'.ק.: "אני" הוא הדבר שהתגלם בתור א', וא' מכנה את עצמו עכשיו אינדבידואל, שעובדתית זה לא נכון, שזה אשלייתי. אבל כאשר א' מת, הוא חלק מהזרם, זה ברור. […] למה יש סבל? בחקירה לתוך זה – חקירה שתלויה בכושר שלך לשים בצד פרשנות, לא לברוח, וכך הלאה – בחקירה הזאת לתוך טבע הסבל והסיבה וההשלכות של זה וכך הלאה, מתוך החקירה הזאת מגיעה תובנה. תובנה אינה בתוך הזרם.
וו.ר.: אני אומר שהיא בתוך הזרם.
ג'.ק.: למה אדוני?
וו.ר.: אתה מבין, יש לזה מתוך עצמו את הכושר לייצר ולחדול.
ג'.ק.: לזרם עצמו יש את הכושר הזה?
וו.ר.: להמשיך וליצור ולעצור את זה. התובנה ההיא היא גם חלק מהזרם, בדיוק כמו כל הסבל.
ג'.ק.: לא אדוני, לא הייתי…
וו.ר.: אז מאיפה התובנה מגיעה?
ג'.ק.: אומר לך אדוני.

אבל הוא לא אומר לו. קרישנמורטי ממשיך ומסתבך, מפני שגם הוא מבין (ואומר) שאין לבד מהזרם דבר, אבל מצד שני הוא מחזיק ברעיון כאילו חייבים "לצאת מהזרם" (כדבריו) כדי לפתור את בעיית הסבל. כלומר הוא מחלק את המציאות לזרם, שהוא שקרי ורע, ולחוץ-לזרם, ששם אמיתי וטוב. דואליזם. וולפולה טוען, לדעתי בצדק, שהזרם עצמו מסוגל לעבור טרנספורמציה, שאין  צורך (או אפשרות) לברוח מהזרם.

קרישנמורטי כמובן לא היה דואליסט חמור, וודאי לא היה מצהיר הצהרות דואליסטיות בגלוי – כאילו יש לברוח מהעולם אל מקום אחר. כאמור, בדיוק להפך – את חייו הוא הקדיש לניפוץ האשלייה של גן עדן (או הארה) אי שם בעתיד. אבל נראה לי שהוא היה מעין דואליסט בארון. ודאי שתורתו יקרה מפז ועמוקה מאוד – אני עד לשינוי שהיא חוללה בי אישית. יחד עם זאת, להרגשתי, היו לו שרידים של תודעה דואלית.

אני חושב שזו הסיבה שהוא היה מתוסכל ואף ממורמר כל כך בזקנתו: הוא לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שאף אחד לא הבין אותו. אני חושב שראייה באמת שלמה היתה מאפשרת לו, למרות שהיה עדיין מצטער על כך, להשלים עם המצב ולראות בו את "רצון השם" (כמטאפורה), כלומר את התפתחותם מחוייבת המציאות (במובן השפינוזיסטי) של הדברים. ייתכן גם שראייה שלמה שלו היתה מאפשרת לאחרים באמת להבין אותו.

[המאמר התפרסם היום גם בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י]

האמנות לאפלטון כמותגים לקרישנמורטי

אני עומד להנחות סדרה של מפגשים במרתף 10 שבחיפה (רח' ירושלים 23). זה יהיה מעין "בית מדרש אקלקטי", בו נקרא טקסטים שקשורים לדעתי למסע הרוחני ונדון עליהם. כך זה נראה בתוכניה של המרתף: "לומר את מה שאי אפשר" בית מדרש רב תרבותי סדרה חודשית העוסקת בחקירה אקלקטית בטקסטים פילוסופיים ורוחניים מתרבויות שונות מפגש ראשון: אף מילה על אלוהים! על פי ח. נ. ביאליק אל רק שאי אפשר לדבר על המוחלט, אם ננסה רק נכסה על המהות של החיים. נקרא את דעתו על כך, ונדבר עליה, כמו גם על שותפים להשקפה זו כמו הפילוסוף ההודי ג' קרישנמורטי וחכם הטאו צ'ואנג טסה. ואולי גם נצליח לדבר, בכל זאת, על מה שאי אפשר.

אפלטון, למרות שהיה אמן גדול בפני עצמו, לא חיבב כידוע אמנות. בשבילו העולם הזה הוא רק חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של עולם האידאות הטהור והנשגב, ומשום כך אין בו הרבה ערך. עוד פחות ערך יש, אם כן, באמנות, שמה היא אם לא חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של העולם הזה – כלומר העתק של העתק. קלישאה.

קרישנמורטי, למרות שהיה מותג גדול בפני עצמו, לא חיבב מותגים, ולראייה מלחמתו בגורואים באשר הם שם. עוד ראייה לכך מצאתי לאחרונה עת תירגמתי קטע משלו לצורך ערב שאני עומד להנחות (ואולי הגיע זמן באמת לעשות לזה קצת פרסומת – ראו פרטים בתיבה בצד. הנה התוכניה) בו הוא מדבר על כוחן ההרסני של המילים (הקטע לוטש על ידי נועה טיקולסקר ועלה באנרג'י). על פי ק', אנחנו משתעבדים למילים, כלומר לתוויות אותן אנחנו מדביקים על המציאות, דבר שמונע מאיתנו פגישה אמיתית עם החיים – מונע מאיתנו לחיות באמת. אנחנו מסתפקים בייצוג, שהוא תמיד ישן ולא מעודכן, תמיד דבר של העבר. דבר מת.

המילים בשביל ק', אם כן, מתפקדות כחפצי העולם אצל אפלטון: הן דרג שני, נפסד ומזוייף, של המציאות, וכמידת ההשתעבדות שלנו אליהן כך מידת ההתרחקות שלנו מהאמת.

והנה היום כולנו משועבדים למותגים, כלומר למילים מסויימות שערכן אף עולה בשבילינו על זה של אחרות: התווית "Camel" נוצצת יותר מהתווית "LM", ושתיהן מסתירות מציאות של חולי. מציאות זו של חולי מסתירה בעצמה מציאות של טוּב אלוהי כללי ובלתי-פוסק ב"ה. יש כאן אם כן שלב שני של שיעבוד: מזמן כבר ניתקנו מגע עם המציאות הראשונית, הטרום-מילולית, אנחנו לוקחים כמובן מאליו את המציאות כפי שהיא חודרת אלינו מבעד לפילטר המושגי, מבעד לקלידוסקופ הקונספטואלי שמהווה אספקלריה שאינה מאירה, והנה כסוג של פרודיה אומללה על זה אנחנו גם מכניסים את ראשנו לסד המותגים, שמה הם אם לא מילים מסוימות שאנחנו מבדילים ומעדיפים (דהיינו: מקַדשים) מתוך כלל המילים. יש סדר בטירוף, שטנים גדולים מול שדים קטנים, ויש היררכיה גם בתגים ובתיוגים. לפחות להבדלה הנוספת הזאת בין המילים עצמן אנחנו שמים לב (אנחנו חייבים, אחרת איך נעדיף אחת על אחותה?) ויש מבינינו גם שמסרבים לשתף איתה פעולה.

במדינה האידיאלית שלו, אפלטון מגרש את המשוררים. האם קרישנמורטי היה מצווה לגרש את הקופירייטרים? אולי. לפעמים הוא היה די עצבן. אבל הרי הפרסומאים לא עושים יותר מאשר לנצל חולשה טבעית שלנו: ההתמכרות למילים ומושגים כאמור. ההרגשה שמילה או מושג יכולה לתפוס מציאות, לתת לנו חתיכת יש אותה נוכל להכניס לכיס, לכלוא בשבילנו מעט רוח בבקבוק לשימוש חוזר מאוחר יותר. המותג מבטיח לתת לנו מציאות שהיא גם עליונה וראויה יותר. על כן דווקא כוחם המשעבד של המותגים, אשר בו אנחנו מתנסים ומכירים, יכול להצביע בשבילנו על כוחן של המילים בכלל, של המושגים הכולאים אותנו בתוך גדרות ההגדרה, והנה פס הכסף שבענן הזה (במידה ונשים לכך לב, כמובן).

ואמנים? אפלטון ידע שהם לא לגמרי רעים. הרי אמן אמיתי הוא זה שלא רק שהרים עוגן והפליג למחוזות דמיוניים, אלא שבמפרשיו נושבת גאה רוח הקודש, כפי שהוא עצמו מודה. אמן אמיתי, אם כן, דווקא מכניס לעולם החפצים רוח חיה ומחייה. גם ביאליק חשב כך על משוררים: במילות שירתם הם דווקא לא כולאים אותנו עוד ועוד בשיעבוד קונספטואלי, אלא נותנים לנו הצצה חטופה אל האמת הטרום-מילולית.

ולראייה (שיר של בנימין שבילי):

ואין דבר לא נָע בָּעולם הזה הכּל ינוע ויִסַע
העולם הזה כֻּלו פּורח ואתה אורח
ופריחת הזמן מדלג כַּעוֹף כי הֶבֶל הכּל
ובלי אהבה נשתגע ודאי

יומני היקר, כאן קרישנמורטי

בין אם רצה בכך ובין אם לא, במחצית השניה של המאה העשרים היה קרישנמורטי "מורה העולם": הוא נדד סביב הגלובוס פעמים רבות, נפגש עם הוגי דעות ומנהיגי מדינות, קיים סדרות אינסופיות של הרצאות, בנה בתי-ספר והוציא לאור ספרים רבים. המורה לימד, והעולם ניסה בכל מאודו ללמוד. ובכל זאת, ספק אם מישהו הבין לעומק את תורתו. ק' עצמו, בדברים שאמר לפני מותו, ביכה על כך שכעת כשהוא עומד למות "לא נשארת שום הכרה (consciousness) של ההכרה ההיא, של המצב ההוא [שהוא היה בו – ת.פ.]. הם כולם יעמידו פנים או ינסו לדמיין שהם יכולים לגעת בזה. אולי הם יוכלו במידה מסויימת אם הם יחיו את התורה. אבל אף אחד לא עשה זאת. אף אחד".

אף אחד לא חי את תורתו של קרישנמורטי, כך על פי דבריו. לאיזו סיבה אפשר לייחס את המצב העגום הזה? אין ספק שתורתו של ק' חותרת תחת הנחות היסוד שלנו ונגד הזרם המרכזי של התרבות בה אנו חיים. ככזו, ודאי שקשה מאוד להבין וליישם אותה בחיינו. אבל נדמה לי שאת חוסר ההבנה של תורתו של קרישנמורטי אי אפשר לתלות רק בכך. אנשים רבים, ואני ביניהם, מרגישים שקרישנמורטי פעמים רבות פשוט הסביר את עצמו בצורה לא מובנת, אניגמטית אפילו.

"השפה הקרישנמורטית" נולדה למעשה אחרי מלחמת העולם השנייה. כל זמן המלחמה שהה קרישנמורטי בארה"ב ללא רשות מהשלטונות ללמד (הוא למעשה לא חשב שיש צד אחד שבאופן מהותי אשם יותר מהשני) ואחריה שינה קרישנמורטי את הז'רגון בו דיבר. הוא הפסיק לדבר על חוויות ומצבים שאפשר לכנותם מיסטיים או רוחניים. הוא נפרד מכל מושג שהיה בו מטען היסטורי או מסורתי-דתי, ולא דיבר יותר, למשל, על התאחדות עם ה"אהוב/ה" (The Beloved) או על שחרור (Liberation). סגנונו הפך לחד מאוד, מדויק, והוא הטעין משמעיות חדשות במילים יומיומיות כגון "ראייה" או "מוות". אז הוא החל לבקש מאנשים להרפות מהעבר, להתבוננן במחשבות, להיות ריק מציפיות ולגלות את הקדושה של "מה שקיים". מכיוון שהוא לא האמין שיכולה להיות כל שיטה או טכניקה כדי להגיע אל אלו, הוא ביקש משומעיו לגלות את האמיתות האלו בו ברגע, על ידי התבוננות חודרת במצבם העכשווי. הוא לא הסביר מעולם כיצד יש לעורר בנו התבוננות כזו, ותחינותיו לשינוי נותרו, כאמור, ללא מענה.

קמתי, צחצחתי, הגעתי להארה

בין יוני 1961 למרץ 1962 תיעד קרישנמורטי את מחשבותיו וחוויותיו ביומן. הוא לא התכוון שהדברים יפורסמו, אבל מאוחר יותר (כמובן) הם יצאו בספר שנקרא Krishnamurti's Notebook. הספר המרתק הזה מאפשר לנו הצצה נדירה (סליחה על הקלישאה) באמת אל תוך חיי הנפש של אחד מהאנשים המעניינים ביותר באלף האחרון. קרישנמורטי מדווח בו על מצבי תודעה שונים ועמוקים, על חוויות מיסטיות ועל הדרך הייחודית בה הוא תופס את המציאות. כמעט כל רשימה ביומן מתחילה בתיאור נוף בו קרישנמורטי מצייר פורטרט ריאליסטי של העולם סביבו, במעין הכרה זֵנית ששמה דגש על הקיים כאן ועכשיו, ועל כל פרטיו הקטנים, כממשות המוחלטת, או כפי שקרישנמורטי נהג לומר: "What is, is holy".

אך חשוב יותר מהיופי שבדבריו, רשימות היומן האלו נותנות פתח להבנה של כוונותיו. בשני מקומות ביומן עובר קרישנמורטי מדיווח על חוויותיו הפרטיות לפירוט תיאורטי על התנאים שצריכים להתקיים, לדעתו, על מנת שהמיינד האנושי יתעורר למודעות של המוחלט. הוא מונה מספר תנאים לבגרות אמיתית, כלשונו, שמאפשרת ראייה נכונה של המציאות. הנה תרגום של הראשון מביניהם, ה- 23 ליולי 1961:

התעוררתי הבוקר עם תחושה אדירה של עוצמה, יופי וחסינות מפני השחתה (incorruptibility). זה לא היה משהו שקרה, חוויה שקרתה ושהאדם התעורר כדי להיזכר בה כאילו בחלום, אלא משהו שהתרחש ממש. היתה מודעות למשהו שהוא לחלוטין בלתי ניתן להשחתה, בו כל דבר שקיים לא יכול להירקב, להתפורר. זה היה עצום מכדי שהמוח יוכל לתפוס את זה; הוא רק היה יכול לאשר, באופן מכאני, שישנו כזה 'מצב' של חסינות מפני השחתה. לחוות מצב כזה זה דבר חשוב ביותר; זה היה שם, חסר גבולות, בלתי ניתן לנגיעה, בלתי חדיר.

מפני שהיתה בו חסינות מפני השחתה, היה בו יופי. לא יופי שדוהה או משהו שנוצר על ידי האדם, ולא הרשע עם היופי שלו. היתה הרגשה שבנוכחותו כל המהות קיימת ולכן זה קדוש. אלה היו חיים בהם דבר לא יכול להתכלות. המוות הוא חסין מפני השחתה, אבל האדם הופך אותו להשחתה, כמו שבשבילו הם החיים.

עם כל זה, היתה גם תחושה של עוצמה, כוח מוצק כמו ההר שדבר לא יכול לנפץ, ששום קורבן, תפילה, סגולה-טובה תוכל אי פעם לגעת בו. זה היה שם, אדיר, ושום גל של מחשבה יכול היה להשחית את זה, [כמו] דבר שנזכרים בו. זה היה שם והעיניים, הנשימה, היו של זה.

הזמן, העצלות, משחיתים. זה נמשך פרק זמן מסויים. השחר הגיע וטל נח על המכונית בחוץ ועל הדשא. השמש עדיין לא עלתה אבל הפסגה החדה, המושלגת היתה ברורה בשמיים האפורים-כחולים; זה היה בוקר קסום, ללא ענן. אבל זה לא יכול היה להחזיק מעמד. זה היה יפה מדי.

כעת, אחרי תיאור המצב התודעתי, עובר קרישנמורטי להשערות תיאורטיות באשר לטבעו:

למה שכל זה יקרה לנו? אין הסבר שיניח את הדעת, למרות שאפשר להמציא תריסר. בכל זאת, כמה דברים ברורים: 1) על האדם להיות לחלוטין 'אדיש' לבואו וללכתו של זה. 2) אסור שיהיה כל רצון להמשיך את החוויה או לאגור אותה בזיכרון. 3) חייבת להיות רגישות פיזית מסויימת, אדישות מסויימת לנוחות. 4) חייבת להיות גישה של ביקורת עצמית והומור.

אבל אפילו אם למישהו היה את כל אלו, במקרה, לא על ידי טיפוח מכוון של ענווה, אפילו אז, אין הם מספיקים. משהו אחר לגמרי דרוש, או ששום דבר לא דרוש. זה צריך לבוא ולך אסור אף פעם לרדוף אחרי זה, מה שלא תעשה. אפשר גם להוסיף אהבה לרשימה הזאת, אבל זה מעבר לאהבה. דבר אחד בטוח: המוח לעולם אינו יכול להבין את זה, ולעולם לא יכול להחזיק בזה. מבורך הוא זה אשר זה ניתן לו. ואפשר להוסיף גם מוח שקט ויציב.

שישה ימים מאוחר יותר ממשיך קרישנמורטי ומסביר:

יש חיוב מוחלט שבשביל בגרות יהיו: 1) פשטות גמורה שהולכת יחד עם ענווה, לא ב[קשר ל]דברים או רכוש אלא באיכות ההוויה. 2) תשוקה בעוצמה ההיא שאינה רק פיזית. 3) יופי; לא רק הרגישות למציאות החיצונית, אלא להיות רגיש ליופי ההוא שהוא מעל ומעבר מחשבה ורגש. 4) אהבה; הטוטליות שבה, לא העניין שיודע קנאה, היאחזות, תלות; לא [האהבה] שמתחלקת לבשרית ואלוהית. כל הדבר העצום של זה. 5) מיינד שיכול לעקוב אחרי, שיכול לחדור ללא מניע, ללא מטרה, אל תוך המעמקים האינסופיים שלו עצמו; שאין לו מכשול, שהוא חופשי לשוטט בתוך הזמן-חלל.

קרישנמורטי, שבדרך כלל לא נכנס לפרטים, נותן כאן רשימה של תנאים הכרחיים (אבל לא מספיקים) כדי שהאדם יראה את מה שהוא ראה, יבין את מה שהוא הבין, ועל פי מיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מונה בצורה כזו את התנאים לבגרות אמיתית ולשגב. התכונות שמוזכרות ברשימות הללו יקרות כמו גם נדירות, ואולי משום שלא רצה לנטוע תסכול בלבות תלמידיו נמנע קרישנמורטי מלציין ברבים את התנאים ההכרחיים הללו להבנת דבריו.

שאלה שיכולה לעלות אחרי קריאת הרשימות המקסימות/מפחידות הללו היא האם כל אלו הם רק הגורמים שמאפשרים את אותו מצב של עוצמה, יופי וחסינות, או האם הם עצמם כבר התוצאה שלו. ההרגשה שלי היא שלמרות שכרונולוגית נכתבו הרשימות בסדר הזה, הרי שהתנאים שמוזכרים ברשימה השנייה הם תנאים מקדימים לחוויה שמתוארת ברשימה הראשונה, ואילו הסגולות שמוזכרות ברשימה הראשונה הם אלו שהכרחיות כדי שהחוויה, ואיתה התובנה, פשוט לא תגווע בעודה באיבה. אם ההשערה שלי נכונה, הרי שראשית על האדם לפתח פשטות וענווה; תשוקה מיוחדת, עזה ואותנטית; רגישות ליופי שהוא מעל המציאות החיצונית והפנימית; אהבה טוטלית, עצומה; ומיינד שיכול לחדור ולהתבונן אל תוך עצמו. אלו התנאים המקדימים, המאפשרים כלל פתח ל"חסינות מפני השחטה" הזו.

ושימו לב כמה פרדוקסליים התנאים המתקיימים והמקיימים את התודעה הרוחנית עצמה: על האדם להרפות מעט, ולפתח אדישות מסוימת (אולי עדיף לומר שוויון-נפש), ומאידך יש גם צורך לשמור על האהבה. יש צורך ברגישות פיזית מסוימת, אבל הרגישות הזו מסמנת דווקא סוף למרדף אחרי נוחות. יש צורך בביקורתיות, אבל יש צורך גם בהומור. ויש גם צורך ביציבות פנימית, בשקט מוחלט של הרצון, שכן אם יש רצון לדבר כלשהו, לשינוי כלשהו, ברור שהמצב שקרישנמורטי מתאר יתפוגג במהירות או אף לא יבוא, ועל כך דיבר קרישנמורטי רבות. מאידך, אם התנאים האלו קיימים, אם הסתירות האלו יכולות לדור בכפיפה אחת בנפשנו, ייתכן שנזכה לחסד, ויפתחו לפנינו שערי האמת.

אתר המכיל קטעים רבים מהיומן, כולל אלה המתורגמים כאן.

[עודכן 11:10:] במקרה עלה היום הקטע הזה גם באתר אנרג'י.