אורן שטייניץ הוא דוקטורנט לדתות ותקשורת באוניברסיטת קלגרי, וגם מרצה באוניברסיטת מאונט רויאל במחלקות למדעי הרוח וללימודים כלליים. הוא חוקר את אתרי השו"ת (שאלות ותשובות הלכתיות) ברשת, הן מטעם האיסלאם והן מטעם היהדות לזרמיהן. שטייניץ כתב על הנושא מאמר בכתב העת Modern Judaism, וביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות בנוגע לנושא.
שימו לב לכמה אבחנות חשובות שבדבריו: על ההבדלים בקהלי היעד של האתרים ההלא בין היהדות לאיסלאם – אצל המוסלמים חתך האוכלוסייה הרבה יותר רחב, וזאת משום שהגבול בין "דתיים" ל"חילוניים" הרבה יותר נזיל. קבוצות גדולות של אנשים שהיינו מגדירים כ"חילונים" מרגישות שהדת היא חלק מזהותם וחייהם. דבר מעניין נוסף הוא הרחבת גבולות השיח שמתרחש ברשת (מין, הומוסקסואליות, וכו), משום הנגישות והאנונימיות. עוד מאפיין חשוב של הרשת הוא הדמוקרטיזציה שהיא מאפשרת: כולם מוזמנים להגיב – צעירים וזקנים, גברים ונשים, וכו'.
איך התחלת את המחקר?
המחקר התחיל בעבודת המאסטר שלי. אז התחלתי לבדוק את היחס למוסלמים באתרי השו"ת היהודיים, ואת היחס ליהודים באתרים המוסלמיים, כמו גם את היחס לנוצרים כ"אחר" משותף. הנחת היסוד שלי היתה שבגלל אופי המדיה, יהיה מעט מקום באתרים האלו להלכה/שריעה קלאסית, ובמקומה נראה הרבה מאד דעות אישיות של אנשי דת בלי התיחסות מסודרת למקורות הלכתיים כמקובל במסורת השו"ת. הנחתי גם שהאופי ציבורי של הרשת, בשילוב עם האנונימיות שמאפשרת לכל דיכפין לשלוח שאלות מבלי להזדהות, תעודד שיח קיצוני ואלים, כפי שניתן לראות בטוקבקים באתרי החדשות השונים. ציפיתי לראות גם "שאלות ללא סימן שאלה בסופן", כלומר שאלות שכל תכליתן היא להציג את משנתו של השואל בעניין מסויים, אשר לאו דווקא מצפה לתשובה כלשהי.
כל ההנחות האלו אוששו בסופו של דבר, וההפתעה הגדולה היתה למעשה עד כמה שצדקתי. שאלות שנוגעות לסכסוך הערבי-ישראלי, אולי כצפוי, הפכו למין שיחות סלון סטנדרטיות שבהן הרב או האימאם פועלים כיועצים צבאיים ו/או פוליטיים לממשלות השונות. במקרים אחרים רבנים כותבים בסגנון שמאפיין בלוגים של בני נוער (כול "חחח" וסמיילים מפה ועד הודעה חדשה).
לקראת הדוקטורט המחקר התרחב לסוגים שונים של אחרים, כולל תנועות לא-אורתודוכסיות בשתי הדתות (רפורמים, קונסרבטיבים וכו' באתרים היהודיים ואחמדים ואסמעאילים באתרים המוסלמיים); חילונים וחילוניוּת, כמו גם ערכים דמוקרטיים-ליברליים באופן כללי.
עוד פן של הנושא שאני מתעסק בו הוא איך השיח האינטרנטי משפיע על גבולות המובלעת הדתית. מקובל לחשוב שרבנים, או אנשי ציבור, הם אלו שתוחמים את גבולות השיח הדתי. אתרי השו"ת, שמאפשרים בהרבה מקרים תגובות של גולשים, מציגים פה שיח שהוא לכאורה מהפכני – גולשים, שהם במקרים רבים בני נוער (ובנות נוער), מרגישים מאד בנוח בחסות האנונימיות להטיח ברבנים שהם ליברליים מדי, ולמעשה מגדירים בעצמם את גבולות השיח, מ"למטה למעלה." הנושא הזה נידון בהרחבה במאמר שכתבתי.
עד כמה אכן מגדירים את השיח? האם אפשר למצוא קריאות תיגר על סמכותו של הרב/האימאם?
במיוחד באתרים כמו 'כיפה', שמאפשרים לגולשים להגיב על תשובות של רבנים, אפשר לראות הרבה פעמים את התופעה של גולשים שמגיבים ב"סליחה, כבוד הרב, אבל נראה לי שאתה לא יודע על מה אתה מדבר." דוגמה חביבה עלי היא שאלה שנשאל הרב חיים נבון לגבי העובדה שאין לו זקן. השאלה מלכתחילה הוגדרה ע"י השואל כ"שאלה חצופה מאד" והניסוח שלה היה בהתאם: "סליחה על החוצפה אבל זה מטריד מאד כשרואים רב שנראה כמו סטודנט בבר אילן או להבדיל רב רפורמי רח"ל".
הרב נבון ענה על השאלה בסבלנות (שלא לומר שלווה סטואית), אבל אז מגיעות התגובות. גולשת בשם מור כותבת, למשל : "יש גם קטע קבלי בזה, לא? שמן הסתם אם אני יודעת אותו גם הרב הכי "פשוט" יודע". גולש אחר מתחיל להרצות על הקשר ההדוק בין פנימיות לחיצוניות, ומזכיר (בלי הרבה קשר נראה לעין לנושא) ש"ההשכלה, כל עוד לא באה למטרות בניין ארץ ישראל אלא לקריירה בלבד (ולא חסר אנשים "דתיים" שמעדיפים קריירה על בניין א"י) היא שלילית וכולנו יודעים מה עשתה ההשכלה ליהודי אירופה." אמנם כמה גולשים אחרים נוזפים במגיבים על החוצפה ועל התעוזה להתעלם מהלכות כיבוד הורים ומורים, אבל הנקודה די ברורה.
לאחרונה נראה שלצוות הרבנים המשיבים בכיפה הצטרף צוות רבני ורבניות בית הלל, ויהיה מעניין לראות כיצד הם יתקבלו שם. לגבי הנושאים, מטבע הדברים הרבה מהשאלות באתרים האלו עוסקות בנושאי מיניות וזהות מינית (גם אצל המוסלמים, אגב, והשאלות שם נוטות להיות הרבה יותר גרפיות…), והתשובות – והתגובות אליהן – צפויות. המחקר שלי עוסק, כמו שאמרתי, בעיקר בנושאי האינטראקציה עם "אחרים", ובאופן ספציפי עם בני דתות אחרות או עם השקפות דתיות אחרות.
מה אם כן היחס סביב כל הסוגייה הפלסטינית?
הנושא הפלסטיני, כצפוי, מככב באתרים האלו. דוגמה נוספת ל"משיכה ימינה" על ידי הטוקבקיסטים אפשר לראות בתשובה של הרב ברוך אפרתי, רב שקשה לחשוד בו בדעות ליברליות, לשואל שהזדעק על כך שגם ערבים קונים ברמי-לוי בצומת הגוש ו"מלכלכים את הסופר עם הפנים שלהם." אפרתי הגיב בזעזוע והפנה את הכותב ליד ושם לקרוא בכתבי היטלר וגבלס כנויים דומים.
הטוקבקים, כצפוי, לא איחרו לבוא. חלקם ביקשו מהרב לחזור בו מתשובתו, וטענו שהוא לא מכיר את המציאות. אחד מחה על ההשוואה לנאצים והוסיף ש"מעולם לא ראיתי יהודי ששונא גוי על רקע לאומני, לא שמעתי אצלנו ששונאים שחורים מאפריקה או מלוכסני עינים מתאילנד- אלא הסבר התופעה פשוט-הערבים עוינים אותנו, חפצים בחדלוננו חלקם רוצחים בפועל ומאלו שאינם רוצחים רובם תומכים במעשיהם ואין להאשימם בכך- זו תגובה טבעית של עם שנלחם בעם, אל לנו לצפות מהם להיות צדיקים ולהתנגד לרצח יהודים, כך טבע רבונו של עולם בתכונה הלאומית שבכל עם." אחרים התעלמו לגמרי מהתשובה ורק כתבו שיש להימנע מלקנות ברמי-לוי כדי לא לפרנס גויים. במילים אחרות, תרבות הטוקבקים בתארים הלכתיים לא שונה בהרבה ממה שהתרגלנו למצוא בYNET או באתרי חדשות אחרים.
ובצד המוסלמי?
בהרבה מובנים, מה שקורה באתרי השו"ת (פאתוות) המוסלמיים מעניין הרבה יותר ממה שקורה באתרים היהודיים. אצל היהודים התחושה היא שמדובר באוכלוסיה מאד ספציפית שנוטה לשאול שאלות באתרים האלו, וממילא אותה אוכלוסיה היא זאת שמסתמכת (או לא. מן הסתם קשה לדעת) על התשובות באתרים. מאחר והרבנים החרדים ברובם פוסלים את השימוש באינטרנט, רק מעטים מהם עונים על שאלות שנשאלו במדיום הזה (יוצאים מן הכלל הם כמה רבנים בעולם החרדי הלא-אשכנזי, דוגמת הרב בן ציון מוצפי שעונה באינטרנט בסגנון שדומה יותר לשו"ת SMS).
יהודים לא אורתודוכסים לא נוטים לשאול שאלות הלכתיות, וגם אם בחו"ל נמצא כמה אתרים קונסרבטיביים שהם ניתן להציב שאלות לרבנים, השאלות הן לרוב לגבי מושגי יסוד ביהדות ולא שאלות הלכתיות פרקטיות. כבר נכתב הרבה על כך שקשה למצוא יהודים המשוייכים לתנועה הקונסרבטיבית שחיים חיים הלכתיים (בסטנדרט כלשהו), וגם אלו שכן לא נוטים לשאול שאלות רב אינטרנטיות.
גם בעולם האורתודוכסי-מודרני, או הצד השמאלי של הסקאלה הציונית-דתית, יש נטייה להימנע מהמדיום. אמנם הרב שרלו והרב נבון עונים הרבה מאד לשאלות אינטרנטיות (הרב שרלו הוא מחלוצי הז'אנר), אבל קשה למצוא רב שממוקם שמאלה מהם משתמש במדיום. הרב בני לאו, למשל, הצהיר לפני כמה שנים שהוא הפסיק לענות על שאלות מקוונות בגלל שהוא מוצא את המדיום בעייתי מהרבה בחינות, ובמיוחד מכיוון שאינו מכיר את השואלים או את הקונטקסט שבה השאלה נשאלת. גם רבני מעלה גלבוע נעדרים לחלוטין מהשיח. כאמור, לאחרונה רבני ותלמידות החכמים של בית הלל החלו לענות באתר "כיפה" ויהיה מעניין לראות איך זה יתפתח.
אצל המוסלמים התמונה שונה. יש סקאלה רחבה הרבה יותר של מוסלמים הרואים עצמם מחוייבים לשריעה (בצורה זו או אחרת) ומשתמשים באתרי הפתוות. ניתן למצוא אתרי פתוות שהם ליברליים במוצהר, אתרים סלפיים (או פונדמנטליסטיים), ובעיקר של הזרם המכנה עצמו מסורתי או "מרכזי", כלומר הזרם הרואה עצמו מחוייב לשריעה כפי שהתפתחה במהלך הדורות. הזרם הזה נקרא במצריים "ווסטייה" ("דרך האמצע") והדמות המזוהה ביותר עם הזרם הוא השיח' יוסף אל-קרצ'אוי.
קרצ'אוי נחשב לסמכות הרוחנית המרכזית מאחורי אתר בשם Islam On-Line שפעל תחת חסותו עד שנת 2010. האתר, שכלל תוכן בערבית ובאנגלית, מתאפיין בסגנון מערבי, וכלל בנוסף לפאתוות (שהיו החלק הפופולארי באתר) גם חדשות מסוגים שונים, מאמרים בנושאים דתיים וחילוניים, ומדור ייעוץ בעניינים שונים. מדובר באתר שנחשב בעולם הערבי והמוסלמי לפתוח ונועז, במיוחד מדור הייעוץ שעסק רבות בענייני מין מיניות.
מבחינת היחס לאחר הדתי באתר, אפשר למצוא כמה נקודות מעניינות. מחד גיסא, אפשר לראות בענייני יחסים בין-דתיים במערב, רוב התשובות שניתנו באתר הן בעלות אופי ליברלי-יחסית, ובכל מקרה מתונות מאד. המופתים המשיבים רואים לרוב יחסים קורקטיים – ואף חמים – עם יהודים ונוצרים או בני דתות אחרות כחיוביים, אם כי תמיד מודגש הרעיון על פיו אם מוסלמים יתייחסו היטב לבני דתות אחרות, הלא-מוסלמים יוכלו לראות את היופי שבדת האמת ואולי ימשכו להמיר את דתם.
הקלף שמשנה לחלוטין את התמונה הוא היחס לישראל ולציונות. קרצ'אוי עצמו הצהיר מספר פעמים – גם באתר וגם מחוצה לו – על תמיכתו בפיגועי התאבדות, אך רק כאשר הם נעשים כנגד ישראל. פגועי התאבדות במקומות אחרים מגונים בכל לשון של גנוי, אך המושג של ישראלי חף מפשע נחשב בעיני קרצ'אוי – ומופתים משיבים אחרים באתר – בתור אוקסימורון. הרציונל שניתן לכך הוא שבישראל נהוג גיוס חובה ולכן כל ילד ישראלי הוא חייל פוטנציאלי. נימוקים אחרים כוללים פגיעות של צה"ל בחפים מפשע וכו'.
בשנת 2010 האתר נעלם מעל האינטרנט במפתיע, ובמקומו עלה אתר באותו השם, ללא מדור הפתוות. על פי מאמר של Mona Abdel-Fadil, שערכה עבודת שדה במערכת האתר בקהיר בעת שפרץ ה"משבר," נראה כי הגוף שמימן את האתר הביע את חוסר שביעות רצונו מתכנים שעלו בו ודרש לסגור את האתר במתכונתו הנוכחית. הכותבים הניחו כי מדובר בהשתלטות סלפית על האתר, וכי התכנים הליברליים הם מה שעורר את חמתם. בהמשך, כאשר מסתבר שהרבה מהתכנים הליברליים דווקא הושארו באתר החדש, הכותבים "משנים גריסה" ומניחים שההשתלטות נובעת מכך שהאתר היה תקיף מדי כנגד ישראל, והסלפים (שמזוהים עם סעודיה וארצות המפרץ) זעמו על כך שהתכנים עשויים להכעיס את האמריקאים.
הכותבים המרכזיים של האתר פרשו והקימו אתר בשם on-islam.net, שנראה בדיוק כמו "אסלאם און-ליין" הישן. באתר החדש שמתי לב לתופעה מעניינת – בעוד הפתוות באנגלית לגבי יחסים בין-דתיים נשמעות דומות מאד למה שהיה מקובל באתר הישן (אין לנו בעיה עם יהודים, יש לנו בעיה עם ישראל), פתוות בערבית מכילות אמירות אנטישמיות גרידא, ומשתמשים בציטוטים מהקוראן ומהחדית' כדי "להוכיח" שביהודים קיימים פגמים באופן טבעי אשר גורמים להם להיות לא אמינים, השוואת לקופים וחזירים וכו'.
ולסיכום? הקצנה או ליברליזציה של השיח?
בתחילת דרכם, אתרי השו"ת נתפסו כבשורה של ממש. בעולם המוסלמי שיח' קרצ'אוי דיבר על כיבוש העולם דרך האינטרנט ובעולם היהודי, שממילא לא מתעניין בהפצת היהדות לכל דיכפין, דיברו – בעולם החרדי – על הסכנות הגדולות שבמדיום, ובעולם האורתודוכסי הלא-חרדי על הפוטנציאל הגדול שיש במדיום החדש שמאפשר שיח הלכתי דו-כווני. הרב שרלו הרחיק וטען כי מדובר בהפיכת התשובה ההלכתית ל"בית מדרש של ממש, שבו אין מקבלים דבר ללא בחינה ובדיקה."
מדובר, למעשה, באותן ציפיות שנתלו באינטרנט באופן כללי בתחילת דרכו, ובתקווה שמדובר במדיום שיאפשר את "מצב הדיבור האידיאלי" של הברמס, שבו המשתתפים בשיח עסוקים כולם בחיפוש אחר האמת ולא בהפצת אג'נדה כזו או אחרת. הציפיות, כך היה נראה, הופרכו כמעט לחלוטין – רוב התשובות היו צפויות, חד-מימדיות, ושיעתקו ברובן שיח קיים. רב שהעז לפרסם תשובה שחורגת במקצת מגבולות המובלעת נתקל במבול תגובות שהבהירו לו שמדובר בחציית גבולות גזרה.
הרבה רבנים מהצד הליברלי של האורתודוכסיה, כמו שכבר ציינתי, הפסיקו מהר מאד לענות על שאלות מקוונות, והיה נראה שהשיח מופקר לימין. באופן אירוני משהו, נראה שדווקא העובדה שהאתרים המוסלמים לא איפשרו לגולשים להגיב על התשובות שנתנו המופתים, היא זו שגרמה לכך שהאתרים המוסלמים מציגים שיח מגוון הרבה יותר, ותשובות ליברליות ומפתיעות.
בניגוד לדעה הרווחת, גם בצד היהודי למדיום הזה יש הצלחות לא מעטות. העובדה שנשים היו חלק אינטגרלי מהשיח מהרגע הראשון, למשל, היא לא עניין של מה בכך. נשים הציבו שאלות, הגיבו לתשובות של רבנים, ואף ענו על שאלות הלכתיות. אתר "כיפה," למשל, איפשר לנשים לענות על שאלות הלכתיות במסגרת "חברים מקשיבים" כבר לפני שבע-שמונה שנים! אי אפשר גם לזלזל בכך שהאתרים האלו העלו לסדר היום המגזרי סוגיות מושתקות כמו עקרות הלכתית, חומרת רבי זירא, ונושא ההומוסקסואלים הדתיים.
גם אם רוב התשובות הרבניות (אך לא כולן!) היו צפויות ולא שברו את גבולות המובלעת, עצם העלאת הנושאים גרמה, לאט ובזהירות, להרחבת השיח. התחום היחיד בו למעשה אין שום סטיה מהמקובל והצפוי, הוא נושא היחס לפלסטינים באתרים היהודים והיחס לישראל באתרים המוסלמים. יותר מכך, נראה שעמדות ניציות בתחום יכולות להכשיר עמדות ליברליות בתחומים אחרים.
לגבי ההשפעה של המדיום, נראה שהוא מביא עמו תמורות משמעותיות לגבי הסמכות הרבנית-הלכתית, וזאת מכמה כוונים. מצד אחד, כמו שציינתי, התגובות לתשובות הרבניות, והעובדה שהרבנים טורחים לענות לתגובות, הופכת את השיח לשוויוני יותר, ופחות "מוכתב מלמעלה." תשובת הרב היא לא תמיד סוף הדיון אלא למעשה תחילתו. במובן הזה צדק הרב שרלו, שקיים כאן פוטנציאל להפוך את התשובות לבית מדרש של ממש, אך נראה שבינתיים הפוטנציאל לא ממומש במלואו והשיח נשאר לרוב ברמה די שטחית. יהיה מעניין לעקוב אחר הנושא בעתיד ולראות אם התגובות לתשובות מהוות התחלה של שיח הלכתי מורכב ומעניין.
אספקט נוסף שמשפיע על דמות הרב הוא העובדה שהרבה רבנים לא טורחים לבסס את תשובותיהם על מקורות הלכתיים. עובדה זו בולטת במיוחד בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרבה רבנים (וגם מופתים) שמחים מאד לשטוח את משנתם המדינית-בטחונית, ולחלק עצות אסטרטגיות וצבאיות לממשלה, בלי קשר ברור למקורות הלכתיים כלהם. פה הרבנים למעשה מייצבים עצמם לא כסמכות הלכתית, אלא כאינטלקטואלים ציבוריים. כלומר, הסמכות שלהם, שנובעת משליטתם במקורות הלכתיים או תורניים, מעניקה להם (לפחות לדעתם) סמכות ציבורית גם בעניינים שלמעשה לא קשורים כלל לתחום התמחותם.
לולאת האל 