שאלת השפעת נתניהו על החלטתו של טראמפ לפתוח במלחמה מול איראן בוערת בשיח הציבורי בארה"ב ובוודאי תפרנס היסטוריונים לעתיד לבוא. נתניהו חולם כבר עשרות שנים על ניטרול האיום האיראני בעזרת ארצות הברית, ואפשר להניח שהוא עשה כל מה שהוא היה יכול כדי לדחוף את טראמפ בכיוון.

אולם צמצום המלחמה הנוכחית ליחסים בין שני מנהיגים מרדד את ההבנה שלנו במה שמתרחש, שכן פירושו ויתור על המימדים האסטרטגיים של המערכה לטובת מה שאינו יותר מניתוח פסיכולוגי ורכילות. ניתוח רציני חייב לקחת בחשבון את המפה הגיאופוליטית ואת האינטרסים של כל מדינה. להלן ניתוח כזה, המבוסס על חשיבתו של הנרי קיסינג'ר, שהציע מבט אנליטי, מדיני ולא מוסרי, אשר ההיגיון הפנימי שלו משפיע מזה עשרות שנים על תפיסת מדיניות החוץ של ארה"ב.

קיסינג'ר הבדיל בין שני סוגים של מדינות: לגיטימיות ומהפכניות. מדינות לגיטימיות הן לאו דווקא מדינות דמוקרטיות או ליברליות, אלא מדינות שמקבלות את הסדר הבינלאומי כפי שהוא, על מערכי הכוח, האיזונים והגבולות בין המדינות. מלחמות יכולות להתרחש בין מדינות לגיטימיות, אולם כתגובות על איומים סטנדרטיים, ומטרתן להחזיר את המצב לאיזונו המקורי.

מדינות מהפכניות, לעומת זאת, אינן מכירות בלגיטימיות של הסדר הנוכחי, ומבקשות לשנותו מהיסוד. הן מערערות הן על הגבולות הקיימים והן על ההיגיון המסדר של המרחב הגיאופוליטי, ומשתמשות בכוח על מנת לשנותם. משום כך, בעוד שבסדר "לגיטימי" מצב של אי-לוחמה הוא ברירת המחדל, בסדר "מהפכני" ברירת המחדל היא מלחמה.

בספר שביסס את מעמדו של קיסינג'ר כהוגה מדיני שיטתי, A World Restored, הוא משתמש באירופה של המאה ה-19 כדי להסביר כיצד הוחזר הסדר הלגיטימי על כנו אחרי הבסת האימפריה של נפוליאון. צרפת המהפכנית, שביקשה למחוק את ההיסטוריה האירופאית ולהנחיל ביבשת בכוח את עקרונות הנאורות, ערערה לחלוטין את הסדר הותיק, והיה צורך בדיפלומטים מוכשרים (מטרניך, קאסלריי) כדי להשיבו ל"לגיטימיות".

הספר, שפורסם ב-1957, איפשר לקיסינג'ר להשתמש בתובנות מהמאה ה-19 כדי להבין טוב יותר את תחילת המאה העשרים: הן את התוקפנות הנאצית, אותה אירופה זה מכבר הכחידה, והן את התוקפנות הסובייטית, איתה אירופה נאלצה להתמודד. כמו צרפת הנפוליאונית, הנאצים והסובייטים ניהלו מדיניות "מהפכנית", שבזה לסדר העולמי וקידמה התפשטות טריטוריאלית מתמדת מתוך תפיסה אידיאולוגית בלתי-מתפשרת.

מאז 1979 איראן היא, כמובן, מדינה מהפכנית. לא רק מדינה עם אינטרסים, אלא משטר האוחז בשליחות אידיאולוגית: ערעור ההגמוניה המערבית, פירוק הסדר האזורי הנתפס ככפוי עליה, וחיסול מדינת ישראל. המהפכנות אינה היבט משני של הרפובליקה האיסלאמית, אלא לבה. דרכה היא מתקפת את זכותה לדיכוי פנימי ואת עמדת המנהיגות שלה בעולם האסלאמי. לכן בעוד איראן יכולה לנהל מו"מ אינסופי, היא לעולם לא תתפשר על מהפכנותה – כלומר על פעולתה לערעור הסדר הקיים.

ארצות הברית, המעוניינת לסגת מהמזרח התיכון כזירת התערבות תמידית, מבקשת ליצור בו סדר "לגיטימי", כלומר סדר בו מצב של אי-לוחמה הוא ברירת המחדל. מניעת נשק גרעיני מאיראן, בלימת האיום שלה כלפי שכנותיה וכלפי ישראל, החלשת יכולתה להקרין עוצמה בעזרת שלוחותיה, ובוודאי מיטוט משטרה – כל אלה יעצרו ואף יבטלו את יכולותיה המהפכניות.

מנקודת מבט זו, המלחמה הנוכחית אינה קפריזה טראמפיסטית, אלא התנגשות מובנית בין ארצות הברית, כאמונה על הסדר הלגיטימי, לבין כוח הרואה עצמו כמי שמוסמך – ואף מחויב – לערער אותו. מכאן גם מובנת עמדת שכותיה של איראן, סעודיה והמפרציות. אלו אינן דמוקרטיות כמובן, אולם הן מעוניינות בסדר אזורי "לגיטימי" שבו כל אחת מהן חיה בשלווה ומפתחת את כלכלתה, סדר שבו גם ישראל יכולה להשתלב.

ומה עם ישראל? ניתן לומר שעד לא מזמן ישראל היתה מדינה לגיטימית. למרות שהחזיקה בשטחים שמעבר לגבולותיה המוכרים היא נמנעה מסיפוחם והצהירה כי שליטתה בהם היא זמנית. המשמעות: למרות כיבושיה אין לה דרישות "מהפכניות", והיא מוכנה לחזור למצב הטרום-מלחמתי במסגרת הסדר שיבטיח את ביטחונה – בגבולותיה הלגיטימיים כמובן.

מעמדה הלגיטימי של ישראל התחיל להשתנות עם כינון הממשלה הנוכחית, אשר קבעה בקווי היסוד שלה כי "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל". בהתאם לתפיסה מהפכנית, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל נכנס הצבא הישראלי לא רק אל עזה אלא גם אל שטחי לבנון וסוריה, ועם סיומה של המלחמה לא נסוג מהם. בנוסף, התקפתה בקטאר, מדינה שלא תקפה אותה, מציירת לה תדמית של שחקן אי-רציונלי ומסוכן.

גם פנימה, ביהודה ושומרון, ישראל נוהגת באופן מהפכני מובהק, כאשר תחת השר סמוטריץ' הסיפוח בפועל של השטח מתקדם ומיליציות של מתנחלים קיצונים מפעילות אלימות ומגרשות קהילות מבתיהן. ניכר שישראל נוהגת לא רק כמעצמה אזורית, אלא כהגמון שבכוחו לעצב מחדש, חד צדדית, את המרחב האזורי באמצעים צבאיים. בכך היא מאמצת, גם אם לא באופן מלא, דפוסים מהפכניים.

המתבונן מן החוץ יכול להניח שהמפנה שעבר על ישראל מאז ה-7.10 אינו כולל אימוץ של אידיאולוגיה מהפכנית, אלא מתמצה בטקטיקה של תגובות לא-פרופורציונליות, הבאות להבהיר שישראל לא תשלים עם איום נוסף, כמו זה שהיווה חמאס. אולם מי שחי כאן יודע שלפחות חלק מהנהגת המדינה מחזיק בתפיסה מהפכנית מובהקת: נראטיב דתי-משיחי על פיו הארץ, שגבולותיה נעים בין הנילוס לפרת, הובטחה על ידי האל לעם היהודי, ושהתנחלות בשטח זה מקרבת את הגאולה.

נתניהו לא רואה כך את המציאות, אולם נראה שהוא מושפע יותר ויותר מתפיסה זו, ומדיניות ישראל מזכירה מלחמת נצח אימפריאליסטית ולא ניסיון לסיום הסכסוך האזורי על מנת לחזור למצב הטרום-מלחמתי. ישראל משתנה למול עינינו ממדינה שהיתה יכולה להיחשב ללגיטימית, למדינה מהפכנית, שמערערת את הסדר הקיים ומבקשת להרחיב את גבולותיה על חשבון שכנותיה.

במונחי קיסינג’ר, זוהי סיטואציה בלתי יציבה במיוחד: מדינה שבעבר פעלה כלגיטימית מאמצת רכיבים מהפכניים, והופכת בלתי צפויה. הגבול בין שימור הסדר לערעורו מיטשטש, והמערכת כולה נעשית בלתי יציבה, ואף נפיצה.

אם אנחנו מקבלים את הניתוח הזה, ברור למה המלחמה מול איראן היא הכרחית עבור ארה"ב: טראמפ מעוניין לסגת צבאית ולהשתקע נדל"נית באזור, וזה יתאפשר רק על ידי הפיכתו לבטוח, כלומר נטרול מהפכנותה של איראן. באותה מידה, אפשר להבין שהפיכת ישראל למדינה מהפכנית יחתור תחת מטרות אלה, ויאלץ את ארצות הברית, בלחץ ידידותיה באזור, לנטרל את מהפכנותה של ישראל.

כיצד זה יתבצע? אפשרות אחת לעשות כן תהיה להשתמש בחולשתה של ישראל נגדה. ישראל מחזיקה מיליוני בני אדם תחת שלטון צבאי. כפיית ישראל – על ידי החלטות מועצת הביטחון, סנקציות ואיומים למיניהם – לחלק את הארץ לשתי מדינות תהרוג שתי ציפורים במכה: גם תנחית מכה על האידיאולוגיה המשיחית-מהפכנית, וגם תבהיר בפועל שישראל לא רק שלא תרחיב, אלא אף תצמצם את גבולותיה.

ניתוח קיסינג'רי של המצב מלמד שארצות הברית, אירופה ורוב מדינות המזרח התיכון לא מעוניינות בכוחות מהפכניים במרחב. ישראל מסייעת כעת לנטרל את מהפכנותה של איראן, אולם בעתיד העולם יפנה לניטרול מהפכנותה שלה. ראוי להקדים תרופה למכה ולנטרל בעצמנו, פנימית, את היסודות המהפכניים בישראל.

[פורסם במדור הדעות של הארץ]

תהליך הנורמליזציה שעוברת האנטישמיות בארצות הברית מהיר ומבהיל. אחרי שקניה ווסט, כנראה הראפר המפורסם בעולם, רמז בטוויטר שהוא מעוניין להרוג את היהודים, הזמין אותו הנשיא לשעבר טראמפ לארוחת ערב, ואירח גם את איש העליונות הלבנה ניק פואנטס. אם זה לא הספיק עלה ווסט בשבוע שעבר לראיון אצל שדרן הקונספירציות אלכס ג'ונס, רמז שהיהודים הם פדופילים והכריז שהוא "אוהב את הנאצים" ו"מחבב את היטלר".

התפוצצות האנטישמיות הבוטה, הנאו-נאצית, של קניה ווסט מאירה ברטרוספקטיבה את ההתנהלות המופקרת של הימין הטראמפיסטי בשנים האחרונות. עוד לפני היבחרו של טראמפ היה ברור שהאיש מגלה סובלנות לאנטישמיות ואף משתמש בסטריאוטיפים אנטישמים בעצמו, אך בימין הפופוליסטי ביטלו כל אפשרות לכך והמשיכו "להזהיר" מפני הסכנה העצומה שבאלכסנדריה אוקסיו-קורטז או אילהאן עומאר.

גם כשפשעי השנאה כלפי יהודים התגברו תחת כהונתו, גם כשאמר שחלק מהנאו-נאצים בשרלוטסביל הם “very fine people” ואפילו אחרי פיגוע הטרור הגדול ביותר נגד יהודים אי פעם בארה"ב, הסכנה עבור אוהדי טראמפ בישראל – בתדלוק של היסטריה מזוייפת מחלקים בתקשורת, יש לומר – נותרה השמאל הרדיקלי ו"ההקצנה בקמפוסים".

הסיפור אינו רק העיוורון לכך שהאנטישמיות בימין גדולה ומסוכנת עשרות מונים מאשר האנטישמיות בשמאל (שאכן קיימת, שלא יהיה ספק), גם לא היבוא והגיור של לקסיקון אנטישמי שלם, מה"דיפ-סטייט", דרך "מימון זר" ועד "אליטה גלובליסטית". הסיפור הוא העיוות התודעתי שגורם הכיבוש, ומציאת הסיוע להמשיך ולהחזיק בו אצל גדולי שונאינו.

שהרי חלק גדול מהמאבק ב"אנטישמיות משמאל" אינו אלא מאבק בדלגיטימציה של הכיבוש, כאשר כל ביקורת על השלטון הצבאי של ישראל ביו"ש מוגדרת מיד כאנטישמיות. זאת לכאורה הסכנה, ואגפים שלמים בממשלה מוקמים כדי להיאבק ב-BDS, ארגון כושל וחסר השפעה. הצד המשלים הוא חיבוק מפלגות ימין קיצוני בהונגריה, פולין, אוסטריה, ועוד, כאשר הכשרת האנטישמיות של אלה נחשבת מחיר ששווה לשלם תמורת האיסלמופוביה שהן מנדבות ותמיכתן בהתנחלויות.

אלא שהמחיר מחולק לתשלומים, וכעת הוא נגבה בשתיקה שנכפית על הימין אל מול נורמליזציה של אנטישמיות מזעזעת, כזו שלא ראינו כמעט מאה שנה. הימין הפופוליסטי לא מסוגל להודות שלטראמפ תמיד היתה בעיה לדחות מעליו אנשי עליונות-לבנה ואנטישמים. מאוחר גם להכיר בכך שהטראמפיזם משך מהשוליים למרכז נבלים מתועבים ואספסוף גלוח-ראש ונתן להם הכרה שלא קיבלו מעולם.

אבל בעיקר אי אפשר להודות שהפניה מימין ליברלי אל ימין פופוליסטי היא סכנה ממשית ליהודים בעולם כולו – בדיוק כפי שהיא סכנה לערבים, נשים ולהט"בים כאן. חוסר ההבנה, העיוורון (שרובו מרצון), שהאיום על הסדר הליברלי שמגיע עם עליית הפופוליזם מאיים בפשטות על זכויותיהם, מעמדם ושגשוגם של יהודים, בדיוק כפי שהוא מאיים על כל מיעוט אחר, לא יכול להיות מוכר ומטופל, מפני שהימין הביביסטי אימץ את הפופוליזם ומפרק בעצמו את הסדר הליברלי.

החתירה תחת שלטון החוק, ערעור מערכת המשפט, פירוק הדמוקרטיה הליברלית והתנועה לקראת שלטון סמכותני בעל כוח בלתי מוגבל הופכים להיות נקודות ההסכמה היחידות בין הימין הפופוליסטי אצלנו לאנטישמים אצלם. ממילא, עד כמה רמה יכולה להיות הזעקה נגד אנטישמים כאשר בממשלה יושבים הומופובים וכהניסטים?

רק בחודשים האחרונים התבטאו טרמפיסטים בולטים כמרג'ורי טיילור גרין, לורנה בוברט ומייקל פלין בעד "לאומיות נוצרית". בוברט אף אמרה שיש לבטל את ההפרדה בין דת למדינה בארה"ב וש"הכנסייה אמורה להנהיג את המדינה". הסכנה ליהודים ברורה, כמו גם הדמיון לשאיפותיהם של חברי כנסת מהציונות הדתית ומהמפלגות החרדיות.

אנחנו מתקדמים לקראת מציאות שבה הימין האנטי-ליברלי כאן יקבל את הימין האנטי-ליברלי שם, ולהפך, כשבכל צד המיעוטים יהיו אלה שיסבלו. אצלנו אלה יהיו בעיקר הערבים, בתוספת נשים ולהט"בים. אצלם נשים, להט"בים ויהודים. ההצהרה הידועה בדבר "ערכים משותפים" שאנו חולקים עם ארצות הברית תקבל משמעות חדשה. היא תגיע על חשבון המחוייבות של מדינת ישראל אל יהודי העולם.

:
—
פורסם במדור הדעות של הארץ

צאת ספרו החדש של הרב חיים נבון עורר בי מיד עניין משום שהוא עוסק בנושאי דת ומדינה, ותוך כך מכריז – ממש על הכריכה – שהוא תומך ב"מדינה יהודית רזה" ו"פחות כופה". ואם לספיילר מיד, יש כאן בהחלט חדשות טובות: רב אורתודוקסי בולט לא רק מצהיר שכפייה דתית היא דבר שלילי, אלא מרחיב וקובע שיש להנהיג נישואים אזרחיים ושיש להפריט את הכשרות של הרבנות הראשית.

שהחיינו וקיימנו והגיענו, אם כן, לזמן הזה, גם אם בשביל להגיע אליו היינו צריכים לעבור דרך אימוצה של תפיסה סמי-ליברטריאנית על ידי האליטה האינטלקטואלית של הציונות הדתית. כי זה מה שמובא לפנינו: מדובר בעוד צעד בקמפיין המתמשך מטעם 'קרן תקווה' לפירמוט הציונות הדתית ולהפיכתה מאחת הקבוצות הסוציאליסטיות ביותר במדינת ישראל לאחת הקפיטליסטיות ביותר. הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים, אולם כפי שמוצהר בעמוד השער והן בתודות, יצא לאור "בסיוע קרן תקווה".

אין בכך חלילה כדי לבטל את ערכו של הספר. אני חושב שזה ספר שמגמתו חיובית, ואני גם מסכים עם הרב נבון בכיוון הכללי של דבריו. נבון אינו ליברטריאן, והוא קובע שאין בעצם אפשרות שהמדינה תתעלם לחלוטין מתחום הרווחה. מה שהוא רוצה הוא התערבות שקולה ומוגבלת בתחום זה, כמו גם בתחום הערכי, כלומר ההיקף שבו המדינה יכולה לנסות לעצב את המרחב הכלכלי, כמו האזרחי, אמור להיות מוגבל, אולם לא בלתי קיים. כנראה שנתווכח על המידות אבל זאת כשלעצמה לדעתי גישה נכונה.

כדי להציג את תפיסתו מקדיש הרב נבון לא מעט מהספר כדי להראות שהתנ"ך עצמו מקדם תפיסה של "מדינה רזה" עבור בני ישראל. הוא נאחז ביחס האמביוולנטי של התנ"ך למלוכה כדי להסיק ש"התורה רוצה לצמצם את חשיבותה של המסגרת הפוליטית בכלל", כלומר לתת לקהילות היהודיות כמה שיותר אוטונומיה, ולשלטון את מינימום הכוח ההכרחי.

זהו מדרש נאה, הגם שכמובן קשה לגזור מסקנות מודרניות ממציאות של חברה שבטית וכלכלה אגררית. מצד שני יש כאן משום חתירה תחת התקווה/איום של אותה "מדינת הלכה" שמדי פעם מוצגת כאידיאל אורתודוקסי. נבון מביא מקורות שונים על דלילותה של המסגרת התורנים בכל הנוגע לניהול מדינה. הרב חיים דוד הלוי, למשל, מובא בספר כמי שעמד על כך ש"אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור" (תחומין, ח), ואפשר להוסיף לכך את הר"ן, שסבר ש"נתיחדה תורתנו מבין נמוסי אומות הקדמונים במצות וחקים אין ענינם תקון מדיני כלל" (דרשות הר"ן, י"א). קביעות אלה רומזות עד כמה החלום התיאוקרטי הוא פיתוח מודרני (וראו ספרו החדש של אלכסנדר קיי, The Invention of Jewish Theocracy, על כך.)

אז נתנו לשלטון מינימום כוח, אבל הענקת אוטונומיה לרמה הקהילתית והמשפחתית אינה רק טוב כשלעצמו. על פי נבון העצמת הקהילות ומוסד המשפחה היא הדרך העיקרית למנוע ממשטר דמוקרטי להתדרדר לכדי עריצות ההמון. הוא מצביע על כך שמשטרי עריצות, מבולשביזם ועד פשיזם, ניסו לפרק את המוסדות שבין הפרט לשלטון (קהילה, משפחה, קהילות דתיות, מועדונים חברתיים) ובאופן כללי שוב ושוב מזהיר מפני שלטון ריכוזי.

שלטון ריכוזי אכן רע ומשפחות אכן חשובות, אבל נבון שוכח שדרך מרכזית בשלטון דמוקרטי ו/או ליברלי להגן על הפרט הוא באמצעות מערכת המשפט הליברלית. והרי גם את זו פירקו רודנויות למיניהן. נראה שמימד שלם בתורת הפרדת הרשויות נעלם מעיניו, כאילו הוא לא שמע על בלימת דורסנות השלטון והשמירה על חירויות הפרט על ידי בית המשפט.

מגיע הדבר לידי כך שכאשר מוזכר ספרו של אלקסיס דה-טוקוויל העוסק בארצות הברית, כותב נבון כי קיומן של משפחות וקהילות הן "בעיניו [של טוקוויל] הדרך היחידה למנוע את הפיכת הדמוקרטיה לשלטון עריצות ממשלתי." אבל זה לא נכון. זו לא הדרך היחידה. טוקוויל כותב כמה פעמים שמה שמונע מארה"ב הדמוקרטית להפוך לשלטון עריצות הם בתי המשפט. כך למשל, בעמ' 277 בתרגומו של אהרן אמיר (הוצאת שלם) כתוב כי:

כשאנו באים לבקר אצל האמריקנים וללמוד את חוקיהם נוכחים אנו לדעת כי הסמכות שנתנו בידי המשפטנים, וההשפעה שנתנו להם להשפיע על הממשלה, הן כיום המחסום המוצק ביותר לסטיותיה של הדמוקרטיה.

ויש עוד מגוון אמירות כגון זו (ראו למשל עמודים 103, 154, 282, 283).

קשה לי להאמין שהרב נבון לא מכיר את עמדותיו של טוקוויל. גם לא קשה למצוא דוגמאות עכשוויות להיעזרותם של שמרנים – לא מחוסר ברירה, אלא בגאווה ובששון – בבית המשפט על מנת להגן על זכויותיהם מפני כוחה של המדינה (חשבו על מאבקן של קבוצות דתיות בארה"ב נגד אובמה-קֶר בכל הנוגע להפלות ואמצעי מניעה). נראה שרצונו של נבון להיאבק באקטיביזם שיפוטי (הוא מקדיש מספר עמודים לעניין) מונע ממנו להודות בחשיבתה של בקרה וביקורת שיפוטית על השלטון הדמוקרטי.

כך או כך הגענו אל מדינת ישראל שמתנהלת בהתאם לתפיסה סמי-ליברטריאנית: ממשלה קטנה, שירות ציבורי מינימלי והגנה על חירויות הפרט. התפיסה הזאת נחשבת "שמרנית" משום שכך נוהגים לחשוב בארה"ב ולמרות שאין בה שום דבר שמרני בפועל – היא ודאי לא תורמת לשמירה על מסורת או מורשת כלשהי.

ובאמת, כשצריך לשמור על מסורות מסויימות הרב נבון פונה לצד הלא-ליברטריאני שלו, הצד הקהילתני שסבור שלמדינה יש רשות – ואף צורך – לעצב את המרחב הציבורי. כך למשל, הוא קובע כי "במדינה יהודית, שמירה על הרוב היהודי המוצק של המדינה צריכה להיות שיקול לגיטימי בקביעה מי זכאי להיכנס למדינה ולקבל בה אזרחות" (אני חושב שהוא צודק); הוא חושב שהממשלה צריכה להיות מחוייבת להיוועץ ברבנות הראשית בסוגיות לאומיות כבדות משקל (לא כדאי לדעתי); הוא חושב שהמדינה צריכה להכיר רק בגיור האורתודוקסי (לשמחתי העניין הזה נגמר); ואף סבור ש"עקרונית […] למדינה יש סמכות לקבוע שהנישואים בישראל יהיו דתיים בלבד" (למרות שכאמור הוא תומך בהסדרת נישואים אזרחיים – אמנם, הוא רומז שמדובר רק בנישואים הטרוסקסואלים).

איך בדיוק משתלבת ממשלה "רזה" והעצמת המשפחה והקהילה עם קביעה מטעם המדינה שהנישואים יהיו דתיים בלבד? ומהי הרבנות הראשית כולה, כמנגנון דתי בירוקרטי ממלכתי, אם לא שריד של המדינה הסוציאליסטית הריכוזית? ולמה שהדרך לאזרחות במדינה החילונית תהיה נתונה בידי זרם דתי מסויים? איך פתאום הרצון בצמצום הממשלה עובר מטאמורפוזה והופך ללגיטימציה לריכוזיות קיצונית?

כי זה בעצם העניין: יש מתח מובנה בין הרצון לממשלה קטנה לרצון לעיצוב המרחב האזרחי, ובאופן רחב יותר בין ליברליזם כלכלי לשמרנות מחד, ובין פופוליזם לשמרנות מאידך. הימין בעת הזאת – בארצות הברית כמו בישראל – מתהדר בכותרת "שמרני", כאשר בפועל הוא יותר ליברטריאני ולחילופין פופוליסטי.

השמרן (כמו טוקוויל) רוצה מערכת משפט חזקה שתגן עליו מהממשלה. הפופוליסט רוצה מערכת משפט חלשה כדי שרצון העם, דרך נבחריו, לא יוגבל. השמרן רוצה לשמר את אורח חייו ואת הקהילה שלו. הקפיטליזם מרדד ומוחק צורות חיים, מפרק קהילות ומעודד אינדיבידואליזם. השמרן רוצה מסורת, דוֹגמה, אורתודוקסיה. הן השוק והן ההמון רוצים גיוון, אופנה ובחירה.

לכן כאשר השמרן בכל זאת מבקש לבצר את הלאומיות, האתניות או המסגרות הדתיות החשובות לו, הוא חייב ליצור לעצמו כל מיני לקונות שדרכן הוא יתעקש שלמרות תמיכתו בשוק החופשי ובקול "העם", הוא בעצם דווקא רוצה להגביל את השוק ולסרב לרצון העם. בסוף כל הכרזה סרוגה על הפרטת המשק נמצא מימון לא שוויוני של מערכת החינוך הדתית, תקציבים יעודיים לישיבות ומגזר ציבורי מנופח ביהודה ושומרון. בסוף כל משפט על ממשלה קטנה מסתתר חרד"לי עם קפוטה שרוצה שהמדינה "תטפל בבעיית הרווקות המאוחרת".

מתחים וסתירות פנימיות הן לא דבר נדיר בכל הנוגע להשקפות עולם, ואין הם בהכרח מבשרים על בעיות בלתי פתירות. אולם נראה שמה שהיתה עד לא מזמן השמרנות האנגלו-אמריקאית מתפרק מול עינינו. שילוב הידיים בין הליברטריאנים מחד והנוצרים ושמרנים החברתיים מאידך אינו נהנה עוד מהאוייב המשותף שהיתה ברה"מ, ומשמש כעת רק כהסכם אד הוק לצורך ריצה משותפות בבחירות. בלוק טכני, כמו שאוהבים לומר אצלנו.

מאידך טראמפ החדיר לתוך המפלגה הרפובליקאית פופוליזם, עורר דיבורים "קואליציה בין-גזעית של אנשי מעמד פועלים שמרנים", והמנסים ללכת בדרכו, נבחרי ציבור כמו טד קרוז וג'וש האולי, כבר תומכים בתוכניות שהם עצמם היו מוקיעים כ"סוציאליזם" עד לא מזמן. רק בשבוע שעבר יצא טראמפ נגד ה-WSJ על כך שהוא בעד גבולות כלכליים פתוחים שמזיקים לעובדים האמריקאים. גם מי שתמך בברקזיט לא יכול תוך כדי כך להלל את השוק החופשי.

התפיסה השמרנית בישראל גם ככה צעירה למדי, ונותר לחכות ולראות כיצד הרוחות המנשבות בארצות הברית ישפיעו עליה. הפופוליזם הביביסטי כבר מכרסם בה, ועד שנתניהו לא יפנה את הבמה קשה לראות התגבשות של מחנה פוליטי שמרני. כאשר פולחן אישיות ואופרטוניזם גוברים על הנאמנות לשלטון החוק, שלא לדבר על עקרונות ונורמות בסיסיות, אין שמרנות. למעשה אין אידיאולוגיה בכלל.

אבל האתגר הגדול יותר יהיה השילוב בין הליברליזם למסורת היהודית, שאינה נהנית (או סובלת) מהאינדיבידואליזם ותפיסת הפרדת הדת מהמדינה שמובנים לתוך הנצרות. כזכור, משה פייגלין ניסה לייצר סינטזה כזאת עם הליברטריאניות, אם כי הסתירות הפנימיות אצלו היו גדולות עוד יותר. מדובר באתגר ותיק ובסיסי: הוא כולל לא פחות מאשר הניסיון לגבש זהות יהודית מודרנית, והוא הוליד פתרונות שונים. היהדות הרפורמית היא פתרון כזה, שמפקיד את ההגה בידי הליברליזם – ומתנתק מהמימד הלאומי. האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב היא פתרון אחר, שמעצים ומתעצם מהחלוקה בין החיים ההלכתיים בבית ובקהילה לחיים האזרחיים בחוץ – ומתעלם מהמימד הלאומי.

הפרוייקט של הרב נבון, על כן, צריך להיתפס כניסיון חלוצי לשילוב – כלכלי, חברתי ולאומי – בין אורתודוקסיה ציונית-דתית לבין תפיסה ליברלית בואכה-ליברטריאנית. במובן הזה הוא מעניין וראוי לציון. הייתי מעדיף שהוא יהיה עשיר בהצעות פרוגרמטיות לפחות כפי שהוא עשיר באנקדוטות (ובאלה הוא שופע). גם ההתעלמות המוחלטת מחוסר הליברליות הקיצוני או הממשל ה”רזה” שבשליטה צבאית של ישראל במיליוני לא-אזרחים פחותי זכויות זועקת ללב השמיים, כמו גם השתיקה לגבי ההשקעה העצומה, המאוד לא כלכלית, לא שוויונית ולא רזה של המדינה בפרוייקט ההתנחלויות. אבל כל ההתחלות קשות. בסופו של דבר ההיגיון הליברלי עושה את שלו: למרות שנבון חושב שלגיטימי שהמדינה תגביל נישואים לטקסים דתיים בלבד, בשורה התחתונה הוא מכיר בכך שעדיף שלא. כשזה מגיע מרב אורתודוקסי זו בשורה טובה, הראויה לשבח.

"יצא לך לקרוא את 'עלייתן של האימפריות הצבעוניות'?" שואל בספר 'גטסבי הגדול' יריבו של גטסבי, טום ביוקנן. ביוקנן מסביר כי "הרעיון הוא שאם לא ניזהר, הגזע הלבן פשוט ישקע לחלוטין. זה הכל מאוד מדעי… זו אחריותנו, בתור הגזע השליט, להישמר, או שהגזעים האחרים האלה ישתלטו על העניינים" (מאנגלית: ליאור שטרנברג, אחוזת בית, 2013)

פרנסיס סקוט פיצג'רלד, מחבר יצירת המופת מ-1925, ידע היטב מדוע הוא שם בפיו של האנטגוניסט שלו את המילים האלה. נקודת המתח בין שני גיבוריו עומדת על שאלת האמת והאותנטיות. מחד, מקור עושרו של ג'יי גטסבי מפוקפק: הוא מלא קסם וכריזמה, אבל חייו מבוססים על שקר. מנגד, טום ביוקנן הוא טיפוס דוחה למדי, יהיר וגאוותן, אבל הוא בן נאמן למעמד העליון האמריקאי של שנות ה-20 הגועשות. עבור שכבה חברתית אמריקאית לא קטנה, הבדיות הגזעניות שהוא פולט היו אמת לאמיתה.

הספר שמציין ביוקנן הוא שיבוש של חיבור אמיתי: ״הגאות הצבעונית העולה כנגד העליונות העולמית הלבנה״ (The Rising Tide of Color Against White World-Supremacy), שראה אור ב-1920 וזכה לעניין בארה״ב. את הספר כתב לותרופ סטודרד, הוגה אמריקאי פורה, שהביע בו חשש ממגמות דמוגרפיות בלתי-נמנעות אשר יהפכו את הלבנים בעולם למיעוט מדוכא. כבעל תורת גזע מפורטת סבר סטודרד ש"הגזע הנורדי" עליון על כל הגזעים האחרים, ושלמען טובת הכלל ראוי שהוא ימשיך למשול בעולם.

ספרו של סטודרד אינו אלא חוליה אחד בשרשרת ארוכה הנמתחת מתחילת המאה ה-19, שכל חבריה נושאים על זרועם את החרדה הלבנה מהפיכה למיעוט. כשפיצג'רלד העניק את התפיסות האלה לדמותו של ביוקנן הוא סימן אותו כבשר מבשרו הלבן של המעגל החברתי המסוים, שנתפס לחרדה הזאת ולחיבורים האלה.

סטודרד כבר נשכח מזמן, והעמדות שהביע – שבגרסאות מסוימות היו מקובלות בזמנו גם על אנשים שהחשיבו עצמם פרוגרסיביים – הפכו מוקצות ומגונות. התוצאות המעשיות שתורות הגזע הולידו בשנות ה-30 וה-40 הפכו את הנושא לטאבו, ובימינו רק קבוצות שוליים מחזיקות בהן. אולם מה שבמשך עשורים היה נחלתם של דחויים ומודרים, הפך בעזרת האינטרנט לנושא לשיח ער. הרשת חיברה בין תמהונים ופונדמנטליסטים והיא נותנת לקיצונים להרגיש שהם חלק מתנועה רחבה. גל של ארס עולה ותוסס, ועליו רוכבים פוליטיקאים חסרי מצפון, המלבים את תחושת הקורבנות הלבנה. אלה המחשיבים עצמם חוד החנית במאבק כנגד "הגאות הצבעונית" גם פועלים בהתאם.

לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא עקבות לרעיונות הללו במעשי רצח המוניים שהתחוללו בשנים האחרונות. אנדרס בריוויק, שביולי 2011 רצח יותר מ-70 בני אדם באוסלו, רובם בני נוער, השאיר מניפסט בן 1,500 עמודים שבו התריע מ"ג'נוסייד לבן" (הניסוח המועדף של האוחזים באותה חרדה) ומה"איסלאמיזציה של אירופה". ב-2015 רצח דילן רוף שמונה אפרו-אמריקאים בכנסייה בצ׳רלסטון שבקרוליינה הדרומית, תוך כדי שהוא זועק ש"שחורים משתלטים על המדינה". בחיבור שמיוחס לו הביע רוף דאגה מהמתרחש באירופה, "מולדתם של האנשים הלבנים". ברנטון טרנט, שרצח במרץ השנה 51 בני אדם בשני מסגדים בכרייסטצ׳רץ׳ שבניו זילנד, חשש מ"ההחלפה הגדולה", תיאוריית הקונספירציה בדבר החלפתם של לבנים במי שאינם; ופטריק קרוסיוס, שפתח באש באוגוסט בסניף וולמארט באל פאסו ורצח 22 בני אדם, התיימר להגן על ארצו מ"פלישה היספנית".

גם הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג בשנה שעברה הונהג על ידי איש ״עליונות לבנה״, שפרסם סיסמאות כגון "גיוון פירושו לרדוף את האדם הלבן האחרון", והאשים את הקהילה היהודית המקומית בסיוע ל"פולשים". שנה קודם לכן, בכינוס האלט-רייט בשרלוטסוויל, הזהיר אחד המארגנים, ג'ייסון קסלר, מפני "ג'נוסייד לבן" ומ"החלפתם של האנשים שלנו, תרבותית ואתנית". הצועדים נושאי הלפידים צעקו שם "Jews will not replace us".

היהודי הנצחי בתפקיד חדש

אבל איך בעצם היהודים קשורים לכל זה? בגרסה הנפוצה של אותה חרדה לבנה, היהודים הם שמתכננים ומתזמרים את השתלטותם של "הגזעים הנחותים" ואת קיצו של הגזע הלבן. כידוע, מעמדם של יהודים כ"לבנים" הוא ארעי, ותלוי ברצונם של לבנים נוצרים. עבור רוב החוששים מג'נוסייד לבן (אם כי לא כולם) יהודים בעצמם הינם גזע נחות, והגירתם של לא-לבנים לארצות אירופה וארה"ב היא תוצאה של מזימה יהודית מכוונת שמטרתה להכחיד את הגזע העליון.

כאן משתלבת היטב נטייתם של יהודים אמריקאים לעבר הצד הפרוגרסיבי של המפה, ובהמשך, נטייתם של עמותות ופילנתרופים יהודים לתמוך במטרות פרוגרסיביות. מסתבר שיהודים הנאבקים נגד גזענות ולמען סובלנות בעצם שואפים לערבוב גזעי וזוממים את חיסול הלבנים. תמיכתם במיעוטים באה לא מתוך עולם ערכי שבו מצווה לאהוב את הגר, אלא כנגד הרוב בהיר העור. ג'ורג' סורוס מככב לא רק בתיאוריות הקונספירציה של דוברי הימין; שמור לו מקום מרכזי בקרב חסידי החרדה הלבנה, ואפילו בתכניות הבוקר. המזרחן ד"ר גיא בכור הידהד בהתלהבות את "תיאוריית ההחלפה" בפינתו הקבועה בערוץ 13, ובהקשר אחר אף ציין כי "היהודים הפרוגרסיביים ימיטו אסון נורא על יהודי ארה"ב. וזה בדיוק מה שקרה באירופה".

הנרטיב האנטישמי הזה אינו שולי. עלילת הדם על פיה יהודים פועלים להכחדת "האדם הלבן" נמצאת ברקע חלק הארי של האלימות הרצחנית מצד אנשי העליונות הלבנה בזמן הזה. כפי שכתב אריק ק. וורד (Ward), פעיל חברתי שחוקר קבוצות אלה זה שלושה עשורים, אנטישמיות היא "הליבה התיאורטית" במערך הקונספירטיבי של תנועות הלאומיות הלבנה והעליונות הלבנה. על פי וורד, האנטישמיות הפכה למרכיב מרכזי בגזענות הלבנה האמריקאית אחרי ניצחונות המאבק לזכויות אזרחיות בשנות ה-60. חברי הקבוצות הגזעניות לא הבינו כיצד "גזעים נחותים" הצליחו לגרום למדינה לבטל את הסגרגציה, לקדם שוויון לנשים ולהומואים ומעל לכל גם עוררו את דעת הקהל לטובתם. מסקנתם היתה שחייבת להיות רשת סודית של סוכנים ערמומיים ומניפולטיביים אשר משכו בחוטים ודאגו לכך. באופן מתבקש, "זקני ציון" נכנסו לנישה המוכרת.

עבור קבוצות העליונות הלבנה יהודים משמשים אפוא בתפקיד האנטישמי הקונספירטיבי הקלאסי, אולם הפעם המזימה אינה לצבור כסף או כוח, גם לא לחתור תחת הנצרות, הסדר הכלכלי או מדינת הלאום. כעת רוצה היהודי הנצחי לערבב את גזעי העולם כך שהלבנים הטהורים ייעלמו. כמו תמיד, אנטישמים משתמשים ביהודים כדחליל המגלם את האיום שהם חשים על זהותם.

התנ"ך של דורות של קבוצות עליונות לבנה

כדי לעמוד על המסגרת הנרטיבית שמנגישה את המערך הרעיוני הזה, יש לפנות למה שוורד מכנה "התנ"ך של דורות של קבוצות עליונות לבנה", ומה שהליגה נגד השמצה מעריכה שהוא "כנראה הספר הנקרא ביותר בין מעגלי קיצונים ימנים" בארה״ב. מדובר ב״יומני טרנר״ (The Turner Diaries) שכתב איש העליונות הלבנה וויליאם פירס (Pierce) תחת שם העט אנדרו מקדונלד. הספר נכתב, לא במקרה, במהלך שנות ה-70 – אחרי ההכרה בניצחונה של התנועה לזכויות האזרח – ומהווה קרוב לוודאי את הטקסט האנטישמי הנפוץ והמשפיע ביותר מאז מיין קאמפף.

״יומני טרנר״ אינו מניפסט או ספר הגות. מדובר ברומן. הוא מספר את סיפורו של ארל (Earl) טרנר, חבר בארגון מחתרתי הנאבק בממשלת ארה״ב. הזמן הוא שנות ה-90, והממשלה, שנשלטת על ידי ליברלים ויהודים, מתעקשת על ערבוב גזעי ואינטגרציה, מעודדת נישואי תערובת ונאבקת בגזענות ובסגרגציה, ובסופו של דבר עושה כל שביכולתה על מנת להביא כליה על הגזע הלבן.

זה לא מקרי – היהודים, על פי הספר, הם שמושכים בחוטים. הליברלים והפרוגרסיבים הנוצרים הם האידיוטים השימושיים שעוזרים להם (בספר הם מכונים Shabbos Goyim), ואילו השחורים וההיספנים הם השרירים ובשר התותחים של המזימה. אם ישיגו את מטרתם, יכחידו היהודים את הגזע העליון וישלטו בעולם.

הספר מתאר את מלחמת הגרילה והטרור של הארגון (שמו הוא פשוט The Organization) נגד ממשלת ארה״ב (המכונה The System). תאים שונים של הארגון מבצעים פיגועים על אדמת ארה"ב כדי לפרק את הסדר החברתי. המטרה היא לעורר את דעת הקהל, ולגרום ללבנים להתנער מהאינדוקטרינציה לטובת שוויון, פלורליזם וסובלנות, ולבסוף לגרום להם להבין שהם – הלבנים – עליונים על כל השאר.

המפנה מתרחש כאשר הממשלה מתחילה להחרים את כל כלי הנשק מהציבור. יחידות משטרה, מאוישות בעיקר על ידי לא-לבנים, עוברות מדלת לדלת ואוספות את הרובים, בתסריט שללא ספק מהווה את הסיוט הגרוע ביותר של ה-NRA. גיבור הספר, טרנר, מבין שהגיע הזמן לפעול, והוא יורד למחתרת עם שותפים לדרך. הם שומרים על קשר עם תאי טרור אחרים, שהקורא מבין שיש רבים מהם.

הפעולה הגדולה הראשונה של טרנר היא פיצוץ מטה ה-FBI בוושינגטון. חברי החוליה מחנים מתחת לבניין מכונית מסחרית עמוסה בחומר נפץ, וממוטטים את המבנה על יושביו. אם זה נשמע מוכר, זה לא במקרה: טימותי מקווי, שפוצץ בניין פדרלי באוקלהומה סיטי ב-1995 ורצח 168 בני אדם, עשה זאת בהשראת הספר. דפים מתוך ״יומני טרנר״ נמצאו במכונית המילוט שלו.

ואכן, 'יומני טרנר' אינו רק רומן אלא גם מעין מדריך "עשה זאת בעצמך". הוא מלמד איך לנהל תא מחתרתי, איך להרכיב פצצה תוצרת בית, וכיצד לשדוד ולשחוט בעלי עסק יהודים כדי לממן את הפעילות המחתרתית. ההערכה היא שהספר היווה השראה ישירה לכמאתיים פעולות טרור ברחבי העולם, כמו גם לארגוני עליונות לבנה כמו The Order, the Aryan Republican Army ואחרים.

נחזור לעלילה: המחתרת נאבקת במשך שנים בממשלה ובדעת הקהל הסובלת מ"שטיפת מוח יהודית" אנטי-גזענית. הם מתקיפים מערכת עיתון (עיתונות טובה היא בעיה לכל גזען), ממטירים מרגמות על כנס שבו משתתף נשיא ארצות הברית, רוצחים יהודים ופעילים חברתיים ליברלים, ולבסוף מצליחים להשתלט על כל דרום קליפורניה, באופן חשוב במיוחד על בסיס חיל אוויר ונדנברג, שבו מערך טילים גרעיניים.

כשצבא ארה"ב מתכוון לפלוש לאזור "המשוחרר", מקדימים אנשי הארגון ויורים טילים גרעיניים על ניו-יורק, תל-אביב ומוסקבה. אם שאלתם למה מוסקבה התקבלתם. את תל-אביב ואת ניו-יורק יש להשמיד, כמובן, פשוט מכיוון שמדובר בשני הריכוזים הגדולים ביותר של יהודים בעולם. מוסקבה נמחקת כדי שהרוסים יגיבו ויהרסו את הערים המרכזיות בארה"ב, וכך יפתחו את הדרך להשתלטות סופית של "הארגון" על ארה"ב.

זה אכן מה שקורה. בעוד מדינות ערב פולשות אל ישראל ומחסלות את מי ששרד מהמכה הגרעינית, "הארגון" משתלט על ארצות הברית. טיהור אתני רחב היקף מתבצע, ואחרי שארה"ב הופכת טהורה לנצח, דואגים לחסל באמצעים גרעיניים וכימיים את כל הסינים בפרט והאסיאתים בכלל. כמובן גם היספנים, ערבים, פרסים ובאופן כללי כל מי שגון עורו אינו לבן בוהק – נרצח. כדור הארץ הופך לנקי מלא-לבנים, כולל פרטים מעורבים, ובשנת 1999 "בדיוק 110 שנים אחרי לידתו של הגדול מכולם" (מי שכבר התקבל ודאי יוכל לנחש), העולם שב לבעליו הראויים.

מורשת טרנר

הקריאה בספר, לבד מכך שמעוררת בחילה ממשית, מבהירה עד כמה הימין החדש (ה-Alt Right ועוד גוונים של ימין רדיקלי, על גרסאותיו האמריקאיות והישראליות) מושפע מהרעיונות שבאים בו לידי ביטוי.

הספר יוצא נגד ליברליזם (או יותר נכון "המגפה היהודית-ליברלית-דמוקרטית-שוויונית") אך סולד גם משמרנים קלאסיים: אלה מתוארים כחנונים מהוגנים, שלא מבינים מתי יש לזרוק את החוק לעזאזל ולאחוז בנשק. הבוז שרוחש הספר לשמרנים מוצא הדהוד בבוז ששמור להם באלט-רייט (שם הם מכונים Cuckservatives, כלומר תמימים וחסרי אונים).

גם הפמיניזם זוכה למקום מיוחד של שטנה, המקבילה למיזוגניה הרווחת כיום במעגלי הימין החדש. "שחרור האישה" מתואר כ"פסיכוזה המונית" שפקדה את העולם לפני ניצחון הלבנים, במסגרתה שוכנעו נשים שהן "אנשים (people), לא נשים"; והפמיניזם לא היה אלא מזימה של "המערכת" על מנת להסית את הגזע העליון כנגד עצמו.

יש הרבה ניטשיאניות דה-לה-שמאטע בספר, מהלעג לליברליזם כ"אידיאולוגיה נשית" ועד לתפיסות של דרוויניזם חברתי על פיהן כל אדם וכל גזע דואג לעצמו, והחזק שורד. המעוניינים בשוויון ובפלורליזם הם או רמאים (היהודים) או שטופי מוח (ליברלים לבנים). חברה "בריאה" ו"שפויה" היא חברה טהורת גזע, גברית, מיליטנטית, פטריארכלית והטרוסקסואלית. כך לתפיסת המחבר נראה עם נורמלי בארצו.

הליברלים מתוארים כחבורה אידיאליסטית אבל עיוורת: הם מתעלמים מפשעי המיעוטים (שחורים בעיקר), ומגינים תמיד עליהם גם כשהם באופן ברור אשמים. ילדה מתלוננת בפני אמה שילדים אפרו-אמריקאים מציקים לה בבית הספר זוכה לסטירה ומואשמת בגזענות. ליברלים אחרים מאפשרים לחברי קבוצות מיעוט לאנוס את נשותיהם מול עיניהם ללא התנגדות, ומחפים עליהם מול המשטרה. ההקבלה להאשמות נוכחיות של חיפוי ליברלים על פשעי מיעוטים, למשל בדברים שאמר אברי גלעד על שריפת קתדרלת נוטרדאם, ברורה.

גם השנאה למוסלמים הקדימה את זמנה. מחבר הספר, כבר בשנות ה-70, יודע שיש יותר מדי "מזרח תיכוניים שחומים, מקורזלי שיער", וכשהוא וחבריו משתלטים על דרום קליפורניה הם דואגים לרצוח אותם בשיטתיות. לימים החרדה מ"מזרח תיכוניים" תהפוך לזעקה שאלה "משתלטים על אירופה", עלילה שדואג להפיץ הימין החדש הן בארה"ב והן בישראל.

טראמפ, בנון, דיוק

כפי שגילה חוקר התנועות הרדיקליות ג'.מ. ברגר, ״יומני טרנר״ הוא רק פרט אחד – ומצליח במיוחד – מתוך סדרה ארוכה של טקסטים שבמרכזם איום "צבעוני" על האדם הלבן. בשנות ה-20 של המאה הקודמת זכו חיבורים כגון ״הגאות הצבעונית העולה״ לתהילה, ולצדם רווחה הקריאה ל"היגיינה גזעית". אולם את ראשיתו של הז'אנר איתר ברגר בשנות ה-30 של המאה ה-19, על רקע הפולמוס על העבדות ולקראת מלחמת האזרחים בארה״ב. החרדה שאחזה בתושבי הדרום הלבנים מהאפשרות שעבדיהם השחורים יצאו לחירות העלתה על הכתב לפחות ארבעה רומנים דיסטופיים (מבחינתם), המתארים את ארה״ב כמרחב של ערבוב גזעי נטול אפליה – לזוועתם של בהירי העור. בחלק מהחיבורים מתחוללת מלחמה להשבת "הסדר הטבעי" על כנו.

נראה שאפשר לשרטט את תקומתו של הז'אנר על פי תולדות הישגי הליברליזם. המאבק לשחרור העבדים הביא ללידתו ותפוצתו הראשונית. הגל שני הגיע בעשורים הראשונים של המאה ה-20, במקביל לעלייה במספרי המהגרים אל ארה"ב. באופן אנלוגי נוצר אז הדור החדש של הקו קלוקס קלן, שהפעם ראה איום לא רק בשחורים, אלא גם בקתולים, ביהודים ובאליטה האינטלקטואלית. הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה קטע את הגל הזה, וגל חדש של עליונות לבנה עלה רק בסוף שנות ה-60, אחרי ביטול הסגרגציה והישגי התנועה לזכויות האזרח. הפעם, כאמור, שיחקו היהודים תפקיד מרכזי במבנה הקונספירטיבי. מי שזעקו "Jews will not replace us" התכוונו לומר שהם יאבקו כדי שיהודים לא יחליפו אותם בהיספנים ובמוסלמים.

על הרקע הזה ניתן להבין את המורכבות שבעליית הגל האנטישמי הנוכחי. הנשיא טראמפ ללא ספק מלבה את להבות שנאת הזרים. היחס שלו למהגרים, דיבורו על "פלישה" של היספנים וסירובו להתנער מאנשי עליונות לבנה מוצהרים כדיוויד דיוק הם דשן למדמנה של הימין הקיצוני. מאידך, מי שדוגל ב"תיאוריית ההחלפה" לא יכול להשלים עם יחסו החיובי לישראל, ולא יכול שלא לחוש שחלה החמרה במצב ה- Zionist Occupied Government, כפי שמכנות קבוצות ימין אנטישמי את הממשל בארה"ב.

ושוב, מחד, סטיב בנון, שהיה יד ימינו, הזכיר לא פעם את הספר The Camp of the Saints, עוד רומן בז'אנר המתאר פלישה המונית של לא-לבנים לאירופה (יוצא לאור ב-1973), וטראמפ אף ציטט בטוויטר, עוד בהיותו מועמד לנשיאות, דברים מחשבון תחת השם WhiteGenocideTM. מאידך מי שמאמין שממשלת ארה"ב היא Zionist Occupied Government, ככינויים של קבוצות עליונות לבנה שונות, לא יכול שלא לחוש ש"הכיבוש הציוני" רק החריף תחת טראמפ. בנוגע ליחס לציונות, לפחות, קיים קרע עמוק בין האלט-רייט לבין הקבוצות אוונגליסטיות שונות.

העובדות בכל מקרה ברורות. דו"ח מיוחד של משרד התפוצות, שהתפרסם לפני שנה, מצא כי ״תומכי העליונות הלבנה בארה”ב חווים תחייה מחודשת״ בשנים האחרונות. גם דו"ח שפרסם ה-FBI ב-2018 מצא עלייה מתמדת במספר פשעי השנאה מאז 2015, כולל גידול ניכר בפשעי שנאה אנטישמיים. המציאות היא שהאלימות הרצחנית כלפי יהודים בארה״ב הגיעה לשיאים חסרי תקדים. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהיה נוח ונעים כל כך לכל סוג של שרץ גזעני, הומופובי ומיזוגני, לפופוליסטים, דמגוגים ולסוחרי תיאוריות קונספירציה. אנטישמים שותים מאותם מקורות.

"הגזע העליון", "העם הנבחר"

כל המדינות שונות, אבל הימין הרדיקלי בכולן נוטה לחשוב על פי אותן תבניות. גזענות היא גזענות, אולם בזה לא נגמר הדמיון. גם הסיפור על מזימה יהודית שפועלת מאחורי הקלעים, ומצליחה לשכנע לבנים טובים להיות ליברלים ופלורליסטים, דומה מאוד לסיפור על "ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית […] זה נעשה על ידי אנשים בעלי ‘צווארון לבן‘, שנמצאים מאחורי הקלעים". הציטוט לקוח מהחוברת ״האומץ לעצמאות״ שפרסם הרב צבי ישראל טאו, מנהיג ישיבות הקו החרד"ליות, במאי האחרון, והוא מכוון למי שגורמים לעם ישראל לחשוב – חלילה – שנשים שוות לגברים, או שהומואים ראויים לזכויות שוות.

הדמיון בדרכי המחשבה (ולא הפעולה) בין תיאוריות הקונספירציה של האנטישמים האירו-אמריקאים לבין זו של ישיבות הקו נובע מהנחת המוצא, והיא שהאדם העליון (הלבן מכאן והיהודי מכאן) אינו יכול להיות רע, אלא לכל היותר מבולבל. אם הוא ליברל, פמיניסט וגיי-פרנדלי זה לא מפני שהוא באמת חושב כך, אלא רק מפני שעבר אינדוקטרינציה על ידי קבוצה קטנה וערמומית של נבלים. אלה הפיצו "אידיאולוגיה לא טבעית" (פירס) אבל "זה לא הטבע של עם ישראל" (טאו). בתוך תוכו היהודי או הלבן הוא באמת בסדר: נאמן לעצמו, למוצאו ולייעודו. הוא לבן או יהודי "אותנטי" – בדיוק כמו שטום ביוקנן, האנטגוניסט של ״גטסבי הגדול״, הוא אמריקאי עשיר אותנטי.

גיבורי ״יומני טרנר״ מנסים לעורר את הלבנים מתרדמתם הפרוגרסיבית, ובאופן דומה מסגרות הומופוביות כמו מפלגת ״נעם״, או תנועות חרד"ליות אחרות, פונות ללב הטוב של היהודי המבולבל. מכיוון ששתי התנועות תלויות בציבור רחב הרבה יותר מהן, שמחד נחשב על ידן לנעלה ומאידך לא חושב כמוהן, הן חייבות להניח שהוא עבר שטיפת מוח, ולכפור בכך שחבריו באמת חושבים כפי שהם אומרים שהם חושבים. אנשי העליונות הלבנה רוצים שהלבנים יתפכחו ויבינו שהם בעצם שונאים שחורים ויהודים; אנשי הרב טאו מבקשים מהיהודים להתפכח ולהבין שהם בעצם סולדים מהומואים ועליונים על ערבים. אז יחזור העולם לסדרו. לסדר "הטבעי", "האמיתי".

וכאן מצויה גם נקודת התורפה של כל פרויקט גזעני. בפשטות: גזענות אינה מסתדרת עם האמת. ב״יומני טרנר״ המחבר מניח מראש שבני אדם בעלי עור שחום הם אלימים וטיפשים באופן טבעי, וההנחה הזאת היא גלגל שיניים חשוב במנגנון העלילה. הליברליזם, לטענתו, הוא שקר שקל להפריך מפני שלא-לבנים הם "באמת" אלימים ו"באמת" לא מוכשרים, ושכונות מעורבות סובלות "באמת" מפשיעה, למרות שהליברלים מנסים לחפות על כך. מפני שמערכות הממשל, סוכנויות הביטחון והיחידות הצבאיות הן "מעורבות גזעית", הן פועלות, על פי המחבר, באופן כושל. משום כך קל יחסית למחתרת הלבנה להערים עליהן. אילו היו הלא-לבנים חכמים כלבנים, המחתרת לא היתה מנצחת במאבק. הספר, אם כן, אינו רק דיסטופי; הוא נושק למדע בדיוני.

מהבחינה הזאת המלחמה שאסרו טראמפ, הרב טאו או אנשי תקשורת מסוימים בעובדות, מובנת. הן פשוט לא מסתדרות עם התאוריות הגזעניות שהם מקדמים. "זה הכל מאוד מדעי" אומר טום ביוקנן בנוגע ל"עלייתן של האימפריות הצבעוניות", אולם ה"מדע" הזה הוא מרקחת מגוחכת של דעות קדומות, חרדה והתקרבנות. והרי גם אם נתעלם מהמציאות בשטח, הנתון האחד שמפריך את תיאוריות הקונספירציה הגזעניות הללו הוא עצם העובדה שאנטישמים ויהודים, אנשי עליונות לבנה ואנשי עליונות יהודית, אלה שסבורים שיהודים הם תת-אדם ואלה שסבורים שהיהודים הם על-אדם, מאמינים בסופו של דבר באותן קלישאות.

:

—

פורסם במוסף הארץ

"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו", קובעים חז"ל, "צפה לרגליו של משיח". מכיוון שטבען של מלכויות להתגרות זו בזו, נמצא שרגליו של משיח, לשמחתם של המשיחיים, מהלכות בינינו כמעט תמיד. ממילא מובן שכאשר נשיא ארצות הברית מתגרה באיראן ומעביר שגרירותו לירושלים המשיח בדרך. זה מובן לחה"כ סמוטריץ' שסבור ש"טראמפ הוא חלק מתהליך החזרת השכינה לציון", וזה ברור לסגן שר הביטחון אלי בן דהן שקבע שמדובר ב"פעמי משיח".

אם כי אולי יש לשאול – איזה משיח? עבור אנשי הדת שהבית הלבן שלח אל הטקס די ברור שמדובר בג'יזס. בשביל מי שאינו אדם מאמין זה כנראה פרט שולי – מה נפקא מינה לו אם לא יבוא זה או לא יבוא ההוא. אולם מה שמפתיע הוא שנראה שגם למאמינים זה הפעם לא משנה.

מרתק היה לעבור על עיתוני סוף השבוע של הציונות הדתית ולחזות בכך. ב'בשבע' החרד"לי, לבד מהערה אחת קטנה, פשוט התעלמו מכל הזווית הנוצרית-האוונגליסטית. ב'מקור ראשון' הגדילו לעשות: בעוד העורך חגי סגל כותב כי מדובר "בהתגשמות בהירה של חזון הנביאים", סגניתו אורלי גולדקלנג הקדישה את טורה לשינוי הכולל שעבר על "הנצרות", שפעם רדפה וכעת מהללת אותנו, ואילו הטור של הכתב אריאל שנבל היה כולו כתב הגנה לאוונגליסטים, שעל פיו אך ורק אוהבים אותנו אהבה ללא תנאי.

יש לומר, האוונגליסטים באמת אוהבים אותנו, אם כי לא תמיד זו אהבה שאינה תלויה בדבר. על פי סקר שנערך בדצמבר האחרון 52% מהאוונגליסטים מציינים שאחת הסיבות לתמיכה בישראל היא משום ש"ישראל חשובה למימוש הנבואות של כתבי הקודש" – נבואות קץ הימים. 12% מהאוונגליסטים ציינו סיבה זו כסיבה החשובה ביותר לתמיכתם.

האוונגליסטים, המהווים כ-25% מאוכלוסיית ארה"ב, הם פלח אוכלוסייה מגוון מאוד, ורבים ביניהם חיים את חייהם בלי מחשבה שניה על מדינת ישראל. אולם חלק גדול מהם הם "נוצרים ציונים", ובין אלה נמצאים אותם אוונגליסטים העוקבים בדריכות אחר כל התפתחות מדינית בישראל. עבורם כל תנועה פוליטית כאן מתורגמת לתזוזה שמימית בהיכלות הנצח. התנועות הנכונות, הם בטוחים, יביאו את הגאולה, לא לפני שנאלץ להתייסר בפורענויות מלחמת גוג ומגוג.

רצה הגורל – או ידה של ההשגחה האלוהית – ודווקא את הקיצונים ביותר מבין האוונגליסטים המשיחיים הזמין טראמפ לפתיחת השגרירות בירושלים. רוברט ג'פרס, שפתח את הטקס, הכריז בספרו 'הספירה לאחור לאפוקליפסה' מ-2015 כי ישו בדרכו לשבת על כס מלכותו של דוד, וכי "יחזקאל ל"ח מתאר את פלישת האומות מצפון ומזרח לישראל לתוכה". ג'ון הייגי, שחתם את הטקס, כתב כבר ב-2006 כי "הדו-קרב הגרעיני עם איראן הוא ודאי. המלחמה העצומה במזרח התיכון תאסוף את העולם אל ארמגדון."

העובדה שדווקא מנהיגים דתיים שמאחלים לנו מלחמה קרובה נבחרו כאורחי הכבוד בטקס בירושלים היא אילוסטרציה פורה לשני תמורות משמעותיות העוברות עלינו בזמן הזה. ראשית, השפעתה הגוברת של פוליטיקה משיחית לא רק על ישראל, אלא גם על ארצות הברית. המטיפים הלוחשים באוזני טראמפ אינם אותם שמרנים מוכרים שמבקשים "ערכי משפחה", אלא מחשבי קיצים המשוכנעים שטראמפ הוא כורש, ראש האיחוד האירופי יהיה האנטיכריסט ושאחרי מלחמת גוג ומגוג ישו ימלוך מהר הבית. הם קונים את לבו של הנשיא במחמאותיהם (הייגי אמר לפני שבוע שטראמפ "ייזכר גם בעוד אלף שנים") ומכוונים אותו למימוש חזונותיהם.

ודוק: אותה דתיות משיחית לא זכתה למידת השפעתה משום שנציג מתוכה נבחר להנהיג. ישראל וארצות הברית מונהגות על ידי אתאיסטים ידועים שעברו כל אחד, אם להתנסח במתינות, על אי אילו דיברות. ניתן גם לומר בביטחון כי לנציגי המשיחיים לא היה מעולם סיכוי לזכות ברוב הקולות במדינותיהם. השפעתם נגזרת מתוך המוטיבציה העצומה שמתוכה הם פועלים ומקרבתם למנהיגים הנבחרים. זה כמובן לגיטימי לחלוטין. זה גם מראה על נחישותה של הדת לא רק שלא להיעלם במאה ה-21, אלא גם להשפיע באופן מכריע על המרחב הציבורי.

תהליך משמעותי שני הוא הברית החדשה בין הציונות הדתית לנצרות, כמוה לא היתה בהיסטוריה היהודית. העובדה שמנהיגי ועיתוני המגזר מתעלמים במודע הן מהנבואות האפוקליפטיות של הנ"ל, הן מתחזיותיהם על התנצרות היהודים והן מההיסטוריה הבעייתית, בלשון המעטה, בין הנצרות ליהדות אינה רק עניין של אופרטוניזם ציני. מכיוון שאותם סרוגי-כיפה פוסלים, מחרימים ומבזים מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים מתברר שהמישור המדיני-פוליטי הפך עבורם לעקרוני ומשמעותי הרבה יותר מזה המסורתי-דתי, אף מזה המשפחתי-אתני.

לעומת האוונגליסטים, יהודים רפורמים חולקים עמם שיעור גדול הרבה יותר של מסורת, תיאולוגיה והיסטוריה, אולם הם מעדיפים את הראשונים מפני שכמוהם גם הם ניצבים כנגד תפיסות חברתיות פרוגרסיביות ומחזיקים בעמדות פוליטיות ניציות. שמרנות ומשיחיות הופכות למסגרת תיאולוגית חדשה, המאחדת בין לאומנים ומשיחיים, יהודים ונוצרים. הבדלים אמוניים ופולחניים נשכחים ופוליטיקה מחליפה מסורת כיסוד העיקרי של הזדהות.

שני תהליכים אלה קשורים זה לזה, ומביאים לידי ביטוי לא רק את ההדתה של הפוליטיקה אלא את הפוליטיזציה של הדת. ככל שהמסורות הדתיות מנסות להשפיע על הפוליטיקה המודרנית, כך הן מושפעות ממנה. ככל שהן משקיעות יותר במהלכים מדיניים, כך הן שוקעות בתוכם. התוצאה היא שהדת הופכת לעמדה פוליטית. לא עוד דרך חיים אלא אידיאולוגיה מחנאית שבה עקרונות אמוניים נשכחים והמסורת מיותרת. המאמינים, מצידם, הופכים לשמרנים גנריים, החושבים ופועלים בצורה זהה (בזמננו: רפובליקאית). אם לא ניכחד במהרה בימינו בארמגדון, נוכל אולי לחזות במיזוג המלא בין ציונות דתית לנצרות אוונגליסטית.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של ’הארץ’