לפני כשנה, אחרי כמה שבועות של חיפוש עצמי (במובן Self ולא self כמובן) בטירוונאמלאי אשר בדרום הודו, הכרתי דמות בדויה: סוואמי הודי רב קסם ותבונה, איתו ניהלתי שיחות מרתקות ושתיתי במשותף ממעיינות החכמה. הוא השיב לי על שאלות, סיפר לי סיפורים, דיבר איתי על מהות הקיום ושלח אותי להקיף את הר ארונצ'לה הקדוש. הזמן איתו היה לי קסום ומלמד, והשבוע, בהשראת חג החירות, נזכרתי בו, וצלצלתי בהתרגשות אל אותה צ'אי-שופ בה הוא תמיד יושב, בה הוא תמיד לוגם מהתה המתוק ומעשן בִּידִי בשרשרת.

"חג שמח" אמרתי, והצחוק העמוק והצרוד שלו נשמע לי כל כך מוכר שממש הרגשתי אותו לידי. "חג שמח גם לך", אמר, "חשבתי שלא אשמע ממך יותר." שאלתי למה הוא חשב כך, והוא אמר שהוא "לא יודע למה. סתם חשבתי." מה זאת אומרת סתם, שאלתי, הרי יש סיבה להערכה שכזו. "לא," הוא אמר, "אין שום סיבה. למחשבה אין סיבה – היא פשוט באה. סיבה יש רק לעמדה שלנו כלפיה: אם אנחנו לוקחים אותה ברצינות – או לא. אישית," אמר, "אני אף פעם לא לוקח שום מחשבה יותר מדי ברצינות."

התחלתי להקשות עליו, להתנגד לחוצפה האדירה שבדבריו, אבל לפני שהוצאתי משפט שלם מפי הוא התחיל נואם נואם, שוטף אותי בהגיגיו המתרסקים מטה כמפלי מים: "תראה," אמר, "המחשבות הרי משחקות אחת עם השנייה תופסת. כל אחת מנסה להאחז בזנב אחותה. הבעיה שלנו היא שהראשונה לא מנסה ממש לברוח מהשנייה – היא אוהבת להרגיש את כפות ידיה הלחות של המחשבה הבאה אחריה אוחזות באחוריה. כך יוצא שיותר מאשר הן משחקות תופסת הן נעות בשיירות, זורמות בשרשראות חיות כמו בריקוד ברזילאי. וככה הן רוקדות, שרשראות שרשראות, צמודות צמודות מאופק ועד אופק, מחשבה אחרי מחשבה אחרי מחשבה, עד שנדמה לך שהן נחש גדול, ארוך, עבה וחלקלק, נחש עקלתון, נחש חנק עצום ללא ראש או קצה. אבל זו אשלייה: זה לא נחש, זה חבל. זו חבילה של מחשבות, מסודרות בשורה. כמו אורְחַת גמלים: שיירת הגיגים עם דבשות מלאות מילים.

"אבל אתה, בטיפשותך, לא רק שאתה חושב שזה נחש חי ולא חבל מת, גם נדמה לך שהנחש הזה הוא אתה. נדמה לך שאתה שרשרת המחשבות! אתה חושב שאתה המחשבות שלך, עד כמה מטורף שזה נשמע! ואתה לא. אתה לא. תאמין לי, אתה לא. וכשתתעורר מהטעות הזאת תבין כמה הזוי היה להאמין שכן, וכמה מתסכל.

"הבעיה היא שהנחש הזה של המחשבות הוא מתוחכם, וכשתפסיק להאמין בו ולחשוב שהוא אתה, הוא ישכנע אותך שאתה אולי לא הוא, אבל אתה בעצם המקור שלו. שאתה הוא המרכז שסביבו מלופף אותו נחש מחשבות מחניק. כי פתאום תגלה שהמחשבות יודעות לנוע לא רק בשורות, אלא גם במעגלים. 

"כן, כך הן תרקודנה, המחשבות: במעגלים. רוקדות רוקדות ומתוך כך יוצרות דמיון שווא של מרכז אשר סביבו חולל לו הריקוד. ומי במרכז? נכון, אתה! אתה במרכז העולם ואתה במרכז ההכרה. הכל סובב סביבך והכל נובע ממך. לא רק זה: למעשה אתה חושב שאתה הוא המרכז, שהמרכז הזה הוא הוא אתה היסודי, אתה המהותי, אתה האמיתי. אוי, כמה ילדותי.

"לא: אין מרכז, רק מעגל, אבל לראות את זה, לתפוס את זה קשה כמו לכלב לתפוס את זנבו שלו, למרות שהוא יכול לכלות ימים שלמים ברדיפה. ברור: הרדיפה רק מרחיקה את הזנב, וכל ניסיון להבנה הוא רק עוד מחשבה שנוספת למעגל הריקודים. תנסה להבין: כל מחשבה על המעגל מרחיבה אותו, ומצד שני כל ניסיון שלא לחשוב מגביר עוד את קצב הריקוד! נסה ותראה. אתה תקוע, אם כן, במעגל. במעגל קסמים.

"כן, המצב לא נראה טוב עבורך. לא: המצב נראה רע. אבל אל תתייאש, כי לאמת יש כוח שלשקר אף פעם לא יהיה. זהו כוח ההוויה. וכוחה של ההוויה היא הקיום שלה. וכוחו של הקיום הוא שהוא נוכח. וכל נוכחות הרי היא מגלה את עצמה. כך שהגאולה היא רק עניין של זמן. כי למרות כל הבלגן שמתחולל אצלך בראש, מדי פעם, לעיתים נדירות, פתאום, אתה רואה משהו, אתה תופס משהו: בכפות רגליך שלך אתה מבחין, בעקביך בעודם בורחים ממך – אתה חוזה בתהליך האינסופי בדיוק כשהוא מתחיל שוב (עד כמה שזה פרדוקסלי). בהתגלות הזאת האורובורוס כל כך מופתע שהוא שומת את זנבו מפיו ונושם בפעם הראשונה אויר נקי, ללא מאמץ. אז אתה מבין שכל הזמן רק הלכת במעגלים, רק הלכת והסתחררת, בעוד שכל הזמן היית יכול פשוט לשבת במקום – וזה היה בדיוק אותו מקום אליו הגעת בעזרת כל מאמציך! לכן אתה מחייך: היית יכול, כפי שאמר פעם מישהו, פשוט לנשק בעצמך את שפתיך שלך וכך ליהנות לנצח! אבל טוב שנישקת אחרים: שפתיך מרגישות עכשיו אחרת: עשירות יותר, מלאות וטעימות יותר.

"תראה, הבעיה היא לא המחשבות עצמן. את זה חשוב מאוד להבין: אין מחשבה רעה, יש רע למחשבה. המחשבות פשוט כלואות בתוך ההכרה שלך, אתה מבין? כמו זבובים בתוך צנצנת. כמו דגיגים בתוך אקווריום – לכן המים הטהורים הופכים מעופשים. אתה פשוט כולא אותן בתוך חומות, סוגר אותן ולא נותן להן אויר. אתה תופס אותן, מבין? תופס אותן לא נכון.

"שחרר את המחשבות! נפץ את חומות ההכרה שלך ותן למחשבות לפרוח לאן שרק תרצנה. כי כפי שזה עכשיו הן פשוט שורצות בצפיפות, מתחככות זו בזו, יוצרות חום ומחנק, נתקלות כל הזמן אחת בשניה ובחומות ההכרה. מכיוון שאין להן מה לעשות, הן מתרבות. מכיוון שכך, הלחץ רק גובר. אם תתן להן חופש הצפיפות תפחת וממילא גם מספרן ילך וידלדל. מעגלי הריקודים ילכו ויעשו צרים. ההכרה תתקרר ותרווח.

"תן למחשבות חופש. שחרר אותן. פתח את גבולות התודעה. הרפה את חבלי ההכרה. שבור את סורגי המיינד. איך? לא בכוח. בְּהתענגות של אהבה. כי אהבה היא תנועה מההכרה בו זמנית החוצה ואל תוך עצמה. האהבה היא המסוגלת לעבור את קירות המיינד, כי אהבה היא מזיגת נהרות התודעה אחד אל השני, מעבר למדבריות שגרגירי החול שבהם הם זכרונות ומושגים. האהבה תחלחל דרכם, תרטיב אותם, תעשה אותם קרים יותר, רכים יותר, נוחים יותר, מתפשרים יותר. וכל פעם שאתה שולח נהר של אהבה מצדך, היה בטוח שים של אהבה נמצא ממול, מעבר לחול, עולה לקראתך בגאות של חסד."

[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

7/4/01

פסח. סדר פסח כלל ופל "סְנִיקֶרְס" שנשמר עוד מדלהי, וכוס חלב חם (טוב, היה גם האבטיח והאורז התפוח שהם מגישים). אמרתי "פסח מצא ומרור". אבל העיקר הוא שאלו נאכלו ולא היה אוכל. ללא אני כל הערב, וגם מבין שהאני תמיד זמני ורגעי ואין לו עתיד. ויש רק אורגניזם שבו קופץ אני [והמהירות של הקפיצות נותנת אשלייה של המשכיות, כלומר של אני כמהות קבועה]. אחרי זה, אחרי יום חם מאוד, הולך מעלה-מטה בשביל המרכזי ורואה והמחשבות מנותקות מהמציאות אבל יש ציפיה לגאולה, והנה נפתחו השמיים ו – לא, לא מראות אלוהים, כי אם גשם! גשם באמצע מָאהָארָשְטְרָה [המדינה בהודו בה אני נמצא]. בערב פסח. גשם נהדר נופל עלי ועל הארץ שהיא גם אני והכל אני הכל כיף. ואחרי זה הכל נרגע, ושיחה משעממת של גוּאֶנְקָה [המורה הראשי] בטלווזיה [בוידאו] (אם כי הכל בדיוק-כפי-שצריך-להיות) ועכשיו אני רגוע וקצת עייף וקצת מאוכזב וזהו (כי חזר האני).

[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

6/4/01

יצאתי באמצע מדיטציה [כזכור אני בקורס ויפאסנה ליד פונה] מתוך הרגשה דבילית שאני חייב לכתוב. ובכן: הגעתי למסקנה שאני במצב מאוד מסוכן עכשיו. אני מבין שהכל סרט, ויש הרגשה אדירה של שמחה וחופש. תומר נראה בכל הפתטיות שלו: לחוץ וממושמע ולוקח-ברצינות, ויש שחרור מעונשו של זה. הבעייה היא שתומר עדיין חי קיים בועט ומזדהה, ויחד עם פריקת העול הוא כן נושא בתוצאות (חלקן). כלומר אם יקרה משהו רע הוא כן יסבול. השחקן עוד מזדהה עם התפקיד שלו ולא לגמרי השתחרר, יחד עם זאת הוא מרגיש חפשי לאלתר שורות ומעשים, וזה מסוכן כי אני במסגרת שגם מעוררת בי את יצר המרדנות (ראו מקרה מילואים) [במילואים האחרונים התעצבנתי שלא נתנו לחבר שלי להכנס לבסיס לבקר אותי בשבת, עליתי על השער, קפצתי ממנו החוצה ושברתי את שתי ידי]. זו ספירת "דעת"? בכל אופן המצב רוח טובטובטוב אף שאני כמעט לא ישן, גם בגלל שותפי לחדר.

בקיצור, כל דבר שאני עושה, אם אני שם לב, אז ברור לי שלא אני עושה אותו, אלא הוא פשוט נעשה. וזה לא שאין הרגשת "אני-עושה" בהרבה מקרים, אלא שהיא פשוט נתפסת כהרגשה ותו-לאו, אינה קשורה לשום דבר, ושום מרכז שהוא אני.

הישות מחולקת לפנומנון ונומנון. כל דבר פנומנלי נתפס כבנאלי והנומנון משקיף ומחייך על הכל. הכל חסר משמעות ועם זאת הכל טוב כי הכל רצון האל. יש אופוריה בגוף שמתחלפת מדי פעם בפחד לא ברור (שלא אזכה להגיע הביתה עם החכמה הזו? [כלומר שאמות] שהחכמה תברח ממני? לא ולא. קצת, אבל לא). שכינה שכינה שכינה וראייה ראייה ראייה והכל זהב הכל זהב הכל רך כדבש ונוזל למקום הנמוך ביותר בכל מצב. האני מפורק לגמרי. כל מחשבה או הרגשה (או אף רגש) הם לבד בבדידותם חסרת המשמעות. תומר ממשיך להיות כמו שהיה – הוא לא השתנה כמעט. אלא שברור שהוא שחקן, אינו נתפס ברצינות, וניתנת לו רשות להמשיך במשחקו.

זה רמש [גורו מבומבי שפגשתי לפני זה] שעשה את זה בשבילי. החיוב המוחלט של הכל כרצון-השם. זה המפתח. אסור אסור אסור לנסות לשנות את עצמך! [אני כבר לא חושב כך] זה החטא הגדול: הרצון להיות יותר טוב, אחר, משופר. אבל בקבלה המוחלטת של הכל (גם של הרצון הזה!) יש את השינוי בכל מקרה, והכל קורה מעצמו לטובה. ואלן וואטס [פילוסוף/מיסטיקן בן המאה העשרים, שקראתי את ספריו] הישן והטוב חוזר בגדול! איך העזתי קצת לזלזל בו? איזה חכם האיש הזה היה. אבל איך לחייב את הכל עד הסוף – את זה עוד לא גיליתי. לעולם לא אגלה. יתגלה?

המקום עצמו מזכיר את הצבא וזה רע מאוד. אני עושה עצמי משתף פעולה, מתחנף למפקד (גורוג'י [המורה]) וכו', כל התרגילים הישנים חוזרים. גועל נפש. אלא שאין לי לחץ לא-לשקר. חטאים אינם מלחיצים יותר. באמת מצב מסוכן. אם כי טוב. הרי הכל טוב.

זן בודהיזם היא דרך חיים והשקפה שאינה שייכת לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של המחשבה המערבית המודרנית. זו אינה דת או פילוסופיה; זו אינה פסיכולוגיה או סוג של מדע. זו דוגמה של מה שנודע בהודו ובסין כ'דרך חירות', ובכך דומה לטאואיזם, לוודאנטה, וליוגה. כפי שיהיה מיד ברור, לדרך של חירות לא יכולה להיות הגדרה על דרך החיוב. היא חייבת להתגלות לפנינו על ידי שלילת מה שהיא אינה, מעט כמו שפסל מגלה דמות על ידי פעולת ההחסרה של גזרות מגוש האבן.

היסטורית, אפשר להתייחס אל הזן כאל מיצוין של מסורות ארוכות בתרבות הודו וסין, למרות שלמעשה הוא הרבה יותר סיני מהודי, ומאז המאה השתים עשרה, שירש עצמו בצורה עמוקה ויצירתית ביותר בתרבות של יפן. כפריין של תרבויות אלו, וכדרך חירות ייחודית אשר צורת תלמודה יוצאת דופן, הזן מהווה את אחת המתנות היקרות ביותר שנתנה אסיה לעולם.

מקורותיו של הזן הם טאואיסטים לא פחות מאשר בודהיסטים, ומכיוון שמזגו הינו סיני בצורה מובחנת כל כך, יהיה זה הטוב ביותר לחקור ראשית את תחילת שושלתו הסינית, וכך גם יוסבר, בד בבד, על ידי הדוגמה של הטאואיזם, מה משמעותו של דרך חרות.

הרבה מהקושי ומהמיסטיפיקציה שאופפים את הזן מצדו של התלמיד המערבי נובעים מחוסר ההבנה של דרכי המחשבה הסיניות, דרכים ששונות בצורה מפתיעה מאלו שלנו, ושעל כן, מהסיבה הזו בדיוק, החשיבות הרבה שלהן בשבילינו, כאשר אנחנו מנסים לרכוש נקודת מבט ביקורתית על רעיונותינו שלנו. הבעיה כאן אינה פשוט עניין של רכישת שליטה ברעיונות שונים; שונים משלנו, נאמר, כפי ששונות התיאוריות של קאנט מאלו של דקארט, או אלו של הקלוויניסטים מאלו של הקתולים. הבעיה היא ההערכה של הבדלים בהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של המחשבה ובשיטות המחשבה עצמן, ומאלו מתעלמים בשכיחות גדולה כל כך עד שפירושינו את הפילוסופיה הסינית נידונים להיות השלכות של רעיונות מערביים אופייניים לתוך טרמינולוגיה סינית. זהו החיסרון הבלתי נמנע מלימוד פילוסופיה אסיאתית על פי השיטות תלויות הספר של הלמדנות המערבית, משום שערכן התקשורתי של מילים תלוי בחוויות המשותפות של המשוחחים.

מאידך, לא נרחיק לכת ונאמר כי שפה עשירה ועדינה כדוגמת אנגלית אינה מסוגלת לבטא רעיונות סיניים. להפך, היא יכולה לומר הרבה יותר מאשר האמינו כמה תלמידי זן וטאו סינים ויפנים, אשר היכרותם עם האנגלית ודאי לא היתה שלמה. הקושי אינו נמצא בשפה, כמו שהוא בדרכי ודפוסי החשיבה שעד כה נחשבו לבלתי נפרדות מהגישה האקדמית והמדעית לכל עניין ודבר. חוסר הכשירות של דפוסי החשיבה הללו לנושאים כגון טאואיזם וזן אחראי, במידה רבה, לרושם כי 'המוח המזרחי' הוא מסתורי, אי רציונלי, ובלתי ניתן להבנה. בנוסף לכך, אין להניח כי עניינים אלה הם סיניים או יפניים בצורה יחודית כל כך, עד שאין להם שום נקודת מגע עם דבר מתרבותינו שלנו. על אף שאכן אין בין אזורי החלוקה הרשמיים של המדע והמחשבה המערביים אף אחד שמקביל לדרך שחרור, המחקר המזהיר של ר. ה. בליית',"Zen in English Literature", הראה בצורה ברורה ביותר שהתובנות החיוניות של הזן הן אוניברסליות.

הסיבה שבגללה מהווים, במבט ראשון, הטאואיזם והזן חידה כה גדולה לתבונה המערבית היא משום שקבענו נקודת מבט כל כך מוגבלת של הידע האנושי. בשבילינו, כמעט כל הידע הוא מה שטאואיסט יכנה ידע קונבנציונלי, משום שאנחנו איננו מרגישים כי אנו יודעים דבר מה, אלא אם אנו מסוגלים להציגו מלפנינו במילים, או באיזו מערכת אחרת של סימנים מוסכמים, כמו התווים במתמטיקה או מוסיקה. הידע הזה נחשב "קונבנציונלי" משום שהוא תוצר של הסכם חברתי באשר לצפני התקשורת. בדיוק כפי שלאנשים הדוברים אותה שפה יש הסכמה שבשתיקה לגבי אילו מילים תציינה אילו דברים, כך הפרטים של כל חברה וכל תרבות מאוחדים בכבלי התקשורת, הנחים על פני סוגים שונים של הסכמה באשר למובחנותם ולערכם של פעולות ודברים.

על כן משימתו של החינוך הוא להפוך ילדים לכשירים לחיות בחברה, על ידי שכנועם ללמוד ולקבל את צפניה – את החוקים והמוסכמות של התקשורת שבעזרתם החברה מחזיקה עצמה יחד. ראשית יש את השפה המדוברת. הילד לומד לראות 'עץ' ולא 'בוּג'וּם' כסימן המוסכם לזה (הצבעה אל החפץ). אין לנו כל בעיה להבין שהמילה 'עץ' היא עניין של קונבנציה. מה שמובן הרבה פחות הוא שהקונבנציה מושלת גם על תחימה הגבולות של הדבר אליו המילה משוייכת. משום שעל הילד ללמוד לא רק אילו מילים מציינות אילו חפצים, אלא גם על הדרך לפיה תרבותו הסכימה לחלק את הדברים האחד ממשנהו, לציין את הגבולות בתוך חוייתינו היומיומית. כפי שהקונבנציה המדעית מחליטה אם הצלופח יהיה דג או נחש, הקונבנציה הדקדוקית קובעת אילו חוויות יכונו חפצים ואילו יכונו אירועים או מעשים. את האקראיות הרבה שבמוסכמות אלו ניתן להסיק מהשאלה, 'מה קורה לאגרוף שלי [שם עצם – חפץ] כשאני פותח את כף היד?' החפץ נעלם באורך נס מפני שמאחורי צורת דיבור המשוייכת בדרך כלל לעצם מסתתרת פעולה! באנגלית [ובעברית] ההבדלים בין דברים לפעולות מצויינים בצורה ברורה, גם אם לא תמיד לוגית, אך מספר גדול של מילים סיניות משמשות הן לשמות עצם והן לפעלים כך שלאדם החושב בסינית אין קושי לראות שחפצים הם גם אירועים, שהעולם שלנו הוא אוסף של תהליכים ולאו דווקא ישויות.

לבד מהשפה, על הילד לקבל הרבה צורות אחרות של צופן. ההשלכות של חיים יחד מחייבות הסכמה לקודים של חוק ומוסר, של נימוס ואמנות, של שקילות, מידות ומספרים, ומעל הכל, של תפקידים. קשה לנו לתקשר האחד עם השני אלא אם אנחנו מזהים עצמנו במושגים של תפקוד: אב, מורה, פועל, אמן, 'סתם בחור', ג'נטלמן, ספורטאי, וכולי. במידה בה אנו מזדהים עם הסטראוטיפים הללו וכללי ההתנהגות השייכים להם, אנחנו עצמנו מרגישים שאנחנו באמת מישהו משום שלעמיתינו יש פחות קושי לקבל אותנו – כלומר לזהות אותנו ולהרגיש שאנחנו "תחת שליטה". פגישה בין שני אנשים במסיבה היא תמיד מעט מביכה כאשר המארח לא הסביר את תפקידיהם על ידי הצגתם, שכן איש מהם אינו יודע אילו חוקים של שיחה ופעולה יש לקיים.

שוב, קל לראות את אופיים הקונבנציונלי של תפקידים ודמויות, משום שאדם שהוא אבא יכול להיות גם רופא ואמן, וגם שכיר ואח. וברור כי גם סך כל תויות התפקיד הללו לא יתקרבו לכדי הצגת תאור מוצלח של האיש עצמו, אף אם ייתכן וזה ימקם אותו בתוך הגדרות כלליות מסוימות. אך המוסכמות המושלות בזהות האנושית הן דקות הרבה יותר וגלויות הרבה פחות מאלו. אנו לומדים, ביסודיות רבה אך בשקיפות קטנה בהרבה, לזהות עצמנו עם רעיון, שאינו פחות מוסכם, של 'עצמי'. שכן ה'עצמי' הקונבנציונלי, ה'אישיות', מורכבת בעיקרה מהיסטוריה המכילה בתוכה זיכרונות נבחרים, ושמתחילה מרגע הלידה. לפי המוסכמה, אני לא פשוט מה שאני עושה ברגע זה. אני גם מה שעשיתי, והגרסה, הערוכה על ידי המוסכמה, של עברי נעשית כך שהיא נראית לי כמעט יותר ה'אני' האמיתי מאשר מה שאני ברגע זה. מכיוון שההווה שלי נראה כל כך ארעי ולא מוחשי, אך מה שהייתי הוא קבוע וסופי. זהו הבסיס היציב לכל תחזית על מי שאהיה בעתיד, וכך נוצר מצב שבו אני מזדהה יותר עם מה שאינו קיים יותר מאשר עם מה שבאמת הווה!

חשוב להכיר בכך שהזיכרונות ואירועי העבר שמרכיבים את הזהות ההיסטורית של אדם מסויים אינם יותר מאשר אוסף מסויים. מתוך אינסוף ממשי של אירועים וחוויות נבחרו כמה – למעשה הפכו להפשטות – נהיו משמעותיים, והמשמעות הזו נקבעה, כמובן, על ידי אמות מידה קונבנציונליות. משום שטבעו של הידע הקונבנציונלי הוא שהוא מערכת של הפשטות. הוא מורכב מסימנים וסמלים בהם דברים ואירועים מזדקקים לתוויהם החיצוניים, הכלליים, כמו שהסימן הסיני יֶן, מייצג 'איש', על ידי ההפשטה וההכללה הגדולה ביותר של צורת האדם.

דבר דומה נכון גם לגבי מילים שאינן אידיוגרפים. המילים העבריות 'אדם', 'דג', 'כוכב', 'פרח', 'רץ', 'גדל', כולן מצביעות על קבוצות של חפצים או אירועים שניתן לזהותם כבני קבוצתם על ידי איפיונים פשוטים ביותר, שהופשטו מתוך המורכבות הכללית של הדברים עצמם.

ההפשטה, אם כן, היא כמעט הכרח לצורך תקשורת, מכיוון שהיא מאפשרת לנו להציג את חוויותינו בעזרת 'תפיסות' מהירות ופשוטות של ההכרה. כשאנחנו אומרים שאנחנו יכולים לחשוב רק על דבר אחד בכל רגע, זה דומה להצהרה כי את האוקיינוס השקט אנחנו לא יכולים לשאוב לתוכנו בגמיעה אחת; אנו חייבים להכילו בכוס, ולבלוע אותו מנה אחר מנה. הפשטות וסימנים קונבנציונלים הם כמו הכוס; הם מדללים את החוויה ליחידות פשוטות מספיק כדי שיוכלו להיות מובנות ברגע אחד. בדרך דומה, עיקולים נמדדים על ידי צמצומם לרצף של ישרים זעירים, או על ידי ראייתם במונחים של הריבועים אותם הם חוצים כאשר הם נרשמים על נייר גרפים.

דוגמאות אחרות לאותו תהליך הם התצלום בעיתון ושידור הטלוויזיה. בראשון, סצנה טבעית משועתקת במונחים של אור ונקודות כבדות הערוכים במסך או דפוס דמוי רשת כך שהם נותנים רושם כללי של תצלום שחור לבן כשהם נראים ללא זכוכית מגדלת. עד כמה שזה עשוי להראות כמו המעמד המקורי, זוהי רק תבנית מועתקת של אותה הסצנה  במושגי נקודות, מעט כמו שהמילים והמחשבות הקונבנציונליות שלנו הן הבניות של חוויות במושגים של סימנים אבסטרקטים. אף יותר כמו תהליך החשיבה, מצלמת הטלוויזיה משדרת סצנה טבעית כסדרה ליניארית של פעימות שיכולות לעבור לאורך כבלי חשמל.

כך התקשורת בדרך של הסימנים המוסכמים מהסוג הזה נותנת לנו תרגום מופשט, מנה אחת כל רגע של יקום בו הדברים מתרחשים כולם בבת אחת, יקום בו, על פי אותן הפשטות, המציאות המוחשית לעולם חומקת מתיאור מושלם. התיאור השלם של גרגר אבק זעיר על פי האמצעים האלו יעלה לנו נצח של זמן, מכיוון שיהיה צורך להכיר כל נקודה ונקודה בגופו.

הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן.

 

4/4/01

אני מרשה לעצמי לכתוב [בתוך קורס הויפאסנה, שאסור בו לכתוב].
אני בויפאסנה. אני בתוך הגולה. בקיצור, פחות ופחות הרגשה שאני עושה מה שאני עושה, יותר ויותר הרגשה שרצון האל פועל דרך הגוף (וכל דבר אחר) ושמחה על רצון האל שהוא תמיד מבורך, אבל גם פחד 1) שההרגשה תאבד 2) שההרגשה תתחזק ולא יהיה לי עם מי לדבר [כי אף אחד לא יבין אותי] 3) אכזבה שאין משמעות לשום דבר ואין השיגים, ואני כבר נהניתי לשחק את המשחק.
 
איתי בחדר הודי ממש מצחיק. בן איזה 50, כל חמש שניות מפיק קול "רפוּלי" מגרונו, כל 10 דקות קורא בשם אל כזה או אחר ("סרי-ראם!", "אישוורה!", קרישנה!") ולועס טבק. תולה את התחתונים המזוהמים שלו באמצע החדר, לא סוגר את הדלת, או נועל אותה כשאני בפנים. בכלל, ההודים המבוגרים מטומטמים טמטום מתוק.
 
הרגליים כואבות אבל בלב שמחה ובעיניים זיושכינה. הראש חושב (חישובי כביסה, והארה) אבל למי אכפת ממנו. הקיבה די בסדר וזה טוב, אך מי יודע אם נרדם הלילה. החיים זורמים בקצב האקורדיון ורצון האל שולט בכל בכל בכל בכל בכל.