החיים בהודו מחולקים באופן מסורתי לחלקים. השלם מחולק לקטעים – לא מתוך אידיאליזציה, כי האידיאל הוא שלמות, אלא להפך, מתוך השלמה עם כך שהעולם נחתך, נחלק ונקטע, ומתוך ניסיון להשלימו מחדש. חלקי החיים בהודו מהווים אם כן פשרה מוסכמת אבל הכרחית: הם מצד אחד מבטאים את שבירתו של האחד, ומצד שני מהווים את הלבנים המסותתות היטב לבנייתו מחדש, במהרה בימינו.

ברשימה זו (חלק מסדרה שבנויה על פי הרצאותיי בנושא במכון אבשלום, שהתחלתי מזמן ולא היה לי זמן להשלימה – הנה חלק א', על הוֶדות, וראו גם ה- disclaimer שם) אני מבקש להציג מבט-על על חלוקות החיים בהודו. אציג כמה חתכי רוחב בתרבות ההודית העתיקה, ואעשה זאת תוך ידיעה שמדובר בחלוקה סכמטית, קצרה מאוד ולא מדוייקת. מה שחשוב לי אם כן כאן הוא פחות לברר עד כמה חלוקות אלה התקיימו במציאות ההיסטורית בהודו (למרות שבאיזושהי צורה הן ודאי התקיימו), אלא יותר להבין, מכך שלפחות כרעיונות הם קיימים אלפי שנים, את העיקרון העומד בבסיסן. נתחיל כמובן בטקסט.

בריג-ודה (10:90) מסופר על האלים שחותכים את הפורושה, הוא השלם, ה- person ההיולי, לחתיכות, ויוצרים ממנו עולם וחיים. זהו הקורבן הראשון, אבי כל הקורבנות. אז אנו מוצאים את הדיווח הבא:

מאותו קרבן כללי עצום השומן שנטף נאסף. ממנו נוצרו כל העופות וכל בעלי החיים, המבויתים והפראיים. מאותו קרבן כללי עצום כל המזמורים נולדו; ממנו כשפים ולחשים נוצרו; הטקסים נולדו ממנו. ממנו הסוסים נולדו, ממנו כל הבקר בעל שתי שורות שיניים; ממנו נוצרו בני-הבקר, ממנו נולדו העזים והכבשים.

כאשר הם חילקו את פורושה, כמה נתחים הם יצרו? איך הם מכנים את פיו, את ידיו? איך הם מכנים את ירכיו ורגליו? הברהמן היה פיו, משתי ידיו הראג'ניה נוצר. מירכיו נוצר הויישה, מרגליו נוצר השודרה. הירח נוצר מלבו, ומעינו נולדה השמש; אינדרה ואגני נולדו מפיו, ווָאיו, הרוח, מנשימתו. מטבורו נוצר אויר, מראשו השמיים נעשו. הארץ מרגליו והאזורים השונים מפלג גופו. כך הם יצרו את העולמות.

אין להפריז בחשיבותם של המשפטים הללו, שפורשו וצוטטו שוב ושוב בדורות וברבדים הבאים של הספרות ההודית. ובמשפטים אלה, בטקסט הוֶדי הזה, אם כן, אנחנו כבר מוצאים את חלוקת האוכלוסיה בהודו לקאסטות: הברהמן, הראג'ניה (שהם הקשטרייה), הויישה והשודרה – ארבע מעמדות (ועוד אחד) שניתן לאפיינם כך:

ברהמין – הכהן, אחראי על הפולחן ועל הידע לקיימו (מורים, הוגי דעות).
קשטרייה – הלוחם, אחראי על הסדר והממשל בחברה (מלכים, מנהיגים – ומהפכנים)
ויישה – הסוחר, אחראי על ההיבט הכלכלי (בעלי מלאכה ואנשי עסקים)
שודרה – הפועל, אחראי על העבודות הבזויות (חוטבי עצים ושואבי מים)
Untouchables – הטמאים.

המעמדות נקראו במקור Varna, כלומר "צבע", מה שמעלה את החשד (יחד עם עדויות נוספות) שהמעמדות צמחו ככלי להפרדה גזעית בתחילתם, עם ההגירה הארית להודוף הארים היום בהירים יותר מהדרווידיאנים המקומיים. ליתר דיוק יש להניח שהמעמדות נוצרו מתוך שילוב בין עיקרי הדת שהביאו איתן השבטים האריים (שבה כהנים מובדלים מלוחמים והדיוטות) ובין הרצון לדכא את האוכלוסיה המקומית ולהפוך אותה לחוטבי עצים ושואבי מים. על כן את כל הדרווידיאנים הפכו ל"שודרה", שהיא הקאסטה הנמוכה ביותר (לבד מה- untouchables, שהם בני שבטים פראיים ועבדים).

חברה בהודו מושפעת מהחלוקה הזאת עד היום (למשל, רוב אנשי ההיי-טק הם ברהמינים, כי הם תמיד היו המשכילים ביותר, ומטבע הדברים הגיעו ראשונים לאוניברסיטאות וכו'), ורק בשלהי השלטון הבריטי (שכנראה די נהנה מה"הפרד ומשול" הזה) החלה תנועה נגדה ובחוקת המדינה ההודית העצמאית היא מוצאת מחוץ לחוק. כמובן שכל קאסטה מחולקת בתוך עצמה למאות, אם לא אלפי תתי-קאסטות (Jāti), ומכיוון שעל פי המסורת אתה אמור להתחתן רק בתוך הקבוצה שלך לעיתים נוצר מצב בו אדם צריך לחפש זיווג רק ממשפחת נגרים, מדרום הודו, אזור מייסור, המתמחים בעץ באובב.

אבל אם נתעניין יותר במניע העקרוני, המטאפיזי, לחלוקה, נראה שהחלוקה הזאת, והבאות, באות מתוך התפיסה העמוקה שהחיים הם למעשה חוב של הפרט לחברה – שכן לולא היא הוא לא היה קיים – ועל כן עליו לעמול ולהשיב לה כגמולה. החברה כולה באה לפני היחיד – הוא כפוף לה, ופועל למענה. כמובן, גם לאלים מעל ולטבע מתחת (כולם חלקים מאותו קוסמוס) יש להחזיר את מה שנתנו לנו. כל זאת נעשה על ידי השמירה שלנו על תפקידנו, על הדהרמה – מושג קשה שמיד נתייחס אליו.

בהשוואה ליהדות, אנחנו רואים כאן גם חלוקה בין כוהנים למלכים – כמו בממלכה העברית העתיקה (כזכור, התנאים מאוד לא אהבו את אחדות התפקידים הללו בממלכת החשמונאים).

להיות טמא

אי אפשר שלא להביא מעט (באמת מעט) על המלחמה בחלוקה לקאסטות. כאמור, החלוקה למעמדות משפיעה עד היום על הודו, וגרוע מכל כמובן להיות חסר-מעמד, טמא. הטמאים ("דאלית" קוראים להם היום לרוב), שהיו בתחתית "שרשרת החיים" ההודית, כיום נהנים, בכוח אם לא בפועל, משוויון זכויות.

הנה שיר של Harish Barisode, משורר מודרני ממעמד הטמאים (מתורגם מאנגלית):

יש לטעון כך כנגד הקאסטות הגבוהות:
'חיינו את כל חיינו על מפתן דלתותיכם,
אך לעולם לא נפגשנו.
אתם הייתם בפנים, אנחנו בחוץ.
אתם הייתם במקדש, אנחנו על המדרגות.
כי חשבתם שאנחנו טמאים.'

אך הימים האלו עברו מן העולם.

התחלנו חיים חדשים.
ייסדנו מקדשים משלנו.
זכינו מחדש בדתנו האבודה.
האלים שלנו נמצאים יחד איתנו.
כולם שווים כאן.

האמונה הזאת
תחדור לכל פינה בעולם.
כעת אתם יכולים לזעוק.

היא נפלה! היא נפלה!
הדהרמה הברהמינית נפלה!
דליקו אתם את אש מדורת המתים שלכם!
מה אתם יכולים לעשות עכשיו?

הנה כמה נקודות ציון בדברי ימי הטמאים ומאבקם לשוויון:

המאה החמישית לפנה"ס: הבודהה מכריז שבני כל הקאסטות יכולים להצטרף למסדר הנזירים שלו, ושברהמין אמיתי הוא מי שיודע את האמת, ולא מי שנולד למשפחה הנכונה.
ראשית המאה ה-19: ראם מוהאן רוי יוצא למען הינדואיזם רציונלי, ללא אלילות וטקסים, ובכך גם נגד חלוקה של טהורים וטמאים.
שנות השלושים של המאה העשרים: גנדהי מכנה את חסרי המעמד Harijan – "בני האלוהים", ומכריז שאין לראות בהם טמאים.
1955: הודו העצמאית מחוקקת חוקים שנועדים לאכוף שוויון וחוסר אפלייה, גם לחסרי המעמד.
1956: ד"ר ב.ר. אמְבֵּדְקַר, דלית ופעיל זכויות הדליתים, ממיר, יחד עם חצי מליון תומכים, את דתו לבודהיזם.
1997: ק.ר. נאראיאנאן, דיפלומט ופוליטיקאי ממוצא דליתי, מתמנה לנשיא הודו.

מטרות החיים

יחד עם החלוקה לקאסטות, החיים בהודו חולקו לארבע תקופות, בהן יש להגשים ארבע מטרות.

ארבע מטרות החיים הן:

1. Artha, שהיא עושר (מילולית: "דבר" או "תועלת" (תודה OZ)). לשם כך יש ללמוד כלכלה ומדיניות. הכלל המנחה את האדם בשלב זה הוא "עקרון הדגים" (Matsya-nyāya – מטסיה=דגים, ניאיה=חוק) – היינו: הגדולים אוכלים את הקטנים. ספרות ההדרכה לשלב זה כוללת אגדות ומשלים שלומדים מהם, ו"ספרות חוכמה" עם עצות לחיים. המפורסם מהם הוא ה- Panchatantra (מאה שלישית לפנה"ס), כלומר חמש הרשתות, ספר שמלמד על החיים דרך משלים על בעלי-חיים, ומחולק לחמשה חלקים: "על איבוד חברים", "על רכישת חברים", "על ינשופים ועורבים", על איבוד רכוש", ו"על מעשים ללא מחשבה תחילה". דיברתי על זה גם כאן, והבאתי סיפור מתוך הפאנצ'טנטרה על "הנסיכה בעלת שלושת השדיים".

2. Kāma, היא "אהבה" או "עונג", המטרה השנייה של החיים. קאמה הוא אל האהבה ההודי, המקביל של קופידון אצל היוונים. כמובן, הטקסט המוכר מאוד מכאן הוא הקאמה-סוטרה (סביב המאה החמישית), כלומר משפט[י]-קאמה, בהם מודרך הגבר כיצד לענג את עצמו ואת בת זוגתו. אבל יש להדגיש שבניגוד להשלכה האוריינטליסטית משהו על הטקסט הזה, למעשה הוא רחוק מלהיות ספר פורנוגרפי או אפילו אירוטי, ורובו ככולו טכני ויבשושי למדי. תפקידה של הקאמה-סוטרה הוא בעצם למשטר את המין וממש לא להעניק רישיון להוללות. הנה כמה ציטוטים ממנו שממחישים זאת (התרגומים מתוך התרגום לאנגלית של סר ריצ'רד בורטון, הרפתקן וחוקר הודו במאה ה-19):

הנה למשל הוראות לאישה:

כאשר אשה רואה שמאהבה עייף מרוב משגל ואינו מסופק, עליה, ברשותו, להשכיבו על גבו, ולעזור לו על ידי כך שהיא משחקת את תפקידו [כלומר היא האקטיבית]. היא יכולה לעשות כך גם כדי לספק את סקרנותו של מאהבה, או את תשוקתה לחידושים […] עליה לומר: 'אתה השכבת אותי, ועייפתי מרוב משגל; כעת אני אשכיב אותך בתמורה'. ועליה להפגין את ביישנותה, את עייפותה, ואת תשוקתה להפסיק את המשגל. כך עליה לקיים את פעולת הגבר, שמיד נפרט (חלק א', פרק 7)

יש גם הרבה דגשים על השמירה על הקאסטות:

תענוג בחברה, כגון השלמת מזמורים שהתחילו אחרים, חתונות וטקסים משמחים, עלינו לקיים רק עם השווים לנו, ולא עם העליונים או הנחותים מאיתנו" (חלק 3, 1)

בהמשך מפורטים המקרים והדרכים שהם גבר מקאסטה גבוהה יכול בכל זאת לקיים יחסי מין עם אישה מקאסטה נמוכה (ולעולם לא להפך!), וכמו כן עצות כלליות:

אלה הגברים שבדרך כלל זוכים להצלחה עם נשים: 1. גבר שמבין היטב במדע האהבה 2. גבר שמספר סיפורים היטב 3. גבר שמכיר את האישה מילדותם 4. גבר שמשכנע אותה לבטוח בו 5. גבר שנותן להן מתנות 6. גבר שיודע לדבר היטב 7. גבר שעושה דברים שהן אוהבות 8. גבר שלא אהב אף אחת לפני כן 9. גברים שמשמשים כשליחים 10. גברים שמכירים את נקודות התורפה שלהן 11. גברים שנאהבים על ידי נשים טובות 12. גברים שמאוחדים עם ידידותיהם הנשים 13. גברים נאים 14. גברים שגדלו איתן 15. גברים שהם שכיניהן 16. גברים שמקדישים עצמם להנאות מיניות, גם אם הם עבדיהן 17. המאהבים של הבת של המטלפת שלהן 18. גברים שנישאו זה מכבר 19. גברים שאוהבים פיקניקים ומסיבות חשק 20. גברים ליברליים. 21. גברים שידועים כחזקים מאוד (גברי-שור) 22. גברים אמיצים 23. גברים שנאים יותר מהבעלים שלהן, ומוכשרים יותר, וליברלים יותר 24. גברים שלבושם ורמת-חייהם מופלאה.

והנה נשים שקל לכבוש: 1. נשים שעומדות בדלת בתיהן 2. נשים שתמיד צופות לעבר הרחוב 3. נשים שיושבות ומפטפטות בבית שכניהן 4. אישה שתמיד בוהה בך 5. שליחה 6. אישה שמתבוננת בך מזוית העין 7. אישה שבעלה לקח לעצמו אישה נוספת ללא כל סיבה טובה 8. אישה ששונאת את בעלה, ושהוא שונא אותה 9. אישה שאיש לא משגיח עליה, ושומר שהיא תתנהג כיאות 10. אישה שלא היו לה ילדים 11. אישה שלא ברור מי היא משפחתה, ומה הקאסטה שלה 12. אישה שילדיה מתים 13. אישה שלכאורה מאוד אוהבת את בעלה 14. אשת שחקן 15. אלמנה 17. ענייה 18. אשה שאוהבת תענוגות 19. אשה הנשואה לגבר ולו אחים צעירים רבים 20. אשה יהירה 21. אישה שבעלה נחות ממנה בדרגתו או כישוריו 22. אישה הגאה בכשרונה באומנויות 23. אישה המוטרדת מכשלונותיו של בעלה 24. אישה שנישאה בצעירותה לעשיר, אבל שאינה אוהבת אותו כשהיא גדלה, ורוצה גבר שיתאים לטעמה מבחינת השקפת העולם, הכשרונות והחכמה 25. אשה שנפגעה על ידי בעלה ללא סיבה טובה 26. אישה שלא מכובדת על ידי נשים אחרות ששוות לה בדרגתן או ביופין 27. אישה שבעלה אוהב מסעות 28. אשת צורף 29. קנאית 30. חשקנית 31. חסרת-מוסר 32. עקרה 33. עצלנית 34. גיבנת 36. גמדה 37. מעוותת 38. וולגרית 39. בעלת ריח רע 40. חולה. זקנה. (חלק 5, 1)

בקיצור, הרבה רומנטיקה, או אירוטיקה, אין כאן. מה שיש הוא ניסיון לעצב את המין כך שהוא "ראוי", כך שהוא בהתאם לסדר הקוסמי, וזאת על מנת להשלים את הסדר הקוסמי.

2. Dharma היא אחת המילים המורכבות ורבות המשמעויות ביותר בהודו. היא באה מהשורש dhr, שמשמעותו "לכונן", "לבסס". כאן המילה מציינת את החוק הכללי והחובה שלנו לציית לו. הטקסטים השייכים לחלק זה הם קבצי חוקים, ובראשם זה המיוחס ל- Manu, כלומר חוקי מאנו. מאנו הוא כנראה דמות בדיונית – הוא נחשב לאב כל בני האדם – והטקסט כנראה נכתב, תלוי את מי שואלים, בין 200 לפנה"ס ל-200 לספירה, כלומר בתקופה שסמכות הוֶדות התערערה מאוד, והחברה ההודית היתה בתהליכי שינוי מהירים. חוקי מאנו מכירים בסמכות הודות, תומכים בעבודת הקורבנות, בסגפנות, בחלוקה לקאסטות, בדיכוי נשים. מדובר בטקסט גזעני, שובניסטי ודרקוני ביותר. התפיסה היא "קהילתנית" מאוד, מאוד פרה-הומניסטית. הנה למשל:

האדם המושלם הוא רק זה אשר כולל יחד את אשתו, עצמו וילדיו." (9, 45)

שמותיהן של נשים צריכים להיות קלים להגייה, אסור שמשמעותן תהיה נוראה, ראוי שמשמעותן תהיה משהו פשוט, שיהיו נעימים ורבי-מזל, שיסתיימו בתנועות ארוכות, ושיכללו מילה מבורכת" (2, 33)

טבען של נשים הוא לפתות את הגברים בעולם הזה. מטעם זה החכמים לעולם אינם נמצאים ללא שמירה בנוכחות נשים. שכן נשים יכולות להתעות בעולם הזה לא רק כסילים, אלא גם מלומדים, ולעשותו עבד לתשוקה ולכעס. אל לאדם לשבת במקום מבודד עם אמו, אחותו או בתו; שכן החושים הם חזקים, ואדונים גם על אדם מלומד. (2, 213-215)

4. Moksha – המטרה האחרונה היא "שחרור", והכוונה היא לשחרור רוחני, לזכיה בחירות תודעתית, שהיתה מאז האופנישאדות האידיאל העליון, ה- summum bonum של הדתות ההודיות. בעוד ארתה, קאמה ודהרמה הן כולן מטרות "ארציות", הרי שמוקשה היא מטרה רוחנית, עליונה. מהשורש muc: "לשחרר, להרפות, להוציא לחופשי, לעזוב, לזנוח, לוותר" (ככתוב: "הרפו ודעו כי אנוכי ה'").

תקופות החיים

כדי להשיג את המטרות הללו כולן, ההודים כאמור חילקו את החיים לארבע תקופות (Ashrama):

ברהמצ'רייה – 0-24 – לימוד תחת המורה (גורו), הימנעות ממין, משמעת ומדיטציה
גריהסתה – 25-49 – הקמת משפחה, עבודה ופרנסה, שירות החברה, מנהגיה ומנהיגיה
ונפרשתה – 50-74 – בהיותו סב האדם חופשי ממטלות, ומקדיש זמנו ללימוד אחרים בחוכמתו. תחילת הפרישה מהציבור
סניאסה – 75-100 – פרישה מוחלטת מהחיים, נדודים בחוסר כל, הקדשת הזמן לעבודת האל על ידי תפילות ולזכייה במוקשה על ידי מדיטציה

המספרים שלעיל לכאורה מציינים את הגילאים בהם על ההודי לבלות בכל שלב, אבל למעשה בכתבים העתיקים מדגישים שיש למלא בעיקר את תפקיד הבעל-בית (בכל זאת, צריך לבנות חברה), ואילו השלבים הבאים לא נתפסים כחובה, למרות הם מוצגים כאידיאלים חיוביים ביותר.

ועכשיו לעיקר מבחינתי

למרות שקשה לנו מאוד להזדהות עם החוקים האלה, צריך להבין שההגיון שעמד מאחורי המשטור המאוד קפדני הזה של החיים היה שכל אחד יחיה לא מתוך או על פי האישיות הפרטית, הארעית והקונטינגנטית שלו, אלא על פי הסדר הקדמון והנכון של הקוסמוס כולו. על ידי מילוי קפדני של התפקיד המיועד שלנו (ולא התפקיד שהרצונות האישיים שלנו מבקשים לעצמם, או שהתכונות השרירותיות שלנו מתאימות להם) אנחנו למעשה מסדרים את היקום. כך אנחנו ומביאים לידי ביטוי לא את עצמנו על אישיותנו האידיוסינקרטית, ולא את האגו על תשוקותיו המבלבלות, אלא את החוק הקוסמי. הדהרמה, אם כן, היא ניסיון מודע להגיע להטמעה מלאה בסדר הקוסמי, גם ללא מודעות רוחנית שמביאת את ההכרה לכך. כל זאת לאחר שהשלמות ההיולית כאמור נשברה והיקום זקוק לתיקון (וראו הפסקאות האחרונות בחלק הקודם של סדרה זו)

קשה שלא להבחין עד כמה תפיסה זו דומה לתפיסת המצוות והלאום ביהדות על פי הקבלה: היהודי, בקיום המצוות ובשמירה על מעמדו וחובותיו של מעמדו כישראל, לוי, כהן (או מלך), מהווה חוליה קטנה אך חשובה בדרך של העולם לקראת תיקון. המצוות מחזירות את ההרמוניה והשלמות לאל הפגום (אחרי שבירת הכלים), וגם שומרות על הטוב שכבר קיים בעולם (וגם המצוות נתפסות על פי השקפות מסויימות כפעולות שעל הפרט לקבל על עצמו כחובות רק מפני שהוא לא מספיק גבוהה מבחינה רוחנית כדי שיעשה אותן באופן טבעי – כמו האבות למשל).

כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה אותנטית, אמיתית, וכך עוזר ליקום, וגם צובר כוח "אמת" בעצמו –  וראו הסיפור על הזונה בינדומטי ופעולת-האמת שלה.

בפעם הבאה: האופנישאדות!

הקדמה שהיא disclaimer: אני מתכוון להעלות כמה רשימות מבואיות להינזואיזם. אבל יש בעיה: אפשר לסכם את ההינדואיזם בערך כמו שאפשר לסכם את הגנגס. ההינדואיזם היא תרבות חיה, ואף אחת העשירות, רבות הפנים והססגוניות על פני כדור הארץ. לא רק זאת, אלא שאופייה כאילו מתנגד מלכתחילה לגבולות והגדרות, ועוד פחות מכך לכאלה הכתובות, בהיותה תרבות ורבאלית וויזואלית בראש ובראשונה, ואף כזו שנושאת עיניה תמיד לבלתי-ניתן-לביטוי. לכן גם מבוא זה מועד לכישלון. אם זה לא מספיק כשלעצמו, הרי שאני עצמי לא חוקר מומחה לדת ההינדית. אני חוקר חובב (ואוהב). ושוב אם זה לא מספיק, הרי שהמבוא הזה הוא תמציתי ביותר, ועובר על העקרונות המרכזיים ללא התחשבות בניואנסים ודקויות למיניהם. בקיצור, הרשימות על ראשית ההינדואיזם הן סיכומיות-תצוגתיות יותר מאשר מחקריות-מעמיקות, וגם זה בצורה סכמטית. אשמח להערות מצד המומחים שבין הקוראים.
….

ניתן לחלק את ההיסטוריה הדתית בהודו לכמה פרקים סכמטיים:

1500 עד 600 לפנה"ס: התקופה הודית: האריים פולשים ומתנחלים בצפון הודו, ולמעשה משעבדים את האוכלוסיה המקומית, הדרבידיאנית. הם מביאים את הודות, ובהודו כותבים את האופנישדות.
600 לפנה"ס עד 200 לספירה: התקופה האפית: הראמאינה והמהאבארתה משמשים ככלי להעברת תרבות ודת. שיטות פילוסופיות רבות פורחות, ביניהן הבודהיזם והג'יניזם, אלה, יחד עם האופנישאדות, מייצגים מעבר מהדת הטקסית של הודות לדת הגותית-התנסותית יותר. 
200 לספירה +: הרחבות על הפילוסופיות הבסיסיות נכתבות בסוטרות, ולאלו נכתבים פירושים. יש פולמוסים רבים בין הקבוצות השונות. הבהקטי (Bhakti) מתחיל להתפשט בהודו בהצלחה מרובה.
500 לספירה +: הטנטריזם עולה לבמה וכובש נתחים נאים מהודו. הבודהיזם נעלם מתת-ההיבשת.
המאה העשירית +: הכיבוש המוסלמי של צפון הודו, שמשפיע על ההינדואיזם.

התקופה הוֶדית:

 

הפילוסופיה והדת ההודית מתחילות עם הוֶדות. הודות נחשבו לסמכות הדתית העליונה בהודו, גם על ידי ההינדים, וגם על ידי שבטים חיצוניים. כל שיטה פילוסופית או דתית שהתפתחה בהודו היתה צריכה להכריע האם היא מקבלת על עצמה את סמכות הודות, או לא (כמובן, אלה שקיבלו את סמכותן של הודות פירשו אותן כרצונם. אבל לחוסר קבלה יש אמירה, כמו זו של הבודהה, שלא מוכן לקבל סמכות חיצונית לו).

מקובל להניח שהדת של הודות היא זו שהביאו האריים אל תוך תת-היבשת בגלי ההגירה (או הכיבושים) שלהם, החל מאמצע האלף השני לפנה"ס. זו דת שעל פי המחקר אכן דומה לדתות אירופאיות קדומות. ההמנונים, או המזמורים (samihtas) שבודות, שמזכירים בהילוליהם את האלים את מזמורי ספר תהילים, מייצגים את השכבה הקדומה ביותר של הדתיות ההודית, והם חולקו לארבע קבצים: הקדמון ביותר הוא ה-Rig ודה, שעל פי השפה (קדם-זרתוסטרא) כנראה גובשה סופית לפני 1200 לפנה"ס. אחריה ה-sāma  ודה, מיד אחריה ה- yajur  ודה, ואחרונה ה- atharva ודה. (אחרי הודות באו ה- brahmanas, אחריהן ה- aranyakas  ואחריהן האופנישדות). הודה האחרונה מעט שונה באופייה, וכוללת פחות מזמורים ויותר לחשים (שני לחשים שימושיים כאן).

יש אסכולה שגורסת שכלל לא היתה פלישה ארית, וההינדואיזם כולו התפתח בהודו. אני נוטה להסכים עם מי שאומר שאסכולה זו מונעת על ידי דחפים הודיים לאומניים, ומנסה להוכיח שההינדואיזם כולו הוא הודי אסלי (מניע טפשי בכל מקרה, שהרי ממילא עובדה היא שההינדואיזם התפתח בהודו ולא באירופה, עם או בלי שבטים ארים). כך או כך, קשה לדעת, משום שבהודו אז לא בנו באבן, אלא בחימר, בוץ ועץ, ולא כתבו על אבן, אלא על עלי קוקוס מיובשים. כך שכל מה שהיה נרקב או נשטף, ואין בעצם ממצאים ארכיאולוגיים חד-משמעיים.

במשך אלפי שנים הוֶדות הועברו בעלפה בתוך משפחות ברהמינים, שכן הן נחשבו קדושות מדי כדי לכתבן. רק לפני כאלף שנה הן נכתבו לראשונה. על פי המסורת ההודית הודות נחשבות ל- shruti, כלומר ל"נשמעות", היינו שהתקבלו על ידי התגלות. הן לא חוברו על ידי בני אדם, אלא היו קיימות עוד מלפני שהיה קיים העולם. זאת בניגוד לכתבים שהם smirti, "זכורים", כלומר חיבורים שחוברו על ידי בני אדם ונשמרים כמסורות. האופנישדות נחשבות כמו הודות לשרוטי. האפוסים הגדולים, הרמאיאנה והמהאבארתה, הם שמירטי. (יש עוד שתי קטגוריות, הפוראנות, והטנטרות, שהם כתבים מאוחרים יותר). רק הברהמינים ידעו את הודות, ורק לשלושת הקאסטות הגבוהות (על הקאסטות ברשימה הבאה בסדרה) היתה רשות לשמוע אותן מושרות. על פי החוק ההודי הקדמון אדם אחר ששמע אותן נענש על ידי מזיגת עופרת נוזלית לתוך אוזניו. 

בגדול, הודות מייצגות תקופה די פשוטה, שלא לומר פרימיטיבית, מבחינה דתית. המזמורים פשוטים ונאיביים. הנה המזמור הראשון מהריג-ודה, שמהלל את האש, "אגני" (כל התרגומים מהתרגום לאנגלית של Ralph TH Griffith (1896) מכאן, תוך כדי השוואה לתרגומים של עמרם פטר בספרו מזמורים מן הריג-ודה)

1.       אני מהלל את אגני, הכוהן הנבחר, הכהן האלוהי, שר הקורבן, הכוהן הגדול, העשיר ביותר.
2.       ראוי הוא אגני שיתהלל על ידי החיים כמו גם על ידי החכמים הקדומים. הוא יביא הנה את האלים.
3.       דרך אגני ירכוש האדם עושר; אכן, יותר ויותר מיום ליום, רב בגיבורים, רב תהילה.
4.       אגני, הקורבן המושלם שאתה חובק, אכן הולך אל האלים.
5.       לו יהי ואגני, הכוהן בעל הנפש החכמה, אמיתי, אדיר, מפואר ועצום, האל, יבוא הנה עם האלים.
6.       איזו ברכה, אגני, שתעניק לזה שעובד אותך, היא, אגני, אכן ברכת האמת.
7.       לך, המניס את הלילה, הו אגני, יום אחרי יום על ידי תפילה, מביאים לך הוקרה, אנחנו באים.
8.       שליט הקורבנות, שומר החוק הנצחי, הזוהר, מתעצם בנחלתך.
9.       היה לנו נוח לגישה, כפי שאב הינו לבנו; אגני, היה איתנו עבור רווחתנו.
(ריג-ודה, 1, 1)

הנה קטע נוסף מהריג-ודה, על האל אינדרה:

1. האל-הגיבור שמיד כשנולד הגן על האלים בפני אלה שעוצמתם הרעידה את שני העולמות – זה, רבותי, הוא אינדרה.
2. הוא אשר קיבע את העולם הנרעד והרגיע את ההרים המפוחדים, שמדד את האויר הרחב ותמך בשחקים – זה, רבותי, הוא אינדרה.
3. הוא אשר המית את הנחש ושחרר את שבעת הנהרות, הוא אשר הציל את הבקר ממערת וָלָה, שהצית את האש בין שתי האבנים, המנתץ בקרב – זה, רבותי, הוא אינדרה.
4. הוא אשר היקום כולו כונן על ידו, אשר הבריח את כנופיית השדים של דאסה, הוא אשר כמהמר אסף אל חיקו את שלל אויביו – זה, רבותי, הוא אינדרה.
5. זה, האיום, אשר שואלים עליו 'היכן הוא?', ואכן פעמים גם מגחכים: 'הוא לא קיים!' – הוא גורף, כמו ציפורים, את רכוש אויביו. האמינו בו, כי זה, רבותי, הוא אינדרה.

[…]

14. הוא אשר עוזר בטובו למי שמוזג את הסומה ולמי שרוקח אותה, המעלה קורבן, המזמר; הוא
אשר תפילתו מהללת את הסומה, וזו מתנתנו – זה, רבותי, הוא אינדרה.
15. אתה אכן רב-עוצמה ונאמן, מעניק כוחות למי אשר רוקח ומוזג את הנסך. על כן לו אנו, לעולם,
הו אינדרה, נדבר בקול למועצה עם גיבורינו.
(ריג-ודה, 2, 12)

הסומה אמנם אבד ולא ברור מאיזה צמח מפיקים אותו, אבל שלא כמו בדתות אחרות, ההינדואיזם מעולם לא ניתק את הקשר עם הסמים משני התודעה. בתמונה סאדהו (נזיר נודד) שצילמתי בורנאסי, מעשן צ'ילום, כלומר מעין מקטרת פרימיטיבית המלאה בחשיש. עבורו זו אחת הדרכים להתקרב לאלוהות.

עבור המשוררים של הריג ודה, אינדרה היה האל העליון: הוא הפופולרי ביותר. גם אגני זוכה להתייחסות נרחבת. גם ורונה, שנתפס כאל רחום, והוא אחראי על הריטא, החוק האלוהי. עוד כוכב של הודה העתיקה ביותר הוא הצמח-אל סומה, כפי הנראה סם אנתאוגני, שהנוטלים ממנו זוכים למראות אלוהיים.

שתינו את הסומה והפכנו בני-אלמות. השגנו את האור, גילינו האלים.
(ריג-ודה, 8.48.3)

אז כמה אלים יש? לא ברור. המספר שנותנים בדרך כלל מתחלק בשלוש:

שלוש פעמים מאה ושלושת אלפים, ושלוש פעמים עשר ועוד תשע עבדו את אגני
(ריג-ודה, 3, 9)

כיום ברור שיש מאות אלפי אלים בהודו, אם כי, ראו הקטע הבא מתוך האופנישאדות (המאוחרות יותר):

[כאשר התלמיד שואל את החכם יַגְ'נְיָוַואלְקִיָה כמה אלים קיימים, זה עונה:] "שלושה ושלוש מאות, ושלושה ושלושת אלפים".
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שלושים ושלושה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שישה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שלושה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שניים."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"אחד וחצי."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"אחד."
(ברהדארנייקה אופנישד, 3.9.1)

כלומר יש מימד מוניסטי שמסתתר מאחורי הפוליתאיזם ההודי. ואכן הודות גם מציגות ישות אלוהית מרכזית: הברהמן (שנקרא בשמות שונים) שהוא הכוח הקדוש והנסתר שמניע את הכל, ושהכל בעצם הוא. בודות אנחנו גם פוגשים פעמים רבות את תפיסת העולם כאורגניזם אלוהי אחד, וייתכן שהתפיסה על פיה יש מהות משותפת לכל הקיים התפתחה מתוך התפיסה של היקום כאורגניזם.

"בריאת" העולם, ומעמד האדם בהשוואה לאלוהות

אלוהים לא ברא את העולם, אלא נהיה העולם:

הוא שלו עיניים מכל צדדיו סביבו, פה בכל צד שלו, ידיים ורגליים בכל צד, הוא, האל היחיד, הוליד את הארץ והשמיים, איחה אותם יחדיו עם זרועותיו וכנפיו. (ריג ודה, 10:81:3)

השוו:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. […] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. (בראשית, א'; א', ו'-ח')

אלוהים המקראי מבדיל ולא מאחה. זאת משום שהעולם הוא מחוצה לו, ולא בתוכו. הוא לא מוליד אותו, אלא בורא אותו. הוא גם משתמש במילים, באקט רצוני, בפקודה, ולא מצמיח את העולם בצורה אורגנית. לכן, כמובן, מאמיניו עומדים מולו, מתחתיו, לקראתו. ואילו ההודי הדתי מצפה למצוא את האל בכל דבר, וגם בתוכו. אכן, המילה בסנקסריט ליצרית העולם היא sṛṣṭi, כלומר פליטה, הרפייה, הולדה. העולם נפלט מתוך האלוהות האחת.

ראויי להתעכב על ההבדל הזה, כי הוא אחד המרכזיים בין מזרח ומערב. הנה לדוגמא:

אז לא היה היש ואף לא האין
החלל לא היה ואף לא השמים מעליו.
מה התנועע? היכן?
ההיו אלה המים, עמוקים מני עומק?

לא היה אז מוות, אף לא נצח,
אף לא אות המבדיל בין אור לחושך.
האחד נשם, חסר רוח, בתוך עצמו.
דבר מלבדו לא היה מעל.
[…]
ומי זה שאכן יודע? מי יאמר זאת?
מנין העולם נוצר ומנין נבע?
האלים באו לאחר מכן, כאשר עולם זה נבע
מי אפוא יודע מאין נבע הוא?

מאין יצירה זו באה?
האם יצרה היא את עצמה? ואולי לא כך.
רק הוא המביט ממרומי שמים
רק הוא יודע זאת.
ואולי אין הוא יודע.
(ריג-ודה 129 X – מתורגם ע"י שלמה בידרמן, מתוך הספר מסעות פילוסופיים, שממנו נטלתי גם כמה אבחנות)

שימו לב גם שבמזמור הָוֶדי האלים נוצרים אחרי שהעולם נוצר, והם בעצם חלק ממנו. האל שעובדים בני המערב, בני שלושת הדתות המונותאיסטיות, לא נוצר אחרי שהעולם נוצר – העולם נוצר אחריו, והאל אינו חלק ממנו. לכל היותר העולם הוא חלק מהאל.

מה שמתברר לנו כאן הוא שבמערב האל הוא טרנסצנדנטי. כלומר הוא חיצוני, נעלה ומצוי מעל ומעבר לעולם. האל המערבי הוא חיצוני לעולם ונבדל ממנו לחלוטין. הוא לא רק מקדים אותו מבחינה אונטולוגית, אלא גם נשאר מרוחק ממנו, לא מעורב בו בצורה מהותית (אלא רק כפי שהוא רוצה).

זה אומר גם שבמערב האלוהים שונה לחלוטין מהאדם. בניגוד למסורות דתיות אחרות של המזרח הקדום (אשור, בבל, מצריים), התנ"ך דואג להדגיש את ההבדל המהותי שבין האדם לאל (למרות עניין צלם האלוהים). במסורות דתיות אחרות המלך פעמים רבות נחשב לאל. לא כך ביהדות. במסורות אחרות בני אדם היו יכולים להפוך לאלים (למשל ביוון). לא כך ביהדות. האל שונה לגמרי מהאדם: 

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי–נְאֻם, יְהוָה. כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ–כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. (ישעיהו, נ"ה, ח'-ט')

השוו:

אותה מהות דקה, שהיא העצמי של כל מה שקיים, היא האמת. היא העצמי, ואתה, סְוֶוטָקֵטוּ, הוא זה. (צ'נדוגיה אופנישד, 6, 10, 3)

למעשה, ההוגה הדתי המודרני רודולף אוטו, בבואו להגדיר את הקדושה, השתמש בביטוי "האחר לחלוטין" (das ganz Andere) כדי לציין את המפגש עם הנוכחות האלוהית. זה פשוט אחר לחלוטין מהעולם ומכל מה שאנחנו מכירים. גם המילה קדושה ציינה תחילה "הבדלה", "שונות". והציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (ויקרא, י"ט, ב') מכוונת את בני ישראל להיות שונים מסביבתם, נבדלים, כשם שהאל שונה ונבדל מהעולם.

לכן במערב גם הקשר בין האדם לאל הוא בעייתי: איך יתקשר האדם הקטן עם האל הגדול? בשביל זה הוא צריך להיות נביא, כלומר יחיד במינו, נבחר (נבחר על ידי האל כמובן). הקשר הישיר בין האדם לאל הופך למשהו יוצא דופן, מופלא, ניסי. במזרח התפיסה היא שונה. האל לא באמת נבדל מהעולם. למעשה, המחשבה שלנו שהאלוהות היא שונה מהעולם היא אחת הבעיות שלנו, אחת הטעויות שמביאות לנו סבל. ולכן גם המגע עם המציאות האלוהית הוא עניין הרבה יותר יומיומי. אם אתה רוצה ליצור מגע עם האל אתה לא הולך לנביא, אלא לגורו. אתה לא מדבר עם אלוהים (או נכון יותר, מקבל פקודות ממנו), אלא נהיה אלוהים (או יותר נכון, מבין שתמיד ממילא היית הוא). אתה גם לא נבחר, אלא בוחר, כלומר תהליך יצירת הקשר עם האלוהות לא מתנהל מלמעלה למטה (האל בוחר בך, מגלה רצון ו"יורד" אליך), אלא מלמטה למעלה (אתה בוחר באל, עושה מאמץ ו"נהיה" הוא).

נחזור לריג-ודה, ונראה שוב כמה שונה תפיסה בה בני האדם עשויים מחלקים של אלוהים (עיניים, ידיים וכו') מתפיסה בה האדם עשוי או בצלם-אלוהים (כלומר בדמותו, אבל לא ממנו), או בכלל מעפר: הנה בראשית ב', ז':

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

ומולה המזמור הידוע והיפיפה על הפורושה, ה- person ההיולי, הישות הקדומה ביותר שממנה נולד הכל כאשר הוקרבה, או למעשה בהקריבה את עצמה, מתוך הריג-ודה, 10:90:

אלף ראשית לפורושה, אלף עיניים, אלף ידיים. בכל צד מעבר לארץ הוא ממלא מקום ברוחב עשר אצבעות. הפורושה הזה הוא כל מה שקיים, וכל מה שיתקיים; אדון אלמות אשר מוסיף לגדול ככל שהוא אוכל. כה אדירה היא גדולתו; אכן, גדול עוד מכך הוא פורושה. כל היצורים הם רבע ממנו, ושלושה-רבעים חיי-נצח בשמיים. […]

כאשר אלים תכננו פולחן אשר פורושה יהיה קרבנו, השמן שלו היה האביב, המנחה הקדושה היתה הסתיו, העצים היו הקיץ. הם משחו את פורושה, שנולד בזמן הכי מוקדם, על העשב כקרבן. יחד איתו האלוהויות וכל המשתאות וכל החכמים הקריבו.

מאותו קרבן כללי עצום השומן שנטף נאסף. ממנו נוצרו כל העופות וכל בעלי החיים, המבויתים והפראיים. מאותו קרבן כללי עצום כל המזמורים נולדו; ממנו כשפים ולחשים נוצרו; הטקסים נולדו ממנו. ממנו הסוסים נולדו, ממנו כל הבקר בעל שתי שורות שיניים; ממנו נוצרו בני-הבקר, ממנו נולדו העזים והכבשים.

כאשר הם חילקו את פורושה, כמה נתחים הם יצרו? איך הם מכנים את פיו, את ידיו? איך הם מכנים את ירכיו ורגליו? הברהמן היה פיו, משתי ידיו הראג'ניה נוצר. מירכיו נוצר הויישה, מרגליו נוצר השודרה. הירח נוצר מלבו, ומעינו נולדה השמש; אינדרה ואגני נולדו מפיו, ווָאיו, הרוח, מנשימתו. מטבורו נוצר אויר, מראשו השמיים נעשו. הארץ מרגליו והאזורים השונים מפלג גופו. כך הם יצרו את העולמות.

שבעה קורות היו לו, שלוש פעמים שבע שכבות של עצי-בערה הוכנו, כאשר האלים, בזבחם זבח, כבלו כקרבנם את פורושה. אלים, בזבחם, זבחו את הקרבן – אלה היו הסדרים הקדושים העתיקים ביותר. העצומים הגיעו לגבהי עדן, שם הסאדהיים, האלים הקדומים, שוכנים.

כלומר בעוד במערב האדם מוצב מול האל, אף כנגדו, במזרח האדם (כל אשר נברא למעשה) בא מתוך האל.

ספקות מול ודאות, פלורליזם מול דוגמטיות

כבר בודות מתחילות התהיות והספקות, והערעור המתמיד על כל מובן מאליו – שיאפיינו את הודו לעולם:

4. מי זה שחזה בו כשרק פרץ אל הקיום? מי ראה כיצד האחד חסר-העצמות תומך בבעל-העצמות? היכן נמצא את דם הארץ, את החיים, את הרוח? מי יכול להגיע אל האיש שיודע זאת, ולשאול אותו?
5. לא-בשל בהכרתו, בנפשו לא מבין, אני שואל זאת את מקומותיהם המבוססים של האלים; שכן הרחק מעל לעגל הצמא החכמים מותחים רשת משבעת החוטים שלהם.
6. אני שואל, בחוסר דעת, את אלה היודעים, את החכמים, כבור אשר חושק בדעת: מה היה אותו אחד אשר בדמותו של הבלתי-נולד ייצב וקבע את ששת אזורי העולם?
[… ובאותו מקום, מעט אחרי זה, באה מעין תשובה:]
46. האמיתי הוא אחד, ולו נותנים החכמים שמות רבים: אגני, יאמה, מאטרישוון.
(ריג-ודה, 1, 164)

השוו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.
(שמות, כ', א'-ב')

חכמי הוֶדות לא בטוחים, לא יודעים, יודעים שלעולם לא ידעו. המקרא קובע מסמרות. חכמי הודה מוכנים רק לומר שיש "אחד" שלו שמות רבים. המקרא יודע מה הוא שמו של האל, ומה שמות יריביו. פלא הוא שהמעשה הראשון שעושה משה כשהוא יורד מהר סיני הוא לחסל 3000 מפני שעבדו את עגל הזהב, כלומר את האל הלא נכון? (עוד מזמור ודי התוהה על האלוהות כאן) 

החוק הקוסמי

בריג-ודה אנחנו מכירים לראשונה את מושג החוק הקוסמי, שממנו תתפתח ה"קארמה". רטה, Ŗta, (שמבוטא כמשהו בין ritaa ל- rutaa), שהוא לא רק חוק מוסרי, אלא הוא החוק על פיו הקוסמוס מסודר ופועל.

מנחותיכם טהורות, מָרוּטים [אלי סערה], הטהורים בעצמכם. לכם, הטהורים, אני מעלה קרבן טהור. על פי החוק הם באו אל האמת, על פי הכפפתם לציוויו, זוהרים מלידתם, וטהורים, ומקַדשים.
(ריג ודה, 7.56.12)

אתה, השליח, שומר היטב על החוק של היקום, ובדרכך הנחושה זורח חופשי מכעס. כאשר אנחנו פונים אליך בתפילה היום, הו סוּרְיָה [אל השמש], מי ייתן והאלים יטיבו עם כוונותינו ורצונותינו.
(ריג ודה, 10.38.5)

תיקון עולם

לבד ממאגיה פשוטה ובקשות כגון הורדת גשמים, להקרבת הקורבנות היה תפקיד תרפוייטי עבור העולם. גם אם המציאות היא ברהמן, הרי שמרגע שהברהמן יצא משלוותו האינסופית והוליד מתוכו את העולם, הוא איבד שלמות מסויימת שהיתה בו: הרי העולם אינו מושלם! לפחות חלק מהשלמות האחדותית התקלקל, שכן אותה אחדות עצמה הועלתה כקרבן על מנת לילד ממנה את היקום (כפי שניתן לראות במזמור 10:90 לעיל).

הקורבן הראשון על כן הוא אב-הטיפוס למלאכת הקורבנות התמידית מאז והלאה, אבל היא בתורה מנסה דווקא להחזיר את השלמות האחדותית שאבדה. לכן יש צורך לעמול כל הזמן, לעבוד כל הזמן בעבודת הקורבנות, כדי להחזיר את השלמות שהיתה לו לברהמן – למעשה מדובר לא פחות מאשר ב"תיקון עולם", כפי שגם בקבלה קיוּם קונסיסטנטי של המצוות אמור לשפץ את העולם אחרי השבירה. הנה קטע שמתאר את מטרת הקורבנות בדיוק כך:

למה אנחנו מפזרים חול [בתהליך הקרבת הקורבנות]? אגני, מזבח האש, הוא פרג'פטי, ופרג'פטי הוא כל הברהמן. עכשיו את החול אנחנו שמים במקום החלק האבוד של הברהמן; ואותו חלק שלא נאבד הוא מזבח האש הזה שאנחנו בונים. לכן כאשר הוא מפזר חול הוא משיב את אותו חלק אבוד של הברהמן. החול שהוא מפזר הוא ללא-מספר, ללא-גבול – שכן מי יודע כמה גדול הוא החלק האבוד של הברהמן? ואכן, הוא אשר יודע זאת, ומפזר חול, משלים את פרג'פטי השלם, התמים.
(Satapatha Brahmana 7, 3, 1, 42 – זהו טקסט המתאר ומסביר את פולחן הקורבנות הוֶדי, נערך כפי הנראה סביב 300 לפנה"ס)

העבודה הזאת, השלמת העולם, היא במהותה סיזיפית. הרי העולם לא יעשה מושלם לעולם. לא קשה להבין, כפי שנראה, את היאוש שמתבטא באופנישאדות, השלב הבא בהתפתחות הדת בהודו, מעבודת הקורבנות. כמו בתנ"ך, בודות לא מצויינת אפשרות של חיים אחרי המוות. אבל כמובן שזו במהרה תגיע. בודות אנחנו רואים את הזרעים של מה שנראה בהמשך: דת הבהקטי ופולחן שיווה הן פיתוח של הסגידה לורונה או אינדרה; הקארמה תצמח מתוך רעיון הריטא; הסאמקיה תתפתח מתוך הניגוד בין הפורושה לעולם שנובע מתוכו, ואילו האדוויטה תתפתח מתוך האחדות שנמצאת בבסיס הכל, שנרמזת בודות, ומהשילהוב האקסטטי שאנחנו חוזים בו בכל הקשור לסומה ינבע הרצון לחוויות מיסטיות מרגשות, שימצא את פורקנו ביוגה.

לחש אהבה

כפי שהרוח מניעה את עלה העשב הזה לכאן ולשם על האדמה,
כך אני מניע את נפשי, שאת תתאהבי בי, יקירתי, ולעולם לא ניפרד.
הו אסווינים [aśvin – אלי שמש וריפוי], הנהיגו יחד, אחדו את הזוג המאוהב.
כעת הגורלות של שניכם, כעת השבועות והנפשות שלכם, נפגשו.
כאשר נשרים, הקוראים בקול, צורחים באושר של בריאות,
אז לקריאתי תנו לה לבוא, כפי שגוף החץ עוקב אחרי ראשו.
תנו למה שפנימה להחצין, תנו למה שמבחוץ להיות מופנם,
תפוֹס ורכוֹש, הו צמח, את הכרתן של נערות העשירות בכל מקסם.
מחפשת בעל היא הגיעה, ואני מחפש לי גם אישה:
כפי שסוס אציל נוהר, כך פגשתי הן גורל והן מזל.
(אטהרווה ודה, 2, 30)

לחש נגד תולעי-בקר

כשהיא עולה, תנו לשמש להשמיד, וכן כשהיא שוקעת, עם קרניה,
את התולעת שחיה בתוך הפרה.
זו בעלת ארבע העניים, בכל צורה, רבת-הפנים, והלבנה.
אני שובר ומוחץ את צלעותיה שלה, וקורע מעליה את ראשה.
כמו אטרי אני משמיד אתכן, תולעים! בדרכם של קאנווה וג'אמאדגני [כל השמות הם של חכמים מיתולוגיים]!
אני פוצע וחובל בשרצים הללו עם לחשיו של אגסטיא [כנ"ל].
הרוּג מלכן של התולעים, אכן, שליט התולעים מומת.
הרוגה התולעת, הרוגה אמהּ, הרוגים גם אחיה ואחיותיה.
הרוגים שריה, חסידיה ופמלייתה.
אכן, אלה שנראו הקטנים ביותר, התולעים, הם כולם הומתו.
(אטהרווה ודה, 2, 32)

 

הסבר קצר: הודות הם החיבורים העתיקים והמקודשים ביותר של ההינדואיזם (אני מקווה לכתוב יותר בהרחבה עליהן בקרוב). האטהרווה ודה, שכנראה גובשה לקראת 1000 לפנה"ס (לשם השוואה: ספר בראשית כנראה גובש בצורתו המוכרת לנו סביב 800 לפנה"ס) ונחשבת לוֶדה הפחות עתיקה וחשובה, מכנסת בתוכה, ביחס לשלוש האחרות, פחות שירי הלל וטקסי קרבנות, ויותר לחשים וכשפים. הנה רשימה מצאי לא סופית:

• לחשים נגד דיזינטריה, דלקת בדרכי השתן, חום, שיעול, כאב-ראש, שדים ורוחות, צרעת, מחלות תורשתיות, קללות האויבים, פחד, הפלה, תולעים, רעל, כהני דת רשעים, ועוד.
• לחשים בעד ריבוי בקר, הצלחה כלכלית, מלוכה, אריכות ימים, זיווג הולם, ניצחון בקרב, המלכה מחדש של מלך שהודח, בנים זכרים, הפיכת הסימן הרע של תאומי-בקר למזל טוב, שינה, גשם, ראייה על-טבעית, הצלחה בהימורים, ועוד.
• לחשי אהבה, השקה (של בית, תעלת מים, רפת), שריפת גופות, הקרבת קרבנות, הלל לבני-בקר, הלל לאלים שונים, ועוד.

כאן הבאתי שני לחשים מתורגמים מהתרגום לאנגלית של Ralph TH Griffith, מ- 1896.

סיפור זן יפני מספר על סמוראי שנכנס למנזר זן, ודרש מהמאסטר להסביר לו היכן נמצא הגיהנום. "אני מתפלא שנתנו לטיפש כמוך להיות סמוראי", ענה המאסטר. הסמוראי שלף את חרבו וצווח: "ראוי שאהרוג אותך על חוצפתך!!!" המאסטר הביט בו בעיניים רחבות ואמר: "הנה נפתחים שעריו של הגיהנום". הסמוראי, שכנראה לא היה טיפש כל כך, הבין את כוונתו, זרק את חרבו וכרע על ברכיו. "אני מתנצל, אנא סלח לי", אמר הסמוראי. "הנה נפתחים שעריו של גן-עדן", חייך אליו המאסטר.

תגובתו השקולה של המאסטר היא כמובן מופת של שוויון-נפש מואר. אלא שסיפור נוסף מספר על כך ששנים לאחר מכן נכבש אותו מנזר(1) על ידי כוח זר של סמוראים. כאשר הגיע מפקדם לחדרו וחרבו שלופה, הביט בו המאסטר בעיניים פעורות, ושניה לפני שחרבו של הסמוראי ערפה את ראשו הוא פלט צרחה איומה. הפעם, יאמר מי שיאמר, התנהג המאסטר בצורה בלתי-מוארת בעליל. יהיו גם שלא ימצאו סתירה בין הסיפורים.

כל זה לא בא אלא לומר שבקרבנו הרוחניקים מתרוצצים שני מודלים של "אדם אידיאלי". האחד קר-רוח, שקול, שליו-תמידית, שקט, עמוק וחידתי; ואילו השני ספונטאני, עליז, זורם, אוהב, מגניב, צוחק וילדותי. האחרון מרחף בקלילות, נידף כעלה ברוח. באשר לראשון, במיטבו נדרש מאמץ כדי להבדיל בינו לבין פסל משיש.

בדיקה קצרה תגלה לנו ששני המוארים הללו הם בעצם אנשים לגמרי שונים, סותרים אפילו, ומכיוון ששני המודלים הללו הם לא המצאה חדשה (למעשה, הם מלווים את האנושות כבר אלפי שנים), ניסו רבים וטובים לאחד ביניהם – "זורבה הבודהה" של אושו הוא דוגמא לאחד הנסיונות האחרונים. אבל שני המודלים הללו למעשה נובעים מתפיסות שונות לגמרי של מהות הקיום האנושי. ובמזרח ההבדל העקרוני ביניהן משתלשל עוד מפיצול הנושן שבין הבודהיזם להינדואיזם. כי בסופו של דבר נקודת המחלוקת בין שני המוארים הללו היא אחת: האם יש, או אין, אני אמיתי, טהור ומושלם ונצחי.

אדוויטה ובודהיזם

נהוג לחשוב שהאדוויטה היא סוג של בודהיזם הינדואיסטי, כלומר שאותה אסכולה הינדואיסטית נון-דואליסטית בעצם קרובה מאוד לרעיונותיו של הבודהה. ונהוג לחשוב כך לא רק בזמננו, אלא גם כשהאדוויטה רק החלה לצבור כוח וחסידים: בזמנו של שאנקרה, הפילוסוף של האדוויטה, חשדו בו שהוא בעצם בודהיסט במסווה, המנסה להכניס את רעיונותיו הכופרניים של הבודהה אל תוככי ההינדואיזם.

יש בזה משהו, כי באמת רב הדמיון בין האדוויטה לבין אסכולות בודהיסטיות (במיוחד של המהאיאנה), בעיקר כי המשותף לתפיסות אלה היא המגמה לראות את המציאות כאחדותית במהותה. אבל יש גם הרבה שונה, ובודאי שדרכיהן נבדלות בנוגע לאותה כפירה איומה שהעלה הבודהה בזמנו. מה היתה הכפירה הגדולה של הבודהה? בין השאר, הוא כפר בקיומו של עצמי.

ולמרות שהאדוויטה בזמנו של שאנקרה (כלומר, המאה השמינית לספירה) כבר מתקרבת לרעיון הזה, ולמרות שמורי אדוויטה כיום כבר בעצם אומרים את זה מפורשות, בזמנו של הבודהה (כלומר במאה החמישית לפנה"ס) ההינדואיזם, עד כמה שהיה רב גוני, לא היה מסוגל לעכל אל תוכו תנועה שחרטה על דגלה רעיון מופרע שכזה.

כי הרעיון של הבודהה לא היה רק ההפך התיאולוגי הגמור ממה שחשבו רוב ההינדים. הרעיון של הבודהה גם חייב התייחסות שונה לגמרי כלפי העולם, והחברה, והחיים. למעשה לדעתי אפשר לקשור את מרבים ההבדלים בין הבודהיזם להינדואיזם, החל משיטת המדיטציה ועד למגמות החברתיות, להבדל העיקרי הזה, כלומר לכך שהבודהיסטים לא מאמינים שיש לכל אחד מהם מרכז מהותי, ואילו ההינדים כן.

טהרה וטומאה

נתחיל בתפיסה העצמית: מי שמאמין שיש לו נשמה, כלומר ישות ששונה מהגוף ואוצרת את זהותו "האמיתית", יגרר על פי רוב להאמין שהוא חייב לשמור על אותה ישות "טהורה", כלומר לא לפגוע בתומתה על ידי ערבובה עם גופו שלו, או עם גופים אחרים, או עם כל מני חומרים בכלל. מתוך תפיסה כזאת יעלו חוקי טומאה וטהרה: יהיו מעשים, או אנשים, או מאכלים, שהם טמאים, ושצריך להימנע מהם או להתנקות אחרי מגע איתם. ואכן, כך זה בדיוק בתרבות ההינדית.

לעומת זאת, מי שלא מאמין באותו מוקד פנימי של טוהר, מי שמאמין שבתוך הגוף לא מסתתר שום דבר שונה ונשגב במיוחד, לא יחשוש להתערבב עם אחרים מכל הסוגים, או לאכול כל מה שמגישים לו. קטגוריות של טומאה וטהרה לא יהיו רלוונטיות בשבילו. כך אכן המצב אצל הבודהיסטים: בזמנו של הבודהה הנזירים אכלו בשר (כיום הם צמחונים לא מטעמי טוהר, אלא כדי לא לפגוע בישויות חיות), וכידוע הבודהה ביטל את החלוקה ההינדית לקאסטות.

ניתוק מול הכלה

מכאן נגזרת גם שיטת המדיטציה: מי שמאמין שהאמת נמצאת בפנים, באיזה מוקד מזוקק של זהות, יפנה את מבתו פנימה, וישתדל להתנתק מהעולם. המציאות הכללית תחשב בשבילו מכשול, והוא ינסה לדחות אותה, ולפתח יכולות של ריכוז פנימי והתנתקות מהחיצוני. זאת אכן צורת המדיטציה שהיתה נהוגה בין קבוצות הינדיות שונות בזמנו של הבודהה.

מצד שני, מי שלא חושב שחייבים לצלול פנימה כדי לגלות את האמת, אלא להפך, לגלות את חוסר הנבדלות ואת הקשר שלנו עם כל הקיים, ממילא יתרגל מדיטציה של פתיחות והקשבה, של התחברות והכלה של העולם. וכזאת אכן הויפאסנה, המדיטציה שפיתח הבודהה.(2)

יש או אין שיטה

גם עצם קיומה של שיטה נגזר מכך, כלומר עצם התפיסה שאנחנו זקוקים לשיטה כדי לגלות את האמת. אם אנחנו חושבים שהאמת היא משהו שטמון עמוק בפנים, הרי צריך להמציא פרוצדורה כדי לחפור עמוק ולגלות אותה, נכון? ואם, מנגד, אנחנו חושבים שאין שום פנינה שמסתתרת כסוד פנימי, אלא אדרבא: שהסוד הוא שאין שום פנינה פנימית, ממילא לא נחשוב שצריך להפעיל כוח כדי לגלות את זה, אלא להפך: להרפות.

טוב, אז כמובן שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה יש זרמים שחושבים שאין מה לעשות ויש כאלה שממציאים שיטות על גבי שיטות, אבל אני חושב שניתן לראות שההינדים הרבה יותר מרובי שיטות וחוקים ומתודות דקדקניות, ואילו הבודהיסטים הרבה פעמים מסתפקים בגדול בהנחיות ל"דיבור נכון" וכו'. והאם זה מקרה שאלופי השיטה בבודהיזם הם התרוואדים, שהם יחסית דואליסטים, ואלופי ה"אין שיטה" ההינדים הם הניאו-אדוויטים הנון-דואליסטים?

התבודדות או קהילתיות

ולא רק השיטה, אלא באיזה אופן לתרגל אותה. מי שמאמין שהוא יסוד נבדל ונפרד בעולם, שהוא, בפנים, משהו יחיד ומיוחד, יחשוב כמובן שהכי כדאי לו, כדי למצוא את עצמו, להתבודד. מי שמאמין שהוא אינו נבדל ונפרד, אלא מצוי בקשר בלתי-נתיק, בתלות מתמדת וביחסי גומלין הדדיים על סביבתו, יחשוב כמובן שמאוד חשוב בשבילו להיות חלק מקבוצה של אנשים טובים. מתוך כך ברור למה ההינדואיזם המציא את מוסד הנזיר הנודד, וברור מתוך כך למה הבודהה הדגיש כל כך את חשיבותה של הסנגהה, של קהילת המתרגלים.

התכנסות או מיסיונריות

מתוך כך גם התפיסה החברתית תהיה לגמרי שונה: כבר דיברנו על ענייני טהרה וטומאה, ומה שעוד נובע מתפיסה של איזושהי ישות טהורה ופנימית הוא גם נטייה להסתגרות, לאתנוצנטריזם. המחשבה שהפנים אמיתי וחשוב יותר מהחוץ מוליכה לתפיסה שמה שיותר חיצוני הוא פחות אמיתי, וממילא להסתגרות, להצבת גבולות, ולהימנעות ממגע עם "האחר". כך אכן נהגו ההינדים, שעד המאה העשרים לא עסקו במיסיונריות, וגם לא נהגו לצאת מגבולות הודו.

הבודהיזם, לעומת זאת, היא דת מסיונרית, והיא אכן התפשטה, בהצלחה רבה (ויש לציין, ללא הפעלת אלימות) בכל מזרח אסיה. ברור: אין טעם להסתגר אם אין אוצר "פנימי" שעליו יש לשמור.

היררכיה או שוויון

גם מבחינת הארגון הפנימי, יהיה ההינדואיזם נוטה לסידור היררכי של החברה, על פי מי שקרוב יותר לעצמו, כלומר לאמת, ואילו הבודהיזם יוותר פעמים רבות על סידור היררכי ממשי, ויתהדר בכל מני קדושים שהם קבצנים, מורים שהם איכרים, ומוארים שהם בעלי-בתים. יוצא דופן בבודהיזם הוא הזרם הטיבטי, ולא בכדי: למרות שבכוח שומרים שם על השקפתו של הבודהה, בפועל התרבות הזאת רוויה באמונה של גלגול נשמות – ואם משהו פנימי, אמיתי וטהור יכול להתגלגל, ברור שמי שאותו המשהו אצלו הוא המוצלח ביותר (כל מני טולקו ורינפושה), יהיה גם גבוה יותר בהיררכיה התרבותית.

טוב

אז מה כל זה אומר? זה אומר כמה דברים: ראשית, שיש הבדל גדול, עקרוני ובסיסי, בין הבודהיזם להינדואיזם, ולא סתם הראשון לא הצליח למצוא את מקומו בתוך המרק הדתי שמהווה את האחרון. ההינדואיזם יכול לעכל כמעט הכל, אבל את הבודהיזם הוא הקיא מתוכו, ואם מבינים את ההבדל הרעיוני העמוק ביניהם, העניין ברור.

אבל זה אומר עוד משהו, ומשהו חשוב, עלינו. זה אומר משהו בנוגע לאיך אמור להיראות אידיאל ההארה שלנו, או איך אמור לדעתנו לחיות המואר. כי אם אנחנו חושבים שהמואר הוא מישהו שהתנתק מהעולם, מישהו שהצליח להוציא על פני השטח את אותו יסוד פנימי של טוהר, כלומר שהוא כולו עכשיו טהור, ברור שנצפה ממנו להיות מושלם: אף פעם לא להרגיש רע, אף פעם לא לכעוס, אף פעם לא להיות עצוב, אף פעם לא לטעות. הוא צריך תמיד להיות רגוע, שליו, עמוק, סולח וכו'. יותר מכך: מואר שכזה, שנבדל ועליון לגמרי על סביבתו, הרי צריך להיות תמיד "אותו דבר", בכל מצב ונסיבות.

מצד שני, אם ההארה שלך היא הגילוי שלמרות מה שחשבת בכלל אין שום מוקד קבוע של עצמיות, אלא משחק הדדי וזורם תמידית בין ההכרה, הגוף והסביבה, הרי שברור שבכל סיטואציה אתה, המואר, תגיב כפי שמתאים לאותה סיטואציה, כי אתה אותה הסיטואציה! הגילוי הוא שאנחנו לא גושים מוצקים של זהות עצמית, אלא נהרות זורמים של התרחשויות עולמיות – אנחנו משתנים כל הזמן. כמו כל דבר. כמו הזמן.(3)

מנקודת המבט הראשונה, אותו זן מאסטר שהזכרנו בתחילה הפגין "התנהגות מוארת" רק בסיטואציה הראשונה. מנקודת המבט השנייה, ההארה לא באה עם מדריך למשתמש – האדם החופשי הוא בלתי צפוי וספונטאני לגמרי. בדיוק כמו הקיום עצמו.

נספח – כיוונים שונים

באופן פשטני ניתן לומר שהבודהיזם צמח מתוך ההינדואיזם בדומה לדרך בה הנצרות צמחה מתוך היהדות: אדם אחד, מבריק ומקורי, עמוק מאוד מבחינה רוחנית, פרץ דרך חדשה של התבוננות בעולם ולימד את חסידיו לחרוג מהמסגרת שהכירו עד אז. בשני המקרים המקום והתקופה התאפיינו בכאוס מדיני ובחוסר כל אורתודוקסיה דתית רשמית, והכתות הקטנות שהקימו שני המורים צמחו ונהיו לדתות עולם.

גם מבחינה רעיונית דומה המהפכה שערכו הבודהה וישו: שניהם הציגו תפיסה חדשה של האדם, או ליתר דיוק של חיי הנפש שלו. ביחס להינדואיזם, המהפכה של הבודהיזם היתה הקביעה שאין לאדם מרכז קבוע ונבדל, כלומר למעשה שאין לו נשמה אינדיבידואלית. ביחס ליהדות, המהפכה של הנצרות היתה הרעיון של גאולה פרטית (ולא לאומית), כלומר שהאדם הוא בראש ובראשונה אינדיבידואל (ולא חוליה בקולקטיב), ומוטל עליו לדאוג לגאולתו.

ניכר מכאן, שבעוד שגם הבודהה וגם ישו הציגו רעיונות חדשים לגבי מהות הקיום האנושי, הכיוונים אליהם משכו היו בעצם הפוכים: הבודהה לכיוון של ויתור על האוטונומיה והנבדלות של הפרט, וישו לכיוון של כינון וביסוס האוטונומיה והנבדלות שלו. למרות הפשטנות הרבה שבמודלים כאלה, לדעתי ניתן לראות את השפעת המגמות הללו בכיוונים אליהם נעו המזרח והמערב במהלך ההיסטוריה: המערב לכיוון של אינדבידואליות, זכויות אדם וקפיטליזם; ואילו המזרח לכיוון של השלמה עם הסדר הקיים, מסורתיות וקהילתיות.

מכאן עולה גם שבדגש על הקהילתיות ואפילו על הגאולה המשותפת (ע"ע בודהיסאטווה), קרובה היהדות יותר לבודהיזם, ואילו הנצרות, עם הדאגה הראשונית לנשמה הפרטית, קרובה יותר להינדואיזם. מבחינות אחרות, אלה של אוניברסליות מול אתנוצנטריות, קרובה היהדות דווקא להינדואיזם, והנצרות לבודהיזם. טוב, זה עניין מורכב.

——

(1) כנראה שלא אותו מנזר, וזו טעות.
(2) את זה למדתי מהספר The Embodied Mind מאת Francisco Varela, Evan T. Thompson and Eleanor Rosch
(3) זה בסדר: זה מפחיד רק מנקודת מבט מערבית – נוצרית, פרודיאנית – שעל פיה דרוש לגוף מפקח ומפקד, שאם לא כן יתפרצו מתוכו כוחות פראיים של תשוקות ויצרים. אבל חשבו: האם לא ייתכן שההנחה הזאת בטעות יסודה? האם לא ייתכן שדווקא הניסיון למשטר את הגוף הוא שמביא, פעמים רבות, להתפרציות של התנגדות? לא שאני חושב שלא צריך להשתדל להיות טובים. אבל אני חושב גם שצריך להשתדל לזהות שבבסיסנו אנחנו תמיד היינו ותמיד נהיה טובים.

[עלה באנרג'י ללא הנספח. אני יודע: יש כאן הרבה הרבה הכללות. הכללות גוררות חוסר דיוקים. ככה זה שכותבים קצר ומקיף. הסליחה עם המדקדקים.דבר אחר: אשתתף כמנחה בסדנת ויפאסנה יהודית. שימו לב שבמודעה שבלינק אני לא מוזכר, אבל אני אהיה שם, והרב מוטי בר-אור שמוזכר לא יהיה.]

משחק הקוביות הוא השעשוע המועדף על אדוני העולם, שיווה ופרווטי – לפחות על פי המיתולוגיה השייויסטית. שיווה, האל העליון, הוא הקיום עצמו, ופרווטי, זוגתו, מגלמת (על פי אסכולת הסאנקייה ההינדית) את כל השאר, כלומר את כל התופעות (כלומר את המרחב ואת הזמן ואת החומר ואת המחשבות וכו' כו' וכו'). כך מחולקת המציאות: שיווה אינסופי ופרווטי מוגבלת. שיווה נצחי ופרווטי ארעית. הוא המוחלט והיא היחסי. הוא קפוא והיא חמה. הוא סטגנציה והיא תנועה. הוא ההכרה והיא התופעות. הוא העין והיא קשת הצבעים. הוא האלוהות והיא העולם. (ושניהם, יאמרו המיסטיקנים מהאסכולת האדוויטה, אחד.)

כך או כך, בשביל לשחק צריכים שיווה ופרווטי לעשות את עצמם שניים – רק באופן זה הם יכולים להתענג ביריבות משועשעת. המשחק, למרות שלא ידוע לנו בדיוק מה כלליו, מבוסס לא רק על מזל, אלא גם על שכל, ואף על רמייה – כל האלמנטים של החיים שזורים בו, והוא בתורו משפיע על החיים כולם (על פי האופנישדות הוא הוא מהלך הזמן). מה שכן ברור הוא שאיינשטיין טעה: אלוהים כן משחק בקוביות.

שיווה תמיד מפסיד במשחק. ככה זה כשהתודעה מתערבבת לה עם התופעות – היא הולכת לאיבוד. למרות זאת, המשחק הוא הכרחי, בלתי נמנע – על כן השניים לא חדלים לשחק לעולם. יש כאן כמה פרדוקסים: האל הכל-יודע לא מצליח לדעת את מהלכו של המשחק. לא רק זה: כדי להנות האל הכל יודע צריך לוותר על ידיעה מסויימת, ולשחק. ולשחק כאילו הוא דמות מוגבלת שמתמודדת מול אתגר מסויים. כי זאת יש לדעת: משחק הוא העיסוק היחיד שיכול אלוהים לקחת ברצינות. משבירה של רצינות מופקת הנאה.

הקטע הבא הוא סיפור מיתולוגי שמתאר משחק בין השניים. אני מציע לקרוא בראשונה ללא שימוש בהערות, רק כדי לקבל את הטעם והריח של סגנון הסיפורת המיתית ההודית. אחר כך אפשר לבדוק מה היה לי לומר על ההתרחשויות.

על התבוסה

פעם אחת הלך נראדה(1) לראות את שיווה על הר קיילשה. תחילה פגש בשני שומרים מחוץ לטרקלין, אבל משהבין שאלו רק בובות הזיז אותם הצידה ונכנס. הוא הילל את שיווה ופרווטי, שנוכחת בכל העולמות, שנתנה לשיווה צורה והפכה אותו נגיש, שגורמת לאל ללא השתנות לעבור שינויים הרבה. הוא ראה את האלה הזאת מתגשמת כחצי מגופו של האל.(2)

שיווה ופרווטי כישות אחת, אנדרוגינית

שיווה שאל מה רוצה החכם, ונראדה אמר: "באתי לכאן בשביל משחק."
"איזה משחק עולה בדעתך?" שאלה פרווטי.
"למשחק הקוביות צורות רבות – ועבור שניכם הוא ודאי יהיה מענג יותר אפילו ממעשה האהבה."
עתה היא כעסה: "מניין לך על המשחק הזה, שגורם לחכמים רוע?" אבל נראדה הכחיש כל ידע באשר למשחק הקוביות. הוא היה, אחרי הכל, יוגי, עבדו של שיווה. פרווטי אמרה: "הבט כעת כיצד אשחק עם שיווה, מול עיניך, היום", והיא נטלה את הקוביות והחלה לשחק(3).

במהרה שיווה ופרווטי נשבו במשחק לחלוטין, להנאתו הרבה של החכם. פרווטי החלה לשחק בתכסיסים, והוא גם כן. תחילה הוא ניצח אותה, והיא, מרוגזת, נאלצה להיפרד משתי אבני-חן שבשערה. שיווה, שראה שככל שהיא מתעצבנת יותר היא נהיית יותר ויותר יפה, המשיך לשחק(4). היא שאלה אותו על מה הוא מוכן להמר, והוא השיב לה: "בשבילך, יקירתי, אהיה מוכן לסכן את חרמש הירח הזה, את השרשרת הזו ושני עגילים"(5). הם שבו לשחק (שניהם מיומנים ביותר במשחק הקוביה), והפעם פרווטי ניצחה ודרשה ששיווה ימסור לה את הדברים שהימר עליהם. שיווה רק חייך ואמר דבר נכון: "לא באמת נוצחתי על ידך, יקירה; התבונני בדברים מן הזווית הנכונה: אף יצור חי לא יכול לנצח אותי. אל לך לדבר ככה. שחקי בקוביות כמה שתחפצי – אני תמיד אנצח."(6)
פרווטי ענתה: "ניצחתי אותך. אין בזה שום דבר מפתיע." היא לקחה את ידו ואמרה שוב: "אין שום ספק, אתה הפסדת. אתה פשוט לא מבין את זה."
הוא עדיין סירב לשלם את שהיה חייב. "את מדברת מתוך אגואיזם. אנא שקלי את הדבר שנית." פרווטי צחקה: "זה אכן נכון: אף אחד לא יכול לנצח את האל הגדול – חוץ ממני. אני ניצחתי במשחק המושלם הזה."(7)

נראדה, ששמע את דבריהם, התפרץ: "את מדברת שטויות", הוא אמר לאלה, "הרי מדובר באדונו העליון של היקום ומהות קיומו הפנימית; בלתי-מנוצח, ללא-דמות, בעל צורה ומעבר לצורה. איך תוכלי לנצח אותו? את לא מכירה את שיווה, שכן את בסך הכל אשה."
פרווטי זעמה. "שתוק!" היא צרחה, "הטבע ההפכפך והבלתי יציב שלך גורם לך לדבר ככה. שיווה נולד מתוך החסד שלי. נולד והוצב בבטחה במקומו."(8)
נראדה שתק, אבל בהרנגין(9) דיבר: "כדאי שלא תדברי כל כך הרבה. האל שלנו לא נתון לשינויים, ואילו את כפופה למצב נקבי. הגעת לשיווה אחרי שנכנעת לחשק. את לא זוכרת איך שיווה שרף את גופו של חשק(10), ושרף את היער על ההר שהוא אביך(11)?"
עכשיו היא ממש כעסה: "בהרנגין, אתה יצור מטושטש, עם תודעה מפוצלת. לי יש את שיווה כמהותי הפנימית, והוא תמיד שוכן בי. איך אתה, בעזרת כוחה של השפה, מנסה לנסח רעיון של הפרדה בין שני השיוות(12)?
בהרנגין ענה בזעם: "פעם, בזמן קרבן אביך דקשה(13), את הקרבת את גופך משום שלא היית יכולה לשאת את העובדה ששיווה קולל. היום, בבלבולך, את אפילו לא שמה לב שאת עצמך מקללת אותו! את לא זוכרת שנולדת מתוך הר, ושעינית את עצמך(14) עבור שיווה. אין לך כל חיבה כלפיו עכשיו. אין דבר שהוא נעלה על שיווה בכל היקום, וכדאי מאוד שתעשי מאמץ לחבב אותו."
פרווטי קיללה את בהרנגין שיהיה ללא בשר, ואמרה: "אתה מדבר כמו שד. מי אני, ומי שיווה? אתה בטח לא יודע. אתה מדבר מתוך תודעה מפוצלת. ומי אתה בכלל? אל מי אתה שייך? אני אקלל אותך, ומה שיווה יעשה אז?"

ואז פרווטי הסירה בידה את הנחש ואסוקי ששיווה ענד סביב צווארו, ויחד איתו עדיים נוספים שהיו לו: את הירח הדק, את עור הפיל, את הצפעונים קמבלה ואשווטרה, ולבסוף, כשהיא מסיחה את דעתו בעזרת מילים, את אזור החלציים שלו(15). בהרנגין והמשרתים האחרים הסיתו עיניהם בבושה. גם שיווה התבייש, ודיבר בנימה קשה אל פרווטי: "כל החכמים, יחד עם ברהמה ווישנו, צוחקים מהבדיחה הזאת. מה עשית? הרי נולדת במשפחה טובה. אם את יודעת בוודאות שניצחת אותי, לפחות החזירי לי את אזור החלציים."
אבל היא רק צחקה: "למה אתה צריך את האזור? כשנכנסת אל תוך יער האורנים(16), מתעתע בנשות החכמים, מעמיד פנים שאתה קבצן, היית לבוש רק באוויר. היית חכם כל כך טהור, כל כך מזוכך… החכמים ההם סגדו לך והם גרמו לאזור החלציים שלך ליפול, אז גם עכשיו פשוט תרפה ממנו. אחרי הכל, זכיתי בו במשחק."
שיווה כעס כל כך שהוא פתח את עינו השלישית וכיוון אותה אל פרווטי. אבל היא המשיכה, מחייכת: "למה אתה מכוון אלי את העין ככה? אני לא מוות, או תשוקה, או קרבנו של דקשה, או העיר המשולשת, או אנדהקה(17). למה אתה טורח לכוון את המבט הלוהט הזה? לחינם אתה הופך לוירוּפָּאקְשָה – כעור-עיניים – לפניי."

שיווה כפרוש, מודט

כשהיא ממשיכה באופן הזה, שיווה החל לחשוב על נסיגה לאיזה מקום נטוש, היכן שגבר יכול להיות מאושר עם עצמו – חופשי, ללא האחזויות, מחשבותיו תחת שליטה, מעבר לתשוקה ותאווה, מודע לאמיתות המוחלטות; בקיצור, הן שמח והן חכם. אז הוא עזב אותה והלך לאזורי הפרא של הסידהה. פמלייתו – בהרנגין, ויראבהדרה, ננדין – הלכו אחריו, אבל מהר מאוד הוא שלח אותם מעליו והמשיך לבדו(18).

פרווטי מצידה הלכה אל מגורי הנשים, במצב רוח רע. היא סבלה מאוד מהפרידה ממנו ולא מצאה מנוחה בשום מקום. היא חשבה רק על שיווה. העוזר שלה, ויג'איה, אמר לה: "זכית באהבתו של שיווה על ידי עינוי עצמי; זה לא היה נכון לשחק עמו בקוביות. לא שמעת שהמשחק הזה מלא בפגמים? עלייך לסלוח לו. לכי מהר, לפני שהוא רחוק מדי, והתפייסי איתו. אם לא, תצטערי על זה מאוחר יותר."
פרווטי השיבה, לגמרי בכנות: "ניצחתי את חסר הבושה הזה, ולפני כן בחרתי בו כמאהב שלי. כעת אין דבר שאני חייבת לעשות. בלעדי הוא חסר-צורה(19); בשבילו לא יכולה להיות פרידה, או אחדות, איתי. אני עשיתי אותו לבעל-צורה או חסר-צורה, בהתאם לנסיבות, בדיוק כפי שיצרתי את כל היקום הזה, עם כל האלים בו. בסך הכל רציתי לשחק איתו, בשביל ההנאה שבדבר, בשביל המשחק עצמו, כדי לשחק עם הסיבות שמתוכן הוא מתגלם בפעולות."(20)

פרווטי לבשה צורה של אישה משבט פראי, כהה ונאווה, עם שפתיים בהירות ואדומות, צוואר ענוג, גוף קעור וקמור שכמעט נכנע תחת משקלן של שתי שדיים אדירות, מתניה צרות אבל ירכיה ושוקיה בשרניות וזהובות, עם צמידים על זרועותיה ונוצות טווס בשערה. בהחזיקה קשת בידיה ואשפת חצים על גבה, נראה היה כאילו היא מקימה לתחייה את חשק, כאשר הדבורים והטווסים עצמם ביער נשטפו באהבה.
היא הלכה להיכן ששיווה ישב, מכונס בעומק המדיטציה על העצמי, עיניו עצומות – הוא אשר הינו אחד ורבים, ללא גבול, מאופנן רק על ידי ידיעתו הוא. הוא התבלבל בגלל זמזום הדבורים, התעורר, ראה אותה, ורצה אותה. כששלח את ידו אל ידה, היא נעלמה. כעת שיווה, משמיד התשוקה, נכבש על יד הכאב שבפרידה. הוא שלא יודע אשלייה, תעה באשלייה.

הוא קרא לה: "מי את, ולמי את שייכת? מדוע את נודדת בארץ-הפרא הזאת?"
היא אמרה: "אני מחפשת בן-זוג שהוא כל-יודע, שמספק את כל הצרכים, שהינו חופשי וללא שינויים, שהוא אדון כל העולמות."
"זה אני!" אמר שיווה, "אני בן-הזוג הנכון בשבילך. תחשבי על זה."
האשה השבטית הסכימה. "נכון, אתה בן הזוג שחיפשתי. אבל אני חייבת לומר לך: אתה חסר איכות מסויימת(21). אישה כבשה אותך לפני זמן רב, על ידי מדיטציה וסבל רב, אבל אתה נטשת אותה ברגע, בארץ-הפרא. קשה לחבב אותך, ואל לך לומר את מה שעכשיו אמרת לי."
שיווה השיב: "לא נטשתי את האישה ההיא. וגם אם כן, מה אני יכול לומר היום? אפילו שאת יודעת על הפגם הזה בי, עדיין את צריכה לעשות את מה שאני אומר."
פרווטי צחקה: "אתה סגפן, חסר-האחזויות, חסר-תשוקה, מתענג רק על העצמי, חופשי מדואליות, רוצח התאווה. אני רואה אותך כהתגלמות חיה של שיווה. אני לא יכולה להתקרב אליך."(22)

שיווה לקח את ידה וביקש ממנה להיות אשתו. אבל פרווטי התעקשה שהוא יבקש את רשות אביה. הוא הסכים. היא הביאה אותו להר הימלאיה, שיווה ביקש שהנערה תהיה שלו, וההר אמר: "מה אתה אומר, אדון נכבד? זה לא בסדר. אתה הוא זה שנותן את כל הדברים כולם בשלושת העולמות!"
נראדה הגיע ואמר: "שמע, איחוד עם נשים תמיד מוביל ללעג בשביל גברים." ושיווה, שהיה מואר, הסכים: "אתה צודק, איחוד עם נשים הוא נפילה עבור גברים. אני התנהגתי כמו שד, רודף אחריה. אני עוזב לחלק אחר של היקום." והוא הלך למקום שאליו אפילו יוגים לא יכולים ללכת.
אבל נראדה ידע שלשיווה אין כל תמיכה, אז הוא המליץ לאלה ולהר ולכל האחרים להלל אותו. ההרים השתחוו ושרו את תהילתו של שיווה. תופים נשמעו והאלים המטירו פרחים, כאשר אדון היוגים חזר למלוך יחד עם פרווטי(23).

* הקטע מתוך Kedarakhanda 34-35 או Skandapurana 1.1.34-35 – מתורגם מהתרגום לאנגלית של דוד שולמן ודון הנדלמן, מתוך הספר: "God Inside Out: Siva's Game of Dice", שנעזרתי בו גם בשביל חלק מהתובנות.

הערות

(1) נראדה (Narada) הוא חכם נודד, שמופיע בטקסטים הינדים רבים. מצד אחד הוא  נחשב מואר, מצד שני הוא נודניק לא קטן.
(2) פרווטי היא שנותנת לשיווה חיים. בלעדיה הוא ההכרה הריקה, הטהורה, הסטטית, הנצחית. פרווטי מאפשרת את בריאת העולם: היא החומר שבצירוף הכרה יוצר חיים. בסיום הפסקה מצויין שנרדה רואה את שיווה ופרווטי בגוף אחד, כאשר המחצית הימנית שלו היא שיווה, והשמאלית פרווטי. הוא מאוחדים כעת, אך מיד יפרדו…
(3) כעת שיווה ופרווטי נפרדים – הם מתחילים לשחק זה מול זה.
(4) שיווה מתפתה על ידי יופיה של פרווטי. הפיתוי של היופי גורם לו "לצאת מעצמו", לשבור את הסטטיות שלו, ולהגביר את הפירוד בינו לבין פרווטי, חציו השני.
(5) העדיים שתמיד ניתן לראות על שיווה (ראו תמונות).
(6) שיווה מדבר מתוך העמדה המוחלטת: הוא הקיום עצמו, ברור שאף אחד לא יכול לנצח את הכוליות, את המציאות כולה – מחשבה כזאת היא פשוט מגוחכת. בכך הוא מייצג את התפקיד המסורתי-מיתולוגי של הגבר על פי תיאולוגיית הסאנקיה: הוא ההכרה המוחלטת והבלתי משתנה. פרווטי, לעומתו, מייצגת את החומר והתנועה, והיא מדברת מתוך העמדה היחסית, שבה היא אכן ניצחה את שיווה כישות בעלת דמות, בעולם התופעות, שרק בו ניתן לשחק, להפסיד ולנצח. אבל שיווה כאן קופץ בין רמות הקיום בצורה שהיא לא לוגית (גם אם יש בה אמת עמוקה): זה נכון שבדמותו כאחדות המוחלטת של הקיום הוא לא יכול להפסיד, אך אבוי: במישור הזה גם לשחק הוא לא יכול! רק במישור היחסי יש לחוקי המשחק משמעות, ובדיוק משום כך גם יש להם תוקף. במוחלט אכן הכל נשאר כפי שהוא, ובדיוק משום כך גם אין שם מה לעשות. כדי להשיב לו כגמולו היתה יכולה פרווטי לומר: אדרבא, נכון שאתה בלתי מנוצח משום שאתה המוחלט, בדיוק באותו אופן הבא לי כעת את תכשיטיך, ודע שבעומק העניינים, במישור האבסולוטי, הם עדיין ולנצח נצחים שלך!
(7) הוא מיד מאשים אותה באגואיזם: הרי זהו האפיון המובהק של המציאות הזאת, היחסית: שלדברים יש, לכאורה, מהות עצמית. אבל פרווטי לא נשארת חייבת: היא טוענת שרק היא מסוגלת לנצח את שיווה, וזה נכון: היא מפתה אותו שוב ושוב להתגלם, להתממש, לחיות ולא רק להיות. העולם תמיד מצליח לסחוף איתו את התודעה שלנו.
(8) נראדה מאשים את פרווטי בנשיות – שוב הטיעון שהיא אשמה במה שהיא: היא החומר, היא האגו, היא הצד הנקבי של הקיום. זה נכון, אבל לדעתה של פרווטי זה לא רע: הרי ללא היא, שיווה היה נשאר מוחלט ואינסופי – כלומר עקר. היא זו שנתנה לו (ולנו) חיים.
(9) בהרנגין (Bhrngin) הוא ידיד של שיווה, אחד מפמלייתו הקבועה. בדרך כלל הוא מוצג כשלד חי, משום שפרווטי, כפי שמיד נראה, קיללה אותו שלא יהיה לו בשר. לכן הוא זקוק לרגל שלישית כדי להיות יציב, והוא די מסכן.
(10) חשק הוא קאמה (Kama), אל האהבה. כשבא כדי לשלוח בשיווה חץ על מנת שיתאהב בפרווטי, שיווה שרף אותו בקרן של אש שיצאה מעינו השלישית. מאז החשק הוא חסר צורה.
(11) הר ההימלאיה הוא אביה של פרווטי.
(12) כלומר בין שיווה ובין פרווטי.
(13) Daksha, אל הינדי קדום, שבתו, שאקטי, נישאה ללא רשותו לשיווה. כשדקשה העלה קורבן שבמסגרתו הוא לעג שיווה, שאקטי לא היתה יכולה לסבול את העלבון לבעלה והתאבדה. שיווה הזועם הרג את דאקשה, אבל אחרי כן החייה אותו, אבל החליף את ראשו בראש של עז. ממילותיו של בהרנגין ניכר שמוסכם על הכל ששאקטי היא פארווטי, ושהימלאיה הוא דקשה – אלו פשוט הופעות שונות של אותה מהות.
(14) הכוונה היא לטפס (Tapas), מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום". המדובר בתרגול מדיטטיבי שבו המתרגל מתענה מרוב ריכוז ומסתגף בתרגול חסר-פשרות. נחשב לדרך בטוחה להשגת חיבת האלים, או מתנות מהם. בשביל שיווה זו דרכו של המחפש הרוחני לדעת אותו (תרתי משמע). מה שאירוני הוא שפרווטי רוצה ששיוה יאהב אותה, ולכן היא פוצחת בטפס. אבל האהבה הרי היא אוייבת הטאפס, שכן היא ממלאת אותנו תשוקה ותאווה, היא מוציאה אותנו מתוך עצמנו אל עבר אהובינו. פרווטי משיגה את אהבתו של שיווה על ידי ההפך מאהבה, טפס. ועל ידי כך גורמת לו לדעת אותה (במובן התנ"כי כמובן), וייתכן שכך היא גם יודעת אותו טוב יותר מאשר על ידי מדיטצייה.
(15) שימו לב: פרווטי עוזבת את שיווה, והיא לוקחת איתה את כל הסממנים החיצוניים שלו. בלעדיה הוא ערום, כלומר ללא תכונות, כי הוא ההכרה הטהורה. היא זו שנתנה לו תכונות כשהתמזג בה, ובלכתה היא לוקחת אותן.
(16) סיפור מיתולוגי מוכר בו שיווה נכנס ליער אורנים שהיה מלא בחכמים על נשותיהם וילדיהם, ופיתה את הנשים. החכמים ניסו להרוג אותו (שכן למרות שניסו להגיע לידיעת האל, לא זיהו שהוא עומד מולם!), ושיווה הראה להם נחת זרועו (ועוד כמה איברים, ראו כאן, באחד המאמרים שלי האהובים עלי ביותר).
(17) כל התופעות ששיווה שרף בעינו השלישית.
(18) מי צריך נשים? צריך רק לשקוע במדיטציה, חושב שיווה. די לעולם – הביאו את ההכרה.
(19) חסר-צורה – או מכוער: virupa
(20) משחק הוא תמיד לשם עצמו. ולכן תמיד מהנה. לדעתי יש כאן רמז לכך שכל הבריאה כולה היא משחק של האל – האל משחק עם עצמו במחבואים. בסנסקריט יש מילה למשחק של הקיום עם עצמו: "לִילָה".
(21) או את כל האיכויות כולן: הרי שיווה ללא פרווטי הוא נטול איכויות!
(22) היא לא יכולה להתקרב אליו – הוא חייב לבוא אליה. הוא אקטיבי, היא פאסיבית. התודעה נכנסת מרצונה אל תוך החומר ויוצרת את העולם.
(23) שיווה מגלה עוד פרכוס של עצמאות, של בדלנות – קשה היא הפרידה מהנפרדות – אבל לבסוף נכנע וחוזר, ומולך על העולם יחד עם זוגתו. הוא יודע שכך יאה וכך נאה.