על רקע התמיכה שלי בחיסול תוכנית הגרעין של איראן ואף מיטוט המשטר האיראני רבים מחבריי שואלים אותי בזמן האחרון: תומר, התחרפנת?

ובכן הרשו לי להסביר.

האינסטינקט הבסיסי של השמאל ביחסו למלחמה ולהנהגה שמובילה למלחמה הוא חשד. סיפורי גבורה וחישול לאומי במערכת האש והעופרת אינם החומר שממנו עשויים החלומות שלנו. אנחנו יודעים, היסטורית, שמי שמרוויח ממלחמות זו אליטה קטנה של יצרני נשק ומצביאים עטורי תהילה ומי שמשלם את המחיר הם ההמונים. אנחנו יודעים שפעמים רבות מלחמה משמשת לא לשחרור אלא לביצור כוח באופן אנטי-דמוקרטי, ואנחנו מאמינים, אידיאולוגית, שחיי אדם הם חסרי תחליף ושתמיד עדיף הסכם על מערכה אלימה. בצדק.

בד בבד, השמאל גם חשדן לגבי מסגרות דתיות, ודאי מהסוג הפנאטי והפונדמנטליסטי. דוֹגמה דתית ועקרונות אמוניים אינם על פי רוב מעצבים את חיינו. התבונה היא סמכות גבוהה יותר מהמסורת והממסד הדתי מוכר לנו – גם אישית כישראלים – כדכאני, ודאי כלפי נשים, מיניות לא-הטרוסקסואלית ו"כופרים". אנחנו יודעים שדת קנאית מובילה לדיכוי הפרט והכלל, וכשהיא מנסה להגשים חזונות משיחיים גם לאסונות בקנה מידה לאומי. וגם כל זה – בצדק.

במלחמה מול איראן שני היסודות האידיאולוגיים האלה מתנגשים. מצד אחד, מלחמה יזומה על ידי ישראל, שבמקרה גם מונהגת על ידי ממשלה שכבר כשלה כמעט בכל תחום וקנה מידה אפשרי. מצד שני, המלחמה היא כנגד אויב דתי פונדמנטליסטי שגם מדבר, כבר עשורים, על השמדת מדינת ישראל.

המצב הזה, על פי מה שאני רואה סביבי, מוביל לקרע פנימי בחלקים שונים של השמאל, כאשר חלק תומכים במערכה מול איראן, גם אם בהיסוס, ואילו חלק אחר מתנגד לה ורואה בה עוד מלחמת שולל שמטרתה מתמצית בשימור שלטונו של נתניהו.

בעוד אין לי שום אמון במניעיו של נתניהו, אני לא יכול לראות במערכה מול איראן מלחמת שולל, וזאת מפני שלמרות שאני אדם דתי בעצמי, אני לוקח מאוד ברצינות את היסוד השני שמניתי לעיל: החשד כלפי מסגרות דתיות פונדמנטליסטיות. נדמה לי שמי שמבטל את חשיבותה של המערכה מול איראן בסופו של דבר פשוט לא לוקח את החשד הזה ברצינות.

ואולי הוא דווקא לוקח אותו ברצינות כשמדובר ביהודים אורתודוקסים פונדמנטליסטים או בנוצרים אוונגליסטים פונדמנטליסטים, אבל לא לוקח אותו ברצינות כשמדובר במוסלמים שיעים פומדמנטליסטים. בכך הוא מפגין יסוד נוסף של השמאל (כמובן בהכללה גסה), והוא הנטייה לביקורת עצמית חריפה, כלומר הנטייה למצוא אשמה קודם כל אצלנו, ורק אחרי זה בצד השני (מה שבא לידי ביטוי בשמאל הרדיקלי כיום בשנאה ממשית כלפי המערב המודרני (אצל הימין נמצאת כמובן המגמה ההפוכה: אנחנו טהורים, הם רשעים)).

כדי לנסות להסביר לאותם חברים למה איראן באמת מסוכנת לישראל, הבא נערוך ניסוי מחשבתי קטן. דמיינו את המציאות הבדיונית הבאה:

אומה עתיקה של תשעים מיליון איש, בעלת תרבות עשירה ומסורת דתית מסועפת, מונהגת על ידי הרב דוב ליאור. אתם יודעים, זה שתמך באלימות המחתרת היהודית בשנות השמונים, שהציע שיש לפסוק על רבין דין מוסר, שקבע שמותר לשנוא שמאלנים, שנשים לא אמורות להצביע בבחירות, שאלימות הנוער היא בגלל קריירת האמהות, שאין להעסיק או להשכיר דירות לערבים, שחטיפת שלושת הנערים היא בגלל חוקים אנטי-דתיים, שיש "לנקות" את הארץ מערבים, שסובלנות ללהט"בים היא אחת הסיבות לטרור ושתומך בכפייה דתית על חילונים בכל מקום שאפשר – הוא איש הדת השולט במדינה כמנהיג העליון.

לצידו, מפקד משמרות המהפכה, בצלאל סמוטריץ'. שר הביטחון: הרב יגאל לווינשטיין. שר החינוך: עמיחי אליהו. שר המשפטים: הרב אלי סדן. מפקד הבסיג': איתמר בן גביר. השרה לזהות שיעית: אורית סטרוק. השרה למעמד האישה: מאי גולן. שר התקשורת: שלמה קרעי. וכו'.

איך תיראה מדינה כזאת? כמו איראן: נחשלת, מפגרת, רודנית, ענייה, אלימה, מסוכסכת, אנטי-ליברלית, אנטי-להט"בית, מצמצמת זכויות נשים, כאשר רוב האזרחים סולדים אם לא ממש שונאים את השלטון, עם חינוך דתי, בלי תקשורת חופשית, בלי חשמל סדיר, בלי עתיד, בלי תקווה ועם הגירה שלילית של משכילים ובעלי אמצעים.

עכשיו תארו לכם שהשלטון הזה שונא במיוחד עם אחר, סתם דוגמא: הפלסטינים. כבר עשורים שהמדינה הזאת מאיימת להחריב את המדינה הפלסטינית, לגרום לתושביה להגר או למות, הכל מתוך שנאה איומה ורצון לממש נבואות דתיות עתיקות שמדברות על הכחדתם וכו'.

דמיינתם? עכשיו מה אתם חושבים יהיה גורלם של אותם פלסטינים אם לשלטון הזה יהיה מספיק כוח לעשות להם מה שהוא רוצה? האם למישהו יש ספק שלו חשב המנהיג העליון דוב ליאור שיש לו הזדמנות לחסל את כל הפלסטינים הוא לא היה לוחץ על הכפתור? ומה יהיה גורלם של הפלסטינים הממשיים כאן אם סמוטריץ' הממשי יהיה ראש הממשלה? דומני שהתשובה ברורה.

עכשיו נחזור לאיראן הממשית, לח'אמנאי וכו'. מה אתם חושבים היה קורה אילו למשטר הפונדמנטליסטי השיעי באיראן היה נשק גרעיני? או מה היה קורה אם היתה לו יכולת להמטיר בבת אחת לא מאות אלא אלפי טילים בליסטים על ישראל? מי שסבור שסמוטריץ' מסוגל להורות על ג'נוסייד (ואני סבור כך), חייב להאמין שמקבילו השיעי מסוגל להורות על ג'נוסייד.

הפשע האקדמי הכי גדול הוא לומר על שתי תופעות תרבותיות שהן אותו דבר. אז כן, ברור שיש הבדלים. אלה מסורות שונות ולכל אחת יסודות חברתיים, היסטוריים ותיאולוגיים שונים ודרכי הבעה שונות. אבל זה אותו ז'אנר דתי, שפועל על פי אותו הגיון פנימי. זו אותה תופעה דתית מודרנית שמתנגדת למודרנה. זה אותו הטיפוס שדוגל בפרשנות צרה למסורת, באמונה דוגמטית וקיצונית, בראיה היסטורית מונוליתית, שחושב שכל האמת אצלו ושמוכן להפעיל אלימות כדי להגשים אותה.

כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים יהודים רוצים – באמת רוצים ופועלים לטובת – מדינת הלכה, הקמת בית מקדש ומחיית עמלק, כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים נוצרים באמת רוצים לאסור הפלות, מלחמת גוג ומגוג וביאתו השניה של ישו, כך לא אמור להיות קשה להבין שפונדמנטליסטים מוסלמים באמת וברצינות לגמרי רוצים מלחמת קודש ג'יהאדיסטית ו"מוות לישראל" – ופועלים לטובת הענין.

לכן, אגב, יש אפס התנגדויות באירופה למלחמה הזאת. אירופה, שלא ידועה בחיבוב יתר של המבצעים הצבאיים של ישראל, שרק לפני שבועיים הטילה סנקציות על סמוטריץ' ובן גביר, פחות או יותר הפריחה לנו נשיקה ואיחלה לנו בהצלחה. אם תבדקו את הודעת ה-7G מלפני שבוע תראו שיש שם הכל חוץ מאמוג'י לב. קנצלר גרמניה אפילו אמר את המילים המפורשות: ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו. כי כולם יודעים שאיראן גרעינית היא סכנה איומה לעולם כולו. כי כולם מתעבים פונדמנטליזם דתי.

אני לא יודע מה יהיה בסופה של המלחמה הזאת. אני לא יודע אם היא מנוהלת כפי שצריך. אני לא יודע אם כניסת ארה"ב למערכה תאריך או תקצר אותה. אני לא יודע אם נצליח להניע תהליך שבסופו מיטוט השלטון במדינה (מעריך שכן). אני לא יודע אם נתניהו יצליח להתעלות על עצמו ולא לגרור את המערכה הזאת מסיבות פוליטיות קטנות ולטובתו האישית. בנוסף אני חרד מאוד ממה שקורה עכשיו בעזה וביו"ש תחת ערפל המלחמה וממה שנראה כהמשך הפקרת החטופים, צמצום נוסף, פושע ומרושע, של השטחים ההומניטרים בעזה והרחבת הטיהור האתני של קהילות ברצועה ובגדה.

אני כן יודע שאף אחד לא המציא את האיום האיראני, שהשלטון האיראני הוא דתי פונדמנטליסטי קנאי והיה והינו מסוכן באמת לישראל ולעצם קיומה, ושהוא היה מנסה, לו רק חשב לשניה שיצליח, להשמיד אותנו על זקננו, הורינו, טפנו ועוללנו ולהפוך את כולנו בלחיצת כפתור לאפר נשורת גרעינית. בהצלחה לחיל האוויר, למיירטים, לכולנו.

משה אידל, שלשלאות קסומות: טכניקות וריטואליםבמיסטיקה היהודית, תרגום מאנגלית: מירי שרף, עורך מדעי: עמרי שאשא, כתר ומכון שלום הרטמן, ירושלים, 2015

עוד יותר מאשר מעשיר אותנו ספרו של פרופ' משה אידל, שלשלאות קסומות, בידע על המסורות המיסטיות היהודיות, הרי שהוא משמש כמַלְמָד המערער על התפיסה המוכרת אודות הדרך בה יש להבין את אותן מסורות. אם במחקריהם של ראשוני חוקרי הקבלה באקדמיה – גרשם שלום, ישעיה תשבי, משה חלמיש, יוסף בן שלמה – נתפסה המסורת המיסטית היהודית, ובראש ובראשונה הקבלה, כביטוי לתפיסה מיתית-תיאולוגית מסויימת, הרי שעבור אידל עניינה העמוק של המיסטיקה היהודית אינו רעיון, אלא פעולה. הקבלה, על כן, אינה הכפפתם של המנהגים הריטואליים היהודיים תחת קורפוס מיתי חדש או הכנסתם למסגרת תיאולוגית הניזונה מהפילוסופיה הימי-ביניימית, אלא בעיקרה העצמתם של אותם מנהגים, הגדלת מקומם בחיים היהודיים, וזאת על ידי עטיפתם במיתוס.

זו אינה שאלה של מרכז כובד ושל דגש בלבד, אלא מפתח ראשון במעלה עבור החוקרים וההדיוטות המבקשים להבין את התופעה שלפניהם. הבנת הקבלה כתיאולוגיה מציירת דמות מסויימת של המסורת המיסטית היהודית ואף של המסורת היהודית כולה – כזו המבכרת מסגרות רעיוניות על פרקסיס. ההבנה שמציע אידל מייחסת למסורת היהודית אופי הפוך. מה מעצב אפוא את המסורת היהודית: רעיון או מעשה? הנה לנו שאלה שקשה לחשוב על משמעותית ממנה בבואנו לבאר את תולדות היהדות.

גם אופן הבנתנו את החוויה המיסטית קשור לכך: האם המסלול המיסטי מבקש להגשים באופן חוויתי אידיאלים תיאולוגיים, או שמא הוא בראש ובראשונה ביטוי של הפרקטיקה, והתרגול עצמו הוא שמעצב את החוויה? תפיסה "תיאולוגית" של החוויה המיסטית עלולה לעוור את עינינו עד כדי כך שלא נבחין בהגשמתם של מצבים מיסטיים שאנחנו סבורים שהתיאולוגיה שוללת (למשל איחוד מיסטי, unio mysica).

בהמשך לכך מתעוררת גם שאלת היחס לפרקסיס הנורמטיבי של המסורת. כאמור לעיל, הקבלה ברובה העצימה את מעמדן של המצוות. אולם מה על דרכים מיסטיות שמשתמשות בפרקטיקה שאינה קשורה להלכה? הקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה למשל, מציעה טכניקות מדיטטיביות א-נומיות (מונח שהציג לראשונה אידל עצמו), דהיינו שאינן קשורות לחוק. בעוד שבקבלה התיאוסופית-תיאורגית ההמצוות עצמן הן המצע לפעילות המיסטית, אבולעפיה מציע טכניקות הקשורות למלמול שמות האל תוך הארכה בנשימות וביצוע תנועות ראש. בטכניקה דווקא, ולא בתיאולוגיה, יכולה לפענח עבורנו פנים שונות מאוד ביחסיהן של המסורות המיסטיות היהודיות אל המסורת ההלכתית.

ומה לכאן עניין ה"שלשלאות"? אידל מצביע על כך שהתפיסה אודות רציפות אונטולוגית בין האלוהות לאדם היא מרכזית בהתפתחותה של המיסטיקה היהודית הבתר-מקראית. רציפות זו באה לידי ביטוי מרכזי בלשון ובשפה. העברית, שבאמצעותה האל ברא את העולם, נחשבת ליסוד הקושר בין כלל התופעות של הבריאה, ובינן לבין האל. בין העליונים לתחתונים מתקיימת רציפות לשונית, וההאצלה האלוהית המקיימת את העולם נחשבת לתהליך לשוני. על פי אידל החל מימי חז"ל הועתק מרכז הפעילות הדתית מן הפולחן ממוקד המרחב, שאפיין את המקרא (הארץ הקדושה, ההר הקדוש, המקדש), אל טקסים ופרקטיקות המשתמשות בשפה כאמצעי לפנות – ואף להעפיל – אל האלוהות.

תמורה זו מאפיינת כמובן גם את הטכניקות המיסטיות היהודיות, וספרו של אידל פורש לפנינו מגוון מהן. כך הופכים שמות האל לנוסחאות מיסטיות שעומדות בלב הדרך אל ההתגלות האלוהית, ואידל מפרט כיצד בקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה וממשיכיו, השימוש בשמות האל מפותח ומתפתח. כך הופכת עבור חסידי אשכנז ומקובלי ספרד התפילה לפרקטיקה מיסטית, המשמשת עבור הבקיא ברזיה ככלי לא רק להגיע למגע עם האל, אלא אף לשנות את האל, להעצים אותו ולחזק את נאמנותו-מחוייבותו לישראל. גם לימוד תורה הופך לטכניקה של מגע עם האלוהות. למעשה, כפי שאידל מראה, המילים "תפילה" ו"תורה" הופכות לכינויים של האל, או של הרבדים האלוהיים אליהם מגיעים תוך שימוש מדיטטיבי באלה. תפיסה זו מחזקת ללא ספק את הקשר התיאורטי שמציע אידל בין הפרקטיקה לחוויה המיסטית.

אין זה כמובן אומר שאין לתפיסות התיאולוגיות מקום או השפעה במסע המיסטי. כך למשל, אידל מציין כי מקובלים בעלי נטייה פילוסופית הדגישו פחות את ההיבטים הקוליים של התפילה, שאצל אחרים שימשו כסולמות עליהם מעפילים מעלה ובעזרתם מושכים שפע אלוהי מטה. עבור מיסטיקונים המושפעים מהפילוסופיה, האל היה מופשט מכדי שישמע תפילה אישית, והם התמקדו בתפילה "שכלית", פנימית, המביאה להיטמעות של השכל האנושי באלוהי. מנגד, אצל חסידי אשכנז, שהפילוסופיה היוונית כמעט שלא השפיעה עליהם, התפילה הקולית ואף הניגון המוזיקלי היו מרכזיים בביצוע התפילה ובתהליך התיאורגי שבמסגרתו הועצמה דמותו של האל.

באופן מעניין, המתח בין הטכניקה לתפיסה התיאולוגית היה מוכר כבר למקובלים עצמם. אידל מביא את דבריו של נתן בן סעדיה חרר, מקובל מבית מדרשו של אברהם אבולעפיה ובעל הספר שערי צדק (נכתב בשנות התשעים של המאה ה-13). אותו ר' נתן מכיר בכוחו של שם האל, אפילו הוא בערבית, כטכניקה מדיטטיבית, ומסביר ששינון שם 'אללה' אצל הסופים אכן מביא לחוויה מיסטית:

ושמעתי שזוכרים [=משננים בטקס הד'יכר] השם בלשון ישמעאל אללה, עיינתי עוד יותר ושערתי שאחר שהם זוכרים אותיות ומנקים מחשבת נפשם לגמרי משאר מיני הצורות הטבעיות תפעלנה בהם אותיות אללה לפי טבעם ולרבוי פעולם והם מתפעלים ולא הרגישו ממה כי לא נמסרה להם קבלה (עמ' 91)

הסופים אמנם מגיעים להתפעלות מתוך שינון שם האל, אולם על פי ר' נתן הם אינם יודעים ממה הם מתפעלים, משום שאינם חלק מהמסורת של חכמת הסוד היהודית. התיאולוגיה היא שחסרה להם כדי להבין אל נכון את חוויותיהם המיסטיות, אף שלחוויות האלה הם מגיעים בזכות טכניקה שכפי הנראה מסוגלת לפעול באופן אוניברסאלי. המתח בין טכניקה לתיאולוגיה ברור, ואיתו גם ההפרייה ההדדית ביניהם.

אם נמשיך כיוון מחקרי זה, נווכח שתפיסה זו, הרואה בטכניקה אמצעי שיכול להביא לתוצאות גם מחוץ למסגרת מסורתית, תהפוך לפופולארית מאוד במאה העשרים, כאשר תרבות הניו-אייג' "תשלוף" טכניקות מדיטטיביות מתוך הקשריהן המקוריים. עם זאת, בשלב זה ההתמקדות בטכניקה תיעשה לא מתוך דגש מסורתי, אלא דווקא משום שהמסורות איבדו מכוחן. הנה תובנה נוספת שרק חקירת הטכניקה ומקומה במסורת המיסטית תחשוף בפנינו.

בשלשלאות קסומות ממשיך משה אידל את הכיוון שהתחיל בסוף שנות השמונים, עם פרסום ספרו פורץ הדרך קבלה: היבטים חדשים. כבר בספרו זה הקדיש אידל מקום חסר תקדים לביאור הטכניקות המיסטיות בהן משתמשים המקובלים. במבט לאחור אפשר להבין עד כמה משמעותי היה המהלך שיזם, וכמה היינו חסרים לו היינו מנתחים את המסורת המיסטית היהודית מתוך פריזמה תיאולוגית בלבד. דווקא המסורת היהודית, כדת פרפורמטיבית באופיה, דורשת התבוננות שונה. הספר שלשלאות קסומות ממשיך ומפתח פרוייקט חשוב זה.

נספח: על פרניאליזם מיסטי לא-פרוטסטנטי

הפסקה לעיל מתוך ספר שערי צדק הזכירה לי פסקה אחרת שקראתי במקרה לאחרונה בתוך האנתולוגיה הנפלאה של שרה סבירי למיסטיקה הסופית (הסופים, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2008).  שימו לב:

יש אנשים הנכנסים להתבודדות מבלי לקיים את כלליה: הם מפנים את עצמם לזכירה [שוב: משננים בטקס הד'יכר – ת.פ.] כלשהי, מוצאים מנוחה בהתרחקות מחברת הבריות, ומונעים מחושיהם כל התעסקות. כך עושים הנזירים [הנוצרים], הברהמינים [ההינדואים] והפילוסופים. אין ספק כי לריכוז הקשב יש השפעה על טיהור הפנימיות. כשעושים את כל אלה מתוך קיום נאות של כללי ההתנהגות על פי החוק הדתי ומתוך דבקות כנה בדרכיו של שליח האל עליו השלום [=מוחמד], התוצאה היא הארת הלב, הפניית עורף לעולם, מתיקות זכירות האל, עבודת האל בנאמנות – למשל, בתפילה או בקריאת פסוקי קוראן. ואילו כאשר עושים את כל אלו שלא מתוך מצוות החוק הדתי ודבקות בשליח האל עליו השלום, התוצאה היא [רק] טיהור מסויים של הנפש.

את הקטע הזה כתב אבו חפס שהאב א-דין א-סוהרורדי (מת ב-1235), בתוך ספרו מתנת ההכרות. הוא מהווה תמונה ראי לקטע הקודם, שהרי בשניהם מדברים על טכניקת הד'יכר, בשניהם הכותבים מודים שניתן בעזרתה להגיע לניקיון או טיהור מסויים של הנפש (וצריך לבדוק למה הכוונה כמובן), ובשניהם מובעת העמדה שמי שחסרה לו דת האמת לא יוכל להגיע לדעת העליונה, אלא יעצור בשלב כלשהו בדרך.

שני הקטעים האלה מעניינים אותי במיוחד מפני שהם מערערים על אחת ההנחות המקובלות כיום במחקר המיסטיקה, והיא שהתפיסה שמחזיקה בהקבלה עקרונית בין כל הדתות, דהיינו שמציבה את הדרכים הרוחניות על מישור אחד, משווה, ומוצאת ביניהם דמיון, היא תולדה תרבותית מסויימת, ובאופן ספציפי של הפרוטסטנטיות האירופאית.

ואכן, אם אנחנו מתחקים אחר העדויות הראשונות להשוואות בין דתות, לתפיסת הדת הקטגוריה עצמאית שתחתיה משפחה של תופעות שכולן נושאות מאפיינים משותפים, נוכל למצוא אותן באירופה של המאה ה-17, למשל אצל ג'ון לוק. סופה של התפיסה הזאת במדעי הדתות האקדמיים (שאני כמובן חלק מהם).

אבל כאן אנחנו רואים שגם אצל יהודים וגם אצל מוסלמים, וגם לפני הרפורמציה, היתה תפיסה שאיפשרה מבט משווה, אמנם ראשוני מאוד (ובוודאי לא מחקרי-אובייקטיבי). נכון, הכותבים לעיל אינם עורכים השוואה מושכלת בין דתות, אולם הם תופסים את האדם כיצור "דתי" ובעל יכולות מיסטיות בסיסיות באופן אוניברסלי, ואת הדרך שלו לאלוהות כעניין משותף. לכל אדם הפוטנציאל להגיע לטיהור הנשמה ולמגע עם האלוהות, גם אם מי שלא מחזיק בדת האמת לא יגיע לסוף המסע.

יש כאן עדות לתפיסה שגם אם אינה פרניאליזם מפורש, יש בה הקבלה בין דתות שונות, השוואה בין דרכים רוחניות שונות, ואף הענקת ערך חיובי (גם אם חלקי) לדרכים רוחניות שאינן זו של הדובר (ולא גינויין הפשוט כמעשה שטן, או ביטולן כחסרות כל ערך דתי אמיתי).

יש פיתוי לומר שזו דווקא המיסטיקה, המגע הישיר עם האל, שמאפשרת את ההשוואה הזאת, שלכאורה מדלגת מעבר לצורות האידיוסינקרטיות של הדתות וחודרת אל הלב המשותף שלהן. אבל לומר את זה יהיה כבר ללכת עוד צעד לקראת הפרוטסטנטיזציה של התמונה. בהזדמנות אחרת.

:

—

פורסם (ללא הנספח) בגיליון אדר-מרץ של כתב העת דברים אחדים מבית מכון שלום הרטמן.

גרסה קודמת של הפוסט לא ציינה את שנת מותו של א-סוהרורדי אלא את שנת יציאתו של ספרו.

המאמר להלן התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ' ונכתב יחד עם עידן בריר, דוקטורנט להיסטוריה של המזה"ת בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומומחה ליזידים.

בשעה מוקדמת בבוקר יום ראשון שעבר פשטו כוחות דאע"ש על העיירה סינג'אר (שינגאל) ועל סביבותיה, כ–120 ק"מ ממערב לעיר מוסול, הנתונה זה כמעט חודשיים תחת שליטתו של הארגון. כדרכם בכל כיבושיהם עד כה, הציבו אנשי דאע"ש בפני בני מיעוטים לא־מוסלמים שתי ברירות — להתאסלם או להיהרג. השתלטות דאע"ש על סינג'אר דרמטית במיוחד ובעלת פוטנציאל להפוך לטראומטית מבחינה היסטורית, שכן רוב מכריע של תושבי האזור הם בני המיעוט היזידי, הנודעים בשיח האיסלאמיסטי הסוּני כ"עובדי השטן" או "הכופרים ביותר שבין הכופרים". לוחמי דאע"ש חסרי רחמים כלפיהם, ונראה שבכוונתם לנסות ולהכחיד את הדת העתיקה הזאת.

הדת היזידית, ששורשיה מגיעים למאות שלפני הספירה, מתאפיינת בסינקרטיזם, דהיינו שילוב יסודות שונים מדתות האזור. היזידים הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. תוך כדי התפתחותם ספגו היזידים מסורות שונות, בעיקר מהאיסלאם הסוּפי, אולם הם קיבלו השראה מכלל התרבויות השונות שרווחו במסופוטמיה. בדומה ליהדות, הדת היזידית היא דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. בדומה למוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות" (אדמה, מים, אוויר ואש). כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהים מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות מהמזרח הרחוק הם מאמינים בגלגול נשמות.

לשיא התפתחותה הגיעה הדת היזידית בימיו של השייח עַדִי בן מוסאפר, איש דת סופּי ממוצא לבנוני שקבע את מעונו בעמק לאלש בקרבת העיר מוסול, ופעל בו במאות ה–11 וה–12. שייח עדי, שקברו ניצב עד היום במקום שבו פעל המעון הסופי שלו, חידש את הדת היזידית וחתם אותה, תוך שהוא משלב בה יסודות סופיים רבים. האלוהות על פי האמונה היזידית מתגשמת בגוף, והשייח עדי הוא התגלמות אחת שלה. התגלמות נוספת שלה היא מלכּ טאווס ("המלאך הטווס"), ישות שמימית הנראית כטווס.

כאמור, שכניהם המוסלמים של היזידים לאורך ההיסטוריה ראו בהם כופרים ורדפו אותם. היזידים נאלצו לחיות במנוסה מתמדת ובמאות השנים האחרונות ביססו בהרי צפון עיראק שתי מובלעות גדולות: באזור שייחאן, סביב המקדש של שייח עדי בלאלש, ובסביבת הרי סינג'אר. למרות זאת נעשו בהם במשך השנים מעשי טבח רבים. ההיסטוריה היזידית מתארת רצף ארוך של מעשי טבח שראשיתם כבר בראשית ימי האסילאם, ואחריתם בימינו אנו, כשבכל דור ודור קמים "האחרים", ובפרט מוסלמים, על היזידים לכלותם. זולת מעשי הטבח, פגעו שליטים מוסלמים ביזידים במרוצת ההיסטוריה על ידי חילול המקדש של שייח עדי, שריפתו, ובעת החדשה גם על ידי הפיכתו למדרסה איסלאמית ולמסגד.

לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 וכניסת אל-קאעדה לפעילות במדינה, הפכה רדיפת היזידים במדינה קשה וברוטלית מאי-פעם. האירועים הסלימו בקיץ 2007, שבו ביצעה אל-קאעדה פיגוע ראווה עצום-מימדים שהביא להחרבתם של שני כפרים יזידיים בסינג'אר ולהריגתם של כ-800 יזידים. בעקבות פיגועים אלה עלה קול זעקה מצד הקהילה היזידית שקראה לקהילה הבינלאומית להעניק לה הגנה, אך בשטף האירועים שהתחוללו בעיראק בתקופה ההיא, נשכחה במהרה הקריאה והיזידים חזרו לשיגרה המצמיתה של הנמכת פרופיל במטרה להימנע מהסתבכות עם כוחות אל-קאעדה המקומיים.

שיאם של אירועי הרדיפה נגד היזידים הגיע, כאמור, בראשית השבוע האחרון, הנסיך תחסין בכּ, מנהיג הקהילה היזידית בן 82, תיאר את האירועים האחרונים כ"האלימות הקשה ביותר שראה בימי חייו נגד יזידים. ידיד יזידי מסינג'אר, המתגורר כיום בארביל, בירת המחוז הכורדי, שעמו שוחחנו לפני כמה ימים, סיפר כי כל בני משפחתו נמלטו מסינג'אר והם נמנים עם גל פליטים המוערך בכ–200 אלף נפש, שכמחציתם נמלטו לאזור הכורדי בצפון ומחציתם לרכס הרי סינג'אר הצחיחים. הפליטים השוהים על ההר תחת מצור של דאע"ש המקיף את הרכס מכל עבריו, נאלצו להעביר את היממות האחרונות חשופים לשמש המדבר הקופחת, בלי מים, מזון ותרופות. דיווחים מן האזור מלמדים כי עשרות רבות של ילדים ועד כמספר הזה זקנים מתו בימים האחרונים מהתייבשות ומפאת החום הכבד. נוסף על כך, בלילות, פושטים לוחמי דאע"ש על הרכס בחסות החשיכה וחוטפים נשים יזידיות צעירות כדי למוכרן לזנות ולעבדות בשווקי הערים הנתונות לשליטתם בסוריה ובעיראק. הקלה מסויימת הגיעה כאשר בסוף השבוע האחרון הצניחו מטוסים של צבא ארצות הברית מים ומזון עבור הפליטים.

מיד לאחר היוודע דבר הקרבות בסינג'אר, הזהיר ניקולאי מלאדנוב, שליחו המיוחד של מזכ"ל האו"ם לעיראק, כי בסינג'אר מתחוללת טרגדיה הומניטרית, וקרא לכורדים לקלוט את הפליטים ולהגן עליהם. כוחות הפשמרגה, הצבא הכורדי, שנסוגו בבהלה בתחילה, החלו במתקפות מחודשות על האזור ובנסיונות לחלץ פליטים יזידים ולהעבירם לאזור הכורדי האוטונומי ולסוריה. הפרלמנט העיראקי הכיר ביום חמישי במה שנעשה למיעוטים הדתיים בצפון עיראק כרצח עם, ודעת הקהל העולמית גם היא התעוררה ובמספר ערים מערביות נערכו הפגנות בקריאה להצלת היזידים, יש לקוות שצבא ארצות הברית לא יפסיק מהסיוע ההומניטארי שהוא מספק להם.

ישנן קהילות יזידיות נוספות, בעיקר בגרמניה, אולם אלה חסרות כוהני דת ומסורת חיה. השמדתם של היזידים בצפון עיראק תהיה אפוא שקולה אם לא לרצח עם, בוודאי לרצח דת. הדת היזידית בסכנה מיידית, וייתכן שתיעלם בקרוב מהעולם, וזאת יחד עם מאות אלפי יזידים. מעבר להחרבתם של מקדשים ועתיקות בעלי ערך היסטורי, דאע"ש ייזכרו גם כמשמידי עמים ותרבויות. דווקא בימים אלה, יכולה ישראל, מדינתו של העם היהודי, קורבן השואה, להוות מגדלור לעולם המערבי שמהסס ומתמהמה לסייע במשבר בעיראק, ולהצהיר על כוונתה לקלוט מספר סמלי של פליטי חרב יזידים בישראל. בכך היא תסמן את הדרך לעולם המערבי וייתכן שתתרום להצלתה של תרבות עתיקה.

—

על היזידים כתבתי בעבר בהקשר שונה לגמרי כאן. בתחילת השבוע שעבר כתבתי עליהם בהקשר הנוכחי בבלוג הקטן שלי, מינים, שמשמש במה לרשימות קצרות על ענייני דיומא, ומדי פעם גם מביא רשימות ארוכות יותר שמסיבות שונות לא נכנסו לבלוג הראשי (למשל זו, או זו, או זו).

"קשר מסוכן – דינמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה" הוא דו"ח משותף של עמותות עיר עמים וקשב שהתפרסם לאחרונה. הדו"ח, שהשתתפתי בהכנתו, עוסק בתנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש, ולבד ממיפוי הפעילות שלהם הוא עומד על הקשר ההולך ומתהדק בין הממסד הישראלי לביניהן, כלומר בין הממשלה והכנסת לבין תנועות שונות המבקשות לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית.

הדו"ח מביא עדויות לשיתוף פעולה מתמשך ומשמעותי בין משרדי ממשלה (החינוך, הדתות, התרבות) שכלל הקצאת תקנים לעובדים בשכר ואף מימון פעילויות בסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה. מובן שיש למשרדי הממשלה זכות מלאה לממן פעילויות שהם רואים כחשובות, אולם כאשר המוסדות שהם עובדים איתם קוראים במפורש לבנייתו הקרובה של בית המקדש, לא פעם על חשבון קודשי האיסלאם שעל ההר, יש סיכון שיתקבל הרושם שהממשלה תומכת במובלע בעמדות שכאלה.

כך למשל, משרד החינוך לא מהסס לשלוח תלמידי בית ספר לסיורים מודרכים ב'מכון המקדש', שזוכה להקצאה של שמונה תקנים של בנות שירות לאומי, שעמדתו המוצהרת היא קידם בניית המקדש ככל שיותר מהר, ושהעומד בראשו, הרב ישראל אריאל, קרא בעבר להריסת קודשי האיסלאם שעל ההר. כל זאת ללא חשיפת התלמידים למורכבות הנושא או לדעות ששוללות (ביטחונית, חוקית, הלכתית) יוזמות שכאלה. ברור שלכל הפחות סיור שכזה אינו מופת של פעילות חינוכית.

הר הבית, אין צורך לומר, מהווה את אחד המקומות הטעונים רגשית ופוליטית בעולם. בדו"ח מרואיין ראש השב"כ לשעבר עמי איילון שמזהיר שפעילותן של תנועות המקדש היא "מתכון לפיצוץ", וניצב בדימוס מיקי לוי מזהיר מפני "מלחמת עולם שלישית". בינתיים, לממשלה אין מדיניות ברורה בקשר לסטטוס קוו בהר. אזור הדמדומים הזה הוא קרקע פוריה ליוזמות פרטיזניות של אינדיבידואלים נלהבים, כמו גם של שרים וחברי כנסת שכאמור משתפים איתם פעולה, אולי ללא הבנה מלאה לאן הדברים עלולים להתגלגל. הדו"ח מלא וגדוש בפרטים, ואני מזמין אתכם כמובן לקראו ולהפיצו. כאן הייתי רוצה להתייחס להיבט אחד, שדווקא לא זוכה בדו"ח לטיפול, והוא הקשר האפשרי בין פעולות 'תג מחיר' להר הבית.

כולנו רקמה פוליטית אחת חיה

פעולות ונדליזם ואלימות של יהודים כנגד פלסטינים ורכושם, מוסדות דת מוסלמיים ונוצריים וחיילי צה"ל ורכושו זכו בשנים האחרונות לכינוי "תג מחיר", על שם הסיסמה שהמבצעים עצמם משתמשים בה. הכותרת הזאת בעייתית לא רק משום הקונוטציה הנייטרלית למדי שלה, אלא משום שהיא מכסה שדה רחב ומגוון של תופעות. קשה לשער, למשל, שהמניע לביזוי מנזר או מסגד זהה למניע לפינצ'ור גי'פ צה"לי, ושני אלה אינם שקולים מבחינת הרוח העומדת מאחוריהם לשריפת שדות של פלסטינים.

יחד עם זאת, הכינוי "תג מחיר" מכיל בתוכו משמעות חשובה, והוא האיתות על כך שמטרת הפעולות הללו היא פעמים רבות "לנקום" על פעילות שלילית מבחינתם של המבצעים, כטרור פלסטיני או התנהלות מדינית הנתפסת בעיניהם כמתונה מדי. מדובר, לכאורה, בתשלום שמשלמים הפלסטינים, או משלמת מדינת ישראל, על שממשלת ישראל פעלה שלא כשורה לדעת אותם בריונים. כפי שניסח זאת ראש השב"כ לפני יותר משנה,

כיוון שהם לא יכולים לפגוע בממשלה ובצה"ל, הם פוגעים בערבים ובקודשי דת. לתפישתם, ככל שיהיה רע יותר, כך הממשלה תחשוב פעמיים אם כדאי לה להרוס צריף בהתנחלות.

במאמר שפורסם ב'הארץ' אחרי האירוע האחרון באבו גוש קובעים חיים לוינסון, גילי כהן ויניב קובוביץ ש"תופעת תקיפות השנאה נולדה ביצהר ב-2008". וגם ראש השב"כ קבע באותה הזדמנות שצוטטה לעיל שפעילי "תג מחיר" מונים "כמה עשרות פעילים, שנמצאים בעיקר ביצהר". למה דווקא ביצהר? מכיוון שהאתוס המניע את הפעולות האלה הוא פרי תורתו של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר (וממחברי הספר תורת המלך).

הסיסמה שמשתמשים בה אנשי הפעולות האלה, מלבד "תג מחיר", היא "ערבות הדדית". ססמה זו רוססה, למשל, על קירות מנזר השתקנים בלטרון לפני פחות משנה. מדובר בפיתוח מבית מדרשו של הרב יצחק שפירא, שקבע בעבר ש"כשנפגע מישהו במקום אחד צריכה להיות תגובה בכל מקום" (ראיון לגיא ורון, גלי צה"ל, 17.5.10). נדמה לי שמתחת לססמאות האלה נטועה הנחת המוצא הבאה: העם היהודי וארץ ישראל מאוחדים כישות אורגנית אחת; כל פגיעה באיבר מאבריה חייבת לגרור תגובה של הגוף במקום אחר. אני משער שזהו המצע התיאולוגי שעומד מעבר לצורך הפרגמטי להפחיד את הממשלה שלא תפנה קרוונים למיניהם, כלומר מדובר בתפיסה רומנטית ופולקיסטית שמקשרת את העם לאדמה והופכת אותם לאורגניזם אחד. חייו של אותו אורגניזם תלויים בעומק הקשר הזה, וכל פגיעה בו מחייבת נקמה.

בקצרה גם נאמר שענייני נקמה חשובים במיוחד גם לרבו של שפירא, הרב יצחק גינזבורג, שהקדיש קונטרס מפורט ומקורי להסבר קבלי ל"נקמתו" של ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. הנקמה האלימה היא על פיו תגובה ספונטנית ואותנטית שמגיעה ממעמקי הנשמה היהודית (האלוהית). העניין קשור גם למין, וגינזבורג הורה בעבר לחסידיו לתקן חטאים מיניים של הפרט על ידי "מרידה במערכת השלטונית המושחתת". מדובר, אם כן, בתבנית מחשבתית היונקת ממקורות הרומנטיקה האירופאית ומציגה תפיסה אורגניסטית ורגשנית שבמסגרתה הבלעות בקולקטיב הלאומי מושגת על ידי מעשי נקמה שבאים בתגובה לכל פגיעה בו, ונחשבת לביטוי ה"טבעי" והשלם ביותר של הנשמה היהודית.

אל הר המור, וממנו

וכאן העניינים מוסיפים ומסתבכים. הרב שפירא מתעניין לא רק בתגובתו האלימה של צד אחד בגוף הפוליטי לפגיעה בצדו השני, אלא גם בראשו, אפשר לומר, של אותו הגוף. בשנת 1988 הוקמה עמותת 'אל הר המור' על ידי שפירא והרב יוסי פלאי, שעומדים עד היום בראשה. השניים גם הוציאו ספר בשם 'אל הר המור' העוסק בהלכות העלייה להר. בשנת 2000 הקימה העמותה את 'משמר המקדש', שהוא ארגון של פרטים לבושי מדים, סוג של מיליציה פרטית, שאמור לשמש כמשמר המקדש לכשיקום.

ככתוב בדו"ח, מרבית פעילותה של העמותה היא ארגון אירוע "סיבוב שערים" סביב חומות העיר העתיקה, מדי פעם בראשי חודש עבריים. סיבוב השערים יוצא מרחבת הכותל ומקיף את ההר דרך הרובע המוסלמי בהפרדה ברורה בין גברים לבין נשים. ליד כל שער משעריו של הר הבית נערכות תפילות לקימומו המהיר של המקדש, וכן ריקודים ושירה (למשל השיר "לעשות נקמה בגויים").

האירוע מאושר על ידי המשטרה, ולצורך קיומו סוגרים מידי חודש כוחות הביטחון רחובות ראשיים וחנויות ברובע המוסלמי, זאת מחשש למעשי אלימות כנגדם מצדם של המשתתפים היהודי. כלומר: היהודים צועדים, והמשטרה סוגרת בתי עסק של הערבים בסביבה, מחשש שהיהודים יפעילו כלפיהם אלימות.

עד כאן כמה עובדות, ומכאן עוד השערה: האם ייתכן קשר בין פעולות 'תג מחיר' לבין הר הבית? האם ייתכן קשר בין תפיסת העם והארץ כאורגניזם שלם ובין רגישותו המיוחדת של הר הבית עבור הרב שפירא ותלמידיו? אם כן, הרי שייתכן שההר מהווה מוקד רגיש במיוחד לפעילות 'תג מחיר', הן מהבחינה שייתכן ניסיון לפגוע בקדשי האיסלם שעליו במחאה על מדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים, והן מהבחינה שמדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים על הר הבית יכולה להוביל לפעולות 'תג מחיר' במקומות אחרים.

"אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן"

בדוגמא לנאמר במשפט האחרון היינו יכולים לחזות לפני כשנתיים, סביב השיפוצים המתוכננים בגשר המוגרבים. הקדמה קצרה: גשר המוגרבים הוא המעבר היחיד המאפשר כניסה של ישראלים ותיירים להר הבית. הגשר הקיים הוא מבנה ארעי, שנבנה לאחר שסוללת העפר שעליה ניצב הגשר הקודם התמוטטה ב-2004. בסוף 2006 החלה מדינת ישראל בעבודות שיפוצים בגשר. העבודות הובילו מיד למשבר דיפלומטי מול הווקף ומול ממלכת ירדן, והן הופסקו. בשלב זה הורתה עריית ירושלים להכין תוכנית בנייה מסודרת, וזו (מס' 12472), פורסמה באוקטובר 2010. במסגרת התוכנית הוצע להרוס את הגשר הפרוביזורי הקיים ולבנות מעלה חדש לשער.

כפי שהדו"ח מציין, בתכנון היה להציב גשר גדול למדי, בעל שבעה עמודי תמיכה. בניית הגשר החדש היתה מרחיבה את עזרת הנשים בכותל, ומאפשרת גישה של כוחות משטרה גדולים (עד 300 שוטרים בבת אחת), וייתכן שאף כלי רכב צבאיים ונגמ"שים, אל ההר. עוד מצויין בדו"ח שישנם גם תכנונים לבנות משטח תלוי, בסוף הגשר ומחוץ למתחם ההר, שעליו ייבנה בית כנסת. באופן צפוי למדי, מצריים וירדן הזהירו מפני פריצה של מהומות (לא רק על ההר אלא גם בקרבן) אם התוכנית תצא לפועל. צבי האוזר, מזכיר הממשלה דאז, הגיע לירדן באוקטובר 2011 לצורך חתימה על מזכר הבנות, אולם נתקל בסירוב. על פי הדו"ח

ב-8.12.11 הורה מהנדס העיר ירושלים, האדריכל שלמה אשכול, להרוס תוך שבוע את הגשר הזמני, שאם לא כן יוצא צו לסגירתו המיידית. למחרת היום יצא מסר תקיף מפי שר החוץ של ירדן, נאסר ג'ודה, שקבע כי "ירדן מתנגדת לכל ניסיון של ישראל להשפיע על האתרים הקדושים בירושלים, לרבות גשר המוגרבים."

בקיצור, ממלכת ירדן הפעילה את סמכותה על הר הבית, סמכות שניתנה לה בהסכם השלום בינה ובין ישראל (סעיף 9ב), ולא איפשרה כל בנייה שהיא סביב ההר (וזכרו את זה באשר לתוכנית של נתן שרנסקי להרחבת רחבת הכותל). תהליך שיפוץ הגשר נתקע.

בערב ה-12.12.11 פרצו 40 פעילי ימין, רובם חברי "גרעין שכם", את גדר המערכת בין ישראל וירדן, בקרבת מקום לגשר אלנבי ולאתר הטבילה הנוצרי "קסר אל-יהוד". הפעילים השתלטו על בנין בשטח ההפקר וסרבו להתפנות ממנו. עמיחי אתאלי דיווח אז באתר מעריב-nrg:

הצעירים מוחים על התערבות ממשלת ירדן בפרשת הגשר, המהווה חלק ממתחם אל-אקצה: "אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן", אמר מנהיגם, פעיל המאחזים מאיר ברטלר. כתגובה לאיומים הירדניים נגד סגירת מעבר המוגרבים, החליטו צעירי ההתנחלויות לבצע פעולת מחאה שתגיע לידיעתה של ממשלת ירדן. "החוצפה הירדנית בפרשת הר הבית הובילה אותנו להעביר מסר לירדן", אמר ברטלר ל–nrgמעריב. "אסור להתערב בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל". ברטלר, חבר תנועת הליכוד, הוסיף "כל חבר ליכוד מכיר את השיר 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן'. כדאי מאוד שהירדנים ידעו שאנחנו לא שוכחים את השיר הזה." [ההדגשות בטקסט שלי – ת.פ.]

לאחר מספר שעות כאשר כוחות צה"ל פינו אותם מהמתחם. האירוע לא קיבל תהודה תקשורתית רבה מכיוון שבאותו הלילה בדיוק התבצעה פעולת 'תג מחיר' הגדולה בחטמ"ר אפריים, בה על פי הרב אביחי רונצקי

רעולי פנים [יהודים] השתלטו על הציר הראשי וסיננו מכוניות תוך השלכת אבנים גדולות. המח"ט תיאר לי מקרה מזעזע – שהם פתחו את הדלת של הג'יפ וזרקו בלוק שעבר בינו לבין הנהג, זה היה יכול להרוג אותו. […]מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול.

באופן מובן, האירוע ב"קסר אל יהוד" נדחק לשולי הסיקור.

מאיר ברטלר, למיטב ידיעתי, אינו קשור לרב שפירא, אולם יש להערכתי לראות בפעילות שלו סימן מדאיג לבאות. הר הבית מסתמן כאן כנקודת לחץ שמקפיצה פעילים ימין קיצוניים הן לכיוונו (ראו סיכום חלקי של פעילות אלימה של יהודים בהר בעמודים 47-48 של הדו"ח) והן בשמו, לכיוונים אחרים. הסכנה היא הן בפגיעה במבנים או באנשים שעל ההר, והן בפגיעה במבנים ואנשים אחרים, מתוך "ערבות הדדית" למה שקורה בהר.

הניסיון לעצור פעילות מדינית לא רצויה על ידי פגיעה בקדשי האיסלאם שעל ההר אינו חדש, וכבר המחתרת היהודית ביקשה (בין השאר) לעצור את הנסיגה מסיני על ידי פיצוץ כיפת הסלע. בזמן הזה מתווספת לרצון הפשוט להפיק "מגה-פיגוע" גם התיאולוגיה האורגניסטית המכונה 'תג מחיר', מבית הרב יצחק שפירא. יש לציין בברור שמרבית שוחרי הר הבית אינם אנשים אלימים ואין להם, למיטב הבנתי, כל כוונה להפעיל כוח כדי להגשים את תקוותיהם המשיחיות. עם זאת, מעטים מהם כבר הוכיחו שאלימות אינה מעבר למה שהם מסוגלים. שיתוף הפעולה שמגלה הדו"ח בין הממסד הישראלי לבין חברי הקבוצות האלה, אם כן, חייב להתקיים מתוך שיקול דעת, שקיפות, ובעיקר אחריות רבה.

אורן שטייניץ הוא דוקטורנט לדתות ותקשורת באוניברסיטת קלגרי, וגם מרצה באוניברסיטת מאונט רויאל במחלקות למדעי הרוח וללימודים כלליים. הוא חוקר את אתרי השו"ת (שאלות ותשובות הלכתיות) ברשת, הן מטעם האיסלאם והן מטעם היהדות לזרמיהן. שטייניץ כתב על הנושא מאמר בכתב העת Modern Judaism, וביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות בנוגע לנושא.

שימו לב לכמה אבחנות חשובות שבדבריו: על ההבדלים בקהלי היעד של האתרים ההלא בין היהדות לאיסלאם – אצל המוסלמים חתך האוכלוסייה הרבה יותר רחב, וזאת משום שהגבול בין "דתיים" ל"חילוניים" הרבה יותר נזיל. קבוצות גדולות של אנשים שהיינו מגדירים כ"חילונים" מרגישות שהדת היא חלק מזהותם וחייהם. דבר מעניין נוסף הוא הרחבת גבולות השיח שמתרחש ברשת (מין, הומוסקסואליות, וכו), משום הנגישות והאנונימיות. עוד מאפיין חשוב של הרשת הוא הדמוקרטיזציה שהיא מאפשרת: כולם מוזמנים להגיב – צעירים וזקנים, גברים ונשים, וכו'.

איך התחלת את המחקר?
המחקר התחיל בעבודת המאסטר שלי. אז התחלתי לבדוק את היחס למוסלמים באתרי השו"ת היהודיים, ואת היחס ליהודים באתרים המוסלמיים, כמו גם את היחס לנוצרים כ"אחר" משותף. הנחת היסוד שלי היתה שבגלל אופי המדיה, יהיה מעט מקום באתרים האלו להלכה/שריעה קלאסית, ובמקומה נראה הרבה מאד דעות אישיות של אנשי דת בלי התיחסות מסודרת למקורות הלכתיים כמקובל במסורת השו"ת. הנחתי גם שהאופי ציבורי של הרשת, בשילוב עם האנונימיות שמאפשרת לכל דיכפין לשלוח שאלות מבלי להזדהות, תעודד שיח קיצוני ואלים, כפי שניתן לראות בטוקבקים באתרי החדשות השונים. ציפיתי לראות גם "שאלות ללא סימן שאלה בסופן", כלומר שאלות שכל תכליתן היא להציג את משנתו של השואל בעניין מסויים, אשר לאו דווקא מצפה לתשובה כלשהי.

כל ההנחות האלו אוששו בסופו של דבר, וההפתעה הגדולה היתה למעשה עד כמה שצדקתי. שאלות שנוגעות לסכסוך הערבי-ישראלי, אולי כצפוי, הפכו למין שיחות סלון סטנדרטיות שבהן הרב או האימאם פועלים כיועצים צבאיים ו/או פוליטיים לממשלות השונות. במקרים אחרים רבנים כותבים בסגנון שמאפיין בלוגים של בני נוער (כול "חחח" וסמיילים מפה ועד הודעה חדשה).

לקראת הדוקטורט המחקר התרחב לסוגים שונים של אחרים, כולל תנועות לא-אורתודוכסיות בשתי הדתות (רפורמים, קונסרבטיבים וכו' באתרים היהודיים ואחמדים ואסמעאילים באתרים המוסלמיים); חילונים וחילוניוּת, כמו גם ערכים דמוקרטיים-ליברליים באופן כללי.

עוד פן של הנושא שאני מתעסק בו הוא איך השיח האינטרנטי משפיע על גבולות המובלעת הדתית. מקובל לחשוב שרבנים, או אנשי ציבור, הם אלו שתוחמים את גבולות השיח הדתי. אתרי השו"ת, שמאפשרים בהרבה מקרים תגובות של גולשים, מציגים פה שיח שהוא לכאורה מהפכני – גולשים, שהם במקרים רבים בני נוער (ובנות נוער), מרגישים מאד בנוח בחסות האנונימיות להטיח ברבנים שהם ליברליים מדי, ולמעשה מגדירים בעצמם את גבולות השיח, מ"למטה למעלה." הנושא הזה נידון בהרחבה במאמר שכתבתי.

עד כמה אכן מגדירים את השיח? האם אפשר למצוא קריאות תיגר על סמכותו של הרב/האימאם?
במיוחד באתרים כמו 'כיפה', שמאפשרים לגולשים להגיב על תשובות של רבנים, אפשר לראות הרבה פעמים את התופעה של גולשים שמגיבים ב"סליחה, כבוד הרב, אבל נראה לי שאתה לא יודע על מה אתה מדבר." דוגמה חביבה עלי היא שאלה שנשאל הרב חיים נבון לגבי העובדה שאין לו זקן. השאלה מלכתחילה הוגדרה ע"י השואל כ"שאלה חצופה מאד" והניסוח שלה היה בהתאם: "סליחה על החוצפה אבל זה מטריד מאד כשרואים רב שנראה כמו סטודנט בבר אילן או להבדיל רב רפורמי רח"ל".

הרב נבון ענה על השאלה בסבלנות (שלא לומר שלווה סטואית), אבל אז מגיעות התגובות. גולשת בשם מור כותבת, למשל : "יש גם קטע קבלי בזה, לא? שמן הסתם אם אני יודעת אותו גם הרב הכי "פשוט" יודע". גולש אחר מתחיל להרצות על הקשר ההדוק בין פנימיות לחיצוניות, ומזכיר (בלי הרבה קשר נראה לעין לנושא) ש"ההשכלה, כל עוד לא באה למטרות בניין ארץ ישראל אלא לקריירה בלבד (ולא חסר אנשים "דתיים" שמעדיפים קריירה על בניין א"י) היא שלילית וכולנו יודעים מה עשתה ההשכלה ליהודי אירופה." אמנם כמה גולשים אחרים נוזפים במגיבים על החוצפה ועל התעוזה להתעלם מהלכות כיבוד הורים ומורים, אבל הנקודה די ברורה.

לאחרונה נראה שלצוות הרבנים המשיבים בכיפה הצטרף צוות רבני ורבניות בית הלל, ויהיה מעניין לראות כיצד הם יתקבלו שם. לגבי הנושאים, מטבע הדברים הרבה מהשאלות באתרים האלו עוסקות בנושאי מיניות וזהות מינית (גם אצל המוסלמים, אגב, והשאלות שם נוטות להיות הרבה יותר גרפיות…), והתשובות – והתגובות אליהן – צפויות. המחקר שלי עוסק, כמו שאמרתי, בעיקר בנושאי האינטראקציה עם "אחרים", ובאופן ספציפי עם בני דתות אחרות או עם השקפות דתיות אחרות.

מה אם כן היחס סביב כל הסוגייה הפלסטינית?
הנושא הפלסטיני, כצפוי, מככב באתרים האלו. דוגמה נוספת ל"משיכה ימינה" על ידי הטוקבקיסטים אפשר לראות בתשובה של הרב ברוך אפרתי, רב שקשה לחשוד בו בדעות ליברליות, לשואל שהזדעק על כך שגם ערבים קונים ברמי-לוי בצומת הגוש ו"מלכלכים את הסופר עם הפנים שלהם." אפרתי הגיב בזעזוע והפנה את הכותב ליד ושם לקרוא בכתבי היטלר וגבלס כנויים דומים.

הטוקבקים, כצפוי, לא איחרו לבוא. חלקם ביקשו מהרב לחזור בו מתשובתו, וטענו שהוא לא מכיר את המציאות. אחד מחה על ההשוואה לנאצים והוסיף ש"מעולם לא ראיתי יהודי ששונא גוי על רקע לאומני, לא שמעתי אצלנו ששונאים שחורים מאפריקה או מלוכסני עינים מתאילנד- אלא הסבר התופעה פשוט-הערבים עוינים אותנו, חפצים בחדלוננו חלקם רוצחים בפועל ומאלו שאינם רוצחים רובם תומכים במעשיהם ואין להאשימם בכך- זו תגובה טבעית של עם שנלחם בעם, אל לנו לצפות מהם להיות צדיקים ולהתנגד לרצח יהודים, כך טבע רבונו של עולם בתכונה הלאומית שבכל עם." אחרים התעלמו לגמרי מהתשובה ורק כתבו שיש להימנע מלקנות ברמי-לוי כדי לא לפרנס גויים. במילים אחרות, תרבות הטוקבקים בתארים הלכתיים לא שונה בהרבה ממה שהתרגלנו למצוא בYNET או באתרי חדשות אחרים.

ובצד המוסלמי?
בהרבה מובנים, מה שקורה באתרי השו"ת (פאתוות) המוסלמיים מעניין הרבה יותר ממה שקורה באתרים היהודיים. אצל היהודים התחושה היא שמדובר באוכלוסיה מאד ספציפית שנוטה לשאול שאלות באתרים האלו, וממילא אותה אוכלוסיה היא זאת שמסתמכת (או לא. מן הסתם קשה לדעת) על התשובות באתרים. מאחר והרבנים החרדים ברובם פוסלים את השימוש באינטרנט, רק מעטים מהם עונים על שאלות שנשאלו במדיום הזה (יוצאים מן הכלל הם כמה רבנים בעולם החרדי הלא-אשכנזי, דוגמת הרב בן ציון מוצפי שעונה באינטרנט בסגנון שדומה יותר לשו"ת SMS).

יהודים לא אורתודוכסים לא נוטים לשאול שאלות הלכתיות, וגם אם בחו"ל נמצא כמה אתרים קונסרבטיביים שהם ניתן להציב שאלות לרבנים, השאלות הן לרוב לגבי מושגי יסוד ביהדות ולא שאלות הלכתיות פרקטיות. כבר נכתב הרבה על כך שקשה למצוא יהודים המשוייכים לתנועה הקונסרבטיבית שחיים חיים הלכתיים (בסטנדרט כלשהו), וגם אלו שכן לא נוטים לשאול שאלות רב אינטרנטיות.

גם בעולם האורתודוכסי-מודרני, או הצד השמאלי של הסקאלה הציונית-דתית, יש נטייה להימנע מהמדיום. אמנם הרב שרלו והרב נבון עונים הרבה מאד לשאלות אינטרנטיות (הרב שרלו הוא מחלוצי הז'אנר), אבל קשה למצוא רב שממוקם שמאלה מהם משתמש במדיום. הרב בני לאו, למשל, הצהיר לפני כמה שנים שהוא הפסיק לענות על שאלות מקוונות בגלל שהוא מוצא את המדיום בעייתי מהרבה בחינות, ובמיוחד מכיוון שאינו מכיר את השואלים או את הקונטקסט שבה השאלה נשאלת. גם רבני מעלה גלבוע נעדרים לחלוטין מהשיח. כאמור, לאחרונה רבני ותלמידות החכמים של בית הלל החלו לענות באתר "כיפה" ויהיה מעניין לראות איך זה יתפתח.

אצל המוסלמים התמונה שונה. יש סקאלה רחבה הרבה יותר של מוסלמים הרואים עצמם מחוייבים לשריעה (בצורה זו או אחרת) ומשתמשים באתרי הפתוות. ניתן למצוא אתרי פתוות שהם ליברליים במוצהר, אתרים סלפיים (או פונדמנטליסטיים), ובעיקר של הזרם המכנה עצמו מסורתי או "מרכזי", כלומר הזרם הרואה עצמו מחוייב לשריעה כפי שהתפתחה במהלך הדורות. הזרם הזה נקרא במצריים "ווסטייה" ("דרך האמצע") והדמות המזוהה ביותר עם הזרם הוא השיח' יוסף אל-קרצ'אוי.

קרצ'אוי נחשב לסמכות הרוחנית המרכזית מאחורי אתר בשם Islam On-Line שפעל תחת חסותו עד שנת 2010. האתר, שכלל תוכן בערבית ובאנגלית, מתאפיין בסגנון מערבי, וכלל בנוסף לפאתוות (שהיו החלק הפופולארי באתר) גם חדשות מסוגים שונים, מאמרים בנושאים דתיים וחילוניים, ומדור ייעוץ בעניינים שונים. מדובר באתר שנחשב בעולם הערבי והמוסלמי לפתוח ונועז, במיוחד מדור הייעוץ שעסק רבות בענייני מין מיניות.

מבחינת היחס לאחר הדתי באתר, אפשר למצוא כמה נקודות מעניינות. מחד גיסא, אפשר לראות בענייני יחסים בין-דתיים במערב, רוב התשובות שניתנו באתר הן בעלות אופי ליברלי-יחסית, ובכל מקרה מתונות מאד. המופתים המשיבים רואים לרוב יחסים קורקטיים – ואף חמים – עם יהודים ונוצרים או בני דתות אחרות כחיוביים, אם כי תמיד מודגש הרעיון על פיו אם מוסלמים יתייחסו היטב לבני דתות אחרות, הלא-מוסלמים יוכלו לראות את היופי שבדת האמת ואולי ימשכו להמיר את דתם.

הקלף שמשנה לחלוטין את התמונה הוא היחס לישראל ולציונות. קרצ'אוי עצמו הצהיר מספר פעמים – גם באתר וגם מחוצה לו – על תמיכתו בפיגועי התאבדות, אך רק כאשר הם נעשים כנגד ישראל. פגועי התאבדות במקומות אחרים מגונים בכל לשון של גנוי, אך המושג של ישראלי חף מפשע נחשב בעיני קרצ'אוי – ומופתים משיבים אחרים באתר – בתור אוקסימורון. הרציונל שניתן לכך הוא שבישראל נהוג גיוס חובה ולכן כל ילד ישראלי הוא חייל פוטנציאלי. נימוקים אחרים כוללים פגיעות של צה"ל בחפים מפשע וכו'.

בשנת 2010 האתר נעלם מעל האינטרנט במפתיע, ובמקומו עלה אתר באותו השם, ללא מדור הפתוות. על פי מאמר של Mona Abdel-Fadil, שערכה עבודת שדה במערכת האתר בקהיר בעת שפרץ ה"משבר," נראה כי הגוף שמימן את האתר הביע את חוסר שביעות רצונו מתכנים שעלו בו ודרש לסגור את האתר במתכונתו הנוכחית. הכותבים הניחו כי מדובר בהשתלטות סלפית על האתר, וכי התכנים הליברליים הם מה שעורר את חמתם. בהמשך, כאשר מסתבר שהרבה מהתכנים הליברליים דווקא הושארו באתר החדש, הכותבים "משנים גריסה" ומניחים שההשתלטות נובעת מכך שהאתר היה תקיף מדי כנגד ישראל, והסלפים (שמזוהים עם סעודיה וארצות המפרץ) זעמו על כך שהתכנים עשויים להכעיס את האמריקאים.

הכותבים המרכזיים של האתר פרשו והקימו אתר בשם on-islam.net, שנראה בדיוק כמו "אסלאם און-ליין" הישן. באתר החדש שמתי לב לתופעה מעניינת – בעוד הפתוות באנגלית לגבי יחסים בין-דתיים נשמעות דומות מאד למה שהיה מקובל באתר הישן (אין לנו בעיה עם יהודים, יש לנו בעיה עם ישראל), פתוות בערבית מכילות אמירות אנטישמיות גרידא, ומשתמשים בציטוטים מהקוראן ומהחדית' כדי "להוכיח" שביהודים קיימים פגמים באופן טבעי אשר גורמים להם להיות לא אמינים, השוואת לקופים וחזירים וכו'.

ולסיכום? הקצנה או ליברליזציה של השיח?
בתחילת דרכם, אתרי השו"ת נתפסו כבשורה של ממש. בעולם המוסלמי שיח' קרצ'אוי דיבר על כיבוש העולם דרך האינטרנט ובעולם היהודי, שממילא לא מתעניין בהפצת היהדות לכל דיכפין, דיברו – בעולם החרדי – על הסכנות הגדולות שבמדיום, ובעולם האורתודוכסי הלא-חרדי על הפוטנציאל הגדול שיש במדיום החדש שמאפשר שיח הלכתי דו-כווני. הרב שרלו הרחיק וטען כי מדובר בהפיכת התשובה ההלכתית ל"בית מדרש של ממש, שבו אין מקבלים דבר ללא בחינה ובדיקה."

מדובר, למעשה, באותן ציפיות שנתלו באינטרנט באופן כללי בתחילת דרכו, ובתקווה שמדובר במדיום שיאפשר את "מצב הדיבור האידיאלי" של הברמס, שבו המשתתפים בשיח עסוקים כולם בחיפוש אחר האמת ולא בהפצת אג'נדה כזו או אחרת. הציפיות, כך היה נראה, הופרכו כמעט לחלוטין – רוב התשובות היו צפויות, חד-מימדיות, ושיעתקו ברובן שיח קיים. רב שהעז לפרסם תשובה שחורגת במקצת מגבולות המובלעת נתקל במבול תגובות שהבהירו לו שמדובר בחציית גבולות גזרה.

הרבה רבנים מהצד הליברלי של האורתודוכסיה, כמו שכבר ציינתי, הפסיקו מהר מאד לענות על שאלות מקוונות, והיה נראה שהשיח מופקר לימין. באופן אירוני משהו, נראה שדווקא העובדה שהאתרים המוסלמים לא איפשרו לגולשים להגיב על התשובות שנתנו המופתים, היא זו שגרמה לכך שהאתרים המוסלמים מציגים שיח מגוון הרבה יותר, ותשובות ליברליות ומפתיעות.

בניגוד לדעה הרווחת, גם בצד היהודי למדיום הזה יש הצלחות לא מעטות. העובדה שנשים היו חלק אינטגרלי מהשיח מהרגע הראשון, למשל, היא לא עניין של מה בכך. נשים הציבו שאלות, הגיבו לתשובות של רבנים, ואף ענו על שאלות הלכתיות. אתר "כיפה," למשל, איפשר לנשים לענות על שאלות הלכתיות במסגרת "חברים מקשיבים" כבר לפני שבע-שמונה שנים! אי אפשר גם לזלזל בכך שהאתרים האלו העלו לסדר היום המגזרי סוגיות מושתקות כמו עקרות הלכתית, חומרת רבי זירא, ונושא ההומוסקסואלים הדתיים.

גם אם רוב התשובות הרבניות (אך לא כולן!) היו צפויות ולא שברו את גבולות המובלעת, עצם העלאת הנושאים גרמה, לאט ובזהירות, להרחבת השיח. התחום היחיד בו למעשה אין שום סטיה מהמקובל והצפוי, הוא נושא היחס לפלסטינים באתרים היהודים והיחס לישראל באתרים המוסלמים. יותר מכך, נראה שעמדות ניציות בתחום יכולות להכשיר עמדות ליברליות בתחומים אחרים.

לגבי ההשפעה של המדיום, נראה שהוא מביא עמו תמורות משמעותיות לגבי הסמכות הרבנית-הלכתית, וזאת מכמה כוונים. מצד אחד, כמו שציינתי, התגובות לתשובות הרבניות, והעובדה שהרבנים טורחים לענות לתגובות, הופכת את השיח לשוויוני יותר, ופחות "מוכתב מלמעלה." תשובת הרב היא לא תמיד סוף הדיון אלא למעשה תחילתו. במובן הזה צדק הרב שרלו, שקיים כאן פוטנציאל להפוך את התשובות לבית מדרש של ממש, אך נראה שבינתיים הפוטנציאל לא ממומש במלואו והשיח נשאר לרוב ברמה די שטחית. יהיה מעניין לעקוב אחר הנושא בעתיד ולראות אם התגובות לתשובות מהוות התחלה של שיח הלכתי מורכב ומעניין.

אספקט נוסף שמשפיע על דמות הרב הוא העובדה שהרבה רבנים לא טורחים לבסס את תשובותיהם על מקורות הלכתיים. עובדה זו בולטת במיוחד בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרבה רבנים (וגם מופתים) שמחים מאד לשטוח את משנתם המדינית-בטחונית, ולחלק עצות אסטרטגיות וצבאיות לממשלה, בלי קשר ברור למקורות הלכתיים כלהם. פה הרבנים למעשה מייצבים עצמם לא כסמכות הלכתית, אלא כאינטלקטואלים ציבוריים. כלומר, הסמכות שלהם, שנובעת משליטתם במקורות הלכתיים או תורניים, מעניקה להם (לפחות לדעתם) סמכות ציבורית גם בעניינים שלמעשה לא קשורים כלל לתחום התמחותם.