אמת ידועה היא שהיהדות בכללה מגלה יחס חשדני כלפי יופי חיצוני, אמת שניתן לראותה בצורה הבולטת ביותר בחצרות חסידים מסויימות ההופכות גישה זו לעיקרון מאפיין ומקפידות להתהדר בחוסר הידור. אולם העמדה כלפי "שקר החן" עומדת דווקא ביחס הפוך לתפיסה הכללית של המסורת היהודית ביחס לאסתטיקה, לפחות בכל הקשור להנאות החושים האחרים. כך אנו מוצאים, לשם דוגמא קטנה, ש"מצוה לברור יין טוב לקדש עליו" בשבת (שו"ע), דהיינו יין משובח וטעים, ובאופן כללי היהודי נדרש ביום הקדוש דווקא "להתענג בתענוגים". זאת בניגוד גמור למסורות דתיות אחרות, הגורסות שיש דווקא להסתגף כדי להתקרב אל האלוהים.

היחס העקרוני החיובי הזה כלפי החיים, אמירת ההן השמחה הזו כלפי העולם, באים לידי ביטוי ברור כמעט בכל כתיבתו של הראי"ה קוק. הרב תופס את המציאות כפי שהיא כגילוי אלוהי, ועל כן קל לו לקדש חלקים קטנים וגדולים ממנה, החל מדקדוקי הלכה ועד לתנועת הציונות כולה (למרות, ואפילו כולל, פריצת הגדרות של חלוציה). הרב נוטה הרבה יותר להלל מאשר לגנות, לאמץ אל לבו מאשר לדחות, ומרושם כללי מכתיבתו עולה שהראי"ה קוק הוא המחייב הגדול של החיים.

אך לא רק כלפי תופעות העולם האובייקטיבי, אלא אף כלפי תחושותינו הסובייקטיביות מגלה הרב יחס אוהד, ואף יותר מכך. בקטע קצרצר מאורות הקודש (ב, שצו) כותב הרב ש"הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד' הוא מענג את הלב מאוד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו."

במבט ראשון אפשר לפספס את נועזות הדברים. הרב קובע כאן שהתענוג הרוחני שרעיון מסויים מסובב בנפשותינו הוא ההוכחה שלרעיון זה יש תוקף. כלומר עצם זה שרעיון מסויים הרחיב את דעתנו או הגביר את עוצמת חיינו הוא המופת לכך שיש בו אמת. הקריטריון לבחינת נוסחה מסויימת, אם כן, אינו אנליטי, רציונלי או אף קוגניטיבי באופן כללי, אלא פסיכוסומטי במלוא מובן המילה, כלומר שיתוף והיזון חוזר והדדי בין הנפש והגוף. אם נחזור ונבחן את המצווה להתענג בשבת, מתברר לנו שעל פי השקפה זו ההנאה ביום השביעי אינה רק לשם נוחותנו ואף לא רק משום שכך שכינה שורה בינינו, אלא היא לב ליבו של המעשה הרוחני, שכן יש בה כדי להעיד על אמיתותו ותוקפו הכללי.

הסכנה שבדברים אלה ברורה: הדוניזם דקדנטי עם לגיטימציה רוחנית. אולי לכן דאג הרב לכתוב שמדובר ב"תענוג רוחני" דווקא, וכך ייחד אותו והבדילו. אבל גם דקדוק זה אינו יכול להסוות את הטון הכללי של דבריו, שמדגיש יותר מכל את ראייתו החיובית, האופטימית תמיד של העולם. בקיצור נמרץ, אפשר לומר שהרב פשוט בטח בבני אדם: הוא הרגיש שהם, באופן כמעט טבעי, מונעים מהטוב – ואל הטוב.

ביטחון זה חוזר כבלולאה אל ראייתו של הרב את האלוהות כמקיפת כל וכפנימית לכל. אם אכן לית אתר פנוי מני, הרי שגם יצרינו הפנימיים מקורם באותה אחדות ברוכה. ברם עמדה זו נמצאת במתח מסויים עם המערך ההלכתי, שמבחינה עקרונית הוא הטרונומי וחיצוני לאדם: להבדיל מהמצוות שנכפות עלינו "מלמעלה" ושסמכותן נובעת ממסורת של קבלה ושכלול רב-דורי, כאן אמיתותה של השקפה או מעשה נובעת מהיחס הרוחני החיובי שנובע לקראתה בתוכנו. התענוג הרוחני הפנימי הוא שמוביל אותנו להבין אמת גדולה על קיומנו.

נביאי המקרא מבטאים את אותו הלך רוח כאשר הם קוראים לתיקון מוסרי, למשפט ולחסד. כפי שכולנו מרגישים, הרצון הפשוט לעשות טוב הוא משהו שמשותף לנו ונובע מפנימיותנו. כאשר נאמר שחוקי המוסר הם אותן מצוות שטעמיהן גלויים ומובנים (ושייתכן שאף היינו מסיקים אותן ללא מעמד הר סיני) נאמר בין השאר שאנחנו מרגישים, בעצמנו ובפנימיותנו, שראוי לשמרן, ומרגישים שאנחנו בהחלט רוצים לעשות כן. בהימנעות מעשיית רע לזולת יש את אותו תענוג רוחני שיש בחושבנו על תפיסת האלוהות המפולשת בכל.

הנבואה והמוסר אכן קשורים על פי הרב בקשר הדוק ונובעים מאותו מקור, שהוא גם פנימי. אותו שפע אורגני, טבעי של טוּב הוא מה שמניע גם את כתיבתו של הרב, ולפחות במובן זה ממקם אותו כחוליה נוספת, מודרנית, בשושלת הנבואה הישראלית. עד כה מרבית תלמידי הרב נטלו מתורתו את הדגש על בניין הלאום והארץ, אולם אין לי ספק שבעתיד יעבור יותר ויותר הדגש לרבדים היותר פנימיים של תורתו, וזו תפרנס ותטפח נתיבים ונתיבי נתיבים של תורה, חכמה, יפעת צדק והתחדשות רוחנית.



[הרשימה התפרסמה במוסף "שבת" של מקור ראשון, אתמול, בגליון מיוחד לציון 75 שנה למותו של הראי"ה קוק. הגליון הכיל ודאי מאמרים וראייונות לא פחות ובוודאי אף יותר מעניינים מרשימתי, אבל לצערי אני לא יכול לומר עליהם דבר, שכן שירות המנוים של העיתון לא מגיע עד ורנסי, הודו, אשר ממנה אני כותב שורות אילו (כן, כאן יצאה השבת). אני מקווה כמובן לדווח על הרפתקאותי בקרוב. ולגנבים: תאמינו לי, הבית ריק. אין טלוויזיה, אין מערכת, והלפטופ אצל השכנים, ששומרים לי את הגליון, כדי שאקרא כשאחזור, בע"ה.]

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין שונים על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."
2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."
3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."
4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."
5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."
6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915
2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915
3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב
4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך
5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2
6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, ל"רוח העם" שלנו, שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד ספנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, עוד אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים אמיתיים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים קרא לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד מה שהוא מכנה "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, ומן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

————-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

• פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
• The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
• Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

ככל שאני יוצא ונכנס אצל מורים רוחניים, כתות וזרמים, מני גורואים ומעוננים, סדנאות וקורסים, הוגי דעות וסופרים, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שרוחניות אמיתית נמצאת, על פי רוב, רק בשוליים. לא תמיד, אבל איכשהו מרגע שאור הזרקורים שוטף אותך, אתה במקרה הטוב קופא במקומך, ובמקרה הרע הופך לאגומאניק. התהילה משתקת, והכוח משחית. עבודה רצינית, מעמיקה, מתפתחת, חיה, נמצאת לרוב אצל הנחבאים אל הכלים. ולא פחות, זה גם עניין של אותנטיות. חוסר בזיוף. המגאפון מעוות את הקול – קשה מאוד לא לזייף בדיבור אל מול קהל. גם לי זה קורה, אני בטוח, עם כל פוסט נוסף בבלוג הזה.

בדיוק ביום שהעלתי את הרשימה על גפני והרקבון בתוך התנועה האינטגרלית, נסעתי לבית-שמש לביקור אצל אמנון גרוס. ההבדל בין גרוס לאינטגרלים גדול לא פחות מהמרחק בין בית-שמש לקליפורניה. בעוד בכנס התנועה מתענגים האינטגרלים מטפיחה הדדית על השכם והרצאות המחמיאות לתיאוריה המבריקה שלהם, יושב לו גרוס, חסיד ברסלב ותיק וחייכן, בבית דירות בבית-שמש, בתוך ממ"ד שהוסב לחדר עבודה עמוס ספרים, ומפענח צילומי כתבי יד של ר' אברהם אבולעפיה מתוך דבקות עצומה – כנראה תרתי משמע – וללא כל מימון או תמיכה.

אין ספק שגרוס כבר קנה את מקומו בדברי הימים של תולדות ישראל. במשך כעשרים שנה הוא מהדיר ומביא לדפוס את ספריו של אבולעפיה, שמאז שנכתבו במאה ה-13 לא נשמרו אלא בכתבי יד. מכאן שלאחר שסיים להוציא לאור את כל הספרים שהשתמרו כך, שנים אלה הן הראשונות אי פעם שבהן כתבי אבולעפיה מופצים בצורה חופשית וזמינה. כל זאת כאמור אחרי עבודת נמלים של התחקות אחר נוסחים שונים בכתבי יד נעלמים ופיענוח רסיסי אותיות ומילים.

פילוסוף, מקובל, נביא

ר' אברהם אבולעפיה, מהגדולים והמשפיעים שבמקובלים, היה נביא נודד. הוא פיתח שיטה (או כמה שיטות) מדיטטיבית של כתיבה + דיבור + נשימה + תנועות ראש סביב שמות האל (בעיקר שם בן ע"ב אותיות) שבעזרתה התיימר לשנות את תודעתו ותודעת תלמידיו ולהביא אותם לכדי נבואה, לא פחות, שהיא לדעתו מטרת החיים. הנה כמה משפטים שמכילים את עיקרי תורתו – שתי הפסקאות הראשונות מציירות את תמונת העולם ותורת הנבואה שלו, שתי האחרונות קצת מהפרקטיקה שהוא מלמד:

הנביא בעת שהשיג הדיבור הנבואי הנשפע מהשם י"ת ב"ה וב"ש [= יתעלה ברוך הוא וברוך שמו] באמצעות השכל הפועל באדם עפ"י צירוף האותיות הנחשבות בלבבות (חיי העולם הבא, ה')

הם כולם נביאים שמתחילין לאור באור החיים ומשם מתעלים מאור לאור, מתוך משא ומתן של מחשבותיהם המורכבות והמתוקות מן השיתוף והמתקרבות מתוך ריבוי הזכות אל הייחוס, עד שוב דיבורם הפנימי דבוק אל דבור שהוא מעין כל הדבור ומתעלים עוד מדבור אל דבור עד שהדבור האנושי הפנימי כח בעצמו ומכין עצמו לקבל דבור אלוהי בין מצד הדיבור בעצמו, ואלה הם הנביאים באמת במשפט וצדקה. (וזאת ליהודה, כ"א)

בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד. (אור השכל, ק"ד)

והנה נודע בקבלה נבואית אלוהית תוריית שבעת שהחכם המשכיל מצרפם תשפע עליו רוח הקודש. וזה לך האות בעיונך באותיות הקדושות האלה באמת ובאמונה ובצרפם אותם מה שבראש עם הסוף והסוף עם הראש, ראשם עם תוך והתוך עם ראש, והסוף עם התוך והתוך עם הסוף. וכן תעיין כולו לפי זה הדרך יגלגל כל אותיותיו פנים ואחור בניגונים רבים. ויתחיל בנחת וימהר עוד וירגיל עצמו עד שיהיה בקיא מאוד בחילופי הצירופים זה בזה. וצריך לו ג"כ שיהיה בקיא מאוד בסתרי תורה ובחכמה כדי שיכיר מה שיבוא לו בגלגלי הצירוף ויתעורר לבו בחושבו הציור השכלי האלוהי הנבואי. ובתחילה ממה שיעלה לו מן הצירוף בהתבודדותו תתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערות ראשו ויזדעזעו אבריו, אח"כ אם יזכה תעבור עליו רוח אלוהים חיים ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' [ישעיהו י, ב]. וידמה לו כאלו משחו כל גופו מראשו ועד רגליו בשמן המשחה ויהיה משיח ה' ושלוחו ויקרא מלאך האלהי"ם ויכונה שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים (חיי העולם הבא, ט"ז-י"ז)

אבולעפיה מדבר על "השכל הפועל", וזאת משום שהוא מחזיק בראיית העולם הניאו-אריסטוטלית הימי-ביניימית בה היקום בנוי כמערכת של כדורים (תחילה רוחניים ולאחר מכן חומריים) הולכים וקטנים שמרכזם המשותף הוא הארץ, ושהגדול בהם הוא האלוהים (ראו איורים). העולם, אם כן, בנוי כמו בצל שקליפתו היא האל ומרכזו האדם. מהאל נובע שפע שיורד במורד אותם כדורים ולמעשה מקיים ומניע את העולם כולו. השפע הזה נמצא גם על הארץ, סביבנו תמיד, כתוצאה מפעולתו של "השכל הפועל", שהוא הכדור הרוחני התחתון. הנביאים הם אלה שמצליחים "להיפתח" אל אותו שפע, והנבואה היא זרימתו של אותו שפע דרכם, בצורה ויזואלית או ורבלית.

כפי שניתן להבין מדבריו של אבולעפיה, השפע האלוהי אמנם זורם מטה, אבל ניתן גם ניתן לשחות נגד הזרם, מעלה. הנביא שנפתח אל השפע של השכל הפועל יכול להגיע עד "השכל הראשון העליון", שהוא האלוהים. אבל איך? על ידי מלמול צירופי אותיות של שמות האל, בצורה שאבולעפיה מלמד. שימו לב שבסופו של התהליך האדם הופך לא רק לנביא, אלא אפילו מכונה "שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים". זה לא מעט.

תמונת העולם שאבולעפיה מחזיק בה, שהיא בעצם ערבוב של תורותיהם של אריסטו ואפלטון, היתה רווחת בקרב פילוסופים מוסלמים, אבל אבולעפיה למד אותה ממורה הנבוכים לרמב"ם. את האובססיה לצירופי אותיות הוא קיבל מספר יצירה. צירופי האותיות הם המאפשרים לנו על פיו לכוון את שכלנו אל השפע האלוהי. כאשר אנחנו קולטים שפע זה הוא יוצא מאיתנו בצורה של מילים, דהיינו נבואות ממש. ככל שאנחנו מתמקצעים בהתנבאות אנחנו יכולים לעלות במעלה הסולם הרוחני, עד לפסגתו, כלומר עד איחוד מלא עם "השכל העליון". כפי שכותב משה אידל,

בשיטה זו הפכו כמה מושגים, שהפילוסופים הערבים והיהודייים השתמשו בהם כדי לתאר את המציאות, לנושא של התנסות אישית, באמצעות טכניקה שהותאמה למטרה זו. (החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, עמ' 15)

הפרקטיקה המדיטטיבית של השימוש בצירופי האותיות כולל לרוב, כאמור, כתיבה, דיבור ומחשבה של השם בן ע"ב אותיות, שנוצר מפירוק והרכבה של שלושת הפסוקים משמות י"ד, יט-כא, בני 72 אותיות כל אחד (ראו לינק לעיל), יחד עם נשימות ותנועות ראש. משהו באמת מורכב וקשה ושדורש תרגול רב רק כדי לעשות כמו שצריך. ישבתי עם אמנון גרוס שעתיים רק על זה, והוא חידש לי רבות (אם כי אני כנראה אמשיך עם הויפאסנה).

מקובל?

ואולי שמתם לב למשהו חשוד במקצת בקבלה הזאת של אבולעפיה, והוא שהיא בכלל בכלל לא דומה לקבלה שאנחנו מכירים, עם הספירות והזיווגים והעלאת הניצוצות (ושימו לב גם שאלוהים אצל אבולעפיה הוא שכל, בעוד שבקבלה הנפוצה הוא ביסודו רצון, ואכמ"ל).

נכון: אבולעפיה שיחק משחק שונה לחלוטין. הוא לא הרהר במשמעות המצוות ויחסן לספירות המטאפיזיות, אלא תרגל פרקטיקה מיסטית על מנת להגיע לנבואה. ולא שהוא לא ידע על המקובלים האחרים בני זמנו. וכך כותב אבולעפיה אל מי שדבק בקבלת הספירות ולא מבין מה הוא רוצה ממנו:

כל מי שיש בידו שום קבלה מידיעת השם ורוצה להשלים שכלו עמה ולהוציא קבלתו מכח מקובל אל כח מושכל צריך שלא תתבהל נפשו על מה שיראה בספר זה. ואם תתפעם רוח קבלתו יקרא אל יוסף פותר החלומות, או אל דניאל אשר הוא מימינו ויפתור לו חלומותיו. ולא תהיה נפשו עגומה עליו, בראותו דברים עמוקים בתחלת מחשבה. ואם לא ימצא פותר ומתיר קשרים ייגע עד שיבין כוונתי, שאני יודע שאם הוא בעל שכל ועצם מוחו זך ועיין והסתכל בשום דרך מכל הדרכים האמתיים, ישיג דעתי וישמח בה מאד.

ואם לא ישיג דעתי על ידינה כפי רצונו ולא כפי דעתו המקובלת אצלו, אלא כפי האמת אם יוכל. ולא ישא פנים לקבלתו אם היא בלתי מושכלת כדי שיקשה על קבלתו המושכלת המקובלת מן השם ומן משה. אבל ימחול על כבוד קבלתו המותחלת וידחנה מפני קבלתינו המושכלת. ויחשוב שקבלתו היא היתה אתמול קבלתי גם כן, טרם הולד בליבי עיני השכל. והוא הזמן אשר בו לא ראיתי אור, ואם הוא בהיר בשחקים החשקים בשם. ואולם בראותי אור באור השכל, דלגתי בו מעניין שפל אל עניין נכבד. (אור השכל, ס"ט)

אבולעפיה מסרטט כאן היררכיה ברורה, בה יש קבלה "מקובלת" (שבמקומות אחרים הוא קורא לה בפירוש "קבלת הספירות"), שהיא תיאורטית, "בכוח", ויש קבלה "מושכלת" ("קבלה נבואית" בלשונו), שהיא קבלה שנגלית בבירור על פי "אור השכל", היא מעשית, "בפועל", אפשר גם לבדוק את אמיתותה (על ידי הפרקטיקה שהוא מציע כמובן), והיא עליונה על הקודמת (היה זה אידל, שהדוקטורט שלו עסק באבולעפיה, שלראשונה הבחין במחקר בין שתי שיטות הקבלה השונות האלה). לא קשה לנחש מה היתה תגובתם של המקובלים האחרים למקרא דברים אלה. בוספו של דבר נקלע אבולעפיה לסכסוך עם הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד, והוא למעשה דאג להחרמתו – ומכאן הסיבה לאי-הדפסת כתביו עד ימינו.

אבולעפיה חשב שהוא נביא, ואולי אפילו חשב שיביא את הגאולה (במידה וילמד את כל העולם להפוך גם הם לנביאים), והוא אפילו ניסה להגיע אל האפיפיור כדי להראות לו את האור. יחד עם זה קריאה בספריו מגלה אדם חכם, מודע לעצמו, שאולי מאוהב יתר על המידה בכל מני גימטראות אבל רחוק מרחק רב מלהיות חוזה-הוזה כגון שבתי צבי. למעשה, בטח גם נורמלי יותר מהאר"י. הוא רציונלי מאוד (בספר 'אוצר עדן גנוז' הוא מקדיש פרק שלם להסברת התפתחות הדתות השונות בצורה נטורליסטית לחלוטין) וכאמור מציע שיטה, מבחינתו פרגמטית ויעילה, להשגת מטרת החיים, שהיא הנבואה. במידה זו הוא אולי יותר פילוסוף ימ-בינימי ממקובל, ואולי הדבר שמסמן אותו בכל זאת כמקובל הוא הדגש הרב שהוא נותן לשמות האל (העבריים), שניכר שהוא מחזיק שיש בהם קדושה וכוח מיוחד.

חזרה לגרוס

על ידי הדפסת הספרים, שגם הועתקו בדיוק רב מכתבי היד (כך על פי אידל) אמנון גרוס עשה שירות עצום לתרבות היהודית, שלא לומר לרוחנית היהודית. כיום ניתן למצוא את הספרים בחנויות לספרי קודש, דבר שאינו מובן מאליו כמובן (החרם וכו'), והם נמכרים גם באינטרנט. אבל אם יש באפשרותכם להגיע לבית-שמש, גרוס ישמח למכור לכם אותם בעצמו, וכך גם תוכלו לתמוך בפרוייקט החשוב שלו. בכלל, אם יש כאן איזשהו פטרון נדבן, עמותה אחראית, ועדת פרס ישראל – מישהו שיכול לתת תמיכה, אני בטוח שהיא תהיה ראויה ומועילה. אגב לגרוס יש בלוג בו הוא כותב על זויות שונות בתורתו של אבולעפיה ואף מציע רבים מהספרים להורדה כ-pdf, והוא גם נותן מדי פעם שיעורים והרצאות. ובעיקר, מדובר באדם טוב.

מבט מעלה, לא פנימה

אני רוצה לסיים במה שהתחלתי. ליוויתי את גרוס גם קצת בענייניו השונים בבית-שמש. עיר רחבת היקף, בבנייה מואצת, מתאכלסת במרץ, לא יפה במיוחד. נסענו ברחובות העיר, ביקרנו בבית מלאכה לתפילין, ראינו ילדים משחקים ומדברים יידיש, ואני לא יכול להשתחרר מהרושם המתוק שכל זה השאיר עלי. יש שם איזו שפלות, איזו ענווה. משהו כל כך נקי (בין כל הלכלוך ברחובות). מרחק שנות אור מוילבר וחבריו. טוב, אז אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה מהחברה החרדית ככלל או מבית-שמש בפרט, ואם מישהו לא קרא את גליון "ארץ אחרת" המצויין שהוקדש לכפייה החרדית בעיר (מאי-יוני 2009), שיקרא. אבל יש שם משהו, משהו ביראה כלפי מעלה.

כי אם יש משהו שאי אפשר להתחמק מלהרגיש מכיוונם של האינטגרלים הוא חזיון האלהת האדם. האדם האינטגרלי כמואר, כחופשי, כעליון, ככל יודע, כ"פסגת האבולוציה", כ"א ל ו ה ו ת  ה מ ו ד ע ת  ל ע צ מ ה"… והרי מהר מאוד זה הופך להאלהת האגו, היחיד המבין ולא התובנה עצמה, שהיא תמיד אימפרסונלית. ושוב, אני עצמי לא מאמין באלוהות כאיזו דמות שמימית, ואני כן חושב שצריך לחקור את עצמנו ולהבין וכו' וכו'; ושוב, אני לא בעד לגדל ילדים כך שלא יהיו יכולים להשתלב מבחינה ערכית במרחב הציבורי הליברלי-דמוקרטי, וכן בעד חברה פתוחה, חופשית, משכילה, מודרנית וכו' וכו'. אבל… יש שם משהו, אין להכחיש.

ליואב שורק יש תפיסת עולם מעניינת מאוד בקשר להלכה: הוא טוען שחזרת העם היהודי לארצו בפרט, והעידן המודרני בכלל, מחייבים שינויים מהותיים בה. המציאות, הוא טוען, השתנתה בצורה מהותית, ולכן ההלכה כפי שהיא צריכה להשתנות (ודוק: להשתנות, לא להתבטל, ואף לא לאבד את אופייה המחייב – עוד עליו כאן). בזה לדעתי הוא צודק. הוא שטח את טענותיו במאמרים רבים בעשור האחרון, ולאחרונה העלה את האפשרות (במוסף שבת, המוסף "לתורה, הגות, ספרות ואמנות" של מקור ראשון, אותו הוא עורך (יחד עם אלחנן ניר, שממונה על הספרות), ואשר מאז שהתחלתי לקרוא אותו אני מגלה שהוא לא פחות ממצויין) להפסיק את צום בט' באב כפי שנהוג, שכן ירושלים כבר לא חרבה, וילדים וילדות בהחלט משחקים ברחובותיה (כפי שמנבא זכריה שאכן יקרה כאשר ה' יחזור לשכון בעירו). הנה קטע רלוונטי מדבריו, מגליון ה' באב, 10.7 (למעשה, דבריו מורכבים ורחבים יותר, ואני מתמקד רק במה שרלוונטי לדברי הבאים). "מה שנתחולל", אומר שורק,

להצעתו הגיבו רבים, ודיון מעניין ורב-דעות נערך באותו גליון (לצערי אין לי זמן לסכם אותו כאן). בגליון שהתפרסם שלשום הופיעה תגובה קצרה שלי. הנה היא:

הדיון שפתח יואב שורק על דרכי ציונו המודרניות של ט' באב מעניין מאוד, ולא רק משום שהוא מעורר תסיסה חיובית באשר להלכה, אלא משום שהוא נוגע למעשה בתפיסת המציאות שלנו. כפי שמנה שורק במאמרו בגליון האחרון, המתנגדים להצעתו טוענים ברובם שאין המצב הנוכחי, המצב כיום במדינת ישראל ובירושלים הבנויה, נחשב מספיק "גאולה" כדי לשנות את מנהגנו. כדי לענות לאלה מביא שורק פסוקים מהמקרא ודורש "בשם המסורת היהודית ובשם היושר האינטלקטואלי" לפקוח עיניים ולראות שפשט הפסוקים אכן מתקיים במציאות חיינו.

דומני שבדיוק במקום זה נעוצה סיבת העומק, הנסתרת, של ההתנגדות לרעיונותיו של שורק: בפשטות, שורק מבקש לשנות את ההלכה מתוך פנייה לעובדות, והמהלך הזה עצמו, מבחינה עקרונית, הוא הדבר המאיים ביותר בהצעתו. שכן ממתי מתחשבים בעובדות כדי לקבוע הלכה? לא שלא מתעלמים מהמציאות לגמרי, אבל יש הבדל מהותי בין "התחשבות" בתנאים המודרניים ומציאת פתרונות אד-הוק לסוגיות חיים פרוזאיות (קביעת היתר למעלית שבת), לבין ביטול גורף של מנהג עתיק יומין. סוג כזה של מהלך מחזיר אותנו לימי הפרוזבול של הלל הזקן, ואנחנו הרי זקנים מדי בעצמנו בכדי לבצע קפיצה שכזאת. ובכלל, ממתי קוראים את פסוקי המקרא כפשוטם? האם לא ברור לשורק שכל מילה היא מטען קבלי רב-מימדי, והקשר שלה להוויה בשר ודם הוא סמלי בלבד?

ועוד: ההסתמכות על העובדות והשימוש ביושר האינטלקטואלי יכולות להושיב אותנו על מדרון חלקלק מסוכן, שבו נתחיל לבדוק גם הלכות אחרות ולהשוות אותן עם המציאות. ומה אם נגלה שנשים אינן פחות חכמות או אחראיות מגברים? הם ניתן להן להעיד בבית דין או להיות מוסמכות לרבנות? ומה אם נגלה שגויים אינם פחות טובים או מונותאיסטים מיהודים? האם נמשיך לומר שהם משתחווים להבל ולריק? ועוד לא דיברנו כלל על תורת התעודות והמציאות שהיא מצביעה עליה.

ההצעות של שורק, על כן, גם אם נקודתית הן ראויות ואף מתבקשות, מביאות איתן השלכות שעבור רבים הן קשות מאוד ומאוד לא מבוקשות. הפולמוס הנוכחי למעשה מנסה לברר עד כמה עלינו להיות נאמנים לעובדות על חשבון הנאמנות למסורת. זהו הרי פולמוס שקיבל מימדים חסרי תקדים אחרי המהפכה המדעית וההשכלה, אולם תחילתו כבר אחרי חורבן הבית, אז תירץ רבי אלעזר את שמיטת תארי "הגדול הגבור והנורא" משמו של האל על ידי ירמיה ודניאל בכך ש"מתוך שידעו בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" (יומא, סט:).

אני חייב לומר שההשוואות שעשיתי כאן לא לגמרי מדוייקות: שורק מביא פסוקים מנבואות, ומראה שמובנם הפשוט התגשם, ולכן אנחנו בגאולה, ולכן לא צריך לצום. אני לא הבאתי פסוקים כאלה (למשל, פסוק שאומר שכשיתברר שנשים חכמות ואחראיות כמו גברים, יהיה אפשר או מותר שיעידו בבית דין), אלא הסתפקתי בהצבעה על מקומות בהם ההלכה עומדת בסתירה ברורה למציאות (ובעניין זה ראו אותו מדרש יפיפה ביומא, שאני חייב בהזדמנות להקדיש לו רשימה).

בכלל, למרות שאני מקווה שהאמת העובדתית תהיה חשובה ומכריעה עבורנו יותר מהמסורת ההלכתית, ברור לי שהעניינים מורכבים, ושאי אפשר פשוט לבוא ולומר, 'טוב בכל מקום שבו ההלכה נוגדת את העובדות פשוט נוותר על ההלכה'. דבר כזה לא רק פוגע במעמד המיוחד שיש להלכה כגוף הטרונומי, עליון, קדוש, נורמטיבי, ואף אוטופי של הכוונות, אלא גם מרדד את תפיסת המציאות שלנו לקליפה הדקה של פני השטח, דבר שלא תמיד נותן לנו את תמונת האמת לאמיתה (ואולי נשים באמת שונות מהותית מגברים? אני לא חושב כך, אבל אני חושב שמסוכן מאוד להסיק מסקנות רק על פי תפיסת המציאות של הדור שבו אנו חיים, ושל הדברים כפי שהם נראים במבט אמפירי-אנליטי גרידא).

יחד עם זאת, משהו גדול אכן קרה: עליית החשיבה הרציונלית, המהפכה המדעית, השלטון הדמוקרטי – כל אלא הם אכן שנויים מהותיים, שבירה ועלייה מכל מה שהיה בעבר. ויהודים אכן חזרו לחיים ריבוניים בישראל. גם זה חתיכת דבר. האם ייתכן שאחרי כל אלה ההלכה לא תעבור טרנספורמציה?

ביוגרפיה רצינית ראשונה על הרבי מליובאוויטש מציגה אותו כאדם ששילב לימוד חסידות ומקצועות מדויקים תוך התבסמות ממנעמי הכרך המודרני. וזה עוד לפני הסחרור המשיחי. סקירת הספר
The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson

ככל שאנחנו מפלסים את דרכנו בעידן המודרני הולך ונהיה קשה יותר לכתוב הגיוגרפיות. אם האתגר הגדול המונח לפתחיהם של מנהיגים פוליטיים הוא להיתפס כיום פשוט כבני אדם הגונים, צאו וחשבו כמה קשה בזמננו להפוך לקדוש. בעוד שלפנים הריחוק והאנונימיות היחסית היתה יכולה ליצור הילה של מיסתורין ואף יראה, כיום תרבות שמקדשת את החשיפה משלבת ידיים עם אמצעי המדיה והתקשורת ומביאה לכך שהמנהיג לא רק נגיש, אלא שגם מגרעותיו נראות לכל.

אך גם מעט לפני תקשורת ההמונים כבר היה קשה להישאר מיסתורי. הבירוקרטיזציה של החברה והמדינה, שקיבלה תנופה משמעותית עם המהפכה התעשייתית, הביאה לתיעוד פרטני של כל תחנה, מעשה ומיקום בחיינו. המערך הבירוקרטי לא משאיר הרבה מקום לדמיון ולסוד, ומהי הגיוגרפיה ללא דמיון וסוד? ואם הגיוגרפיות אין, כיצד יתוארו דמויות גדולות מהחיים? קשה מאוד לראות איך אלוהים נמצא בפרטים הבירוקרטים הקטנים.

ספרם החדש של הפרופסורים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson (הוצאת אונ' פרינסטון), עושה שימוש נרחב במסמכים ובתעודות כדי לבנות מהם ביוגרפיה מדוייקת ככל האפשר של אדמו"ר חב"ד האחרון. בזה כוחו ובזה חולשתו. הוא מוכיח לחסידיו של הרבי עד כמה קשה להעריץ באופן עיוור אדם בימינו על ידי הבאת פירוט חסר תקדים, דקדקני, על חייו של אחד מענקי הרוח של יהדות המאה העשרים. חולשתו נובעת מנתינת משקל יתר לפרטים הללו, ומהניסיון לפרש על פיהם את נהמות לבו של הרבי.

הספר הוא תוצאה של מחקר בן שנים רבות, והוא שופך אור על שלושה נושאים שונים: חלק לא מבוטל מהספר מוקדש לתיאור המערך העולמי של חב"ד, כלומר עבודת ה"שלוחים", אותם חסידים שבמצוות הרבי, לפני מותו וביתר תוקף אחרי מותו, יוצאים לעולם ומהווים מוקדים של פעילות יהודית (ומיסיונרית) כמעט בכל אתר, מרוחק ומנותק ככל שיהיה. תיאור עבודת השלוחים נעשה בחיבה ובהערכה, ולמרות שיש בה כמובן עניין, לא אעסוק בה להלן, משום שהיא אינה עיקר הספר.

עיקר הספר הוא תיאור חייו של אדמו"ר חב"ד האחרון, ואלו מחולקים לשני חלקים: חייו לפני מלחמת העולם השנייה, בעיקר כמהנדס לעתיד בברלין ובפריז, וחייו אחריה, בארה"ב, החל מהכתרתו לאדמו"ר ועד לשיאם האקסטרווגנטי בסחרור המשיחי הבלתי רגיל שמלווה את חב"ד עד ימינו. דווקא תיאור תחילת חייו הוא שמעורר בימים אלה פולמוס לוהט שבמסגרתו נמתחת ביקורת קשה על הספר ומחבריו. כדי להבין על מה נזעקו החסידים נתחיל בכרוניקה קצרה של חלק זה.

שיחק עם שלונסקי

ר' מנחם מנדל שניאורסון נולד בי"א בניסן התרס"ב (18 באפריל 1902) בעיר הנמל ניקולייב באוקרינה. הוא היה הבכור מבין שלושה אחים, שהאמצעי שבהם, בערקה, סבל מפיגור, ונשלח למוסד. כשהיה בן 5 עברה המשפחה ליקטרינוסלב (היום דניפרופטרובסק), שם השניאורסונים חיו בשכנות לקרוביהם הרחוקים, משפחת שלונסקי, שעברה אז תהליך של התחלנות זוחלת. מנחם מנדל הקטן ואחיו לייבל היו משחקים עם ילדי השכנים, ורדינה ואברהם, שבבוא היום יעלו לארץ ויהיו לפסנתרנית מפורסמת ומשורר מפורסם עוד יותר.

למרות שיוכם הברור לחב"ד, אביהם, הרב לוי יצחק, לא שלח את הילדים לישיבת "תומכי תמימים" של החסידות, אלא, כנראה משום שרצה להעניק לילדיו השכלה כללית, שכר עבורם מורה פרטי בשם ישראל אידלסון. אידלסון, סוציאליסט וציוני נלהב, ישנה את שם משפחתו מאוחר יותר לבר-יהודה ויהיה שר הפנים החמישי של מדינת ישראל. שיעוריו כנראה השפיעו על לייבל, האח הצעיר, שהפך לציוני, הצטרף לארגון שאידלסון עמד בראשו, ומאוחר יותר אף תמך בטרוצקי במאבקו האומלל מול סטאלין.

ב-1923 נרשם מנחם מנדל לאוניברסיטה ביקטרינוסלב. ב-1926 הוא עוזב ללא תואר ועובד ללמוד מתמטיקה והנדסה כשומע חופשי באוניברסיטת סט. פטרסבורג, שהפכה בדיוק אז ללנינגרד. בלינינגרד הוא מתוודע לראשונה לאדמו"ר חב"ד השישי, ר' יוסף יצחק שניאורסון. הוא מתגורר באותה דירה עם בתו האמצעית חיה מוסייה, אותה ישא ארבע שנים מאוחר יותר לאישה.

שמחים בעולם ובעצמם

בשנות העשרים היה עסוק הריי"ץ בבניית החסידות, אולם נראה שמנחם מנדל לא היה מעורב. על פי חותמות הפספורט לומדים המחברים שלא ברח מרוסיה יחד עם הריי"ץ (אחרי מאסרו ב-1927): הריי"ץ נסע לריגה, מנחם מנדל לברלין. בבירת רפובליקת ויימר התזזיתית הוא ילמד כשומע חופשי במכללת הילדסהיימר הניאו-אורתודוקסית ששילבה לימודי קודש וחול, ואף השכילה את באי שעריה בתחום החדש אז, Wissenschaft das Judentums, דהיינו במחקר האקדמי של היהדות. לאחר מכן היה שומע חופשי (ולא נרשם כסטודנט, בניגוד לפולקלור החב"די) לפילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטת פרידריך-ווילהלם שם.

מנחם מנדל נהנה מהחיים בברלין. מתמונות שצולמו אז נראה שהוא לובש חליפות וכובעים בהתאם לאופנה, וזקנו מטופח וקצר (ייתכן שלא גזז אותו, אלא קיפלו). במכתב לאביו הוא מתאר איך "כשהשמש יורדת הדלתות נפתחות כולן, [והאנשים] מביטים בירח, שמחים בעולם ובעיקר בעצמם, בנשותיהם ובילדיהם".

גם חיה מוסייה אוהבת את תרבות הנכר (צילומים מראים אותה בשמלות אופניות ושפתיה משוחות בליפסטיק), אהבה שתשאר איתה כל חייה. אך יחד עם ההנאה שבחיים בעיר הגדולה, מתגלה פן נוסף באופיו של הרבי. בתחילת 1929, זמן קצר לאחר חתונתו עם חיה מוסייה (הוא אז בן 27 והיא בת 28, גילאים מבוגרים ללא ספק לחתונה חסידית), מתחיל הרבי לצום בכל יום עד שעות אחה"צ. לדעת המחברים ייתכן והצומות נבעו מרצונו של ר' מנחם מנדל בבן.

בתחילת 1933 היטלר מתמנה לקנצלר גרמניה, ובני הזוג שניאורסון מבינים שברלין אינה יכולה להיות להם בית. הם עוברים מיד לפריז, לבית דירות בו חיו יחד עם אחותה הצעירה של חיה מוסייה, שיינה, ובעלה, מנדל הורנשטיין, שהיו אז כמעט חילונים גמורים. הבניין ממוקם באזור צבעוני במיוחד, מלא בבתי קפה בהם פילוסופים אקזיסטנציאליסטים וסופרים סוריאליסטים התפלפלו בצרפתית שוטפת.

למוסד האקדמי הרביעי שנכנס בשעריו נרשם מנחם מנדל כסטודנט מן המניין. זה אמנם לקח זמן, אבל לבסוף למד הנדסת מכונות לשם תעודה ב- ESTP. גליונות ציונים שמביאים המחברים מציגים תלמיד שמתמקם מעט מעל לממוצע בכיתתו. אין ספק שהלימודים לא היו לו קלים, אולם מנחם מנדל התעקש לסיימם בהצלחה: בשני מכתבים לאביו הוא מתאר ש"חלומו" הוא להיות מהנדס. ואכן, ב-1938, בגיל 36, הוא מקבל תעודת מהנדס. יחד עם אשתו, שבמכתביה מדגישה את רצונה לחיות בפריז, הוא מגיש בקשה לאזרחות צרפתית.

לא קשה להבין מדוע הפירוט הביוגרפי הזה, שבספר מובא בעושר גדול הרבה יותר כמובן, מוציא חסידי חב"ד רבים משלוותם. הרבי כאן מוצג, בפשטות, כאדם. לא רק זה, אלא שניכרת התערותו מרצון בתרבות המודרנית של אירופה שבין המלחמות. הרבי לומד בצורה אינטנסיבית לימודי חול, מתלבש בהתאם לאופנה, ומתכנן להשתקע בצרפת.

ארבע זוגות תפילין

אכן, נדמה שפרידמן והיילמן עושים מאמץ מיוחד לתאר את הרבי כמעין מודרן-אורתודוקס. פעמים לא מעטות ניכרת מגמה זו ב"מוזיקה" של הכתיבה, ופעמים אחרות הניסיון למצוא ראיות לכך מוביל את השניים לטעויות. הרב חיים רפופורט, חסיד של הרבי והמחזיק בתיק האתיקה הרפואית במשרד הרב הראשי של בריטניה, כתב ביקורת ארוכה (בבלוג Seforim) שבה הוא מראה שהמחברים לא פירשו נכונה כמה מכתבים של אביו של מנחם מנדל אליו, והציגו אותם כאילו האב מלמד את בנו הלכות פשוטות שלכאורה היה אמור לדעת. בתשובתם לביקורתו (שם), מודים המחברים שעשו טעויות. יתר זהירות היה יכול למנוע מבוכה זו.

מנגד, ידוע לי כי המחברים לא הכניסו לספר עדויות אחרות, מביכות הרבה יותר עבור חסידי הרבי, בהם לא היו בטוחים – ואלו לא מעטות. כך למשל אלי עצמי הגיעה עדות על מנהגו של הרבי, בעודו בפריז, לבקר בקביעות בבית הקולנוע. דא עקא, עדות זו ניתנה למקורב אלי מפי אשה שכבר אינה בחיים, והעניינים סבוכים. גם אל פרידמן והיילמן הגיעו דברי עדות שכאלה, שלא היו יכולים לפרסם בספרם משום שלא היו מבוססים בצורה חד-משמעית.

משלל העדויות שנמצאות בספר אי אפשר שלא להבין שהרבי, בעודו בברלין ובפריז, חי חיים מאוד מיוחדים: הן של לימוד תורה וחסידות, והן של לימוד מתמטיקה והנדסה; הן של סיגוף עצמי בצומות, והן של עטיית מיטב האופנה; הן של העמקה בדרכה של חב"ד, והן של התבסמות במנעמי הכרך המודרני. נביא דוגמא נוספת: מחד גיסא, ביולי 1939 מתחיל מנחם מנדל, לבקשת אביו ולשם פיריון, להניח ארבע זוגות תפילין שונים. מאידך גיסא, הרבי אז חי כמעט שבעה קילומטר מבית הכנסת הקרוב, מה שמוביל להנחה שלא התפלל במניין. אכן, אין עדים הזוכרים את הרבי בבתי הכנסת של פריז, ועם ארבע זוגות תפילין על ראשו, קשה להניח שהיו שוכחים.

אנליזה פסיכולוגית מיותרת

החלק השני של חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון מתרחש בארה"ב, ומהווה כאמור את החלק השלישי של הספר. שניאורסון, שמגיע עם אשתו ביוני 1941 בספינה מניצה, מתקרב מאוד למהלכים בחצר חב"ד שבברוקלין, וב-1951 יורש כידוע את חמיו והופך לאדמו"ר השביעי של החסידות. איך מאדם שחלומו היה להיות מהנדס הוא הופך לאחד מענקי הרוח של היהדות בזמננו? לו לא ניסו המחברים להסביר זאת, הספר היה ברור הרבה יותר.

אולם המחברים בוחרים לבדוק את נפשו של הרבי, ולמעשה מציגים ניתוח פסיכולוגי פוסט-מורטם, שפעמים מבוצע בשטחיות שלא מתאימה לרוחו הכללית של הספר. על פי המחברים הרבי הונע מעירוב של רגשות זעזוע על גורל יהודי אירופה, אשמה על שלא עמל למענם לפנים ואף דאגה פשוטה לפרנסה. כל אלה דחפו אותו להילחם בגיסו, ר' שמריהו גורארי, שהיה מקורב יותר לריי"ץ, על מקומו כיורש האדמו"רות, שכן "הוא האמין שהאל כיוון אותו לחיים החדשים האלה".

האנליזה הפסיכולוגית הזאת לא מוסיפה כבוד לספר. אין בה גם שום צורך. העובדות היבשות לבדן מציגות סיפור מעניין ומורכב. לא רק זה, אלא שהניסין להבין את נפשו של הרבי אינו יכול לבוא על סיפוקו אם אין העמקה בתורתו ובתורת החסידות. המחברים מצהירים מראש שהם אינם מתכוונים להתעסק בצדדים ההגותיים של חב"ד או של הרבי, אולם ללא בחינת מערך אמונותיו היומרה לנתח את נפשו נראית ענייה אף יותר.

כך למשל, חייו בברלין ובפריז יכולים לקבל צבע שונה לחלוטין אם מודעים לחשיבה החב"דית העמוקה והמורכבת. חב"ד מציגה השקפת עולם דיאלקטית, בה הטוב מעורב עם הרע ולהפך. אין זה מקרה שלאורך כל דרכו של הרבי חסידות חב"ד התבלטה מעל פני הקהילות החרדיות האחרות בשימוש בטכנולוגיה חדשה, או בפנייה החוצה, לחילונים ואף ללא-יהודים. כפי שניתן לנחש שמנחם מנדל הצעיר אהב את החיים המודרניים בברלין ופריז, ניתן גם (בעיקר על רקע סגפנותו) לצייר את דמותו של אדם בעל דתיות עמוקה וראייה מיסטית, המבחין בניצוצות קדושה בכל מקום ומגייס את כוחותיו להעלות אף את עולם החולין הגדול ביותר. ייתכן מאוד ששתי התמונות גם יחד נכונות.

התגברות המתח המשיחי

כוחו של הספר, על כן, אינו בפרשנות, אלא בפרטים. את הנדירים שבהם מביאים המחברים בקשר למחצית חייו הראשונה של הרבי, אולם תיאורם את זו השנייה הוא מרתק לא פחות. היילמן ופירדמן מסרטטים בחלק זה של הספר כרוניקה משיחית שבה הם מראים כיצד הרבי מצא בכל מאורע סימן לבואו הקרוב של המשיח, נתן לחסידיו להבין שהגאולה בפתח, ולמעשה הלהיט והלהיב אותם עד כדי אקסטאזה שלא היתה ממנה דרך חזרה.

היילמן ופרידמן מראים כמה היתה להיסטוריה של המאה העשרים חשיבות בראיותו המשיחית של הרבי. לא רק השואה, שאחריה מחוייבת לכאורה גאולה, אלא כל מאורע גדול קיבל פרשנות גאולית מהרבי. כך, למרות שבתחילה, כמו שני קודמיו, התנגד לציונות וראה במדינת ישראל מדינה חילונית שיומרתה לייצג את עם ישראל נטועה בחטא, בהמשך, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, הוא פירש את המתרחש בה בהתאם להגיון המשיחי.

המלחמה ההיא כמובן נראתה בעיניו כאות לביאת המשיח (ועל פיו הניצחון בה הושג בזכות ההתחזקות הדתית של החיילים), וגם מלחמת יום כיפור מקבלת משמעות גאולית. אחריהן, עם עליית הליכוד לשלטון מבקר אותו בגין, והרבי מורה לו לא לסגת מיהודה ושומרון. בשנות השמונים היו לחסידיו מהלכים בשלטון האמריקאי, וב-1982 הוכרז יום הולדתו על ידי הקונגרס האמריקאי כ"יום התבוננות" שנתי. גם התפתחות זו נחשבה לפעמי משיח.

החל משנת תשמ"ב כל שנה עברית פורשה כראשי תיבות המאותתים גאולה: 'תהא שנת ביאת משיח', 'תהא שנת גילוי משיח', וכך הלאה. ב-1990 כבר נראו שלטי החוצות הראשונים עם תמונתו של הרבי מעל לכיתוב "משיח". שנת תשנ"א – 'תהא שנת אראנו נפלאות' – אכן הביאה איתה ניסים גדולים: מלחמת המפרץ התפרשה כמלחמה בין פרס (עירק) לארם (הקואליציה) שמדובר עליה כאחרית הימים בילקות שמעוני, והתפרקות ברה"מ כמובן שגם היתה סימן ודאי לבואו הקרוב של המשיח. כך גם הסכם לפירוק נשק גרעיני בין ארה"ב לרוסיה.

היילמן ופרידמן מתארים ביד אמן ובצורה מרתקת, שלב אחר שלב, את התגברות המתח המשיחי, שהגיע באותו זמן לפרופורציות קולוסליות. הרבי וחסידיו רקדו משולהבים ובפי כל נישא המזמור "יחי אדוננו וגו'", החסידים תהו האם יעלו עם רבם לארץ במטוסים או על גבי עננים, ופסק דין הלכתי מיוחד שהוציאו רבני חב"ד קבע שהרבי הוא אכן המשיח. אולם בשיא האקסטאזה המשיחית, קרוב ליום הולדתו התשעים, לקה הרבי בשבץ. זה קרה לקראת שש בערב, ועומס התנועה ברחובות ניו-יורק הקשה על הבהלתו המהירה לבית החולים. כאילו כדי להקשות עוד יותר, לאמבולנס הראשון מת המצבר, והיה צורך לקרוא לאחר. עד שהגיע הרבי לבית החולים מצבו היה קשה, והוא לעולם לא יוכל עוד לעמוד או לדבר.

אכזבה או סוג חדש

הספר אם כן לא רק מעניין, אלא כמובן חשוב מאוד. לראשונה מוצגת בפנינו ביוגרפיה מלומדת על אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביהדות זמננו. המחקר היסודי של היילמן ופרידמן מציג בפנינו תמונה מפורטת על חייו של האיש. כאמור, התייחסות להגותו חסרה, וההשערות על מניעיו אינן מוסיפות למחקר. אולם המחברים מצליחים לשזור יחד את דקות חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון בצורה מרשימה, ובין לבין גם לענות על כמה שאלות מענינות באשר לחב"ד בכלל (למה חסידי חב"ד לא חובשים שטריימל? משום מה נולד המנהג לחפש הוראות בספרי הרבי?).

בסיומו של הספר תוהים היילמן ופרידמן לגבי העתיד: ללא הנהגה מסודרת חסידות חב"ד הולכת ומתגוונת. חסידים שונים ומשונים נראים שונה ומאמינים בדברים שונים ומשונים. למרות שכמעט כולם מחזיקים בדעה שהרבי הוא המשיח, הם גם מבטאים את אמונתם זו בדרכים שונות. כבר היום קשה לקבוע מיהו חסיד חב"ד. לא זאת אף זאת: האם מציאות נסתרת, שואלים השניים, תמשיך להיות מספקת לאורך זמן עבור תנועה שדרשה "משיח עכשיו"? כמה זמן הם עוד יחכו? לדעת היילמן ופרידמן "העתיד יכול להבטיח רק אכזבה או סוג חדש של יהדות".

—

[פורסם בגליון האחרון של מוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון". לספר יש אתר רשמי ובו פרטים וצילומים נוספים.

הרשו לי גם להפנות את תשומת לבכם לבלוג האנקדוטלי יותר, מינים, שמתעדכן בתכיפות יתר ובפוסטים קצרים ונקודתיים יותר. האחרון למשל על קבלת שבת של בית-תפילה. הפוסטים מוצגים כאן משמאל, אבל אפשר כמובן לעשות מנוי]