אמרתו המפורסמת של ניטשה על כך שאלוהים מת הפכה למציאות מרה עבור אלפים ביום חמישי (27/11) אחר הצהריים, כאשר הגורו האגדי אדי דא שבק חיים והוא בן 69. בעודו עובד על אחת מיצירות האמנות הרוחניות שלו על האי הפרטי שלו בפיג'י, ורק דקה אחרי שדיבר עם אחד מחסידיו, חטף דא התקף לב קטלני שהרג אותו כמעט מיד. החסידים ההמומים קיוו תחילה שהוא רק נכנס למצב מדיטטיבי עמוק במיוחד, אבל כמה שעות אחר כך יצאה הודעה רשמית מהאשרם שאדי דא והחיים כבר לא.

אין ספק שדא, ששמו המקורי הוא פרנקלין ג'ונס, הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים. אחרי חיפוש רוחני אינטנסיבי ביותר, שבו עבר בין חקירה עצמית לסיינטולוגיה לסמים הזייתיים, לבסוף מצא את מקומו תחת הנהגתו הרוחנית של סוואמי מוקטאננדה המהולל, והיה מחסידיו הבכירים. הוא ניתק את הקשר עם מוקטננדה אחרי שזכה, על פי עדותו, להארה מלאה בשנת 1970, ופרץ לו דרך עצמאית.

בשנות השבעים האוטוביוגרפיה שלו היתה לרב מכר ורבים נקבצו ובאו לאשרם שלו בקליפורניה, שם הוא ביים בשבילם מסיבות רוויות סקס, סמים ושאקטיפאט (תמסורות אנרגיה רוחנית שהיה שולח בחסידיו). הוא היה כריזמטי, מבריק, מקורי ועמוק (ראו הסרטון הזה מהתקופה) וחסידיו סגדו לו כאל. ההתדרדרות החלה כשהוא התחיל להאמין להם.

בספטמבר 1979 הכריז ג'ונס שהוא אלוהים. הוא קבע שהוא התגלם בבשר כדי לגאול את האנושות, שהוא האדם המואר ביותר שאי פעם וחי ושאי פעם יחיה, ושרק דרכו ניתן להגיע לשחרור רוחני מלא. הוא השתמש במעמדו כדי להפריד זוגות, לנכס כספים, ולשגל כמעט את כל מה שזז סביבו. במהרה הוא היה תחת מתקפת תביעות משפטיות, שאילצו אותו לבסוף לברוח מארה"ב לאי פרטי שקנו לו חסידיו בפיג'י. לפני שהתנתק מהעולם הספיק דא לשנות את שמו כעשר פעמים ולפגום בשמו הטוב (והיחיד) של קן ווילבר, שהמשיך להעריץ את העפר עליו הוא ירק.

כל זה לא שינה לחסידיו הקרובים. למרות הזיותיו, ולמרות שתורתו כבר הוכתמה על ידי מעלליו, כמה אלפים המשיכו לראות בו אלוהים, והכת סביבו הלכה והתמסדה. אין ספק שלמרות פגמיו אכן היה בעל השגה רוחנית גבוהה ביותר, ולבד מזה אדם מבריק, ובעל נוכחות אנרגטית עצומה. רבים היו עולים אליו לרגל כדי להישטף בזיו שכינתו.

דא לא היה זקן במיוחד, אבל הוא גם לא היה בריא. עשורים של צריכה מאסיבית של סמים ואלכוהול השאירו את גופו במצב גרוע, והוא סבל ממחלות שונות. חסידיו מנסים לומר שמותו היה מוות מודע של יוגי, אבל אם התקף לב כמו שלו נחשב למוות של יוגי אז מהו מוות פתאומי? הם בכל מקרה ימתינו עד היום (יום א') בערב כדי לראות אם הוא יתעורר, ואם לא, יקברוהו.

מותו של גורו הוא תמיד הזדמנות גדולה של התעוררות לחסידיו: נפלה עטרת ראשם, אבל דווקא משום כך ניתן לזקוף את אותו הראש ולהביט מעט יותר רחוק. אולם לרוב, מפני שמערכת היחסים עמו לא בנויה על רצון אמיתי מצד החסידים להתפתח, אלא על רצון להישען ולוותר על אחריות (או, כמו במקרה של דא עבור רבים, על הצורך לינוק אנרגיה ספיריטואלית, כמעין פטריות רוחניות), מוצאים להם החסידים תחליף, ומישהו אחר תופס את מקומו.

במקרה הזה זה לא יהיה פשוט. ראשית, דא הרי קבע בפירוש שהוא אלוהים, וגם הכי מואר אי פעם. מתוקף כך הוא גם לא השאיר יורש. ישנן כמה נשים שהיו קרובות אליו במיוחד, ונחשבו ל"מוארות יותר" משאר החסידים, אבל הן כנראה מסוכסכות בינן לבין עצמן. וממילא, את הקרינה הרוחנית שדא הפיץ סביבו לא יהיה ניתן לשחזר. כמו חסרי בית סביב מדורה, היו חסידיו נהנים בעיקר מהחום הממסטל שהפיץ דא סביבו. אני מנחש אם כן שבמותו ציווה לנו את פולחן גופתו: הקבר שלו יהפוך למוקד הכת, וחסידיו יתחילו למסד עוד זרם דתי קטן וקונבנציונלי. ניתן לשער שתהליך טיהור שמו פוסט-מורטם כבר מתחיל.

דא היה אדם גדול. הוא ניסה להביא את השמיים אל האדמה, וכשל כמובן, אבל כשלונו נורא ומפואר. הוא הגה תורה רוחנית מקורית ועמוקה, אבל לא השכיל להימנע מלתת להערצה סביבו לשבש את דעתו, והאגו שלו תפס בשלב מסויים פיקוד וריסק אותו לכדי דמות גרוטסקית של אליל מזדקן. הוא עזר לרבים, אך גם הכשיל רבים, והתעלל בלא מעט. בסופו של דבר (על פי עדותו הוא) אף לא תלמיד אחד שלו הצליח להשתחרר, והוא עצמו הפך מהוגה רוחני עמוק ומרתק לאלוהים הפרטי של כת קטנה. יהי זכרו ברוך אך מפוכח.

לפני שנתיים, אחרי מחקר של חצי שנה שכלל ראיונות עם חסידים בהווה ובעבר, כתבתי מאמר ארוך על חייו ותורתו של דא. העלתי אותו כעת לבלוג (בפוסט שלא שלחתי עליו עדכון נפרד למנויים). תאמינו לי, יופי של סיפור, מעין כרוניקה של גורו ידוע מראש: עלייתו ונפילתו של אדי דא סאמראג'. וכאן כתבתי על אחד המימדים המבריקים בתורתו.

Maximum City

בעניין אחר, אני חייב לומר כמה מילים על שהתרחש בבומבי. ביליתי בבומבי כחודש וחצי מחיי, והעיר הזאת אהובה עלי מאוד. מלון הטאג' נשקף אלי בוער מהטלוויזיה (מהמחשב בעצם), והייתי יכול לראות את עצמי עומד לפניו כפי שעמדתי לפניו לילות רבים, הולך הלוך ושוב על הטיילת ליד הים, מתבונן באנשים ומנסה לא ללכת לישון מדי מוקדם. יש בבומבי רעות חולות רבות, אבל גם אופי, ויופי, וחיים תוססים ומגוונים מאוד. רק בבומבי היו יכולים למות הינדים, מוסלמים, ג'יינים, בודהיסטים, סיקים, זורואסטרים ויהודים באותו אסון. זאת עיר בין-דתית, רב-תרבותית באמת, קוסמופוליטית, אולי העיר הקוסמופוליטית האמיתית של העתיד.

ההודים הם lovers, לא fighters (ואולי הם סתם שלומיאלים), וכואב לראות את ההתקפה עליהם, כמו גם את הרשלנות בה הם מטפלים בה. בעיקר כמעט שמוציא מהדעת הזלזול שלהם בחיי בני הערובה. בבית חב"ד החדש לא הייתי, אבל הייתי בישן יותר. בבית חב"ד אחר, בדלהי, קיבלתי לפני כתריסר שנים את העותק הראשון של ספר התניא, ואכלתי שם חמין מצויין. בתי חב"ד הללו הם תחנות נחמדות (לפחות היו) למטייל היהודי, אבל הם נטע זר בנוף המזרחי. היחס של אל הגויים הוא כאל עובדי אלילים פרימיטיבים (שאינם ממש בני אדם כמו היהודים), שהדבר הכי טוב שהם מסוגלים לעשות הוא לאמץ את שבע מצוות בני נח.

זה כמובן פספוס אדיר של מה שדתות המזרח יכולות להציע, והוא נובע מעיוורון אתנוצנטרי וצרות מוחין, מגזענות ומהרגשה מזוייפת של עליונות. בתוך אוכלוסיה שמוכנה לקבל כל אמונה ואל, בית חב"ד בולט בהתנשאותו. אורי אורבך כותב היום שהמפגש בין הטרוריסטים לבין החב"דניקים הוא"עוד שליחות קטלנית של הפנאטים החשוכים מהאיסלם שבאה לחסל את שליחותם הנאצלת של המסורים וטובי הלב. כדי להצליח חייבים להבין כי זהו עוד מאבק של בני אור בבני חושך". אני חושב שראוי שהאבל לא יעוור אותנו.

אני מקווה שבומבי תשתקם במהרה, כמו גם אותו בית חב"ד. אני גם מקווה שעמדות של פונדמנטליזם דתי יתפסו על ידי מרבית האנשים כמגוחכות, כפי שכעת הן נתפסות כמסוכנות. הנה מאמר מהניו-יורק טיימס של סוקטו מהטה, שכתב ספר על בומבי שהיה מועמד לפוליצר (Maximum City) על העיר מרובת הדתות בצל הטרור.

 

[הקטע על דא עלה בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב]

מה גורם לאדם להחליט שהוא אלוהים? איך קורה שאדם מבוגר טוען שהוא האדם המואר ביותר שאי פעם היה, ושבאופן עקרוני גם לא יהיה מואר ממנו לעולם, ועוד מצליח לשכנע בזה את עצמו, ורבים אחרים? לפחות על פני השטח, מדובר בבדיחה עצובה. אך בעומק הדברים מסתתר סיפור שמקיף, כך נדמה לי, את כל מורכבותה של הנפש האנושית, את כל האבסורד הנורא שבהיותנו אנושיים ואלוהיים בד בבד, את הריקוד הפרדוקסלי שאנחנו רוקדים בין שני העולמות הללו. כי אדי דא הוא חידה. יותר מדי קל יהיה לומר עליו תמהוני, מטורף, מגלומן. זה יהיה יותר מדי קל, וחמור מכך: זה יהיה הרבה פחות מעניין. ואדי דא הוא תופעה מעניינת מאוד. מרתקת.

אפשר לומר שסיפורו של אדי דא הוא טרגדיה. זהו סיפור על אחד מענקי הרוח של המאה העשרים, אדם שניחן לא רק באינטיליגנציה עצומה, אלא גם בהשגה רוחנית עמוקה ביותר ואף ביכולות פרה-נורמליות לא מבוטלות, ועל אף כל זה הרס כמעט את כל מה שבנה והכתים את תורתו ללא תקנה. זהו סיפור על אדם בעל חוכמה רבה ועוצמה גדולה, שבנקודה מסויימת בעליתו הרוחנית המטאורית מעד, נתן ליצר לכבוש אותו, התפתה לאופל ועבר, כמו שאומרים, אל ה- Dark side of the Force. אדם שקן ווילבר ראה את תורתו הרוחנית כגדולה ביותר אי פעם (!), ואת אחד מחיבוריו הוא הגדיר "החיבור הרוחני השלם והעמוק בכל הזמנים", ובכל זאת מספר חסידיו אינו עולה על כמה אלפים בודדים, והוא עצמו מבודד באי קטן שנקנה עבורו בפיג'י, מוקף באומרי-הן נלהבים שמסתירים אותו מהעולם.

זהו אדם שבתחילת דרכו כמורה רוחני שינה שמו ל- Bubba Free John, אחר כך לעוד כתריסר שמות, ושכיום מתקרא Ruchira Avatar Adi Da Samraj, כלומר: "התגלמות האלוהים הזוהרת, הקיסר דא ['הנותן'] הראשוני". אדם שרואה עצמו היום כהתגלמות האל על פני האדמה, ומכריז שמורה רוחני כמוהו לא היה אף פעם, ולעולם עוד לא יהיה. זהו סיפור על עליה מטאורית והתרסקות אפופת עשן ואש, שמתחיל בהארה גדולה ונגמר בלב המאפילה של מחוזות הנפש האנושית.

ובכל זאת, זה לא הסיפור כולו. כי אדי דא, על כל מוזרויותיו, על כל מגרעותיו וחולשותיו, מתכוון, לרוב, לטוב. כי אדי דא, על כל שגיאותיו ושיגעונותיו, אף עושה טוב. כי אדי דא, בעזות ובאומץ ששמורים רק למעטים ביותר מביננו, באמת יצא להציל את העולם, באמת רצה לברוא בעצמו מציאות חדשה, וגם אם כדמויות משיחיות לפניו נסיקתו מלאת הארוס וההיבריס אל השמיים נגמרה בהתרסקות טרגית על האדמה (או אף תחתיה), הרי שתבוסה מפוארת שכזו שמורה רק לגאונים, ולבני אלים. זהו סיפור מיוחד מאוד, של אדם ייחודי, המקרין סביבו לא רק מגלומאניה, אלא גם אהבה עזה, אדם המגלם בחייו את היצרים החבויים בכולנו, מגלם בבת אחת את הגבהים אליהם ניתן לנו להעפיל ואת התהומות שלתחתיתם אנו עלולים ליפול. אנסה לספר את סיפורו, ואדגיש שמדובר בנקודת מבט חיצונית: לא פגשתי את דא מעולם.

על דא ועל הא

פרנקלין ג'ונס נולד ב- 1939 וכבר בילדותו גילה משיכה עזה לדת. הוא אימץ בחום את הנצרות הלותרנית של הוריו ועל פי עדותו היה נכנס, כילד, למצבים של עונג אקסטטי כאשר היה יושב מול הכומר בכנסייה. את שנות הלימודים באוניברסיטה העביר בחקירה עצמית אינטנסיבית. הוא ניסה הכל: מהדוניזם פראי ועד לסמים הזייתיים. ב- 1962, בעת שלמד לתואר שני בסטנפורד, הוא בילה שעות בהתחקות וכתיבה אובססיבית של כל מה שעלה בראשו מתוך ניסיון להבין את עצמו, את החיים עצמם. את עשרות אלפי הדפים שכתב ישרוף מאוחר יותר, אבל מה שגילה ילווה אותו כל חייו.

הוא שם לב למבנה מסויים בהכרה, שמהווה את השורש של הזהות העצמית. הוא כינה אותו "נרקיס", על שם הדמות מהמיתולוגיה היוונית. נרקיס דחה אהבתן של נימפות רבות שחשקו בו, הוא נמנע מיחסים עם הזולת והעדיף להתבונן בדמותו שהשתקפה בנהר – עד שמת, בודד. כמו אותה דמות, טוען ג'ונס, גם אנחנו בורחים מהמציאות על ידי התבוננות בלתי פוסקת בעצמנו. כך גם אנו "מתכווצים" סביב עצמנו, בונים לעצמנו עצמיות שנבדלת, לכאורה, מהמציאות כולה. לדבריו זאת ממש פעולה שאנחנו עושים, והוא מדמה אותה ללחיצת הציפורניים אל תוך כף היד וההפנוט מהסבל שזה גורם. בזה אנחנו עסוקים כל הזמן, "נמנעים ממערכת יחסים", כדבריו, עם העולם, ודנים את עצמנו למוות.

ג'ונס החל לעקוב אחרי "נרקיס", כלומר אחרי הדרך בה המערך הפסיכולוגי שלו בונה את תחושת האינדבידואליות הנבדלת. הוא קרא כל ספר על דת, רוחניות ותורת-הנסתר שיכל להשיג, בלע כמויות עצמות של חומר, והתחיל גם לחפש מורה רוחני. הוא עבר לניו-יורק והחל ללמוד אצל סוואמי רודְראננדה ("רוּדי"), אמריקאי שלימד קונדליני יוגה, שנחשבה על ידי ג'ונס ליוגה הגבוהה ביותר. הוא ניסה גם סיינטולוגיה במשך שנה, אבל התאכזב כאשר גילה שבשלבים הגבוהים מבוססת תורתה של התנועה על סיפורי מדע בדיוני מרובי חייזרים ומלחמות טראנס-גלקטיות.

לבסוף הגיע להודו, אל סוואמי מוקטאננדה, הגורו של רודראננדה ודמות מפורסמת באותם ימים. מוקטננדה, שגר בכפר קטן ליד בומבי ונהנה מתהילה רבה בתקופה ההיא, היה יכול לשלוט באנרגיות הרוחניות שזרמו דרכו, ה"שאקטי" שלו, ולכוון אותן על ידי מבט או מגע לעבר אנשים שבסביבתו. תלמיד ישיר שלו סיפר לי שכל מי שהיה באשרם ידע בכל רגע בדיוק איפה נמצא מוקטננדה רק על ידי הרגשת הנוכחות שלו, ושאם הוא היה מתקרב מאחוריך היית מסתובב לעברו בעל כורחך. לתלמידיו הנבחרים היה מוקטאננדה גם מאציל מהשאקטי, ובכך הופך אותם למשדרי שאקטי בפני עצמם.

דא את עצמך

ב- 1968 נחת ג'ונס בהודו לראשונה, ובילה כמה ימים באשרם של מוקטאננדה. בנוכחותו חווה התעוררות של אנרגיה רוחנית כפי שלא ידע עד אז. על פי עדותו היה מפרכס ללא שליטה כשישב לפני הגורו ונכנס למצבי תודעה שונים ומשונים. למרות חוויות מיסטיות-אקסטטיות רבות שהיות מנת חלקו, ג'ונס ראה שעדיין איננו חופשי לחלוטין. הוא מספר כי הבין ש"אין שום יתרון רדיקלי בש-ו-ם סוג של חוויה", ושכל חוויה, נפלאה ככל שתהיה, היא בסך הכל עוד תופעה במניין התופעות, ולכן אינה יכולה להיות המקור לתופעות כולן ומהותן. הוא הבין שהארה איננה חוויה – תובנה חשובה מאין כמוה. 

ב- 1970, אחרי טיול רוחני במזרח התיכון, השתקע ג'ונס בלוס-אנג'לס, ובילה את רוב זמנו במדיטציה. באחד הימים בקיץ של אותה שנה ידע סוף סוף ג'ונס את מה שחיפש תמיד: "באותו רגע ידעתי לעומק ובישירות מה אני. זו היתה הבנה חבויה, ידיעה ישירה בהכרה עצמה. זו היתה ההכרה עצמה ללא תוספת של תקשורת מכל מקור אחר. פשוט ישבתי שם וידעתי מה אני. הייתי מה שאני. אני המציאות, העצמי, טבעם ומסדם של כל הדברים וכל היצורים. אני הישות האחת, הידוע כאלוהים, ברהמן, אטמן, המיינד האחד, העצמי".

מרגע שהרגיש עצמו מואר העניינים התגלגלו מהר: האוטוביוגרפיה שכתב, ממנה הציטוט לעיל, ובה הוא מספר את סיפורו וגם מרביץ את תורתו, הפכה לרב מכר, לא מעט בזכות הקדמה שכתב לו אלן וואטס, שהתלהב ממה שקרא. הספר, לעניות דעתי, אכן מרשים. במהדורות הראשונות שלו ג'ונס עדיין לא טוען שהוא התגלמות האלוהים, והתורה הרוחנית שלו מנוסחת בצורה יפה, מקורית וצלולה. מאות מעריצים מיהרו אל האשרם הקטן שהקים בגבעות קליפורניה וקיבלו על עצמם את מרותו. אך כאשר וואטס, כמה חודשים לפני מותו, רצה לפגוש את הגורו הצעיר הוא נענה בשלילה. אז כבר התחיל המידור, התחיל המיסוד של הכת שתוך שנים מעטות תנתק בין ג'ונס (שכבר קרא לעצמו "Baba Free John") לבין העולם ותאפשר לו לשקוע יותר ויותר בשיגעון גדלות מופרע.

דא הוא צליל בתוך חידה

בתחילת שנות השבעים עסקה הקהילה של דא בניסויים שונים ומשונים במטרה מוצהרת ללמוד שאין שום ערך אמיתי בשום חוויה, מענגת ככל שתהיה. קהילתו הקטנה של ג'ונס נתנה במסיבות, צרכה סמים בכמויות גדולות וערכה אורגיות מיניות למכביר. ג'ונס היה מפריד בין זוגות, פוקד על עריכת ניסויים מיניים (פעמים רבות בכיכובו) ו"מחרים" את הנשים היפות ביותר בקהילה לעצמו. ישנן ידיעות גם על אלימות שהיה מפנה כלפי חסידיו הנאמנים. מכל אלו נולדו כמה תביעות משפטיות כנגדו, שכולן נסגרו מחוץ לבתי המשפט.

על מעשיו אמר ג'ונס כי מדובר במה שנקרא בעגה הרוחנית Crazy Wisdom, כלומר השימוש של המורה הרוחני באמצעים שלילים, כדי להשיג תוצאה חיובית. המונח הזה הושרש על ידי המורה הטיבטי המפורסם Chogyam Trungpa (שלדברי הדאיסטים הכיר בגדולתו של דא), והוא נועד להכשיר חריגות של הגורו מגבולות הנורמות המוסריות והחברתיות כדי לעזור לתלמיד להתעלות גם הוא מעליהן, ומעל עכבות אישיות ותפיסות מאובנות. במסגרת העליזה של החכמה המטורפת נערכים לרוב ניסויים מיניים ונרקוטיים, וגם תרגילים המיועדים לגרום לתלמיד לזהות את תלותו באגו (או במילים אחרות: השפלות).

על כך יש לומר לדעתי דבר פשוט: חכמה מטורפת היא חכמה רק אם היא עובדת. אם היא לא מפתחת את התלמיד, ובוודאי אם היא מותירה את התלמיד במצב גרוע מזה שהוא היה בו, היא טיפשות מקושקשת. באופן אישי אין לי ספק שרבות מהנחות היסוד שלנו באשר לחיים ולמציאות זקוקות לרענון ואף לשבירה, אבל גורו אמיתי נמדד ביכולתו לזהות איזו מכה תעורר אותנו, ואיזו רק תגביר את קהות החושים והסבל. ג'ונס נכשל בכך. יחד עם זאת, חסידים רבים מתקופה זו שעדיין חיים רוחניות בנוכחותו, מעידים שהאמצעי ההוראה השליליים לכאורה שלו הפשיטו אותם באופן חיובי מאוד מתלות רגשית ומינית.

תן לו בשאקטיפאט

אבל בתקופה זו התרחשו גם דברים משמעותיים הרבה יותר: ג'ונס היה "משדר" אנרגיה רוחנית אל תלמידיו ומביא אותם לחוויות רוחניות עוצמתיות ביותר. האומנות הזאת, שנקראת בסנסקריט "שאקטיפאט" ומטרתה חשיפתו של התלמיד לרמות גבוהות של תודעה רוחנית, ידועה בהודו והיתה אהובה כאמור גם על סוואמי מוקטאננדה. מטרתו של ג'ונס היתה להראות לחסידיו שאין בחוויות עצמן, אפילו יהיו ה"רוחניות" ביותר, דבר בעל ערך. הם, בכל מקרה, פיתחו אליו אהבה והערצה חסרת תקדים (וכתבו את גרסתם המרתקת למאורעות).

חשוב להבין את התעוזה והחכמה הרבה שעמדה מאחורי ניסויים רוחניים אלו: בעוד שמוקטאננדה היה משגר אנשים לטראנסים מדיטטיבים או אקסטאטיים כדי, לטעמו, להעלות אותם במדרגות הרוחניות, ג'ונס היה עושה זאת דווקא כדי להראות להם שאין בחוויות אלו כשלעצמן שום יתרון רוחני ממשי. דבר זה לדעתי הוא חשוב מאין כמוהו, שכן אם אין תובנה שמלווה את החוויה הרוחנית, לרוב הופכת זו האחרונה, קסומה ככל שתהיה, לנטל ממכר בדרכו של המחפש. המחלוקת סביב הערך הרוחני של החוויה היתה אחת הסיבות לקרע שפרץ בין ג'ונס לגורו המפורסם, קרע שלאחריו יצא ג'ונס לדרך עצמאית, אולי עצמאית מדי.

כך או כך, השמועות על הקטעים המשוגעים שרצים באשרם של ג'ונס התפשטו מהר יותר מסניאסית של אושו בפסטיבל "פשוט". מכל קצוות ארה"ב הגיעו רבים לבקש את קרבתו, והוא הפך מפורסם, עשיר ובעל השפעה. כל אלו, בנוסף לכוחות הפרה-נורמלים שלו, האדירו את דמותו וסללו את דרכו אל היכל התהילה של המורים הרוחניים, ונראה היה שג'ונס אכן הולך להאיר את העולם כולו. אבל אז התברר, כרגיל, שכוח משחית, ושכוח פרה-נורמלי משחית בצורה פרה-נורמלית: ג'ונס הכריז שהוא אלוהים. על כך, ועל האהבה שבכל זאת נובעת מג'ונס גם היום, בחציו השני של המאמר.

כאילו דא

ברור לכל מי שמתבונן כיום בשדה הגורואים העולה כפורח, שבימים אלו כבר לא מספיק, לא מספיק בכלל, להיות סתם מורה רוחני מואר: כאלה יש כחול אשר על שפת הגנגס. כיום אם אתה רוצה להיות שחקן רציני בזירה הרוחנית, כדאי שתהיה אווטר, כלומר התגלמות האל על פני האדמה. כך אדי דא, וסאי באבא כמובן, ולאחרונה גם מתרבות השמועות שמאתה אמריטאננדה מאי, "האמא המחבקת", היא למעשה התגלמות אנושית של האחדות האלוהית. ראבק, אפילו אנדרו כהן התעקש שהוא "לא רק מורה רוחני, אלא תופעה מעוררת השראה".

אומר מיד: אין לי בעיה עם מוסד הגורו. אני חושב שמורה רוחני יכול לעזור מאוד להתפתחותו של אדם, והקשר עם מורה כזה רצוי וראוי שיהיה עמוק ומשמעותי. במקרים מסוימים כניעה טוטלית יכולה להביא ברכה. כל זה, כמובן, אם הגורו הוא לא שרלטן.

אדי דא אינו שרלטן. אבל הוא גם לא האדם שהייתי מפקיד אצלו את נשמתי. הוא כנראה כן ברוב כוונותיו, אבל על אף חוכמתו והשגותיו הרוחניות, הוא שוגה, לדעתי, בדמיונות. עזבנו את סיפורו של אדי דא בדיוק כשכוכבו החל לדרוך, ושמו שונה מפרנקלין ג'ונס ל- Bubba Free John.

כולם אלוהים, אבל אני יותר

אם כבר בתחילת הוראתו הרוחנית הוא השווה את עצמו לאלוהות האחת (אבל גם טען, כמקובל, שכולם ממילא גם כן היא) ואפילו הכחיש אפשרות קיומו של אווטר, הרי שבספטמבר 1979, בהצהרה כתובה ורשמית קבע ג'ונס שהוא ההתגלמות הארצית של אלוהים – כלומר כולם אלוהים, אבל הוא קצת יותר. הוא גם שינה את שמו: מעתה יקראו לו דא, "הנותן".

כעת הוא טען כי ההארה שלו היתה בעצם "התעוררות מחודשת", כלומר שבלידתו ועד גיל שנתיים הוא כבר היה מואר, ושרק שכח זאת לאחר מכן עד גיל 31. השיכחה היתה הכרחית, לדבריו, כדי שילמד באופן אישי איך זה להיות בן אדם, אבל הוא עצמו אינו אדם, שכן הוא התגלמות האלוהים עצמו. כעת הוא ילמד את בני האדם איך להיות אלוהיים.

דא גם פיתח מערכת תיאולוגית על פיה מכיוון שהוא האל על כולם לסגוד לו. למעשה, זו הדרך היחידה (!) להגיע להארה שלמה לדידו. אבל גם ההארה עצמה שהוא מבטיח לחסידיו הנאמנים אינה כלל שחרור מוחלט, והמואר אינו הופך למאסטר רוחני בפני עצמו – מכיוון שהוא, ורק הוא התגלמות האלוהים, אצל דא דרגת הקיום הגבוה ביותר היא להפוך ל"בן-דמות חי" (Living Murti) שלו עצמו, כלומר כלי להעברת התמסורת הרוחנית של דא הלאה, במעגלים הולכים ומתרחבים. התלמיד לעולם אינו משתחרר מהגורו: אצל דא הכניעה העצמית המוחלטת בפני הגורו היא לא אמצעי למען ההארה, אלא (מכיוון שהגורו הוא האלוהים ממש) היא ההארה עצמה והדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.

כדי לעשות סדר בשדה הרוחני פיתח דא תורת "שלבים" על פיה מסלול החיים מחולק לשבע דרגות. הדרגה השביעית היא הגבוהה ביותר, ודא, שבהתחלה גרס שהוא נמצא בה יחד עם ענקים כבודהה ורמאנה מהארישי, החליט בתחילת שנות התשעים שרק הוא מואר בשלמות, ואילו המורים האחרים ספגו הורדה בדרגה והסתפקו לכל היותר בדרגה שש – רק דא נמצא ב"שלב שבע" של החיים (רובנו, אגב, תקועים עמוק בשלב שלוש). אז הוא גם קבע שבשום זמן בעתיד גם לא יקום עוד מורה בדרגה שביעית כמוהו – זה לא אפשרי וגם אין בזה טעם, כי הוא כבר נותן את התורה הרוחנית האולטימטיבית, את הדרך היחידה להארה מלאה.

קן ווילבר, לא ווילבר

בשלב זה נכנס שחקן רציני לזירה: קן ווילבר. ווילבר, כנראה "פילוסוף הרוחניות" הידוע בעולם כיום, כתב בהקדמה לספר של דא בשנת 1980, שתורתו הרוחנית של דא היא "ללא כל מתחרים, בשום מקום ובשום זמן", לא פחות. ב- 1985, עם הופעתו של החיבור המונומנטלי של דא, "The Dawn Horse Testament", המשיך ווילבר להשתפך וקבע כי "זה לא עניין של דעה, אלא עובדה פשוטה… 'ברית סוס השחר' הוא החיבור הרוחני העמוק, השלם, הרדיקלי, והמקיף ביותר שנכתב אי פעם על ידי הרוח האנושית הטרנאנדנטית". וואללה. לא הגזמנו. אני קראתי את הספר הענק הזה, והוא אכן מבריק, עמוק ומרגש, אבל הצהרה כמו זו של ווילבר אומרת תמיד יותר על האדם שנותן אותה מאשר על מושאה.

שנים אחרי זה יצטער ווילבר שנכנס לכל העסק של דא. בסוף שנות השמונים, כשהשמועות על מעליליו של דא הפכו לתביעות משפטיות, ההמלצות של ווילבר הפכו לתקריות מביכות. ב- 1996 פירסם ווילבר בפורום שלו מכתב בו הוא מצהיר שלמרות שתורתו של דא היא זהב, האיש עצמו לוקה מבחינה מוסרית ושקהילתו היא למעשה כת. הוא קורא לאנשים ללמוד את התורה אבל להתרחק מהמורה. אבל ב- 1998 שולח ווילבר מכתב פרטי לקהילה של דא, בו הוא מצהיר שדא הוא עדיין המורה שלו והאיש הכי מואר בעולם. הקהילה ממהרת כמובן לפרסם את המכתב ברבים, וווילבר נתפס כצבוע. בניסיון נואש להציל את עורו האינטגרלי הוא מיד מפרסם הצהרה פומבית בה הוא מכריז שסתר את עצמו מפני שדא סותר את עצמו, וממליץ רק לאמיצי הלב שמבקשים כניעה מוחלטת להגיע אל דא. כל אותו זמן ישב אדי דא באי הירוק שלו בים, נהנה מהשבחים והבלגן ונותן את עצמו למי שמבקש, אבל לא בחינם.

ממקום מושבו באוקיינוס דואג דא מאוד למצבו של העולם, וכהתגלמות האל המושלמת הוא כמובן גם אחראי לו במידה מסויימת (במסורת ההודית אלוהים מתגלם בדמות אנוש כדי לאזן מחדש את סדר הדהרמה שהשתבש). כאשר מתרחש משבר עולמי הוא פעמים רבות נכנס למדיטציה עמוקה ושולח את ברכותיו למוקד הסבל. בקהילתו זוקפים לזכותו את נפילת הקומוניזם, איחוד גרמניה והניצחון המהיר של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. גם בזמן מלחמת לבנון האחרונה הוא פעל לטובת האנושות. אולם על אף הישגיו האדירים, יש לו גם כשלונות: הוא חזה שעד שנת אלפיים יכיר בו העולם כגואל המובטח על ידי המסורות הדתיות השונות. זה, כידוע, לא קרה.

דא עקא

ומה כיום? בלי כל קשר לחוסר ההכרה לו הוא זוכה מהעולם, אין ספק שנכון לזמן הזה שליחותו הרוחנית של דא לא הגשימה את עצמה, ואף הוא מודה בזה. צריך להתבונן במבחן התוצאה: אחרי 34 שנות לימוד רוחני, כמה אנשים שיחרר דא? כמה אנשים בריאים בנפשם, במלוא מובן המילה, יצאו מקהילתו של דא? התשובה: אפס. אין בין תלמידיו של דא ולו אדם אחד אשר על פי הגדרתם שלהם נמצא בדרגה השביעית של הקיום. לי נראה שאם מורה עומד מול כיתה שנה שלמה ובסופה אף לא תלמיד אחד הבין את החומר, הבעיה היא לא התלמידים. המסקנה המתבקשת היא שהמורה לא מלמד כהלכה. כעת אפשר לשאול האם ייתכן שהתגלמות האל עלי האדמה, האדם המואר ביותר אי פעם, ילמד קהילה של אלפי אנשים עשרות שנים, ואף אחד לא יצליח להגשים את תורתו?

מה אם כן השתבש? במאמר אחר ניסיתי לתאר את הפגיעות הרבה שיש דווקא למורים רוחניים, פגיעות מהאגו, למי שלא הבינו בצורה מוחלטת שהם הרבה יותר גדולים ממנו. המורים הללו, משום שלא הכחידו לחלוטין את אשליית הנבדלות שלהם, משתכרים מהתהילה שנופלת בחלקם. העוצמה המטורפת שבמעמד הגורו מנפחת מהר מאוד את גרעיני העצמיות האגואיסטית שנשארו בליבם וממצב בו הם כמעט חופשיים ממנה הם הופכים למשרתיה הכנועים ביותר, לרוב אף מבלי שיבחינו בכך. השאיפה הנעלה והכנה ללמד ולעזור לזולת נצבעת בצבעים מכוערים של האדרה עצמית (או, במקרה של דא, מגלומאניה בפרופורציות אצטקיות), ומכיוון שאין בקהילתם מי שיחלוק עליהם או אף יצביע על נקודות העיוורון, שיגעון הגדלות רק מזין את עצמו. תוך זמן לא רב נוצרת מפלצת מגודלת שקליפתה מבריקה ותוכה מקולקל ומבאיש. התהילה, כפי שכתבתי אז, לובשת צורה של מוזוליאום: כל הפאר, ההדר והפרסום הללו הם בעצם קבר אחד גדול.

ולג'ונס היתה לא רק תהילה, אלא גם חוויות רוחניות עמוקות וכוחות פרה-נורמלים מרשימים. הוא עצמו היה מודע לסכנה בה הוא נמצא: "… יש סכנה בחיים הרוחניים, כאשר הסגולות של החיים הרוחניים מתחילות להיות אדירות. כאשר החוויה הרוחנית מתחילה להיות עמוקה, נרקיס [האגו – ת.פ.] הופך להיות פרא, מתחיל להרגיש מאוד עצמאי, מאוד מלא, מתחיל להרגיש כאילו הסגולות האלה שעולות בו הן הסגולות שלו, שהן היו בו כל הזמן ושכעת הן ממש רכושו … סגולת הסטסאנג ["מפגש עם האמת" – ת.פ.] מתחילה למות באדם כזה, מפני שהוא מתחיל לחשוב שהוא עצמאי. הוא מתחיל לחשוב שהתובנה שלו היא עצמאית, ושהארה עצמה היא סוג של עצמאות."

את השורות האלו כתב ג'ונס ב- 1973, בתחילת דרכו כגורו. אז הוא ידע בדיוק, בחכמה רבה, עם מה הוא מתמודד. הוא אכן זכה לראייה רוחנית נדירה וגבוהה. הוא אכן ידע לנסח את תובנותיו בצורה מבריקה, מקורית ומדויקת. אבל הוא כנראה לא השלים את המסע, ובמצבו הלא-שלם ההערצה האבסולוטית כלפיו היתה כבדה מנשוא. החקירה העצמית שלו נערכה באינטנסיביות עצומה, בכנות ובתשוקה גדולה, אך ג'ונס לא הצליח להשלים את ההתמודדות עם מה שגילה, והמאבק העתיק בין טוב לרע עדיין מתחולל בקרבו. אחרי שהבין שהוא עצמו אינו נבדל מאלוהים (כי הכל אלוהים), התפתה ג'ונס להאמין שהוא עצמו, כלומר פרנקלין ג'ונס כיחידה נפרדת, אלוהים. הוא רצה לנכס לעצמו את מה שלעולם אינו ניתן לניכוס, ובכך איבד את הכל. במקום אלוהי, הפך ג'ונס לאנושי יותר. אנושי מדי. הוא נכנע לפיתוי הראשוני, הקדמון ביותר: "והייתם כאלוהים". הוא נפל לבור השכיח ביותר, הבור שהוא עצמו התריע מפניו ותלה אלפי שלטי אזהרה סביבו: האגו.

אבל באנושיותו הוא גם זורח. לא פגשתי אותו, כאמור, אבל ידידים שאני סומך עליהם מספרים שהוא אכן מקרין אהבה וטוּב. מסתבר שאיך שלא נקרא את ההילה שלו, האיש חונן בסגולות רוחניות יוצאות בהרבה מגדר הרגיל. משיחות עם חסידיו גם קיבלתי את הרושם שלפחות חלקם אינם מעריצים שוטים, אלא מחפשים רוחניים רציניים שמרגישים שדא מאפשר להם להתקדם בדרכם. דא פתח אנשים רבים למציאות האלוהית, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. אפילו חסידים לשעבר, שכיום ניתקו קשר איתו ונושאים בלבם כאבים לא קטנים בגללו, סיפרו לי שלימד אותם רבות והציג בפניהם חיים שלא ידעו לפני כן. בעבר, וכיום, הוא לרוב מנסה בכנות לעזור, אבל הוא שבוי בחלום שיצא מזמן מכל פרופורציה, חי בסרט מעוטר באפקטים מצוינים אבל עם עלילה מופרכת לגמרי. חבל שמשום כך תורתו העמוקה מוכתמת, אולי ללא תקנה.

צריך גם להעריך את התעוזה המטורפת של דא: הוא יצא לבנות מסורת רוחנית שלמה לבדו. בדיוק כפי שהוא רואה את עצמו, דא הוא דמות משיחית, במובן זה שהוא יצא לגאול את העולם כולו, להביא את בני-האדם כולם אל ממלכת האלוהים, ומה שמשותף לכל הדמויות המשיחיות מאז ומעולם (עד רגע זה) הוא כישלונן.

בפיצול הפנימי שלו בין מגדלור רוחני לבין מגלומן מגוחך דא דומה לאותם גאוני מתמטיקה קריזיונרים או לאותם קומפוזיטורים מחוננים ואנטישמים – רוח הקודש, מסתבר, פועלת בדרכים מסתוריות, והמוזות האלוהיות נחות לא רק על צדיקים גמורים. ויש להן גם חוש הומור, למוזות: מדהים איך חייו של דא כיום משקפים בצורה כל כך אירונית, כל כך טרגית, את כל מה שתמיד הטיף נגדו: הוא חי מבודד, מפונק, מנותק מהעולם, מרוכז בעצמו, על אי בודד, בודד על אי. בדיוק כמו נרקיס. בדיוק כמו האגו.

א.

בראש השנה נברא אדם הראשון.
(פסיקתא דרב כהנא, כ"ג, א')

אין שנה נמנית לפי חשבון זמן הגאולה ממצרים [חודש ניסן], ואף לא לפי חשבון בריאת העולם בכללו [כ"ה באלול], אלא במיוחד ובמובהק – לפי חשבון זמן בריאתו של האדם, של המין האנושי בכללו. שכן בריאת האדם היא התחלתה של מלכות ה' בעולמו. לפני היות האדם היה אמנם עולם, אך היה זה עולם ללא תודעה וללא בחירה. רק מעת היות האדם עלי אדמות מתחילה האפשרות של מודעות למציאות ה'.
(הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, הסידור והתפילה, ידיעות אחרונות, עמ' 166)

ב.

ואהבת את ה' אלוהיך
אם יש אלוהים, לא תיתכן הוכחה לקיומו, משום שאלוהים מעוניין באהבתו של האדם, ואהבה היא תנועה של חופש. הוכחה לקיומו של האל היתה מאלצת את האדם להודות שהוא אכן קיים, ואז מדרבנת אותו לנסות ולאהוב אותו, ואין דבר מעורר רחמים כאהבה הבאה מתוך השתדלות. לכן אם קיימת הוכחה לאלוהים, ipso facto לא קיים אלוהים. (או, אם קיימת הוכחה לאלוהים וקיים גם אלוהים, הרי זה לא אלוהים שמעוניין באהבתו של האדם – ובכלל זה כמובן לא מעוניין ברצונו של האדם לעשות טוב – ואלוהים כזה אינו יותר מאבסטרקציה חסרת חיים.) אבל אין הוכחה לקיומו של אלוהים, ולכן קיימת האפשרות הפוטנציאלית שהוא אכן קיים.

בראש השנה נברא אדם הראשון
אם אלוהים אכן קיים, הרי שעל פי המסורת היהודית הוא ברא את האדם בראש השנה. או לחילופין: השנה נמנית מרגע שהיה בעולם אדם. כי הזמן החל מרגע שהיתה במציאות אפשרות של בחירה (משום כך ניתן גם לומר: הזמן החל מרגע שהיתה במציאות אפשרות של אהבה). כפי שכותב הרב שטיינזלץ לעיל, בריאת האדם היא התחלתה של מלכות ה' בעולמו. אם כך, מנקודת מבט יהודית, למרות שהעולם נברא כתוצאה של בחירה אלוהית, הרי שהוא מקבל משמעות (ושלמות) כתוצאה מבחירה אנושית.

הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים
ובסופו של דבר הבחירה האנושית היא הבחירה האלוהית, תמיד (משום שאין דבר אחר לבד ממנו). זה לא אומר שרצונו של האדם מתבטל – הוא רק מובן לו גם כרצונו של האל, והעולם כולו הופך לפרוייקט משותף, של רבים שהם אחד, ואחד שהוא רבים (וזה סוד התיאו-מיתי של השילוש הקדוש). אבל בצורה מוזרה אנחנו נוטים לבחור גרוע כל עוד אנחנו לא מודעים לכל זה. הבחירה שלנו לנסות ולהיות מודעים לכל זה היא הבחירה העיוורת הטובה ביותר שאנחנו יכולים לקוות לה, וייתכן שגם הבחירה העיוורת היחידה בכלל.

ובחרת בחיים
מכיוון שהעולם נברא כל רגע מחדש, כל רגע הוא הרגע בו אנחנו בוחרים לראשונה – כל רגע ניתן לנו לבחור מחדש את חיינו. אבל בראש השנה אנחנו עומדים ונזכרים באותו רגע ראשון לכאורה, שבו החלה שלשלת הרגעים כולם, ובבחירה הראשונה של עץ הבחירות המתפצל לרבבותיו ומלבלב בבחירותיו. ולא סתם עץ, כי הבחירה הראשונה היתה כמובן הבחירה לאכול מפרי עץ הדעת. זה היה בראש השנה הראשון, אבל בכל ראש שנה מאז אנחנו מוזמנים לבחור, באופן מודע, להיות מודעים לשיתוף שלנו עם האל. כלומר לבחור בעץ החיים.

שנה טובה, ולעבודה.

 

[ובערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב אני כותב בקצרה על האירוע הרוחני הגדול והתקדימי של השנה האחרונה: שיתוף הפעולה בין אופרה ווינפרי, אקהרט טולה, והאינטרנט]

הרבי מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, לבד מזה שהיה המשיח הכושל הגדול ביותר מאז שבתאי צבי, היה גם הוגה מיסטי ענק. כיורש וממשיך של המורשת התיאולוגית החב"דית העמוקה (לדעתי כנראה העמוקה ביותר בתולדות היהדות[1]) היה לו חומר רב שאיתו יכול היה לעצב את עולמו המטאפיזי, והוא השתמש בו בצורה מופלאה. לאחרונה כתבתי מאמר ארוך ומוער שנסוב סביב דמותו, ותוך כך נחשפתי ביתר עומק לתורתו. הייתי רוצה להביא מעט (אבל באמת, מעט שבמעט – מדובר באוקיינוס של הגות מיסטו-תיאולוגית) ממנה לפניכם.

ראשית כמה דברי הקדמה. את חב"ד ייסד ר' שניאור זלמן מלאדי, והוא, ותלמידו המובהק ר' אהרן לוי משטרסיליה, ובנו ר' דובער, הם שעיצבו את התיאולוגיה המיסטית העמוקה של חב"ד. היא עמוקה לדעתי משום שהיא הדוגמא הכי טובה לנונדואליזם יהודי, כלומר ההכרה שלית אתר פנוי מני ממש, היינו שהעולם כולו הוא עצמותו של אלוהים, שבאמת אין עוד מלבדו וכל מה שנראה שאינו האל (כמונו עצמנו) אינו אלא אשלייה[2]. זוהי תיאולוגיה אקוסמיסטית, אבל היא לא באמת שוללת את העולם, אלא רק שוללת את קיומו כנבדל מהאל, כך שלמעשה מחייבת אותו מאוד, כי היא קובעת שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

לבד מקריאה בדבריו של הרבי מליובאוויטש (להלן: רמ"מ), כחלק מהמחקר לקראת הכתיבה קראתי דוקטורט שיצא לפני שנתיים עליו: "דירה בתחתונים: משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון" מאת אלון דהן. העבודה המצויינת הזאת מקיפה ויפה מאוד, ובמסגרתה מגיש דהן סקירה של התפיסה המיסטית של הרבי. אנסה לסכם את הדברים כאן: אכתוב על הראייה המיסטית של רמ"מ, וזאת בשונה מתפיסתו לגבי עצמו כמשיח, ארץ ישראל, היהדות והיהודים, יחסו לנשים וכו' וכו' – רק איך הוא תופס את הקיום (הפרטי והכללי) ביחס לאל. כאמור, הרשימה הזאת מבוססת כמעט כולה על עבודתו של דהן, אבל הניסוחים שונים, וכן הוספתי מדעתי ופרשנותי את הדברים, ולכן כל טעות נא לייחס אלי. (להקדמה על המטאפיזיקה של הקבלה הלוריאנית, שמהווה את הבסיס להגותו של רמ"מ, ראו רשימה זו.לנדבכים אחרים, דואליסטים יותר, בתיאולוגיה החב"דית, ראו כאן.)

—

נתחיל במטאפיזיקה: עבור רמ"מ הקיום משתרע על פני שלושה רבדים:
א) אין סוף, או עצמות: האלוהות עצמה, אינסופית, נצחית, ללא חלוקה, ללא ריבוי. אין לה שם או תיאור, והיא כרגע נמצאת מעבר לחלל הפנוי[3].
ב) סובב כל עלמין: הרובד האלוהי שבו המהות האלוהית גובלת בחלל הפנוי. כאן כבר יש פוטנציאל של חלוקה, של ריבוי, של צמצום אלוהי, וממנו נובעת הבריאה. לרובד הזה אנחנו קוראים בשם הוי"ה (היינו השם בן ארבע האותיות, השם המפורש).
ג) ממלא כל עלמין: כאן מצויים כל העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) והספירות. כאן יש כבר צמצום בפועל, וריבוי, ועורף ותחרות. לרובד הזה אנחנו קוראים אלוהים, או אדני. במרכזו אנחנו חיים.

בהתאם לחלוקה הזאת נבנית גם תכנית העבודה הרוחנית שלנו. עלינו למשוך ולהוריד מטה את השפע האלוהי (כן: לא להתעלות ולהתמזג עמו מעלה!), ובכך למלא את העולם בעצמותו של האל. דבר כזה, שכרגיל היה פשוט מאייד את העולם, אצל רמ"מ רק הופך אותו עוד יותר לאלוהי, אבל משאיר אותו על כנו. וזו גדולת התורה הזו: ההבנה שכדי להיות אלוהיים בשלמות אל לנו לבטל את הריבוי והשונות, אלא אדרבא: שהאלוהות כוללת בתוכה בשמחה דברים אלו (ואחרים. בכלל, היא כוללת הכל בשמחה בתוכה), ושלמעשה המימוש הכי עמוק של האלוהות היא בכללותה את העולם, וזו גם מטרתה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" אומר המדרש[4], כלומר האל הטוב רוצה להתממש דווקא בעולם החומרי הזה. אחדות האל והעולם, שעל פי רמ"מ כרגע עדיין לא קיימת (העולם הוא אלוהים, אבל אלוהים הוא רק "ממלא כל עלמין", לא "אין סוף"), תגיע עם הגאולה ותבטל את ההיררכיה שבין בורא לנברא: למעשה זה יהיה מעבר מפנאנתאיזם (שבו העולם הוא האל אבל האל גם יותר מהעולם) לפנתאיזם ממש (שבו העולם והאל חד הם). העולם עצמו יתקיים כישות אלוהית אינסופית, אך ללא ביטול קיומן של התופעות השונות שבו. מגניב.

אז מה עלינו לעשות כדי שכל זה, במהרה בימינו, יקרה? כפי שלאלוהות שלושה רבדי קיום, גם לנו שלושה רבדים של משיכתה תתברך ארצה.
א) ביטול בתכלית: עבודת השם העמוקה ביותר היא ביטול בתכלית, כלומר עבודה המבטלת את הסובייקט העובד באופן טוטלי, מעיקרו. "הסובייקט העובד כאילו מעולם לא נוצר" כותב דהן על כך, ואכן, הוא מעולם לא נוצר – רק אשלייה היה. זהו הישג נדיר ומהווה את שיאה של עבודת השם, ובאמצעותו נמשכת העצמות העליונה אל העולם התחתון (ברור: כי האדם הופך כולו לעצמות האל).
ב) ביטול היש: כאן על פי רמ"מ עדיין קיים "יש" כלשהו אותו מבטלים, על כן למרות שבוטל, הרי שנראה לנו שאכן היה מה לבטל, כלומר היה שם משהו ממשי מלכתחילה. זה לא רע, אבל לא הכי טוב, ומה שנמשך אל העולם התחתון כאן הוא אותו "סובב כל עלמין".
ג) עבודה עפ"י הטעם והדעת: עבודת המצוות הידועה, גם אם משלבים בה אי אילו כוונות ועושים אותה לשמה. עבודה כזאת מושכת שפע מהספירות, היא הנמוכה ביותר ומתאימה לכל אחד (כלומר, כל יהודי), והיא מקיימת את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.

ברור שאותה עבודה של ביטול בתכלית היא מה שאנחנו (בעדות הניו-אייג') מכנים ההתפקחות מאשליית האגו. אין לנו "אני" כמהות ממשית ואף פעם לא היה, וההכרה בכך פותחת אותנו, גם אם זמנית, למגע בשפע שהוא הקיום עצמו (כתבתי על זה הרבה). באותה עצמות שנפתחת לפנינו "הכל טוב", ולכן לא יתכן בה חטא, או טומאה. הנה דבריו של רמ"מ על כך:

ונקודות הביאור בג' האופנים:
א) מציאות העולם תופסת מקום אצל האדם, שמשתמש בה ונהנה ממנה, ולכן יש אפשרות לטומאה הכי חמורה, ויש צורך בהגנה חזקה ביותר.
ב) מציאות העולם איננה תופסת מקום אצל האדם כי ההנאה והתענוג שלו הם בענייני קדושה, אבל, כיון שעבודתו היא מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו בענייני קדושה), יכול להשתלשל מזה נתינת מקום למציאות העולם, ובמילא, יש אפשרות לענין של טומאה, ויש צורך בהגנה.
ג) עבודתו אינה מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו), כי אם, לקיים רצונו של הקב"ה, ואז משוללת האפשרות לעניין של טומאה… (ספר המאמרים, מלוקט, ח"ד עמ' קסב, כל ההדגשות, כאן ולהבא, במקור)

אני מפרש קטע זה כך: מסתבר שאותו אדם שתופס את מציאות העולם כהוויה בפני עצמה לא עלינו, נתון למתקפות מצד היצר הרע וממילא גם פגיע לעומתן. הוא רואה את האל כאילו הוא נפרד מהעולם חו"ח, מתייחס אל "אלוהים" או "אדני" (היינו: ממלא כל עלמין, היינו הספירות), ומתוך כך ברור כי הוא מרגיש עצמו מצוּוה לקיים את ההלכה, וברור גם כי הוא זקוק לה כדי שלא ליפול לטומאה.

השלב הבא הוא אדם המתקשר עם "סובב כל עלמין", היינו האל ברמה הגבוהה יותר, הוא השם המפורש. אותו אדם כבר הגיע למדרגה של ביטול עצמי, וכתוצאה מכך ברור שהוא חשוף פחות למעלליו של היצר הרע. אולם מכיוון שלא ביטל עצמו לחלוטין עדיין עליו להזהר בדרכו, להשמר, ולשמור על מסגרת של כללים אליהם הוא מחוייב.

השלב השלישי הוא ביטול מוחלט והצפת הוויתו של האדם בעצמות, באינסוף ברוך הוא. אותו אדם שמגיע למיזוג מוחלט (כאן בעולם הזה) עם האלוהות הטהורה ממילא לא חשוף לטומאה, וגם לא לחטא. מצד שני, אי אפשר לומר שהוא חופשי לעשות כרצונו, שכן רצונו לא קיים עוד. הוא כולו זרוע של האלוה, הפועלת את פעולתה בספונטאניות טוטלית.

אותו אדם המרוקן עצמיותו לחלוטין וממולא בעצמות אינסוף יכול למשל למלא את צרכי גופו ללא חשש. אומר רמ"מ:

הרי כל זמן שנשארת מציאותו של האדם (ובלשון הידוע – יש מי שאוהב), יתכן שעיקר עבודתו תהי' בעניני הנשמה, 'חלק אלקה ממש', ובאופן שנשמתו עיקר וגופו טפל, ואילו בנוגע לגוף, מסתפק בכך שלא יפריע ולא יבלבל לעבודת הנשמה, ובמילא, לא שייך עוסק בהכתרת מלך […] יחשוב ויבקש צרכי הגוף! אבל כאשר הקבלת עול דהכתרת המלך היא בתכלית השלמות, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות המלך – הרי, מציאות הגוף וצרכי הגוף אינם מציאות בפ"ע שיש להשתדל שלא יבלבלו לעבודת הנשמה, כי, גם מציאותם היא מציאות המלך, ולכן שייך שיחשוב ויבקש גם על הגוף הגשמי וצרכיו הגשמיים, כפי שמתחייב מצד מציאות המלך. (התוועדויות, תשמ"ח, ח"ד, 203)

שימו לב איזה יופי: אצל אותו יחיד הגוף עצמו הופך לאלוהי, ואין יותר הבדל דמיוני בין גוף לנשמה. האדם, המיקרוקוסמוס, מתאחד בשלמות של גוף-נפש, בדיוק כפי שבמקרוקוסמוס על מנת להביא את המשיח יש לבטל את ההבחנה בין העולם לאלוהים. הגוף לא מתבטל, אלא מתקדש, כראוי בתפיסה נונדואליסטית אמיתית. כמה משפטים אחרי הציטוט לעיל חוזר ומבהיר רמ"מ:

ונמצא, שב"אני לדודי" מרומזים כל פרטי הדרגות דלעיל: (א) "אני לדודי" – שה"אני" מתמסר ל"דודי" ומקבל עליו לעבוד עבודתו בפועל ממש, בג' [שלוש] הקוין [הקווים] דתורה עבודה וגמילות חסדים […] (ב) "אני לדודי" – שהעבודה היא מתוך חיות כו' ורגש האהבה להקב"ה – "דודי", ענין התשובה […] (ג) "אני לדודי" בתכלית השלמות – שכל מציאות דה"אני" אינה אלא המציאות ד"דודי", ענין הגאולה […]. (שם, עמ' 204)

כלומר הגאולה היא הזהות המוחלטת בין האלוהות לאדם ("כל מציאות דה'אני' אינה אלא המציאות ד'דודי'"), וזו העבודה הגבוהה ביותר. עבודה מתוך אהבה היא נמוכה יותר, ומשמעותה תשובה מלאה, ועבודה של תורה, עבודה וגמילות חסדים, כלומר שמירת מצוות ומוסר וחסד ביומיום, היא הרמה הבסיסית של עבודת השם. כמובן שגם בשתי הרמות התחתונות של העבודה יש ערך רב, וממילא לרמה העליונה זוכים רק יחידי סגולה (ומובן שרמ"מ וחסידיו ראו בו יחיד סגולה שכזה[5]), אבל גם ברור שכמו שבזמן הגאולה השלמה מצב זה יהיה משותף לכולם, וכך כדי להחיש את הגאולה כדאי שכמה שיותר אנשים יגיעו למצב זה.

ככל שמתקרבים לגאולה עוד ועוד אנשים יבטלו עצמם ויהפכו ל"עצמות". בו זמנית הכרתו של כל אדם תתקרב עוד ועוד לביטול מוחלט. בסופו של דבר יימשך האינסוף לגמרי למטה, והעולם יהפוך לאלוהי (ברמה הגבוהה ביותר). כאמור, טרנספורמציה מבורכת זו לא תבטל את העולם, אבל היא כן תבטל את העולמות העליונים (אצילות, בריאה ויצירה) וכן את הספירות כולן (לבד ממלכות) שכן הכל ממילא יהיה האינסוף ברוך הוא. אז יפוג סוף סוף הפער בין האל לעולם, והדואליזם העגום הזה שכולנו מרגישים בו (ושהמסורות היהודית והנוצרית נבנו עליו) יעלם. ובא לציון גואל.

עצמוס שמצמוס, מה עם המצוות?

אבל איך יכול להיות, אולי תשאלו, שהמצוות אינן נחשבות לעבודת השם הגדולה ביותר? איך ייתכן שרב גדול בישראל אומר שיש משהו שהוא יותר גבוה מקיום מדוקדק של תרי"ג ציוויים? טוב, אז לבד מזה שבעמדה זו החזיקו כבר יהודים רבים וטובים (לא, לא רק ישו ושפינוזה, אלא גם, למשל, הרמב"ם), הרי שהיא קשורה אצל רמ"מ לתפיסה האונטולוגית-מטאפיזית שלו, והרי עיקרם של דברים:

הכלי שנתן לנו האל כדי להחיש איתו את הגאולה הוא התורה. אבל התורה היא לא רק המדריך שלנו למטרת החיים (גאולה) והאמצעים להשגתה (מצוות), אלא גם מסד העולם, כלומר היסוד המכונן של המציאות. התורה היתה קיימת לפני העולם ולמעשה (ככתוב בזוהר[6]) האל הביט בתורה וברא את העולם על פיה. ולא מדובר רק בחוקי הטבע, כלומר בתכנית המתאר של בעולם, אלא גם במהלך ההיסטוריה: הכל כבר כתוב. הסיפורים בתנ"ך אינם תיאורים של מה שקרה – הם הוראות מחייבות למה שיקרה. (כן, זה אומר שההיסטוריה מתקדמת בצורה דטרמיניסטית  לחלוטין. אולי לכן היה לרבי קשה כל כך לקבל את זה שהוא לא המשיח – הרי הובטח לו (על פי פרשנותו לתורה) שהוא האיש, ומה שכתוב לא יכול להיות טעות!). אותיות התורה אוצרות בתוכן את הכוח האלוהי, ולכן שימוש בהן יכול לברוא או להשמיד תופעות בעולם. לבסוף, ההלכה, שנגזרת מהתורה, גם כן מכוננת מציאות, ופסק הלכה של רב מוסמך הוא בריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע). הנה:

וזוהי שייכות דהלכה לשם הוי', כי, הכח לשנות מציאות העולם שתהיה בהתאם לפסק הלכה, מבלי להתחשב עם מציאות העולם על פי טבע, נמשך רק משם הוי' שלמעלה מהטבע […] ומזה מובן מעלתו של המוסמך להוראה – שיש לו כח מיוחד של בעלות על מציאות העולם (כח שניתן מהקב"ה למשה רבינו, וממנו נמסר דור אחר דור עד לדורנו זה). (התוועדויות, תשי"ב, ו', 68-69)[7]

אבל כל זה נכון לגבי העולם הזה, כלומר העולם של "אלוהים" או "אדני". כל זה נכון לגבי תחום ה"ממלא כל עלמין". והרי יש תחומים שגבוהים ממנו… אז מה, האם ייתכן שכל התורה מדברת רק על העולם הזה, המוגבל? וודאי שלא. עליו מדברת חיצוניות התורה – אבל פנימיות התורה, הסוד, הוא תקף לגבי עצמות האלוהות. אז הנגלה שבתורה, ההלכה והמצוות, ההיסטוריה והמציאות – כל זה שייך ל"ממלא כל עלמין". אבל הנסתר שבתורה, זה כבר שייך ל"עצמות"[8].

הבעיה היא שמה שרואים כשפותחים ספר תורה זה את הנגלה. הנסתר נסתר. צריך מישהו שיפענח את הכתוב ויסביר לנו איך הוא מתייחס למימדים הגבוהים ביותר של המציאות. המישהו הזה הוא היהודי. זאת משום שנשמתו של היהודי היא עצמות, אינסוף. שלא כמו הגוי, היהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש" – כלומר זה לא שהוא "הגיע משם" או חלילה "נפל", זה לא ש"בבסיסו הוא אלוהי" – לא לא: הוא אלוהי. ואם הוא לא מבין את זה זבש"ו, אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שהוא והרובד הכי גבוה באלוהות – חד הם (לכן אפשרית אצלו בכלל הרמה העמוקה ביותר של הביטול – הביטול מתוך הבנה שהוא מעולם לא היה קיים כנפרד מהאל! אבל כמובן שכך זה בעצם אצל כל בני האדם, וראו הערה 5 על כך ועל הגזענות המצערת הזו).

משום שהיהודי הוא (במובן מסויים, עמוק) האל, הרי שהוא מעל התורה. זאת הסיבה שהוא יכול לפסוק ולחדש בהלכה, וזאת הסיבה שהוא יכול לגלות סתרי תורה. ושימו לב מה כותב על כך דהן:

כללו של דבר, האחדות הכוללת של ישראל, עצמות האל והתורה, מעניקה לעם היהודי כוח עצום. אנו עדים לדמוקרטיזציה של הידע התורני, ופירוש הדבר כאן חורג הרבה מעבר למשמעות ההכרתית. לשלוט בידע התורני פירושו לשלוט בעולם ובכוחות הטבע הנשפעים משם אלוהים (בגימטריה הטבע) […] דברי רממ"ש ברורים למדי בעניין זה, ובשיחותיו האחרונות הוא מדגיש את החיוב המוטל על כל אדם [נראה שהכוונה ליהודי – ת.פ.] לחדש חידושים בכל חלקי התורה. (עמ' 62 בדיסרטציה, ההדגשה שלי)

והנה דבר הרבי עצמו:

ידוע שיש בכחו של כל יהודי, ויתירה מזו – יש לו חיוב, לחדש בתורה […] ולכן כדאי לעורר ולזרז את כל אלו השייכים לחדש בתורה […] שאפילו אם אין הם בטוחים אם חידושיהם מכוונים לאמיתתה של תורה, הרי שלא רק שלא יתעכבו מלכתוב החידושים, אלא – ישתדלו לכתבם, ולפרסם זאת גם בדפוס. (התוועדויות, תשנ"א, ג', 275-276)

כשיהודי[9] מחדש בתורה הוא עושה זאת בתוקף היותו (בעומקו) עצמות האל, שהיא מעל לתורה ברובד הגלוי שלה, ולפחות שווה, אם לא גם כן מעל, לתורה ברובד הנסתר שלה. ממילא מובן שהבנת זהותו האמיתית היא הדבר החשוב והגבוה ביותר שיכול יהודי לעשות, ודאי שגבוהה בהרבה מעל קיום מצוות [10]. חידושי התורה הם גם הדרך לשנות את העולם לטובה ולזרז את הגאולה, ועל היהודי לבטוח בכך שהוא מחדש כפי רצונו של האינסוף (שהוא, בעומקו, הוא), ולא רק להרבות בחידושים אלא גם להדפיסם ולפרסמם (שכן למילה, ולכתב, ולפרסום יש כוח מאגי)! אז קדימה יהודים טובים, חדשו חידושים טובים, פרסמו אותם בראש חוצות, והחישו את הגאולה.

הערות

[1] נו טוב, אני לא יודע מספיק כדי לומר דבר כזה. אבל זה הרושם שקיבלתי ממה שאני כן יודע. אני כן חייב לומר שר' נחמן גם מציג תיאולוגיה מיסטית עמוקה מאוד, אם כי לא נונדואליסטית. אבל דווקא מפני שהיא לא נונדואליסטית יש לה עומקים שאין בנונדואליזם. כי בואו נודה בזה פעם אחת ולתמיד: הנונדואליזם נותן תשובה כוללת, גדולה, כל כך טובה, עד שהוא לא מצליח באמת לתת תשובה לכל מני פרטים קטנים. כי איך תסביר בצורה נונדואלית ילד עם ארטיק? כלומר, ודאי שאפשר להסביר, אבל ההסבר הזה יבטל את הילד, ומה עשינו בזה? בקיצור, העולם מורכב ועשיר מדי בשביל תשובה אחת, נונדואליסטית ככל שתהיה, מה אפשר לעשות. ואם הנונדואליזם הוא "העולם הוא כטל" של המוטו של הבלוג הזה, הרי שר' נחמן הוא ה"אבל" (למרות שהנונדואליזם האמיתי כולל גם את ה"אבל", אבל עזבו את זה עכשיו – אנחנו נכנסים לתחום שמילים לא מסוגלות לו). כי ר' נחמן נותן תשובות יותר אקזיסטינציאליסטיות לשאלות הגדולות של החיים, והוא עושה זאת בכל כך הרבה חן, שקשה לא לאהוב אותו על כך, ולחוש כלפיו אסירי תודה. אני מקווה בהזדמנות לכתוב משהו על תורתו.

[2] ביידיש זה נשמע יותר טוב: "אלס איז גאט" – כה אמר רש"ז. אולם יש לציין שאני משתמש כאן במילה "אשלייה" במובנה המדוייק: היינו משהו שקיים, אלא שאנחנו תופסים אותו בצורה לא נכונה.

[3] על פי הקבלה הלוריאנית האלוהות היתה חייבת "לצמצם" עצמה בכדי לברוא בחלל שנוצר את העולם, שאם לא כן היה העולם מתמוסס חזרה אל תוכה. העולם נברא, אם כן, בתוך אותו "טהירו", שהוא חלל הפנוי מהאל. על פי תיאולוגיית חב"ד זהו ה"חלל פנוי". אולם בתורתה של חסידות ברסלב "חלל פנוי" הוא טבעת של ריק שעוטפת את העולם (שב"טהירו"), ומשמשת כאזור מפורז החוצץ בין קודש לקצת פחות קודש.

[4] תנחומא, נשא, ט"ז. אם כי לא במילים אלה בדיוק. מישהו יודע מהיכן הציטוט המדוייק?

[5] אגב, כפי שציינתי כאן, שמעתי לאחרונה את אליוט וולפסון מדבר על כך שעל פי הרבי מי שאינו יהודי, שוודאי לא יכול למשוך שפע מ"אלוהים" על ידי קיום מצוות, קל וחומר אינו יכול למשוך את עצמותו של האל ולבטל עצמו לחלוטין בפניה. כאמור, זה קשקוש בלבוש, ואין לך אלא לעיין במאות אם לא אלפי עדויות של מיסטיקנים גדולים במזרח (וכמה נוצרים ומוסלמים גם כן) כדי לדעת שזה פשוט לא נכון. הגישה הגזענית של חב"ד (ובמידה רבה היהדות כולה) היא אולי החטא הקדמון המצער ביותר של המסורת הזאת, פצע מכוער על פני היהדות שחייבים לרפא בהקדם.

[6] "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – זוהר, ח"ב, קסא ע' א-ב.

[7] כמובן שזה נותן משמעות חדשה לאותו פסק הלכה שנתנו רבנים עוד בחייו של הרבי, ושהוא לחץ על הרבנים הראשיים של ישראל דאז, אברהם שפירא ומרדכי אליהו להצטרף אליו (והם, לבושתם, הסכימו), המכריז עליו כמשיח ומחייב את האל לגאול את העם דרכו. רמ"מ פשוט חשבו שהוא יכול לשנות את המציאות על פי פסק הלכה!

[8] חשוב לי לציין שעבור רמ"מ לא רק למילים ולאותיות בתורה יש חשיבות עמוקה, אלא, לא פחות ואולי אף יותר, לשתיקה יש מעמד עליון. "השתיקה …  נעלית מן העולמות" (לקוטי שיחות, ד', עמ' 1189).

[9] יש פעמים שהרבי מציין שעל היהודי להיות מוסמך כרב אורתודוקסי, ויש פעמים, כמו זו שלעיל, שלא.

[10] אולם יש לציין שהמצוות על פי רמ"מ (ובשונה מהרמב"ם) הן הכרחיות. אי אפשר לוותר עליהן, כי בעבודת המצוות קיימת תנועה פנימית של הקרבה (שהרי היהודי כופה אותן על עצמו), וקרבן זה מושך אל העולם סוג מסויים של שפע. זהו אמנם שפע מסוג נמוך יותר, אבל אל תשכחו שהגבוה בתפיסתו של רמ"מ אינו מבטל את הנמוך! הנמוך נחוץ לא פחות מהגבוה, הכרחי למעשה, עבור הגאולה השלמה.

ברפרטואר ההוכחות לקיומו של אלוהים קיימים כמה מההקשים הלוגיים המוזרים (שלא לומר המופרכים) ביותר, ומני טיעונים שהם כל כך אנטי-אינטואיטיבים (כגון אותו היקש ידוע של אנסלם) עד שהצורך בקפיצת-אמונה רק מתגבר אחרי שמיעתם. מנגד יש את אותם טיעונים שפונים אל ההגיון הפשוט של המאמין-בפוטנציה (כמו "ההימור" של פסקל), שהשטחיות והילדותיות שבהם רק מביישים מסורות עתיקות שבדרכם צעדו ענקי-רוח כגון אברהם או ישוע.

בין אלו לאלו אנו מוצאים את אותן "הוכחות מהפליאה" (שדווקא חביבות עלי מבחינת הכיוון הכללי אליו הן מושכות), שמנסות לעורר בנו יראת שמיים מתוקף כך שהארץ מפתיעה בטוּבה ושִפְעָהּ. ביניהן ניתן למצוא את אותה תירוץ מצחיק כנגד התיאוריה של דרווין, כאילו העולם הטבעי לא היה יכול להיווצר בשלמותו הנוכחית "במקרה", וזאת בלי להבין שדרווין עצמו תוקף את העמדה הזו, ומציע תיאוריה גאונית כיצד הטבע כפי שהוא אכן נוצר, לא במקרה אלא על פי חוקיות מורכבת בהחלט.

ורייציה על התירוץ הזה הוא אותו היקש מוזר, שקובע שמפני שנראה בעליל שהעולם כל כך מורכב ומתוחכם, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, הרי שמכאן נובע שיש אלוהים שברא את העולם. קו ההגיון הזה מנסה אם כן לטעון, שמפני שהחיים מאוזנים על חוט השערה, מפני שהקיום האנושי הוא נס אחד גדול, מפני שלו השמש היתה רחוקה יותר, או המים נדירים יותר, או הפחמן יציב פחות לא היו קיימים כל חיים על כוכב-הלכת השלישי מהשמש – הרי שזה מראה שכנראה יש אלוהים, שסידר את העניינים ככה שהכל יהיה בדיוק.

אבל לדעתי הטיעון הזה מביס את עצמו.

ראשית, נראה לי שאי אפשר לקבל כפלא עובדה שבאם היא תופרח יודע העובדה לא יהיה קיים. כלומר, אני מודה שהחיים נראים ומרגישים כפלא, ואני גם חושב שחשוב מאוד לראות ולהרגיש אותם ככאלה. אני פשוט לא חושב שהראייה וההרגשה הזאת מוכיחות שום דבר, לבד מאת עצמן. כי אם אני חושב על זה אני מבין שאם העולם לא היה מסודר באותו דיוק מושלם שבו הוא מסודר, הרי שלא הייתי פה כדי לא-להתפלא על כך. לא היה כאן אף אחד שישתעמם מהבנאליות של היקום. לכן הסידור המינימלי שמאפשר למישהו להתפלא, הוא אותו סידור שאנחנו מתפלאים ממנו, ומפני שפחות מזה לא היה יכול להיות ועדיין להחזיק יצור תבוני שמסוגל להתפלא, הרי שבעצם אי אפשר לבנות על עובדת הפליאה הזאת כל מסקנה.

אבל נאמר שהמבקש להוכיח את קיומו של אלוהים לא דורש מאיתנו להסתמך על אותה פליאה, אלא רק על התחכום והשכלול של היקום – כלומר אותו מיסיונר אומר לנו שמתבקש שיהיה לעולם בורא, משום שהעולם כל כך מורכב. אז אומר ששנית, ובהמשך לפסקה הקודמת, הרי שבדיוק מפני שהעולם כל כך מורכב, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, נראה לי שדווקא קשה יותר להאמין שאלוהים טוב וחכם ברא אותו ואותם. שכן, לו אלוהים כזה היה בורא את העולם, האם הוא אכן היה עושה אותו כל כך מורכב? למה לו? למה למשל ברא האל עוד כמה כוכבי-לכת מלבד כדור הארץ? בשביל האסטרולוגים? ולמה עוד מיליארדי שמשות? וגלקסיות על גלקסיות על גלקסיות של חומר מת? ולמה 400,000 סוגי(!) חיפושיות? מה העניין? האם זה באמת דרוש כדי שנקיים את מצוותיו / נאמין בקיומו / נזבח לו אגוזי קוקוס?

אבל נאמר שאלוהים הוא טיפוס יצירתי, והוא נהנה להפגין את כשרונו. גם אם זה נכון, עדיין קשה לי להבין למה הוא עשה את העולם כך שלו פרט אחד היה שונה היינו כולנו מתים (או כלל לא נולדים כמובן)? מה העניין הזה, שמשמש את כל אותם מתפלאים לתדלוק פליאתם? למה ללכת על חוט השערה? על חודו של להב הסכין? מי קבע שהחיים צריכים להיות ספורט אתגרי? למה לא לברוא אותנו כך שקיומנו לא יהיה בסכנה מתמדת? האם כך לא היינו יכולים להיענש? האם הוא אכן צריך את הגבוליות הזאת כדי להפחיד אותנו?

דווקא העובדה שהחיים כל כל עדינים, ושהכל מסודר בידי-בדיוק כדי לאפשר אותם, ושפיפס אחד שקורה (למשל על פני השמש, או במעמקי האדמה) ישר מרסק אותנו בקטסטרופות איומות של צונאמי ורעידות אדמה, דווקא זה מרמז לי שלא היתה כל יד מכוונת ומתכננת בהתפתחותם של החיים, אלא פשוט כוח יצירתי ספונטני שהלך והתפתח בצורה די עיוורת (אם כי אינטליגנטית למדי, במובן מסוים).

כי מה שקרה הוא די פשוט: לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, והנה פתאום, לפני כארבע מיליארד שנה, היו תנאים מסויימים לחיים, וברגע שזה קרה אכן נוצרו חיים מסויימים. וככל שהתנאים השתפרו, כך גם מורכבות החיים שנהנו מהם. בכל רגע ורגע החיים (על פי עקרונות האבולוציה) התרחבו אל מקסימום המקום והתחכום שהתנאים איפשרו להם. וכשהתנאים לא איפשו להם (למשל, כאשר נחת כאן אותו אסטרואיד שהשמיד את הדינוזאורים) הם הצטמצמו די הצורך כדי להמשיך ולשרוד (באותו זמן, בדמות יונקים וזוחלים קטנטנים).

תכנון אלוהי היה נראה, איך לומר, יותר מתוכנן. מה שאנחנו מוצאים לפנינו הוא בסך הכל בלגן לא קטן. וזה אכן מדהים שאנחנו בכלל כאן – כלומר דווקא זה מה שמדהים, שבניגוד לכל סיכוי מתוך התוהו ובוהו יצא אדם! כי אם מישהו תכנן את העולם, מה שמדהים הוא בעיקר חוסר-כשרונו. ואכן יש לחיות כל רגע בפליאה – פליאה על כך שבכלל יש משהו ולא אין כלום, פליאה על היכולת שלנו לתפוס את זה – אבל חבל לעשות מהפליאה הזאת קרדום לחפור בו עמדה מסויימת. עמדות הרבה יש במלחמה, ומתחפרים בהן ללא מוצא. פליאה שקטה עולה מתוך שלום, ובתורה גם מקדמת את הרחבתו.

 

* ודאי שבמילה "אלוהים" לאורך הרשימה הזאת אני משתמש כמציינת את אותו בוס שמימי שברא ומנהל את העולם כולו (הדמיורגוס בלע"ז). אני לא מתכוון בה למה שאני כרגיל מתכוון בה, והוא לקרקע המציאות, למהות הקיום, לחיוביות האינסופית השופעת של הוויה.