אך עיקר הכוונה היתה מאתו ברוך הוא לגלות שלימותו, וכאשר הוא בכוחו יתברך אינו בערך גילוי כלל, לכן הוצרך להיות הצמצום מאור אין-סוף ב"ה, אורו הגדול המשתווה בשיווי גמור עם סוף המעשה, בכדי שיהיה יכול להתגלות שורש לגילוי היש. (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ב', פרק ל"ג) אשר תכלית כוונתו ברוך הוא הוא לגלות שלימותו, אשר לזה היו כל הצמצומים בבחינת שבירה ותיקון, דהיינו שבירה בכדי לגלות היש בבחינתו, והתיקון הוא לקשרם ולייחדם ביחודו יתברך בכדי לגלות שלימותו (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ד', פרק י"ג) והוא יתברך שווה בשמיים ובארץ כי אצלו יתברך אין מסתיר היש הגם כי יוצר הכל הוא וממנו נפעלו הוא יתברך נמצא בכל פרטי הדרגין, אף על פי כן הוא יתברך בלי שום הבדל מצד כוחו הפלא הנמשך מכוח השוואתו יתברך אשר כל יכול להוות ולחיות בלי שום הסתר ובהבדל כלל, וזהו לגביו יתברך אבל לגבי דידן נראה היש למהות נבדל ונפרד (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי העבודה, שער ג', פרק י')

בקיצור

האל מעוניין לברוא עולם כדי לעשות לעצמו הפך (צמצום) – וזאת כדי שהוא יהיה מושלם, ודווקא מפני שהעולם הוא כמובן בלתי-מושלם (שבירה). אבל אז יש להפוך את ההפך הזה חזרה לאלוהים ולהשלים את החסר-שלמות (תיקון). את כל זה אלוהים חייב לעשות, וגם אנחנו חייבים לעשות כעזר כנגדו. זה לא עניין רצוני, אלא פעולה הכרחית, בדיוק כמו הנשימה: הוצאה של אויר (בריאה), והכנסתו בחזרה (ברהמן). פעימות של בריאה ומיסוס עולמות. אנחנו כאמור עוזרים בתיקון, כלומר בהעלאת העולמות חזרה לאלוהים. אבל מי זה אנחנו? ברור שמנקודת מבט אלוהית, אמיתית, אנחנו זה אלוהים עצמו שפועל. תהליך השאיפה, החזרה של העולם לאל, הוא החיים שלנו, כל אחד מאיתנו. כמו שכל חיידק בחלב לא יודע, אבל בחייו הוא מייצר (יחד עם טריליוני חבריו) שמנת, כך גם אנחנו לא מודעים לזה, אבל בחיינו אנחנו מחזירים את העולם לאלוהים.

באריכות

אז כדי שהאלוהים יהיה מושלם ממש, הוא צריך לגלות בתוכו את מידת ההשתלמות, או לפחות לגלות כלפי חוץ את שלמותו – כלומר להיות בעל מימד של חוסר שלמות. מתוך כך הוא צמצם את עצמו וברא עולם, שניכר מיד שהוא אינו מושלם. את העולם הלא מושלם אנחנו מצידנו עמלים להשלים, ועובדים קשה כדי לעשותו מושלם. הוא יהיה מושלם רק כאשר הוא יהיה אלוהי לחלוטין, ואז הוא כמובן ישתווה לאל עצמו ויעלם לחלוטין בתוכו.

יש כאן סתירה עצמית אינהרנטית: אם אלוהים זקוק לעולם לא מושלם כדי להיות מושלם, למה אנחנו משתדלים לעשותו מושלם – הרי כך נחזיר את העולם לאלוהים, ובכך נחזיר את אלוהים למצבו המושלם לחלוטין של לפני בריאת העולם, שהוא כזכור מצב בלתי-מושלם שכן הוא אינו כולל בתוכו חוסר-שלמות (או גילוי שלה)! מצד שני, אי אפשר להניח לעולם להישאר לא-מושלם, שכן לא סביר שאל טוב ומיטיב יחפוץ להשאיר בחוסר-שלמות עולם כל כך בלתי-מושלם; במילים אחרות, הקונטוס של העולם הוא טוב: זה הווקטור הפנימי שלו, וזה ברור. אבל מצד שלישי, שהוא הצד החשוב, העולם הבלתי-מושלם הוא כבר עכשיו לחלוטין אלוהים – הרי הוא לא יכול להיות חס וחלילה לעולם נפרד ממנו יתברך! מכאן שכבר עכשיו, ודווקא בקיומו הבלתי-מושלם, הוא מושלם (מכיוון שקיומו הבלתי-מושלם משלים את אלוהים להיות מושלם, ומכיוון שהוא אותו אלוהים הרי שגם הוא מושלם).

את הצד השלישי הזה יש לראות ולדעת. למעשה, זאת השלמות היחידה האמיתית שקיימת לעולם, ואל לנו לחשוב שאי פעם ממש נעשה את העולם הזה מושלם – זה אינו רצונו של האל (למרות שרצונו שנעשה מה שאנחנו יכולים בכל רגע כדי להיטיב את המצב). המחשבה ש"הנה אנחנו עושים את העולם הזה מושלם!" היא אחת מאבות כל חטא ואחד האלילים הקשים ביותר. היא המחשבה בבסיסה של כל תנועה משיחית: השבתאות, המרקסיזם, הנאציזם, גוש-אמונים, וכיוצא באלו שאיפות להפיכת העולם למושלם עכשיו. השאיפה להפוך את העולם למושלם היא הכחשת מושלמותו האינהרנטית, כלומר אלוהותו האינהרנטית, ועל כן חוצפה אדירה כלפי שמיא.

אבל שוב: כמובן שיש לשפר ולשכלל את העולם הזה, וכמובן שיש לעשות הכל כדי להיטיב ולאהוב. הרי זאת תנועתו של אלוהים ממש. זאת הזרימה שלו, המגמה של מהותו. אבל למה לעשות כן אם הכל כבר מושלם כאן ועכשיו? הרי עוד פרדוקס.

כמובן, גם השאיפה לברוח מהעולם אל אלוהים מושלם שנמצא מעבר אליו היא חטא וטעות ואלילות, שכן היא מוותרת על הצד הגלוי של האל, צד שקיים ושהאל זקוק לו שיהיה קיים. השאיפה הזאת משותפת לתנועות שוללות עולם כמו הנצרות (בתחילתה), הגנוסיס, הבודהיזם (בעיקר בתחילתו), זרמים שונים (כמו הסאנקיה) של ההינדואיזם וכו'.

נסכם הפרדוקסים

אלוהים לא מושלם ללא עולם בלתי-מושלם, אבל את העולם יש לעשות מושלם.
מכיוון שהעולם הבלתי-מושלם הפך את אלוהים למושלם, ומכיוון שהעולם הוא אלוהים, העולם הוא כבר עכשיו מושלם.
למרות שמבחינה מהותית העולם הוא כבר עכשיו אלוהים ומושלם, יש לעשות הכל כדי לשפר אותו.
אבל אסור לעולם לחשוב שאנחנו עצמנו ועוצם ידינו כבר עכשיו הופכים את העולם למושלם, כי זה ישלול את שלמותו שממילא ולנצח של העולם, ובכך את אלוהותו.
בקיצור המצב לא קל (למרות שהוא מושלם).

הצעת הגשה

אני מציע, אם כך, לנוע בצורה של פעימות דיאלקטיות:
א)  קדש את העולם ודע שהוא מושלם.
ב)  עשה מה שיש לעשות כדי לשפר אותו.
ג)  ראה מה שעשית כי טוב, קדש אותו ודע שלמות.
ד)  עשה מה שיש לעשות וכו'.

זה מתאים למשהו שכתבתי לפני כשנתיים:

המבנה של היקום הוא כזה:
כניעה-בריאה-כניעה
כלומר: קבלת כל הקיים←יצירה חדשה←קבלת כל הקיים.
כלומר: הטוב עצמו במושלמותו הטובה במו טוּבה←בריאה, התפתחות, שפיעה, התעוררות רצון+הפעלתו ומימושו←קידוש הכל כפי שהוא, "וירא כי טוב".
כלומר: ביעבוע מוכל בתוך עצמו←גלישה, the cup runneth over←ביעבוע מחודש של מה שנוצר והתחממות לקראת גלישה נוספת.
כלומר: נצח←זמן←נצח
כלומר: הוויה←התהוות←הוויה
כלומר: אין←יש←אין (+כל מה שיש)
וכל זה כל רגע ורגע מחדש.
וכך הלאה:
לא: כניעה-בריאה-כניעה-בריאה…
אלא עדיף: כניעה-בריאה-כניעה-כניעה-בריאה-כניעה-כניעה
כלומר היקום נח; בורא; מקדש. נח; בורא; מקדש. וכו' וכו' וכו' וכו'.

לעולם לא יפסקו הפעימות הללו. העולם אף פעם לא יהיה מושלם מבחינה שטחית גלויה, ותמיד כבר עכשיו מושלם מבחינה מהותית עמוקה.
בהצלחה.

(הערה: במידה והבריאה לא היתה אירוע חד פעמי, או לחילופין, לא היתה אירוע כלל, כלומר העולם היה קיים כאלוהים מאז ומעולם, יש סיכוי שהפעימות הללו הן מחזורים קטנים בתוך פעימות ענק בהן האל בורא עולמות ומשמידם, כלומר יוצר מציאות בלתי מושלמת, נהיה מושלם בעצמו, אחרי כמה זמן ממיס אותה לחלוטין לתוכו, לבדו מולך נורא אבל בחוסר שלמות וחוסר נחת, בורא עוד יקום וכו'.)

[לבד מזה, יש להציל את 'רשימות']

שלשום הייתי במסיבת יום-הולדת לאל קרישנה. האירוע נערך בקיבוץ עין-שמר, שם חיה קהילה קטנה, כמה עשרות, של חסידי קרישנה. חלקם קשורים לתנועת ISKCON העולמית, הידועה יותר בכינויי "הרה קרישנה", ושבעבר כתבתי מאמר על ההיסטוריה שלה במערב כאחת מתנועות העידן החדש המצליחות ביותר.

התיאולוגיה שלהם מענינת מאוד: קרישנה, אל הינדי מסורתי המופיע כאוואטר (התגלמות אנושית) של האל וִישְנוּ, מתגדל ומתעלה אצל הצ'איטאניה (שם הזרם הדתי שלהם) למימדים חסרי תקדים. הצ'איתניים מסכימים, כמו רוב ההינדים, שכאשר קרישנה מופיע על פני האדמה הוא התגלמות של האל וישנו, שהוא האל האחראי על תחזוק העולם, האמצעי מבין משולש האלים הפופולרי ששני קדקודיו האחרים הם ברהמה (הבורא) ושיווה (המשמיד). אלא שאצל הצ'איטאניה וישנו עצמו הוא האצלה של קרישנה, הפעם כאלוהות טרנסצנדנטית, אך עדיין בעלת מאפיינים אישיים-אנושיים, שנמצאת מעל וישנו (ראו תרשים). מכיוון שהאל, גם בהוויתו הגבוהה ביותר, הוא בעל גוף ודמות הגוף, אפשר ואף רצוי לקשור קשר אישי ואינטימי של אהבה בינינו לבינו, ולמעשה זו, על פי הצ'איטאניה, מטרת החיים.

האהבה בין החסידים, או הדְבֶקִים, של קרישנה לבינו היא מהות הקיום ומטרתו, ולכן, וגם בגלל דמותו הפרסונלית של האל, אין בכלל מה לדבר על מני התאחדות עם אלוהים או (חלילה?) הבנה שאנחנו ממילא תמיד היינו אך ורק הוא. האל איננו האבסולוט חסר המאפיינים. האל הוא קרישנה, עליז ואוהב ומתוק ושובב.

וקרישנה הוא אכן שובב: במיתוסים המספרים עליו הוא עוסק, כילד, בגניבת עוגות ויוגורט וחלוקתם לקופים, במיני משחקים פרחחיים עם ילדים אחרים, וגם, כשהוא מתבגר מעט, בתענוגות אהבהבים עם לא פחות משש-עשרה אלף נערות בוקרים תמות, אותן הוא מפתה לנטוש את בעליהן החוקיים!

יש עליו גם סיפורים אחרים, והוא יודע להיות קשוח כשצריך: הוא יכול להרוג אנשים רעים, שדים אכזריים, וכמובן, ב"בהגווד גיטה" הוא זה שמעודד את ארג'ונה לצאת למלחמה כדי להשיב את ממלכתו הגזולה, תוך כדי שהוא מדריך אותו (את ארג'ונה) ביוגה העליונה של ההגעה לידיעה ואהבה שלמה שלו (של קרישנה).

אפשרותה של אמונה תמימה בימינו

אבל הדבר שהכי תפס את תשומת לבי אתמול היתה אווירת התמימות הקדושה ששררה על פני החגיגה כולה. כמאתיים אנשים התכנסו כדי לחגוג את יום הולדתו של קרישנה. אני בטוח שלא כולם, אבל כן בטוח שחלקם מאמינים בלב שלם שמדובר בדמות היסטורית, שנולדה כאמור לפני כחמשת אלפים שנה (5235 על פי החישובים האסטרולוגים שערך כותב הערך בויקיפדיה). הם מאמינים שכילד הוא השתובב בעיירה ורינדאוואן, וכמבוגר הוביל את צבאותיו של ארג'ונה לניצחון, כפי שמסופר במיתוס המהאבארתה. הם מאמינים שהוא שליט העולם הבלעדי, שמטרת החיים היא לאהוב אותו ושהאושר הגדול ביותר הוא להאהב על ידו. האנשים האלה, המקסימים ביותר אגב, הם אנשים מאמינים.

אפשר, אני חושב, להבין די בקלות איך דמות אלוהית שובבה, מתוקה ואוהבת מביסה ומחליפה די בקלות, לפחות בשביל רבים, דמות אלוהית זועפת וקנאית של מעין דיקטטור שמימי שמנחית מטה חוקים תוך איומים על הרעות הצפויות אם הם לא יישמרו, אותה אפשר למצוא בתורת משה. אבל אותי מפליאה עצם האפשרות של אמונה תמימה בימינו.

שימו לב: מדובר כאן לא בקהילה סגורה של חרדים, או באיזו התנחלות פרא אטומה לעולם החיצוני שמפתחת בקרבה חזיונות משיחיים. מדובר על אנשים שחיים בעולם, עובדים לפרנסתם במקצועות ממקצועות שונים, חשופים לכלי התקשורת ולהיגיון הפוסט-מודרני. ועדיין, הם מאוד מאמינים.

אמונה היא דבר מעניין. ברגע שאנחנו מחייבים עצמנו לאמונה מסויימת, חשוב לנו מאוד לשמור עליה בפני עצמנו, ולהוכיח לעצמנו שאין לנו בה שום פקפוק. ברגע שפקפוק כזה עולה (והוא תמיד עולה, שכן המציאות פריכה ושברירית מדי מכדי להתאים עצמה לאמונות קשיחות) אנחנו חייבים או להתעלם ממנו ולעשות עצמנו כאילו הוא מעולם לא עלה (זה הולך אם אנחנו לא מתעקשים להיות כנים עם עצמנו), או לתרץ אותו ולפתור אותו, ואת עצמנו ממנו. הבעיה היא שברגע שפקפוק כזה עלה, העובדה הזאת עצמה היא כבר סיבה לפקפוקים נוספים – שהרי אם האמנו באמונה שלמה, למה בכלל פקפקנו באמונתנו? כעת אנחנו מפקפקים באמונה שלנו (כלומר בתוכנה, למשל בטענה "תהיה תחיית המתים"), ומפקפקים באמונה שלנו באמונה שלנו (כלומר בדבקות שלנו בה, בטענה "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים"). מכאן קל מאוד להיכנס לסחרור שבסופו נתרסק לתוך החול ללא כל אמונה. לכן בימינו, כשהאינטרוספקציה היא דרך חיים (אם לא ממש אובססיה), מאמינים אמיתיים הם מחזה נדיר.

על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מדברים על אמונה באלוהות מוגדרת. רבים היום מוכנים להצהיר בכל פה שהם מאמינים ב"כוח" כלשהו, ב"מקור אחד" או ב"אנרגיה" שממנה הכל מגיע ושהיא זו שמניעה את הכל. אבל לתפיסת העולם המודרנית יש בעיה עם אל שיש לו אישיות – בטח כזה שיש לו צורה. זה נראה לנו קצת משפיל בשביל אלוהים שיהיו לו קווי מתאר או אופי (וכמובן: הגיוני גם להאמין באחדות המוחלטת של הקיום, ולא הגיוני להאמין שיש לאחדות המוחלטת רצונות או מאפיינים כלשהם). אבל למעשה, אם אנחנו באמת רוצים להימנע מלאפיין את אלוהים, הרי שלא יעזור גם אם נאמר שהוא "אנרגיה". נהיינו חסידים כל כך נלהבים של המדע עד ששימוש בז'רגון פסאודו-מדעי ("כוח-על", "עיקרון-בסיסי") נראה לנו נאות יותר כשם לאלוהים מאשר "בורא עולם" או "היושב במרומים". אבל ככל שמדובר באלוהים אלו ואלו דברי מושגים מתים. והנה באים אנשים שלא זקוקים למכבסת המילים התיאולוגית הזאת ומצהירים בגלוי: אנחנו יודעים מי הוא אלוהים: קוראים לו קרישנה, הוא נראה כמו אדם, רק שהוא כחול ויפיפה ומדבר סנסקריט שוטפת.

הרה קרישנה

במסיבה שרנו שירי דת, ראינו הצגה הממחיזה קטעים מימי ילדותו של קרישנה, שמענו הרצאה פילוסופית-תיאולוגית, נהננו מריקוד של ילדות בתלבושות הודיות לכבוד האל, וכמובן: סעדנו כיד המלך (או האל) ממאה וחמישים (!) מני מזונות שונים, שהועלו כמובן כמנחה לקרישנה לפני הארוחה. בקיצור: הודו של צאיטאניה שהועברה קופלט לישראל 2007. אישית היתי מוקסם רוב הערב מהאווירה הטובה ומלאת האהבה, ולא פחות מהאנשים, שגם הם עשו רושם של בני אדם טובים ומלאים אהבה. נהנתי מהמוסיקה וההצגות מאוד, אם כי איתי אין לדעת: ברגע שמדברים על אלוהים אני נוטה להתפעם מכל דבר.

שגריר הודו שהוזמן לא הגיע, אבל מי שהגיע התענג. יומולדת שמח.

הסיסמה "הכל אחד" משמשת כבר זמן מה תירוץ לכל שטות או הבל שהמוח הניו-אייג'י מתפתה להקריץ או לחלום בהקיץ, ולצערנו הרב גם לא מעט מעשי עוול (כמו ניצול מיני בידי מורים למיניהם) מוצדקים על פי הכלל ש"ממילא הכל ברהמן אז מה זה משנה". היה זה דוסטויבסקי ששם בפי גיבורו הספרותי, איוון קרמזוב, את האמירה "אם אין אלוהים אז הכל מותר" (כלומר אם אין מי שיקבע מה טוב בצורה אבסולוטית – איש הישר בעיניו יעשה), ובגרסתב הניו-אייג'ית הופכת הקביעה הזאת ל"אם הכל אלוהים אז הכל מותר" – כלומר מכיוון שהכל טוב, ממילא הכל ישר ומותר. שבירת כל החוקים והחריגה מכל הגבולות והמגבלות היא תשוקה רוחנית ותיקה וידועה, ולא בכדי תמיד היו יחסי הדת המסורתית והמיסטיקה מתוחים. יחד עם זאת נדמה לי שנתינת הלגיטימציה לשבירת הכלים במקרה הזה מקורה בלא פחות מאשר חוסר הבנה רוחני מהותי.

לכאורה, אם אכן הכל הוא אלוהים (או הטאו, או ברהמן, או טבע-בודהה), אם אין עוד מלבדו ומלוא כל הארץ כבודו, אז איזה ערך יכול להיות לחוקים ולמצוות? איזה ערך ייתכן לערכים וקטגוריות, אף לאמנות ולהיסטוריה? כי "הכל אלוהים" פירושו שהכל קדוש במידה שווה, הכל טוב במידה שווה, הכל יפה במידה שווה, הכל אמת במידה שווה, וכמובן ש משמעותו  של מצב כזה היא שהכל גם חסר משמעות במידה שווה. כי זאת יש ראשית להבין: לאמירה "הכל אלוהים" אין כל מובן: לא לוגי, ולא מעשי. היא פשוט לא אומרת כלום. כפי שכתבתי (לפני יותר משנתיים – איך הזמן רץ כשנהנים) למשפט "הכל אחד" יש אותה משמעות כמו למשפט "הכל למעלה", או "הכל צפונה", כלומר שום משמעות – אין לו שום משמעות (meaning) לוגית או מעשית. מה שכן יש לו זו משמעות (significance) קיומית אדירה: הוא מבטא עמדה מסויימת, גישה כלפי ולקראת העולם, אבל לא ניכנס לזה כרגע.

הבעיה היא, כאמור, שמורים ומחפשים רוחניים רבים פועלים כאילו לעובדת היות "הכל אלוהים" יש איזושהי משמעות לא לגבי העמדה שלהם כלפי החיים, אלא לגבי החיים שלהם עצמם, כלומר אם לעשות כך או כך, אם לפעול בצורה כזאת או אחרת. זה ש"הכל אחד" לכאורה אומר למישהו שעליו להיות נחמד לדודתו, או להיות צמחוני, או לעסוק במין מזדמן. אלא שצריך להיות מובן שאם הכל באמת אלוהים אז ממילא כל הדברים נשארים באותו מעמד: אין הבדל בין האלוהות של הדודה שלנו לאלוהות של תלתל האבק מתחת לשידה בסלון, לכן מתוקף העובדה הזאת בלבד אין כל יתרון בלהיות נחמד אליה ולא אליו. כאשר שאלו את ד.ט. סוזוקי, חוקר ומורה הזן המפורסם, איך מרגיש סאטורי הוא ענה: "הכל אותו דבר, רק שני סנטימטר למעלה" – כלומר המציאות כולה עולה במעלה מסויימת, אבל את הדברים השונים עדיין אפשר (וצריך!) למדוד מעבר לאותם "שני סנטימטר".

ישנו סיפור ידוע על מוסלמי-סוּפי שעולה לרגל למכָּה, וכאשר הוא הולך לישון בפונדק דרכים הוא שוכב ורגליו לכיוון עיר הקודש. כשבעל הפונדק צועק עליו שהוא מכוון את רגליו לאלוהים, שואל אותו הלה אם ישנו כיוון שבו אלוהים לא נמצא. הסיפור הזה מגשים במדויק את אותו הלך רוח "אחדותי" שבו מפני שהכל הוא אלוהים הכל מותר (אגב, החליפו את הסופי ביוגי הינדי או בנזיר בודהיסטי ואת העיר מכה בשיווה לינגם או בפסל הבודהה כדי לקבל גרסאות הינדיות ובודהיסטיות של הסיפור, שאכן קיימות). אבל לו באמת ידע הסופי הזה שהכל אלוהים, מדוע לא יתחשב באמונותיו של בעל הפונדק – האין גם הן אלוהים? כלומר אלא אם רצה אותו סופי ללמד את בעל הפונדק לקח רוחני (וזאת אפשרות רצינית), למה שלא ינהג כמנהג המקום ויכוון רגליו לכיוון שלא נחשב קדוש? המנהג, כמו כל דבר ודבר אחר, לא מאבד מערכו כאשר מתברר לנו שהכל הוא האל, וכך גם רגשותיו של הפונדקאי.

עוד סיפור, או אולי יותר סיטואציה ארכיטיפית, היא של אותו יוגי הינדי שזכה בהארה והוא פושט את בגדיו, מתגולל ערום על האדמה ומכניס לפיו צואת כלבים, כל זה כדי להראות שבשבילו הכל הוא הינו הך, כי הכל הוא ברהמן. אבל שוב: לו באמת הכל ברהמן, האם לא כדאי יותר בכל אופן ללבוש משי ולאכול עוגה? רק מתוך גישה של מרד בכל הקיים, רק מתוך עמדה של התרסה, של רצון להראות או להוכיח משהו תבוא, אני חושב, התנהגות טיפשית כמו זו של אותו יוגי. כלומר אלא אם, שוב, הוא מעוניין לתת לצופים בו שיעור רוחני. אם לא כן, הרי שאין שום הצדקה, לא רציונלית ולא תיאולוגית, להתנהגותו. זה שהכל ברהמן לא אומר שכדאי לאכול חרא. זה עדיין מסריח ופשוט לא בריא.

גישותיהם של הסופי והיוגי הנ"ל, אם כן, לוקות לטעמי בניסיון ילדותי למרוד בחוקים, ברצון להגיע לחופש על ידי שבירת כל הכללים. אולם צריך להיות ברור שאל החופש לא מגיעים על ידי שבירה של שום דבר, כי למרוד בחוק זו בסך הכל התנועה ההפכית והמשלימה של הציות לו: כך או כך אתה פועל בתגובה אליו. בדיוק משום כך כשהיינו ילדים לא היה איכפת לנו באיזה צד שיחקנו: "שוטרים" או "גנבים" – העיקר שנתנו לנו להשתתף במשחק. חופש אמיתי הוא לראות את המימד המשחקי שבנקיטת כל צד או עמדה. רק אז אנחנו יכולים (לא להפסיק לשחק, אלא) להנות מהמשחק. ויש שיאמרו שרק אז אנחנו בעצם מפסיקים לשחק ומתחילים להיות.

זה במבוק גבוה; זה במבוק נמוך

בסוטרת הלב, אחד הטקסטים המכוננים של הבודהיזם המאיאני, נקבע ש"הצורה אינה שונה מהריקות, והריקות אינה שונה מהצורה", כלומר בצורה פרדוקסלית הריקות, אותו מימד מוחלט של המציאות, אינה מבטלת את המימד היחסי של הצורות, אלא אדרבא: היא מתממשת בו. באותו אופן האחדות אינה מבטלת את הריבוי: באחדות האלוהית יש חשיבות לדברים הפרטיים עצמם, יש משמעות לערכים הקטנים ולקטגוריות המצומצמות. אלוהים לא נמצא רק באור הלבן המסנוור של הנצח. הוא נמצא גם, כמובן, בפרטים הקטנים.

ידיעת האל האמיתית מאפשרת לנו דווקא לקדש כל פרט ופרט: What is, is holy כמו שהיה אומר קרישנמורטי. גם נזירי הזן יודעים לדבר על ה"כָּכִיוּת" (thusness, suchness) של הדברים. הדברים הם "פשוט כך", כלומר הם לא מתמסמסים בהארה לתוך בוהק האור אלוהי, אלא דווקא זוהרים מתוך עצמם במציאותם הממשית והברורה ביותר מאליה. כאשר מורה הזן טשוי-וויי (Ts'ui-wei, מאה 9 לספירה) נשאל מהי משמעות הבודהיזם, הוא הוביל את השואל לגן והצביע על שני קני במבוק: "אתה רואה?" אמר לו, "זה במבוק גבוה; זה במבוק נמוך". תשובתו מדגישה שהדברים לא מאבדים את ההבדלים ביניהם, כלומר הם לא מאבדים מייחודם, להפך: מתברר לנו במשנה תוקף שהם פשוט כפי שהם.

תמיד תמהתי על הנטייה בזרמים הינדים מסויימים לבטל את העולם כאשלייה משום שהוא ברהמן, כלומר האלוהות האחדותית האחת – והלא אם באמת העולם הוא אלוהים, הרי זה רק מחזק את קיומו, רק אומר שלבטח הוא בשום אופן לא אשלייה, לא? דווקא ההבנה שהכל הוא אלוהים מעניקה לכל דבר ודבר, בפרטיותו, מימד מוחלט, אבל לא כזה שמוחק אותו או את ייחודו, אלא דווקא בצורה שמדגישה את המיוחדות האינסופית של כל חפץ וחפץ, של כל רגע ורגע.

הבעיה היא אם כן שאנחנו מבלבלים את האבסולוטי עם האבסטרקטי, את המוחלט עם המופשט: אנחנו חושבים שאם הכל אלוהים אז אין עולם, שאם הכל בהיר כמו השמיים אז אין כל ממשות לאדמה. אנחנו לא מבינים שההופעה האדמתית, הארצית של האלוהות היא היא ההתגלות האדירה, המזהירה ביותר שלה: האלוהות אינה נמצאת אי שם במרחק הערטילאי, האמורפי. הקיום הנצחי הוא עכשיו, כל שניה ושניה. המציאות המוחלטת היא כאן, בכל אבן וערך יחסיים.

וברור למה נפלנו לפח הרעיוני הזה: זה פשוט הצד השני, הקיצוניות הנגדית של מה שבדרך כלל הוא מנת חלקנו. הרי כל חיינו אנחנו מתרכזים בפרטים, מתבוססים בדברים עצמם, עסוקים בחלוקת העולם לחפצים, זמנים וערכים. ראו:

במבט ראשון ההכרה שלנו מיד רואה שתי שורות של כוסות על מדפים. אנחנו מיד מבדילים בין הדברים השחורים לרקע הלבן. אנחנו מיד מוציאים את הדברים ומציגים אותם כמציאות, להבדיל מהרקע, שהוא הריק. דרוש לנו מאמץ מודע כדי לגלות שגם לרקע יש משמעות (במקרה זה: פרצופים), כלומר שגם הקרקע האחת שבבסיס הכל היא אמיתית. וכאשר אנחנו מגלים זאת? או אז, מכיוון שכל חיינו עסקנו באובססיביות רק במימד בו המציאות היא אוסף של דברים נפרדים, אנחנו מיד קופצים על המציאה החדשה: המציאות היא רק רקע אחד אלוהי! מרגע שגילינו שיש מימד מאחד לקיום אנחנו נוטים להתרכז רק בו, להתלהב רק ממנו, תוך ביטול אותו מימד מוכר שבו הדברים הם אכן נפרדים.

מה שאנחנו לא מבינים הוא שבדיוק כמו בדוגמא לעיל, הדברים היחסיים והרקע המוחלט הם שני צדדים של אותה מציאות, והעדפת צד אחד על חשבון השני היא תמיד מתכון לאומללות. נכון שעד שגילינו את אותו מימד אחדותי של המציאות סבלנו, כי חיינו בתוך עולם שהוא לא יותר מאשר מחסן משעמם של דברים. אבל אם ננסה לבטל את המחסן ולחיות רק בתוך אור המנורה האחת שמאירה אותו כולו גם נידון את עצמנו לסבל: אנחנו פשוט נישרף ונתפוגג. אף גרוע מזה: הניסיון להישאר אלוהי, אחד, מוחלט הוא למעשה לא יותר מאשר סממן של עצירות רוחנית. ועצירות זה דבר מעיק.

האמת לא נמצאת בשום תפיסה קיצונית של המציאות, אלא בתפיסה שלמה, שמסוגלת להחזיק בידיה את שני הצדדים. כמו בהתבוננות בתמונה שלעיל, זה לא דבר פשוט: אנחנו נוטים כל הזמן לראות רק צד אחד, רק זוית אחת של קיום, רק אמת חלקית. אבל הפתיחות שנדרשת מאיתנו היא הכרח, כך נדמה לי, כדי לחיות חיים של חופש אמיתי. 

לבסוף אנחנו נראה את העולם כמאוחד באמת, באחדות הכוללת בתוכה את הפרטים כולם: הפרטים הם שיתנו לנו את היכולת להסתדר בעולם, וגם להעריך יופי, מוסר, ייחודיות. האחדות שבבסיסם תיתן לנו את היכולת לא לקחת את כל זה יותר מדי ברצינות, מתוך איזשהו כובד ראש חמוּר סבר. היכולת הזאת, העמדה הזאת, רק תגביר את ההערכה והאהבה שלנו לפרטים כולם.

 

[לגרסת אנרג'י של המאמר. ענייני ה"קדושה" יאלצו לחכות מעט. מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]

ברוך השם, ברוך השם אנחנו חיים בעידן בו אפשר לצחוק בחופשיות על הנושא שהכי חשוב לצחוק עליו, שהוא כמובן הנושא שהוא הכי חשוב, שהוא כמובן אלוהים. וברוך השם שאנחנו חיים בעידן בו אנשים מוכשרים לאללה נותנים ממרצם, זמנם וממונם כדי ליצור קטעים כמו אלה, מערכונים נהדרים שמשתמשים בכל מה שמטורף בתיאולוגיה היודו-נוצרית כדי להנות (לשם שינוי) מהאבסורד שבאמונה התמימה.

1. Mr. Diety היא סדרה בת עשרה פרקים שבה אפשר להבין שבריאת העולם היתה למעשה הפקה הוליוודית. הנה הפרק הראשון, המעולה, שבו מחליטים ה' והעוזר שלו לארי כמה רוע הם מוכנים לאפשר בעולם:

הנה הפרק השני שבו האל מבקש מג'סי, הידוע יותר בשמו ג'יזס, לעשות לאנושות טובה ממש ממש גדולה ולהיצלב למען כפרת חטאיהם:

והפרק החמישי הוא גם חובה: לוציפר מתעצבנת מתפקידה הנחשי בסצנת גן עדן:

שאר הפרקים בלינק הזה

 

2. הנה כמה קטעי סצנות שנשארו על ריצפת חדר העריכה של סרטו המפורסם של מל גיבסון על ישו, ומראות שכמו כולנו, כל שחקן שישחק את ישו יהיה, בסופו של דבר, עדיין אדם:

 

 

3. את הסדרה הבאה (בת ששה פרקים) אי אפשר להביא לכאן אבל אני ממליץ עליה מאוד: Jesus Christ Supercop ישו כשוטר-על הנלחם בפשיעה, ובאופן אירוני הוא כמובן ממש לא עושה את זה by the Book. 

4. לסיום, המגזין הנוצרי אך הכופרני Ship of Fools ערך תחרות למציאת עשרת בדיחות הדת הטובות ביותר ועשרת בדיחות הדת הפוגעניות ביותר. הנה דוגמא לאחת:

I was walking across a bridge one day, and I saw a man standing on the edge, about to jump. I ran over and said: "Stop. Don't do it."
"Why shouldn't I?" he asked.
"Well, there's so much to live for!"
"Like what?"
"Are you religious?"
He said, "Yes."
I said, "Me too. Are you Christian or Buddhist?"
"Christian."
"Me too. Are you Catholic or Protestant?"
"Protestant."
"Me too. Are you Episcopalian or Baptist?"
"Baptist."
"Wow. Me too. Are you Baptist Church of God or Baptist Church of the Lord?"
"Baptist Church of God."
"Me too. Are you original Baptist Church of God, or are you Reformed Baptist Church of God?"
"Reformed Baptist Church of God."
"Me too. Are you Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1879, or Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1915?"
He said: "Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1915."
I said: "Die, heretic scum," and pushed him off.

 והנה רשימת הזוכים כולה 
 
 

תקווה חדשה

בעוד שנים רבות אוכל לספר לנכדי שהייתי שם. הייתי שם כאשר הבודהה מאוריון חשף עצמו לראשונה. הייתי באותו אירוע היסטורי בקנה מידה קוסמי בו לראשונה, כאן אצלנו בגלקסיית שביל החלב הקטנה שלנו, זכינו לכלי דרכו מדברים חברי צוות האלוהויות שבעצם בראו אותנו ואת כל מה שאנחנו רואים סביבנו. הייתי באותו ערב בו האנושות כולה החלה צועדת בדרך חדשה, דרך של הבנת העבר וידיעת העתיד, דרך של שחרור מסבל וזכייה באושר, דרך של זיהוי השקר והכרת האמת, והכל מפי הבודהה מאוריון (המורה הרוחני שנודע לשעבר בשם שי טובלי) שמעביר בימים אלו תמסורות אנרגיה הישר ממנהיגי הגלקסיה האלוהיים. קוראות וקוראים יקרים, זהו אכן שחר של עידן חדש חדש. קיראו והפנימו את המסר, שכן מדובר בדברי אלוהים חיים וטראנס-גלקטים. וכן: מיי דה פורס בי ווית' יו.

שובו של הג'דיי

היה זה יום ראשון ממוצע למראה, אבל בעיר תל אביב עמד משהו להתרחש. משהו גדול. האולם שנבחר (דווקא ברחוב צייטלין, כמה עצוב) לצורך החשיפה ההיסטורית היה מפוצץ. מלא מפה לפה. הכותרת לערב: "אלוהים מדבר". פשוטי עם וסלבס חיככו כתפיים ובמשותף נשאו עיניים אל הבמה. ועל הבמה: שתי כורסאות. אחרי המתנה ארוכה עלה על הבמה איילון לסטר, "ראש תנועת 2012", וכפי שהוא נודע בשמו הקוסמי: "רואן". הוא דיבר חלש, לאט, בבטחה: מדובר בערב היסטורי, אמר. דרמטי. לראשונה בתבל, אלוהים מדבר. כן, שמעתם טוב: לא תקשור עם אדם או ישות מסויימת, אמר, אלא תמסורת, transmission בלע"ז, שבה מדבר איתנו בורא הישויות כולן, פשוטו כמשמעו. ומי זה? או.

 

 

מסתבר שכשאלוהים ברא את כל היקום, הוא נתן לסוג של אלים לברוא בשבילו גלקסיות מסוימות. האצלת סמכויות. על כל עולם הופקדו קבוצה של בוראים, שכל הדתות שלנו מדברות למעשה עליהם. היום אנחנו סוף סוף יכולים להכיר אותם ישירות, את קבוצת הבוראים שבראו אותנו, כלומר את אלה שבראו את הגלקסיה שלנו, את שביל החלב. הם החליטו בנקודת הזמן הזאת לשוב ולהופיע, כי תודעת בני האדם הגיעה לשלב שהיא כבר יכולה להבין אותם. ואיך נדבר איתם? כמובן: דרך ההתגלמות שלהם בגוף אדם, והתמסורת שנקבל מהם דרכו. ובגופו של מי הם התגלמו? ניחשתם נכון: בגופו של שי טובלי, שעד עכשיו היה מורה רוחני, אבל למעשה חיכה לרגע שפסאדה זו תוסר, ותתגלה זהותו האמיתית. או, גוד.

אימת הפאנטום

אחרי ההקדמה הזאת על אל הבמה אדם שנראה כמו שי טובלי, נשמע כמו שי טובלי, אבל זה לא היה שי טובלי. זה היה "אוריון" (שם קוסמי). הוא ישב על אחת הכורסאות ושקע לתוך עצמו. אחרי כחמש דקות הודיע: "אנחנו מוכנים לשיחה", והתחיל לדבר: "האירוע הזה התבשל בקפידה בחדרי חדרים כל שבע השנים האחרונות, בהן הופעתי כמורה רוחני", סיפר. "קרתה הכנה פיזיולוגית, אנרגטית, מוחית, כדי שהגוף הזה, הכלי הזה, יוכל להוליך באופן ריק מספיק את האינטיליגנציה שבוראת ומכוונת את הגלקסיה הזאת משחר היותה."

"מי אתם?" שאל רואן.
"אנחנו צוות היוצרים הגלקטיים ואני אחד מהם. כל ישות ממונה על תחום התמחות, מישור אחד של בריאה בגלקסייה הזאת. יחד אנחנו יוצרים מוח קולקטיבי שהוא האינטיליגנציה הבוראת והמכוונת של הגלקסיה כולה. ברמה האישית אני מכונה "הבודהה מאוריון" כי המפקדה שלי במערכת הכוכבים אוריון. ההתמחות שלי הם המישורים המנטליים, הרוחניים של כל יושבי הגלקסיה. אני המקור של כל עולם הסמלים של כל הדתות. באתי לפרסם כתבי קודש חדשים אשר יחליפו את הישנים שכבר לא רלוונטים. אני עומד, באמצעות הגוף הזה, לספר סיפור חדש. ידע חדש שבאמצעותו האנושות תוכל לנוע לעבר התפתחות מתקדמת יותר."

בהמשך קבע אוריון שהחכמה שהוא מביא היא "אינטליגנציה שהפרי שלה הוא אהבה." הוא טען שאנחנו זקוקים לאלוהויות הללו משום ש"האנושות מעולם לא התפתחה ללא העזרה של ראשי ההיררכיה הקוסמית" וש"בכוחנו ליצור דת קוסמית."

כאשר הגיע שלב השאלות מהקהל שאלתי אם הוא יוכל לתת לנו ראייה כלשהי לדבריו, או שאנחנו מתבקשים פשוט להאמין. אוריון טען שהפגישה הזו היא רק לשם התיידדות, ושידע אדיר עוד יבוא בהמשך. בתשובה לשאלה מהקהל על העתיד הוא טען ש"הולך להיות מעבר למימד הרביעי, שיתחיל איפשהו בשנת 2012, לקראת סופה. אנו באנו לקדם את המעבר הזה. זו לא תהיה אפוקליפסה וגם לא חזון אחרית הימים. שום דבר טוב לא יקרה אם לא תתכוונו ותושיטו יד. […] זוהי הזדמנות נדירה עבורכם בני האדם לחיות מציאות חדשה, פתרונות חדשים, ידע חדש."

"אבל הלא כולנו אלוהים, לא?" שאל מישהו מהקהל שבקיא בעקרונות הניו אייג'. אוריון השיב לו: "אלוהים הוא כוח חיצוני, מדריך ומכוון, אינטליגנציה עליונה, ובכל אחד ואחת טמון גרעין של אותה אלוהות והוא האחדות שלכם איתנו, עם אותה אינטליגנציה. אבל חלק משמעותי ממה שבאתי לידע אתכם הוא שיש אפשרות לגרעין הזה להתפתח ולצמוח, וכך להיעשות יותר ויותר לאלוהות, להפוך לאלוהי יותר ויותר. אצל הישויות המכוונות והבוראות של הגלקסיה הגרעין הזה הפך לעץ. הניצוץ הזה הוא ה'אני' שלנו. לכולנו יש תחושת אני והאני הזה הוא הסוד שלכם. אנחנו קוראים לשתיל הזה לגדול: אין לבטל את האני, אלא להרחיב ולהעצים אותו כדי שיהפוך לחובק כל. זה כל המסע שאתם עוברים. […] אני עומד לפתוח, לבסס עידן חדש של יחסים עם מה שאתם מכנים אלוהים."

נקמת הסית'

 

 

קוראות וקוראים יקרים, מה נאמר על דברים שכאלו? האם יש בכלל עוד משהו להוסיף? האם אפשר בכלל לומר משהו חכם אחרי שהאינטליגנציה העצומה של הבוראים הקוסמיים פסקה את פסוקה? אכן, נראה לי שמילותיו של טובלי מדברות בעד עצמן. כלומר נגדו. או אם להתאים את עצמי למסרים החוץ-אטמוספריים: יוסטון, יש לנו בעיה.

את שי טובלי פגשתי לראשונה לפני כשנה וחצי, לראיון שהתפרסם בערוץ הניו אייג' של אנרג'י. אז, למרות שבאתי עם חששות מסויימים, הוא עשה עלי רושם טוב. נכון, היו שם דיבורים על חדירה ל"תודעה הקוסמית" ומידע על כל מני נוזלי הארה שנמצאים בעמוד השדרה, אבל בסך הכל הבנאדם נראה לי טוב-לב ונבון, ואני גם מודה שלא ראיתי סיבה מספקת לפקפק בטענתו להארה. לא הפכתי להיות אחד מתלמידיו, אבל שמחתי בחודשים שאחרי כן לשמוע אותו מדבר פה ושם. מאז, לצערי, השתנו כמה דברים בגלקסיה הקטנה שלנו. מסתבר שבחודשים האחרונים טובלי הסתגר בביתו, שקע בהתבוננות אל תוך עצמו, וכאשר הגיח ממנה אחרי זמן רב הכריז… טוב, אתם כבר יודעים מה הוא הכריז.

כששמעתי את הדברים של טובלי ניסיתי מאוד לא לתת לספקנות המובנת שהיתה לי להשפיע על השיפוט שלי, ניסיתי לראות אם למרות שהרעיון של צוות בוראים אלוהי לגלקסיה שלנו נשמע לי גרוטסקי וילדותי, אוכל לשמוע איזושהי חכמה בדבריו של "הבודהה מאוריון". לצערי התאכזבתי קשות. לא מספיק שהלעיטו אותנו באגדות שלא היו מביישות את הברון ממינכאוזן, הרי שלא שמענו שום נקודה מקורית, ושום ניצוץ גאוני, מטורף ומופרך ככל שיהיה, לא ראינו. הערב היה משעמם עד משמים, וכל מה שקיבל הקהל שהגיע כדי לשמוע את אלוהים מדבר היה מיחזור לעוס ופושר של הדייסה שבישל כבר מזמן אריך פון דניקן, מעין הכלאה, שלא כדרך הטבע, בין סיפורי מדע בדיוני דרג ד' לרוחניות ניו אייג' דה לה שמאטע, וולגרית ופשטנית עד כדי גיחוך.

ההיסטוריה של טובלי מראה לנו שהוא כל פעם משנה את טעמו הרוחני ומגלגל את נשמתו לאינקרנציה חדשה: מגורו דמוי טיוהר שחוגג על סמים ועונה לשם "ארטי", הוא עבר לשלילה מוחלטת של הסמכות הרוחנית שלו עצמו, משם הגיע לשלב בו הוא נכנס ודלה מתוך הרשימות האקאשיות, לשלב בו הוא שאל בנדיבות מקרישנמורטי ובנה את הקהילה שלו, לשלב בו הוא חבר לאנדרו כהן והתחיל לדבר על "האבולוציה של התודעה", והנה כעת הזו הגענו כולנו לשלב בו הוא מספר לעצמו שהוא נבחר לתקשר את צוות הבוראים האלוהי. מלנסות לדמות לקרישנמורטי הוא עבר לניסיון לחקות את ל. רון האברד, וקשה לי לחשוב על טרגדיה גדולה מזו. מסתבר שגם לקחת רעיונות צריך לדעת ממי.

לא פסיכולוג אני, ולא בן פסיכולוג, ואני לא מתכוון לנתח מה השתבש בראשו של שי. ובכל זאת, כחוקר של הענף, הרשו לי להציע דיאגנוזה ראשונית ושטחית למהפך בחייו. ראשית, אני לא מאמין שהוא שרלטן, כלומר שהוא עושה את עצמו. במילים אחרות: אני מאמין שהוא מאמין במה שהוא אומר. מכאן או שהוא הוזה, או, אם נרצה לתת לו יותר קרדיט, שהוא אכן מתקשר עם ישות מסוימת, אלא שזו, כשהיא מזדהה כאלוהים, פשוט משקרת לו. כבקשיש נדיב לכרטיסן הודי עייף, דבריה על כך שהוא ה"כלי" שנבחר מכל האנושות כולה בכדי להעביר את המסר האלוהי העליון הדליקו אצלו את גחלי האגו והחליקו את דרכה לשליטה מלאה ברכבת חייו. עתה היא מדבבת אותו כרצונה. או זה, או שהוא באמת הציץ ונפגע. אפשרות אחרונה: שהוא צודק, ואני אבוד.

שתי אופציות אם כן עומדות בפניכם קוראים יקרים: אתם יכולים להחליט להצטרף למחנה בני האור, להשאיר בכניסה את כושר השיפוט והשכל הישר אבל לזכות ב"שם קוסמי" ויעוד טראנס-גלקטי, או שאתם יכולים להישאר ספקנים קטנים, ציניקנים עלובים שלא מזהים את האמת גם כשהיא נוחתת עליהם בעברית פשוטה בתוך אולם קטן ברחוב צייטלין בתל אביב. הנשמה שלי כנראה אבודה: לא הצלחתי שלא לבחור באופצייה השנייה. הצילו אתם את נפשותיכם. הבודהה מאוריון קורא לכם.

קינה לשי

הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים. אל תגידו במאה שערים, אל תבשרו בחוצות טכניון, פן תשמחנה בנות האורתודוקסים, פן תעלוזנה בנות המטריאליסטים. הרי אוריון, אל טל ואל מטר (מטאוריטים) עליכם. כי שם נסרט מגן מוארים, מגן טובלי בלי שאנקרה ובודהה. צר לי עליך אחי שי. נפלאה הארתך לי מהארת נוכרים, שכן משלנו היית. מקרישנמורטי לקחת, עם אנדרו כהן התחברת, ובכל זאת: משלנו היית. עכשיו הלכת, לבודהה מאוריון הפכת, ואנו אנה נוליך את המבוכה. אולי לאוריון. הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים ונאבדו כלי דהרמה.

דברים אלו מתפרסמים היום בגירסה טיפה שונה באנרג'י, עם תיעוד וידאו של האירוע.

[הנה עדכון קצר על המשך הדרדרותו של טובלי (תחילת מרץ)]

[עוד עדכון על דרכו של טובלי, מרץ 2009]