היהדות המשיחית מתמודדת עם פשרות טריטוריאליות – ראיון עם פרופ' מוטי ענברי

מוטי ענברי הוא פרופסור למחקר הדתות באוניברסיטת צפון קרולינה, ופרסם בעבר, לבד ממאמרים לכתבי עת שונים, גם את הספר פונדמנטליזם יהודי והר הבית (עברית, אנגלית), שזכה לשבחים ועיטורים. הוא מומחה לתיאולוגיה של הציונות הדתית על גווניה ופיתוחיה, ולפני כמה שבועות יצא ספרו השני, Messianic Religious Zionism Confronts Israeli Territorial Compromises בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ביקשתי ממנו להתראיין לבלוג.

ספרו החדש של ענברי הוא ספר חשוב. הוא חשוב לא רק משום תוכנו הרלוונטי, אלא משום שלמרות המשמעויות הכבדות שהנושא מחזיק, מעטים כמוהו פורסמו. גדעון ארן כתב דוקטורט מרתק על גוש אמונים ב-1987, וב-2007 הגיש שלמה פישר דוקטורט מרתק אף הוא על משיחיות ואקספרסיביים בציונות הדתית, אבל שניהם לא פורסמו. גרשם גורנברג כתב ספר על תנועת ההתנחלויות, The Accidental Empire, שעוסק בשנים הראשונות של גוש אמונים, עד עלייתו של הליכוד לשלטון. ב-2009 יצא ספר חשוב של מיכאל פייגה, Settling in the Hearts, שנוגע בתיאולוגיה, אולם שגישתו היא יותר אנתרופולוגית. ייחודו של הספר שלפנינו הוא שהוא עוסק בהרחבה בתיאולוגיה המתפתחת, לאורך השנים ועד זמננו, של רבניי הפרוייקט המדיני-חברתי-משיחי הזה, מהמשמעותיים בתולדות העם היהודי.

ככזה, וכספר שיוצא בהוצאת קיימברידג' המכובדת, אני מוכן להמר שהוא ייקרא על ידי כל ממשל עכשווי שירצה להבין טוב יותר את הכוחות העומדים בדרכו של פתרון שתי המדינות. סביר מאוד שהוא יסוכם על ידי צוותיהם של מרקל, קמרון ואובמה (או רומני) ומסקנות ממנו יונחו על שולחנותיהם. אגב, ניכר שקיימברידג' יודעים מה שיש להם ביד, ולכן תמחרו את הספר בהתאם. $100 באתר ההוצאה, ולא שקל אחד פחות. ובשבילכם? הראיון הזה חינם אין כסף.

תוכל ראשית להציג את עצמך? מה הרקע החברתי והדתי שלך, איך הגעת לנושא המחקר הזה, ואיפה אתה היום, פיזית ומחשבתית?
אני חושב שהרקע החברתי שלי הוא די טיפוסי לצבר חילוני. גדלתי בירושלים והתחנכתי בבתי ספר ממלכתיים. הורי שכירים, עובדי מדינה, שגידלו אותי על אדני החשיבה היהודית החילונית. אורח החיים האורתודוקסי, שכיום ממלא את תחומי המחקר שלי, מעולם לא עניין אותי כילד או נער. יתרה, הבית בו גדלתי היה די עויין לדת ולמסורת, בו התנהגות "להכעיס" היתה די טיפוסית לדפוסי ההתנהגות של הורי.

לאחר השירות הצבאי נרשמתי לתואר ראשון במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. מהר מאד גיליתי שהדיסציפלינה הפוליטית לא כל כך מעניינת אותי. מבן כל ענפי מדעי המדינה גיליתי עניין בחשיבה הטוטליטרית, ובהיסטוריה יהודית. משום כך החלטתי לתואר שני לשנות כיוון ונרשמתי למכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית. מלכתחילה חשבתי להתמחות בקומוניזם היהודי בארץ ובברית המועצות, אולם מאורע שהתרחש בשנת 1994 הסיט אותי מכיוון זה. אני מתכוון להתפרצות המפתיעה שהתרחשה ביהוד בביתו של הרב עוזי משולם, שהתבצר עם חסידיו במשך כחודש וחצי ודרש ועדת חקירה לחקר גורל ילדי תימן. באותה עת אני ואשתי עליזה היינו עיתונאים מתחילים בעיתון יומי, והעורכת שלחה אותנו להכין כתבה על הפרשיה. בזכות קשרים שהיו לאשתי עם אישה שהיתה מקורבת לרב, השגנו קלטות של דרשות שהרב נשא זמן קצר לפני ההתפרצות, והסתבר לנו כי מדובר בהשקפת עולם אפוקליפטית אימננטית.

באותה עת גם למדתי קורס באוניברסיטה על משיחיות יהודית מודרנית בהנחיית פרופ' יונתן פרנקל ז"ל, והחלטתי לכתוב עבודת סמינר על המאורעות הללו. הסמינר התפתח לעבודת מאסטר, ולאחר מכן כבר היה ברור לי שאני רוצה לחקור תופעות של משיחיות יהודית מודרנית, הפעם מן האספקט הדתי ולא החילוני. ביקשתי מפרופ' מנחם פרידמן שישמש כמנחה שני, יחד עם יונתן פרנקל, וכך יצאתי לדוקטורט החוקר את התנועות הפועלות למען כינון בית המקדש השלישי. עבודת הדוקטור התפרסמה כספר לפני מספר שנים. תהליך החקירה היה עבורי רב שלבי, שכן לא רק שיצאתי לחקור תחום שכמעט ולא נחקר לפני, אלא גם אני נאלצתי להשכיל ביסודות שבלעדייהם לא הייתי יכול להבין את התופעה שנגלתה אל מול עיני על הר הבית. אני מדבר על תחום שהיה זר עבורי – מחשבת ישראל, תורת הסוד, תולדות האורתודוקסיה, ואפילו פרקטיקות בסיסיות כמו תפילה.

לאחר שסיימתי את הדוקטורט פרסמתי את המחקר כספר. אחת הביקורות שנכתבה על הספר אמרה כי המחקר מצומצם ומציג רק צד אחד של המפה הציונית דתית, זו הרדיקלית. הביקורת דחפה אותי להמשיך בחקירה, ולנסות להציג תמונה רחבה יותר של עמדות הציונות הדתית בסוגיות לאומיות. ברקע עמדה גם תוכנית ההתנתקות שסיפקה לי שדה מחקר עכשווי. מכאן נולד הספר החדש. החלטתי לחקור את יחס תנועת גוש אמונים לשאלות של פשרות טריטוריאליות מיום היווסדה ועד לאחר תוכנית ההתנתקות.

לאחר סיום הדוקטורט יצאתי לחפש עבודה. המקום היחידי שגילה נכונות להעסיק אותי בתחומי התמחותי היתה האקדמיה האמריקנית. לצערי, שום אוניברסיטה הישראלית לא גילתה עניין בי כסגל. בהתחלה הועסקתי כפוסט דוקטורנט באוניברסיטת ברנדייס ובאוניברסיטה של פלורידה. עכשיו אני נמצא במשרה במסלול לתקן באוניברסיטה של קרוליינה הצפונית. נראה כי הדיסציפלינה של מדעי היהדות ולימודי ישראל עוברים לארצות הברית, בעוד שבישראל תחומים אלה גוועים.

כיוון שאני כבר כמעט עשרים שנה לומד את זרמי החשיבה המשיחיים של הציונות הדתית והאורתודוקסיה היהודית פיתחתי התמחות בנושא שאיננה נופלת מכל רב "מפדלניקי" טיפוסי. אולם עמדתי כדמות חיצונית, אחד שלא התחנך בישיבה ולא הפגין בכיכרות, וכבר שש שנים לא מתגורר בישראל, מאפשרת לי ראייה נוקבת אל החברה הזו, שהינה בסך כל סימפטית, אבל אנליטית ולא אפולוגטית. הבעיה בחקר המתנחלים מקרב חוקרים ישראלים רבים היא או שאתה תומך בהם או שאתה מתנגד להם, וקשה למצוא איזון. אני מקווה שמחקר שלי מתגבר על חסמי ההשקפות האישיות לנושא.

בספרך אתה חוקר את התמודדותן של זרמים ציונים-דתיים שונים עם משבר האמונה אליו הם נכנסו בעקבות החלטות מדינה שונות הכוללות נסיגה משטחי ארץ ישראל. אתה מקדיש פרקים לתגובות נבדלות למשבר הזה: החל מזו של הרב יהודה עמיטל משמאל, דרך העמדה הממלכתית הקלאסית, ועד למשיחיות הלאומית של משה פייגלין ו"מנהיגות יהודית" מימין. תוכל לפרט בקצרה את ממצאיך? באילו דרכים מנסים אותם זרמים להתמודד על המשבר?
אנסה לפרט בתחילה את מקורו של המשבר. האורתודוקסיה התקשתה להתמודד עם הציונות. אופיה המרדני, האנטי דתי, והזיהוי העצמי של הציונים עם מימוש משיחי, היתה "גלולה" שהוגים אורתודוקסים רבים התקשו לבלוע. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוגה אורתודוקסי יחודי שלימים תורתו תזכה לעדנה רבה, ניסה להכיל את הציונות בתוך תפיסה הוליסטית שטוענת שהיוזמה הציונית מסמלת ראשיתו של תהליך משיחי. אין מדובר במשיחיות ניסית אלא במשיחיות הנעשית כפי כוח האדם. לשיטתו, אמנם המרד הציוני התחיל בחולין ובבעיטה בעולם הדתי, אולם בשלביו המתקדמים יותר הוא יפנה אל הקודש, או אז יחזרו החילונים בתשובה, ואוטופיה דתית תוכל להתממש בארץ ישראל, ששיאה יהיה בכינון בית המקדש מחדש, הקמת הסנהדרין וחידוש המלוכה.

בנו של הראי"ה קוק, צבי יהודה קוק, הפך את תורת אביו לפלטפורמה פוליטית. לפי שיטתו, שהועברה לתלמידיו בישיבת מרכז הרב ושלימים יהפכו למנהיגי תנועת גוש אמונים, המציאות הישראלית משקפת שתי קדושות מרכזיות: קדושת הארץ וקדושת המדינה. קדושת ארץ ישראל הוסברה על סמך הנרטיב התנ"כי המקדש את האדמה. הייחוד בשיטתו של צבי יהודה קוק היה בקדושת המדינה: אם הקב"ה בחר ביהודים החילונים ככלי שדרכו מקודמת האוטופיה המשיחית, באמצעות הקמת מדינת ישראל, או אז על המדינה להתקדש בעיני תלמידיו. שתי קדושות אלה אמורות להתחבר האחת עם השניה, ותוצאות מלחמת ששת הימים הביאו להתעצמות הדעה הטוענת שאכן ההתפשטות הטריטוריאלית היא ביטוי לרצון האל בגאולת עמו.

אולם המציאות הישראלית טפחה על פניהם של האוחזים בהשקפה זו. החל מהסכם השלום עם מצרים, דרך הסכמי אוסלו ועד לתוכנית ההתנתקות, היתה זוהי המדינה שהחליטה לפנות ישובים ולהחזיר אדמות לשלטון ערבי. במצב בו המדינה מחליטה לחלק את ארץ ישראל, מוצאים נאמני השקפתו של צבי יהודה קוק במבוי סתום. מה גובר על מה – קדושת המדינה שמחזירה שטחים או קדושת הארץ? כיצד במצב כזה ניתן עדיין לקדש את המדינה? האם מדובר היה בטעות לראות במדינה כלי למימוש משיחי? שאלות אלה עומדות במרכזו של הספר.

לשאלות אלה ראיתי שלוש תגובות מרכזיות. תגובה אחת, שאמנם משקפת עמדת מיעוט, טוענת כי ראיית המדינה ככלי למימוש הגאולה המשיחית היתה טעות. יש פה הודאה בכישלון והתווית דרך אלטרנטיבית. בין האוחזים בהשקפה זו מצאתי את הרב יהודה עמיטל. יהודה עמיטל היה מראשוני המתנחלים, והישיבה שהתבקש להנהיג, התמקמה בהתנחלות הראשונה מעבר לקו הירוק בגוש עציון. עמיטל נתבקש לבוא לישיבה על ידי חנן פורת ויואל בן נון שכן השקפותיו באותה עת (1968) לא היו רחוקות באופן משמעותי מאלה של המזמינים. אולם ברבות השנים הוא שינה את עמדותיו. בשנת 1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הודיע הרב באופן פומבי לתלמידיו בישיבה, כי הוא טעה כשזיהה את מדינת ישראל עם ראשיתו של תהליך משיחי, ואין מדובר בפעמי גאולה. מתוך התחשבות בשיקולים פרגמטים, ומתן הזדמנות לשלום, הוא תומך בהסכמי אוסלו.

תגובה אחרת, זו של הזרם הממלכתי, טוענת שכיוון שאין וודאות מוחלטת שהגאולה המשיחית אכן קרסה, בעקבות ההסכמים המדיניים והנסיגות החלקיות מתוך גבולות ארץ ישראל, אין לשנות דבר מההתנהלות הדתית והפוליטית, להמשיך להיצמד אל הקרקע ולהמשיך לראות המדינה קדושה. מכאן עולה שאין למרוד במדינה, או לסרב לשרת בצבא. הדוברים המרכזיים של הזרם הזה הם הרבנים שלמה אבינר, צבי טאו ויואל בן נון. הפעילות הנדרשת במצב משברי כזה, לשיטתם, היא ביציאה בקמפיין גדול של "התנחלות בלבבות", לצד חיזוק פנימי של לימוד הקבלה ותורות סוד.

הרב שלמה אבינר דרש רבות על כך שהנסיגות הישראליות מהוות מבחן של אמונה שהאל מציב לנאמניו לראות את חוזקם הפנימי, ולכן אסור להם להתייאש. צבי טאו הציע להתחמק מן המשבר בנסיגה לתוך לימוד התורה שמשמעה נסיגה מתוך ההתעסקות הבלתי פוסקת בעניינים פוליטיים. עמדה מעניינית בקרב החוגים הממלכתיים היתה של יואל בן-נון שקרא לציבור המתנחלים לתמוך בפשרה שתאפשר הקמת מדינה פלסטינית תוך שישראל תספח את גושי ההתנחלות המרכזיים. לשיטתו, כל שטח שנסוג ממנו לבסוף יוחזר לנו בסוף הדרך בסיומו של התהליך המשיחי, לכן הפשרות הן רק זמניות.

תגובה שלישית, הרדיקלית, נצפתה אצל תנועת מנהיגות יהודית והרב יצחק גינצבורג. לפי הדוברים של שיטה זו, אכן ישנה נסיגה משיחית בגלל התנהלותה של המדינה. אולם הדרך הנכונה לתקן את המצב היא באמצעות פעילות שתחליף את המדינה בדרך למימוש המשיחי. אופן התיקון מצוי במחלוקת בקרב חוגים אלה. תנועת 'מנהיגות יהודית' הוקמה על מנת לתקן את התווי המשיחי מתוך המערכת הפוליטית ובאמצעות הכלים הפוליטים שהמערכת מאפשרת – כלומר, בחירות חופשיות במרכזי המפלגות. כיוון שהם מאמנים בדטרמיניזם משיחי, הם סבורים שלבסוף דרכם תבחר באופן חופשי על ידי הרוב.

מולם עומד הרב יצחק גינצבורג, אשר מצידו כבר איבד כל אמון במערכת הקיימת. הדרך לתקן את המדינה, לפי שיטתו, היא באמצעות נסיגה למובלעת דתית, שבה יוקמו מוסדות אלטרנטיבים, ובסופו של יום כשהדרך תפתח לכך, יוכלו אלטרנטיבות אלה להחליף את השיטה הקיימת. לפיכך, זרמים אלה מנסים באופן אקטיבי להביא ליישם את מטרות העל שתווה הראי"ה קוק שיחליפו את מציאות הציונית.

המודל שפיתח לאון פסטינגר להתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי כבר הפך לקלאסי – פסטינגר מצא שכאשר מאמינים ניצבים מול עובדות הסותרות את אמונתם, הם יעדיפו להכחיש את העובדות ולהחזיק באמונתם. לצורך כך הם זקוקים לאישור חיצוני שהם צודקים, ועל כן משברי אמונה מולידים פעמים רבות פעילות מיסונרית מואצת – דהיינו לא התכנסות פנימה ויאוש, אלא פריצה החוצה ועזוז מוגבר (וע"ע מקרה חב"ד באותו עניין). האם מצאת במודל הזה ערך בניתוח ממצאיך? האם ניתן לראות התמודדות מהסוג הזה בציונות הדתית? אם לא, עד כמה ההתמודדות השונה של הציונות הדתית עם משברי האמונה שלה נגזרת לדעתך מהיותה תנועה יהודית, בשונה מהתנועות הנוצריות (והניו-אייג'יות) שחקר פסטינגר?
התזה של פסיטנגר היא בת כמעט 50 שנה וחוקרים רבים מצאו בה עקרונות שעמדו במבחן הזמן ועקרונות שלא עמדו במבחן הזמן. בנסיון לאחד את כל התובנות שנצברו בחקר הדיסוננס הקוגניטיבי פיתח Lorne Dawson מודל ולפיו כאשר נבואה מכזיבה, שלוש תגובות תתכנה: הגברת הפעילות המיסיונרית, רציונליזציה של כשלון באמצעות ספיריטואליזציה של הנבואה או הטענה שהכשלון הוא מבחן אמונה, ופעולות של אישרור מחדש של הנבואה. כל התגובות הללו מצויות בהתנהגות רבני הציונות הדתית המשיחית בפני כשלון נבואתם.

הגברת הפעילות המיסיונרית נצפתה בקמפיין "ההתנחלות בלבבות" של הזרם הממלכתי במהלך הסכמי אוסלו ולפני תוכנית ההתנתקות. גם הפעילות הפוליטית של מנהיגות יהודית ויצחק גינצבורג יכולה להתאים לקטגוריה זו, שנועדה לתקן את הפגם בתהליך המשיחי. רציונליזציה באמצעות הטענה שתוואי הגאולה ממשיך לצעוד קדימה בשמים, הגם שעל פני הארץ הדברים נראים קצת אחרת, היא טענה מרכזית של הרבנים כמו שלמה אבינר וצבי טאו. לצורך חיזוק השקפות אלה הם מביאים מובאות מתוך המיסטיקה היהודית, שביסודה עומדת על עקרון ההיפוך שבין שמים וארץ. גם הטענה שהכשלון הנבואי נועד להוות מבחן אמונה היא טענה חזקה בקרב הרבנים הממלכתיים. אישרור מחדש של הנבואה מתקיים במודל של הרב טאו של חיזוק לימודי המיסטיקה של המאמינים פנימה כדי להתחזק באופן אישי ולהתחשל בפני המציאות הטופחת פנים בפני המאמין.

השוני המרכזי שבין התזות הדיסוננס הקוגניטיבי, שנבדקו בעיקר על תנועות דתיות חדשות, למודל של גוש אמונים, מצוי בנחרצות של הכשלון. לגאולה של ממשיכי גוש אמונים אין תאריכי קץ ברורים וחד משמעיים, ולכן אי אפשר לטעון באופן חד משמעי שאכן נכשלה הגאולה. אפשר לטעון שהסימנים מעידים על כשלון, אולם אין ודאות מוחלטת. היכולת של רבני הציונות הדתית המשיחית להתמודד עם כשלון נבואותיהם נוח יותר כי אין בפניהם את אותה ודאות של כשלון, כמו במצב של חישובי קץ.

כאמור, בערך מאז שהתגבש, ולצד הצלחותיו הברורות, מתמודד גוש אמונים (וממשיכיו הרעיוניים) עם משברי אמונה קטנים וגדולים, כאשר שוב ושוב מדינת ישראל מחליטה לוותר על שטחי ארץ ישראל שבריבונותה. מהויתור על קוניטרה ב-1974 (שהרב צבי יהודה הבטיח שלא יתרחש!) ועד להתנתקות ב-2005, נראה שלמרות שמספרים לנו ש"גאולה שלישית אין לה הפסק" – דווקא יש. האם לאורך הציר הכרונולוגי אתה רואה שינוי בדרכי ההתמודדות עם משברי האמונה? האם אתה רואה התגברות ביאוש מתפיסת העולם הזאת ככל שהזמן עובר, והתגברות בנטישתה, או דווקא להפך, התחפרות בעמדות האמוניות והתכחשות מוגברת למציאות?
טענתי בספר שגוש אמונים נוסד לא מתוך הצלחה ושגשוג של הציונות, לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים, אלא דווקא מתוך היאוש והחשש מפני כשלון אמוני. גוש אמונים נוסד בשנת 1974 על רק מסע הדילוגים של הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, שדרש נסיגות ישראליות משטחים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית. באותה תקופה רואים ברטוריקה של צבי יהודה קוק תפנית דרמטית. מממלכתיות מושלמת שרואה בכל אספקט של העשיה הציונית כקדושה מוחלטת, עד כדי כך שבעיניו גם העבריינים קדושים, הפכה המדינה לבוגדת וללא ראויה. הוא גם איים ביציאה למלחמת אחים אם יתממשו הנסיגות הטריטוריאליות. זה היה המניע שהוציא את בוגרי ישיבת מרכז הרב אל הקמת התנחלויות ביו"ש ועזה: לא ההצלחה והשגשוג, אלא היאוש והחשש מפני קריסת המציאות המשיחית. ההצמדות אל הקרקע נועדה לחסום כל אפשרות של נסיגה, בין אם היא טריטוריאלית או רוחנית. מתח זה מלווה את גוש אמונים מיום היווסדה, והוא זה נותן בה אנרגיות עשייה.

שני הצדדים האלה בדמותו של צבי יהודה קוק מצויים אצל תומכיו וממשיכיו מאז ועד היום. תמיד התקיימה עמדת מיעוט שטוענת שאם המדינה מפירה את מחוייבותה כלפי הגאולה המשיחית בפשרות טריטוריאליות, יש להחליף את המדינה ולמרוד בסמכותה. זרם זה התבסס כבר בעת הנסיגה מימית בשנת 1982 והוא קיים עד היום. ברבות השנים גדל כוחו ועוצמתו של הזרם הזה, והוא כבר משתקף בהתבטאויות של דמויות הרבה יותר מרכזיות מיהודה עציון, מייסד המחתרת היהודית, או ישראל אריאל מייסד מכון המקדש.

את הספר אני מסיים בנימה פסימית. אני רואה את התחזקות עמדות המיעוט, ותוהה לאן פונה תנועה זו. אני רואה שתי מגמות פוטנציאליות – האחת היא שהאכזבה והכשלון יביאו להתפרצות אלימה ותקיפה. עד כמה יכולה תנועה זו לספוג מכות מבלי להגיב בחזרה? לכן אני רואה פה פוטנציאל גדול להתחזקות האלימות, וישנן עוד מגמות שמנבאות כיוון זה. מן הצד השני, האכזבה יכולה לדחוף אנשים אל זרועות החרדים, ונסיגה לפאסיביות פוליטית. או אז, אותו מעמד מיוחד שפיתחה הציונות הדתית כגשר שבין עולמה של תורה וחלוציות ציונית יקרוס, וגם לכך עשויות להיות השלכות חריפות על החברה הישראלית.

לאחרונה נתרבו העליות להר הבית מקרב הציונות הדתית (הארץ, עוד הארץ, בלוגי הקט), ונראה שהעניין בהר הבית גובר בקרב ציבור זה. כותרת ספרך הקודם היתה פונדמנטליזם יהודי והר הבית. איך אתה מנתח את הקשר בין פונדמנטליזם יהודי להר הבית? עד כמה הכמיהה להר קשורה לדת, ועד כמה ללאומיות המודרנית? ובהקשר לספרך החדש, האם אתה רואה קשר בין הקשיים בדרכה של תפיסת הגאולה הקוקיסטית לבין התגברותה של הכמיהה להקמת בית המקדש השלישי?
אני בהחלט רואה קשר בין הקשיים בתפיסת הגאולה לבין הגברות הכמיהה להר הבית. מתוך הכרותי את הדמויות הפעילות למען בית המקדש השלישי, אני יוכל לטעון כי הם רואים בסוגיית הר הבית מעין "קיצור דרך" למימוש הגאולה המשיחית. בעוד שלפי הזרם המרכזי ממלכתי, כינון המקדש צריך לבוא כתוצאה של רצון האומה, כיוון שהמצב כרגע הוא שהאומה לא חפצה בבית מקדש, מנסים חוגים אלה לנקוט בפעילויות שנועדו לשרת את המטרה הסופית של החזון המשיחי, תוך דילוג מעל המצב הנוכחי הרווי אכזבות וכשלונות. התגברות התמיכה בחוגים אלה, עד כדי כך שעומד לרשותם כיום חבר כנסת שמייצג אותם באופן ישיר ועוד כמה שתומכים בהם באופן עקיף, מלמדת על התפשטות מגמות היאוש. יש פה תופעה שהגדרת נכון כהתחפרות.

האופן שבו התייחסה היהדות הרבנית לסוגיית הר הבית במאות השנים החולפות הוא באמצעות מושג ה"מורא". כלומר, מפאת הקדושה, לא ניתן להכיל אותה באופן פיזי ויש להתרחק מן ההר ומן העליה אליו. השתנות היחס למקום הקדוש עד כדי אפשרות נגיעה בקדושה היא דרמטית. לפי הבנתי, שינוי כה יסודי בחוויה הדתית היא תוצר של מציאות משברית מבחינה אמונית ופוליטית. אגב, שינוי החוק הדתי ביחס להר הבית מלמד משהו גם על האפשרות לשינויים בחוקים אחרים העומדים בציפור נפשה של החברה הישראלית.

מוטי ענבריבספרך אתה מקדיש פרק לאלימות פוליטית, דהיינו לפעולות מחתרתיות שונות שביצעו לאורך השנים אנשים מתוך הציונות הדתית, בעיקר נגד ערבים, ומדי פעם גם נגד יהודים. ראשית, תוכל לעמוד על הקפיצה שנעשית מתוך השקפה "ממלכתית" לפעולות פרטיזניות, שלמעשה חותרות נגד הריבונות הישראלית? שנית, אתה כותב על התעצמותן של תפיסות קבליות ומטאפיזיות באשר ליריבים פוליטיים יהודיים, למשל הגדרתם כ"ערב רב". עד כמה כיוון זה נפוץ? אילו תת-זרמים מחזיקים בתפיסות כאלה כיום?
בפרק המדובר בחנתי את יחס האוטוריטות הדתיות לטבח במערת המכפלה ב-1994 ולרצח רבין שנה לאחר מכן. המסקנה שהגעתי שהתגובה לרצח הערבים בחברון היתה של גינוי רפה תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות שהביאו את ברוך גולשדטיין לבצע את הרצח הנ"ל. היו אנשים, כמו יצחק גינצבורג, שתמכו ברוצח והללו את המעשה האלים. הדמות הממלכתית של שלמה אבינר לא יכלה לגנות באופן נחרץ את האלימות, ומכאן כבר אין פלא שהאלימות תמשיך ותלווה את מפעל ההתנחלויות.

בנוסף לכך, ישנן עוד שתי מגמות שניתן לראות כמטרידות – התחזקות אתוס הקנאות, המהלל את הספונטניות של האלימות ורואה בה ביטוי של מימוש הרצון האלוהי, והתחזקות הדיון בחוקי ה'ערב רב'. אתוס הקנאות קשור בדמותו המקראית של פנחס, שרצח את זמרי באקט של זעם ספונטני על רקע חילול השם, וקיבל על כך גמול אלוהי. מתוך כך ניתן לראות היום יותר יותר מעשי אלימות פוליטית שמתבצעים על רקע ספונטני (מה שבשפה הבטחונית מכנים "זאב בודד"), וללא התייעצות עם אף גורם. ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר, עדן נתן-זאדה ואחרים פעלו באופן דומה.

העיסוק בהגדרות ה'ערב רב' על ידי מיסטיקנים נועד כדי לקבוע גבולות של מי בשורש נשמתו הוא יהודי כשר, ומי בשורש נשמתו הוא מתחזה ונוכל. אני מדבר כמובן על גלגול נשמות, ועל ההתבססות על פסוק מפרק שמות שאומר שבעת יציאת מצרים יצאו לא רק היהודים אלא גם מצרים הצטרפו אליהם (ערב רב), ונשמתם מתגלגלת מדור לדור, וכל מטרת אותה נשמה רעה היא להזיק לעם ישראל. מתוך העיון המיסטי הזה, מתבססת השערה בעיני המיסטיקנים שכל מי שעוין להתנחלויות הוא משורש הערב רב, ולכן הוא לא יהודי כשר, ומכאן כבר יכולות להיגזר כל מני מסקנות, שחלקן יכולות להיות אלימות.

במצב שבו אין גינוי לאלימות מצד האוטוריטות המרכזיות, במצב שבו היריב הפוליטי מתואר באופן דמנולוגי (ערב רב, קליפה וכו') ובמצב שבו אידיאולוגיה המצדיקה אלימות ספונטנית תופסת תאוצה בקרב חוגים רדיקלים, אין להתפלא שהאלימות הופכת לחלק בלתי נפרד ממפעל ההתנחלויות.

הספר ודאי נכתב ונחתם כבר לפני שנה ומעלה, ואילו השנים האחרונות היו עשירות באירועים הקשורים לתחום מחקרו. כמשקיף מבחוץ בעל ידע פנימי, האם תוכל לנתח את שמתחולל בארץ בשנים האחרונות בתחומים שחקרת? אילו מגמות מתחזקות ואילו נחלשות? האם התגבשו פתרונות חדשים להתמודדות עם משברי הקוקיזם? האם תוכל לתת הערכה לגבי עתידן של מגמות אלה ואחרות?
תחושתי היא שלממלכתיות יש רוב מוצק בקרב חוגי הציונות הדתית המשיחית, וזה סימן מעודד. אולם אין כל ספק שכוחם של הרדיקלים בעליה. הזרם הממלכתי נתפס כמהוסס, פסימי, ולא מציע שום פתרון חדש למצוקה האמונית, בעוד שהפוסט ממלכתיים נראים תקיפים ולוחמניים. ולכן ניתן לזהות תהליך של התחזקות השוליים, והעמדת השקפות שאינן מייחסות קדושה מיוחדת למדינה לחזית הדיון הציבורי, ומשום כך פוטנציאל של התדרדרות הוא רב עד מאד. אני חושש שבמצב עתידי של פינוי התנחלויות באופן מאסיבי, כמו שהתקיים בגוש קטיף, אנו נהיה עדים לשתי תגובת פוטנציאליות חריפות: יתכן אובדן שליטה על האלימות מן הצד האחד, ותתכן גם נסיגה לפאסיביות חרדית א-ציונית מן הצד השני. שני התרחישים הם רעים לחברה הישראלית. נראה כי המשיחיות הובילה חוגים אלה לנקודת חוסר מוצא.

26 תגובות

  1. אי דיוקים רבים :
    1. יש זרם שלדעתי הוא הרוב (הדומם ?) , הרואה את המדינה כתהליך של גאולה , ועם זאת מוכן לקבל את האפשרות שתהיינה איזשהן נסיגות או פשרות טריטווריאליות – למרבה הצער.
    2. הרב גינצבורג הוא בכלל חבדני"ק , ככזה הוא מעולם לא האמין במדינה כגאולה או כמקודשת או כמשהו בסגנון.
    3. לגבי הר הבית – האם מימוש זכותו של יהודי להתפלל על הר הבית היא "קיצוניות" ? האם מדינה המבטיחה חופש דת וחופש פולחן לאזרחיה רשאית למנוע מיהודים \ קבוצה אחרת תפילה במקום בו הם חפצים להתפלל ?
    4. מה עם התחזקות היהדות הספרדית ? ההשפעה שלהם על היהדות הדתית לאומית היא עצומה , ובעלת השפעה ממתנת.
    מה לגבי התחזקות היהדות ה"ניו אייג'ית" תופעות של "דתיים לא דתיים" וכדומה ? גם כאן ההשפעה על החברה הדתית לאומית היא עצומה.

    אהבתי

  2. א. חבל שהוא לא מזכיר את הרב פרומן, שלדעתי פעיל ומשפיע בשנים האחרונות לפחות כמו הרב יואל בן נון ומציג גישה אחרת לגמרי לגבי היחס בין גאולה לריבונות טריטוריאלית.

    ב. מעניין לנתח את הפלפול ההלכתי של הרב אליעזר מלמד (כפי שמפורסם באתר בשבע) בסוגיית פינוי שטחים, סביב אירוע גבעת האולפנה בו אביו התיר פינוי של הגבעה. הרב נדרש לחלק בין פינוי יישוב שנעשה משיקול מנהלי-חוקי ואז הוא תקף מדינא דמלכות דינא לבין פינוי יישוב כחלק ממדיניות של נסיגה ואז הוא אסור הלכתית עקב 'לא תחנם' וכו' אם איני טועה.

    ג. כמי שגדל בציונות הדתית בשנות האלפיים אומר שלרוב ההנמקה שנשמעת להתנגדות לנסיגה היא ביטחונית- ניצית או לאומית (כבוד לאומי, קשר למודלת וכו') או הלכתית (מצוות עשה ד' לרמב"ן/לא תחנם וכו') . ולא תיאולוגית-משיחית.
    אולי הגישה המשיחית היא במטא-הלכה אבל לפחות בתעמולה ובשיח הציבורי בזרמים המרכזיים בציונות הדתית נראה לי שהשיקולים הלאומיים-ביטחוניים-הלכתיים הם השולטים.

    ד. הראיה של ההשקפה הממלכתית לפיה המדינה היא דבר קדוש כהשקפה 'מעודדת' או עדיפה מהשקפה שרואה במדינה אינסטורמנט חילוני לא ברורה לי. לא מבין מה מעודד באנשים שחושבים שמדינה היא קדושה.
    אם המדינה היא לא קדושה והבעיה היא רק בפינוי יהודים מארץ ישראל אז אפשר להשאיר את התומכים בכך במדינה פלסטינית.

    אהבתי

  3. 1) אני מסכים לחלוטין עם התוספות של שני המגיבים הקודמים לגבי אי הדיוקים. לתאר את הרב גינצבורג כמשתייך לציונות הדתית? זה מצביע על היכרותו השטחית ביותר של ענברי החלוני עם מושאי מחקרו. גם הרשימה הביבליוגאפית מעידה על השטחיות: רוב הפרסומים הם משנות ה-70, אין זכר לשו"תים, לספריו של הרב טאו וכו'.
    2) אי היכולת של השמאל להאזין לבר פלוגתא אידיאולוגי שלו מתבטאת בהעדר מוחלט של יכולת מחקרית לייחס רצינות ותוקף לנימוקים צבאיים-בטחוניים של של התנגדות הציונות הדתית בכללה לנסיגה שטחי יו"ש. במלים פשוטות: לא ייתכן שמתנגדים להחזרת שטחים מתוך שיקולים גיאו-אסטרטגיים לגמרי אלא מתוך משיחיות, תיאולוגיה פוליטית או משהו בסגנון.

    3) לאורך הספר (אם אני לא טועה, ניתן לעיין בו באתר אמזון למי שמעוניין) אין שום אזכור של טרור פלסטני, של מעשי טבח באוכלוסייה אזרחית ישראלית בין 2000-2005 . אין גם התייחסות לטרור הפלסטיני בכלל כאחד הגורמים שכנראה גם משפיע על ההקצנה. הרי מעשי אלימות של טרור יהודי (מגוחכים בעצמתם בהשוואה לטרור הערבי) לא באו מתוך וואקום אלא על רקע טרור ערבי. זה לא מצקיד כמובן את הטרור היהודי אבל אי אפשר להתעלם מהטרור הערבי ולראות את יחס אותם פלגים של הציונות הדתית כלפי הפלסטינים כאילו מדובר כאן באיזה מיעוט ארמני או סלובני.

    אהבתי

  4. אגיב בקצרה לשתי טרוניות מרכזיות שעולות כאן: הספר הוא על "משיחיות ציונית יהודית". לכן הוא לא על בורגנות ציונות דתית מחד, אבל כן על הרב גינזבורג מאידך. למה על הרב גינזבורג? מפני שהוא רואה את התגשמותה של הגאולה כחלק מתהליך התקבצותם של היהודים בארץ ישראל, ואפילו הקמת מדינת ישראל נחשבת עבורו צעד בתהליך.

    אהבתי

    1. גם הנוצרים האוונגליסטים רואים את מדינת ישראל כשלב בתהליך הגאולה . .. זה לא הופך אותם לציונות דתית (או שכן ? :-))

      אהבתי

    2. הי תומר.
      תודה על הראיון!
      אני חושש שהטרוניות הנשמעות במקומן עומדות. צריך לחלק בין ספר תיאולוגי, הבוחן עמדות משיחיות במאה העשרים-עשרים ואחד, ואולי אף עוקב אחר יישומים שלהם בשטח (למרות שבדרך כלל מדובר בתיאולוגיה רטרו-ספקטיבית, על אירועים שכבר היו); לבין ספר המבקש להציג את תמונת המצב החברתית-תיאולוגית של הציונות הדתית. מן הבחינה השניה, כל המסופר בספר הינו זרזיף קטנטן, שרוב הדתיים, ואף רוב המתנחלים, שומעים עליו ברדיו או קוראים עליו כאן בבלוג. הספר מערבב בין שני המטרות (כמו שעושים כל כלי התקשורת) ומציג את המשיחיות החדשה, המעניינת כשלעצמה, כמיינסטרים של הציונות הדתית.

      אהבתי

      1. רועי,
        תודה על התגובה. אתה כמובן צודק שיש להבדיל היטב בין אידיאולוגים ואידיאולוגיותיהם, לבין רוב מניין ובניין האוכלוסייה, שעסוקה בפרנסה. אני רק מרגיש חובה להגן על המרואיין שלי, ולציין שהוא הבדיל בין דברים אלה. הספר עצמו הוא על האידיאולוגים, ואילו כאשר הוא נשאל שאלה כללית יותר הוא ציין במפורש: "תחושתי היא שלממלכתיות יש רוב מוצק בקרב חוגי הציונות הדתית המשיחית, וזה סימן מעודד. אולם אין כל ספק שכוחם של הרדיקלים בעליה." וכו'.

        אהבתי

  5. בס"ד

    אני חייב לציין שהנושא ממש מעניין.
    ואני גם ממש לא מסכים עם הפסימיות שעולה מהניתוח של הפרופסור היקר…

    ברור שיש הקצנה, אבל הוא מתעלם לחלוטין (לפחות ממה שהובא כאן),
    מכל כך הרבה קולות שלא ויתרו על הערך של מדינת ישראל, ומאידך לא חיים בתודעה אפוקליפטית-משיחית כזו שמביאה להקצנה כזו או אחרת, ומוצאים את דרכם בהשפעה מהרגליים על השיח הציבורי- דרך חינוך, דרך שיח עם אנשים פשוטים, ודרך פעילות בדרגים מדיניים ופוליטיים… (סתם כדוגמא- הרב יהושוע ויצמן, שהוא אחד הרבנים המשפיעים ביותר בציבור הציוני דתי, [פשוט הוא עושה את זה בשקט- אבל הוא עומד בראשות אימפריה של 7 ישיבות… העמיד כבר אלפי תלמידים רק בעשר שנים האחרונות] שפועל רבות למען קידום השיח בציבור הישראלי ומתוך הכרות אישית מאמין מאד בארץ ישראל, ובמדינת ישראל, אבל הדרך שלו היא בהקמת תשתית להידברות בתוך חלקי העם. עוד דוגמא- התנועה הפוליטית שקמה עכשיו ממש- הבית היהודי המאוחד, שבעז"ה יהיה בראשותו של בנט, שכן, הוא ימני, והוא מאמין במדינת ישראל, וכן הוא בעד הצבא, והוא לא משיחיסט משוגע… בינתיים לפחות. ויש את הרב רא"ם הכהן שגם הוא עומד בראש ישיבה לא קטנה (מהגדולות בארץ), פשוט חי ומחנך כרגיל (עד כמה שידוע לי), לאמונה, לאהבת א"י, ולערכים חברתיים, וללימוד תורה… ועוד כל כך הרבה שחיים בתוך המציאות הזו ופועלים בה, כאילו היא דבר טבעי ופשוט- מציאות חיים ערכית אני קורא לזה- ולא משהו חיצוני, משיחי, אפוקליפטי, שחייבים להתייחס אליו כל שניה, כאילו הוא נוטש אותנו. אנחנו חיים במאבק על ערכים על אמונות, לא על פסנתר שהולך ליפול מהשמיים…).

    הבעיה שלי עם הניתוח היא, שאנשים שלא גדלים בתוך המערכת לא מסוגלים לעשות את ההבדל בין משיחיות לבין ערכיות אמונית. בכלל ההגדרה למושג אמונה היא שטחית כל כך היום…
    הבעיה היא שהתודעה שלנו כל כך מושפעת מהפירושים של המושג "משיח" (למשל) מהתרבות הנוצרית והמוסלמית (בעיקר הנוצרית לענ"ד).
    התופעה מתבטאת בעיני באותה צורה בכך שמשתמשים במונח "מיסטיקה" לגבי קבלה ותורות החסידות, והרב קוק, ואחרות.
    מיסטיקה זו הגדרה שמראש שוללת כל אפשרות (בעיני הכותבים לפחות) בכך שיש פה לפנינו משהו אמתי, שנוכח בחיינו. במובן הזה קבלה היא לא מיסטיקה. היא לא משהו שצריך להיות נביא כדי לגעת בו.

    ובאותה מידה המושג משיח הוא כזה. אם המחקר באמת היה רציני- ושוב לא קראתי את כולו, ואני אומר את מה שאני אומר על סמך הראיון הזה (שהיה די מפורט דרך אגב- יישר כוח על הדיוק בהגדרות ובשאלות)- המחקר היה מנסה להתחקות אחרי התודעה של אותם מתווי דרך לגבי המושגים שעליהם הם מדברים, ולא רק לגבי ההשלכה שלהם בפועל.

    להגיד שאין קיצוניים והקצנה של זרמים מסוימים- זה שקר. להגיד שזו חזות הכול- או אפילו עיקר התודעה- זה שקר יותר גדול. הוא נתפס כניתוח נכון של המציאות, כי מטבע הדברים אנשים קיצוניים עושים יותר רעש (וצריך לעשות משהו בנידון ללא ספק).

    וחוץ מזה, אני בהחלט מסכים עם הביקורת של המגיבים האחרים על כך שלא כל דבר שנתפס בעיניו של חוקר חילוני, שגדל בבית אנטי דתי (לפי עדותו), כ"הקצנה דתית" או "משיחיות", באמת הופך את הדבר לכזה.
    יש יתרונות באדם שמנתח מבחוץ, אבל בהחלט גם הרבה חסרונות, בייחוד כשאתה מנסה לחקור תופעות שקשורות קשר הדוק ב"תודעה" של אנשים. אי אפשר לגשת למחקר כזה רק מתוך ניתוח מציאותי.

    רצון לעלות להר הבית הוא בעיני דבר שהוא בכלל לא בגדר הקצנה. הבעיה שכל מי ששבוי בקונספציה פוליטית מסוימת, בהכרח רואה את זה ככה, מה לעשות…

    אהבתי

    1. אלעד,
      תודה רבה על התגובה המפורטת, שאני חושב שמתקנת רושם שעלול להיווצר. נכון, יש גם קולות אחרים וחשוב לשים אליהם לב. הראיון הזה והספר מתייחסים לחתך היותר משיחי שהציבור הציוני דתי, אבל כאמור יש גם אחרים.

      אהבתי

  6. לא נסקר הרב שגר ,אולי הפילוסוף המעמיק ביותר של הציונות הדתית.יש לו ולתלמידי תלמידיו קהל רב.לשם המחשה ישיבת ההסדר הגדולה ביותר היא ישיבת עתניאל של תלמידו הרב בני קלמנזון בדרום הר חברון.

    אהבתי

  7. חוץ מהתגובות של המגיבים מעלי, שאני מסכים עם רובם- אם כי, כפי שכתב תומר, החוקר מתייחס רק לצד המשיחי של הציונות הדתית, ולא לכללותה, יש שני הוגים שהוא לא מזכיר אותם- גם אתה (תומר) לא מרבה להזכיר אותם- (האם אתה מדבר אודותם בקורס שלך?) האחד זה הרב מאיר כהנא הי"ד- שהגותו השפיע רבות על הקיצוניים בציונות הדתית. בספרו 'אור הרעיון' הוא מציע הגות כוללת מעבודת האדם הפרטי ועד הדרך לתיקון המדינה והכלל. האם ניתן להכניס אותו לאחת מהקבוצות הנ"ל או שהוא שונה מהן? הרי הוא אינו חב"דניק בסגנון הרב גינזבורג, אך גם לא מרכזניק- ממלכתי- קוקניק, למרות שהוא תמך במדינה. אני לא חושב שאפשר להכניס אותו תחת הקטטגוריה של יהודה עציון, כי המקורות שלו יותר תרוניים ומדרשיים. מה דעתך?
    השני הוא הרב שמואל טל מ'תורת החיים'. שעד הגירוש היה ציוני דתי- מרכזניק די קלאסי (על אף החדשנות ההלכתית שלו והדרך שלו בעבודת ה'- דומה במקצת לרב יהושע שפירא מישיבת רמת גן) לאחר הגירוש הוא טוען שהמדינה אינה ראשית צמיחת וכו', והא בגישה החרדית במקצת. אולם, בדומה לרב גינזבורג הוא פועל לבניית מוסדות חלופיים למדינה- בית ספר לתורת הנפש, בית ספר לקולנוע, ישיבות וכו', והנבתי שהוא חולם לפתוח אוניברסיטה יהודית. כמו כן, חלק מרכזי בהגותו הוא עניין ה'ערב רב', שלשיטתו השתלט על המדינה ויש להכריתו. אם כי תלמידיו משרתים בצבא, והוא אינו קורא לאלימות. מה דעתך?

    אהבתי

    1. הרבנים כהנא וטל מוזכרים בספר – פשוט לא היתה אפשרות לכסות את הכל בראיון. לגבי כהנא, הוא קצת פחות רלוונטי מפני שהוא לא חי לראות את ההתנתקות, שמהווה משבר מרכזי בפרוגרמה המשיחית של הציונות הדתית. הרב טל כמובן היה חי אז, ותגובתו המתחרדת אכן מייצגת קוטב אחד מתוך המנעד, כפי שמציין בראיון פרופ' ענברי.

      אהבתי

  8. הרוב שלמה אבינר גורס שהפתרון יבוא בהכרה בירדן כמדינה הפלסטינית. הוא מתון ביותר בדעותיו, והגורם שהוא מייחס לו ערך משיחי, הוא לא המדינה ולא הארץ אלא צה"ל. בנוסף, ישנו הרב אורי שרקי שהעמיד תלמידים רבים וגם הוא מחזיק בדיעות מתונות מעניינות והוא רחב אופקים מאוד ופועל שנים לקירוב חלקים שונים בעם, חילונים ודתיים. כדאי לייחס יותר משקל לתלמידיו של הרצי"ה ולא לשים את כולם באותה קבוצה. חלקם הגדול מתון ביחס לרבם.

    אהבתי

  9. מוטי ענברי עשה עבודה יפה בלהסתיר את דעותיו ואת המטויבציה שלו לבצע את פרסומיו, אבל לדעתי הוא חשף את עצמו במשפט הבא:

    "במצב שבו אין גינוי לאלימות מצד האוטוריטות המרכזיות,"

    מצב כזה, אינו קיים כמובן, לא אצל ברוך גולדשטיין, וגם לא במקרים אחרים. מכאן אני הייתי לומד על מוטי ענברי , לא ניתן לייחס למחקריו כנות אוביקטיבית, אלא ראוי לראות אותם כחומר פוליטי וכלי תעמולה.

    אהבתי

  10. את התמודדותן של זרמים ציונים-דתיים–typo and it is very intersting that american israeli see better the the israelis them self.

    אהבתי

  11. מוגזם ולא מדויק.
    1. הצגת את זה כאילו הרב עמיטל חדל להאמין במדינה כחלק מתהליך הגאולה. זה לא נכון בכלל. הוא פשוט האמין שויתורים טריטוריאלים יכולים לשרת את הגאולה בשלב הזה.
    2. חלוקה נכונה יותר של תלמידי הרב קוק (\הרצי"ה) תהיה ל'גוש' 'קו' ו'מרכז'. ואם להשתמש בדמויות – הרב שרלו, הרב אבינר והרב מלמד (שניהם). הם כנראה שלושת הרבנים שמייצגים את הקשת של הציונות הדתית.
    3. בהמשך ל2 – הרב גינצבורג רואה את המדינה כגאולה, אבל הוא לא קשור לרצי"ה קוק ולתהליכים שעוברת הציונות הדתית. הוא זרם חיצוני, כמו זה של הגר"ע יוסף לדוג', או הרב אליהו (גם זה שזצוק"ל וגם זה ששליט"א).

    אהבתי

  12. ההנחה שמישהו 'מבחוץ' יכול לנתח נכון יותר מתגלה, לפחות במקרה הזה, כלא נכונה. כמי שגדל וחי כל חייו בתוך המערכת הזו, הניתוח הזה כולו נראה לי מופרך במידה רבה. העמדות הימניות של רוב הדתיים בישראל נובעות פשוט מהעובדה שהדתיים הם ציונים במובן הפשוט, כלומר אין הם אכולי ספקות לגבי הלגיטימציה הבסיסית של המפעל הציוני ואין להם צורך עז בכך שהעולם יאשר אותם. כמובן, יש אמונה שהארץ קדושה, אבל שגשוגה של ישראל ובטחונה חשובים יותר. לכן בחברה הדתית לאומית לא תשמע קולות שקוראים לכבוש מחר את לבנון וירדן (ארץ ישראל!).

    אהבתי

    1. יואב,
      תודה על התגובה. כפי שכתבתי בתגובות לעיל, הספר לא מדבר על "רוב הדתיים בישראל", או אפילו על "הציונות הדתית" בכללה, אלא, ככותרתו, על "הציונות הדתית המשיחית", שהיא כמובן חלק מתוך הציונות הדתית.

      אהבתי

  13. לדעתי, פרופ' ענברי מזהה את השקפת הראי"ה קוק עם דעותיו בתקופת יפו המוקדמת אשר באו לידי ביטוי במאמרו אודות הציונות כחמורו של משיח. אך הגותו הבשלה והרדיקלית של הוגה דגול זה הציבה בחזונה מהפכה רוחנית במרכז עולמה של היהדות, השקפת אחדות הכל, שתתרחש דרך המיזוג של ערכי המסורת והקדמה – " הישן יתחדש והחדש יתקדש, ויחדיו יהיו לאבוקות אורים על ציון". [ראו ספרי – "מהפכת ההארה"]. לא חזון בנין המקדש אלא בנין המקדש הרוחני בהשתלמות האדם. בשיטה רוחנית זו לפרטיה עוסק הספר המופלא "אורות הקודש".
    מי שסטה מן הדרך הרוחנית אל חזון המקדש [אם בימינו ניתן לכנות הקרבת בהמות כדבר קדוש] הוא בנו, הרב צבי יהודה קוק, שהפיל את תורת אביו מאגרא רמה לבירה עמיקתא.

    אהבתי

  14. הפרופ' הנכבד מוטה לחלוטין. לא בא לחקור ולהגיע אל האמת, אלא בא להטיף את משנתו הפוליטית.

    משפטים כמו "אין פלא שהאלימות תמשיך ותלווה את מפעל ההתנחלויות", "אין להתפלא שהאלימות הופכת לחלק בלתי נפרד ממפעל ההתנחלויות", או "תגובה שלישית, רדיקלית … לתקן את התווי המשיחי מתוך המערכת הפוליטית … כלומר, בחירות חופשיות במרכזי המפלגות" או "אין ספק שהרדיקלים בעליה" מראים את ההטיה שלו בבירור.

    האלימות אינה חלק בלתי נפרד ממפעל ההתנחלויות. לא יותר משהאלימות היא חלק בלתי נפרד מהציונות. ולקרוא לשימוש בבחירות חופשיות במרכזי המפלגות רדיקלי?! מה רדיקלי בלנסות להיבחר באופן דמוקרטי במדינה דמוקרטית? ואם בחירות דמוקרטיות הם רדיקליות, אין להתפלא שהפרופ' קובע שה"רדיקלים בעליה", הרי שומו שמיים, העם בחר ימין!

    עוד הוא יוצא מנקודת הנחה שיש סתירה מובנית בתורתו של הרב קוק, ולא היא. הרי לפי הרב קוק, בציונים החילונים יש קדושה, למרות שהם מחללים שבת. כך במדינה יש קדושה, למרות שהיא לעיתים מוסרת את שטחי המולדת (לדוגמא, המדינה מגנה על כל היהודים ומספקת ביטחון). הקדושה היא בדברים החיוביים, ואינה מתבטלת עקב הדברים השליליים. לקרוא לזה דיסוננס קוגנטיבי זה מופשט וטיפשי.

    והכי מרגיז זוהי סוגיית הר הבית – כאילו שרצון לתת ליהודים להנות מזכות הפולחן במקום הקדוש להם ביותר זוהי איזשהי משיחיות רדיקלית .

    אהבתי

  15. דבר אחד ברור לי ממצרים יצאו רק 1/5מעם ישראל. כיום בארץ הקודש כ: 1/5 הם מעם ישראל אלה ישראל = ראש לי = ישר אל. כל השאר כבשו את ישראל ומנסים להרוס את הקדושה שבה. שכביכול קוראים להם ציונים. אותה אוכלוסיה שבאה מאירופה לחסל את היהדות ועם ישראל. הם מסוכנים יותר מערבים. חג שמח לעם ישראל.

    אהבתי

  16. חבל שאתם לא קוראים את הנבואות על המשיח ומנסים להמציא משיח או דרך לעצמכם
    האם לא כתוב שמשיח ישראל יבוא לפני חורבן בית שני?דניאל פרק ט פסוק כו?האם לא כתוב שהוא יהיה משבט יהודה…? הרי מחורבן בית שני אין אפשרות לזהות את השבטים!האם מזמור תהילים כ"ב לא מתאר את מותו של המשיח??הקיפוני כארי ידי ורגלי..האם ישעיהו נ"ג לא מתאר את יחסו ומטרתו של המשיח!!כשה לטבח יובל!!וישנן עוד הרבה נבואות !חקרו את התנ"ך!!!

    אהבתי

    1. בשביל לחקור את התנ"ך כשיטתך, צריך לרכוש תנ"ך מיוחד – התרגום של המלך ג'יימס, שיש בסופו עוד כמה ספרים שבוודאי מוכרים לך – מתי, לוקס, יוחנן ופטרוס.
      לך לך, נוצרי מיסיונר. לך ואל תחזור

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s