הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשמיני.

30/3/01
ברכבת בדרך לפונה, נגמר לי הספר "A Duet of One" של הבָּהְגָוָון [מדובר בספר שכתב רמש. בהגוון =  "האלוהי" בסנסקריט], ולכן אין לי מה לעשות (הינדית כבר למדתי היום [מְסֶפֶר] ואין לי כוח או השראה להיות) אז יומן.

החוויה הבומביית היתה נהדרת. לרגלי הגורו נפתחו לפני באמת רבים שערי חכמה בינה ודעת. מיום ליום העמיקה הבנתי ורבה חוויתי הראייתית. רמש, ירום הוד קדושתו, היה יושב ועונה על שאלות, למעשה חוזר על אותם דברים בסיסיים יום אחרי יום (all there is is consciousness, you are a three dimentional object extended in space-time, אין רצון חפשי, אין גלגול נשמות, יש רק את מה שקורה ועם זה צריך להגיע להשלמה, וכו'). מדהים איך שעם כל חזרה באמת זה חודר עמוק יותר. הארכתי את שהייתי בבומביי בשבוע, על חשבון פונה והאשרם הנוצרי (אשר אני מקווה לבדוק מחר. מחרתיים הויפאסנה [עוד קורס, הפעם של 10 ימים]). וחלק בי זועק כי משוגע אנוכי שעוזב אותו, ושללא פוּל אֶנְד קוֹמְפְּלִיט אִינְלָיְיטֶנְמֶנְט אני לא זז מבומביי – אבל עוד חלק בי לא איכפת לו מכלום, והוא טוען שצריך להמשיך בתכנון, פחות או יותר (כן ויפאסנה, אבל גם טירוונמלאי).

אבל גם קצת מתסכל כי מובן (כמעט) שאין בעצם מה לעשות לבד מלחכות לחסד עליון לנחות עלי (עלי?) ועוד מתסכל שאני בעצם לא מבין את זה, וכן עושה ורוצה ומצפה. אבל חוץ מבטן בעייתית (פסיכוסומטית) וקצת געגועים הביתה המצב רוח טוב, אז טוב.

אגב, אהיה בבומביי עוד איזה יום בדרך צפונה חזרה לדלהי, כי השארתי דברים בשמירת-חפצים בבֶּנְטְלִי-הוטל. קניתי יותר מדי…

מצאתי אפוריזם שכתבתי מזמן: האסתטיקן מחלק לקבצנים ממתקים.

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשביעי.

18/3/01

ימים מלאי זיו עוברים על תומר בנכר. כל בוקר פגישה עם רמש [רָמֶש בֶּלְסָקָר, גורו הינדי היושב בבומביי], וכבר נכנסנו למשיח, אחר כך מבזבזים ראייה על הארכיטקטורה הנפלאה של בומביי, ובערב אפשר, כמו היום, ללכת לסרט וגם לנגוס ולבלוע קצת הֶש-קוּקי [עוגיות חשיש] להענקת טורבו אינג'קשן לשכינראייה. אז קצת מסוממים יושבים אצל מסעדת "קָאמָט", שותים קפה וסודה ותה עם לימון לנסות לעזור לבטן להתגבר על שלל ביזת מתקפת המָאנְצִ'יס.

ראמש. צילום מ- 2005.

אבל בבוקר היה נהדר אצל הסָאדְגוּרוּ ["גורו-האמת"] פשוט ראייה שלמה ועמוקה ואפילו, אולי, קצת העמקה של ההבנה שאין אין אין עושה, היינו Doer, היינו אני. היינו מרכז מרכזיים מרכזיית גבעתיים.

בדרך הנה עצר אותי שחור ממזרח-אפריקה, קבצן קטוע יד וזקן עיוור שניסיתי לעזור לו לרדת מהכביש בשלום. כולם רצו כסף. נתתי. מהכפתלי? אבל מה עם ההבנה העמוקה שלא באה? איפה החסד איפה, שואלים חסידי חב"ד ואני איתם ודורשים מהשם "משיח עכשיו"! סתם, האמת אני כל כך טוב לי שהסוף הוא רק רעיון שטני שמכניס בי המזרח. מי צריך לאבד את העושה? אוי, עושה-עושה, מי חלם אותך הלילה?
סרטים-אחי-סרטים.

אז ראיתי את "נמר-דרקון" והיה חביב. מעניין שעכשיו אני הרבה מסתולֶר מבסרט, והרי שם היה כבר מזמן כלומר אמור לפעול הסם המסמסם.

התיישבו לידי זוגיים יאפים. יאפים הודים, ואם יש דבר מגוחך מזה זה רק סִיק קרח. אז אני לא כותב [את הרומן], כן רואה, כמעט ולא עושה, אבל באמת מסְפֶּנְדִינְג הרבה כסף. אבל זה בסדר, לא?

וכנראה שמפוּנָה ישר לטִירוּוָנָמָלָאי, עוד לפני מָיְיסוּר, כי רָאמָאנָה [גורו שהאשרם שלו נמצא בטירוונמלאי, ומת ב- 1950] קורא לעבדו.

עכשיו הגישו לי חשבון ומצפים שאלך. אלך.

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשישי.

רכבת בבומביי. לא הכי קשור, אבל פתאום בא לי להוסיף תמונה.

15/3/01
אני ברכבת בדרך לבומביי והכל אלוהים. 24 שעות של נסיעה לעיר החטאים הצבעונית, חמקתי מארונדהטי [חבֶרה הודית] בעור-שיני ועכשיו אור-עיני מלא כל העולם כולו וממלא אותי בזהר. בראש מתנגן "Boogie Wonderland" ואכן הכל הכל בוגי וונדרלנד, ארץ-פלא נפלאה וזורחת כאשר אני יושב בניחותא במרכז הקרון, רגליים על הספסל ממול. בטן מלאה במני טובין שהודו מציעה לי, כיס ריק מכסף קטן לאחר תרומות לקבצנים, הרגשה כללית טובה מאוד ובגלל זה גם הרגשה של הכרת תודה, ובאופן כללי הכל סבבי-בבי.
אילו מרחבים מביטים בי מהחלונות. עוד ועוד שדות ועצים וחורשות והרים ועוד ועוד ועוד. לא יאומן. והכל צבוע באלוהים כי כל הרכבת היא איברו של הקב"ה, לִינְגָם [איבר-המין של שיוה] עצום שדוהר קדימה בכוח לא-יתואר – או שלא, העולם דוהר לתוכינו ואנחנו חלל וריק ענק שמקבל ומקבל ומכיל ומכיל ועותף הכל ושמח על המתנות שנופלות נופלות נופלות בחיקו וכולו מתמלא ואינו מתמלא – מחקה לזרע הפורענות שיכניסו להריון ויוליד את המשיח – אך למה להוליד והוא כבר כאן, מכסה הכל בזיו קסום? או שההריון יוליד את שיוה הנהדר שבריקוד אקסטטי יביא את עולם התופעות לקיצו ויתחיל את ממלכת גן-עדן חסרת הצורה, הנירגונית ["נִירְגוּנָה" – בסנסקריט, המציאות האלוהית חסרת הצורה], במקום העולם הסוּגוּני [ההפך], הטבוע הזה. זה זה זה זה זה זה זה זה זה!!!!!!!

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לחמישי.

21/2/01
אני מרגיש טוב וזה כל כך נהדר. איזה כיף: הראש צלול, יש אנרגיה, אפילו תיאבון, ממש נפלא. זה אחרי שבוע וקצת שהייתי חולה [אחרי הטבילה בגנגס]: קודם וירוס ואחרי זה זיהום בריאה. אני עדיין על אנטיביוטיקה. אבל להרגיש טוב זה פשוט נהדר.
 
[למעשה אחרי שטבלתי בגנגס במהא-קומבמלה תפסתי איזה וירוס שהחליש אותי והתפתח לדלקת ריאות. במשך שבועיים הייתי כל בוקר הולך לבית חולים קרוב כדי לקבל זריקות אנטיביוטיקה עד שזה עבר.]
 
25/2/01
זה לא יאומן איזה כיף זה החיים האלה! אני יושב ברציף 5 בתחנת הרכבת של ורנסי, מחכה ל"פוּרְוָה אקספרס" שתיקח אותי לדלהי. אני על הספסל, לידי התיק הגדול, עלי התיק הקטן החשוב מכל, לצידי עוד תיק קטן עם קצת עוגיות וממרח בוטנים. לידי יושבים שלושה הודים בערך בגילי (נראים זקנים יותר אבל אחד אמר לי כרגע שהוא בן 23). אחד מהם הוא בעל דוכן צ'אי, עוגיות, מים, לחם-עם-חביתה. יש לי עוד שעה לחכות וזה פשוט כיף לחכות. כיף להיות. כיף.
רציתי ממתק והצימאון לממתק היה עצמו מתוק כל כך שממנו רוויתי דיי.
 
27/2/01
בהשראת קירקגור: חלון הנפש נפתח פנימה. על כן לא יואילו כל הדחיפות וכל המאמצים – הוא לא יפתח כל עוד מנסים. צריך לזוז הצידה ולתת לו מקום, אז, בחסד, הוא סובב על צירו, נפתח, ורוח מחייה, רוח קודש, נושבת פנימה.
 
1/3/01
תאוות הנדודים של דורינו: כולנו גדלנו תוך צפייה ב"הלב" המצוייר בו מרקו הנודד (עם התיק הקטן ממנו הוא מוציא כיכר לחם עגולה). הוא "רוצה אל אימא". גם אנחנו.
 
[סילחו לי על הקלישאיות. כתבתי את זה הרי לעצמי… : ) ]
 
3/3/01
אני באתי לעולם לא כדי לפעול, אלא כדי להתפעל.

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לרביעי.

6/2/01
כתבתי מכתב נוסף יפה לדוד, והיום E-mail לכולם.
יש לי תכנון פיצוצי למחר ואני כל כך גאה בו (אבוי!) שאכתבהו:
אני נוסע לטבילת הירח-המלא במהא-קומב-מלה. אבל אני לא לוקח כלום. את חגורת הכסף אדביק באזולירבנד תחת המיטה [במלון]. אקח רק שמיכה ומברשת ומשחת שיניים, וכסף. בבוקר אקום, אבדוק תוצאות הבחירות באינטרנט, אודיע על התכנית להורים, ואסע לאָלְלָהָבָּד [שלידה הכינוס]. אחזור, בשאיפה, מחרתיים.
 
8/2/01
אילו הרפתקאות, אילו ניסים ונפלאות. אני מותש לגמרי. חזרתי מאללהבד.
יצאתי שלשום בבוקר אחרי שליחת המכתב לדוד ואזהרת ההורים. האוטובוס לשם היה איטי אך חביב. כשהגעתי נדהמתי: משני צדי הגשר הנכנס לאללהבד, הגשר על הגנגס, מחנות אהלים ככל שהעין רואה. מדהים. מהמם. אוהלים על גבי אוהלים מסודרים בריבועים על גדות הנהר וגם על איים שבתוכו (עונה יבשה). גם מקדשים שבנו במיוחד וגשרים קטנים ששמו. מדהים ומרגש. כמות אנשים שלא תאמן. ירדתי אחרי הגשר ותפסתי ריקשה ל"סקטור 8", איפה שהרֶיְינְבּואֹו [קהילה נודדת של היפּים מערביים] היו. הדרך לשם (גם ברגל) היתה נפלאה. עוד ועוד מחנות מאוהלים וגם פחונים-גליליים וחנויות של תשמישי קדושה וחתיפים ושירותים ציבוריים. מדהים. הגעתי לבסוף לריינבואו והתישבתי במדורה של סָאדוּאים ["סָאדו" – נזיר הינדי נודד. שם היו כמה מערביים כאלה]. אחרי שעמום של חצי שעה הלכתי לעשות מדיטציה מול השקיעה, על הצוק שמשקיף גם על כל המחנות האחרים (הרינבואו הכי רחוק). מדהים. אחרי איזה שעה מדיטציה (מאז הריטריט הרגליים התרגלו פחות לכאוב) נהייתי רעב, שכן אכלתי רק שתי מנות אִידְלִי [קציצות מקמח אורז וקתניות] בבוקר (נהדרות). לא ידעתי איך אוכלים שם וראיתי כפר קרוב, או שמא פרבר רחוק של אללהבד. הלכתי לשם ושאלתי אם יש מה לאכול. סימנו לי להמתין. אמרתי, יאללה, אני רוצה מסעדה! סימנו לי להמתין. תוך 10 דקות פרצו למקום איזה 20 איש, פרסו שמיכות על הריצפה ועליהן עלי בננה ועליהן את כל הכפר, ואותי. מסתבר שבשל החג המקדש מחלק אוכל (פּוּרִי [פיתות מתוגנות ורותב קתניות]) לכולם. איזה כיף, הגעתי בדיוק בזמן. פיצצו אותי בתוספות. אחרי זה חזרתי לריינבוו. שם התכוננו לארוחת ערב. מסתבר שכולם אוכלים ביחד. איזו אווירה נחמדה – אם כי מעט דביקה לטעמי. אז אכלתי סלט במעגל עם כולם וויתרתי על האורז. אחרי זה הלכתי לישון, אבל התעוררתי ב- 2:30 מהקור, בהיותי בחוץ עם שמיכה אחת בלבד. לא נורא. ב- 4:00 ירדתי חזרה למחנה. הלכתי איזה 5 ק"מ לגָאת [מקום הטבילה] המרכזית. מדהים! המוני הודים רוחצים בנהר בחמש בבוקר! הזריחה – מדהימה. פשוט הייתי בהלם כל הזמן, לא מעכל את סדר הגודל של האירוע שאני נמצא בו. עשיתי קצת מדיטציה בתוך ההמון (אנשים חשבו שאני קדוש ונגעו לי ברגליים) ואחרי זה ירדתי לרחוץ בגנגס (היה כבר 10:00). איזה כיף. טיהור. משם עוד אודיסאה עד שהגעתי לאוטובוס לורנסי בעזרתו של הודי ממש נחמד (לזכור לשלוח לו וויסקי), שהיה צפוף ומחניק ובעמידה. אבל אני עדיין המום מהיום הזה. בהחלט אחד המרגשים בחיי. ולא גנבו לי את חגורת הכסף. איזה כיף. האם יש השגחה פרטית?
 
[ביום בו הייתי במפגש הנהרות הגנגס, הימונה והסרסוואטי, היו שם עוד 12 מיליון אנשים. זאת מתוך 70 מיליון שהיו באירוע כולו, ה"מהא-קומבמלה", שמתרחש פעם ב- 12 שנה. נסעתי לשם מורנאסי, מרחק 4 שעות אוטובוס, טבלתי בגנגס כאשר ילד הודי שומר לי על הכסף (שהיה לי לאוטובוס חזרה) תמורת חלק מאותו כסף (דילמה מעניינת בשבילו) ובקושי מצאתי אוטובוס חזרה לוראנסי, מכיוון שכל המיליונים גם רצו לחזור כבר, באקסודוס המוני של עולי רגל שטבלו והיטהרו ורוצים לברוח מהחום והצפיפות האדירה.]