יהדות

המקורות האזוטריים של הנאציזם: פגניזם, גזענות, שנאת נצרות ואנטישמיות

בקנבורג, 1934

נאציזם ואוקולטיזם – הילכו שניים יחדיו רק מפני שלכאורה נועדו?

מאז שנות השישים התפרסם מספר לא קטן של ספרים המתיימרים להתחקות אחר הכוחות האזוטריים והשטניים שעמדו מאחורי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וניצחונותיו הראשוניים ביחסים הבינלאומיים ובמלחמת העולם השנייה. נדמה שתופעת הנאציזם נראית כל כך פלאית ומוזרה, עד שבאופן טבעי מבקשים לה הסבר על-טבעי. אלא שרוב הספרים הללו מלאים בבדיות. למעשה, יותר מאשר חשיפת הכוחות האזוטריים שמאחורי הנאציזם, ספרים אלה בעצמם הם אזוטריקה, כלומר הם עצמם מתפקדים כתורת סוד המזכה את המיעוט הנכנס בשעריה בראייה פנימית ובתיאוריה סודית המסבירה תהליכים שעל פני השטח נראים חסרי פשר. אפתח אפוא ואומר שרשימה זו אינה עוסקת כלל בניסיון להסביר את התופעה הנאצית על ידי פנייה לכוחות קסם.

כוונתי להלן היא לתאר מקצת ממקורותיה הפגאניים-אזוטריים של התפיסה הנאצית, ואת השפעתה של התפיסה הזאת על העמדה של הנאצים כלפי הדת הרווחת בגרמניה, הנצרות. אוסיף פרק קצר על תגובת חלק מהנוצרים בגרמניה הנאצית לדבר. כל זאת אעשה על ידי התבוננות בכמה הוגים גרמנים, ומעקב בדילוגים אחרי התייחסויותיהם לנושאים הנ"ל. עלי לומר שיחסית לחומר הטעון ולהיסטוריה העשירה התיאורים האלה קצרים מאוד מאוד, ורחוקים מלמצות את מורכבות הנושא. המעוניינים להרחיב יפנו לביבליוגרפיה הראשונית שבתחתית הרשימה.

לפני שאתחיל חשוב לי לציין שאינני מומחה לתחום, וזאת בלשון המעטה. האידיאולוגיה הנאצית נחקרה בצורה מקיפה ומעמיקה ביותר החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד ימינו, ומאז גם נכתבו ונכתבים ספרים רבים וארוכים על ההיסטוריה הגרמנית בכלל וההיסטוריה הנאצית בפרט. בדברים להלן, לבד מספרו של אלפרד רוזנברג (שהיה לי בו איזה עניין מיוחד), אסתמך אך ורק על מקורות משניים, ועל כן אני מתנצל מראש על כל חוסר דיוק, בין בעובדות ובין בהקשר שאינו מלא, ומודה מראש לכל תיקון שידענים גדולים ממני בנושא יוכלו לתקן.

ההשראות האזוטריות של הנאציזם

גידו פון ליסט

גידו פון ליסטכבר בסוף המאה ה-19 החלו גרמנים שונים להרגיש שהאימפריה האוסטרו-הונגרית אינה מספקת את שאיפותיהם הלאומיות. כמובן, זה היה מפני שהיא היתה מורכבת מלאומים שונים, וגרמנים אלה, בעיקר חברי מה שנקרא "התנועה הפאן-גרמנית", ביקשו לייסד אימפריה על טהרת ה-Volk. רבים מהם ראו בכנסייה הקתולית את הסיבה העיקרית למפלתם, משום שתמכה באצולת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והן משום שהקתוליות היתה הדבק שהדביק את בני האימפריה. וזאת לבד מהחשבון ההיסטורי של ניצור השבטים הגרמאנים על ידי מיסיונרי הכנסייה.

ב-1901 תורגם The Secret Doctrine, ספרה של הלנה פטרובנה בלבצקי, מייסדת האגודה התיאוסופית, לגרמנית, ומיד הוליד גל של כתיבה תיאוסופית גרמנית. העניין הרב של חסידי תורות הנסתר הגרמנים בסיפורי נפלאות על גזעים עליונים ויבשות אבודות חב לא מעט לבלבצקי וכתביה. על פי בלבצקי האנושות בעת הזו מהווה את גזע-השורש (root race) החמישי, שחי על גבי כדור הארץ בעידן הקוסמי הרביעי. גזע-השורש החמישי הוא הגזע הארי, שממשיך היכן שגזע השורש הרביעי, האטלנטי, הפסיק, כאשר יבשת אטלנטיס טבעה במצולות הים. הארים הקדמוניים הזדווגו עם אחרוני האטלנטיים, וכך הורישו לצאצאיהם את יכולותיהם המאגיות של גזע-השורש הרביעי, גם אם אותם הצאצאים, דהיינו הארים כיום, עדיין לא גילו אותן.

בפרק מתוך ספר שיצא לאחרונה* מצביע עמיתי מאוניברסיטת תל-אביב אייזיק לובלסקי על כך שבלבצקי לא היתה אנטישמית יותר מאשר המקובל בתקופתה, ותקפה את היהודים בעיקר כדי להשחיר את הנצרות, אותה היא תיעבה. האזוטריקנים שבין הפאן-גרמנים, שכמו אחיהם ראו כאמור בכנסייה הקתולית את שורש מצוקתם הלאומית, מצאו בבלבצקי אחות לנשק.

על פי ניקולס גודריק-קלרק** גידו פון ליסט (Guido von List, 1848-1919) היה הראשון שחיבר אידיאולוגיה פולקית ואזוטריקה. הוא ביקש לחזור לדת הגרמאנית המקורית, חלם על פגאניזם, ומצא רמזים אוקולטים ברונות (runes), האותיות הסקנדינביות העתיקות. מהתיאוסופיה הוא לקח את הצפייה לעידן חדש שבו הגזע הארי ישוב למקומו העליון תוך שילמד את סודות הבריאה.

פון ליסט טען שדתם של הגרמאנים הקדמונים, השבטים הארים המקוריים, היתה סודית, וכללה טקסי חניכה עבור בניה. האל ווטן (Wotan, המקביל לאודין הנורדי) היה אלוהיהם, ומצוותו העיקרית היתה גבורה בקרב. יחד עם זאת, כל הטבע רווי באלוהות ובאנרגיה אלוהית, ועל האדם לחיות בהתאם לטבע כדי להיות מתואם עם האלוהות ועם אותה אנרגיה. הטבע גם מחייב שרק הפרטים המוצלחים ביותר יזדווגו ויולידו צאצאים, ולכן יש לדאוג לטהרת הגזע הארי (וכאן יש לשים לב להשפעת הדרוויניזם על חשיבתו, כאשר את הסיסמה הפשטנית של "שרידות המתאים ביותר" הופכים לדרישה נורמטיבית). ככל שהארי טהור יותר, קרבתו לאנרגיה האלוהית-טבעית גדולה יותר, והוא יכול להשתמש בה טוב יותר. צלב הקרס, טען פון ליסט, הוא סמל ארי עתיק.

על פי פון ליסט הארים הפגאנים חיו בשלום ובסימביוזה עם הטבע. הצרות התחילו כשהגיעו הנוצרים. בכוח הזרוע נרדפה וכמעט הוכחדה הדת הארית המקורית, והארים הפכו ל"ברברים" – דהיינו נוצרים. הכנסייה הקתולית, על כידוני הלגיונרים של האימפריה הרומית, נלחמה מלחמת חורמה בעובדי ווטן, והם היו חייבים להפוך את תורתם לאזוטרית. הדת הארית החלה, אם כן, להלמד כתורת סתרים. כהני הדת הארים העבירו את תורתם דרך שורה של אישים מוכשרים, ביניהם רבני קלן (Cologne), שכמובן לא ידעו מה הם משמרים. על פי פון ליסט אותם רבנים העבירו את התורה הלאה כחלק מהקבלה היהודית, והמשיכו אותם אישים שונים כפיקו דלה מירנדולה, גיאורדנו ברונו, יוהן רוייכלין, ועוד.

אולם כעת התורה סוף סוף מתגלה, ועל הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים, הנחותים ממנו, להזדווג רק בינו לבין עצמו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

יורג לנץ פון ליבנפלס

יורג לנץ פון ליבנפלסבניגוד לדרכו של פון ליסט, יורג לנץ פון ליבנפלס (Jörg Lanz von Liebenfels, 1874-1954) לא חשב שעל הארים לחזור אל דתם הפגאנית, אלא לגרסה פגאנית וגזעית (לא cool אלא racial. אם כי אולי היא גם יותר cool) של נצרות. על פי פון ליבנפלס הארים הקדמונים שלטו שלטון מוחלט בעולם, אלא שאז הם התפתו וחטאו בזיווגים עם קופי-אדם. התוצאה היתה יצירתם של כמה וכמה גזעי אדם נחותים, שסיכנו את שלטונם של הארים בעולם. ב-1905 הוא פרסם ספר שייתכן וזכה לכותרת המטורפת ביותר אי פעם: Theozoologie oder die Kunde von den Sodoms-Äfflingen und dem Götter-Elektron ("תאו-זואולוגיה או אוצר-הידע של קופיפי-סדום והאלקטרון של האלים").

מדובר בשילוב של (1) מדרש על התנ"ך, (2) מדעי החיים המעודכנים של תחילת המאה העשרים (שוב, שימו לב להשפעת הדרוויניזם) ו(3)גילוי קרינת הרנטגן בסוף המאה ה-19 וגלי הרדיו בתחילת המאה העשרים. על פי פון ליבנפלס האלים מסוגלים להשתמש בקרינה אלקטרו-מגנטית כדי לתקשר בטלפתיה ולראות למרחוק. הארים הם צאצאי האלים, ולכן גם להם כוחות אלה, אילו רק ידעו להשתמש בהם. הבעיה היא כאמור שהעולם מלא בגזעים נחותים שמקלקלים הכל. ישו הגיע כדי ללמד מחדש את העם הנבחר, כלומר הארים, לשלוט בכוחותיהם ובעולם כולו, וצליבתו אינה אלא ניסיון האונס שלו (ממש, מינית) על ידי אותם גזעים נחותים.

הנצרות אם כן מחזיקה את גרעין האמת (וגם לפון ליבנפלס יש שרשרת חכמים שהעבירו את הידע הסודי מדור לדור), אולם ההיא הושחתה על ידי הגזעים הנחותים, והפכה לדוקטרינה אלטרואיסטית ורגשנית שמלמדת שכל בני האדם נולדו שווים, ושמצווה על מאמיניה לאהוב את שכיניהם ולהושיט את הלחי השניה. בימי הביניים איכשהו הצליחו כוחות האור לבסס שלטון דתי אמיתי:

לא דת אנושית תפלה, אלא כת דתית אריסטוקרטית ואריוקרטית ביותר, ואיתה ארגון מדעי, פוליטי וכלכלי נוקשה שהקיף את כל העמים הארים-גיבוריים. הדת הזאת השמידה בנחישות את תת-האנושות, או לחילופין סגרה אותה בגבולות העבדות, הצמיתות או בגטאות יהודיים.

אבל גם זה נגמר. כיום היהודים והמוסלמים עומדים בחזית המאבק בגזע העליון, והם גם משתמשים בדמוקרטיה, סוציאליזם, פמיניזם וקפיטליזם כדי להילחם בארים. אולם יש תקווה: פלישה מונגולית חדשה לאירופה, שתתחיל ב-1960, תבשר את מלחמת יום הדין, אשר בסופה, בתוך כעשרים שנה, הארים יחזרו למקומם הטבעי, כלומר העליון, וישלטו על העולם כולו מבירתם, וינה.

פון ליבנפלס כנראה השפיע ישירות על היטלר: ב-1932 כתב פון ליבנפלס כי "היטלר הוא מתלמידינו", וב-1951 העיד כי היטלר ביקר אותו בוינה בסביבות 1909. על פי פון ליבנפלס הוא התעניין בתיאוריות הגזעניות שלו וביקש לקנות כמה מכתביו, למרות שהיה עני מרוד. מחקר מאוחר גילה כי היטלר אכן התגורר באותו אזור באותה תקופה, וקשה להניח שפון ליבנפלס היה יכול לדעת זאת לולא פגש בו אז. יש גם לזכור שבאוסטריה הכבושה ב-1952 הכרות אישית עם היטלר לא היתה דבר שמתגאים בו. מנגד, גם אם התקיימה פגישה בין שני הארים, די ברור שהיטלר לא התרשם יותר מדי מההיסטוריה הפנטסטית שהמציא פון ליבנפלס, ואם הוא לקח משהו מהמפגש ומהכתבים איתו, היה זה אולי חיזוק מסויים לגזענותו, ולא יותר. למעשה בספרו 'מיין קאמפ' היטלר מוצא לנכון ללעוג ל"משכילים נודדים שמוכרים פולקלור גרמאני ושלא הצליחו לעשות שום דבר חיובי או פרגמטי מימיהם" (עמ' 299 בתרגום לאנגלית שכאן ב-pdf.), ונראה שכוונתו לאותם מפריחי תיאוריות אזוטריות שמתגלים כאימפוטנטים לחלוטין בשדה הפרגמטי.

1934 - מהשלושה העומדים עם הפנים אלינו, היטלר במרכז, הימלר מימינו

נצרות ואנטי-נצרות ברייך השלישי

אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברגאלפרד רוזנברג היה מהחברים הותיקים של המפלגה הנאצית, ובמשך הקריירה הפוליטית שלו הפך למה שניתן לכנות "פילוסוף המפלגה" ואחד האידיאולוגים המרכזיים שלה. את ספרו Der Mythus des 20. Jahrhunderts ("המיתוס של המאה העשרים") הוא פרסם לראשונה ב-1930, אחרי קבלת רשות מהיטלר. רוזנברג חשש שמא היטלר לא יסכים שיפרסם את הספר משום ההתקפות הקשות שבו על הנצרות, ומכיוון שהמפלגה, עוד כשתפיסת השלטון היתה לפניה, לא תרצה להעליב את רגשותיהם הדתיים של הגרמנים. כאמור, היטלר אישר את הפרסום, והספר (שתרגומו לאנגלית כאן או כאן ב-pdf) הפך לאחד מרבי המכר של הרייך, ונמכר עד 1945 ביותר ממיליון עותקים (וזאת למרות שב-1934 הכניס אותו הותיקן לרשימת הספרים האסורים שלו).

אז מה היה המיתוס של המאה העשרים? המיתוס שמדבר עליו הספר הוא

מיתוס הדם: האמונה שלהגן על הדם פירושו להגן על הטבע האלוהי של האדם באופן כללי. זוהי אמונה, הזוהרת בידע המבריק ביותר, שהדם הנורדי מייצג את ה-mysterium שהתעלה מעל והחליף את כתבי הקודש הישנים. (עמ' 113 בתרגום לעיל)

רוזנברג מבשר על החלפת כתבי הקודש הישנים. במה? בתורת הגזע. על כל אומה להבין ולהחצין את הגזע המרכיב אותה. אם מרקס ביקש מאיתנו לפתח תודעה מעמדית, רוזנברג מבקש שנפתח תודעה גזעית. חשוב מאוד להבין שעבור רבים במאה ה-19 והעשרים גזע נתפס ככלי מרכזי להבנת החברה, קצת בדומה לדת כיום במזרח התיכון. רוזנברג עצמו כתב כי "הנשמה מסמנת את הגזע מבפנים. הגזע הוא צורת הנשמה מבחוץ."

חלוקת האנושות לגזעים היא עמוד השדרה של חשיבתו של רוזנברג. בדומה להוגים שונים שלפניו (בעיקר ה.ס. צ'מברלין, אבל גם אלה שמנינו לעיל) גם הוא סימן את הגזע הנורדי (שעבור רוזנברג היה זהה פחות או יותר לגזע הארי) כגזע העליון, אשר השלטון העולמי נשלל ממנו שלא בדין, ואשר חייב לחזור ולתפוס אותו על ידי שמירה על טוהר הגזע, כיבוש העולם ושיעבודם של הגזעים האחרים תחתיו. בציטוט האחרון רוזנברג מסביר שהגזע הנורדי נושא את "הטבע האלוהי", ומייצג את ה-mysterium – כלומר המסתורין, אותה מילה שמתארת במסורת המיסטית המערבית את הסודי והקדוש ביותר שבדת.

יש לציין שרוזנברג היה האחראי העליון לרצח-העם שבוצע בצוענים בזמן מלחמת העולם השניה. הוא האמין שמדובר בתת-גזע של בני-תערובת, וזאת בניגוד לדעתו של הימלר, שראה בצוענים עם ארי, בהסתמך על מקורם ההודי. (אני מודה לאייזיק לובלסקי על שהפנה את תשומת לבי לכך. ולא נוכל להרחיב על עיסוקיו האזוטריים של הימלר, שהיו רבים ומשונים.)

עם רוזנברג אנחנו עולים מצלילה עמוקה בתיאוריות אזוטריות לאידיאולוגיה גזענית רציונלית פחות או יותר, אם כי גם אצלו ניתן למצוא שרידים של מה שראינו לעיל. כך למשל, באשר למקורו של הגזע הנורדי, רוזנברג כותב כי

בסך הכל, האגדות הישנות על אטלנטיס נראות באור חדש. נדמה שאי אפשר לשלול שבאזורים שמעליהם גועשים גלי [האוקיאנוס] האטלנטי וקרחונים ענקיים צפים נחה פעם יבשת פוריה ועליה גזע יצירתי שהפיק תרבות שהגיעה רחוק, וששלח את ילדיו אל העולם כיורדי ים ולוחמים. אבל אפילו אם ההיפותזה האטלנטית הזאת תוכח כבלתי מציאותית, חייבים להניח [קיומה של] תרבות נורדית פרה-היסטורית. (57)

יצאו להם הנורדים טהורי הגזע מאטלנטיס (או, אם לא משם, ממקום מושבם הפרה-היסטורי), והפליגו לכבוש את העולם. מה אם כן הפריע להם, עליונים שכמותם? מה שהפריע היה שילוב של אמונות תפלות, תשוקה מינית וכסף – את כל אלה הציעו להם הגזעים הנחותים שהנורדים האטלנטים פגשו בכיבושיהם. עייפים מכיבוש העולם (ועל פי רוזנברג הם אכן כבשו את רוב העולם העתיק) חושיהם של הנורדים קהו. הגברים התפתו למאגיה ולאמונות בניסים. הנשים התפתו לכהי העור שסביבן. "הכסף, ואיתו תתי-האדם, ניצחו את [טוהר] הדם" (74). תקופה של דגנרציה תרבותית החלה.

תקופה זו הופרעה קלות על ידי בואו של ישו. ישו בה מהגליל, והגליל, כך טוען רוזנברג, היה אז מושבה אמורית. האמורים על פי רוזנברג היו סוג של נורדים. ישו אם כן היה נורדי, וממש לא יהודי. למעשה, הוא היה פגאני גאה (58). ישו ניסה לבשר לנורדים שסביבו את הבשורה הטובה, כלומר את בשורת טוהר הגזע, ועל כך נצלב מיד על ידי היהודים. אבל אז "האישיות הגדולה של ישו, מה שלא היתה צורתה המקורית, התעוותה והתערבבה מיד אחרי מותו עם כל הזבל של החיים היהודיים והאפריקאיים." (87).

מי שעיוות אותה במיוחד היה פאולוס, אותו יהודי ערמומי, שהבין שבשורה של משיח אוניברסאלי היא דרך מצויינת להשתלט על העולם. (למעשה, היטלר עצמו קבע שישו אינו יהודי, וש"פאולוס הפך תנועה מקומית של התנגדות ארית ליהדות לדת על-זמנית שמקדמת שוויון בין כל בני האדם […] וכך גרם למות האימפריה הרומית.") כשהשתלטה "הנצרות השלילית" של פאולוס על האימפריה הרומית העולם העתיק הוכרע, ועידן של חושך התחיל בעולם.

כיום אנחנו מבינים שהערכים המרכזיים והגבוהים של הכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות, כצורה שלילית של נצרות, אינם מתאימים לנשמותינו. שהם עומדים בדרכם של הכוחות האורגניים של העמים השייכים לגזע הנורדי (176)

הבעיה עם הנצרות כמכשיר שליטה עולמי היא כמובן תהליך החילון, שרוזנברג שם לב אליו. מי שעוד שמו לב אליו, על פי רוזנברג, הם היהודים, שפיתחו שיטות חדשות לשליטה בהמונים: קפיטליזם ומרקסיזם. על פי רוזנברג הכלכלה כולה נשלטת על ידי היהודים, בין אם היא קפיטליסטית או קומוניסטית. במקום אחד הוא מכריז ש"המדע הכלכלי [של שוק המניות] אינו אפילו בינלאומי. הוא פשוט יהודי" (118); מיד אחר כך הוא קובע ש"התלמוד וקארל מרקס מייצגים חזונות דומים למדי" (120). רוזנברג, על כן, מבקש מהגרמנים לדחות את הנצרות, וגם עוד כמה השקפות עולם:

[על] הפועלים האמיתיים של העם הגרמני ליצור חזית כנגד כל אלה שמכרו עצמם למסחר, לרווחים ולמניות, בלי קשר לצורת ההסוואה של עובדה זו, אם היא מכוסה בדמוקרטיה, בנצרות, באינטרנציונליזם או בהומניטיאניזם.

רוזנברג אם כן דוחק בנו (כלומר לא בנו. בהם) להחלץ מהנצרות ומשאר השקרים של היהודים, ששקרים שמטשטשים את התודעה הגזעית של הנורדים. על פני אלה יש לפתח "רעיון של כבוד – כבוד לאומי – לא אהבה נוצרית, לא הומניטריאניזם מסוני, לא פילוסופיה רומאית." (354) הכבוד הלאומי קשור גם לפאגניזם הגרמאני העתיק:

אודין [או ווטן] כדמות הראי הנצחית של הכוחות הרוחניים הראשוניים של האדם הנורדי חי היום בדיוק כפי שהוא חי לפני 5,000 שנה. (456)

ואולי בזה הוא דווקא צדק.

ולטר גרונדמן

ולטר גרונדמן בזמן הרייך השלישיב-1936 שלחה מועצת הכנסיות הפרוטסטנטיות, ובין חבריה מרטין נימלר ("תחילה הם לקחו את…") מחאה רשמית לפיהרר, בה הם הביעו זעם על התבטאויותיו של רוזנברג נגד הנצרות (הם גם הביעו דאגה לנוכח הפניות ההולכות ונשנות להיטלר בתארים שאמורים להיות שמורים, לדעתם, לאל, וגם התנגדות נחרצת לנסיון של המפלגה הנאצית לצמצם את הנוכחות בכנסיות). המשטר הנאצי לא אהב את הכנסייה כפי שכל משטר טוטליטרי לא יאהב מקורות סמכות מתחרים (באותה שנה יצאה הוראה מצד המשטר שיש להסיר את כל דגלי צלב-הקרס מהכנסיות), אולם רוזנברג נתפס כמי שניסח בצורה הברורה ביותר את התיאולוגיה האנטי-נוצרית של הנאצים. הכנסייה בגרמניה היתה במצוקה. חלק מחבריה, כנימלר הנ"ל, מחו, מחו עוד קצת, וכשנמאס לשלטון נשלחו למחנות ריכוז. חלק אחר לקח על עצמו להוכיח את הפטריוטיות של הכנסייה לאדמה ולגזע.

שני מכשולים עיקריים עמדו בדרכם של המאמינים הנוצרים להוכחת נאמנותם. ראשית, הנצרות היא דת אוניברסלית, ובה בשורת גאולה לכל בני האדם. פאולוס מתעקש ש"אֵין עוֹד יְהוּדִי וְלא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". איך משלבים בשורה הרואה בכל בני האדם שווים עם אידיאולוגיה הרואה ברובם נחותים ובמיעוטם עליונים? בנוסף, אמונה נוצרית גם לא תלויה בגזע – כל אחד יכול להיטבל, ואילו עבור הנאצים יהודים שנטבלו לנצרות הם עדיין יהודים, צוענים עדיין צוענים, ואפריקאים עדיין אפריקאים. אכן, ב-1933 הוציאה המפלגה הוראה להפטר מתפקידו בכנסייה כל נוצרי שאינו מהגזע הארי. שנית, וזה באמת בעייתי, ישו היה יהודי. כמו גם פאולוס. כמו גם פטרוס. וגם שאר השליחים. בכלל, אפילו בדיקה שטחית מגלה שכל הנוצרים הראשונים היו תתי-אדם. איך זה משתלב עם אמונה בהם כקדושים?

לצורך פתרון בעיות קשות אלה קם ה-Institute zur Erforschung und Beseitigung des Jüdischen Einflusses auf das deutche kirchliche Leben, כלומר 'המוסד לחקר והכחדת ההשפעה היהודית על חיי הכנסייה הגרמנית'. בראש המוסד הזה (שהיה שייך לכנסייה הלותרנית בגרמניה – הקתולים היו בכלל מחוץ לסיפור, דחויים לחלוטין מבחינת המפלגה הנאצית, ללא שום סיכוי לשיקום) עמד ולטר גרונדמן (1906-1976), והוא ריכז את המאמצים להוכיח שלא רק שישו לא היה יהודי, אלא שהוא למעשה נלחם ביהודים ובתפיסת הדת הנפסדת שלהם.

הרעיון לא היה מקורי. כבר במאה ה-19 הכריע הפילולוג פול דה לגרדה שישו לא היה יכול להיות יהודי, ורק פאולוס הוא ש"ייהד" את הנצרות. באותה עת גם צ'מברלין המוזכר לעיל קבע כי לא ייתכן שישו היה יהודי. בשנות השבעים של המאה ה-19 הסיק אמיל שורר שבהיותו גלילי ישו ודאי לא היה יהודי, שהרי כתוב בישעיהו ח, כג שמדובר ב"גליל הגויים" (ויפה שישעיהו הנביא מקובל כמקור מוסמך). אבל המכון קיבץ ואסף את הנתונים, הדגיש את הזוית הגזעית ופרסם את הדברים בצורה מסודרת.

בספר מרתק*** שיצא לפני כמה שנים מסבירה שושנה השל כי המכון ראה עצמו כמגלה את ההיסטוריה הנוצרית האמיתית, שהוסתרה על ידי כל מני תרגילים קונספירטיבים במהלך הדורות. כאמור לעיל, הגזע נחשב ככלי להבנת החברה, וכבסיס לכך להבנת טבע האדם. אנשי המכון יצאו מנקודת הנחה שבשורתו המהפכנית של ישו לא היתה יכולה לצאת מפיו של יהודי, מכיוון שיהודי, מעצם טבעו, אינו מסוגל לנסח בשורה שכזו.

יותר מכך. כפי שמסביר גרונדמן, "תורה שלא יוצאת מתוך דם נורדי ושלא נושאת רוח נורדית אינה יכולה להתקבל על ידי נורדים." ומכיוון שהנצרות הצליחה בגרמניה בצורה נאה ביותר, ממילא ברור שהיא תורה נורדית, שהגיעה מדם נורדי. ואם כל ההגיון המעגלי הזה עדיין לא שכנע אתכם, כנראה זה רק בגלל שאתם יהודים: גרונדמן גם טען שכל התנגדות למפלגה הנאצית מבתוך הכנסייה (כמו של נימלר הנ"ל) מקורה בהשפעה יהודית נבזית שחדרה לנצרות – שהרי איך אחרת אפשר להסביר שארים טובים לא יאמצו בחום בשורה ארית טהורה שכזו?

נחזור לישו: גרונדמן מסביר שהגליל אכן היה מלא בלא-יהודים, ויותר מכך: ידוע שאביו של ישו כלל לא היה יהודי, אלא החייל הרומי פנתירא – קביעה שכבר חז"ל החזיקו בה כידוע (סנהדרין ס"ז.). נמצא שגרונדמן מסתמך על מקורות יהודיים כדי להוכיח שישו אינו יהודי. המחקר של המכון היה דקדקני, וישו הפך בעזרתו לא רק ללא-יהודי ולארי, אלא, וזה לא פחות חשוב, לדמות שסביבה אפשר לברר, לתפארת הרייך והגזע, את ההבדל בין ארי ליהודי.

המהלך כלל אפוא את טיהורו של ישו מיהדות, הצבתו למעשה כניגודה המוחלט, והכרזת בשורתו כנצרות האותנטית, הארית. נשארה בעיה: פאולוס. שלא כמו פילוסופים כרוזנברג, כהני דת נוצרים לא היו יכולים פשוט לוותר עליו, עוד פחות להאשים אותו ב"יהוד" הנצרות. בכל זאת, הוא שני לישו בחשיבותו מבחינת התיאולוגיה הנוצרית, לא כל שכן ללותרנים שכמוהם. השל מוסרת שאת הבעיה הזאת המכון, על כל כשרונותיו, לא הצליח לפתור.

והיו עוד בעיות. היה אפשר בקלות לחתוך את הברית הישנה, כלומר את התנ"ך, מחוץ לביבליה, אבל מה לעשות עם פסוקים מעצבנים מהברית החדשה כמו "כִּי הַיְשׁוּעָה מִן־הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן 4, 22)? לא אלמן הגזע הארי: גרונדמן חקר את הנושא ומצא שהפסוק הוא תוספת מאוחרת, ושאפשר לוותר עליו. מאוחר יותר פשוט הוציאו לאור גרסה ערוכה ומעובדת של האוונגליונים שכוללת רק את המסרים הנכונים. שם בכל מקום שקוראים לישו "מלך היהודים" המילה השניה נמחקה, מילים עבריות כמו "הושענה", "אמן", "משיח", "שבת" ו"פסח" מוחלפות במילים גרמניות בעלות משמעות דומה יותר או פחות, וגם מילים בעיתיות מבחינה מוסרית כמו "רחום וחנון" נמחקות, כי ישו הארי הוא גיבור ולוחם, ולא קורבן רכרוכי.

בסופו של דבר המכון, שקיבל באופן סדיר כתף קרה מהמשטר הנאצי, העביר את המלחמה (לפני הגיוסים הכלליים בסופה) בארגון כנסים והוצאת פרסומים. אחרי המלחמה אנשי המכון טענו שפעולתם היתה אקדמית ותיאולוגית גרידא, ואם לפעמים עיוותו קצת את הכתובים, הרי זה מפני שנרדפו על ידי הנאצים, בעוד שהם עצמם אף פעם לא היו באמת אנטישמים. רובם המשיכו בחייהם כרגיל, והשתלבו בכנסייה או באקדמיה הגרמנית.

סיכום אישי

תיאוריות קונספירציה, אמר פעם מישהו, הן ההיסטוריה של הלוזרים. תיאוריות הקונספירציה המוזכרות לעיל בהחלט הגיעו מתוך מצוקה, זו של הגרמנים הלאומנים בתחילת המאה העשרים. אותם "פאן-גרמנים" גזענים רקחו עבר מפואר וציפו לעתיד מזהיר כאשר הגזע הארי ישתלט שוב על העולם. מאוחר יותר הן, או שרידיהן הרעיוניים, שימוש להצדקת חלק מהזוועות הגדולות ביותר של בהיסטוריה האנושית.

אני רוצה לסיום לשתף אתכם בשלושה דברים שעליהם חשבתי תוך כדי הכתיבה של הרשימה הזאת. חשבתי על הצורך העמוק שלנו בעבר, על הכוח של האידיאולוגיה לשעבד תחתיה את האקדמיה ואת הדת, ועל שנאת הנצרות שמופגנת כאן מכיוונם של גרמנים כה רבים.

על הצורך העמוק שלנו בעבר נאמר כבר רבות. זה קשור לזהות וקשור לקהילה. זה קשור לנחמה וליציבות שבמסורת, וזה כנראה תכונה אנושית שקשה מאוד להתחמק ממנה (אלא אם כן אתה סוג של בודהה כמובן). אנחנו חיים את חיינו כנראטיב, וממילא כך רואים גם את חיי העם שלנו, אף את חיי האנושות. כמה מאמץ ודמיון הושקעו באותו עבר בדוי שההוגים האלה יצרו לעצמם. אולי מקור נוסף לכעס שלהם כלפי היהודים היה שלאלה יש עבר שאין צורך להמציאו. ואולי אף יותר מזה: כדי לברוא עולם חדש יש צורך להתחיל מהתחלה; השמדת היהודים, אם כן, שימשה כהשמדת העבר. מזה זמן ברור לי שיש באנטישמיות גם מימד של ניסיון להתכחשות לעבר, למחיקת העבר.

את הכוח של האידיאולוגיה לשעבד את האקדמיה ואת הדת הכירו גם בברה"מ, אם כי באופן קצת שונה. בעצם, כמובן, מכירים אותו בכל מקום, במידות שונות של עוצמה ועומק. אם כי חשוב לציין שגם בברה"מ וגם בגרמניה הנאצית הכוח הזה נבע מתוך התיאוריות הקונספירטיביות שהיו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה (כלומר, לא רק מתוך הסובייקטיביות הפשוטה של כל נקודת מוצא). כוחות השחור, בין אם אלה הקפיטליסטים והאימפריאליסטים ובין אם אלה היהודים והנוצרים, הם שחיבלו לא רק בהיסטוריה כמאורעות אלא גם בהיסטוריה כטקסטים. הם שהמציאו סיפורים שנחשבים היסטוריה, הם שהחדירו פסוקים חתרניים לכתבי הקודש – ומכאן גם הלגיטימציה להתעלם מכל אלה, למחוק אותם, לשנות על פי הצורך. ההתבוננות במציאות מתוך הרמנויטיקה של חשד אבסולוטי מביאה להתעלמות ממנה.

וכמה שפשוט לא אהבו שם את הנצרות. את הכנסייה הקתולית כמובן, אבל גם את הלותרנית (ולותר בכל זאת גיבור גרמני). היטלר וכל שסביבו ראו במוסר הנוצרי פגע רע, תרבות חולה שמרעילה את הפולק ומחלישה את המדינה. אבל זה עמוק יותר מזה. יש כאן משהו שקשור לדעתי בפריקת עולו של החטא הקדמון, בהתנערות מהציווי לכניעה בפני האל ולצפייה לישועה מתוך תחושה שאנחנו חלשים וטמאים. יש כאן מוטציה חולנית של הומניזם. אכן, uber-הומניזם. ובאופן אירוני אבל הגיוני לגמרי מכאן גם נובע הכיוון הנגדי: החזרה לטבע, לפגאניות, ל"גבורה". ועד כמה זה דומה לזרמים שונים ברוחניות העכשווית כיום (האמינו לי, עוד יותר ממה שנדמה מהקריאה המצומצמת כאן). היום כמובן ההקשר הוא שונה לחלוטין (דמוקרטי, הומניסטי (ואף תת-הומניסטי), פוסטמודרני), ואף אחד לא חולם על גזע עליון, אבל הדמיון מעניין. ועוד לא דיברנו על הדמיון לזרמים שונים ביהדות הפונדמנטליסטית בזמננו. בני אדם הם בני אדם, לטוב ולרע.

סתם

* Lubelsky, Isaac, “Mythological and Real Race Issues in Theosophy”, Handbook of the Theosophical Current, ed. Olav Hammer & Mikael Rothstein, Brill, 2013

**Nicholas Goodrick-Clarke, The Occult Roots Of Nazism: Secret Aryan Cults and their Influence on Nazi Ideology, TPP, 2005

*** Susannah Heschel, The Aryan Jesus: Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany, Princeton University Press, 2008

נישואים אזרחיים, הלכה ומוסר – על ספרו של פרופ' פנחס שיפמן

פנחס שיפמן, שפה אחת ודברים אחדים: עיונים במשפט, הלכה וחברה, מכון שלום הרטמן / אונ' בר אילן / כתר, 2012, 336 עמ'

לפני כחודשים פרסם הרב דוד סתיו מודעת ענק בעיתון 'מקור ראשון' בה הכריז שהוא מתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי הבא. בדבריו הצביע סתיו על "עובדות מזעזעות", כלשונו: בשנים האחרונות כשליש מהזוגות החילוניים מתחתנים בחו"ל, וזאת כדי לא לבוא במגע עם הרבנות הראשית לישראל. בין אלה נמצאים זוגות רבים שמערך הנישואין של הרבנות אינו מקובל או מחובב עליהם, וזוגות רבים עוד יותר שהחוק לא מתיר להם להתחתן במדינתם, שכן יהדותו של אחד מהם לפחות מפוקפקת בעיניה. כפיית הסדר הנישואים ההלכתי על אזרחי ישראל אינה יעילה אפוא משתי בחינות: היא מרחיקה יהודים שמסיבות שונות מעוניינים בחתונה אזרחית, ולא מצליחה להכיל אזרחים שהרבנות אינה מכירה ביהדותם.

בעיית הסדרי הזוגיות בישראל זוכה בספרו החדש של פנחס שיפמן לטיפול מקיף ומעמיק. שיפמן, פרופ' אמריטוס לדיני משפחה וירושה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, כתב בעבר ספרים ומאמרים על דיני המשפחה בישראל, ולפני כשבוע אף יצא דו"ח מיוחד שהכין עבור מרכז מציל"ה (יחד עם אבישלום וסטרייך) בנושא אפשרותם של נישואים אזרחים בישראל. בהתאם לכך, הצגת הנושא בספרו האחרון רחבה ומאירת עיניים. הספר מחולק לשניים, כאשר בחלקו השני והגדול יותר תוקף שיפמן את הסוגייה מכל צדדיה. החלק הראשון עוסק במערכת היחסים הקלוקלת שבין תפיסות מסויימות של ההלכה לבין המוסר והמצפון בימינו. נהפוך את סדר הדברים וניגע בחלק האחרון ראשון.

כידוע, חיים בינינו כיום כמעט ארבע-מאות אלף אזרחי מדינה שאינם יכולים להתחתן במוסדותיה, משום שאינם יהודים על פי ההלכה. בנוסף, אזרחים יהודים שרוצים להתחתן איתם, או פשוט לא להתחתן ברבנות, אינם יכולים לעשות כן, משום שאין מערך נישואים אזרחיים במדינה. מנגד, יש חשש שצורות שונות של נישואים אזרחיים יובילו לפיצול בין קבוצות של יהודים, פיצול בו שומרי המצוות לא יהיו מוכנים לבוא בקשרי נישואים עם אלה שאינם. למצב מורכב זה מנסה המחבר להציע פתרונות.

לא רק עניין אזרחי

בראשית דיונו מבקש שיפמן להימנע מטשטוש שקיים לדעתו בין השאלה האזרחית לשאלה ההלכתית בכל הנוגע להסדרי זוגיות בישראל. משום שהמערכה העיקרית מתחוללת בין הדורשים אפשרות לחתונה אזרחית לבין הסבורים שאין להרשות זאת, נמנעת לדידו התמודדות ראויה עם הבעיות הקשות שבטקס הנישואים על פי ההלכה האורתודוקסית. גם אם יקבל הציבור החילוני את האפשרות להתחתן כראות עיניו, עדיין יישארו שומרי המצוות במצוקה, משום שעבורם בכל מקרה אין אופציה אחרת.

שיפמן נכנס כאן לשאלה פנים-דתית, אולם היא קשורה למדיניות הישראלית הכללית, משום שהוא חושש שהתאפשרותם של נישואים אזרחיים תעודד רבנים ודיינים להתעלם מהקשיים המוסריים שבטקס ההלכתי כפי שהוא כיום, בחינת 'מי שלא רוצה לא חייב, ומי שרואה עצמו מחוייב – שיסבול בשקט'. על פי המחבר כבר היום, דווקא בזכות הכרסום הזוחל שהביאו פסיקות בג"צ במעמדם, מאמצים בתי הדין הרבניים תפיסה שכזו.

שיפמן מודאג מנטייה זו, משום שהיא משאירה את חוסר הצדק שגורמת ההלכה במצבה הנוכחי על כנו. תופעות כגון עגונות, מעוכבות גט, סחטנות מצד הגבר ובאופן כללי חוסר השוויון האינהרנטי שבטקס היהודי המסורתי אינן מקבלות מענה הלכתי, ואין ניסיון אמיתי להתמודד איתן. אף מבין הפוסקים שאכפת להם מספיק מנשים עגונות או מעוכבות גט, ההתמודדות מסתכמת לרוב בניסיונות לעקוף את הבעיה על ידי מציאת פגמים הלכתיים בטקס ופסילתו בדיעבד. פטנטים מנטרלי-הלכה שכאלה רק ממחישים את הבעייתיות שבטקס הנישואים האורתודוקסי, שכן הם מדגישים את היותו בכשרותו אבן נגף לאישה היהודיה. זו מציאות איומה לדעת המחבר, משום שהמסקנה שהיא מובילה אליה היא ש"ככל שאנשים ימנעו מלנהוג לפי כללי ההלכה, כן ייטב להם וכן יפחת סבלם."

ההסדרים האפשריים

כאשר עובר שיפמן להצעות השונות לתיקון הסדרי הזוגיות בישראל הוא מבקש אפוא להתחשב לא רק במצוקתם של החילונים הנכפים להלכה שאין להם בה עניין, אלא לכאבם של שומרי המצוות (או שומרות המצוות) שנכפים להלכה שיש להם בה עניין, אולם חוסר הצדק שבה בוטה ומעליב. הוא פורש לפני הקורא, באופן מלומד ומאלף, אפשרויות שונות לתיקון המצב הנוכחי, כל אחת ושוברה בצידה.

לבד מהאפשרות הדלה ביותר, המאפשרת נישואים רק בין פסולי חיתון (כחוק שחוקק בכנסת בתש"ע), בוחן שיפמן הנהגת אפשרות של נישואים אזרחיים לצד הדין הדתי, כך שכל זוג יוכל להחליט תחת איזה ממסד לכונן את בריתו. החסרונות שמביאה איתה האפשרות הזאת הם התחרות הגלויה בין הממסד הדתי לאזרחי, תחרות שעלולה להביא לניכור מצד הציבור הדתי. בנוסף, דרך זו לא רק שלא פותרת את בעייתן של מעוכבות הגט או העגונות, אלא אף מחמירה אותה, שכן שומרי המצוות שיתחתנו דרך הרבנות יהיו כפופים להלכה ואף לא יוכלו לדרוש סעד מבית המשפט האזרחי, שהרי מלכות זו לא תיגע עוד במלכות תחתיה הם נתינים.

אפשרות אחרת, המקובלת בחלק ממדינות אירופה ובארה"ב, היא העמדת דין אזרחי אחיד לכולם. כאן המדינה נתפסת כמי שאחראית לסדר האזרחי התקין, והנישואים דרכה הם היחידים התקפים. מנגד, כל אזרח המעוניין להתחתן בטקס מיוחד, מתכבד ומבקש מהרב, הכומר, המורה הרוחני או הסלב הקרוב ללבו לחתנו. במצב שכזה אין לכאורה תחרות בין הדין האזרחי לדתי, משום שאין ביניהם בחירה: הבסיס האזרחי מוכל מכוח החוק על כולם. גם גירושים הופכים שוויוניים לכולם, משום שגם נשים דתיות זוכות להגנת המדינה על זכויותיהן.

מנגד, אם אישה שהתחתנה באופן יהודי-אורתודקוסי תתגרש רק באופן אזרחי ותתחתן שוב היא תהפוך את ילדיה מנישואיה האחרונים לממזרים (ממזר הוא הנולד לאישה הנשואה על פי ההלכה מגבר שאינו בעלה). אפשרות זאת יכולה להביא לאיום "אילנות היוחסין" הידוע מצד הציבור הדתי, ולמעשה להפיכתם של כל המתגרשים אזרחית לפסולי חיתון עבור כל המתחתנים הלכתית. אולם שיפמן מצביע על כך שכבר היום מתחתנים מיליוני יהודים בארה"ב בצורה אזרחית, וכמובן גם מתגרשים כך, ואיש לא מדבר על החרמתה של כל יהדות ארה"ב. בעיה זו, כמו אחרות, דורשת לדעת שיפמן "לתקן תקנות הלכתיות רחבות הנותנות מענה כללי ועקרוני", וכאן שוב נכנסת ביקורתו על חוסר הרצון של הפוסקים בזמננו להתעמק ולשנות את הדרוש שינוי בהלכה.

השילוב האכזרי של הלכה ובירוקרטיה

עניין הממזרות בפרט ממחיש מצוקה הייחודית לעידננו, שלא ניתן לה מענה הלכתי. בעוד שבעבר יהודי הנחשד בממזרות, או אישה עגונה או מעוכבת גט, היו יכולים בצר להם להרחיק לקהילה יהודית אחרת בה לא מכירים אותם ולבנות את חייהם מחדש, כיום התיעוד הממוסמך והממוחשב לא מאפשר ספק סביר באשר לזהותו ומצבו של אדם, ספק שהיה דיו בתקופות אחרות כדי להכשירם לנישואים (מדין "משפחה שנטמעה – נטמעה", קידושין עא. והמהרי"ט אף פסק כי "מי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו, אלא יניחנה בחזקת הכשרה"). כאן אנו עדים לשילוב האכזרי, והייחודי לעידן המודרני, שבין הלכה לבירוקרטיה. שיתוף הנתונים בין הממסד האזרחי לממסד הרבני מונע גמישות ומרווח נשימה, ומביא לצער רב.

שיפמן לא חוסך ביקורת גם מהחילונים המתעקשים למסד נישואים אזרחיים. כשהוא נוגע באפשרות נוספת לפתרון המצב הנוכחי, מיסודה של "ברית זוגיות", הוא מציין כי זו תמנע "מתח סמלי" בין המעוניינים בהסדר זוגי המקנה הכרה ממסדית וזכויות, ובין הממסד הדתי שמעוניין לשמור את ה"נישואים" כמעמד מסורתי בעל תוקף דתי מיוחד. ברית זוגיות, לדידו, "מנכסת לעצמה שפה חילונית עדכנית בתיאור יחסי האישות". טיפולו של שיפמן בפסיקות בית המשפט המשוות בין זוגיות חד-מינית לנישואים מרתקת, ומדגישה את שאלת ההתעקשות של חילונים להשתמש במונח "נישואים", שמבטא מוסד דתי ומסורתי במובהק, תוך עריכת שינוי רדיקלי במובנו המקורי. מאיפה העקשנות הזאת להתהדר בכתר שהוא בפירוש דתי? האם יש כאן ניסיון, במודע או שלא במודע, לערוך רפורמציה בדת באמצעים משפטיים?

לבסוף בוחן שיפמן את אותן פסיקות שהביאו להשוואת זכויותיהם של ידועים הציבור לנשואים בישראל. הוא מביא בפירוט שלוש פסיקות של אהרן ברק, שכנשיא בית המשפט העליון ערך בצורה מתוחכמת מאוד מהפכה שקטה בדיני האישות הישראלים. בשלושה צעדים הכשיר ברק בחוק הישראלי נישואים שנערכים על ידי אזרחי ישראל בחו"ל, ראשית לגבי זוגות שממילא היו יכולים להתחתן בישראל, לאחר מכן לגבי זוגות שעל פי החוק בישראל לא היו יכולים להתחתן (במקרה המסויים ההוא, יהודי ונוצריה), ולבסוף לגבי זוגות חד מיניים. בכך הפכה סופית אופציית הנישואים בחו"ל לדרך החצי-רשמית (גם אם היקרה) להתחתן אזרחית בישראל.

הבעיה עם ליבוביץ

חלקו הראשון של הספר חשוב בפני עצמו, ונוגע בתופעה מעניינת המייסרת חלקים נרחבים מהדיון ההלכתי בזמננו. מדובר בהפרדה המלאכותית בין הלכה ומוסר, כאילו אין לנו אלא את צוויו של האל כדי להבין על פיהם מה טוב ומה רע, ואילו כל שיקול חוץ-הלכתי הבא לכוון את התנהגותנו אינו אלא כניעה רכרוכית לאופנות הליברליות של זמננו. מנגד, הדבקות במצווה מסויימת למרות שהיא חסרת היגיון או עומדת בניגוד גמור למצפון נחווית על ידי מאמין מסוג זה כדבקות אמיצה בדבר ה', ומייצרת חוויה נחשקת של "אותנטיות". שיפמן מראה בצורה יפה שתפיסה הלכתית זו היא עצמה אופנה חדשה למדי, ושמעצבה הראשי בארץ היה לא אחר מאשר ישעיהו לייבוביץ (ובארה"ב: הרב סולובייצ'יק).

שיפמן מזכיר לקוראיו שללא הערכה מוסרית עצמאית, הבאה לפני ובנפרד מההלכה, מושגים חז"ליים כגון "לפנים משורת הדין", "דרך ארץ" ו"דרכי שלום" פשוט מאבדים משמעות. כך גם המונח הרמב"ני "נבל ברשות התורה" או דבריו של הנצי"ב מוולז'ין המגנים "צדיקים וחסידים" שאינם "ישרים בהליכות עולמים". המסורת ההלכתית עצמה עשירה בדוגמאות להשפעות של המוסר הטבעי על ההלכה. המחבר מבקר את גישתו של לייבוביץ, שבאה אמנם כדי להגן על ההלכה על ידי ניתוקה מהחולף והזמני, אולם סופה שמנתקת אותה גם מההגיון ומהלב.

גישה זו חלחלה, על פי שיפמן, דווקא לשורות 'גוש אמונים', היריבים האידיאולוגים הגדולים של לייבוביץ. הוא מביא דברים מאת הרב שלמה אבינר שמתיימרים להסתמך על הרב קוק, אולם דומים עד מאוד לדבריו של לייבוביץ, ואילו דווקא הרב קוק היה זה שקבע שיראת שמים שדוחקת את המוסר הטבעי "אינה עוד יראת שמים טהורה". ביקורתו של שיפמן היא גם עקרונית, משום שעל פיו "העושר ההלכתי הקיים בריבוי מקורות ודעות, מחדד עוד יותר את המסקנה שלא ניתן להעלות על הדעת פסיקה שבה הפוסק מתפרק מהכרעה אישית, [ש]איננה יכולה להיות נטולת שיפוט ערכי של הפוסק עצמו."

במילים אחרות, אין הלכה שאינה יוצאת מעמדה מוסרית מסויימת. מתוך תובנה זו, אם כן, תוקף שיפמן את עמידתם של רבנים רבים אל מול עגונות, מעוכבות גט, ממזרים וספק-יהודים בחוסר מעש. הוא קובע כי "טענה האומרת שאין בידו של חכם ההלכה להושיע כי קצרה ידו היא פעמים רבות החלטה פוליטית מוסווית שנמנעת מהתמודדות עם השאלות הערכיות הקשות שעומדות מאחוריה.". ספרו של שיפמן, אם כן, הוא גם כתב אישום נוקב כנגד גלגול העיניים המיתמם של רבני האורתודוקסיה של זמננו והיתלותם ב"הלכה" כתירוץ לקפיאה במקום. זה לא שהם לא יכולים. הם פשוט לא רוצים. זו לא אזלת יד. זו עמדה ערכית.

במציאות בה הרבנות הראשית הופכת למוסד שאוהבים לשנוא, במצב בו יותר ויותר זוגות מדירים רגליהם משירותיה, ספרו של שיפמן הוא חשוב, ובעתו. טיפולו בסוגיות דיני המשפחה בישראל מלומד ומעמיק, והביקורת שלו על מצב הפסיקה בימינו, ביקורת הבאה מתוך עולם התורה וההלכה, חריפה ומדוייקת. טוב יעשו מקורביו של הרב הראשי החדש שייבחר בעוד כמה חודשים אם יביאו לו את ספרו של שיפמן כמתנה לרגל מינויו.

סתם

פורסם במוסף 'ספרים' של 'הארץ'

על המצאתה של מסורת ונטילתה של אחריות

בסוף מגילת אסתר, אחרי הנקמה בגויים ומשתאות הניצחון, מבקש מרדכי להפוך את האירוע ההיסטורי המשמעותי שעבר עליו ועל יהודי פרס למסורת, ליסוד טקסי שחוזר על עצמו ומשפיע לדורות על עיצוב תודעתם של היהודים. יכול להיות שזה נראה לנו מובן מאליו שמרדכי ירצה בכך, אולם מה שלבטח לא ברור הוא למה המגילה מספרת לנו על זה. מסורות נוצרות בדרכים רבות, אולם אלה על פי רוב סמויות מן העין. באופן נדיר ומעניין המגילה עצמה מספרת לנו על תהליך הקנוניזציה שלה, דהיינו על המהלך שיוזם מרדכי בכדי להכניס אותה, כחלק מציון אירוע ה"פורים", למחזור הדם של העם היהודי.

ומרדכי לא רק קובע שתימשך ממנו והלאה מסורת של חג שנתי, כלל-יהודי, אלא גם מעצב אותה על פי דעתו. הנה:

"וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה. […] לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת, וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם." (פרק ט, פסוקים כ-כג)

היהודים מקבלים את פסיקותיו של מרדכי, וקוראי המגילה עדים לתחילתה של מסורת, ראשיתו של מנהג שנתי שמכונן באופן יזום ומודע מאוד (וההדגשה על תחילת המסורת נמשכת עוד שמונה פסוקים שלמים – כמעט מחצית מכל פרק ט). מעמד "קבלת החג", מרצון ומתוך מודעות, הוא מיוחד וחריג, ולא בכדי חז"ל העניקו לו משמעות מרחיקת לכת, על פיה העם היהודי מקבל כאן בהסכמה מראש את כל התורה כולה.

אולם לא רק המצאת המסורת היא המעניינת כאן, אלא גם תוכנה של אותה מסורת. יש לשים לב שמרדכי אינו מבקש מאחיו היהודים לכרוע בכל שנה על ברכיהם ולהלל את האלוהים על הנס אשר עשה להם. הוא גם אינו מבקש מהם להעלות קרבנות, ללמוד משניות, לקבוע מזוזות או להשתדל להתפלל בדבקות מיוחדת. הוא מבקש מהם שלושה דברים: לחגוג את האירוע בסעודה חגיגית ובשמחה, להעניק משלוח מנות לחבריהם, ולתת מתנות לעניים שסביבם. חגיגת הרווח וההצלה שעמדו ליהודים באה לידי ביטוי לא במצוות מול האל, אלא במחוות שבין בני האדם: בשמחה ביחד, באכילה משותפת, ובדאגה לחלשים.

בספרו The Invention of Tradition ("המצאתה של מסורת") טוען אריך הוסבאום שמסורות מגלות חולשה כאשר מוצאים להן צידוקים פרגמטיים (למשל, כשיהודים שומרי כשרות מסבירים שבשר חזיר אינו בריא). הצורך להצדיק את המסורת על ידי פנייה להגיון מראה על חולשתו של המנהג, שכבר אינו מובן מאליו, כפי שהיה בתור מסורת בעולם הפרה-מודרני. אולם ראו: דווקא המסורת שמתחיל מרדכי היא מראש פרגמטית והגיונית. היא פועלת לעידוד שמחה, קהילתיות ומוסריות. אלוהים, כידוע, כלל לא נזכר במגילה, והחג כולו סובב סביב האדם – וסביב אחריותו הקהילתית.

במרכז התנ"ך: האדם

לפני כשבועיים הגיע לארץ רבה הראשי של בריטניה, ג'ונתן זקס. הרב (הד"ר, הלורד) זקס יסיים באוגוסט הקרוב את תפקידו, וזאת אחרי עשרים ושתיים שנים של פעילות מרשימה. זקס נחשב כיום לאחד התיאולוגים היהודיים החשובים ביותר, והוא בוודאי אחד מבעלי ההשפעה הרחבה ביותר. לבד ממעל לעשרים ספרים שפרסם, הוא יועץ כבר למעלה מעשור לראשי הממשלה הבריטית (אולי קצת כמו שמרדכי ייעץ לאחשוורוש), ומהווה מקור השראה לרבים, יהודים ושאינם יהודים.

במרכז הגותו הדתית של זקס נמצא מושג האחריות. הוא מדגיש שהעבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת אלוהים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. דתיות יהודית היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש יד פרגמטית וחומרית בהחלט לחלשים שבינינו. זקס גם מבקש להדגיש את מעמדו המיוחד של האדם שמסתבר מתוך כך: אלוהים העניק לאדם לא רק חופש בחירה, אלא אחריות מיוחדת לעזור לו לתקן את עולמו.

זקס רואה בתנ"ך ספר שמתמקד לא באל, אלא באדם, וביתר פירוט במסעו אל עבר אחריות ודאגה לכלל. עבורו העם היהודי אינו מיוחד אלא בכך שלקח על עצמו משימה ושאף (ושואף) לחיות חיי מופת מוסריים. בהמשך לכך, הוא לא חושב שהיהדות היא "דת האמת" או שליהודים עדיפות כלשהי בעבודת האל. המסורת היהודית בסך הכל מדריכה אותנו לחיי האחריות שהאל דורש מאיתנו.

וכאן חשיבתו של זקס מקבלת מימד אקטואלי וגלובלי. זקס הוא בין האינטלקטואלים הבולטים בזמן הזה שבוחנים את התרבות המערבית של ימינו בעיניים ביקורתיות, ומייחסים את הפרגמנטציה, את חוסר הסולידריות ואת השטחיות התרבותית לניתוק ממקורותיה המסורתיים-דתיים. כך הוא מנסח את דעתו בספרו 'לרפא עולם שבור' (הוצאת מגיד, תר. צור ארליך, ההדגשות במקור):

"המסר שהתנ"ך מציע לפוליטיקה של המערב בן זמננו הוא שאין זה מספיק להיות מדינה; נדרשת גם חברה – אותה השתייכות משותפת הנובעת מהתחושה שאיננו רק זרים, אלא גם שכנים; שיש לנו חובות איש כלפי רעהו, כלפי מורשת העבר וכלפי תקוותנו לדורות שטרם נולדו; חברה אינה מלון שאנו מקבלים בו שירותים תמורת כסף, אלא בית שאנו חשים חלק ממנו […]" (עמ' 155)

שימו לב שכמו מרדכי, זקס אינו מדבר כאן על חובות כלפי האל, אלא על חובות האחד כלפי השני. כיום ניתן דגש רב למצוות הקריאה במגילה, וזו הפכה לטקס רפטטיבי – למעשה למסורת על פי הגדרתו של הוסבאום לעיל. זקס מבקש לחדש ימים כקדם, בהם המימד הקהילתי היה העיקרי מבחינת הדת, ובו מתקיימת עבודת ה' האמיתית. מרדכי ייסד מסורת שאינה טקסית אלא פרגמטית ומוסרית; הרב זקס מנסה להחזיר מעט פרגמטיות ומוסריות למסורת הקיימת.

פרופ' משה הלברטל, הרב ד"ר בני לאו, והרב ד"ר לורד ג'ונתן זקס, בשבוע שעבר בבנייני האומה.

פורסם באתר אבי חי.

אתמול פורסם מאמר (די מוצלח, אם יותר לי) שלי על הראיון שנתן הרב דוד סתיו לאיילת שני ב'מוסף הארץ' בשישי האחרון.

פגישה עם משה פייגלין – סיכום ומסקנות

לפני כעשרה ימים נפגשתי עם הח"כ לעתיד משה פייגלין לדיון פומבי. מר פייגלין עצמו הציע את האפשרות הזאת בתגובה למאמרי האחרון על השקפתו, חברה בתנועתו יזמה את האירוע, ואני נעניתי ליוזמה בשמחה. מטרת המפגש (שהתקיים בבית 'מנהיגות יהודית' בירושלים) היתה להבהיר את עמדותיו של פייגלין באשר לדמוקרטיה והמדינה היהודית, ואני חושב שאכן הובהרו כמה דברים. הדיון היה בסך הכל קולח וענייני, ונאמרו בו כמה דברים מעניינים לדעתי, גם אם לא העמקנו יותר מדי. למעוניינים, כאן אפשר לשמוע את ההקלטה כולה, והנה הקובץ ב-mp3 להורדה. להלן כמה ציטוטים מרכזיים מהדו-שיח בינינו. אבקש להבהיר כמה מעמדותיו של פייגלין מתוכם.

צילום של נדב מרון

1.

פרסיקו: הסעיף הראשון בתקנון 'מנהיגות יהודית' מדבר על "הקמת משטר יהודי ממלכתי". האם הכוונה למלוכה?
פייגלין: לא.
פרסיקו: אז איך פועל המשטר הזה, שהוא יהודי וחירותי לטעמך?
[פייגלין מדבר על בחירות אזוריות]
פרסיקו: מה המסגרת? ראש ממשלה שולט על ישראל?
פייגלין: כן.
פרסיקו: ויש לו כנסת?
פייגלין: כן.
פרסיקו: כלומר זה כמו היום בעצם.
פייגלין: כן. […] שיטת המשטר הקיימת היא לגיטימית לחלוטין בעיני.

בניגוד לכמה וכמה אנשי ימין (אריה אלדד) או ימין-דתי (יהודה עציון, הרב יצחק גינזבורג וחסידיו, ועוד רבים), ובניגוד אף למי שהוא ממקורות יניקתו העיקריים והמוצהרים של פייגלין, שבתי בן דב, פייגלין אינו רוצה מלך לישראל. הדמוקרטיה, בשינויים מסויימים שמיד נגיע אליהם, מקובלת עליו. האם כך חשב תמיד? אולי, אבל אם כן למה הסכים שלשון הסעיף הראשון בתקנון תנועתו יהיה כפי שהוא? העברתי את הדברים לפרופ' מוטי ענברי, מומחה לפונדמנטליזם משיחי יהודי (ראיינתי אותו כאן, ויש לו בלוג). הוא גורס שיש כאן עמדה חדשה:

הנה התחדשות בהשקפת 'מנהיגות יהודית' – הצנעת הרעיון המלוכני, בגדר 'דיה צרה לשעתה'. כלומר, כיוון שפייגלין מודה שאין ליהדות מודל מלוכני שמתאים לעידן המודרני, הם דוחים את ההתעסקות איתו לעידן אחר, שבו רצון האומה ידרוש מלך. בינתיים מסתפקים בדמוקרטיה משודרגת, חירותנית, כשלב ביניים.

2.

פרסיקו: היום במדינת ישראל אזרח ערבי, מוסלמי למשל, לא יכול להתחתן עם אזרחית יהודיה (במדינת ישראל – הוא יכול לנסוע לחו"ל וכו'). זה חוק שמגביל את החרות הפרטית שלו ושלה, נכון? האם אתה בעד לבטל את החוק הזה, או לחוקק חוק אחר?
פייגלין: בעקרון אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. התפיסה שלי את המדינה לא בדיוק מבינה מה הקשר בין המדינה לנישואין וגירושין. בעיני לא צריכה להיות בעיה לאזרח יהודי ולערביה ללכת למשרד הפנים ולהוציא אישור רשמי לכך שהמדינה מכירה בהם לצורך נושאים טכניים כזוג נשוי. אבל תהיה להם בעיה מול החברה, לא מול המדינה.

פייגלין תומך בנישואים אזרחיים, גם בין יהודים לערבים. חירות הפרט, כך הוא חזר ואמר, חשובה לו מאוד, ואני מאמין לו. יש בחשיבתו קו ליברטניאני מובהק. הוא באמת רוצה כמה שיותר לאפשר חירות לפרט. אבל איך זה משתלב עם החזון הכללי של דמוקרטיה קהילתנית יהודית? הנה למשל:

3.

פרסיקו: אם אתה בעד לגרש את כל מי ש[אינו יהודי ו]אינו מכיר בריבונותו של העם היהודי, אז לאותו אדם לא תהיה חירות פרט, נכון? כי הוא יאבד את ביתו, רכושו, מעמדו, עבודתו. הוא יאבד הרבה דברים.
פייגלין: […] מי שאינו מכיר בריבונותנו על ארצנו הוא למעשה מכריז עלינו מלחמה. ובמלחמה, תתפלא, כמו במלחמה.
פרסיקו: אבל בכל מדינה, גם בארה"ב, יש אזרחים שהממשלה לא מוצאת חן בעיניהם.
פייגלין: שלא מכירים בריבונות של ארה"ב?
פרסיקו: בהחלט.
פייגלין: אז זכותה המלאה של ארה"ב […] או לשים אותו במעצר, מה שאני לא רוצה לעשות, או לפתוח לו את הדלת ולהגיד לו תתכבד ושחרר אותנו…
פרסיקו: זה לא בדיוק "לגרש".
פייגלין: יודע מה, אתה צודק. כשכתבתי את הדברים השתמשתי בלשון פחות דיפלומטית.
פרסיקו: אז אתה מוחק את המילה "לגרש"? זה לא יהיה אקטיבי.
פייגלין: נכון. אני חושב שמי שלא מכיר בריבונותו של עם ישראל על ארצו אין מקומו כאן, וצריך לעודד אותו לחפש את עתידו במקום אחר. אמרתי את זה עכשיו בלשון מספיק דיפלומטית?
פרסיקו: נהדר, אני שמח שאתה מבהיר את הדברים, מפני שאני רוצה לציין שההבדל הוא שבדמוקרטיה האמריקאית הממשל, המשטר בהחלט חושב שזאת זכותו של אותו אדם לשרוף את דגל ארה"ב, להגיד שארה"ב איננה מדינתו, להתנגד לריבונות ארה"ב – למשל אם הוא אינדיאני, להגיד שהשטחים הם דווקא שלו ושאנשי ארה"ב הם כובשים ואכזריים. ארה"ב לא תגרש אותו. ארה"ב חושבת שזאת זכותו. ופה אתה שונה. פה הדמוקרטיה היהודית שונה מזו האמריקאית.
פייגלין: ייתכן. ייתכן שפה הדמוקרטיה היהודית שונה מהדמוקרטיה האמריקאית. יחד עם זאת ההשוואה בין שתי הדוגמאות היא מופרכת. האינדיאנים לא מקימים ארגוני טרור, לא מנסים להקים מדינה משל עצמם, לא מפוצצים אוטובוסים, וכו' וכו'.
פרסיקו: כן, אבל זכויות אינן נגזרת של מעשים.
פייגלין: אתה צודק שהעיקרון כביכול הוא דומה.

מוסלמים ונוצרים לא יהיו אזרחים בדמוקרטיה היהודית של פייגלין. יישמרו זכויות האדם שלהם, אבל הם לא יקבלו זכויות אזרח. בעצם הוא משכלל כאן את תפיסת 'גר תושב' המסורתית. יחד עם זאת פייגלין נסוג בו מכוונתו הקודמת לגרש אותם בכוח. הוא רק יעודד אותם להגר. ומה עם הערבים שכבר היום הינם אזרחי ישראל?

4.

פרסיקו: אותם אזרחים – סליחה, לא אזרחים. אותם פרטים ערבים, מוסלמים, נוצרים, שישארו בארץ ויסכימו לקבל את ריבונות ישראל. ולא יתנגדו אלא להיפך, יהיו בסדר גמור עם זה שישראל היא ריבונית על השטח הזה, גם הם לא יקבלו זכות להצביע לכנסת.
פייגלין: אלה שעדיין אין להם היום.
פרסיקו: גם אלה, אולי גם אלה שיש להם?
פייגלין: אלה שיש להם – יש להם.
פרסיקו: לא תגזול מהם את הזכות.
פייגלין: לא, לא אגזול. אני חושב שזאת היתה טעות לתת להם, שלא יהיה ספק בעניין הזה.
פרסיקו: אז למה בעצם לא לבטל אתה זה?
פייגלין: משום שזה המצב וכו'.
פרסיקו: אני מתפלא לשמוע ממך ריאל-פוליטיק!
פייגלין: יש, יש בהחלט ריאל-פוליטיק.

נראה שפייגלין מתמתן ככל שהוא קרב לכנסת – או לפחות ממתן את מילותיו. כמובן, האזרחים הישראלים-ערבים לא מהווים איום על הכנסת היהודית שפייגלין מבקש לכונן, שכן הם מיעוט. זה לדעתי מה שמאפשר לפייגלין להיות נדיב איתם, וכן לגלות גם מעט ריאל-פוליטיק, לפחות בכל הנוגע לתגובות העולם אם ינסה לשלול את אזרחותם.

5.

פרסיקו: נחזור לריאל-פוליטיק. מה גורם לך לחשוב שאומות העולם יקבלו את זה כמצב נתון?
פייגלין: […] איך אמר בן גוריון? לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים.
פרסיקו: […] גם אחרי סנקציות כלכליות? גם אחרי אמברגו צבאי? אני אתן לך כמה נתונים: 40% מהתמ"ג מקורו ביצוא. כמעט כל הנשק של חיל האוויר שלנו מקורו בארה"ב.
פייגלין: […] עיקר היבוא מארה"ב זה נשק. נשק שאפשר או לפתח כאן בארץ, בדרך כלל באיכות יותר גבוהה, או לקנות במקומות אחרים.
פרסיקו: מטוסי F-35 אפשר לפתח בארץ?
פייגלין: חד משמעית כן.

אני לא מומחה לתעשיות הצבאיות של ישראל, אבל נדמה לי שפייגלין מבצע כאן פסיעה גסה אל תחום ההזיות. פייגלין חושב שאפשר לייצר כאן את כל צרכי חיל האוויר, כולל מטוסים, מסוקים, פצצות וטילים. שפטו אתם אם יש בכך ממש. אגב, פייגלין לאחרונה אמר שהוא רוצה להציע לכל משפחה ערבית ביו"ש חצי מיליון דולר כדי להגר. בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' (2.1.12) חישבו ומצאו שאם כולן תסכמנה, הטרנספר יעלה למשק הישראלי אלפיים מיליארד ש"ח, סכום ששווה בערך לתקציב המדינה לשבע שנים. ריאל-פוליטיק, כאמור.

6.

פייגלין: אני חושב שאנחנו צריכים להקים כאן מדינת מופת, לפתח כאן את חירות הפרט כדוגמא ומופת לעולם כולו. זו מדינה יהודית. אני חושב שההלכות הללו שמופיעות בתורה [כגון האיסור לקושש עצים בשבת – ת.פ.], באמת רלוונטיות באותו מצב שבו יש רוב של 80-90% [שתומך בהן]. הן לא רלוונטיות בלעדיו. […] יש לנו חוק שאנחנו שמים חגורת בטיחות, נכון? חוק מאוד הגיוני ואף אחד לא חולק על זה שזה חוק נצרך וכו'. כשאתה חושב על זה, הרי זה חוק איום ונורא. איזה זכות יש לי להחליט בשבילך אם לשים חגורה או לא לשים חגורה? […] התשובה היחידה שאני הצלחתי למצוא לעצמי לשאלה המהותית הזאת היא שזה כבר עבר את אותו סף של 80-90%. זה לא רוב מזדמן אלא זה חלק מהותי מהתרבות שלנו.
פרסיקו: אני רוצה לחדד איזו נקודה. אנחנו מדברים על איזו תרבות יהודית, שבמצב האולי אוטופי שלה 80-90% מהעם כולם מסכימים לעקרונות הבסיסיים שלה. בתרבות כזאת, אדם שיקושש עצים [בשבת], האם הוא יוצא להורג? כי אם אני לא אשים חגורת בטיחות, עם כל זה שזה נגד החוק, העונש לא יהיה כל כך נוראי. למה אני נוגע בנקודה הזאת? כי פה מדובר בדיוק בזכויות הפרט שגם רוב מלכותי של 90% לא יכול לשלול מהפרט. לי יש זכות לקושש עצים, נגיד. או יש לי זכות להתחתן עם מי שאני רוצה או לדבר איך שאני רוצה. גם אם 90% מהעם מתנגדים הם לא יוכלו לשלול ממני את הזכות הזאת בדמוקרטיה ליברלית.
פייגלין: עד לשלב שבו אתה קודח חור בספינה שבה כולם יושבים. תראה מה קורה היום, על פי הגישה שלך, בעולם. אם אנחנו באמת מסתכלים על מה שקורה היום בעולם המערבי, שמחזיק ברעיונות שאתה עכשיו מדבר, אנחנו רואים דבר מדהים. אנחנו רואים תפנית היסטורית. אנחנו חיים בתוך תפנית היסטורית מדהימה, שבגלל שאנחנו חיים בתוכה אנחנו לא שמים לב, אבל הציביליזציה שהתקיימה במשך אלפיים שנה, הציביליזציה המערבית […] המדינות שמחזיקות ברעיונות הליברלים שאתה מדבר עליהן, הן מתפוררות, נעלמות, מתפוגגות.
פרסיקו: אירופה?
פייגלין: בוודאי, בעיקר אירופה. לדעתי זה הולך לקרות גם באמריקה. אתה יכול להיות ליברל מאוד גדול ולומר לי לא לכפות עליך, אבל המשמעות היא בסופו של דבר הרסנית לגבי החברה. אז אני לא אומר חס ושלום להוציא אף אחד להורג, אבל זכותה של חברה לעמוד על שימור הערכים שבנו אותה.

והנה בדיוק ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה עממית: בזו האחרונה יש סט של "ערכים", בין אם אלה נגזרות של"רצון העם", זכויותיו של הפרולטריון או זהותו של העם היהודי, שעליהם תמיד יש לשמור גם אם השמירה עליהם באה על חשבון זכויות הפרט. ברגע שבו פרט מסויים נתפס כ"קודח חור בספינה", זכויותיו נשללות. דמוקרטיות ליברליות, שמתעקשות דווקא לשמור על זכויות הפרט, כמו מדינות אירופה, דינן, על פי פייגלין, להיעלם ולהתפוגג. ומי בין אלה הקודחים לנו חור בספינה? כמובן, ההומואים.

7.

פרסיקו: עולה בראשי מאמר שכתבת […] ובו אתה מדבר על הומוסקסואליות. ואומר שבעצם זה חלק מהגורמים להתפוררותו של המערב. [… היא] התרבות ההומוסקסואלית. אם אני לוקח את מה שאמרת עכשיו, [אני מבין ש]למדינה יש זכות להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית. היית אומר שזה נכון?
פייגלין: אגדיר את זה אחרת: […] אני חושב שמגיעות להם כל זכויות האדם שמגיעות לכל אחד. ואני גם מתנדב כחבר כנסת להילחם על זכויות האדם שלהם.
פרסיקו: לא חסרות להם זכויות אדם. מה שהם מבקשים זו הכרה ממסדית, למשל בנישואין.
פייגלין: הבעיה שלי היא לא הכרה בהם. הבעיה שלי היא כרסום מעמד המשפחה הקלאסית. […] זה נוגע בדיוק למה שדיברנו עליו קודם לכן. ישנם ערכים שבונים את החברה. והמשפחה הוא אולי הבסיסי שבהם. […] המשפחה הקלאסית היא אבן הבניין של החברה. עכשיו, גישות שיוצרות דקונסטרוקציה של החברה, שמחפשות בעצם את הפירוק…
פרסיקו: הן מחפשות את הפירוק בכוונה?
פייגלין: כן, כן. מחפשות בעצם לפרק את החברה. לפרק את כל המהויות, שהחברה היא בוודאי אחת מהן. [הן] מתמקדות בראש ובראשונה בנושא הזה של המשפחה. אבל הן עושות את זה באמצעים מתוחכמים. משום שהמשפחה היא עדיין ערך נחשב בעיני החברה. אז להגיד אנחנו נגד המשפחה זה לא יתקבל. אז מה שעושים זה לומר "הכל זה משפחה". זוג גברים זה משפחה, זוג נשים זה משפחה, אשה לבד זה משפחה – הכל זה משפחה. זה נשמע נורא יפה ונורא ליברלי, אבל כשהכל זה משפחה, אז שום דבר זה משפחה. כל מה שאני אומר הוא: תן את כל הזכויות לכולם, ותהיה הכי ליברל והכי חופשי והכי פתוח לכולם, אבל אל תעמיד את המשפחה הגרעינית, את המשפחה הקלאסית באותו מגרש. זה במקום אחד, וכל השאר במקום אחר.
פרסיקו: כלומר זכות לנישואין להומוסקסואלים לא תהיה.
פייגלין: שוב אני אומר, אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. זה לא עניין של המדינה.
פרסיקו: אז באיזו מידה החברה שאתה מתאר אמורה להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית שמבקשת לפרק את המשפחה?
פייגלין: משום שאם אתה החלטת שאתה רואה במדינה את מי שנותנת לך את מעמדך…
פרסיקו: בסדר, מאה אחוז…
פייגלין: אם אתה דורש מהמדינה לתת לך מעמד זהה של משפחה, אני חושב שמדינת ישראל, בוודאי כמדינה יהודית, אבל כל מדינה ברת דעת, כל חברה ברת דעת, שתעשה את זה בסופו של דבר יורה לעצמה בראש.

זכויותיהם הפרטיות של להט"בים נשמרות, כל עוד הם לא פוגעים לדעתו של פייגלין בכלל. פגיעה בכלל היא, למשל, הגדרת זוג הומואים כמשפחה. לכן זכות זאת לא תינתן להם. מאוחר יותר מבהיר פייגלין שהוא יבטל את המענקים שמקבלות אמהות חד-הוריות מהמדינה, שכן הדבר רק מעודד אמהות חד-הוריות, שגם הן מאיימות על מעמד המשפחה.

8.

פרסיקו: האם בדמוקרטיה הקהילתנית היהודית יהיה אפשר לקיים מצעדי גאווה בראש חוצות?
פייגלין: כן, במקומות שבהם זה לא… אני מניח שגם אתה תסכים איתי שלא נכון לנסוע בשבת במאה שערים.
פרסיקו: אם זה עורק תחבורה ראשי אני חושב שראוי שהוא ישאר פתוח למכוניות.
פייגלין: אז זכותם של הנפגעים מכך לא…
פרסיקו: אם הם גרים על כביש מרכזי הם יאלצו לסבול מכוניות שנוסעות לידם [בשבת].
פייגלין: בתוך שכונה, בתוך כביש שהוא לא מרכזי מותר לנסוע בשבת?
פרסיקו: לא.
פייגלין: כלומר יש בכל זאת אישזהו קומון סנס.
פרסיקו: יש קומון סנס.
פייגלין: אם סף מסויים של הציבור נפגע מכך, אתה תבין שגם להם יש זכויות.
פרסיקו: אבל מה ההבדל בין נסיעה בשבת למצעד גאווה?
פייגלין: אותו דבר בדיוק.
פרסיקו: יש הבדל גדול, מפני שנסיעה בשבת אני עושה במסגרת הפנאי שלי, או הצורך הספציפי שלי כפרט. מצעד גאווה זה סוג של הפגנה.
פייגלין: לדעתך מצעד גאווה במאה שערים מותר?
פרסיקו: לא יודע אם במאה שערים, אבל בעיר מרכזית, בעיר הבירה ודאי מותר.
פייגלין: אני שואל אותך עקרונית: מצעד גאווה במאה שערים זה בסדר?
פרסיקו: עקרונית? עקרונית מותר להפגין בכל מקום. אבל ודאי שאנחנו גם מתחשבים בנסיבות.
פייגלין: ומצעד של המפלגה הנאצית בשיקגו בשכונה היהודית זה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: זה בסדר גמור, נכון? אתה ליברל! הכל בסדר! אגב, היה כזה.
פרסיקו: מאה אחוז. למה? כי ארה"ב באמת הרשתה את זה.
פייגלין: וזה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: יפה. רציתי להבין אותך קצת.
פרסיקו: מצויין. אז רק אחדד את השאלה: בעיר הבירה של ישראל, בירושלים, יהיה מותר לקיים מצעד גאווה? לא במאה שערים, בכביש מרכזי.
פייגלין: במקום שלא פוגע באנשים אחרים, בוודאי. מה לעשות? יש עוד אנשים עם זכויות. לא רק להומואים יש זכויות.

זכותם של חרדים לא להיפגע מתגברת על זכותם של הומואים להפגין. כמובן, יש כאן חוסר הבנה בסיסי של פייגלין הן בנוגע לזכויות (שהרי לא להיפגע רגשית אינה זכות יסוד) והן בנוגע להפגנות (שהרי חלק חשוב בהפגנות הוא הזעזוע, הזעקה, וממילא גם ה"לא נעים" שהן עושות לציבור). יחד עם זאת, לא נראה לי שפייגלין באמת רוצה להגן כאן על זכותם של החרדים לא להיפגע. הוא רוצה להגן על החברה, שלדעתו עומדת בסכנה כאשר "התרבות ההומוסקסואלית" מקבלת במה.

אני חושב שכאן אפשר כבר לסכם ולאבחן יסוד חשוב בחשיבתו של פייגלין: הוא באמת רוצה לתת את כל הזכויות לפרט. הוא באמת רוצה לכונן כאן דמוקרטיה קהילתנית-יהודית. החלוקה על כן היא ברורה: תקבל את כל הזכויות שלך כל עוד לא תאיים על יהדותה של המדינה. ערבי? אם אתה נאמן למדינה, חיה בשלווה. אבל לא תקבל אזרחות, לא תצביע בבחירות, לא תוכל לבקר את מי ששולט עליך. התחתנת עם יהודיה? זה מותר, אבל תהיה לך בעיה מול החברה. הומו? בכיף, אבל לא תוכל להפגין. היה הומו בביתך ויהודי בצאתך. אם חד הורית? זה מותר, גם אם לא רצוי, ובכל מקרה אל תצפי לעזרה מהמדינה.

9.

פייגלין: אני מתנגד למדינת הלכה. אני לא חושב שהמושג הלכה רלוונטי בכלל בנושא הזה של מדינה. בוודאי ההלכה בתצורתה הנוכחית כפי שהיא היום. אבל אין לי ספק שערכים יהודיים מובילים ליתר חירות, וכרסום הזהות היהודית מוביל בסופו של דבר לכרסום זכויות האדם.
פרסיקו: תרשה לי לשאול, מאיפה אתה גוזר את הערכים היהודיים אם לא מההלכה? אני לא אומר שאין מקורות נוספים, אבל אני רוצה לשמוע מה מקורות היניקה של הערכים ובכלל של תמונת העולם שלך?
פייגלין: אני מנסה להבין קודם כל את העיקרון מתוך הטקסט.
פרסיקו: "רוח הדברים"?
פייגלין: כן. כפי שאני מבין אותם. אפשר בהחלט לנהל על זה דיון, זה יהיה מעניין.

אלה אולי הדברים המעניינים ביותר שאמר פייגלין. על יחסו המסוייג של פייגלין כלפי ההלכה כפי שהיא בימינו כתבתי כאן, אבל בדברים לעיל הוא מחדש לי חידוש גדול, בכך שהוא מסמן את התחליף להלכה. והתחליף הוא… הבנתנו את העקרונות שעומדים בבסיסה. "רוח הדברים", לא פחות. האם כך תתנהל המדינה היהודית, תוך ניסיונות של נבחריה להבין את "רוח" כתבי הקודש? והרי ודאי יודע פייגלין שאנשים שונים מבינים עקרונות שונים מאותם כתבים. והרי ודאי יודע הוא שאפילו חבריו במפלגת הליכוד, שלא לדבר על אחרים מימין לו, מבינים באופן שונה לגמרי את "רוח הדברים" העולה מכתבי הקודש היהודיים. באותו ערב פתחתי את שיחתי עם פייגלין בכך שאמרתי שהוא ההוגה השיטתי ואולי המעמיק ביותר בימין הפוליטי היום, אבל דיבורים כגון דא מעלים סימן שאלה באשר להצהרות שכאלה.

בכלל, דומה שנפערת תהום במרכז חשיבתו של פייגלין, תהום שהוא אינו מצליח לצלוח. זהו אותו מרווח שבין רצונו לשמור מכל משמר על זכויות הפרט, לבין רצונו לכונן דמוקרטיה קהילתנית-עד-עממית יהודית. קחו למשל את המשפט הבא של פייגלין, גם הוא מאותו הערב:

מטרתה של הדמוקרטיה היהודית להעצים את חירות האדם ואת יכולתו לממש את זהותו היהודית.

הרי מובן שהוא מועד להכיל סתירה פנימית. שהרי מהי זהות יהודית? ברור שאם יש לנו רעיון מסויים של זהות יהודית (נאמר, שישו אינו חלק ממנה) והמדינה מכוונת אליו, הדבר בא על חשבון חירות האדם הפרטי (שאולי דווקא מחזיק שישו הוא משיח היהודים). את המתח הזה, בין חירות הפרט ומימוש התוכנית הכללית לא מצליח פייגלין לפתור, והוא משאיר את שיכוכו לעתיד, אשר בו כנראה "רוח הדברים" תגלה לנו שהיהדות מאפשרת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, או לחילופין היהודים יגלו שמה שהם באמת רוצים זה בדיוק מה שפייגלין מתכנן עבורם. ואולי פשוט יבוא תשבי ויתרץ קושיות ובעיות.

המתח הזה, שמאפיין את חשיבתו של פייגלין, אינו מצוי בתפיסתם של הוגים שונים בימין הדתי הקיצוני, מפני שעבורם אין כל בעיה לכפות על הפרט את ההלכה, דהיינו לכונן מדינת הלכה. מבחינתם הדמוקרטיה היא שיקוץ. פייגלין אינו חושב כך וכן רואה בכך בעיה, זאת משום שבאופן כללי יותר מאשר מהמסורת היהודית יונק פייגלין את המערך הערכי שלו משיח הליברליזם והליברטיניות המערבי, כמו גם מהחשיבה הקומיוניטריאנית במישור החברתי. על פיהם הוא מפרש, בדיעבד, את המסורת היהודית כנושאת את דגל חירות הפרט. זוהי "רוח הדברים" שהוא מוצא בה. כמובן, זו פרשנות לגיטימית לחלוטין, אולם אין להתפלא שהיא נתקלת בקושי מול המימדים הציבוריים של ההלכה בתפיסתה המסורתית, מימדים כפויים-עד-דרקוניים שבסופו של דבר אמורים לפחות חלקית לבוא לידי ביטוי גם במדינה היהודית-דמוקרטית על פי השקפתו.

בהמשך לכך, קשה שלא להסיק שאין לפייגלין תוכנית פעולה אמיתית למצב בו יגיע, אם יגיע, לשלטון. אני לא מתכוון לאותה תוכנית מאה הימים, שכמובן יש לו. הכוונה היא לתפיסה ערכית מגובשת, לפתרון ריאלי למתח שבין זכויות הפרט לחובות הכלל שעולה מתוך תפיסת העולם שהוא מציג. נדמה לי, כאמור, שפייגלין סומך על איזושהי התפקחות פלאית של הציבור החילוני, שלפתע, בין אם לפני או מיד אחרי שפייגלין ייבחר להנהיג את העם, יבין שהוא בעצם מאוד מאוד רוצה לבטא את יהדותו במרחב הציבורי ולכונן דמוקרטיה קהילתנית יהודית. רק כך הזהות היהודית הכללית לא תתנגש עם שאיפות פרטיות כרצון לנסיעה בשבת, ארגון מסיבת רחוב לכבוד הסילווסטר או חתונה המונית חד-מינית. זהו הכשל המרכזניקי-עד-חב"דניקי הידוע שבונה על הניצוץ האלוהי שלכאורה טמון גם במעמקי אותם יהודים שלא מלים את בניהם או בנפשות אותם ישראלים שסתם אוהבים לנסוע לכדורגל בשבת.

מאידך גיסא, באופן אירוני פייגלין אכן מצליח לשבות את ליבם של יהודים שכאלה, דווקא על ידי הדגשת עקרון חירות הפרט שבחשיבתו. כבר שמענו על אלה שהתלהבו מכך שהוא בעד לגליזציה של קנביס. פייגלין אם כן מושך אליו חילונים ומסורתיים דווקא ככל שהוא מדבר פחות על ההלכה ויותר על זכויות הפרט. פנייתו אליהם קורצת ליסוד האגוצנטרי ושואף החופש הפרטי שמאוד נפוץ, כמובן, בתקופתנו. מאידך אותם יהודים מקבלים גם הבטחה שלמרות החירות המוחלטת במישור הפרטי, יש ותהיה להם קהילה חזקה. יש להם לאום ויש להם גאווה לאומית. יש להם גם כוח וסמכות להתנשא מעל לאומים אחרים, קרובים ורחוקים. שילוב מנצח.

עדכון 15:40: מר פייגלין ביקש להתייחס לאותם דברים שכתבתי בעקבות התוכנית 'לונדון את קירשנבאום' לגבי הריאליות המפוקפקת של תוכניתו להציע כסף לפלסטינים שיסכימו להגר מישראל. הסבר למה תוכניתו היא אכן ריאלית נמצא בקובץ הוורד הזה, כאן להורדה. על פי המסקנות שם "אם נקבל את הצעת פייגלין עכשיו, אז בעוד 18 שנה כבר נעבור לרווח, שילך ויגדל, וביהודה ושומרון, ובכלל בארץ ישראל, יהיה מיעוט ערבי קטן ורוב יהודי גדול."

כמה מילים קצרות על הלכה ומוסר

[לפני שבועיים פורסם מאמר של איתי אליצור במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בו הוא האשים את הרב חיים נבון בהתאמת "התורה" לערכי זמננו. הבוקר פורסמה תגובה שלי למאמרו באותו מוסף, והיא מובאת כאן בגרסתה המלאה.]

לפני שבועות ספורים פרסם ארגון הרבנים 'בית הלל' את פסקי ההלכה הראשונים שלו. באחד מהם, הנוגע לשמירת כשרות בעת ארוחה בביתו של חבר חילוני, נפסק כי אף על פי שנקבע בעבר שאדם שאינו מקפיד על מצווה מסויימת אינו נאמן בדברים הקשורים אליה, הרי ש"במציאות ימינו יש רבים שאמנם אינם מקפידים בעצמם על כשרות, אך מכבדים מאוד את שומרי הכשרות והמסורת, ונזהרים מלהכשילם", ועל כן ניתן לסמוך על החברים החילונים שהאוכל הקנוי (ולא המבושל) שהם מגישים הוא כשר. שבועיים מאוחר יותר, וכתגובה ישירה לפסק של 'בית הלל', הבהיר הרב אורי סדן מעל דפי 'עולם קטן' (ט' טבת) ש"אי אפשר לסמוך על דבריו של אדם שאינו שומר כשרות באופן אישי".

האם אחת מהפסיקות כאן בטעות יסודה? האם רבני 'בית הלל' נוהגים חלילה בניגוד להלכה, או ששמא דווקא הרב סדן אינו מקפיד על המצוות? מי שחושב שיש רק דרך אחת לפסוק הלכה כנראה מעולם לא שמע על מחלוקות בית הלל ובית שמאי, או לא הבחין שבדיונים תלמודיים מובאות דעות שונות לגבי אותה סוגייה. מחלוקות הלכתיות תמיד היו ותמיד תהיינה. מה שמעניין יותר הוא המסד הערכי שמוביל את הפוסקים לפסוק בצורה שונה. 'בית הלל' מצהירים עליו בכנות: "אנו רואים חשיבות גדולה בלכידותה של החברה בישראל" הם מציינים בגוף הפסיקה, ומתוך עמדתם זו הם פוסקים. הרב סדן מצידו מבהיר כי "אחדות ושלום אין פירושם ויתור מראש על עקרונות", ופסיקתו מתבססת על הכרעה ערכית זו. כל צד וערכיו, כל צד ופסיקתו, כך יאה וכך נאה.

על כן תמהתי כאשר קראתי במאמרו של איתי אליצור על כך ש"התורה היא נצחית ולא תשפיל את עצמה ותקבל בכל דור את ערכי אותו דור". באותו מאמר משתמש אליצור בביקורת על ספרו של הרב חיים נבון כדי לתקוף גישה "שחיים נבון הוא אחד ממיצגיה הבולטים", והיא כפי הנראה הגישה הרואה בערכים המקובלים עלינו מדדים בהם יש להתחשב בפרשנות הלכתית. אף אני אשתמש במאמרו של אליצור כדי לתקוף גישה שהוא ממיצגיה הבולטים, והיא הגישה שעומדת על כך שהדבר היחיד שהקב"ה מצפה מאיתנו הוא ציות עיוור למצוותיו. אותה גישה גם מוצאת עונג מיוחד להדגיש עד כמה בתחום הערכי עלינו להכפיף את ערכינו בפני ערכיו יתברך, או כפי שאליצור כותב, "הקב"ה מרשה לעצמו להחזיק בעולם ערכים שונה משלנו".

איך מגיע אליצור לידיעת עולם הערכים של הקב"ה? ובכן, הוא נוקט בתרגיל הפונדמנטליסטי הקלאסי, אשר מכוון לקריאת המקורות הקדומים ביותר בצורה המילולית ביותר. כך הוא מגיע, למשל, למסקנה כי הקב"ה היה מעוניין שנוציא להורג חוטאים למיניהם, ואילו הימנעותנו מכך היא תוצאה של נסיגתנו אל "מאחורי כל מיני מכשולים פרוצדורליים ופטנטים הלכתיים". באופן אישי איני בטוח מהו עולמו הערכי של הקב"ה, אולם קשה לי להאמין, למשל, שהוא תומך בסקילה למוות של מחללי שבת, בפוליגמיה או בהריגת בן סורר ומורה. אמנם ככה כתוב בתורתנו הקדושה, אבל מאז באו חכמים והבהירו שזאת לא ממש כוונתו. האם אליצור היה טוען בפני חז"ל כי פרשנותם המקלה לציווי "עין תחת עין" היא השפלת התורה בפני ערכי דורם? האם הוא תומך בביטול חרם דרבנו גרשם ובויתור על מודל של זוגיות לטובת ריבוי נשים? צריך להיזהר, נדמה לי שבסוף השביל הזה מחכים לנו הקראים והשומרונים.

אני בטוח שבמאמרו שימש אליצור פה לרבים בזמננו, שמרגישים שעל שומרי המצוות להכניע את מצפונם ושכלם ולדבוק בעקרונות מוחלטים שהם מייחסים לתורה, עקרונות אשר דווקא מפני שהם ארכאים מבחינת התפיסה המוסרית שלהם מקבלים הילה נחשקת של "אותנטיות". הנה, אומרים יהודים אלה לעצמם, למרות שלא נעים לי להפלות נשים לרעה (לדוגמא), ואני גם לא רואה כל סיבה טובה לכך, אני מציית באדיקות לצווייו של אבי שבשמיים ועושה כן. תנועת ה"עקדה" שמתגשמת על ידי ההתגברות הפרטית על המצפון ועל השכל מייצרת תחושה של נאמנות ללא סייג לתורה, והרי לנו יהודי המרוצה מאדיקותו הדתית.

הפרידה המצערת הזאת של ההלכה מהמוסר היא אחת הרעות החולות של זמננו, והיא תוצאה של תהליך רחב הרבה יותר, במסגרתו העולם המערבי כולו זנח את המסורת הדתית כמקור בלעדי למוסר, ומצא ברציונליות מחד, ובמצפון כקול פנימי מאידך, מקורות סמכות להכרעות מוסריות. בעולם בו הכושר הרציונלי והמצפון נחשבו כיצירי האל עדיין היה אפשר להתחשב בהם בפסיקת הלכה, כפי שאכן התחשבו לאורך הדורות. אולם בזמננו, כריאקציה לניכוס שני אלה על ידי התרבות המערבית החילונית החליטו הוגים דתיים רבים להפרד מהם, או אף לראות אותם כשליחי השטן, דהיינו הכוחות המפתים אותנו שלא לקיים את דבר ה'.

כתוצאה מכך אנו עדים ליותר ויותר תפיסות העושות מהציות העיוור אידיאל עליון ומעודדות אותנו להתכחש לקול התבונה והמוסר שבתוכנו ולהאמין שהקב"ה אכן רוצה שנתאכזר לזולת (הנשי, הלא-יהודי, ההומוסקסואלי), ושדווקא התנהגות כזאת היא "מוסר יהודי". המהדרין מוסיפים גם שדווקא התנהגות שכזאת תזכה אותנו בהערכה מצד אומות העולם. לעניות דעתי לא רק שעמדה זו מופרכת, אלא שגם את הערכתו של הקב"ה הוצאתה לפועל לא תשיג. לו מה שהיה הקב"ה מעוניין בו הוא ציות עיוור ותו לא הוא היה מעניש את אברהם אבינו על שהעז להתעמת איתו לגבי גורל סדום ועמורה, או מסרב בנחרצות לטרונייתן של בנות צלופחד שביקשו לשנות את הלכות הירושה. הנה שתי דוגמאות מהתורה בהן נראה שדווקא המוסר האנושי הוא המדד על פיו פועל ריבונו של עולם. גם הרב קוק מבהיר במפורש כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז איננה עוד יראת שמיים טהורה" (אוה"ק ג, כז).

האם אין, אם כן, מקום לחוויה של "עקדה" בחייו של יהודי? חלילה, מעמד שכזה הוא חלק חשוב בחיי הדת של כל אחד. לעיתים עלינו לכוף את מצפוננו ושכלנו בפני רצונו יתברך. אלא שמעמד של עקדה הוא מעצם טבעו נקודתי, נדיר וייחודי. מדובר במבחן עליון של נאמנות לרצון ה', ולא ברמיסת המצפון וההגיון כדבר שבשגרה. המחשבה שהקב"ה היה רוצה שנשבית את מצפוננו ונפסיק להשתמש בו כעניין יומיומי היא קשה. לא מדובר כאן בעקדה, אלא באילוף, בהפיכתו של האדם מיצור תבוני ומצפוני לחיית קרקס המבצעת תרגילים עבור אדונה.

יכול להיות שאליצור סבור שעל פי ההלכה יש לכפות את החילוני לאכול כשר במכות שוטים. זו עמדה הלכתית לגיטימית, אבל לא יותר אותנטית מזו של 'בית הלל' או הרב סדן. אם נאמין שהקב"ה מעוניין שנשתמש בשכל הישר ובמוסר הטבעי, ייתכן שנחשוב שהיא אף אותנטית פחות. שכן גישתו של אליצור הופכת את היהדות לדת מכאנית אשר המחשבה והמצפון בה הם מיותרים – ממש הקריקטורה אליה פאולוס בזמנו ביקש לדמות אותה. באופן אישי נדמה לי שהקב"ה היה דווקא רוצה שנשתמש היטב בהגיון ובמצפון בהם הוא חונן אותנו, שנעבוד אותו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו.